ארכיון חודשי: פברואר 2015

כנס ירושלים 12

000

מדובר בפעם ראשונה בה נושא הומולסבי נידון בבמה כה מרכזית וחרד”לית בציונות הדתית. חשוב שתגיעו כדי לתמוך.

 

אני הולך לשם כדי לייצר שיח קשוב ולא מתלהם, אך גם מעמיד את הדברים בבירור. אשמח לראותכם

חיוך עם שפם- לזכרו של אורי אורבך

אורי אורבך

אורי אורבך הלך מאיתנו …

דמות של קונצנזוס, נעימה וטובה. אחד הדברים שאהבנו בו היה שסוף כל סוף יש מישהו דתי שלא גורם לנו להתפדח מול התקשורת ומייצג את המגזר בכבוד. מישהו שמראה שסאטירה יכולה להיות עסק מאד רציני ומאידך שאדם דתי יכול להיות עם חוש הומור. אורי היה איש של שילובים רבים. שאחד מהם היה שילוב ייחודי בין שמרנות וחתרנות.

זיכרון מאורי- ערב השקת ספרה של חיותה דויטש, "ככה נראית גאולה". וכך אמר אורי אורבך: " אנחנו הדתיים המתונים- בעצם חתרנים שקטים. אנו נעמדים ליד הסמן השמאלי ביותר, ממש צמוד אליו- וברגע מסוים, כשאף אחד לא מסתכל, דוחפים קלות את הסמן השמאלי קצת יותר שמאלה. ושוב עומדים לידו- עד הפעם הבאה".

עוד זיכרון מאורי- פגישה בינו לחברי "חברותא". אורי, אז עוד לא שר, אלא חבר כנסת, ישב מתחילת הפגישה בידיים שלובות על החזה- וממש ניתן היה לראות איך שפת הגוף שלו משתנה במהלך הפגישה. לקראת סיום הפגישה הוא סיפר מעשה הבא- בעיר שלו, מודיעין, הוא הלך עם בנו לבית הספר ביום הראשון של הלימודים. לפתע ראה ילד חובש כיפה שאבא גלוי ראש מלווה אותו לבית הספר. בסתר ליבו אורי נשא תפילה שאבא זה אינו מכוון את צעדיו לבית הספר בו לומד בנו ( בשביל מה הוא צריך הורים חילונים בכיתה של הבן שלו? ) וכמובן, כשהוא הגיע לבית הספר , אותו אבא הגיע זמן קצר אחריו ואורי אמר לו ולבנו "ברוכים הבאים". אחת הנוכחות במקום קמה ואמרה : "יהי רצון, אורי, שבעוד שנים אחדות תראה זוג נשים שמלוות את בנם לבית הספר ותגיד "הלוואי שהן לא הולכות לבית הספר שילדיי לומדים שם" ואז, כשהן יגיעו לשם, תגיד להן: "טוב, ברוכות הבאות".

זו אולי הייתה מהותו של אורי ובכך הוא סימל את הציוני הדתי הממוצע. הוא לא היה לוחם סוער למען שוויון זכויות וגם לא מדיר קיצוני שנלחם,מחרים ומנדה. הוא לא היה יעל משאלי- אך גם לא אורי אריאל. הוא לא שמח על נוכחות להט"בית בציבור הדתי לכתחילה- אבל היה מקבל אותה בדיעבד, עם החיוך הרגיל שלו. הוא היה אומר משהו כמו " היה עדיף שלא תהיו כאלה… אבל אם כבר אתם כאלה… טוב, נו, מתי אתם באים לשבת"? כי היה לו משהו שאין לרוב החר"דלים – היה לו חוש הומור. עוד משפט שהוא אמר באותה פגישת חברותא- "אתם בדיוק כמו שאני דמיינתי לעצמי. אתם כמו הציבור הציוני דתי- מתים שכולם יאהבו אתכם".

בחייו, התפלמסתי איתו פעם אחת ודי בחריפות ( ואני מודה שחיקיתי די במודע את סגנונו הציני והשנון של אורי) ברשימה "מרק גרזן". אך כעת , הייתי רוצה להיזכר בקטע אחר הקשור אליו. בחתונה של זוג חברים יקרים, ניסיתי לנסח ברכה דמיונית שאורי היה שולח להם, בעוד שנים אחדות. דמיינתי את אורי אורבך העתידי- וניסיתי להיות נאמן לסגנון המקור עד כמה שניתן. וכך היה כותב אורי אורבך- בעוד כמה שנים

  1. בני וניר מזל טוב בשם סיעת "הבית היהודי". אמנם בפגישה שלנו עם חברותא היה קצת סוער, אבל ככה אנחנו הישראלים- צריכים להראות שאנחנו קשוחים בהתחלה. אני מסכים שכרגע לא כל כך מפנקים אתכם ביחס בחברה הדתית- אבל כידוע יהודי לא מפנק יהודי. חוץ מזה אתם בטח זוכרים איך הקימו את הישובים ביש"ע- קודם מקימים ישוב סביב איזה גנרטור פנוי ואחרי זה- נראה אתכם מפנים אותנו. והממשלה מפנה ביד אחת וקורצת עם העין השנייה והיישוב על מכונו עומד. ככה יקרה גם עם הלהט"בים הדתיים- אם תתעקשו ותתמידו- בסוף תהיו חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו. אולי ייקח עוד קצת זמן- אבל עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה ( ח"כ אורי אורבך )

תנוח בשלום על משכבך אורי. הלכת מאיתנו מוקדם מדי. עכשיו יש לך כנפיים במקום שלייקס וכנראה שמלאכות באה לך בטבעיות. איך מישהו אמר פעם?מלאכים יכולים לעוף כי הם לוקחים את עצמם בקלות.

במעיו של לויתן

Левиафан кадр.jpg

לויתן", אנדריי זביאגינצב, רוסיה, 2014

כששורות אלו נכתבות, עוד לא ידוע אם סרט "לוויתן" לקח את האוסקר הזר לשנת 2015. מה שברור זה שגם בלי זה הוא הצליח לעורר מהומה גדולה ברוסיה ומחוצה לה ( שעל כמה מהיבטיה כתבתי בסקירה "בשפה אחרת" של חודש ינואר). וכאן אני מבקש לרשום כמה הרהורים שהסרט העלה אצלי ושחורגים מאקטואליה בוערת.

התנצלות על הספוילרים הפכה להיות חסרת טעם בעידן הויקיפדיה, לכן אתמצת- ניקוליי , גיבור הסרט, הוא מכונאי רכב המתגורר בעיר קטנה בצפון רוסיה, עם אשתו השניה ליליה ובנו רומן . יש לו נכס נדיר לרוסי ממוצע- בית פרטי רחב ידיים שהוא ירש מאבותיו. ראש העיר חומד את הבית, על מנת להרוס אותו ולהקים במקומו פרויקט יוקרתי כלשהו ואף אין בכוונתו לשלם פיצויים הולמים. תגבורת מגיעה בדמותו של דמיטרי, חברו של ניקוליי מתקופת הצבא, עורך דין מצליח במוסקבה. בהתחלה דמיטרי מצליח להפעיל לחץ פסיכולוגי על ראש העיר באמצעות "חומר מפליל" כלשהו העומד לרשותו וזה אכן נתקפל מעט- אך מתאושש מהר, בעזרתו של ראש הכנסייה המקומית. בריונים שהוא שוכר מכים את דמיטרי מכות רצח והוא אישית מאיים לרצוח אותו. דמיטרי נמלט בחזרה למוסקבה, בלי להיפרד מחברו ומאשתו ( איתה בגד בבעלה פעמיים ובין החברים אף נגרמה קטטה בשל כך). לאחר מכן ליליה עוזבת את הבית ולאחר מספר ימים גופתה מתגלה. ניקוליי מואשם ברצח ונשפט ל- 15 שנות מאסר, חברי המשפחה מאמצים את הבן, הבית נהרס ובמקומו נבנית כנסיה.

ביקורות רוסיות מתווכחות האם לויתן הוא דרמה חברתית על רוסיה של פוטין- או משל אוניברסאלי על גורלו של האדם הקטן מול הממסד וכוחות היקום העיוור. אני מבקש לבחון כאן את הממד הדתי של הסרט. ראשית, במוקד הסרט ניצב חזק מאד האיסור של "לא תחמוד". חמדה שראש העיר מגלה לביתו של ניקוליי לא גורמת למאבק סתמי- היא מובילה לעדות שקר ( ניתן להבין מהסרט שהפללה של דמיטרי ברצח אשתו היא מכוונת), לכליאת אדם חף מפשע – ואולי גם לרצח. זו מעין גרסה מודרנית לסיפור של כרם נבות – והיא מראה שחמדת רכושו של אדם אחר עלולה לגרום לעבירה על כל המחצית השנייה של עשרת הדברות ( תובנה דומה נמצאת בפירושו של הרב יעקב מדן לאיסור "לא תחמוד" בספרו החדש "כי קרוב אליך" על ספר שמות.

בין דב ללויתן

דמות של לויתן חוזרת מספר פעמים בתוך הסרט. גבו של לויתן זה הדבר האחרון שליליה רואה, כשהיא יושבת על חוף הים לפני מותה. שלד ענק של לויתן זרוק על חוף הים הפראי ולשם בורח רומן, בנו של ניקוליי, ברגע שהשהות בבית נעשית בלתי נסבלת. והשם נאמר במפורש בשיחה בין כומר מקומי לניקוליי- שבתשובה לשאלתו של ניקוליי מדוע נוחתות עליו כל הפורענויות, מצטט באזניו את הפסוקים מספר איוב " תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה;    וּבְחֶבֶל, תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ., ֲתָשִׂים אַגְמֹן בְּאַפּוֹ;    וּבְחוֹחַ, תִּקֹּב לֶחֱיוֹ ֲהיַרְבֶּה אֵלֶיךָ, תַּחֲנוּנִים;    אִם-יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת. פסוק בא כאילו להשתיק את הטרוניה כלפי מעלה ולהגיד שאין טעם לחפש אחרי צדק בעולם, כיוון שיש דברים נשגבים מבינתנו. מעניין, שהפסוק על לויתן מופיע ביצירה רוסית עכשווית אחרת- מחזה סאטירי ארסי "דוב", מאת דמיטרי ביקוב. במחזה, בחדר האמבטיה של משפחה רוסית ממוצעת נוצר בדרך מסתורית דב- סמל של רוסיה ושל המפלגה השלטת- "רוסיה אחת". משפחה הופכת מיד למושא של עלייה לרגל ממלכתית , כשאחד מהבקרים הוא כומר שמצטט את הפסוקים על לויתן כשהוא מציץ על הדב בהתפעלות בחור המנעול של אמבטיה, במרחק בטוח מהסמל הממלכתי הרוסי. האירוניה היא שאותו כומר הוא זה שמגיע מאוחר יותר כדי להוציא להורג את אותו דב, לאחר שהוא מצטמצם בתוצאה ממשבר כלכלי. אבל הכומר במחזה הוא בסך הכול כלי שרת עלוב של משטר מושחת- לעומת כמרים בסרט. אם כומר מקומי הוא בסך הכול דמות של אדם חסר חוט שדרה רוחני, איש מנותק שכל מה שיש לו להגיד לאיש קהילתו הנמצא בצרה זה לצטט את ספר איוב- הרי שראש הכנסיה המקומית הוא התגלמות הרועה בכבודו ובעצמו, דמות שטנית ממש. כשראש העיר המושחת מתחיל להתלבט- דווקא הוא מייעץ לו ללכת עד הסוף ולפעול בכוח. באופן מודע לגמרי הוא לא רוצה לשמוע את נסיבות העניינים בהם ראש העיר מתלבט ( ועוצר אותו במשפט "אל תספר לי כלום, אתה לא בוידוי כרגע"). הוא זה שעוזר להכחיד את השאריות של נקיפות המצפון. והוא גם זה שדורש את דרשת הסיום של הסרט- בכנסיה שנבנתה במקומו של הבית שנהרס. אם בסיפור היהודי כוהנים מושחתים היו אלו שגרמו לחורבן הבית במעשיהם הרעים ואף הם הפכו לקורבנות – הרי שבסרט הכוהן המושחת הוא זה שאחראי לחורבן הבית ועל בניית מקום עבודה זרה על כנו. מילים גבוהות על האמת הדתית הצרופה ועל המוסריות הופכים לכתב אישום חריף במיוחד כנד כנסיה רוסית פרבוסלבית של ימינו, עד כדי כך שרבים מהצופים הנוצרים ואנשי הדת ברוסיה דרשו למנוע את הקרנת הסרט. אבל מבט יהודי יכול לספק לנו המחשה עוצמתית במיוחד לפירוש ההשחתה הדתית. איש דת מושחת הוא לא סתם אדם שחי לא בהתאם לנורמות הנעלות ביותר- הוא עושה את מעשי השחיתות שלו בשם הדת, הוא אחראי להרס ולריקבון שפושים בחברה. בהחלט מומלץ לצפות בסרט בערב תשעה באב.

המסל הנוסף הוא שלד של לויתן. מערך סמלי נוסף בסרט הוא לויתן של תומס הובס- מערכת ענקית ואדישה של הממלכתיות ש"בולעת" את האדם הפשוט. אבל בסופו של דבר רואים רק את השלד שלו. לויתן מת. האם פירוש הדבר שהרוע נוטה לכלות את עצמו? או שגם לויתן מת מצליח לבלוע בני אדם? ניתן גם לשאול על הסרט שאלה כללית יותר- האם הגיבורים הם טובים יותר מאותה מכונת הרוע שמכלה אותם? הם נואפים, בוגדים, שותים וודקה, מקללים… הללו מושחתים והללו מושחתים. גרוע מזה, יש בהם תכונה רוסית מאד אופיינית- הם אדישים. הרוב אינו עם ראש העיר המושחת או ראש הכנסיה הנבל- אבל גם לא נגד. כשדמיטרי מנסה לשאול את ניקוליי כיצד זה התאפשר שראש העיר המושחת "חוגג" באין מפריע ואיך אנשים לא מתקוממים- הוא מקבל תשובה שאין מי שיתקומם. אי אפשר לקבל תשובה, לא מהשלטון, לא מהכומר וגם לא מהאלוהים. נשאר לשתות וודקה- וזה אכן מה שהגיבורים עושים בכל פעם כשקורה משהו מביך,מביש או מתסכל.

היכן האמונה?

מה עם גיבוריו האחרים של הסרט? ניקוליי נוהג בחמלה כלפי הכומר המקומי שמנסה לעודד אותו בצורה כושלת – הוא עוזר לו לשאת שק כבד עם כיכרות לחם וממחיש שמעשה ראוי בשעת כאב זה דווקא מעשה החסד הקטן ולא הדרשה דתית הצדקנית. אך התייחסות של דמיטרי עורך הדין לאמונה הדתית היא מרכזית יותר- הוא נשאל פעמיים על אמונתו, ע"י ראש העיר וע"י ליליה המאהבת שלו- ופעמיים משיב "אני עורך דין, אני מאמין רק בעובדות". אך ראשית, הסרט חושף שיש עוד כמה דברים חוץ מעובדות שהוא מאמין בהן- למשל בחברות מלפני עשרים שנה. ואולי כאן הבעיה וכאן קורה בסרט מהלך עלילתי לא מובן- ראש העיר מגיע כדי לאיים על דמיטרי בדיוק אחרי קטטה בינו לניקוליי כשדמיטרי מרכיב משקפיים כהות כדי להסתיר את הסימן הכחול מתחת לעין. ואחרי איום של ראש העיר דמיטרי, עורך דין מוסקבאי בכיר ואיש צבא לשעבר- הופך לפתע לשבר כלי. כיצד? כנראה שאדם שמרגיש אשם בתחום בין אדם לחברו- נוטה גם פחות להאמין בעובדות של עצמו. מלחמה נגד הרוע מצריכה אמונה מוחלטת בצדקת הדרך. מובן, שזה לא מתיר לרוע להתעלל באנשים שאינם צדיקים מושלמים- אבל כשהולכים נגד הרוע עם רגשי אשם- הסיכויים להפסיד גבוהים.

אני מנסה לדמיין סצנה חלופית לסיום הסרט. למשל, לדמיין את עצמי נכנס לתא של ניקוליי בבית המאסר. מה הייתי יכול להגיד לו? כיצד הייתי מעודד את רוחו של אדם שביתו נחרב, אשתו בגדה בו ונרצחה, חברו הטוב בגד בו פעמיים, בנו נלקח ממנו והוא בבית האסורים על לא עוול בכפו? כנראה שלא הייתי מצטט באוזניו את הפסוקים מספר איוב. הייתי מתאבל איתו על הסבל והחורבן שעבר עליו. הייתי נותן לו חיבוק, דומה לזה שניקוליי נתן לבן שלו, ומנסה להיות לידו בשעת הכאב הגדולה. ואחרי זה? – אולי הייתי מספר לו על עם שביתו נחרב, ארצו נשדדה, רבים מבניו נלקחו ממנו והעם עצמו נקלא למאסר גלות של אלפיים שנה. וכעבור אלפיים שנה הוא שב לארצו, בנה את ביתו מחדש והביא לעולם צאצאים חדשים. אולי אמונה שעזרה ליונה לשרוד במעי הדגה יכולה לעזור גם לשרוד במעיו של לויתן?

סקירת ינואר

אידיוטים שימושיים

האינטלקטואלים המערביים מגנים פנאטיות. אז מדוע כשמדובר באסלאם הקיצוני הם מהססים?

* הטבח במערכת "שרלי הבדו" ובמרכול הכשר בפריז עורר, באופן טבעי, שיח רב בקרב כותבים שמרנים, בנוסח "התרענו בפניכם על סכנת האסלאם באירופה". ברם, מי שמאותגרים מול העניין באמת הם הליברלים. האתר של הרבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent פרסם מאמר ארוך מאת מייסדו ועורכו במשך שנים ארוכות – מייקל וולצר. המחבר מתייחס באריכות לאתגרים הרבים שהטרור המוסלמי מציג בפני הליברליזם המערבי, ובהם הקושי המיוחד שיש לליברלים מול הפנאטיות המוסלמית, קושי שלא מתעורר מול כל פנאטיות דתית אחרת.

ובכן, ראשית, הליברל המערבי מאותגר מעצם העובדה שבניגוד לתחזיות, כל דתות העולם הגדולות עוברות בעשורים האחרונים תהליך משמעותי של תחייה והתחזקות. התברר שדת אינה רק אופיום להמונים, אלא סם מעורר עוצמתי, והתעוררות שכזו כרוכה בקנאות רצחנית, בייחוד באסלאם הקיצוני. לדעתו של וולצר טענה שכזו תגרום לו להיתפס כ“אסלאמופוב“ בציבור, ושלא בצדק. לשם המחשה, וולצר מציע את האנאלוגיה הבאה. הדת הנוצרית פיתחה בשלב מסוים של תולדותיה את תופעת הצלבנים. מדובר היה בתופעה מוגבלת בזמן, והיא נעלמה לאחר כמאתיים שנה. ברור שתמיד היו גם נוצרים שהתנגדו לה, וברור גם שרוב הנוצרים לא לקחו חלק פעיל במסעות הצלב. ואולם, עדיין, ברור שרוב המוסלמים והיהודים שחיו אז פחדו מאוד מהאלימות של הצלבנים, שסימלה במידה רבה את העולם הנוצרי. האם אמירה זו הופכת את מי שמשמיע אותה ל“נצרופוב“?

טענת ה"אסלאמופוביה" משתיקה כל ביקורת רציונלית. הפגנה 
נגד שרלי הבדו, איראן, 2015 צילום: אי.פי.אי

טענת ה"אסלאמופוביה" משתיקה כל ביקורת רציונלית. הפגנה נגד שרלי הבדו, איראן, 2015
צילום: אי.פי.אי

טענת ה“אסלאמופוביה“ הופכת למעין טיעון גורף שמשתיק כל ביקורת רציונלית, על ידי כך שהיא מציגה אותה כפחד בלתי רציונלי. האסלאם, כמו כל נושא אחר, יכול להיות מושא של ביקורת וסאטירה בחברה מערבית. ניתן לחשוב שזו ביקורת גרועה או סאטירה בוטה ולבקר, אך לא לנסות להעלימן מהשיח הציבורי. גורם נוסף לקושי של רבים בשמאל המערבי להתנגד לאלימות המוסלמית הוא תפיסה שגויה שלפיה האסלאמיסטים מייצגים מאבק אנטי־אימפריאליסטי, בנוסח “האויב של האויב שלי הוא חבר שלי“. כך, הטרור האסלאמי הופך להיות “מחאה נגד קפיטליזם גלובלי“ ( סלבוי ז‘יז‘ק) או “חלק מהשמאל העולמי“ ( ג‘ודית באטלר).

וולצר מחדד שאבני יסוד באידיאולוגיה של השמאל הן שחרור מדיכוי של כל המיעוטים והחלשים ושוויון לכולם, ולא רק למיעוט אחד. לכן, גופים אסלאמיסטיים המתנגדים לשוויון של נשים ומיעוטים דתיים ואתניים אינם יכולים בשום אופן ליטול בו חלק. נכון שחלק מהקבוצות האלו הפילו בכמה מדינות משטרי מריונטות של ארה“ב, אך וולצר מרשה לעצמו להטיל ספק בשאלה עד כמה אותן מהפכות ודיקטטורות איסלמיות שהגיעו אחריהן אכן היטיבו עם העמים ובפרט עם המיעוטים שבאותן מדינות.

וולצר מזכיר גם שקוצר ראייה זה של השמאל ביחס לסכנת האסלאם הקיצוני אינו תופעה חדשה. גם מישל פוקו התקשה בזמנו לספק גינוי חד משמעי של המהפכה החומיינסטית באיראן, מתוך צורך לזהותה כמאמץ של התנגות לאימפריאליזם של ארה“ב. כך הופכים רבים מהאינטלקטואלים במערב ל“אידיוטים שימושיים“ של האסלאם הקיצוני, בעוד אין להם כל בעיה לגנות קיצונים נוצרים בארה“ב, בודהיסטים במיאנמר או מתנחלים בישראל (בלשון המעטה, במקרה האחרון).

ובינתיים, דאעש וארגונים אחרים מגייסים להם תומכים ברחבי העולם. וולצר מודע לכך שחבריו מהשמאל לא יתגייסו, אבל הוא מקווה לפחות לגייס את השמאל העולמי ללוחמה אינטלקטואלית נגד הטרור המוסלמי והצדקותיו. מאמרו מהווה בעצם קריאה לאקטיביזם, במיטב מסורת השמאל. קדימה חברים, לשכת גיוס מחכה לכם!

———–

סיפורה של רוסיה הפוטינית

סרט רוסי חדש ונוקב מספר את סיפורו של איוב המודרני, רק שהפעם אלוהים הוא השלטון

* ועוד קצת על הקשר שבין אמנות לחברה. משה גסן כותבת בבלוג שלה ב"ניו יורק רביו אוף בוקס" על סרט רוסי חדש בשם "לווייתן", המועמד לפרס האוסקר הזר ועומד להיות מוקרן בישראל וברוסיה החל מחודש פברואר. מדובר בסרט שמעורר הדים עוד טרם יציאתו לאקרנים. הבמאי, אנדריי זביאגינצב, נחשב לבמאי הרוסי הנוקב ביותר של זמננו, תקופה שבה רוב אנשי הקולנוע הרוסים בוחרים לייצר סדרות רדודות או סרטים אליטיסטיים עמוקים.

סרטו של זביאגינצב הוא מעין ייצוג של רוסיה הפוטינית, רוסיה של שנות ה־2000, שבה קורה הדבר הגרוע ביותר. במרכז הסרט עומדת דמות של מכונאי רכב בשם קוליה. קוליה חי חיים עצמאיים עם אישה צעירה ובן מתבגר באזור הצפוני של רוסיה. קוליה אינו עובד מדינה ואינו תלוי באף אחד. יתרה מזאת, יש לו מה שאין לרוב הרוסים – בית פרטי משלו שירש מאבות אבותיו, בית ששרד בנס הן את אימי ההלאמה הבולשביקית והן את טלטלות ההפרטה הפוסט־סובייטית. כעת רוסיה "לא מיטלטלת". היא "יציבה" תחת משטרו של פוטין, ודווקא בתקופה הזו ביתו עומד להילקח ממנו, כי ראש העיר המקומי "שם עליו עין".

למעשה, סיפורו של קוליה הוא גרסה מודרנית לסיפור של איוב וחבריו שמנסים לסייע לו. אבל הסוף הטוב של ספר איוב לא יגיע. המדינה, המשטרה ואף הכנסייה יעשו יד אחת נגד האדם הקטן והפשוט, והוא יפסיד בסוף. זביאגינצב יצר כאן סמל עוצמתי של רוסיה העכשווית – מנגנון שלטוני שמאחד את המדינה, את מערכת המשטרה והמשפט וגם את הכנסייה לכדי מבנה אחד שיסודו בשחיתות ללא גבולות. "כל שלטון הוא מאלוהים, תקבל זאת", אומר לקוליה הכומר המקומי כשזה בא לשאול בעצתו לנוכח הפורענות המתרגשת עליו. זהו מסר שלא קל לראות בסרט, במיוחד לאור מעצרו של הפעיל החברתי ולוחם השחיתות הרוסי הבכיר אלכסיי נבאלני.

גסן מזכירה תגובה מעניינת מצד הממסד הקולנועי הרוסי לסרט. ראש חבר השופטים הרוסי, ולדימיר מנשוב, במאי בכיר וחתן אוסקר בעצמו בעברו, התנגד למועמדות באמירה "זה סרט מאוד חזק, אך מאוד מייאש". גם שר התרבות הרוסי דיבר על הסרט ככזה שמציג את רוסיה כמקום שכוח אל. שני במאים בכירים אחרים, האחים אנדרון וניקיטה מיכלקוב, משכו את הסרטים שלהם מהמועמדות ואמרו שהם אינם רוצים עוד אותות הוקרה מהמערב.

כאן באה לידי ביטוי האמביוולנטיות הרוסית האופיינית כלפי המערב. מצד אחד אנו רוצים שתכירו באמנות שלנו, אך מאידך אם תכירו בה אנו נוכל לבוז לסרט שאותו הכתרתם וגם לכם. לכן ייתכן מאוד שגם אם זביאגינצב יזכה באוסקר, הדבר לא יוסיף לו פופולריות במולדתו (בדומה ללילא חתאמי, הכוכבת האיראנית של הסרט "פרדה", שזכתה לקבלת פנים קרירה במולדת).

אגב, את הסרט שיעלה לאקרנים בפברואר ניתן כבר להוריד ברשת, כנהוג בתרבות הרוסית המזלזלת בזכויות יוצרים. האם תופעת הסמיזדאט, הספרות המחתרתית החתרנית, חוזרת על עצמה במתכונתה האינטרנטית? האם המשבר הפיננסי האחרון ברוסיה יעורר יותר אנשים לחשיבה ביקורתית?

—————

מוסיקה לא ניטרלית

האם ישנם מסרים סמויים ביצירותיו של ואגנר או שמא אמנות היא לא יותר מאמנות?

*

מסת החודש של הפרויקט היהודי המקוון Mosaic מאת נתן שילדס מוקדשת לעיון חוזר ביחסם המורכב של יהודים כלפי המוסיקה של ואגנר. מדובר בדיון שנשתברו בו קולמוסים רבים. המתנגדים לשמיעת המוסיקה של ואגנר, מצביעים על האנטישמיות האישית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי, בין היתר, בחיבור “המוסיקה והיהודים“, על הקרבה הרעיונית שהיטלר חש כלפיו וגם על ביצוע יצירותיו במחנות המוות. המצדדים בו, לעומת זאת, טוענים שהמוסיקה של ואגנר לא הייתה חביבה על רוב הנאצים, שאין ראיות ממשיות לקרבה רעיונית בינו ובין היטלר, ושדעותיו האנטישמיות, שיש להצטער עליהן, לא יכולות לשמש כלי לביקורת כנגד היצירות המוסיקליות שלו (בין המצדדים הבולטים בהשקפה האחרונה ניתן למנות את המנצח הישראלי לשעבר, דניאל בירנבוים).

שילדס טוען שלא ניתן להפריד בין ואגנר האיש ליצירות שלו, וזאת גם לדעת ואגנר עצמו. שכן ואגנר האמין שהמוסיקה אמורה לגרום לאדם שינוי של ממש, טרנספורמציה. זו התחושה שעליה מדברים רבים ממאזיני יצירותיו – חסידים ומתנגדים כאחד. היצירות שלו גורמות לאנשים משהו גם ללא כוונה, ואף ברמה בלתי מודעת.

יצירות של 
"אנטי־יהדות". 
פסל של ואגנר ב"פסטיבל ריכרד ואגנר" בגרמניה צילום: אי.פי.אי

יצירות של "אנטי־יהדות". פסל של ואגנר ב"פסטיבל ריכרד ואגנר" בגרמניה
צילום: אי.פי.אי

וכאן, אם בודקים את הרקע הרעיוני שממנו קיבל ואגנר השראה, מגלים שהוא הסתמך לא מעט על הגותו של שופנהואר, שראה את החיים בעולם הזה כסבל. אך בעוד שופנהואר האמין בקבלה אמיצה של הסבל הזה, ואגנר שואף ביצירותיו להתנתק ממנו. הוא מוביל את גיבוריו (הולנדי מעופף, טריסטאן) למוות בסוף היצירה ובכך הם נגאלים. כאן שורש התפיסות הדתיות של ואגנר, שמהדהדות את הגנוסטיות של הנצרות המוקדמת – תפיסה של ישו כאל אמיתי המת על הצלב כדי לגאול את האנושות, העומד אל מול האלוהים הרע של היהדות, הבורא את העולם הזה ואת הסבל שכרוך בו.

זו התפיסה שעליה בנויה האופרה האחרונה של ואגנר, “פרסיפל“. שם גם מופיעה דמות יהודית ראשונה ויחידה ביצירותיו המוסיקליות – קונדרי. קונדרי מייצגת את דמותו של אגאספר, יהודי נצחי, שנידון לנדוד לנצח בעולם בגלל שהוא לעג לישו הצלוב. קונדרי אינה מוצאת מנוח לנפשה ונידונה לסבול ולנדוד, עד שהמוות גואל אותה. כאן מתגשם חזונו של ואגנר ב“היהודים והמוסיקה“, הגורס ש“יהודי יכול להיגאל רק על ידי כך שיחדל מלהיות יהודי“. בריאת העולם נמחקת ו“אלוהי היהודים נידון למוות על ידי האמנות“.

המוסיקה של ואגנר, מבקש שילדס לטעון, אינה כלי להפצת רעיונות אנטישמיים, אלא היא הדבר עצמו – יצירה שאמורה לגרום ליהודי עם אהבתו לעולם הזה, ואולי גם לכל העולם כולו, להיעלם ולהיבלע בתוך יצירת אמנות. במובן הזה, יצירותיו של ואגנר אינן אנטישמיות, כלומר לא מכוונות כלפי יהודים כיחידה אתנית או לאומית, אלא יצירות של “אנטי־יהדות“ כפי שכינה זאת החוקר דיוויד נירנברג. מסר מוסיקלי המועבר מבלי סיוע של מילים, ואולי דווקא הוא מצביע לנו בצורה עוצמתית ביותר גם על היכולות וגם על התהומות שאליהן האמנות עלולה להוביל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ז שבט תשע"ה, 6.2.2015