חוויות צוק איתן

20 אלף הגיעו להלווייתו של סמ"ר כרמלי בחיפה (© צילום: ערן גילווארג) לוויה של שון כרמלי

 

במבצע "צוק איתן" ראיתי את היופי של העם בישראל.

בתפקידי במילואים, הוצבתי באחד מבתי החולים בארץ שקלט חיילים פצועים. הכנתי את עצמי לחוויה קשה מבחינה רגשית – והיא אכן הייתה כזו. פגשתי תהומות של כאב שטרם נחשפתי אליהם בחיי. אך באותה נשימה, ראיתי שם גם שיאים של אהבה, תמיכה, חמלה וערבות הדדית. שיאים שלא רואים בכל יום.

ההמולה הבלתי פוסקת מתגבשת עכשיו לרצף של תמונות וזיכרונות. בטוח לא אוכל לזכור את כולם. אבל אני זוכר, למשל,  כשהזמינו אותי למיון כי אמרו שיש חייל שדורש דחוף לראות קב"ן. נחפזתי לבוא, כשתוך כדי כך אני כבר מכין את עצמי נפשית להתקף  היסטריה נוסח " נפצעתי, אני רוצה הביתה, אני רוצה לאימא, אני רוצה לרדת מהארץ". במקום זאת, הבחור הבלונדיני בן העשרים אמר שהוא פצוע מאד קל, שהלם קרב שהיה לו היה מאד קצר ושכעת הוא מאד לחוץ. לחוץ מזה שחבריו לוחמים בעזה, בעוד שהוא עצמו שוכב כאן על המיטה. והוא רצה לראות קב"ן דחוף, כדי שאולי אוכל לרשום שהוא בסדר והוא יחזור ללוחמה מיד, מכאן, מבית החולים. הרי אני קב"ן ואמור לעזור לו לא להיות לחוץ מבחינה נפשית. וזה מה שירגיע לו את הלחץ…

אני זוכר גם את החייל הפצוע שישב עם פיג'מה של בית החולים, תחבושת על עינו הפצועה, מקל של סוכרייה מציץ מפיו- והוא מנגן יצירה יפהפייה על פסנתר הכנף הלבן שמוצב בלובי של בית החולים. כשהוא סיים לנגן, ניגשתי אליו ואמרתי שזה היה מאד מרגש, אך לא זיהיתי את היצירה. "זה משהו שאני הלחנתי"- השיב. מאוחר יותר, התברר שהמלחין המבריק הצעיר הזה הציל את חייו של המפקד שלו, בכך שהוא פשוט החזיק לו את העורק במשך חצי שעה, עד שהגיע הפינוי. כשהוא עצמו גם פצוע.

אני זוכר את גם אותו מפקד, שהגיע במצב קשה מאד וכעבור שעתיים פקח את עיניו והתחיל לדבר ולהתלוצץ. הוא הקפיד לברך את כל ההמונים שבאו לבקר אותו, על אף שהיה חלש מאד. כשבאתי אליו, הוא חייך, לחץ את ידי ואמר : "שלום זאב, מה שלומך? באת לראות אם אני בסדר בראש"?

וגם את הילד עם החיוך המקסים, שלא נרדם כמה לילות כי כל גופו היה מלא ברסיסים. במצב כזה, שותת דם, הוא זחל החוצה מהמבנה, כשהוא גורר עם יד אחת את החבר הפצוע שלו. אני יודע שהוא חייל קרבי, אבל חיוך שלו היה כל כך של ילד.

וגם את המ"פ. שברגע שהוא קצת התאושש מהפציעה של עצמו והיה מסוגל לנוע באופן עצמאי, התחיל מיד מדדה מחדר אחד למשנהו וממחלקה אחת לשנייה, מדבר עם כל החיילים מהיחידה שלו וגם מיחידות אחרות. עושה סיבוב בכל בית החולים עוד לפני שהוא עצמו קיבל טיפולי בוקר. התעדכן אצל הצוות על המצב של כל אחד ואחד. היה ניתן לחשוב שמדובר מינימום בסגן מנהל בית החולים.

ואת החייל שהתעקש לשרת בקרבי על אף נכות קשה מילדות. וגם אחרי שהוא נפצע פציעה קשה, הדבר הראשון שהעסיק אותו הייתה השאלה, האם אני זה שקובע אם הוא יחזור לקרבי או לא ?

ואת המשפחות הנפלאות המקיפות את יקיריהם בדאגת 24-7. וגם את החברים והקרובים שהפכו אף הם לבני משפחה , לחיילים בודדים וגם לאלו שלא. ולכל התהלוכה האינסופית של כל עם ישראל במסדרונות ובחדרים. קבוצת תיכוניסטים הגיעה באוטובוסים מקריית שמונה והם מסתובבים בבית החולים ומחלקים פרחים. שני נגנים, אחד עם גיטרה ושני עם אקורדיון, שבאו לשמח. את זוג הליצנים הרפואיים שצוחקים ועושים שטויות- למרות שהם עצמם קרובים לפרוץ בבכי בכל רגע. ואת החיבוק הענק והבלתי פוסק שכולנו חיבקנו שם אחד את השני- חיילים פצועים, חברים שלהם, הורים, קרובי המשפחה, צוות רפואי, אנשי מילואים, סתם אנשים שבאו להגיד שלום…

אני זוכר את הצוות הרפואי, שנלחם בגבורה על חייו של כל חייל. את הכמות הבלתי נתפסת של מנות שם שהושקעה שם. את הרופא הבכיר שבאישון לילה ערך שיחה עם משפחתו של חייל פצוע קשה וללא הכרה, והסביר להם דברים, בעדינות, ברגישות ובסובלנות אין קץ, כשהוא כל הזמן צועד על החוט הדק כדי לא לזרוע תקוות שווא מחד – ולא ליפול לייאוש מאידך.

כתבתי "עם בישראל" ולא "עם ישראל", כי כל הנאמר חל כמובן על החיילים והמשפחות הנפלאות של העדה הדרוזית, כולל את המח"ט הפצוע, שבבית החולים דיבר על מלחמה של עם ישראל כציוני הכי גדול. וכמובן את הרופאים והאחיות מהמגזר הערבי, שטיפלו בכל חייל פצוע כאילו היה בנם האישי.

אגב, כדאי לציין שבאותם ימים של סערות רגשיות עצומות, לא היה אף אחד- אפילו לא אחד- שצעק "מוות לערבים". או להיפך. אלו היו ימים של בגרות נפלאה בעם הזה. השמועות על כך שאנו הופכים לחבורה של פשיסטים או מתפרקים כתוצאה מבוגדנות לא היו נכונות כלל.

כעת כוחותינו על גבול עזה. מדברים על סיכום המבצע. על הפצועים שכעת הלוחמה שלהם על הבריאות רק מתחילה. בתור איש טיפול, אני יודע שחווית השיא הזו לא תחזיק לנצח. חוויות שיא הן קצרות מועד מטבען. היחד הנפלא יתפוגג לאיטו וכולנו נשוב לשגרת היום. לעצבים על העיתונים ועל פקקי בוקר. לגיהוץ של כרטיסי אשראי, טיסות לחו"ל ועצבנות ישראלית מצויה. זו דרכו של עולם. ואולי היא מצביעה על כך שאנו אנשים בריאים ונורמאליים, בסופו של דבר.

אבל אולי דווקא ברגעים שהשגרה שוחקת ונעשית בלתי נסבלת, דווקא כשחושבים שאולי אין תקווה- אפשר להיזכר ברגעי חסד אלו. לזכור מה אנחנו מסוגלים לעשות כשאנו ביחד ורוצים להוציא מעצמנו את הטוב ביותר. לזכור מה זה עורר בנו אז ולהתחבר ממקום של חמלה, אהבה וערבות לאנשים סביבנו. אולי נצליח לעשות זאת לא רק בלוחמה ?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אירית  On אוגוסט 14, 2014 at 6:18 am

    מקסים ומרגש!!! ואמן שאכן נצליח לזכור את התחושות האלו!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: