סקירת אוקטובר 2014

המקום שבו פילוסוף הוא מרגל

סיפורו של איש אקדמיה איראני שפעל להחלפת השלטון בדרכי שלום, נכלא, עונה ואולץ להודות בעברות ריגול חושף את פניה האמיתיות של איראן

מתברר שגם בשנת 2014 עדיין פועלים משטרים חשוכים שעוצרים את מתנגדיהם ומענים אותם בשיטות לא־אנושיות. קשה אולי להאמין בזה, אך זה בדיוק מה שמתואר בכתבה ב־Chronicles of Higher Education מאת פעיל איראני בשם ראמין ג‘הנבגלו (Jahanbegloo). מדובר בפעיל ותיק ומוכר בעולם שתומך בהחלפת המשטר הקיים באיראן בדרכי שלום בלבד. את פעילותו הוא החל בשנת 2005, לאחר עלייתו לשלטון של מחמוד אחמדינג'אד. בתור מתנגד משטר הוא חש לא בטוח באיראן וביקש לפתח את קריירת ההוראה שלו בהודו. אלא שבשנת 2006 עשה את טעות חייו. בדרכו לבריסל הוא "קפץ למולדת".

בנמל התעופה ביקש ממנו איש ביטחון להתלוות אליו "רק כדי להשיב למספר שאלות". ג'הנבגלו הלך עם איש הביטחון, אך במקום להיכנס לחדר הוא הוכנס לרכב ותחבושת נקשרה על עיניו. ג'הנבגלו הגיע היישר לבית סוהר בטהרן ושם נחקר בתא. אווירת החקירות והדברים שקרו בהמשך נשמעים כמו העתקה מספר על גולאג סובייטי. בכל הטקסט זועק חוסר האונים של אינטלקטואל ופילוסוף רך וענוג שנאלץ לפתע להתמודד עם האשמות אבסורדיות וחסרות פשר מצד מנגנון אלים שמורכב מאנשים בורים ותוקפניים, שכל מה שהם יודעים הוא לאיים.

צילום: אי.אף.פי

צילום: אי.אף.פי

"קלטתי מהר", כותב ג'הנבגלו, "שעומדים מולי אנשים שלא קיבלו הכשרה בתחום של פילוסופיה או מדעי המדינה". בתור התחלה הוא הואשם בניסיון לבצע "מהפכת קטיפה" באיראן, כשכל כוונתו בכתביו הייתה עריכת רפורמה אזרחית בלתי אלימה. מובן שלא הייתה כל דרך להסביר זאת לחוקריו, שהמשיכו ללחוץ עליו. שאלה נוספת שנשאל הייתה מדוע רבים מחבריו ומהקולגות שלו הם יהודים. בתור דוגמה הביאו את הפגישות שלו עם ג'ורג' סטיינר ונועם חומסקי. כמובן, הוא הואשם גם בתמיכה בישראל ובשיתוף פעולה עם הרשויות הציוניות. סעיפים נוספים בהאשמות שהוטחו נגדו היו ביקורו בישראל בגיל חמש או שש (הדבר היחיד שג'הנבגלו זוכר מהביקור הוא "אשכוליות ענק על הענפים") ומאמר על ביקור באושוויץ, שהוגדר כתומך בציונות וכחותר תחת אושיות המשטר האיראני. למותר לציין שהציונות כלל לא הוזכרה במאמר, אך עצם הטענה שהשואה אכן התרחשה נתפסה כמעשה חתרני מול הכחשת השואה של נשיא איראן. חטא כבד נוסף של ג'הנבגלו היה אזרחות קנדית.

אשתו של ג'הנבגלו הפעילה מחו"ל לחצים כבדים על מנת שבעלה ישוחרר. בהמשך, ג'הנבגלו אולץ לבצע את הצעד הבא שלקוח היישר מבתי הכלא של סטלין – להודות מול המצלמה בקשירת קשרים נגד איראן. הוא היה צריך להקריא במדויק את הטקסט שכתבו לו, ללא כל אפשרות להשפיע על התוכן. אחרת – כך הובהר לו – התובע הכללי יאשים אותו בניסיון להפלת המשטר וידרוש עבורו עונש מוות. ג'הנבגלו המפוחד ביצע את הבקשה למרות שחשב שייתכן שבכך הוא חורץ את גורלו. אך החקירות עדיין נמשכו. החוקרים לא היו מרוצים מהנימה המאולצת שבה הקריא ג'הנבגלו את ההאשמות נגדו, והוא נדרש לעשות זאת שוב, הפעם בצורה נלהבת ומשכנעת יותר. אחרת החקירה תתחיל מחדש.

בנוסף, נדרש ג'הנבגלו להסביר מדוע שב פעמים כה רבות לצרפת, לאחר שההסברים על כנסים אקדמיים לא שכנעו את החוקרים. החוקרים לחצו עליו להודות שבצרפת היה מוקד הריגול העיקרי שלו ונרגעו מעט אחרי שג'הנבגלו הנואש הודה גם בכך. הם דרשו ממנו את שמות המפעילים הצרפתים שלו והפילוסוף המותש התחיל לשלוף שמות צרפתיים אקראיים ופיקטיביים, וחוקריו מיהרו לרשום אותם בהתלהבות.

כנראה השלב הבא היה צריך להיות פרסום בינלאומי של רשת ריגול צרפתית אנטי איראנית, אלא שבמסגרת המשא ומתן להקלת הסנקציות על איראן הוחלט לכרוך את שחרורו של ג'הנבגלו יחד עם ההקלות והוא שוחרר, לאחר שבילה בכלא חמישים יום. ניתן רק לחשוב מה היה קורה לאדם פחות מפורסם, עם פחות קשרים בינלאומיים. הכתבה מספקת הצצה חשובה על המצב הפנימי באיראן של שנות האלפיים ועל האפשרות כי התנגדות בלתי אלימה למשטר מן הסוג הזה תשנה משהו.

——————-

ראש כנסיית הכופרים

ריצ'רד דוקינס אמנם מבין באבולוציה אבל במדעי הדתות הוא מפגין בורות. ביקורת אתיאיסטית נגד האתיאיסט הראשי

הפילוסוף הבריטי ג'ון גריי (אין זה ג'ון גריי האמריקני, מחבר רב המכר "גברים ממאדים, נשים מנגה") מבקר ב־New  Republic את הכרך הראשון של מי שנחשב אולי לאתיאיסט המפורסם בעולם, הלא הוא חוקר האבולוציה ריצ‘רד דוקינס. גריי מגדיר את עצמו כאתיאיסט, ודווקא על רקע זה בולט יחסו המסויג כלפי האתיאיזם של דוקינס.

הדמות הנערצת ביותר על דוקינס היא ללא ספק דארווין. דוקינס רואה בו לא רק מדען שפיתח את התיאוריה הטובה ביותר הקיימת על מנת להסביר את מוצא החיים על פני כדור הארץ אלא נביא אמת שנשלח לאנושות כדי לגאול אותה מאלפי שנות נבערות דתית. מן הסתם, את עצמו דוקינס רואה כדארווין של דורנו, שממשיך לשאת את בשורת האבולוציה לכל באי עולם. תיאורי הילדות שלו מספקים חלון הצצה ייחודי על אישיותו שנראית לא תמיד באור מחמיא. דוקינס נולד וגדל בניגריה ובמהלך ילדותו היה מחובר מאוד למשרתים השחורים שהיו בבית, אך מעולם לא גילה עניין בתרבותם או בשפתם. מאוחר יותר, במהלך לימודי הפנימייה, הוא התייחס באדישות למעשי בריונות של חבריו כלפי אחד מהילדים בכיתה, שהושפל ללא הרף.

צילום: אי.אף.פי

צילום: אי.אף.פי

כיום אדישותו של דוקינס נראית מוזרה אפילו בעיניו שלו, אך גריי חושב שהדבר מעיד על השלמה עמוקה של דוקינס עצמו עם מעשי בריונות בתחומים מסוימים – למשל ביחס לאנשי דת. דוקינס מרבה לתקוף את הדוקטרינה הנוצרית של החטא הקדמון ואת השלכותיה הבעייתיות, בייחוד בתחום המיניות. גריי נוטה להסכים עם דוקינס לגבי ההשלכות, אך סובר שדוקטרינה זו בכל זאת אומרת לנו משהו חשוב על הטבע האנושי ועל הרוע הטמון בו ולא רואה בה סוג של “טעות שבאה מבחוץ“. זו הייתה בעצם גם תפיסתו של פרויד ואין מניעה שאתיאיסט יאמץ אותה.

דוקינס מיטיב לתאר את התפתחות התפיסות האבולוציוניות אך בכל היתר הוא מטפל בצורה שטחית ופשטנית. למשל, לדעתו תרבות מועברת בין אנשים בצורת “ממים“ (MEMES) שהם מעין “גנים רוחניים“ שמעולם לא הוגדרו די הצורך וודאי לא הוצעה שיטה לזהותם. ככלל, ידיעותיו באבולוציה הם נרחבות, אך הוא הרבה פחות מלומד בפילוסופיה של המדע, למשל, שלא לדבר על חקר הדתות ותולדותיהן. אם הוא היה טורח ללמוד את התחום מעט יותר, סבור גריי, הוא היה יודע שמאז תחילת ימי הביניים רבים מהתיאולוגים החשובים, יהודים כנוצרים, דרשו שלא לפרש את בריאת העולם בספר בראשית כפשוטה.

גריי מוסיף שאם דוקינס היה מוסיף להרחיב את השכלתו לגבי יחסי דת־מדע, ייתכן שהיה נתקל, למשל, בחיבור מאת הלורד בלפור (אבי הצהרת בלפור) שהיה הוגה דעות שמרן בנוסף להיותו פוליטיקאי. בלפור כתב חיבור על יחסי דת ומדע, ובו טען שהאבולוציה אינה מסוגלת להסביר את הריבוי והשכלול של צורות החיים הקיימות, כיוון שלפי תפיסת הבררה הטבעית אין לאורגניזם צורך בדברים שאינם מעניקים לו יתרון הישרדותי מיידי (תפיסה שפותחה בימינו על ידי הפילוסוף אלווין פלטינגה). לכן אין זה ברור מדוע קיימות בעולם החי, ובמיוחד אצל בני אדם, כל כך הרבה תכונות שהיינו יכולים להסתדר בלעדיהן מבחינה אבולוציונית.

הסבריו של דוקינס בנושא הזה נראים כסותרים את עצמם, כי מצד אחד הוא מסביר עד כמה האבולוציה היא חסכנית ולא “מבזבזת משאבים“ ומאידך הסברו למאמץ הכלל אנושי לפתח דתות מאורגנות הוא פועל יוצא של צורך אבולוציוני אחר לגמרי – למשל של שליטה בטבע. הרבה יותר סביר וגם מסתדר עם הממצאים העכשוויים להניח שהתפיסה הדתית היא משהו שטבוע בטבע האנושי.

לסיום, גריי נזכר באפיזודה היחידה שבה פגש אישית בדוקינס, באירוע חברתי שהתרחש זמן קצר לאחר אסון התאומים. דוקינס לא היה עסוק בהשלכות האסון, אלא בעלבון הגדול מכך שראש הממשלה טוני בלייר הזמין את ראשי הכנסיות כדי להיוועץ בהם בנידון ולא הזמין אותו. נראה שזה התפקיד שדוקינס הועיד לעצמו – לא מדען חוקר אלא ראש כנסיית הכופרים העולמית. ואולי האפיפיור?

——————

דרישת שלום מבודהיסט קדמון

ספר חדש חושף את מערות אג'נטה בהודו, גלריית האמנות העתיקה בעולם, ומציג את חייהם הסוערים של הבודהיסטים הראשונים. מתברר שלא תמיד הם עסקו במדיטציה

ואם כבר עוסקים בענייני דתות שימיהן כימי האנושות, רשימתו של ויליאם דלרימפל ב־New York Review of Books מתארת את מערות אג‘נטה שבהודו, שהיו שטענו שהן גלריית האמנות העתיקה בעולם. המערות נחשפו לחוקר המערבי בדרך אקראית לגמרי בתחילת המאה ה־19, עת הגיע צייד בריטי לעומק הג‘ונגל במהלך ציד נמרים וגילה אותן. מדובר במערות שהתארוך המקובל ממקם אותן במאה השנייה לפני הספירה. פירוש הדבר שהן מהוות, יחד עם הפרסקאות של פומפיי, את אחת התזכורות הבודדות שנותרו לנו מהאמנות של העולם העתיק.

בתקופה הראשונה שלאחר הגילוי בוצעו במקום מעשי שוד והשחתה (כל תייר רצה ליטול לעצמו “תזכורת אקזוטית מהודו“), אך בהדרגה הגיעו לאג‘נטה חוקרים ממערב וממזרח, ואלה נשבו בקסמי המקום ונותרו שם שנים רבות. הרשימה הנוכחית מוקדשת לספרו החדש של “אג‘נטולוג“ מוביל – חוקר בריטי בשם וולטר ספינק, השוהה במקום זה שישים שנה (!). מדובר באיש שהפך כל אבן והתבונן בכל גרגר אבק במערות. כעת הוא מפרסם עבודה מאוירת ומקיפה בנושא, והדבר מהווה אירוע נוצץ בעולם הארכיאולוגיה ובחקר הבודהיזם גם יחד.

כאמור, תחילת הקמת המערות מיוחסת למאה השנייה לפני הספירה הנוצרית. מדובר בתחילתו הקדומה של הבודהיזם. בתחילת דרכו בודהה ציווה לתלמידיו שלא להשתקע במקום אחד אלא להפוך את הנדודים לאורח חיים שמטרתו להשיג הארה. אלא שבהדרגה התחילו להתפתח מנזרים. מטרתם הייתה בתחילה לתת לנזירים מחסה לתקופות הגשמים. נראה כי מערות אג‘נטה נחפרו למטרה זו. על האווירה וההווי של המנזרים עצמם ניתן ללמוד מעבודתו של מלומד אירופאי אחר שכף רגלו מעולם לא דרכה על אדמת הודו – גרגורי שופן. הוא הקדיש שנים מחייו לחקר מפורט של התעודות שהשתמרו במערות, כמו גם לכתובות ולציורים על הקירות, והגיע למספר מסקנות מעניינות. אמנם נראה היום שהמערות והמנזרים היו במקומות נידחים, אך באותה תקופה הם נמצאו בדיוק במקום מעברן של שיירות שיצאו לכיוון הים התיכון על מנת לסחור במיטב הסחורות ההודיות, כולל בדים ובשמים, ומשם הועברו הלאה בתיווך של סוחרים יוונים ויהודים.

צילום: שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק

בניגוד לדימוי הנפוץ, הנזירים הבודהיסטים של אז ניצלו היטב את קרבתם למוקדי המסחר, ורבים צברו כסף, רכוש ואף כלי נשק. רבות מהתמונות על קירות המערה מתארות לאו דווקא נזירים השרויים בתפילה או במדיטציה, אלא מלחמות ותענוגות בשרים בצורות שונות. מסקנה מעניינת נוספת, שמעוררת חילוקי דעות בקרב החוקרים, היא שכנראה המערות נוצרו בתקופה קצרה יחסית, על ידי מספר נזירים שעמלו מבוקר עד ערב ללא הפסקות.

נראה שחפירת המערות נקטעה בבת אחת, כנראה בעקבות מפלת שושלת המלוכה סביב שנת 400 לספירה. אך מה שנשאר מהן גורם עד היום להתפעלות מהעוצמה האמנותית של הציורים הנפרשים לעיניו של המבקר. אהבתם, שנאתם וקנאתם של הנזירים הבודהיסטים הקדומים ממשיכות להיות איתנו זמן רב לאחר שאבד זכרם, בזכות הגלריה הוותיקה שהשתמרה הודות לקולוניאליזם המערבי.

———–

בנאליות או רוע

סיקור משפט אייכמן על ידי חנה ארנדט עדיין מעורר סערה בעולם. האם העיתונאית אכן הצדיקה את טיעוניו של אייכמן?

נראה שכבר הכול נאמר ונכתב על משפט אייכמן וסיקורו בידי חנה ארנדט, אך מתברר שעוצמתם של הדברים ממשיכה להדהד גם כעבור יותר מחמישים שנה והיא מספיקה כדי לעורר פולמוסים. זה מה שקרה סביב מאמרו של ההיסטוריון ריצ'רד וולין ב־ Jewish Review of Books שמוקדש לדמותו של אייכמן כפי שהיא עולה מביוגרפיה שתורגמה כעת לאנגלית. המאמר עורר תגובה מעל דפי “הניו יורק טיימס“ מאת החוקרת שיילה בנחביב, וזכה לתגובות ולתגובות חוזרות.

ננסה לתמצת את הדברים. הרשימה המקורית חוזרת לטענתה העיקרית של ארנדט על אודות “הבנאליות של הרוע“ שהתגלתה מול עיניה במשפט אייכמן. רבים האשימו אותה אז ב“חוסר אהבת ישראל“. טענתה העיקרית, כפי שהיא נמסרת על ידי וולין, היא בעצם מעין הסכמה למחצה לטענתו של אייכמן שלפיה הוא שימש בסך הכול “בורג קטן“ במכונת ההשמדה הנאצית. אייכמן נהפך אצל ארנדט למעין פקיד קטן היושב מאחורי השולחן ושותף כמעט בעל כורחו בתהליך תעשייתי ענק שבו הדברים מתרחשים כמעט מעצמם ואינם תלויים בו.

מדובר בטענה נפוצה בהיסטוריוגרפיה הגרמנית של מלחמת העולם השנייה. לדוגמה, כשדניאל גולדהגן פרסם את ספרו הידוע “תליינים מרצון של היטלר“, הנס מומזן, מבכירי ההיסטוריונים הגרמנים, הגיב ש“אינו בטוח באיזו מידה המעורבים ברצח עם אכן הבינו מה הם עושים“. בכל מקרה, וולין מתבסס בדבריו על הביוגרפיה החדשה של אייכמן, שנכתבה בין היתר על סמך השיחות שאייכמן ערך עם עיתונאי נאצי ממוצא הולנדי כבר בהיותו בארגנטינה, ושתמלול מלא שלהן הפך לנגיש לציבור רק ב־1998.

צילום: ג'ון מילי, לע"מ

צילום: ג'ון מילי, לע"מ

סביב השיחות התרחש סיפור מעניין בפני עצמו, כי הראיונות נערכו, בעצם, כדי לסייע לגרסה מוקדמת להכחשת שואה. אייכמן תכנן ממקום גלותו לשגר מכתב פתוח לקנצלר של מערב גרמניה, קונרד אדנאואר, ולדרוש ממנו לחדול מהתנצלויות על “העבר הגרמני האפל“, כיוון שאינו אפל כלל. אלא שכאן נתקל המראיין בפרדוקס, כיוון שבד בבד עם ניסיונותיו להכחשת ההשמדה של יהודי אירופה, אייכמן הביע צער כן על כך שלא הצליח בהשמדה של כל יהודי העולם. קשה מאוד, אומר וולין, להגיד על אדם כזה שהיה “בורג קטן במכונה“ או “לא לייחס לו כוונות זדון“, כפי שארנדט ניסחה זאת.

בנחביב, מצדה, מנסה להגן על ארנדט, כשהיא טוענת שוולין כמעט מעמיד את ארנדט עצמה למשפט במקום אייכמן, תוך כדי אזכורים בלתי פוסקים של קשריה עם הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר. הדיון בין בנחביב לוולין נע בין דיוקים היסטוריים (בכמה מהמושבים שבהם אייכמן העיד ארנדט אכן נכחה) ובין מושגים ברמה של פילוסופיה אקדמית (מהי החובה המוסרית אליבא דקאנט ומהו התרגום והמובן המדויק של המונח הגרמני Gedankenlosigkeit, שתרגומו הוא בקירוב “חוסר יכולת לחשוב“, מונח שבו ארנדט מתארת את אייכמן).

חשוב לבנחביב להדגיש את סלידתה הקיצונית של ארנדט מאישיותו ומעשיו של אייכמן, עד כדי תמיכה בדין המוות שנגזר עליו. לדידה של בנחביב, התפיסה הפילוסופית בעניין “הבנאליות של רוע“ אינה מקִלה ראש כלל במעשיו של אייכמן. וולין, מצדו, נותר בטענתו שהשמדת יהודי אירופה יכולה להיות או רעה באופן מוחלט או בנאלית, ולא גם וגם. בכל מקרה, וגם אם לא נכריע בצדדים האקדמיים־היסטוריים של הדיון, נראה כי יש לנו עוד הזדמנות להתבונן בפרשה ההיסטורית המטלטלת מזווית נוספת, להתמודד עם גיבורי תרבות וגם עם ענקי הרשע ועם היחס שלנו כלפיהם. 52 שנה עברו והדיון ממשיך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: