סקירת אוגוסט 2014

שפה אחרת אוגוסט 2014 | זאב שביידל

5 בספטמבר

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

סקירת כתבי עת מן העולם

זה קרה מספר ימים לאחר סיום השלב הקרקעי של מבצע "צוק איתן". העולם המערבי הסיט את עיניו מישראל ומעזה וגילה לא הרחק משם מדינת טרור שמשתרעת על שליש מסוריה ועל רבע מעיראק – מדינת דאעש. הנשיא אובמה הודה בפה מלא שלא העריך את הסכנה הזו די הצורך.

ביום כתיבת שורות אלו ארה"ב הפציצה את כוחות דאעש לראשונה וגם ניסתה להושיט סיוע הומניטרי לשבט היזידים, שדאעש מאיים לבצע בהם רצח עם. רשימתו של פטריק קוקבורן ב־London Review of Books מתארת את צמיחתה של המפלצת מתחת לאפו של העולם, החל משנת 2011.

לא ברור מה תהיינה ההתפתחויות עד שתקראו את המדור הזה, אבל נכון לעכשיו מדובר במדינה ששטחה גדול מזה של אנגליה ואוכלוסייתה – מזו של דנמרק. הלוחמים שלה משתמשים בטנקים ובארטילריה ששדדו מהצבא העיראקי על מנת לשלוט בכחצי מיליון כורדים. בקושי רב הם הורחקו משדה הנפט המרכזי של סוריה באל־שייר, אך הם עדיין שולטים ברוב תוצרת הנפט והגז של המדינה.

יש מי שמתאר את הקמתה של מדינת דאעש כשינוי הגיאו־פוליטי הדרמטי ביותר במזרח התיכון מאז הסכמי סייקס פיקו, שנחתמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לאור זאת, מפתיע מאוד שעד לאחרונה הייתה נטייה להתייחס אליהם כאל עדר בדואים שהגיחו מן המדבר ועוד מעט ייעלמו כלעומת שבאו. לאור הכיבושים שלהם, תסריט זה נראה מציאותי פחות ופחות. הצבא העיראקי לא הצליח עד עכשיו באף מתקפה נגדם וגם רבים מהמורדים הסורים נגד אסד מצטרפים אליהם, כיוון שעוצמתם הצבאית נראית לעין כול.

שטחה של דאעש, כרגע, גדול משל אנגליה. הריסות בית בעיראק, אוגוסט 2014צילום: EPA

שטחה של דאעש, כרגע, גדול משל אנגליה. הריסות בית בעיראק, אוגוסט 2014 צילום: EPA

אלו שלא נבהלים עדיין מדאעש מסבירים את ההתקוממות שלהם במדיניותו האנטי־סונית של הנשיא היוצא, נורי אל־מליכי, ובשאיפה שברגע שהוא יוחלף לדאעש תהיה אפשרות לזכות באוטונומיה מוגבלת, מעין זו שכעת נהנים ממנה כורדים עיראקים. אלא שלמרבה הצער נראה כי דאעש ממש אינם מתכוונים להסתפק בהצעות מוגבלות וגם לא לפעול בדרכי שלום כמו הכורדים. בכל מקום שהם כובשים, לאנשי הצבא המקומיים וגם למיעוטים הדתיים למיניהם מוצעת אפשרות בחירה אחת – להישבע אמונים לדאעש ולהתאסלם במקרה שמדובר בלא־מוסלמים או למות. לכן סביר להניח שדאעש ירצו לשלוט בכל עיראק ולא להסתפק באוטונומיה מוגבלת.

בקרב מורדים סורים ודיפלומטים במערב רווחה הדעה כאילו אסד עשה יד אחת עם דאעש, אך תפיסה זו הולכת ונמוגה. למעשה, כעת ייתכן מאוד שהיעד הבא של דאעש הוא העיר חלב – יעד קל יותר מכיבוש בגדד.

העולם המערבי נבוך כעת. מצד אחד הוא מצפה לנפילתו של אסד, ומאידך נראה שבמקרה כזה דאעש תהיה מועמדת טבעית למלא את החלל שייווצר. על הנייר נעשו ניסיונות לגבש בסוריה וגם בירדן אופוזיציה דמוקרטית שתילחם גם נגד אסד וגם נגד דאעש, אך הכול מודים שבמציאות היא קיימת רק במספר קטן של מובלעות, ושאפילו הצבא הסורי יתקשה לפעול בחזית נוספת מעבר לזו שיש לו מול המורדים.

ומי גידל את המפלצת? החשודים העיקריים הם הסעודים, נסיכויות המפרץ ותורכיה. מדובר במכלול מורכב של אינטרסים שבחלקם סותרים זה את זה. הסעודים מצד אחד לא רוצים טרור אצלם בבית, אך מאידך הם אוהבים מאוד לשסות סונים קיצוניים בשיעים, כנראה גם מתוך תקווה שהדבר יסיח את הדעת מהשחיתויות הקיימות בארצם. כעת הסעודים עוצרים את פעילי דאעש, לאחר שהם בעצמם נבהלו ממעשה ידיהם, אך ייתכן שכבר מאוחר מדי. התורכים מצדם סיפקו לדאעש גבולות פתוחים וייתכן שאף עזרו להם מבחינה צבאית, במטרה לערער את המצב בסוריה שכנתם. היום גם הם מתחרטים על כך והם אינם מאפשרים להבריח פעילי טרור או חומרי נפץ דרך גבולותיהם.

כיום לא נראה שיש בעיראק או בסוריה מישהו שמסוגל או מעוניין להתמודד עם דאעש, שלו יתרון מובהק על פני אל קאעידה – תשתית ארגונית מצוינת וכוח צבאי מיומן. אולי כעת הם הורגים רק מוסלמים אבל לאורך זמן הם ודאי לא יסתפקו בזה. לתשומת לבם של המודאגים מהאסון ההומניטרי בעזה.


ביחד אבל לבד

שני סופרים חשובים מדברים על נזקי האינטרנט לתרבות הקריאה ומזהירים: העולם המערבי נהפך בודד ורדוד

הרבעון הבינלאומי New Perspectives Quarterly פרסם שני ראיונות עם סופרים חשובים, שדנו כל אחד בהשלכותיה של התרבות הווירטואלית. הראשון הוא מי שנחשב בעיני רבים הסופר האמריקני הגדול בדורנו – ג‘ונתן פרנזן, והשנייה היא מרצה לספרות ומחברת רב המכר “לקרוא את לוליטה בטהרן“, אזאר נאפיסי.

ג'ונתן פרנזן צילום: EPA

ג'ונתן פרנזן צילום: EPA

פרנזן אינו פוסל את האינטרנט כשלעצמו, כמובן, אך הוא מאשים אותו בכך שהפך לתאגיד ענק שמשווק משהו בכל רגע נתון. הרשתות החברתיות מחלחלות לכל החוויות שלנו בצורה שכבר קשה להתנגד לה. אדם שיש לו מעט חברים בפייסבוק הופך להיות לא שייך. פרנזן גם מעיד על עצמו שהוא אוהב לשמור על הפרטיות שלו ושבזמן לימודיו במכללה היה נוהג לאכול את ארוחת הצהריים שלו לבד בצד.

ככלל, הנושא של האינדיבידואל מול החברה הוא אחד הדומיננטיים ביצירתו של פרנזן, הן הספרותית והן הפובליציסטית (אחד מקובצי המסות שלו נקרא “כיצד להיות לבד“). פרנזן גם מדבר על הרשת ככזו שגודעת את מטה לחמו בתור סופר. מצד אחד הרשת היא דמוקרטית מאוד וכל אחד יכול לפרסם בה ללא אימת הצנזורה. וזה נפלא. אך מצד שני, ברגע שיש כל כך הרבה אנשים שעוסקים בכתיבה מדוע לשלם להם על זה? וכיצד אמור להתקיים מי שכתיבתו אומנותו?

ואם חוזרים לקושי להיות לבד, היום בן אדם יכול לחוש מאוד בודד גם כשהוא נוסע באוטובוס או צועד ברחוב, שכן הכול מסביב כלואים בגאדג‘טים שלהם. נדרש היום אומץ כדי להתעקש על קשר עם ספרים ועם אנשים אמיתיים ולא לשקוע ברשתות הווירטואליות. צריך כוחות כדי לא לצייץ בטוויטר.

נאפיסי מביאה זווית אחרת. היא התפרסמה בזכות ביקורת נוקבת על המצב באיראן של ימי חומייני, וכעת היא מכוונת את הביקורת שלה דווקא כלפי ארה“ב העכשווית, שבה קבעה את ביתה. בתור מרצה לספרות היא מודאגת מכך שתלמידיה מתקשים לקרוא את “אנה קרנינה“ ומכך שהורים של תלמידים בתיכון מתלוננים שהיצירות הקלאסיות הן “ארוכות מדי“. נאפיסי חושבת שיש בתרבות האמריקנית משהו שמנסה ללא הרף לתמצת, לקצר, לסנן ולהקל על התלמיד, ובכך נוטל ממנו כוחות ויכולות להתמודד עם יצירות גדולות, מורכבות ורב ממדיות. לכן הוא נוטה לחשוב בקטגוריות פשטניות.

הציבור האמריקני חושב, למשל, שאם נשיא איראן מצייץ בטוויטר (בניגוד לג‘ונתן פרנזן) או שלשר החוץ שלו יש ערוץ יוטיוב, פירוש הדבר שמדובר בטכנוקרטים טובים ולא בפונדמנטליסטים מסוכנים. אבל רוחאני עצמו מנסה למנוע מרוב האיראנים את הגישה לאינטרנט, מתוך חשש שיהיה להם למה להשוות את חייהם. אוריינות וירטואלית של מנהיג, כולל הטוויטר של הוגו צ‘אבז המנוח והבלוג של נשיא רוסיה לשעבר מדבדב, אינה ערובה לזיקתו האישית לקדמה, אלא לכל היותר לרצונו להצטייר טוב ולהיראות פוטוגני. ואיפה אפשר לייצר לעצמך דימוי וירטואלי טוב אם לא באינטרנט?


מקדשים של זהב

הדת בהודו פורחת ואיתה גם העסקים. הקשר בין אמונה לכסף מעולם לא היה הדוק יותר

ועוד על דת בעולם העכשווי מזווית אחרת. כתבתה של שיקלה דלמיה בירחון Reason מתארת את פריחתם של פולחנים שונים בהודו של ימינו. אכן, מתברר שהודו המודרנית היא מדינה דתית ביותר. הדתיות בה מוחצנת מאוד והקשר בין דת לעסקים חזק מאי פעם. 40% מהמדענים מאמינים שיש בעולם ניסים ו־25% מאמינים שגם בני אדם מסוגלים לעשות אותם.

בשנה החולפת מאה מיליון איש (!) טבלו במימי הגנגס צילום: EPA

בשנה החולפת מאה מיליון איש (!) טבלו במימי הגנגס צילום: EPA

עשרה מיליון איש עלו לרגל להר קדוש בהודו רק לפני שנתיים, ובשנה החולפת מאה מיליון איש (!) טבלו במימי הגנגס. מקדש דרומי בטירופאטי הפך לאתר הדת העשיר והמבוקר ביותר בעולם, כשהוא מותיר מאחור את הוותיקן, גורואים ותיקים, כדוגמת רמאקרישנה, מגייסים תרומות בסכומי עתק, וגם המצטרפים החדשים לא טומנים ידם בצלחת. אחד הקים אימפריה עולמית שמגלגלת מדי שנה מאה וחמישים מיליון דולר, והשני עשיר דיו כדי לממן ארבעים ערוצי טלוויזיה ברחבי אסיה שמשדרים את “דרשות הריפוי“ שלו. ככלל, ככל שהצמיחה הכלכלית בהודו מואצת יותר, כך גם צומחים הפולחנים החדשים הצצים חדשים לבקרים.

יש מי שסובר שיש לזקוף את התופעה לאופיו של ההינדואיזם – לקט די אמורפי של אמונות ודעות ללא דוגמה מחייבת אחידה כלשהי. אך כאן מתגלית נקודה שעלולה להדאיג מעט – מסתבר שגם להינדים יש נטייה להתרברב בכך ש“הכול כבר כתוב אצלם בדת“ וש“המערב גנב מהם את התרבות שלהם“. חכמי הדת “מגלים“ במקורות ההודיים הקדומים אזכורים של נשק גרעיני ושל מהירות האור. השלב הבא יהיה, מן הסתם, להאשים את הזרים בדברים הפחות פוטוגניים של ההינדואיזם – אפליית נשים ומבנה הקסטות. אלו הם לא חלק מ“ההינדואיזם המקורי והטהור“, לדעת אותם מומחים, אלא “תוצאה מהשפעות זרות של כיבוש“.

תוצאה הגיונית של תפיסה זו היא הסיסמה “הודו היא מדינה הינדית“. רבים סבורים שסיסמה זו הובילה את הלאומן ההינדי נרנדרה מונדי לכיסאו של ראש הממשלה בקיץ האחרון, ויש גם מי שקושר בינה לבין העובדה שמחוז האם של מונדי, מחוז גוג‘ראט, ידע את אחד הפוגרומים היותר אלימים כלפי המיעוט המוסלמי. מספר מקרי האלימות נגד נוצרים נמצא גם הוא במגמת עלייה, והגורואים לא ששים לגנות או להסתייג.

מוקדם יותר השנה, פעילים הינדים ניסו למנוע מההוצאה האמריקנית “פנגוין“ לפרסם ספר שמפרש את הדת ההינדית בצורה בלתי שגרתית. בשורה התחתונה, נראה שאופייה המהורהר והמנותק של הדתיות ההודית לא מציל אותה מהטלטלות שכל דת עוברת בעידן המודרני – מסחור, פונדמנטליזם, ערבוב עם פוליטיקה וממון. מסתבר שלהתפלל לאלים רבים זה לא פחות קשה.


כשארה"ב הפסיקה להילחם על ערכים

ספר חדש על הסנאטור האמריקני דניאל מוהיניאן, שהתנגד להשוואת הציונות לגזענות באו"ם, מעלה הרהורים קשים על עתידה של הדמוקרטיה בעולם

גל המחאה החריף שהתעורר נגד ישראל תוך כדי מבצע "צוק איתן" מציף שוב את שאלת הקשר בין אנטי־ציונות ואנטישמיות. הרבעון Fathom, שמתיימר לספק ראייה מאוזנת על ישראל בעולם, פרסם את ביקורתו של מייקל אלן על ספרו של גיל טרוי שמוקדש להיבט מעניין של הנושא.

טרוי פרסם ספר על הסנאטור האמריקני דניאל פטריק מוהיניאן ועל מאבקו נגד הצהרת האו“ם משנת 1975 שהשוותה בין הציונות לגזענות. למרבה ההפתעה, מסתבר שגם לאחר שההצהרה עצמה בוטלה ב־1991 המגמה שעמדה מאחוריה עדיין ממשיכה ופורחת. רק לאחרונה איגוד לימודי ארה“ב (איגוד די אלמוני בחוגים האקדמיים) הצטרף לחרם האקדמי על ישראל. טרוי שואל: מה גרם לסנאטור אירי קתולי שגדל בשכונת עוני בניו יורק להפוך למצדד הנחרץ ביותר בציונות, לצדו של שגריר ישראל באו“ם דאז חיים הרצוג, שקרע את ההצהרה?

ובכן, כשמוהיניאן שימש שגריר ארה“ב בהודו הוא ראה איך ארה“ב מפסידה בקרבות האידיאולוגיים לברית המועצות ואיך היא מפסידה בעלי ברית בכל העולם. ארה“ב של שנות השבעים הייתה מדינת מדוכאת, לאחר וייטנאם, פרשת ווטרגייט, התפטרותו של ניקסון וזינוק מחירי הנפט. ברית המועצות, לעומתה, הייתה בשיא השפעתה הבינלאומית, כולל על מדינות עולם שלישי ומדינות ערב. במאמר במגזין “קומנטרי“, תחת הכותרת “ארה“ב באופוזיציה“, מוהיניאן טען שארצו מפסידה לסובייטים בכל הפורומים הבינלאומיים וקרא להנהגת ארה“ב ליזום מתקפת נגד על מנת להגן על ערכי הדמוקרטיה בעולם.

מאמרו של מוהיניאן משך את תשומת לבו של הנשיא פורד והוא מינה אותו לשגריר באו“ם. אלא שדעותיו היו בהחלט חריגות בנוף הדיפלומטי של ארה“ב. חברת משלחת ארה“ב לאו“ם דאז, ברברה וייט (שאגב, הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה בתפקיד), אמרה ש“יש להצטער במיוחד על כך שארה“ב מוצאת את עצמה מבודדת מבחינה דיפלומטית לצדה של ישראל“. גם הנרי קיסינג‘ר הוביל קו מתון ולא היה מעוניין להתגרות בסובייטים מכל בחינה שהיא. מוהיניאן מצדו אמר שהוא “המום מכך שמה שהדיפלומטים שלנו שואפים אליו בעיקר הוא להסתדר עם דיפלומטים אחרים, ולא להגן על הערכים שלנו“.

משרד החוץ של ארה“ב לא סייע למוהיניאן לקדם את התנגדותו להצהרה האנטי ציונית מתוך אמונה פרגמטית מבית מדרשו של קיסינג‘ר ש“למדינות אין חברים, יש רק אינטרסים“. לצד זאת, מוהיניאן זכה בתמיכה מפתיעה דווקא מצדם של כמה איגודים מקצועיים וסוציאל־דמוקרטיים. השמאל הפטריוטי עוד היה קיים בארה“ב והוא שמר על דבקות בתפיסת שמאל כלכלית־חברתית לצד אנטי קומוניזם נחרץ. בדיקה קלה של הרכב המדינות שהצביעו בעד הצהרת “ציונות היא גזענות“ מראה שרוב התומכים היו מדינות לא דמוקרטיות ורוב המתנגדים חברות חופשיות. גם כיום, במועצת זכויות האדם של האו“ם יושבים נציגים של סין, קובה, ונצואלה, רוסיה וערב הסעודית, מה שמאפשר גישה חסרת איזון לחלוטין כלפי ישראל.

ביקורת יעילה ביותר על התנהלותו של גוף זה נשמעת היום מארגונים לא ממשלתיים, דוגמת UN WATCH של הלל נויאר. הספר על מוהיניאן מזכיר לנו שגם ב־2014 מקומה של הדמוקרטיה בעולם אינו מובן מאליו כלל, ושהאיום עליה הוא גם חיצוני (מדינות לא דמוקרטיות) וגם פנימי (חוסר אמון אזרחי). לכן לדו“ח “צוק איתן“ הבא תהיה משמעות לא רק מבחינתה של ישראל, אלא מבחינת כל העולם המערבי. דרוש מוהיניאן נוסף.

דניאל מוהיניאן, 1976  צילום: .Trikosko, Marion S U.S. News & World Report Magazine

דניאל מוהיניאן, 1976

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: