סקירת ינואר

אידיוטים שימושיים

האינטלקטואלים המערביים מגנים פנאטיות. אז מדוע כשמדובר באסלאם הקיצוני הם מהססים?

* הטבח במערכת "שרלי הבדו" ובמרכול הכשר בפריז עורר, באופן טבעי, שיח רב בקרב כותבים שמרנים, בנוסח "התרענו בפניכם על סכנת האסלאם באירופה". ברם, מי שמאותגרים מול העניין באמת הם הליברלים. האתר של הרבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent פרסם מאמר ארוך מאת מייסדו ועורכו במשך שנים ארוכות – מייקל וולצר. המחבר מתייחס באריכות לאתגרים הרבים שהטרור המוסלמי מציג בפני הליברליזם המערבי, ובהם הקושי המיוחד שיש לליברלים מול הפנאטיות המוסלמית, קושי שלא מתעורר מול כל פנאטיות דתית אחרת.

ובכן, ראשית, הליברל המערבי מאותגר מעצם העובדה שבניגוד לתחזיות, כל דתות העולם הגדולות עוברות בעשורים האחרונים תהליך משמעותי של תחייה והתחזקות. התברר שדת אינה רק אופיום להמונים, אלא סם מעורר עוצמתי, והתעוררות שכזו כרוכה בקנאות רצחנית, בייחוד באסלאם הקיצוני. לדעתו של וולצר טענה שכזו תגרום לו להיתפס כ“אסלאמופוב“ בציבור, ושלא בצדק. לשם המחשה, וולצר מציע את האנאלוגיה הבאה. הדת הנוצרית פיתחה בשלב מסוים של תולדותיה את תופעת הצלבנים. מדובר היה בתופעה מוגבלת בזמן, והיא נעלמה לאחר כמאתיים שנה. ברור שתמיד היו גם נוצרים שהתנגדו לה, וברור גם שרוב הנוצרים לא לקחו חלק פעיל במסעות הצלב. ואולם, עדיין, ברור שרוב המוסלמים והיהודים שחיו אז פחדו מאוד מהאלימות של הצלבנים, שסימלה במידה רבה את העולם הנוצרי. האם אמירה זו הופכת את מי שמשמיע אותה ל“נצרופוב“?

טענת ה"אסלאמופוביה" משתיקה כל ביקורת רציונלית. הפגנה 
נגד שרלי הבדו, איראן, 2015 צילום: אי.פי.אי

טענת ה"אסלאמופוביה" משתיקה כל ביקורת רציונלית. הפגנה נגד שרלי הבדו, איראן, 2015
צילום: אי.פי.אי

טענת ה“אסלאמופוביה“ הופכת למעין טיעון גורף שמשתיק כל ביקורת רציונלית, על ידי כך שהיא מציגה אותה כפחד בלתי רציונלי. האסלאם, כמו כל נושא אחר, יכול להיות מושא של ביקורת וסאטירה בחברה מערבית. ניתן לחשוב שזו ביקורת גרועה או סאטירה בוטה ולבקר, אך לא לנסות להעלימן מהשיח הציבורי. גורם נוסף לקושי של רבים בשמאל המערבי להתנגד לאלימות המוסלמית הוא תפיסה שגויה שלפיה האסלאמיסטים מייצגים מאבק אנטי־אימפריאליסטי, בנוסח “האויב של האויב שלי הוא חבר שלי“. כך, הטרור האסלאמי הופך להיות “מחאה נגד קפיטליזם גלובלי“ ( סלבוי ז‘יז‘ק) או “חלק מהשמאל העולמי“ ( ג‘ודית באטלר).

וולצר מחדד שאבני יסוד באידיאולוגיה של השמאל הן שחרור מדיכוי של כל המיעוטים והחלשים ושוויון לכולם, ולא רק למיעוט אחד. לכן, גופים אסלאמיסטיים המתנגדים לשוויון של נשים ומיעוטים דתיים ואתניים אינם יכולים בשום אופן ליטול בו חלק. נכון שחלק מהקבוצות האלו הפילו בכמה מדינות משטרי מריונטות של ארה“ב, אך וולצר מרשה לעצמו להטיל ספק בשאלה עד כמה אותן מהפכות ודיקטטורות איסלמיות שהגיעו אחריהן אכן היטיבו עם העמים ובפרט עם המיעוטים שבאותן מדינות.

וולצר מזכיר גם שקוצר ראייה זה של השמאל ביחס לסכנת האסלאם הקיצוני אינו תופעה חדשה. גם מישל פוקו התקשה בזמנו לספק גינוי חד משמעי של המהפכה החומיינסטית באיראן, מתוך צורך לזהותה כמאמץ של התנגות לאימפריאליזם של ארה“ב. כך הופכים רבים מהאינטלקטואלים במערב ל“אידיוטים שימושיים“ של האסלאם הקיצוני, בעוד אין להם כל בעיה לגנות קיצונים נוצרים בארה“ב, בודהיסטים במיאנמר או מתנחלים בישראל (בלשון המעטה, במקרה האחרון).

ובינתיים, דאעש וארגונים אחרים מגייסים להם תומכים ברחבי העולם. וולצר מודע לכך שחבריו מהשמאל לא יתגייסו, אבל הוא מקווה לפחות לגייס את השמאל העולמי ללוחמה אינטלקטואלית נגד הטרור המוסלמי והצדקותיו. מאמרו מהווה בעצם קריאה לאקטיביזם, במיטב מסורת השמאל. קדימה חברים, לשכת גיוס מחכה לכם!

———–

סיפורה של רוסיה הפוטינית

סרט רוסי חדש ונוקב מספר את סיפורו של איוב המודרני, רק שהפעם אלוהים הוא השלטון

* ועוד קצת על הקשר שבין אמנות לחברה. משה גסן כותבת בבלוג שלה ב"ניו יורק רביו אוף בוקס" על סרט רוסי חדש בשם "לווייתן", המועמד לפרס האוסקר הזר ועומד להיות מוקרן בישראל וברוסיה החל מחודש פברואר. מדובר בסרט שמעורר הדים עוד טרם יציאתו לאקרנים. הבמאי, אנדריי זביאגינצב, נחשב לבמאי הרוסי הנוקב ביותר של זמננו, תקופה שבה רוב אנשי הקולנוע הרוסים בוחרים לייצר סדרות רדודות או סרטים אליטיסטיים עמוקים.

סרטו של זביאגינצב הוא מעין ייצוג של רוסיה הפוטינית, רוסיה של שנות ה־2000, שבה קורה הדבר הגרוע ביותר. במרכז הסרט עומדת דמות של מכונאי רכב בשם קוליה. קוליה חי חיים עצמאיים עם אישה צעירה ובן מתבגר באזור הצפוני של רוסיה. קוליה אינו עובד מדינה ואינו תלוי באף אחד. יתרה מזאת, יש לו מה שאין לרוב הרוסים – בית פרטי משלו שירש מאבות אבותיו, בית ששרד בנס הן את אימי ההלאמה הבולשביקית והן את טלטלות ההפרטה הפוסט־סובייטית. כעת רוסיה "לא מיטלטלת". היא "יציבה" תחת משטרו של פוטין, ודווקא בתקופה הזו ביתו עומד להילקח ממנו, כי ראש העיר המקומי "שם עליו עין".

למעשה, סיפורו של קוליה הוא גרסה מודרנית לסיפור של איוב וחבריו שמנסים לסייע לו. אבל הסוף הטוב של ספר איוב לא יגיע. המדינה, המשטרה ואף הכנסייה יעשו יד אחת נגד האדם הקטן והפשוט, והוא יפסיד בסוף. זביאגינצב יצר כאן סמל עוצמתי של רוסיה העכשווית – מנגנון שלטוני שמאחד את המדינה, את מערכת המשטרה והמשפט וגם את הכנסייה לכדי מבנה אחד שיסודו בשחיתות ללא גבולות. "כל שלטון הוא מאלוהים, תקבל זאת", אומר לקוליה הכומר המקומי כשזה בא לשאול בעצתו לנוכח הפורענות המתרגשת עליו. זהו מסר שלא קל לראות בסרט, במיוחד לאור מעצרו של הפעיל החברתי ולוחם השחיתות הרוסי הבכיר אלכסיי נבאלני.

גסן מזכירה תגובה מעניינת מצד הממסד הקולנועי הרוסי לסרט. ראש חבר השופטים הרוסי, ולדימיר מנשוב, במאי בכיר וחתן אוסקר בעצמו בעברו, התנגד למועמדות באמירה "זה סרט מאוד חזק, אך מאוד מייאש". גם שר התרבות הרוסי דיבר על הסרט ככזה שמציג את רוסיה כמקום שכוח אל. שני במאים בכירים אחרים, האחים אנדרון וניקיטה מיכלקוב, משכו את הסרטים שלהם מהמועמדות ואמרו שהם אינם רוצים עוד אותות הוקרה מהמערב.

כאן באה לידי ביטוי האמביוולנטיות הרוסית האופיינית כלפי המערב. מצד אחד אנו רוצים שתכירו באמנות שלנו, אך מאידך אם תכירו בה אנו נוכל לבוז לסרט שאותו הכתרתם וגם לכם. לכן ייתכן מאוד שגם אם זביאגינצב יזכה באוסקר, הדבר לא יוסיף לו פופולריות במולדתו (בדומה ללילא חתאמי, הכוכבת האיראנית של הסרט "פרדה", שזכתה לקבלת פנים קרירה במולדת).

אגב, את הסרט שיעלה לאקרנים בפברואר ניתן כבר להוריד ברשת, כנהוג בתרבות הרוסית המזלזלת בזכויות יוצרים. האם תופעת הסמיזדאט, הספרות המחתרתית החתרנית, חוזרת על עצמה במתכונתה האינטרנטית? האם המשבר הפיננסי האחרון ברוסיה יעורר יותר אנשים לחשיבה ביקורתית?

—————

מוסיקה לא ניטרלית

האם ישנם מסרים סמויים ביצירותיו של ואגנר או שמא אמנות היא לא יותר מאמנות?

*

מסת החודש של הפרויקט היהודי המקוון Mosaic מאת נתן שילדס מוקדשת לעיון חוזר ביחסם המורכב של יהודים כלפי המוסיקה של ואגנר. מדובר בדיון שנשתברו בו קולמוסים רבים. המתנגדים לשמיעת המוסיקה של ואגנר, מצביעים על האנטישמיות האישית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי, בין היתר, בחיבור “המוסיקה והיהודים“, על הקרבה הרעיונית שהיטלר חש כלפיו וגם על ביצוע יצירותיו במחנות המוות. המצדדים בו, לעומת זאת, טוענים שהמוסיקה של ואגנר לא הייתה חביבה על רוב הנאצים, שאין ראיות ממשיות לקרבה רעיונית בינו ובין היטלר, ושדעותיו האנטישמיות, שיש להצטער עליהן, לא יכולות לשמש כלי לביקורת כנגד היצירות המוסיקליות שלו (בין המצדדים הבולטים בהשקפה האחרונה ניתן למנות את המנצח הישראלי לשעבר, דניאל בירנבוים).

שילדס טוען שלא ניתן להפריד בין ואגנר האיש ליצירות שלו, וזאת גם לדעת ואגנר עצמו. שכן ואגנר האמין שהמוסיקה אמורה לגרום לאדם שינוי של ממש, טרנספורמציה. זו התחושה שעליה מדברים רבים ממאזיני יצירותיו – חסידים ומתנגדים כאחד. היצירות שלו גורמות לאנשים משהו גם ללא כוונה, ואף ברמה בלתי מודעת.

יצירות של 
"אנטי־יהדות". 
פסל של ואגנר ב"פסטיבל ריכרד ואגנר" בגרמניה צילום: אי.פי.אי

יצירות של "אנטי־יהדות". פסל של ואגנר ב"פסטיבל ריכרד ואגנר" בגרמניה
צילום: אי.פי.אי

וכאן, אם בודקים את הרקע הרעיוני שממנו קיבל ואגנר השראה, מגלים שהוא הסתמך לא מעט על הגותו של שופנהואר, שראה את החיים בעולם הזה כסבל. אך בעוד שופנהואר האמין בקבלה אמיצה של הסבל הזה, ואגנר שואף ביצירותיו להתנתק ממנו. הוא מוביל את גיבוריו (הולנדי מעופף, טריסטאן) למוות בסוף היצירה ובכך הם נגאלים. כאן שורש התפיסות הדתיות של ואגנר, שמהדהדות את הגנוסטיות של הנצרות המוקדמת – תפיסה של ישו כאל אמיתי המת על הצלב כדי לגאול את האנושות, העומד אל מול האלוהים הרע של היהדות, הבורא את העולם הזה ואת הסבל שכרוך בו.

זו התפיסה שעליה בנויה האופרה האחרונה של ואגנר, “פרסיפל“. שם גם מופיעה דמות יהודית ראשונה ויחידה ביצירותיו המוסיקליות – קונדרי. קונדרי מייצגת את דמותו של אגאספר, יהודי נצחי, שנידון לנדוד לנצח בעולם בגלל שהוא לעג לישו הצלוב. קונדרי אינה מוצאת מנוח לנפשה ונידונה לסבול ולנדוד, עד שהמוות גואל אותה. כאן מתגשם חזונו של ואגנר ב“היהודים והמוסיקה“, הגורס ש“יהודי יכול להיגאל רק על ידי כך שיחדל מלהיות יהודי“. בריאת העולם נמחקת ו“אלוהי היהודים נידון למוות על ידי האמנות“.

המוסיקה של ואגנר, מבקש שילדס לטעון, אינה כלי להפצת רעיונות אנטישמיים, אלא היא הדבר עצמו – יצירה שאמורה לגרום ליהודי עם אהבתו לעולם הזה, ואולי גם לכל העולם כולו, להיעלם ולהיבלע בתוך יצירת אמנות. במובן הזה, יצירותיו של ואגנר אינן אנטישמיות, כלומר לא מכוונות כלפי יהודים כיחידה אתנית או לאומית, אלא יצירות של “אנטי־יהדות“ כפי שכינה זאת החוקר דיוויד נירנברג. מסר מוסיקלי המועבר מבלי סיוע של מילים, ואולי דווקא הוא מצביע לנו בצורה עוצמתית ביותר גם על היכולות וגם על התהומות שאליהן האמנות עלולה להוביל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ז שבט תשע"ה, 6.2.2015

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: