לא לפחד כלל

כבר הרבה זמן אני דוחה את הכתיבה על הר הבית. עברו כבר יותר משלוש שנים מאז עליתי לשם, ועדיין אני דוחה את הכתיבה. והנה באה התנקשות ביהודה גליק (רפואה שלמה) ומוציאה את זה ממני.

ברשומה הזאת אני מבקש לברר מהו היחס שלי, כיהודי דתי וכהומוסקסואל גלוי, להר הבית. עדיין קשה לי ומסובך לי לדבר על זה, אבל בתור איש טיפול לא הייתי מוותר למטופל שאומר לי "קשה לי לדבר על זה". הייתי אומר לו "אז בוא נדבר על זה וגם על למה קשה לדבר על זה". ואני מבקש לומר זאת גם לעצמי, באמצעות רשומה זו.

אז למה באמת קשה לדבר על זה?

אני שומע כאן שלושה קולות סותרים לפחות:

  1. בכנות, איני רואה את עצמי הולך מחר להקריב שני כבשים ושלושה עיזים. לעומת זאת, כשאני לומד במשנה על הקרבת ביכורים או על שמחת בית השואבה, לבי מתמלא בתחושה של משהו ענקי שהיה קורה שם.
  2. ברור לי שחלק מאלו שרוצים לעלות שם רוצים לא רק להתפלל, אלא מטפחים תכניות לסילוק של מסגד משם. יהודה עציון, שבזמנו היה שותף ליוזמה של פיצוץ כיפת הסלע במסגרת של "המחתרת היהודית" ואף ריצה מאסר בשל כך, אומר גם היום, בסרט של רינו צרור "ה' אחד", שהוא רואה בחזונו את השכונות המוסלמיות "זזות" כדי לפנות מקום לדירות בעבור רבבות עולי רגל למקדש. כיצד בדיוק הן "יזוזו"? לעומת זאת, אני מאמין שאולי נצליח להתפלל על ההר כולנו יחד, ויתרה מזאת – שאולי זה יהיה מקום ש"ונהרו אליו כל הגוים".
  3. ברור לי שחלק גדול מאלו שצועקים על זכותם הדמוקרטית לעלות להר הבית לא ששים להגן, למשל, על זכותי הדמוקרטית לעשות מצעד גאווה בירושלים. לעומת זאת, ברור לי שמי שירה השבוע ביהודה גליק היה שמח לירות גם בי.

ואֲפַתֵחַ את הנקודה האחרונה. היה לי חשוב לעלות להר הבית אולי דווקא מפני שיותר מדי אנשים לא רוצים שאעלה לשם. התפתח כאן שיתוף פעולה מוזר בין הממסד האורתודוקסי היהודי ובין אנשי "וואקף". סוג של פרדוקס . האמת היא שכשעליתי לשם הבנתי היטב מדוע רוב האנשים אינם מעוניינים לעשות זאת. האווירה המתוחה על ההר שונה מאוד מהמולת השמחה של כותל מתחתיו. בכל שנות חיי לא בדקו לי את תעודת הזהות כמספר הבדיקות במהלך שעה וקצת ששהיתי בהר הבית. למה כל כך חשוב להם שאני לא אהיה שם? אולי מפני שקיימת שם תחושה שמדובר במשהו מעבר לשלט "מקום קדוש". מדובר במעין מוקד אנרגטי של עם ישראל. השאלה אם הוא כזה מששת ימי בראשית או מאז התחיל כל עם ישראל להתפלל לכיוונו אינה רלוונטית כעת. מה שחשוב הוא שהתחושה הזו נוצרה. עם ישראל "ממוקד" בהר הבית אלפי שנות קיומו. המיקוד הזה מעורר בו –בזמן כמיהה ופחד, כמו כל דבר חשוב וכמו כל אינטימיות רצינית. וגם, כמו בכל אינטימיות יש גם כאן סיכוי שהיא תהפוך לפורנוגרפיה של הדרה ואלימות (גם באהבה הרי אפשר לרצוח בגלל קנאה). אבל מעבר לכך, ברור לי שמדובר במקום ש"איבדתי שם משהו". לא כל כך ברור לי מה זה ה"משהו" הזה, אבל חשוב לי מאד לחזור ולחפש אותו שם. ושתהיה לי האפשרות לעשות זאת מתי שארצה. או לא לעשות זאת – אבל מי שצריך לבחור בכך זה אני, לא וואקף וגם לא רבנות!

ואולי לכן ההתנקשות ביהודה גליק היא סימן. לא מדובר בשתי קבוצות של פנאטים שרבות ביניהם על מקום קדוש. לאויבים שלנו יש תחושה מדויקת איפה המקום שמאיים עליהם ביותר. והם צודקים שנוכחות יהודית גוברת ובלתי אלימה בהר הבית מסמלת את הרצון שלנו להיאחז באדמה ובזהות שלנו כאן. אני מאמין שרבים מהעולים להר, כמוני, אינם יודעים בדיוק מה הם הולכים לעשות שם וגם הם לא מתחילים כבר היום או מחר לגדל שני כבשים ושלושה עיזים במרפסת ביתם, אבל חשוב להם לעלות, יחד עם אי הידיעה. ולכן זה חשוב גם לי.

האמת היא שקורה בהר הבית גם משהו מעניין מבחינה הלכתית. עקרונית יש קונצנזוס רחב בקרב רוב הפוסקים האורתודוקסים החשובים שיש להימנע מלעלות להר בזמן הזה. וזרם הולך וגובר של שומרי מצוות, לאו דווקא החרדים או המקפידים ביותר, רוצים להגיע למקום הזה ומגיעים אליו. נכון, הם משתדלים לעשות זאת במגבלות הלכתיות, אבל ההחלטה לרצות ולהגיע למקום קדמה להם מלכתחילה את הרצון לחפש את האפשרויות ההלכתיות למשהו שאם לא כן הם כלל לא היו ניגשים אליו. הרי למה לחפש איך ניתן לעלות להר הבית אם סוברים שאין לעשות זאת בשום אופן?

ייתכן שיש כאן הקבלה מסוימת למצבנו כהומואים דתיים. ייתכן שחלומנו על היתר רבני חריג ופורץ דרך בעניינינו יישאר בגדר חלום עוד שנים רבות, אך אין הדבר אמור למנוע מאיתנו לעשות היום את הצעדים כדי "להנכיח את עצמנו בשטח" בקהילה הדתית ובציבור הדתי. ובטח שלא לתת לבריונים, מכל סוג, להרחיק אותנו מהקהילות ומהמשפחות שלנו. מהמקומות שאנו מרגישים שייכים אליהם.

אז מה הייתי עונה למטופל שהיה שואל אותי האם נכון לו להגיע למקום שיש לו רגשות סותרים ומבולבלים ביחס אליו ושרבים מנסים להניא אותו מלעשות זאת? הייתי אומר לו : "תשמע, אתה אדם בוגר. אני סומך עליך שתדע להתמודד עם דברים ולעשות בעצמך סדר בדברים שחשובים לך. אדם בוגר לא נותן לאחרים להחליט בשבילו. הוא ניגש באומץ ובזהירות למקומות הסבוכים והמורכבים בתוכו ומישיר מבט. ומנסה לעשות סדר בדברים. מה שתעשה שם – זה כבר עניין שלך. אבל חשוב שלא תתן לעצמך להימנע ולהתחמק. שלא תיתן לפחדים שלך להחליט במקומך".

 

הרשימה פורסמה גם באתר “כמוך”

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: