במעיו של לויתן

Левиафан кадр.jpg

לויתן", אנדריי זביאגינצב, רוסיה, 2014

כששורות אלו נכתבות, עוד לא ידוע אם סרט "לוויתן" לקח את האוסקר הזר לשנת 2015. מה שברור זה שגם בלי זה הוא הצליח לעורר מהומה גדולה ברוסיה ומחוצה לה ( שעל כמה מהיבטיה כתבתי בסקירה "בשפה אחרת" של חודש ינואר). וכאן אני מבקש לרשום כמה הרהורים שהסרט העלה אצלי ושחורגים מאקטואליה בוערת.

התנצלות על הספוילרים הפכה להיות חסרת טעם בעידן הויקיפדיה, לכן אתמצת- ניקוליי , גיבור הסרט, הוא מכונאי רכב המתגורר בעיר קטנה בצפון רוסיה, עם אשתו השניה ליליה ובנו רומן . יש לו נכס נדיר לרוסי ממוצע- בית פרטי רחב ידיים שהוא ירש מאבותיו. ראש העיר חומד את הבית, על מנת להרוס אותו ולהקים במקומו פרויקט יוקרתי כלשהו ואף אין בכוונתו לשלם פיצויים הולמים. תגבורת מגיעה בדמותו של דמיטרי, חברו של ניקוליי מתקופת הצבא, עורך דין מצליח במוסקבה. בהתחלה דמיטרי מצליח להפעיל לחץ פסיכולוגי על ראש העיר באמצעות "חומר מפליל" כלשהו העומד לרשותו וזה אכן נתקפל מעט- אך מתאושש מהר, בעזרתו של ראש הכנסייה המקומית. בריונים שהוא שוכר מכים את דמיטרי מכות רצח והוא אישית מאיים לרצוח אותו. דמיטרי נמלט בחזרה למוסקבה, בלי להיפרד מחברו ומאשתו ( איתה בגד בבעלה פעמיים ובין החברים אף נגרמה קטטה בשל כך). לאחר מכן ליליה עוזבת את הבית ולאחר מספר ימים גופתה מתגלה. ניקוליי מואשם ברצח ונשפט ל- 15 שנות מאסר, חברי המשפחה מאמצים את הבן, הבית נהרס ובמקומו נבנית כנסיה.

ביקורות רוסיות מתווכחות האם לויתן הוא דרמה חברתית על רוסיה של פוטין- או משל אוניברסאלי על גורלו של האדם הקטן מול הממסד וכוחות היקום העיוור. אני מבקש לבחון כאן את הממד הדתי של הסרט. ראשית, במוקד הסרט ניצב חזק מאד האיסור של "לא תחמוד". חמדה שראש העיר מגלה לביתו של ניקוליי לא גורמת למאבק סתמי- היא מובילה לעדות שקר ( ניתן להבין מהסרט שהפללה של דמיטרי ברצח אשתו היא מכוונת), לכליאת אדם חף מפשע – ואולי גם לרצח. זו מעין גרסה מודרנית לסיפור של כרם נבות – והיא מראה שחמדת רכושו של אדם אחר עלולה לגרום לעבירה על כל המחצית השנייה של עשרת הדברות ( תובנה דומה נמצאת בפירושו של הרב יעקב מדן לאיסור "לא תחמוד" בספרו החדש "כי קרוב אליך" על ספר שמות.

בין דב ללויתן

דמות של לויתן חוזרת מספר פעמים בתוך הסרט. גבו של לויתן זה הדבר האחרון שליליה רואה, כשהיא יושבת על חוף הים לפני מותה. שלד ענק של לויתן זרוק על חוף הים הפראי ולשם בורח רומן, בנו של ניקוליי, ברגע שהשהות בבית נעשית בלתי נסבלת. והשם נאמר במפורש בשיחה בין כומר מקומי לניקוליי- שבתשובה לשאלתו של ניקוליי מדוע נוחתות עליו כל הפורענויות, מצטט באזניו את הפסוקים מספר איוב " תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה;    וּבְחֶבֶל, תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ., ֲתָשִׂים אַגְמֹן בְּאַפּוֹ;    וּבְחוֹחַ, תִּקֹּב לֶחֱיוֹ ֲהיַרְבֶּה אֵלֶיךָ, תַּחֲנוּנִים;    אִם-יְדַבֵּר אֵלֶיךָ רַכּוֹת. פסוק בא כאילו להשתיק את הטרוניה כלפי מעלה ולהגיד שאין טעם לחפש אחרי צדק בעולם, כיוון שיש דברים נשגבים מבינתנו. מעניין, שהפסוק על לויתן מופיע ביצירה רוסית עכשווית אחרת- מחזה סאטירי ארסי "דוב", מאת דמיטרי ביקוב. במחזה, בחדר האמבטיה של משפחה רוסית ממוצעת נוצר בדרך מסתורית דב- סמל של רוסיה ושל המפלגה השלטת- "רוסיה אחת". משפחה הופכת מיד למושא של עלייה לרגל ממלכתית , כשאחד מהבקרים הוא כומר שמצטט את הפסוקים על לויתן כשהוא מציץ על הדב בהתפעלות בחור המנעול של אמבטיה, במרחק בטוח מהסמל הממלכתי הרוסי. האירוניה היא שאותו כומר הוא זה שמגיע מאוחר יותר כדי להוציא להורג את אותו דב, לאחר שהוא מצטמצם בתוצאה ממשבר כלכלי. אבל הכומר במחזה הוא בסך הכול כלי שרת עלוב של משטר מושחת- לעומת כמרים בסרט. אם כומר מקומי הוא בסך הכול דמות של אדם חסר חוט שדרה רוחני, איש מנותק שכל מה שיש לו להגיד לאיש קהילתו הנמצא בצרה זה לצטט את ספר איוב- הרי שראש הכנסיה המקומית הוא התגלמות הרועה בכבודו ובעצמו, דמות שטנית ממש. כשראש העיר המושחת מתחיל להתלבט- דווקא הוא מייעץ לו ללכת עד הסוף ולפעול בכוח. באופן מודע לגמרי הוא לא רוצה לשמוע את נסיבות העניינים בהם ראש העיר מתלבט ( ועוצר אותו במשפט "אל תספר לי כלום, אתה לא בוידוי כרגע"). הוא זה שעוזר להכחיד את השאריות של נקיפות המצפון. והוא גם זה שדורש את דרשת הסיום של הסרט- בכנסיה שנבנתה במקומו של הבית שנהרס. אם בסיפור היהודי כוהנים מושחתים היו אלו שגרמו לחורבן הבית במעשיהם הרעים ואף הם הפכו לקורבנות – הרי שבסרט הכוהן המושחת הוא זה שאחראי לחורבן הבית ועל בניית מקום עבודה זרה על כנו. מילים גבוהות על האמת הדתית הצרופה ועל המוסריות הופכים לכתב אישום חריף במיוחד כנד כנסיה רוסית פרבוסלבית של ימינו, עד כדי כך שרבים מהצופים הנוצרים ואנשי הדת ברוסיה דרשו למנוע את הקרנת הסרט. אבל מבט יהודי יכול לספק לנו המחשה עוצמתית במיוחד לפירוש ההשחתה הדתית. איש דת מושחת הוא לא סתם אדם שחי לא בהתאם לנורמות הנעלות ביותר- הוא עושה את מעשי השחיתות שלו בשם הדת, הוא אחראי להרס ולריקבון שפושים בחברה. בהחלט מומלץ לצפות בסרט בערב תשעה באב.

המסל הנוסף הוא שלד של לויתן. מערך סמלי נוסף בסרט הוא לויתן של תומס הובס- מערכת ענקית ואדישה של הממלכתיות ש"בולעת" את האדם הפשוט. אבל בסופו של דבר רואים רק את השלד שלו. לויתן מת. האם פירוש הדבר שהרוע נוטה לכלות את עצמו? או שגם לויתן מת מצליח לבלוע בני אדם? ניתן גם לשאול על הסרט שאלה כללית יותר- האם הגיבורים הם טובים יותר מאותה מכונת הרוע שמכלה אותם? הם נואפים, בוגדים, שותים וודקה, מקללים… הללו מושחתים והללו מושחתים. גרוע מזה, יש בהם תכונה רוסית מאד אופיינית- הם אדישים. הרוב אינו עם ראש העיר המושחת או ראש הכנסיה הנבל- אבל גם לא נגד. כשדמיטרי מנסה לשאול את ניקוליי כיצד זה התאפשר שראש העיר המושחת "חוגג" באין מפריע ואיך אנשים לא מתקוממים- הוא מקבל תשובה שאין מי שיתקומם. אי אפשר לקבל תשובה, לא מהשלטון, לא מהכומר וגם לא מהאלוהים. נשאר לשתות וודקה- וזה אכן מה שהגיבורים עושים בכל פעם כשקורה משהו מביך,מביש או מתסכל.

היכן האמונה?

מה עם גיבוריו האחרים של הסרט? ניקוליי נוהג בחמלה כלפי הכומר המקומי שמנסה לעודד אותו בצורה כושלת – הוא עוזר לו לשאת שק כבד עם כיכרות לחם וממחיש שמעשה ראוי בשעת כאב זה דווקא מעשה החסד הקטן ולא הדרשה דתית הצדקנית. אך התייחסות של דמיטרי עורך הדין לאמונה הדתית היא מרכזית יותר- הוא נשאל פעמיים על אמונתו, ע"י ראש העיר וע"י ליליה המאהבת שלו- ופעמיים משיב "אני עורך דין, אני מאמין רק בעובדות". אך ראשית, הסרט חושף שיש עוד כמה דברים חוץ מעובדות שהוא מאמין בהן- למשל בחברות מלפני עשרים שנה. ואולי כאן הבעיה וכאן קורה בסרט מהלך עלילתי לא מובן- ראש העיר מגיע כדי לאיים על דמיטרי בדיוק אחרי קטטה בינו לניקוליי כשדמיטרי מרכיב משקפיים כהות כדי להסתיר את הסימן הכחול מתחת לעין. ואחרי איום של ראש העיר דמיטרי, עורך דין מוסקבאי בכיר ואיש צבא לשעבר- הופך לפתע לשבר כלי. כיצד? כנראה שאדם שמרגיש אשם בתחום בין אדם לחברו- נוטה גם פחות להאמין בעובדות של עצמו. מלחמה נגד הרוע מצריכה אמונה מוחלטת בצדקת הדרך. מובן, שזה לא מתיר לרוע להתעלל באנשים שאינם צדיקים מושלמים- אבל כשהולכים נגד הרוע עם רגשי אשם- הסיכויים להפסיד גבוהים.

אני מנסה לדמיין סצנה חלופית לסיום הסרט. למשל, לדמיין את עצמי נכנס לתא של ניקוליי בבית המאסר. מה הייתי יכול להגיד לו? כיצד הייתי מעודד את רוחו של אדם שביתו נחרב, אשתו בגדה בו ונרצחה, חברו הטוב בגד בו פעמיים, בנו נלקח ממנו והוא בבית האסורים על לא עוול בכפו? כנראה שלא הייתי מצטט באוזניו את הפסוקים מספר איוב. הייתי מתאבל איתו על הסבל והחורבן שעבר עליו. הייתי נותן לו חיבוק, דומה לזה שניקוליי נתן לבן שלו, ומנסה להיות לידו בשעת הכאב הגדולה. ואחרי זה? – אולי הייתי מספר לו על עם שביתו נחרב, ארצו נשדדה, רבים מבניו נלקחו ממנו והעם עצמו נקלא למאסר גלות של אלפיים שנה. וכעבור אלפיים שנה הוא שב לארצו, בנה את ביתו מחדש והביא לעולם צאצאים חדשים. אולי אמונה שעזרה ליונה לשרוד במעי הדגה יכולה לעזור גם לשרוד במעיו של לויתן?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טט  On דצמבר 25, 2015 at 10:15 pm

    תיקון: הכנסיה לא נבנת במקום ביתו אלה במקום הכנסיה ההרוסה בה יושבים רומה וחבריו כל הזמן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: