סקירת נובמבר

סקירת כתבי עת מן העולם

זוגיות במבחן וירטואלי

יותר ויותר זוגות משתמשים באפליקציות ובתוכנות ריגול במטרה לבדוק את הנאמנות הזוגית. כצפוי, חברות התקשורת מנצלות את העניין כדי למקסם רווחים

הנאמנות הזוגית נכנסת עמוק מאוד לעולם הווירטואלי. כתבתה של מישל קולט בירחוןAtlantic חושפת את המלחמה הווירטואלית שמתנהלת בזמננו בין זוגות נשואים סביב עניין הנאמנות. לפעמים הסיפור מתחיל באופן תמים לחלוטין. גבר נשוי ששכח היכן שם את האייפון שלו מפעיל אפליקציה שעוזרת באיתור שלו, אלא שהאפליקציה מאתרת את מיקומם של כל המכשירים של בני המשפחה, והוא מגלה שהאייפון של רעייתו נמצא בבית מלון שבו היא לא אמורה להימצא. כך מתגלית בגידה שגוררת מריבה ממושכת בין בני הזוג.

משתתף אחר בכתבה הוא רווק הולל שנמצא במערכות יחסים קצרות, ואף בהן הוא מקפיד על חוסר נאמנות. הוא מגיב בזעם על ניסיונות של החבֵרות שלו לבדוק את הקשרים שלו במחשב ובאייפון אך מנגד עושה זאת בעצמו. הוא מנמק זאת בכך שאם הוא יֵדע שגם החברה שלו בוגדת בו זה ירגיע אותו כי אז “זה יהיה הוגן“. ובכל זאת, ה“הוגנות“ הזאת איננה מונעת ממנו התקפי זעם וקנאה מזדמנים.

כל ההתנהלות הזו מובילה לתחרות הולכת וגוברת בין החברות השונות על ייצור שני סוגי אפליקציות – כאלו שעוזרות להסתיר תכנים של שיחות וקשרים אישיים (אלו מכונים בלשון נקייה “יישומים שומרי פרטיות“) וכאלו שעוזרות לבני הזוג החשדנים לעקוב ולרגל ללא ידיעת הצד השני. הסוג הראשון כולל מחיקת קבצים רגע אחרי שהם נשלחו, מיזוג של שיחות טלפון שונות לחשבונות הכלליים והתחזות לאפליקציות תמימות של עדכוני בורסה או מידע אחר. הסוג השני כולל תוכנות ריגול המאפשרות לראות את המתרחש במחשב או באייפון של בני הזוג מבלי שנמצאים לידם בפועל ולעקוב אחרי מקום הימצאם.

צילום: שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק

מדובר בתופעה שצוברת תאוצה בארה“ב. קשה לדעת מהו השיעור המדויק של בני זוג בוגדנים (מטבע הדברים אנשים משקרים בנושא זה גם בסקרים אנונימיים), אך הערכה של מיטב החוקרים לאחר הצלבת נתונים נעה סביב 15% מהנשים ו־20% מהגברים. אינטרנט ויישומי תקשורת שונים הזמינים באייפון הופכים את העולם של הבגידות למורכב במיוחד, שכן היום ניתן לנהל רומן בשלט רחוק מבלי להתראות פיזית. שיעור גבוה מתיקי הגירושין בארה“ב מתנהל היום בעקבות בגידות שכאלה.

כל העניין מעמיד את חברות הסלולר ואת המתכנתים מול דילמות לא פשוטות. מצד אחד, הם מחויבים לשמירת הדיסקרטיות של הלקוח. מצד שני, שיווק של תכנות ריגול שונות יכול להיות מאוד רווחי. לכן, חלק מהחברות מפתחות תוכנות שלא ניתן להתקין על המכשיר ללא ידיעתו והסכמתו של בעל המכשיר. חברות אחרות משדרות בזמן ההתקנה מסר שמזהיר מפני האחריות הפלילית הכרוכה בהתקנת התוכנה בצורה לא חוקית. ישנן גם חברות שפועלות בשיטת “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך“ – הן מוציאות לשוק גם אפליקציות של שמירת פרטיות וגם אפליקציות ריגול. מקסום רווחים כבר אמרנו?

המעניין הוא שאפליקציות מן הסוג הזה עוזרות גם לשמר זוגיות ולא רק להרוס אותה. לאחרונה רבים מהמטפלים הזוגיים שעוסקים בנושא בגידות וירטואליות ממליצים להיעזר בהן – אבל רק אחרי שהוחזר האמון בין בני הזוג. כך, לדוגמה, מרואיין לכתבה שבגד ברעייתו במשך תקופה התוודה בפניה והלך לטיפול. כיום, אפליקציה של איתור זוגי היא חלק מהארסנל שמקרב בינו לבת זוגתו ובמהלך היום הם מחליפים מסרים של אינטימיות ואהבה וגם מוודאים את מקום הימצאם. הבעל עצמו מודה שנלחץ מעט מן העובדה שאשתו יכולה לדעת איפה הוא בכל רגע נתון, אבל הוא מבין את הסיבה לכך. הוא אף מודה שהפתרון האמיתי לבעיות בזוגיות נעוץ בהחזרת האמון בין הצדדים ולא באפליקציות השונות.

——————-

תקשורת על־קולית

ספר חדש עוסק בהתמודדות של הורים שומעים לילדים חירשים. האם ללמד אותם את שפת הסימנים או להרכיב מכשיר שמיעה?

רשימתו של הרופא ד"ר גאוין פרנסיס ב־New York Review of Books מוקדשת לעולמם של החירשים. בפתיחת המאמר נזכר פרנסיס באחד המרצים שלו מהתקופה שבה המודעות לנכות ולחירשות הייתה נמוכה בהרבה מהמצב כיום. אותו מרצה היה נוהג בעדינות רבה במטופליו כבדי השמיעה. למשל, כשהם היו מגיעים אליו הוא הקפיד לא לתקשר איתם בצעקות, כדי לא לפגוע בפרטיותם מול מטופלים אחרים, אלא היה שם את הסטטסקופ שלו על צווארם, שם עליהם אוזניות ומדבר לתוך המכשיר. לחלק מתלמידיו זה היה נראה מוזר, וכשהם ציינו זאת בפניו הוא אמר להם שישתמש בכל דבר שיסייע לו לתקשר עם מטופל ולהבין אותו.

אבל לא זה המוקד של המאמר. הרשימה עוסקת בעיקר בסקירת ספר חדש מאת לידיה דנבורת‘, אם לילד חירש שמתארת את התמודדות האישית שלה עם החירשות ודרך זאת נוגעת באינטראקציה המורכבת של אנשים כבדי שמיעה וחירשים עם עולמם של ה“שומעים“. לדוגמה, אחת הדילמות היותר קשות שעומדות בפני הורה שומע לילד חירש היא האם ללמדו את שפת הסימנים. מצד אחד, התפתחות של כישורי שפה היא קריטית בשלוש השנים הראשונות בחייו של האדם. במידה שהזמן הוחמץ, קיים סיכוי גבוה שהילד ימשיך לחוות קשיי שפה כל חייו (וכך אכן קרה לאחת המטופלות של הכותב, אישה מבוגרת שסיפרה לו בכתב שבהיותה ילדה קטנה חשבו אותה למפגרת בגלל חירשותה ובגלל שהתקופה הקריטית שלה עברה ללא למידה מתאימה היא פיתחה קשיי שפה וכתב יד מגושם שנשארו איתה כל החיים). לעומת זאת, ילדים חירשים להורים חירשים לא חווים כל קושי בפיתוח שפה, כיוון שהם לומדים מיד את שפת הסימנים, שהיא קלה יותר לקליטה משפה ורבאלית, ובגיל שלוש ילד יכול לתקשר בה בצורה רהוטה לגמרי.

צילום: שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק

המאבק על זכויותיה של קהילת החירשים עבר מספר שלבים בעולם המערבי. הייתה תקופה שבה רובם למדו את שפת הסימנים בבתי הספר המיוחדים לכך. תקופה זו התחלפה בתחילת המאה לחינוך של “כור היתוך“ שבו החירשים היו אמורים לסגל יכולות דיבור וקריאת שפתיים ולהיות חלק מקהילת השומעים. רבים מהם רואים בתקופה זו גיהנום עלי אדמות וטוענים שהדבר גרם להם לזנוח תחומי למידה אחרים. אישה אחת כותבת בזיכרונותיה שהיא למדה במשך שבועיים לבטא את המילה “גיליוטינה“ וזה היה הדבר היחיד שהיא למדה על אודות המהפכה הצרפתית. אף על פי כן, כשהיא התחילה להגיד את המילה עם “קול של חירשת“ איש לא הצליח להבין מה היא אומרת.

בשנות השמונים של מאה שעברה, חירשים התחילו להתאחד ולהיאבק למען הכרה בזכויותיהם כקהילה נפרדת. הם התחילו להגדיר את עצמם חירשים ולא “בלתי שומעים“ ואת חירשותם כתכונה ולא כפגם או נכות. מסיבה זו, כאשר לפני עשרים וחמש שנה התחילו להופיע מכשירי השמיעה הראשונים, רבים בקהילת החירשים ראו בהם סימן של אלימות חברתית – מדוע להיעזר במכשיר למשהו שאינו פגם או בעיה? ראוי כאן לציין שהמכשירים אינם פותרים את כל הבעיות ואינם מסוגלים לשחזר חווית שמיעה של אדם ששומע מלידה.

הדיון החברתי התפתח בין הקבוצות השונות ובמידת מה נמשך עד היום. לקהילת החירשים קיימים חיי חברה פעילים ומאורגנים למדי שכוללים מפגשים חברתיים, אירועי תרבות ואף שירותי היכרויות לבני זוג חירשים. יש גם מי שטוען כי ראוי שהורים שומעים ימסרו את ילדיהם לחינוך אצל זוגות חירשים, כי רק אצלם הילד יגדל בסביבה שלה הוא זקוק.

אך מה עושים כשלדיון הזה נכנס ילד קטן, שהשעון הביולוגי של רכישת השפה מתקתק אצלו ועל ההורה להחליט – להרכיב או לא להרכיב לו מכשיר שמיעה? מחברת הספר החליטה, לאחר לבטים והתייעצות עם בעלה, להרכיב מכשיר שמיעה לבנה, זאת עקב מודעות לכך שהיא אינה דוברת טבעית של שפת הסימנים ולכן לא תוכל לסייע בידו ללמוד לתקשר על הצד הטוב ביותר. אדם נוסף שהכותבת פגשה הוא איש חירש בוגר שדיבר בשפת הסימנים והיה מעורה היטב בקהילת החירשים. בגיל מבוגר הוא החליט להרכיב מכשיר שמיעה. כשנשאל מדוע עשה זאת, השיב שהחיים הם קשים ושהצורך לתקשר עם עולם השומעים מצריך ממנו לנצל את כל מה שעומד לרשותו. בכך חזרנו לרופא מתחילת הרשימה, שהמליץ לעשות כל דבר, כולל דבר שייראה מוזר, על מנת לתקשר יותר טוב עם המטופל.

—————–

היהודייה של מוסוליני

ספר הזיכרונות של יד ימינו היהודייה של הרודן מתפרסם במהדורה מדעית, וחושף את מקור הפשיזם

רשימתו של מייקל מק'דונלד ב־American Interest עוסקת בטענה שעשויה להפתיע – מקור המונח פשיזם הוא באישה יהודייה. לאחרונה פרסם ההיסטוריון בריאן סאליבן מהדורה מדעית מוערת של ספר הזיכרונות מאת מרגרטה גרסיני צרפתי, העוזרת של מוסוליני. בשנות התשעים סאליבן כבר פרסם את הביוגרפיה שלה וכעת הקוראים יוכלו לשמוע את הדברים מ“מקור ראשון“.

ובכן, מי הייתה האישה היהודייה שלפחות בתקופה מסוימת שימשה יד ימינו של מוסוליני, ועד כמה ניתן לומר שהיא “יצרה את הפשיזם“? ובכן, מרגרטה גרסיני צרפתי הייתה בת למשפחה יהודית אורתודוקסית באיטליה. כנהוג בקהילתה היא קיבלה השכלה כללית רחבה ביותר, על אף רקעה האורתודוקסי, וגם דיברה שוטף מספר שפות, כולל אנגלית. בתום לימודיה עברה להתגורר ברומא ועסקה רבות בפעילות סוציאליסטית ופמיניסטית ואף נישאה למשפטן שמאלני שהיה מבוגר ממנה בהרבה. ברומא היא הכירה את מוסוליני והם הפכו לחברים קרובים. בהדרגה היא התאכזבה מהשמאל והתחברה יותר לחוגים הפשיסטיים, במיוחד לאחר חטיפתו ורציחתו של איש השמאל ג‘וליו מאטיוטי, שבעקבותיה אנשי מוסוליני החלו לבצע גל של אלימות ודיכוי מתנגדים, ובסופו של דבר תפסו את השלטון.

מרגרטה גרסיני צרפתי, 1923

מרגרטה גרסיני צרפתי, 1923

לצרפתי היו מספר תפקידים בעולם החדש. היא הייתה עורכת של עיתון איטלקי נפוץ ושותפה פעילה ליצירת דעת קהל חיובית על מוסוליני, שחב לה הרבה מההתלהבות של השמאל האירופי ממנו בשנות העשרים והשלושים. היא הייתה אשת החברה הגבוהה והאצילה מנימוסיה הטובים על מוסוליני, שבתחילת הקריירה שלו היה איש “צווארון כחול“ גס רוח ומגושם שהתקשה לאכול בסכין ומזלג. צרפתי גם ניהלה סלון יוקרתי של אמנים ואנשי רוח ברומא, שהיה אמור להיות מקום שבו נוצרת עילית תרבותית איטלקית חדשה, שמקדמת את המיזוג בין אוונגרד תרבותי איטלקי מודרני לתרבות הקלאסית של “עידן האורות“, או כפי שניסחה זאת צרפתי עצמה – “על חברה מסודרת לפתח אמנות מסודרת“. צרפתי אף פרסמה את הביוגרפיה הראשונה של מוסוליני ותרגמה אותה לאנגלית ובכך סייעה להצבת מוסוליני כמנהיג בלתי מעורער של העם האיטלקי.

בתקופה זו הדוצ‘ה (כינויו של מוסוליני) היה נוהג להתקשר אליה מספר פעמים ביום, על מנת להתייעץ איתה בנושאים שונים. מקובל לחשוב שהוא תקשר איתה אז יותר מאשר עם אשתו, דונה רצ‘לה, שנותרה במילאנו. אלא שאז בדיוק חל המהפך. ב־1938 היטלר זכה לקבלת פנים נלהבת בגרמניה, ומאוחר יותר התחיל ביישום חוקי הגזע (שלהם לעג מוסוליני בפגישתו הראשונה עם היטלר). מעמדה של צרפתי היה מאוים והיא נמלטה לשוויץ, שם חיה עד סוף ימיה.

ההיסטוריונים חלוקים בהערכת תפקידה האמיתי של צרפתי בחייו של מוסוליני ובהתפתחותו של הפשיזם האיטלקי. פעם הייתה נטייה לראות בה “עוד אחת“ מהפילגשות הרבות מספור של הדוצ‘ה. תמיכה מסוימת לתפיסה זו ניתן לראות בתגובתה הזועמת של צרפתי על כך שמוסוליני לקח לו פילגש חדשה שצעירה ממנה בהרבה. מאידך, לניסיונות קיצוניים לכיוון השני הרואים את צרפתי כמי ש“יצרה את מוסוליני יש מאין“ אין על מה שיסמוכו. זיכרונותיה הם על פי רוב בנאליים למדי ומהווים חיסול חשבונות קטנוני וטרחני עם הדוצ‘ה עצמו על המגושמות שלו, וגם עם אשתו ופילגשותיו השונות.

מספרה של צרפתי לא ניתן להבין שמדובר באדם שאחראי להירצחם של כחצי מיליון איש במלחמתו באתיופיה (אביסיניה דאז) או במי שהשתמש בגזים רעילים במהלך המלחמה (אפילו היטלר לא עשה זאת). דרך מדויקת יותר לתפוס את תפקידה של צרפתי תהיה לראות בה עוד אחת מאנשים רבים שבהם נעזר המשטר הטוטליטרי כשהיה לו נוח בכך, ושהשליך ברגע שסיימו את תפקידם.

בין כך ובין כך, דמותו של מוסוליני, ככל דמות של רודן, מעוררת עניין ומציתה דמיון של היסטוריונים וקוראים מן השורה. מדובר באיש הראשון במאה העשרים שבא מתחתיות החברה והקים דיקטטורה אלימה. מדובר באיש שנהג לזלזל באיטלקים וראה בהם “אוסף של ליצנים אחוזי תזזית ומגוחכים“. העם האיטלקי לא השיב לו באותו מטבע והפך אותו למנהיג נערץ. עד היום מדי שנה מתקיימות באיטליה חגיגות ביום הולדתו. פירוש הדבר שגם היום לא יהיה זה מיותר לבחון לעומק את דמותו של הדוצ‘ה ולהבין את התהליכים ההיסטוריים שהובילו אותו לתפקידו הרם ולהרס העצום שגרם. מיתוס על יהודייה חורשת מזימות כנראה לא יסייע במשימה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ' כסלו תשע"ה, 12.12.2014

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: