די לקורבנות !

 

איך שהעולם משתנה …

היום התברר לי שאני פשיסט

קראתי את הטור של אורי שמילוביץ' באתר gogay. ולפתע פתאום התברר לי שאני פאשיסט צמא דם שצופה בהנאה מרובה ברצח של פלשתינאים, באלימות כלפי שמאלנים ובעצם כבר מסייע לפוגרום הבא שיעשו בהומואים. לא פחות !

אני כותב את הדברים בגיחה קצרה הביתה מהמילואים. כן, גויסתי בצו שמונה, יחד עם עוד ארבעים אלף אנשי מילואים, מן הסתם חמישה אחוז מהם גאים וגאות. וכמו כולנו- אני מקווה שלא נצטרך לעשות דבר- וגם מתפלל לעשות את כל מה שצריך במידה ויידרש. כמו כל עם ישראל בימים אלו, אני חי מאזעקה לאזעקה. ובין צבע אדום אחד למשנהו אני מהרהר בדרכיו המפותלות של העם היהודי במזרח התיכון. ובעובדה העגומה- גם 66 שנה אחרי הקמת המדינה, רבים פשוט לא רוצים שנהיה כאן. כולנו. ימנים כשמאלנים, סטרייטים כלהט"בים. ולדאבוני, הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם זה היא להתגונן. ואמנם עד עכשיו התגוננו בצורה סבילה בעיקר- אך ייתכן שנצטרך לעשות זאת גם בצורה פעילה יותר.

66 שנה אחרי הקמת המדינה אנו ממשיכים לשלם את מחיר הדמים על עצם הימצאותנו כאן. זה לא בגלל "כיבוש" כזה או אחר. זה בגלל שיש לנו אויב. שלא חס גם על בני עמו. שמדכא בצורה אלימה הומואים, נשים, וכל מיעוט אחר. קל לדמיין מה האויב הזה יעשה בנו- אם רק תהיה לו אפשרות. הוא עצמו, אגב, מדבר על כך בכל הזדמנות.

אז עצם המצב הזה נמשך כבר אלפיים שנה. מה ששונה הפעם הוא שיש לנו בתור יהודים אפשרות שלא להיות קורבנות יותר ! לקחת את גורלנו בידינו ולהיות אחראים עליו. גם בזה יש בעיות- טבע אנושי הוא בעייתי כידוע. יש מי שלוקח את זה צעד אחד רחוק מדי וחושב שלא להיות קורבן פירושו להיות תוקף. אבל התוקפנות הזו נולדת בדיוק מתוך אותה תחושת אוזלת יד וחוסר אונים.

אגב- כך התחילה בזמנו גם התנועה ההומו לסבית המודרנית. במרד סטונוול, גייז בארה"ב לא הביאו פרחים לשוטרים וישבו איתם לשולחן מו"מ. הם הכו את השוטרים והפכו ניידות. הם הבינו שבאלימות לא נלחמים בחיוכים ותפילות.

ניתן להבין את התסכול של אורי. היום רוב העם מבין שלא ניתן להיות קורבנות יותר. גם רוב השמאל היום כבר מבין זאת. גם בעולם כבר מבינים זאת יותר ויותר. גם בארה"ב וגם באירופה. אפילו מצרים כבר לא רצים לגנות את ישראל, גם להם כבר נשבר מהחמאס. לאורי מפריע שהומואים "עוקפים" את הסטרייטים מימין- כאשר הוא עצמו עוקף את רוב העולם משמאל. חזון השלום הולך ונגוז מול עינינו. לעת עתה, נראה שאנו נידונים לעוד מספר סיבובים של עימות, עם הפסקות פחות או יותר ארוכות ביניהן. "כיפת ברזל" תאפשר לנו לעבור זאת מבלי להיות משותקים. ולקוות שיום אחד שכנינו יקבלו את נוכחותנו כאן כרצונו של אללה. עד אז- נמשיך לעשות סדיר ומילואים. נמשיך לחשוב איך לצמצם פגיעה באוכלוסייה אזרחית, שאויבנו משתמשים בה כמגן חי. נמשיך להילחם ולרצות לחזור הביתה, לבן הזוג ולילדים. ונמשיך לחיות את חיינו ולהילחם על הזכויות שלנו. ואני מאמין, שחלק גדול מה זכויות שלנו הישגנו כיוון שהאמנו גם בשוויון חובות- חובות שלנו כלפי מדינה וצה"ל.

אורי יקר, אנחנו, הומואים ימניים, איננו פאשיסטים ולא לאומנים חשוכים. ואף איננו תרנגולת שמתנגדת לטבעונות. אנו דולפין שלא רוצה לשמש ארוחה ללהקת כרישים. כי אותם "כרישים" שיורים עלינו טילים בוקר וערב, שמפרים הפסקת אש עוד לפני תחילתה, שצוהלים כשהם שומעים על חטיפתם של שלושה נערים- אינם נלחמים כדי שיהיה להם משהו. הם נלחמים כדי שלנו לא יהיה כלום. לא מדינה, ולא צבא. ואז גם לא יהיו לנו זכויות שנוכל להילחם עליהם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ציוני  On יולי 16, 2014 at 4:17 pm

    כל מילה בסלע!

  • היא  On יולי 17, 2014 at 6:20 am

    נגד הקורבנות, אבל הכתיבה שלך מלאה התקרבנות. וכרגיל, חוסר יכולת או רצון לקחת אחריות על חלקה של מדינת ישראל במצב שנוצר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: