ארכיון חודשי: אוגוסט 2014

הרצאה על אושר

זאב2 (2)

 

בעבר, כתבתי מספר פעמים על אושר ונטייה מינית, בהיבטים שונים

מבחן הגלולה

באושר ובאושר

עליז ומאושר

זוגיות כאושר אפשרי

מי שזה מעניין אותו- ביום שלישי הקרוב, 2.9.14, בשעה 20:00 במרכז הקהילתי הגאה בבן מאיר ת"א אני מרצה בנושא "להיות גאה ומאושר(ת). אתם מוזמנים- ומוזמנות. ההרצאה היא במסגרת הרצאות פומביות של המרכז

אשמח לראותכם !

מבוכת דו קיום–על מורל ומוחמד, אחמד טיבי וטוביה החלבן

רשימה פרובוקטיבית, נא להגיב !

מתי בפעם אחרונה הייתם נבוכים? אבל באמת?

מתי הרגשתם משיכה חזקה לשני צדדים הפוכים?

אני מסתובב ככה בשבוע האחרון, סביב החתונה של מורל ומוחמד. ותוהה, היכן המקום שלי ? מה אני אמור לעשות? לאחל מזל טוב לזוג הצעיר, בדומה לנשיא המדינה? או למחות בתוקף על התבוללות, יחד עם חברי ארגון "להב"ה"? מה, אני לא נגד התבוללות ? ומצד שני- האם יש לי זכות להגיד לאנשים כיצד לאהוב? האם אני רוצה שמישהו יגיד את זה לי ?

טוב, אז בואו נעשה קצת סדר. ראשית, ברור לי שאני לא הולך לנהל אף מאבק, יהי המוצדק ביותר, לצדם של בנצי גופשטיין ואיתמר בן גביר. אני חושב שהמאבק נגד התבוללות עבורם הוא בסך הכול עוד דרך להרים את דגל הגזענות והשנאה. הפגנתם הצעקנית ( והלגיטימית ) לא גרמה לאיש לשנות את דעתו. אך היא כן גרמה לזיהוי של מאבק לאומי עם גזענות אלימה ובוטה. ואני בהחלט לא חושב שגופשטיין ובן גביר יקבלו את הנישואים שלי לבן זוגי, לכשיקרו. בקיצור, הם לא שותפים לדרך. מאידך, אני גם לא מזדהה עם משפטו הפיוטי של ד"ר אחמד טיבי : "אני מאמין באהבה ולא בלהבה". בן אדם שמאמין באהבה לא מטיף להקמת מדינה פלשתינית ריקה מיהודים.

ככלל, אני חושב שהשבוע מצאתי את עצמי, יחד עם ישראלים רבים ואולי עם הרוב, בהתלבטות הבאה- מצד אחד, זהותנו היהודית חשובה לרובנו וחשנו לא בנוח עם החתונה שהייתה. מאידך- מחאתם של גופשטיין ושות' חיזקה את האמפתיה כלפי הזוג הצעיר. ואולי עוד יותר מכך- אנו עייפים מהקרבות ומהמלחמות כאן, ומתחשק לנו קצת דו קיום. לנגב חומוס במקום דם.

אז מה עושים? איפה אני על הרצף גופשטיין- טיבי ?

אני נעמד מול מראה ומבקש להודות מול עצמי בכנות- בוא נניח שמחר אני אפגוש רופא, עורך דין או עובד סוציאלי ערבי, מחיפה, יפו או אבו גוש. ובוא נגיד שהוא מתאהב בי ואני בו ( מדוע לא ?) ובואו נניח,  לצורך הדיון , שהמשפחה שלו מקבלת אותו ואותי, אף בלי שאתאסלם ( כפי שמורל עשתה ). ויש לנו אפשרות לרכוש דירה נחמדה ביפו שמשקיפה אל הים, לחיות שם באושר ועושר, להביא מחו"ל ילדים בפונדקאות וליהנות מהחיים. מדוע שלא אעשה זאת? הרי ברור שהלכה היא לא פונקציה כאן- כיוון שהיא אוסרת ,עליי  באופן עקרוני, להיות עם גוי ועם יהודי כשר באותה מידה. אז האם יש לי סיבה סבירה כלשהי, חוץ מגזענות, לסרב לרופא החמוד,  החתיך, העשיר והדמיוני מיפו?

חשבתי על זה. והתשובה היא…כן. יש סיבה. בן זוג שאינו יהודי לא בא בחשבון מבחינתי. חשבתי על זה, זה סופי ואין וועדת חריגים ( אני יודע שכמה מהקוראים הפסיקו את הקריאה בזה הרגע והפטירו "עוד גזען". בסדר גמור. עוד כמה מצפים להמשך בנוסח "ולכן החלטתי להפסיק עם הנטייה הזאת שלי, להתחתן עם אישה יהודייה כשרה ולהביא צאצאים לעם ישראל שאיבד ממיטב בניו ב"צוק איתן". גם המשך זה לא יבוא. אתם גם מוזמנים להפסיק לקרוא. שלום לכם ולא נתראה בשמחות.)

וכעת אמשיך עם שלושת קוראי הנאמנים. בן זוג לא יהודי אינו בא בחשבון מבחינתי לא בגלל ההלכה. אלא מפני שהגעתי להחלטה להיות חלק בלתי נפרד מהסיפור היהודי ההיסטורי ולהמשיך אותו. אין לי נימוק הגיוני לכך, כפי שלא קיים נימוק הגיוני ברוב השאלות הקיומיות העמוקות, כולל השאלה האם לחיות או לחדול. אני בוחר בחיים כיהודי עם מורשת היסטורית, תרבותית ודתית שמעוניין להמשיך ולחיות אותה. גם אם לא תמיד ברור לי כיצד אני עושה זאת בהקשר הייחודי שלי. את זה בדיוק אני רוצה לגלות. ואני מחפש שותף לפרויקט.

לדעתי, אגב, קונפליקט שלי אינו ייחודי להומוסקסואל יהודי. הומוסקסואליות רק מחדדת אותו עוד קצת – אבל מדובר, באופן עקרוני בקונפליקט ששמו "להיות יהודי בעולם המודרני". הוא מתחיל עם כאבו של טוביה החלבן שבתו נישאת לגוי ומתנצרת. שלום עליכם, יוצר דמותו של טוביה, כאב את כאבה של הדמות שיצר. הוא עצמו התחתן בצעירותו מאהבה, למורת רוחו של חמיו. בחייו האישיים הוא האמין באהבה רומנטית ואף תקף ביצירותיו של נישואי השידוך, חסרי התוכן הרגשי. מאידך- מה עושים כשמי מצאצאיך לוקח את זה צעד אחד קדימה וצועד מחוץ למחנה ישראל? מה תעשה אם בתך תתחתן עם גוי רוסי נחמד ( מתוך אהבה, כמובן)? נשמתו של טוביה קרוע הכחולצתו שהוא קרע לאות אבל- והמחבר קרוע יחד איתו. אך שלום עליכם גם הציע פתרון גאוני- כשמשפחתו של טוביה עומדת להיות מגורשת מהעיירה, הבת הסוררת חוזרת אליהם ומוכנה לנדוד יחד איתם ולהשתתף מחדש בגורל היהודי. היא כאילו "מתגיירת" מחדש, עמו של טוביה חוזר להיות עם שלה- וגם אלוהיו אלוהיה.

לכן התשובה שלי לבנצי גופשטיין וגם לאחמד טיבי היא כזאת. אם בן זוגי העתידי יהיה מוכן להתערות בתוך החוויה היהודית, להתמסר לחדוות הלשון העברית, לעונג של שבת, לסערה של לימוד תורה ולשמחת המועדים, אם הוא יחליט להיות שותף גורל וייעוד יחד עם העם שלי- הוא יהיה יהודי מבחינתי, גם אם הרבנות תחשוב אחרת. ואם לא- אז נישאר ידידים בלבד. וזה מה שבאמת עצוב לי בחתונה של מורל ומוחמד. לא עצוב לי על האושר שלהם- אלא על כך שילדיהם לא יהיו שותפים לגורל ההיסטורי היהודי. זה רק מזכיר לי עד כמה גם כאן, בישראל, החלטה להמשיך ולחיות את הסיפור היהודי אינה מובנת מאליה. וכמה חשוב להמשיך אותה.

ומה יהיה עם דו קיום? אני מאמין שקיימות הרבה דרכים להשיג דו קיום, חוץ מאשר מתחת לחופה. יכול להיות שעוד זמן רב לא ננגב חומוס בדמשק ולא נפליג ביאכטות פאר מנמל עזה. אך כל זה לא ימנע ממני לחתור לדו קיום של כבוד בחיי האישיים. אני אמשיך לבקר ביפו מסעדות הערביות האהובות עלי ולטעום שם מהמוצרים הכשרים. אמשיך לברך את חבריי המוסלמים בימי חגיהם. אני מקווה שמתישהו אשיל מעצמי את העצלנות שלי ואלמד ערבית מדוברת. אני אחליף ניסיון ויידע עם העמיתים שלי- עובדים סוציאליים מהמגזר הערבי. אני אתפלל יחד איתם, בתפילות משותפות, למען גשמים שירדו על האדמה הזו ולמען רקטות, שיפסיקו ליפול. כשמישהו לידי יצעק "מוות לערבים" אני אגיש אליו ואגיד לו : "סתום את הפה לפני שאני אסתום לך אותו". ואני לא אחכה להנהגה, לא שלנו ולא שלהם, כדי לחיות ביחסי שכנות טובים עם האנשים הקרובים אלי. אני מאמין שבכך אתרום לדו קיום בין העמים לא פחות ממורל ומוחמד.

היכן המסגרת ?

מכתב- באיחור רב- לשר שי פירון

שלום וברכה,

בכוונה לא רציתי לכתוב כשדבריך היו "בעין הסערה". רציתי דווקא שיירגע מעט גל הטוקבקים והפייסבוקים והווטסאפים. כדי לכתוב לך כמה דברים על המושג "משפחה".

אמרת "זוג חד מיני אינו משפחה". אני לא הולך להתווכח איתך, להוכיח אותך או לדרוש את התפטרותך או התנצלותך. ואני פונה אליך כעת לא כאל רב אורתודוקסי וגם לא כאל חבר כנסת ושר מטעם מפלגה שחרתה על דגלה שוויון זכויות מלא לקהילה הגאה. אלא כאל מחנך. כי אמרת בקול רם משהו שהרבה אנשים חושבים בלב לתומם, מבלי לתת על כך את הדעת. אז אני מציע כאו מסגרת דיון מסוימת על מהות המושג "משפחה".

מהי משפחה בעיניך ?

כמו הרבה מושגים – גם את המושג הזה ניתן להגדיר באמצעות מקרי קצה. בוא נלך על מספר דוגמאות.

הוריי נשואים בנישואין אזרחיים מזה 46 שנה. מעולם לא נישאו כדת משה וישראל ( בברית המועצות הדבר לא התאפשר). הם משפחה?

אחי חי כבר כמעט שלוש שנים עם בת זוג נפלאה, באהבה גדולה, הם מנהלים משק בית משותף ( למופת) ומגדלים ילד משותף. הם לא נשואים לא נישואין דתיים ואף לא אזרחיים. הם משפחה?

לאחרונה ציינו עשרים שנה למותו של רבי מלובביץ' זצ"ל. הוא לא הניח אחריו זרע של קיימה והמשיך לחיות עם אשתו, למרות שלפי שולחן ערוך היה מחויב להתגרש ממנה. הוא ואשתו היו משפחה ?

הומוסקסואל דתי ולסבית דתייה שרב הראל חיתן אותם במסגרת מיזם השידוכין "אנחנו" זו משפחה?

הומוסקסואל חילוני וסטרייטית חילונית שעשו הסכם הורות הם משפחה? אם לא- מה ההבדל ביניהם לזוג מהסעיף הקודם ?

אפשר להביא עוד דוגמאות, אבל נדמה לי שכבר יש לנו מספק כדי להבין את הכיוון. מוסד המשפחה זו מסגרת. מסגרת שהייתה קיימת אלפי שנים והוכיחה את עצמה. והיא הוכיחה את עצמה כל כך מכיוון שהייתה מסוגלת להסתגל לזמנים המשתנים ולהשתנות יחד איתם. ואחד הדברים שקרו בחברה המודרנית למושג "משפחה" זה שהיום הוא מצריך תוכן, בנוסף למסגרת. תוכן של אינטימיות, מחויבות, ברית הדדית. משפחה זו לא יחידה פונקציונלית. ולכן אנו מבינים ששני אנשים שחיים במחויבות הדדית הם משפחה, גם אם אין להם ילדים. וגם אם הם לא עברו טקס נישואין רשמי, חילוני או דתי.

זאת ועוד. מסתבר, שמסגרת של משפחה אבא-אימא-ילדים זו מסגרת שלא כל אחד מסוגל להקים ולא לכל אחד היא מתאימה. בתור מחנך, אתה בטח יודע שאף מסגרת חינוכית לא יכולה להתאים לכל אחד. אחד הדברים שכל הומוסקסואל עובר בחייו, זו הבנה שהמסגרת עליה הוא חלם- משפחה עם אישה וילדים- זו מסגרת שכבר לא תהיה לו. לי באופן אישי ההבנה הזו הייתה מאד קשה. עברתי תהליך של אבל ממשי. ומה שעזר לי לצאת מהאבל, בסופו של דבר, הייתה ההבנה שלמרות שלא תהיה לי מסגרת עליה חלמתי- יכולה להיות לי מסגרת משפחתית אחרת. ועל  הקמתה אני עמל היום. יש הומואים ולסביות שלא מסוגלים לראות את עצמם במסגרת מן הסוג הזה. הם מנסים בכל זאת להשתלב במסגרת שלא אמורה להתאים להם, או לחיות בלי מסגרת כלל. ולך, בתור מחנך, בטח לא צריך לספר מה קורה כשחיים ללא מסגרת. ואומר לך את האמת- אני שמח בכל פעם שאני שומע על זוג להטב"י שהחליט להקים משפחה גאה בדרך זו או אחרת. מעציב אותי שיותר מדי להט"בים שאני מכיר החליטו שלא לעשות כלום עם עצמם ולחיות ללא מסגרות.

אני מאמין שאנו בישראל נראה יותר ויותר משפחות כאלה. בכל קהילה ובכל יישוב. הם יחיו ביחד, יאהבו אחד את השני או אחת את השנייה, ינהלו משק משותף ויביאו ילדים לעולם בצורה שתתאים להם. הם יעשו את הטוב ביותר שהם יודעים, כמו כל זוג שאני מכיר. והם יאהבו מאד את המסגרת שהם הקימו – כיוון שזו מסגרת טובה ביותר שהם יכלו להקים. וגם החברה מסביב תבין בסופו של דבר שזו המסגרת המתאימה ביותר עבורם. גם אם החברה לא מתה עליה מלכתחילה. וכל זה יקרה בלי קשר לשאלה אם תהיה או לא תהיה מוכן לקרוא למסגרת כזו "משפחה". כפי שאמרנו – המילה "משפחה" היא בסך הכול מסגרת. ולמסגרת אין משמעות אם אין לה תוכן.

פורסם באתר "חברותא"

חוויות צוק איתן

20 אלף הגיעו להלווייתו של סמ"ר כרמלי בחיפה (© צילום: ערן גילווארג) לוויה של שון כרמלי

 

במבצע "צוק איתן" ראיתי את היופי של העם בישראל.

בתפקידי במילואים, הוצבתי באחד מבתי החולים בארץ שקלט חיילים פצועים. הכנתי את עצמי לחוויה קשה מבחינה רגשית – והיא אכן הייתה כזו. פגשתי תהומות של כאב שטרם נחשפתי אליהם בחיי. אך באותה נשימה, ראיתי שם גם שיאים של אהבה, תמיכה, חמלה וערבות הדדית. שיאים שלא רואים בכל יום.

ההמולה הבלתי פוסקת מתגבשת עכשיו לרצף של תמונות וזיכרונות. בטוח לא אוכל לזכור את כולם. אבל אני זוכר, למשל,  כשהזמינו אותי למיון כי אמרו שיש חייל שדורש דחוף לראות קב"ן. נחפזתי לבוא, כשתוך כדי כך אני כבר מכין את עצמי נפשית להתקף  היסטריה נוסח " נפצעתי, אני רוצה הביתה, אני רוצה לאימא, אני רוצה לרדת מהארץ". במקום זאת, הבחור הבלונדיני בן העשרים אמר שהוא פצוע מאד קל, שהלם קרב שהיה לו היה מאד קצר ושכעת הוא מאד לחוץ. לחוץ מזה שחבריו לוחמים בעזה, בעוד שהוא עצמו שוכב כאן על המיטה. והוא רצה לראות קב"ן דחוף, כדי שאולי אוכל לרשום שהוא בסדר והוא יחזור ללוחמה מיד, מכאן, מבית החולים. הרי אני קב"ן ואמור לעזור לו לא להיות לחוץ מבחינה נפשית. וזה מה שירגיע לו את הלחץ…

אני זוכר גם את החייל הפצוע שישב עם פיג'מה של בית החולים, תחבושת על עינו הפצועה, מקל של סוכרייה מציץ מפיו- והוא מנגן יצירה יפהפייה על פסנתר הכנף הלבן שמוצב בלובי של בית החולים. כשהוא סיים לנגן, ניגשתי אליו ואמרתי שזה היה מאד מרגש, אך לא זיהיתי את היצירה. "זה משהו שאני הלחנתי"- השיב. מאוחר יותר, התברר שהמלחין המבריק הצעיר הזה הציל את חייו של המפקד שלו, בכך שהוא פשוט החזיק לו את העורק במשך חצי שעה, עד שהגיע הפינוי. כשהוא עצמו גם פצוע.

אני זוכר את גם אותו מפקד, שהגיע במצב קשה מאד וכעבור שעתיים פקח את עיניו והתחיל לדבר ולהתלוצץ. הוא הקפיד לברך את כל ההמונים שבאו לבקר אותו, על אף שהיה חלש מאד. כשבאתי אליו, הוא חייך, לחץ את ידי ואמר : "שלום זאב, מה שלומך? באת לראות אם אני בסדר בראש"?

וגם את הילד עם החיוך המקסים, שלא נרדם כמה לילות כי כל גופו היה מלא ברסיסים. במצב כזה, שותת דם, הוא זחל החוצה מהמבנה, כשהוא גורר עם יד אחת את החבר הפצוע שלו. אני יודע שהוא חייל קרבי, אבל חיוך שלו היה כל כך של ילד.

וגם את המ"פ. שברגע שהוא קצת התאושש מהפציעה של עצמו והיה מסוגל לנוע באופן עצמאי, התחיל מיד מדדה מחדר אחד למשנהו וממחלקה אחת לשנייה, מדבר עם כל החיילים מהיחידה שלו וגם מיחידות אחרות. עושה סיבוב בכל בית החולים עוד לפני שהוא עצמו קיבל טיפולי בוקר. התעדכן אצל הצוות על המצב של כל אחד ואחד. היה ניתן לחשוב שמדובר מינימום בסגן מנהל בית החולים.

ואת החייל שהתעקש לשרת בקרבי על אף נכות קשה מילדות. וגם אחרי שהוא נפצע פציעה קשה, הדבר הראשון שהעסיק אותו הייתה השאלה, האם אני זה שקובע אם הוא יחזור לקרבי או לא ?

ואת המשפחות הנפלאות המקיפות את יקיריהם בדאגת 24-7. וגם את החברים והקרובים שהפכו אף הם לבני משפחה , לחיילים בודדים וגם לאלו שלא. ולכל התהלוכה האינסופית של כל עם ישראל במסדרונות ובחדרים. קבוצת תיכוניסטים הגיעה באוטובוסים מקריית שמונה והם מסתובבים בבית החולים ומחלקים פרחים. שני נגנים, אחד עם גיטרה ושני עם אקורדיון, שבאו לשמח. את זוג הליצנים הרפואיים שצוחקים ועושים שטויות- למרות שהם עצמם קרובים לפרוץ בבכי בכל רגע. ואת החיבוק הענק והבלתי פוסק שכולנו חיבקנו שם אחד את השני- חיילים פצועים, חברים שלהם, הורים, קרובי המשפחה, צוות רפואי, אנשי מילואים, סתם אנשים שבאו להגיד שלום…

אני זוכר את הצוות הרפואי, שנלחם בגבורה על חייו של כל חייל. את הכמות הבלתי נתפסת של מנות שם שהושקעה שם. את הרופא הבכיר שבאישון לילה ערך שיחה עם משפחתו של חייל פצוע קשה וללא הכרה, והסביר להם דברים, בעדינות, ברגישות ובסובלנות אין קץ, כשהוא כל הזמן צועד על החוט הדק כדי לא לזרוע תקוות שווא מחד – ולא ליפול לייאוש מאידך.

כתבתי "עם בישראל" ולא "עם ישראל", כי כל הנאמר חל כמובן על החיילים והמשפחות הנפלאות של העדה הדרוזית, כולל את המח"ט הפצוע, שבבית החולים דיבר על מלחמה של עם ישראל כציוני הכי גדול. וכמובן את הרופאים והאחיות מהמגזר הערבי, שטיפלו בכל חייל פצוע כאילו היה בנם האישי.

אגב, כדאי לציין שבאותם ימים של סערות רגשיות עצומות, לא היה אף אחד- אפילו לא אחד- שצעק "מוות לערבים". או להיפך. אלו היו ימים של בגרות נפלאה בעם הזה. השמועות על כך שאנו הופכים לחבורה של פשיסטים או מתפרקים כתוצאה מבוגדנות לא היו נכונות כלל.

כעת כוחותינו על גבול עזה. מדברים על סיכום המבצע. על הפצועים שכעת הלוחמה שלהם על הבריאות רק מתחילה. בתור איש טיפול, אני יודע שחווית השיא הזו לא תחזיק לנצח. חוויות שיא הן קצרות מועד מטבען. היחד הנפלא יתפוגג לאיטו וכולנו נשוב לשגרת היום. לעצבים על העיתונים ועל פקקי בוקר. לגיהוץ של כרטיסי אשראי, טיסות לחו"ל ועצבנות ישראלית מצויה. זו דרכו של עולם. ואולי היא מצביעה על כך שאנו אנשים בריאים ונורמאליים, בסופו של דבר.

אבל אולי דווקא ברגעים שהשגרה שוחקת ונעשית בלתי נסבלת, דווקא כשחושבים שאולי אין תקווה- אפשר להיזכר ברגעי חסד אלו. לזכור מה אנחנו מסוגלים לעשות כשאנו ביחד ורוצים להוציא מעצמנו את הטוב ביותר. לזכור מה זה עורר בנו אז ולהתחבר ממקום של חמלה, אהבה וערבות לאנשים סביבנו. אולי נצליח לעשות זאת לא רק בלוחמה ?

זוגיות כאושר אפשרי

החלטתי גם אני לתרום את חלקי הצנוע לפרויקט הזוגיות של "חברותא". ולשתף אתכם בכמה הגיגים שלי על הקשר בין זוגיות לאושר. ואולי גם בכמה נתונים בנושא.

אמונה שהזוגיות מביאה אושר היא די טריוויאלית. לכן זה לא פלא שאנו מחפשים אחריה- הרי אנו רוצים להיות מאושרים. וזה גם לא פלא שחלקנו האמנו בעבר, או מאמינים עדיין, שחיינו בתור גייז נידונו לאומללות נצחית, כיוון שמציאת הזוגיות אצלנו היא קשה יותר עד בלתי אפשרית, בנוסף להיותה בלתי מקובלת על הסביבה.

את הסביבה נשאיר לפעם אחרת. וגם את המיתוסים של "אין זוגיות אצל גייז" וש"כל השווים כבר תפוסים". כעת אני רוצה להתייחס לשאלה אחרת- האם אפשר להיות מאושר שלא במסגרת זוגית ? האם אפשר להגיע הביתה אחרי יום עבודה, להיות "לבד בארבע קירות" ולהרגיש טוב עם זה?

התשובה היא- כן ! בהחלט ! וזו תשובה מנומקת היטב מבחינה מחקרית . חוקרת בשם סוניה לובומירסקי לקחה על עצמה פרויקט שאפתני לאסוף את מיטב הידע המחקרי הנגיש לנו על מה שעושה אותנו מאושרים ומה שלא. את הממצאים היא פרסמה בשני ספרים- הראשון תורגם לעברית, השני עדיין לא. אז דווקא בספרה השני, ששמו "מיתוס האושר" היא דנה בכל מידי דעות נפוצות על מה שעושה אותנו מאושרים. ובכן, מסתבר שאנשים רווקים יכולים להיות מאושרים בדיוק כמו הנשואים. ולא, הם לא כולם מדוכאים , בודדים ואומללים. מדדי סיפוק פסיכולוגיים שונים מראים שנשואים מרגישים מסופקים ומאושרים יותר , בממוצע, מגרושים, פרודים ואלמנים- אך לא מהרווקים. לרווקים אמנם חסר קשר רומנטי בחיים- אבל רבים מהם לומדים לפצות עליו באמצעות פיתוח רשת חברתית. הם יכולים לבלות יותר זמן עם בני המשפחה השונים, עם אחיינים, עם חברים, עם בעלי חיים שהם מגדלים. הם יכולים לפתח תחומי עניין. ולחיות חיים טובים ומספקים בכל קנה מידה.

זו לא תובנה פשוטה. מזה שנתיים אני מנהל חיים עצמאיים ( גם בגיל 36 לא מאוחר לעזוב את הקן ההורי. כמו שאומרים ברוסית- עוף קיבינימט, גוזל). אחת הסיבות שבגללה חששתי כל כך הרבה זמן לחיות באופן עצמאי הייתה אי ידיעה מוחלטת איך ארגיש כשאבוא הביתה אחרי העבודה ואהיה "לבד בין ארבע קירות". ובכן, בניגוד גמור לחששות, התברר שהשקט הביתי דווקא עושה לי טוב. אמנם, שמונה חודשים מתוך השנתיים היה קשר זוגי. שהסתיים ואני אסיר תודה על מה שהיה בו ועל מה שלמדתי ממנו. ואחרי שהוא נגמר, התברר שאמנם להתכרבל ביחד במיטה זוגית זה מאד כייף- אבל גם לשכב בה לבד באלכסון יכול להיות נחמד. וזה אחלה שיש זמן לחברים ולתחביבים.

אז אם הערב עוד לא מצאת ב"אטרף" או ב"לאבמי" את אהבת חייך וגם במפגש חברותא הנסיך הלבן על הסוס לא זינק עליך- אל תתמרמר על חייך. תכין משהו טעים. צא לרוץ. תראה סרט. תקשיב קצת למוסיקה. תרים טלפון לידידה שמזמן לא פגשת. תשאל מה שלום האחיינים. ובעיקר- אל תחשוב שאין לך חיים כשאתה לבד.

אז למה בכל זאת לחפש קשר, אם כל כך נפלא להיות לבד? בשבילי התשובה היא שלחלוק חיים עם אדם אחר זו חוויה חד פעמית, שבעיקר מסייעת לצאת מהאגו ומאזור הנוחות שלי. בזוגיות מקבלים הרבה מאד- אבל הבנתי שזוגיות היא הזדמנות חד פעמית לתת. להיות שם כל הזמן. זה מבחן אישיות רציני ביותר. לכן היום אני לא מצפה מבן זוגי העתידי למלא אותי מבפנים, לעשות אותי מאושר ובטוח בעצמי. אדם אחר לא מסוגל לשנות אותי. כפי שאני גם לא מסוגל לשנות אותו. היום אני לא מתפתה יותר לפנטזיות נוסח "אמנם הוא עדיין בארון- אבל אני אוציא אותו משם" , "אמנם הוא ילד קטן מבחינה רגשית- אני אגרום לו להתבגר" , או "הוא אמנם לא יציב רגשית- אני אייצב אותו". אין דבר כזה ! תפקיד של בן זוג הוא מספיק תובעני ולא צריך לנסות להיות בו זמנית גם פסיכולוג, מורה דרך ומכלכל. יש מספיק עבודה גם בלי זה.

אז נכון לעת כתיבת שורות אלו ( ככה צריך לכתוב, לא ?) אני עדיין לבדי. אבל אני כן עובד על הזוגיות שלי. אני משתדל לבנות את עצמי בתור בן זוג הטוב ביותר האפשרי. וזה כולל להיות מאושר עם מה שיש לי היום. כי עוד דבר שהתברר במחקר הוא שכפי שזוגיות מגדילה את האושר- גם האושר מגדיל את הסיכוי לזוגיות. נכון שכייף יותר לצאת עם אדם שמקרין שמחת חיים ?

רשימה זו פורסמה גם באתר חברותא