ארכיון חודשי: מרץ 2015

סיפור אחר – על ספרה של חיותה דויטש

 

חיותה דויטש, "אם אשמע קול אחר", הוצאת אחוזת בית, 2014, 437 עמ'.

"ויש שם דמות של הומו"- אמרה לי המחברת- "אתה תאהב אותו, הוא חמוד"…

הסיפור שלה

אודה ולא אבוש – לא רק בגלל הדמות המובטחת של ההומו מיהרתי לרכוש את ספרה החדש של חיותה דויטש- אבל גם בגללה. לא ידעתי דבר וחצי דבר על עלילת הספר. האמת היא שהדמות אינה במרכז העלילה ונטייתו המינית של אותו גיבור מתגלה כבר ממש לקראת הסוף הספר – אם כי הרמזים מתחילים להתפזר הרבה קודם. אבל זה בהחלט לא העיקר בספר – שהשאיר אותי עם מספר תובנות, גם לגבי מצבנו כגייז דתיים. תובנות שהמחברת כנראה לא התכוונה אליהן כלל או שמא כן …בכל מקרה, איני מבקר סיפורת מקצועי ומה שכתוב להלן הוא מספר הרהורים סובייקטיביים מאד.

תמצית העלילה- עיתונאית ועורכת דתית גרושה בשם עוזיה מגיעה למושב בצפון הארץ כדי לטבול קצת בשלוות הצפון אחרי גירושיה. היא מגלה בית קפה נעים ופותחת בו סדנת כתיבה לנופשים במקום- מספר דמויות צבעוניות, שאנו הולכים ומתוודים אליהן במהלך התפתחות העלילה. נפרסים בפנינו גם קורות חייה של הגיבורה עצמה מילדותה כילדה דתית בתל אביב ודרך חייה הבוגרים שחולפים בתחנות המשמעותיות של הציבור הדתי בשנים האחרונות- פינוי ימית, הסכמי אוסלו, רצח רבין, התנתקות. את כל אלו רצתה עוזיה לעזוב – אך הם ממשיכים לרדוף אחריה גם כשהיא מתרחקת מהם. מחתרת מסתורית, שחבריה מציירים על קירות הבתים גרפיטי "להחזיר את העולם למים" נקשרת בדרך פלא למסלול חייה של עוזיה, דרך בעלה לשעבר, אברהם, איש מתון ומדוד שמשקיע את כל המאמצים על מנת לבלום את הקיצוניים ( נוער גבעות בספר מקבל תפנית מעניינת- הוא לא מבצע פעולות של תג מחיר, אלא מוחה נגד ריקבון חברתי בישראל, במעין ייצור כלאיים בין נוער גבעות לכובשי וול סטריט). הגראפיטי הוא פראפרזה על הפסוק מהפיוט "אלא אזכרה" – "אם אשמע קול אחר, אהפוך עולם כולו למים", שנאמר כתשובת ריבונו של עולם על שאלת שכר ועונש המופנהית אליו מהמלאכים.

הסיפור שלנו

אנאלוגיה בולטת שעולה אצלי הוא סיפורי הדקמרון לג'ובני בוקצ'ו מהמאה ה- 14 . הספר מתאר שבע נשים ושלושה גברים שבורחים מעיר שמשתוללת בה מגפת דבר. את זמנם הם מעבירים בסיפורים שונים, מצחיקים וטראגיים- המוקדשים רובם ככולם לנושא האהבה על שלל היבטיו. גם גיבוריה של דויטש מנסים להימלט מהמגפה ולחבר סיפורים. עוזיה עצמה אפילו כותבת לחבריה את משפטו של הרב קוק "עזבתי את הפוליטיקה העולמית מרצון שיש בו אונס פנימי". אבל הפוליטיקה העולמית לא עוזבת את עוזיה וממשיכה לרדוף אחריה. אחד מהבקרים של הספר אפילו העיר שהרומן שוב מנסה לכרוך את הסיפור הלאומי בסיפור האישי ושאולי הגיע הזמן להפריד ביניהם. אלא שנראה כי הפרדה שכזו היא בלתי אפשרית עדיין, בטח עבור מישהי שמגיעה מציבור אידיאולוגי, כמו ציבור ציוני דתי . אולי כאן הלקח הראשון של הספר עבורנו, הגייז הדתיים. בין אם נרצה ובין אם לאו- עבורינו אישי הוא פוליטי. לפחות בשלב הזה. יציאה מהארון של כל אחד מאיתנו היא מעשה ציבורי שמהווה עוד נדבך קטן בשינוי החברתי. לא ניתן לדלג על השלב הזה.

שנית, הספר מפגיש עולמות שונים כשכל אחד מהם מאיים על הגיבורה בצורה אחרת. מצד אחד, קיים העולם הדתי השמרני והמאובן, שמיוצג ע"י קוראים מעוצבנים שמתקשרים למערכת כשעוזיה כותבת מאמר שאינו לרוחם ומאיימים לבטל את המנוי ( ניכר מאד שדויטש כותבת שם חוויותיה האישיות ב"נקודה" ובעיתון "הצפה" בערוב ימיו). מאידך- ניצבת דמות של רדיקל כריזמטי, ארי בן ישראל, שמתכנן להביא לשידוד מערכות הקיימות. בעיני רוחי המקבילה המצאותית שלו היא דמותו הקודרת של הרב יצחק גינזבורג. לשני הכיוונים יש פוטנציאל הרסני- הראשון חונק והשני מטביע ומפוצץ. דמותה של איין ראנד מוזכרת רבות בספר. בתווך ביניהם ניצבת דמותו של אברהם, בעלה לשעבר של עוזיה, שמנסה להיות הקול המתון, מתוך מודעות לחוסר תוחלת שבשתי הדרכים המוצעות. זה אולי הלקח הנוסף- גם אם אנו רוצים שינוי בציבור הדתי, חשוב לדעת להוביל אותו בצורה אחראית ולא לעורר שידוד מערכות טוטאלי, שיקבור תחתיו את הכול , כולל אותנו.

ועוד תובנה. הספר ספוג במנגינת רקע של אגדות חז"ל- תחום התמחותה המחקרית של מחהברת. בעיני, אחד מרגעי השיא של הספר הוא רגע בו אברהם בעלה של עוזיה דורש מול קבוצת צעירים של נוער גבעות המורד דרשה יפהפיה על שם היישוב בו הם גרים- אביגל. דרך אותה דרשה הוא מוביל אותם לדיון על חוסר ההקשבה שלהם. מאמציו לא נושאים פרי. הצעירים לא מטים לו אוזן ובוחרים לפרש את כל הסיפור בצורה אחרת. אף אחד אינו מספיק כשר בעיניהם- אפילו לא דוד המלך.

פשוט מחליפים

נותר להעמיד חלופה. חשוב לספר את הסיפור האחר, החלופי, הנוסף. לדרוש את הדרשה השונה- גם אם אף אחד לא יקשיב לה כעת. כי אולי בפעם אחרת. כשתהיה בשלות גדולה יותר. משהו ייפתח ויקשיב. לכותבת אין תשובה על השאלות הגדולות – וגם לנו אין. מדוע יש סבל בעולם? מדוע הגיבורה עקרה? מדוע דרך רשעים צלחה? מדוע הייתה התנתקות? מדוע אלוהים ברא אותי הומו?- כל אלו נותרים ללא מענה. אך במקום מענה- ניתן לספר סיפור חדש או לדרוש מדרש אחר. אולי אם קב"ה ישמע קול אחר הוא אכן יחזיר את העולם למים- אבל סיפור אחר אולי יהיה דווקא זה שיגרום לעולם להתקיים.

הביקורת פורסמה גם באתר “חברותא”

שלא נתבלבל- תוגבה לרב חיים נבון

חיים נבון

ישר כוח לרב נבון על כך שפתח בדיון חשוב על אודות הכרה בנישואין הומולסביים. הדיון הזה מתנהל בחודשים האחרונים בצרחות והתלהמות, כשכינויים "הומופוב" ו"סוטה" מתעופפים בשני הכיוונים. לכן, בפתח דברי חשוב לי להדגיש שראשית, שכפי שרב חיימי לא רואה בי חולה או סוטה, אני לא רואה בו הומופוב. ושנית, גם אם מישהו לא הומופוב, לא חייבים להסכים עם כל דבר שהוא אומר. עובדה- גם אני לא הומופוב ולא חייבים להסכים איתי.

אפתח בסיפור מעשה קטן: ידידה דתית מהעבודה נשאלה ע"י בתה בת השבע מהו פירוש המילים "הומו" ולסבית". לאחר שהיא הקדישה לכך מחשבה, היא הסבירה לה ש"הומו זה בן שרוצה להתחתן עם בן, ולסבית זו בת שרוצה להתחתן עם בת".

"כמה יפה"- חשבתי לעצמי. "כמה פשוט, טבעי ומובן". סוף כל סוף מגדירים אותי בצורה חיובית. לא כמי ש"לא נמשך" למשהו או "נמנע מלעשות" או "לא סוטה", אלא ע"י חיבור למשהו חיובי. אני אוהב גבר אחר ורוצה להינשא לו.

אלא ששאיפתי האחרונה אינה חיובית כלל בעיניו של רב חיימי. וחשיבותה הגדולה של רשימתו היא בכך שהוא לא מבסס את דבריו על איסור הלכתי בלבד , אלא על תפיסה חברתית מסוימת. איני נוהג להתווכח עם רבנים בהלכות, אבל תפיסות חברתיות זה נושא שאני מרגיש יותר בטוח לגביו ויש לי כמה דברים לומר בנידון.

ראשית, תמיד כשמדובר בהכרה בנישואין הומו לסביים, תמיד הכוונה היא אזרחיים. ככה זה בכל המדינות שהכירו בנישואין כאלה. אף מדינה עד עכשיו לא כפתה על המוסדות הדתיים שלה להכיר בנישואין גאים. בדיוק בשביל זה קיימת הפרדה בין דת ומדינה החסרה בישראל. היעדר הפרדה כזו כאן בענייני אישות גורם להבנה שגויה, כאילו שפעילים הומו לסביים רוצים שרבנים יחתנו אותם עם בני זוגם ע"י חופה וקידושין ולא כך הדבר. מה שאנו מבקשים זו הכרה אזרחית בשינוי מעמד אישי שבא לידי ביטוי בזכויות כלכליות וחוקית מגוונות וברישום במרשם האוכלוסין. לכן שתי ההשוואות ברשימה של רב חיימי אינן רלוונטיות. לא מבקשים כאן מאיגוד הכדורגל להכיר בכדורסל כחלק מכדורגל. מבקשים מאיגוד כדורגל לא להכריז שכדורסל הוא המשחק היחיד שמותר לשחק עם כדור וכל דבר אחר שעושים עם כדור הוא לא ספורט. גם לא מבקשים להכריז על חמץ שהוא מצה, שזו הגדרה הלכתית מובהקת. מבקשים לכל היותר לא לייצר בתעודת זהות סעיף "מקפיד על הלכות פסח" ולמנוע זכויות על סמך אותו סעיף. במיוחד לא מאנשים שהם אלרגיים למצות מסיבה כלשהי.

מכאן לטיעון המרכזי. לדעתי, תפיסתו של רב חיימי מבוססת על אי הבנה של סיבות למאבק להכרה בנישואין הומו לסביים. דרישה זו לא נולדה מקונספירציה זדונית של תקשורת שמאלנית, בג"ץ ותרבות מערב קלוקלת. היא נולדה מתוך הבנה מודרנית שקיים בכל אוכלוסייה מיעוט הומולסבי שלא יכול לתפקד במסגרת נישואין הטרוסקסואלית. לא כי המסגרת לא בסדר או כי אנחנו לא בסדר, אלא כיון שהמסגרת לא מתאימה לנו ואנו לא מתאימים למסגרת. זו גם הסיבה לכך שעד עכשיו לא הייתה דרישה לקיים מסגרת נישואין נוספת למסגרת נישואין גבר- אישה- ילדים. עד לאחרונה כולנו התחבאנו בארונות, מחשש לחרם, נידוי, פיטורין מעבודה, אשפוז כפוי או מאסר ( סרט "משחק החיקוי" יכול לשמש תזכורת מצוינת לכך).

ומה קורה כשאנשים יוצאים מהארון? הם מתחילים לחפש מסגרת מתאימה ליחסים ביניהם, כיוון שטבעם של בני אדם למסד את היחסים שלהם במסגרות. כאן קיים מספר חלופות: ניסיון לכפות על עצמך בכל זאת מסגרת יחסים הטרוסקסואלית, לחיות חיים הומוסקסואליים של קשרים מזדמנים וללא מחויבות או למסד קשר מונוגמי מחייב. את האופציה הראשונה ניסינו במהלך ההיסטוריה ונראה שהיום היא לא עובדת. לאפשרות השנייה- חיים ללא מסגרת- יש מחירים נפשיים בלתי נסבלים. לכן, הומואים ולסביות פנו בהדרגה לאפשרות השלישית- מיסוד היחסים. רב חיימי מונה שלושה מרכיבים בנישואין- משיכה הדדית, אהבה רומנטית וזיקה לילדים המשותפים. אני תמה כיצד נעלם המרכיב העיקרי- המחויבות ההדדית בין בני הזוג ? הרי זה בדיוק מה שמבקשים בני הזוג לבטא במיסוד קשר הנישואין ביניהם- מחויבות לאהוב אחד את השני ולדאוג אחד לשני לאורך ימים ושנים. זו מחויבות שמסייעת לשמר הן את המשיכה ההדדית והן את אהבה ומבוססת על הבנה מעמיקה ש"לא טוב היות האדם לבדו". כלל זה תקף גם לגבי זוג ללא ילדים ותקף שבעתיים לגבי זוג עם ילדים- ובמדינת ישראל ישנם כבר כמה אלפי זוגות הומו לסביים כאלה, כולל כמה עשרות במגזר הדתי לאומי. בארה"ב, אגב, מספר ילדים הגרים במשק בית עם הורים מאותו מין נאמד כשישה מיליון. האם לא עדיף, מבחינה חברתית- שמרנית שתהיה להורים של אותם ילדים מסגרת חיים יציבה ?

כאן קורה משהו מוזר. רב חיימי, שרוצה לדובב את הקול השמרני- חברתי, בנוסף לקול ההלכתי, לא שם לב שנישואין הומו לסביים הם בעצם מוסד שמרני שנועד לחזק מחויבות הדדית. זה שם אותו באופן פרדוקסאלי בברית השקפתית מוזרה עם השמאל ההומו לסבי הקיצוני, דוגמת חוקר קווירי אמריקאי-יהודי דייויד הלפרין שמבכה מרה את הרצון של הומואים ולסביות "להתמסד" ו"להתברגן", במקום לחיות חיים הוללים וחתרניים בשולי החברה. איש לא מפריע לפרופסור הנכבד להישאר שם, אבל אנחנו רוצים להיות במקום אחר, יותר מחויב, בורגני ומרובע.

רב חיימי מדבר גם על איכות אחרת שקיימת כביכול בנישואין ההומו לסביים מבחינת דפוסי מונוגמיה ועל כך שהיא עלולה להגדיר את יחסי המשפחה מחדש. ארשה לעצמי להיתלות באילן גבוה- חוקר שנחשב לסמכות מספר אחת בעולם בתחום חקר היחסים הזוגיים. ג'ון (מרדכי ) גוטמן, חוקר דגול ויהודי שומר מצוות, חקר במשך שנים ארוכות את ההצלחות והכישלונות של זוגות הטרוסקסואליים והומוסקסואליים. הוא הגיע למסקנה שהגורמים להצלחה ולכישלון אצל כל הזוגות הם אותם גורמים. וגם שיש דברים שזוגות של סטרייטים יכולים ללמוד מזוגות גייז ( למשל חלוקות עבודות הבית) וגם דברים שגייז יכולים ללמוד מסטרייטים ( למשל מחויבות מונוגמית גדולה יותר). בכל מקרה, לא ברור איך קיום של זוגות גייז לא מונוגמיים ישפיע על מוסד הנישואין. גייז הם מיעוט, גייז בזוגיות הם מיעוט קטן יותר וגייז בזוגית שאינה מונוגמית הם מיעוט עוד יותר קטן. מישהו שרוצה לחפש דוגמאות לחיים מונוגמיים, מוזמן לחפש אותם אצל סטרייטים וגייז מונוגמיים. לא חסר. ובכלל, הרבה יותר הגיוני שמיעוט הומולסבי יושפע מהרוב הסטרייטי מבחינת דפוסי מונוגמיה, מאשר להיפך.

כמעט שכחתי את העיקר. רב חיימי כתב ש"יהיו בישראל נישואין חד מיניים, אם לא נתעשת". אז האמת היא שכבר מאוחר קצת. מדינת ישראל מכירה כבר היום בנישואין חד מיניים. כבר היום ניתן להינשא בהן באחת המדינות שמכירה בכך ולשוב לישראל ואז להירשם כנשואים בתעודת זהות. כמה מחבריי כבר עשו זאת ומעמד בספח של תעודת זהות השתנה ל"נשוי". אפילו כבר הספיקו לשלם אגרה.

אבל אפילו לא זה העיקר. העניין הוא פשוט- בכל עיר במדינת ישראל הומואים ולסביות יוצאים מהארון, מתאהבים, עוברים לגור ביחד, מכירים את ההורים, קונים דירות, מביאים ילדים וחיים כמשפחות לכל דבר. עוד זוג יצא מהארון בזמן שקראתם את הרשימה הזו. כל הסביבה החברתית שלהם, הורים, אחים, קולגות לעבודה וחברים בבית הכנסת רואה בהם משפחה לכל דבר ועניין. אם פעם רק מרצ תמכה בהכרה בנישואין אלו- היום זה "תפס" גם בימין שמרני- חילוני של ליכוד, גם בקרב נציגים דתיים של "יש עתיד" ( עליזה לביא ורב שי פירון) ואפילו אצל ח"כ מיועד של הבית היהודי ינון מגל. הגדרה הנישואין משתנה כי החברה משתנה. מי שלא רוצה את השינוי הזה לכתחילה- יצטרך להשלים איתו בדיעבד.

אבל העיקר זה לא לפחד כלל מהשינוי הזה. בת של ידידה מהעבודה חשבה קצת על ההסבר של אימא ואמרה : "אבל נראה לי שארצה להתחתן עם בן". אז אל חשש. אפילו ילדה בת שבע לא מתבלבלת.

 

רשימה זו פורסמה גם באתר “חברותא

סקירת פברואר 2015

לכת שבי אחריהם

בניסיון לגייס נשים גרמניות לארגון, מבטיח דאעש למצטרפות נופים יפים וסיפוק אישי. אך יש גם דבריםשהוא מסתיר

* "הדר שפיגל" הגרמני עושה עבודה יסודית בסיקור ההקצנה בקרב מוסלמים בגרמניה והתגייסותם לדאעש. לפני חודשיים התפרסם במדור זה דיווח בנושא וגם החודש צוות המגזין מתייחס אליו, אך הפעם מזווית פחות צפויה – התגייסות של נשים מוסלמיות ילידות גרמניה לדאעש. לפי אומדנים של גורמי המודיעין הגרמניים, כמאה מוסלמיות ילידות גרמניה בגילי 16-27 נמצאות היום עם לוחמי דאעש בעיראק ובסוריה, חלקן נשואות להם וחלקן אף נוטלות חלק פעיל בלוחמה. מה גורם להן לעזוב את החיים השקטים והבורגניים בארץ מולדתם לטובת עולם של עריפת ראשים?

גורמי מודיעין וגורמים משפטיים גרמניים לוקחים את האתגר ברצינות רבה וכבר יש ברשותם מידע שיכול לספק לנו הצצה ראשונית לתחום. מסתבר שאותו אורח חיים בורגני יכול להיות עושר השמור לבעליו לרעתו, כיוון שדווקא הוא מעורר נשים צעירות להתמרד נגדו ולחפש משהו אחר, שנוגד את העולם הסובב ואת הערכים של ההורים. בדרך כלל לא מדובר במשהו שאותן נשים צעירות סופגות מהבית, אלא בתכנים שאליהם הן נחשפות ברשתות החברתיות.

הן דווקא לא הצטרפו. מפגינות נגד דאעש בברלין צילום: רויטרס

הן דווקא לא הצטרפו. מפגינות נגד דאעש בברלין
צילום: רויטרס

פעילי דאעש פרשו ברחבי אירופה רשת רחבה שמטרתה לגייס לוחמים וגם בנות זוג עבורן. בתוכני התעמולה שלהם לא רואים גופות ערופות ראש אלא נופים מרהיבים עם פריחת אביב בלבנון, והם מבטיחים חוויה מסחררת של חיבור ל"משהו גדול". לפעילי דאעש חשוב לגייס נשים מעוד סיבה – המשטרה נוטה להתייחס אליהן פחות ומבדקי הבטיחות שהן עוברות פחות קפדניים. הן מגיעות לאזורי הלוחמה ובדרך כלל מתחתנות עם לוחמים על מנת לשמור על הקן כשבעליהן בחזית. עוד דבר שלא מספרים ולא מגלים להן הוא שבין לוחמי דאעש מתקיימת פרקטיקה מוסלמית נפוצה של "נישואין זמניים", כשניתן לשאת מספר נשים בו זמנית ואף מספר נשים אחת אחרי השנייה. אם אחד הלוחמים נהרג, אשתו תינשא ללוחם אחר מבלי לשאול את דעתה.

חלק מהלוחמים חוזרים לאירופה ומשתלבים ברשתות הגיוס, מה שמסביר את ההתעניינות ההולכת וגוברת של שירותי הביון האירופיים בנושא. פעיל אחד העלה לדף הפייסבוק שלו תמונה עם תינוק שיושב על ברכיו כשרימון יד מוחזק בכיס החולצה שלו. פעיל אחר פרסם פוסט שבו הוא מסביר באריכות מדוע האסלאם מצווה לרגום למוות את הכופרים, בייחוד אלו הלועגים לנביא מוחמד (מה שמראה שמעשה "שארלי הבדו" עלול לחזור על עצמו במדינות אירופה נוספות). אותו פעיל גם מסביר בלהט שעריפת ראשים היא מעשה הומני, כיוון שהקורבן מת מיד ואינו חש כאב, בניגוד לעינויים הברבריים של לוחמים עיראקיים בכלא בארה"ב, למשל.

צוות הכתבים הגיע לבית הוריה של צעירה אחת שעקבותיה אבדו בסוריה. ההורים היו המומים ואובדי עצות, אך אמרו שבמדינה דמוקרטית אין להם כלים לכפות משהו על בחורה שעברה את גיל ההתבגרות. אביה ואחותה אף נסעו לסוריה, דרך תורכיה, על מנת להחזיר את הבת המורדת לחיק המשפחה. הם הצליחו לגלות את מקום הימצאה אך לא הצליחו לשכנעה לשוב. מבחינתה היא הגשימה את חלומה, הגיעה לסוריה ונישאה ללוחם. האב והאחות נאלצו לחזור על עקבותיהם ולשוב לגרמניה.

בגרמניה מתנהל כעת משפט של אישה צעירה בגין סיוע למעשה טרור. בקרוב גם תאושר החקיקה שתקל על העמדה לדין של סייעני טרור, בכך שתהפוך כל צורת סיוע לטרור, כלכלית או אחרת, לפשע פלילי. כעת נותר לראות כמה מוצלחת תהיה פעילות המניעה.

———

סופר את עצמו

האם יש מקום לספרות יפה בעידן הדיגיטלי? ג'ונתן פרנזן, גדול הסופרים האמריקנים בימינו, מסביר מדועהתשובה חיובית

* ג'ונתן פרנזן נחשב לסופר האמריקני הגדול ביותר שחי היום. בשנות התשעים הוא פרסם מסה במגזין Harpers ששמה היה “למה לטרוח?”. המחבר דן שם בהרחבה בשאלה מדוע לטרוח ליצור רומן רחב יריעה ומעמיק, דוגמת “מלחמה ושלום”, בעידן דיגיטלי-וירטואלי שבו לא ברור מי הולך לקרוא בו בכלל. המסה הכתה גלים בעולם הספרותי של ארה”ב, אך פרנזן עצמו החליט להשיב תשובה חיובית לשאלה של עצמו ופרסם שני רומנים גדולים שהפכו לרבי מכר בארה”ב ובעולם – “תיקונים” ו”חירות”.

במידה מסוימת, גם הריאיון הנוכחי עמו שהתפרסם במגזין המקוון Booth ממשיך להשיב על אותה שאלה – מדוע לטרוח ולעסוק בספרות יפה בימינו. תשובתו של פרנזן מתחילה בכך שכתיבת ספרות היא צורה משמעותית מאוד של חקירה עצמית ומבחינה זו כל יצירה היא בראש ובראשונה יצירה אוטוביוגרפית. הסטודנט שהפך לחרק למשל הוא בן דמותו של קפקא.

באופן מפתיע, פרנזן אינו מגנה את הספרות הרדודה והשטחית יותר, כיוון שברור לו שלרוב האנשים אין כוח להתבונן בדמויות מעמיקות ומורכבות אחרי יום עבודה ארוך ומתיש. הם לא רוצים לצפות בתערובת הנצחית של אור וצללים וטוב ורע שמתקיימת בכל דמות ספרותית טובה, אלא מעוניינים בגיבורים טובים ובסוף טוב, וטוב שיש סופרים שמספקים זאת. לרוב האנשים גם אין סבלנות למסות מעמיקות, אומר פרנזן, ולכן כשהם רוצים להגיד משהו מבלי לנמק הם לא כותבים מסה אלא מצייצים בטוויטר. ככלל, קולו הייחודי של פרנזן בולט בכך שהוא מייצג גישה אליטיסטית מובהקת והוא אינו מתנצל עליה.

פרנזן לא חושש גם מהתייצבות כנגד תופעות נוספות מבלי לחשוש מתקינות פוליטית. למשל נגד הטענות כלפי הדרת הקול הנשי מהמרחב הספרותי בארה”ב. כשמראיין משמיע באוזניו קובלנות של סופרת מסוימת על כך שהיא מרגישה מודרת על ידי יוצרי הקאנון הגברים, פרנזן מבטל זאת וגם מודה שלא קרא דבר ממה שהיא כתבה. הסיבה לכך לדבריו היא שהוא לא שמע דעה חיובית אחת על יצירותיה של אותה סופרת, לא ממבקר ולא ממבקרת.

נושא נוסף שפרנזן נדרש אליו רבות הוא יחסו החשדני לטכנולוגיה. הוא אינו מתנגד לאינטרנט באופן כללי ואף מבלה בו את רוב הזמן שאינו מוקדש לכתיבה ספרותית, אך יחד עם זאת הוא שולל את המדיה האינטרנטית ככזו המסוגלת לפתח דיון רציני סביב נושא כלשהו. כשמראיין מתריס כנגדו שהוא שינה את דעתו בנושא ביחס לטלוויזיה, פרנזן משיב שעשה זאת לאחר שהתחילו להופיע סדרות טלוויזיוניות איכותיות שמתארות מערכת יחסים מורכבות ומתפתחות בין הדמויות והוא לא רואה אפשרות שהאינטרנט יפתח רמת דיון דומה.

לסיום, לא ניתן שלא להזכיר את קנאת הסופרים, שמרבה לא רק חכמה. פרנזן ידוע כאדם שמעורר קנאה רבה. הוא מתייחס לעניין עם סוג של השלמה ואף מודה שחש בעצמו קנאה מסוימת כלפי ג’ון אפדייק המנוח. בכל מקרה, נראה שעדיין קיים קהל יעד מצומצם שברור לו מדוע יש לטרוח על ספרות יפה.

———–

גן העדן של המהגרים

כשהאסלאם הקיצוני עולה מצד אחד ושנאת הזרים מתעוררת בצד השני, יש בנורווגיה מי שמבקשים ללכתבאמצע

* ועוד על קיצוניות מוסלמית באירופה, מזווית מעט יותר מעוררת תקווה. רשימתו של של הוג איקן ב-New York Review of Books מוקדשת לתהליכים שעוברים מוסלמים בנורווגיה, על רקע הטבח שבוצע על ידי אנדרס בריוויק ביולי 2011.

להלן תמונת המצב המורכבת של נורווגיה: מדובר במדינה בעלת שטח גדול ואוכלוסייה יחסית מצומצמת – חמישה מיליון איש בלבד. כחמישה אחוזים מהם מהגרים מוסלמים, רובם מפקיסטן וסומליה, ומיעוטם מאיראן, תורכיה וצפון אפריקה. מדובר באחת ממדינות הרווחה השלוות, העשירות והיציבות בעולם, עם שיעור אבטלה של 3.7%, תל”ג של 100 אלף דולר לראש ופערי שכר נמוכים, הודות למערכת מיסוי מסועפת. נורווגיה היא המדינה הדמוקרטית ביותר בעולם, בהתאם לשילוב של שישים מדדים שונים, והיא גם מובילה בתחום של שוויון מגדרי, כאשר לנשים ייצוג מכובד בין שרי הממשלה.

מיעוט המהגרים המוסלמים משתלב היטב במקום, וכמה מהם מכהנים כחברי פרלמנט. יוצאת פקיסטן מכהנת כראש ועדה פרלמנטרית ויוצא פקיסטן נוסף מתכוון לרוץ לראשות עיר הבירה אוסלו. באזורי המגורים של המוסלמים ניתן לראות חנויות למכירת בירה מקומית לצד מסגדים וחנויות של אוכל כשר. ובתוך כל גן העדן הזה מופיע לו ארגון ששמו “אומת הנביא”, שאחד מנציגיו, יליד נורווגיה ושופט כדורגל מצליח בעברו, נראה כעת כמטיף אסלאמי מהשורה המעודד את צאן מרעיתו להרוג בכופרים ולהתגייס לדאעש.

ומסתבר שיש גם מי שנענה לו. מקרב 3,000 אירופים שהצטרפו לשורות הלוחמים בסוריה יש 150 נורווגים, כמה מהם בנות עשרה (עיין אייטם קודם) ואחד מהם אף הפך למפקד דאעש בכיר. הדברים משתנים גם בבית פנימה – כבר ב-2010 קיבל עיתון נורווגי שפרסם קריקטורות על הנביא מוחמד איומים על כך ש”אסון התאומים עלול לחזור על עצמו על אדמת נורווגיה”. בקיץ האחרון הממשלה דיווחה על חשיפת ארגון טרור מוסלמי בנורווגיה וכעת שירות הביון מעריך שהסבירות לפיגוע טרור בשנה הקרובה עומדת על למעלה מ-50%. הדבר מעורר נורווגים רבים לשאול: היכן שגינו?

יש מי שמנסה להשיב לשאלה זו באלימות קיצונית, כדוגמת אנדרס בריוויק שטבח עשרות צעירים בקייטנה, רבים מהם ילדי מהגרים. יתרה מזאת, במהלך המשפט בריוויק גילה שכוונתו המקורית הייתה להתנקש במספר בכירים נורווגים שהיו אמורים להתארח במקום: ראש הממשלה, שר החוץ ומנהיגה צעירה של מפלגת הלייבור. הוא תכנן לחטוף אותם, להכריח אותם לכרוע ברך בזמן שהוא מקריא להם את גזר דינם ואז לערוף את ראשם, “כפי שמקובל באל קעידה. זהו נשק פסיכולוגי רב עוצמה”, הסביר בריוויק לשופטים. זמן מה לפני הטבח הוא גם העלה לרשת מניפסט בן 1,500 עמודים, שבו הוא מתריע מפני סכנת הפיכתה של נורווגיה למדינה מוסלמית.

בריוויק נמצא שפוי וכשיר לעמוד לדין על ידי שני אנשי מקצוע שונים ונידון לתקופת מאסר של 21 שנה, העונש המרבי לפי החוק הנורבגי. וכעת נשאלת השאלה: האם מדובר בתגובה שפויה למצב הקיים? מדיניות הרווחה השופעת של נורבגיה הייתה מיועדת במקור למדינה כפי שהייתה לפני ההגירה המוסלמית – ארץ קטנה והומוגנית בעיקרה מבחינת האוכלוסייה. אולם מאז שנורווגיה פתחה את שעריה למהגרי העולם השלישי, החלה גם עלייה פוליטית של גורמים מתנגדי הגירה שהתגבשו ל”מפלגת הקדמה” שבה בריוויק היה חבר תקופה קצרה, עד שהתאכזב ממנה. גם השמאל הנורווגי החל להסתכסך עם מוסלמים מדי פעם, בעיקר סביב שאלת זכויות הנשים או פרסום תכנים סאטיריים שעלולים לפגוע באסלאם. במקביל, התחילו להתגבש בנורווגיה קבוצות מוסלמיות עם אידיאולוגיה קיצונית, שדרשו למשל מנשים כיסוי ראש מלא – דבר שנשים אלו מעולם לא עשו בארצות מוצאן.

למרבה ההפתעה, כשדנים בסיבות להקצנה יש מי שמציין דווקא את מדיניות הרווחה הנורווגית המפוארת, שמעודדת מהגרים צעירים לא לעבוד ומפנה את כל זמנם לעיסוק בתכנים אסלאמיסטיים. אחרים טוענים שבעוד שהכלכלה הנורווגית מחלקת למהגרים הטבות וקצבאות ביד רחבה, הרי שהחברה הנורווגית מתרחקת מהם והם לא מרגישים רצויים בה. כך או אחרת, רבים חשים מאוימים משני הקטבים הקיצוניים של “אומת הנביא” מצד אחד ובריוויק מצד אחר.

כל זה הוביל לאחרונה לתהלוכה מרשימה של נציגי הארגונים המוסלמיים שצעדה עד בניין הפרלמנט באוסלו, שם נערכה פגישה עם בכירי הממשל. איש דת מוסלמי שלקח חלק בהפגנה ונאם אחריה, גינה בתוקף את הצעירים שמתכוונים ללחום בסוריה וקרא להם “מוג’הדינים של פייסבוק”. האם יש כאן התחלה של שיח וחיבור שישאירו את הקיצונים משני הצדדים בשוליים?

————

אנטישמי בד' אמות

ראש המפלגה הנאצית הבריטית, אוסוולד מוסלי, תמיד התנער מהדמות האנטישמית שהודבקה לו, אבלמחקר חדש מגלה שכך אכן היה

* רשימתו של דניאל טילס ב-History Today עוסקת בשאלה היסטורית מעניינת: האם ראש המפלגה הנאצית הבריטית, אוסוולד מוסלי, היה אנטישמי? הדעה המקובלת שמוסלי עצמו דאג לטפח היא שהוא מגנה אנטישמיות ואלימות והוא נגרר לסיסמאות אנטישמיות בעל כורחו, כתוצאה ממעורבות יהודית מאסיבית בתקיפות כלפי פעילי מפלגתו. אך מחקר היסטורי מגלה תמונה מורכבת יותר. מוסלי היה נתון בדילמה בין דעותיו האנטישמיות האישיות לבין חוסר הפופולריות של התפיסות האנטישמיות בבריטניה באופן כללי.

המאמר עוקב אחר תהליך ההתפתחות שבו מוסלי “שיווק” את האנטישמיות לקהל הבריטי. בהתחלה הוא התעקש שאין לו כל עניין להתנכל ליהודים באשר הם, אלא רק “לכאלה שמעורבים בפעילות קומוניסטית או פיננסית חתרנית” כלפי בריטניה.

בשנת 1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון, צעד מוסלי צעד נוסף. הוא התחיל לדבר על “הקשר היהודי” שהתגלה “להפתעתו” בצמרת כל המפלגות הגדולות, שמאל וימין גם יחד, בתקשורת ובמערכת הפיננסית. כאן כבר לא היו “יהודים בודדים שנאמנותם לקויה”, אלא יהדות כגוף בינלאומי גדול שחותר תחת בריטניה כדי לשרת את האינטרסים של עצמו. יהדות בריטניה סירבה תקופה ארוכה לראות את הדברים נכוחה, וגם אחרי שכבר היה ברור לכולם שמדובר באיש אנטישמי שמנהיג תנועה אנטישמית, הנהגת יהודי בריטניה עודדה איפוק, מחשש לגרום להסלמה.

במהלך שנת 1934 נעשו מספר פעולות שמטרתן הייתה לפוצץ את כנסי המפלגה של מוסלי והוא מצדו טען ששמונים אחוזים מהמעורבים בהן היו יהודים. מאוחר יותר מוסלי עצמו דיבר על חמישים ואז על עשרים אחוזים (המספר האחרון הוא כנראה קרוב יותר לאמת).

תפס את יהדות העולם כגורם המאיים על בריטניה. אוסוולד מוסלי, 1925

תפס את יהדות העולם כגורם המאיים על בריטניה. אוסוולד מוסלי, 1925

בכל מקרה, מעורבותם של יהודי בריטניה במחאות אנטי נאציות הייתה מתונה ביותר ולא היה בה כדי להצדיק את דבריו של מוסלי לגבי “עוינות יהודית מופרזת כלפי מפלגתו”. גם מקורביו של מוסלי העידו על האנטישמיות שלו ועל רצונו להחביא אותה מהקהל הרחב.

רישומיו האישיים של מוסלי מספקים לנו עדות מהימנה על תפיסתו את יהדות העולם כגורם המאיים על בריטניה. ניתן לשאול מדוע היה למוסלי חשוב כל כך לטפח תפיסות אנטישמיות ואז להחביא אותן, מחשש להרחיק את הציבור הבריטי? התשובה היא שהאנטישמיות היא חלק מהותי ובלתי נפרד מהאידיאולוגיה הפשיסטית שבאה להפריד את האומה הטהורה מהגורמים שמזהמים אותה, והלא יהודים שימשו “קבוצת חוץ” בולטת ביותר בתקופה המדוברת, הודות לנוכחותם המוחשית בפוליטיקה, בבנקאות ובתקשורת.

הנה, גם בשנת 2015 ניתן ללמוד כיצד ניתן להסוות אנטישמיות ב”אנטי ציונות” או ב”מאבק אנטי גלובליסטי”. אם מישהו נראה, נשמע ומתנהג כמו אנטישמי… מה זה אומר?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ו אדר תשע"ה, 6.3.2015

דברים שרציתי לומר

בכנס ירושלים ולא הצלחתי

shveidel

 

יזהרו בכל פעם שאתם רוצים להגשים חלום. במציאות זה תמיד אחרת מאשר בדמיון.

שנים דמיינתי את עצמי עומד על איזו במה מרכזית של הציונות הדתית … ואומר את הדברים שכל כך הרבה זמן נשארו בפנים, ומדבר את כל הלחץ והכאב.

והרגע הגיע… כנס ירושלים 12 של עיתון בשבע, מלא מהומה מסביב… והדברים יצאו מקוטעים, טלאי על טלאי, זעיר פה וזעיר שם. וכבר כמה ימים אני מסתובב עם התלהבות שמהולה בתחושת החמצה. לכן אני מבקש כאן עוד ניסיון. לכתוב את אשר לא הצלחתי להגיד.

**

ערב טוב לקהל היקר.

ראשית, רצוני לפתוח בכבוד האכסניה. שנים רבות אני וחבריי הדתיים ההומולסביים מחכים לפורום כזה. וכעת כשהוא מתקיים – זה ממש לא מובן מאליו וטוב שלמרות הכל הוא מתקיים בהרכב הזה וכל הכבוד לאמרגנים שלא חזרו בהם.

שתי סוגיות לפתחנו: קבלתם של דתיים להט"ביים בחברה הדתית וטיפולי המרה. שתי סוגיות הכרוכות זו בזו, כפי שאסביר מיד. אך לפני כן, אספר במספר מילים על הרקע האישי ומתוך כאן יובן גם המקום ממנו אני מגיע לכנס הזה.

אני בא מבית חילוני, ובחרתי לחזור בתשובה ולהשתייך לציבור הציוני דתי, שבעיניי הוא ציבור נפלא עם תערובת ייחודית של ערכיות ופתיחות. אני נמצא מהבוקר כאן בכנס ירושלים ה- 12, צופה במקבלי פרס ירושלים ולא יכול שלא להתפעל מתחומי העשייה הרבים בהם המגזר שלנו מצטיין. הייתי ואני עדיין גאה להיות חלק ממנו. אלא שלצד גאווה זו שכנו בתוכי במשך שנים רבות תחושות בלתי מוצדקות של בושה ואשמה . אשמה על חלק ממני שלא בחרתי בו ולא רציתי אותו. על חלק שבמשך שנים רבות נלחמתי בו בכל כוחי. על חלק שלמרות כל המאמצים ממשיך לשכון עמוק בנפשי. חשתי המון בושה על הנטייה המינית שלי. על עובדת היותי הומוסקסואל. אמנם, ברבות השנים למדתי לקבל את עצמי. טיפלתי בעצמי – הפעם לא כדי להשתנות – אלא כדי לקבל את עצמי ופרקתי מנפשי את העול המעיק וההרסני של הארון. נחשפתי באוניברסיטה בה למדתי, בעיתון מגזרי בו אני כותב ובקהילה בה אני מתפלל מזה שנים רבות, בין חבריי ומכריי שומרי המצוות. רובם בחרו לקבל אותי כפי שאני. לאחר לימודים והכשרה אף הפכתי לאיש טיפול בעצמי. כיום אני חי בקשר זוגי עם גבר שומר מצוות וחיי טובים. אך ממש בשעה שאני מדבר, הומואים ולסביות דתיים אחרים ממשיכים לסבול ולהתייסר בארון. ואני נמצא כאן להיות להיות להם לפה, להיות שליח נאמן ושגריר של סובלנות, קבלה ורצון טוב. יהי רצון שלא תצא תקלה מתחת ידי.

רבים שואלים, מהי הסיבה לכך שהומואים ולסביות דתיים כל כך סובלים? שני צדי הוויכוח ממהרים לשלוף שתי תשובות קלות : הצד הדתי אומר שזו הדת וההלכה והצד הלהט"בי מדבר על הומופוביה. שתי התשובות נכונות בעיניי באופן חלקי בלבד. ברור שהקונפליקט הדתי קיים, אך אין סיבה שדווקא קונפליקט דתי זה יהיה קשה יותר מקונפליקטים דתיים אחרים. וגם פוביה אינה תשובה לכל ולא נכון לשלוף אתה על אוטומט בכל הזדמנות. התשובה שלי היא היא שחוסר ידע ובורות הם אלו שגורמים לסבל. אדם דתי לאומי ממוצע לא מבין מה פירוש להיות הומוסקסואל או לסבית וגם סבור שאין אנשים כאלה בסביבתו הקרובה. אולי יש אנשים כאלה בניו יורק או בשינקין תל אביב. אבל לא בבית הכנסת בו אני מתפלל. בגלל זה אני כאן – כדי שהערב לא יהפוך לעוד ערב של דיון מופשט על "סוגיית בעלי נטיות הפוכות" – אלא כדי שתראו בפניכם הומוסקסואל דתי , בן אדם עם פנים וקול וסיפור חיים, בן אדם שנראה לגמרי כמוכם – אך מרגיש מעט אחרת.

כפי שאמרתי, שנים רבות ניסיתי להשתחרר מאותה "הרגשה אחרת" גם באמצעות טיפולים המכונים "טיפולי המרה" מתוך אמונה נחרצת שנטייתי ושמירת המצוות לא יכולים לעלות בכנה אחת בשום פנים ואופן. האמת היא שאת הנזקים של אותם טיפולים אני עוד לא סיימתי לתקן גם היום, כעבור 12 שנה. אלו לא היו טיפולים של מכות חשמל או כפייה להתפשט מול המראה. אך המטפלים שהייתי אצלם לא ראו מול עיניהם אותי ואת מצוקותיי. הם ראו את הצורך "להוציא אותי מזה", מבלי לדאוג לצרכים הרגשיים והאמיתיים שלי. הם אמרו לי את הדברים שרציתי לשמוע – אבל לא את הדברים שהייתי זקוק לשמוע. הם אמרו שאוהבים אותי – אך שידרו שאהבה זו תלויה בדבר. בדבר היכולת שלי להתנתק מעצמי ולא להיות מה שאני. לכן המחיר הרגשי של אותם טיפולים היה כה יקר. לכן בסופו של דבר חדלתי מהם. לכן ארגונים מקצועיים בארץ ובעולם מגנים אותם ומסתייגים מהם. ולכן אותם טיפולים לא מצליחים על פי רוב להניב תוצאות. וכך היה גם במקרה שלי.

איני רב ולא איש הלכה, אלא בסך הכל יהודי פשוט. אך יש תחום אחד שבו אני מוסמך לפסוק ולהורות – העולם הרגשי שלי. לאחר שהגעתי למסקנה שהמשך ניסיונות לשנות את נטייתי, להדחיק אותה או להילחם בה עלול להיות הרסני מבחינה נפשית, התלבטתי מה עלי לעשות כעת. ולאחר התלבטות ממושכת הגעתי למסקנה שאיני מסוגל לגזור על עצמי בדידות לכל חיי. הדבר הוא מעל כוחות אנוש ומחירו הרגשי יהיה בלתי נסבל מבחינתי. איני מעלה בדעתי שהקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו ואני מאמין שעלי לעבוד אותו כפי מיטב יכולתי – אך לא מעבר לכך. לכן אני, כאמור, חי היום מחוץ לארון ובקשר זוגי עם גבר (שמן הסתם יתמסד בשלב מסוים).

כעת נשאלת השאלה, כיצד החברה אמורה להתמודד עם כל זה? ברור לי שבחברה הציונית-דתית חל שינוי בשנים האחרונות וקיומו של הפאנל הזה הוא הוכחה לכך. אך האם שינוי חברתי בקנה מידה רחב אכן בפתח? בשבוע שעבר התפרסם מחקר מעולה שהתבצע ע"י צוות מהמכון הישראלי לדמוקרטיה בראשותה של תמר הרמן. המחקר כולל סקירה מקיפה של עמדות שונות בציבור הציוני דתי. אחת השאלות היא : "האם אתה בעד קבלה של אנשים הומו לסביים לקהילה שלך"? התשובות של מדגם גדול ומייצג מהציונות הדתית מראה תמיכה של 45%, התנגדות של 48% ו-7% מתלבטים, עם התפלגות מגזרית צפויה בין חרד"לים, בורגנים וליברלים, או ימין-שמאל-מרכז מבחינה דתית. ציונות דתית חצויה לגבי קבלתנו לתוכה. מתנהל מעין "קרב רוחני על כל בית". אנו בעיצומה של המערכה.

המסר שלי הערב הוא מסר משולש: לרבנים, לקהילה הדתית ולדתיים הלהט"ביים. אני מבקש להעביר אותו באמצעות שלושה סיפורים, איתם אחתום את דבריי.

סיפור לרבנים: מקרה שהיה עם הרב שג"ר זצ"ל. בישיבתו למד תלמיד הומוסקסאול , שדבר נטייתו המינית נודע לרב שג"ר באיזשהו אופן. בחג פורים, תלמיד זה היה חלק מחבורה שבאה אל ביתו של הרב שג"ר לסעודת החג. הרב, שהיה מבושם מעט, התחיל להגיד דבר תורה שתמציתו הייתה "אין הדבר תלוי אלא בי", כשהוא מכוון את הדברים כלפי כל אחד ואחד מהתלמידים בתורו. כשהתור הגיע לאותו תלמיד , הוא אמר לרב שג"ר : "מאוחר יותר, אני רוצה לשאול אותך בעניין אישי בדיוק לגבי הנושא הזה". הרב שג"ר הביט בו ואמר : "אני יודע על מה אתה רוצה לשאול. לגביך אין לי תשובה. איני יודע אם במקרה שלך הדבר תלוי רק בך. וגם איני יודע אם אתה כועס עדיין על קב"ה, או שכבר מחלת לו". אולי המקום של יכולת להודות בחוסר ידיעה, הוא מקום טוב להתחיל בו את הדיון הרבני.

לציבור אני מבקש לספר את הסיפור על אורי אורבך ז"ל. בהיותו חבר כנסת אורי נפגש עם קבוצת הומואים ולסביות דתיים וסיפר איך פעם אחת לקח את בנו יום הלימודים הראשון וראה בדרך לבית הספר איש גלוי ראש שמלווה את בנו חובש הכיפה לבית הספר. אורי התפלל בלבו שאיש זה לא הולך לבית הספר שם בנו לומד – וכמובן כשהוא הגיע לבית הספר, התברר שהאיש הגיע בדיוק לשם ואורי בירך אותו ואת בנו לשלום. אחת המשתתפות קמה ואמרה שהיא מקווה שכך אורי ינהג גם אם הוא יפגוש זוג נשים שמלוות את ילדיהם לבית הספר. זה המסר שלי לקהילה הדתית – אפשר לקבל אותנו גם אם לכתחילה אתם לא מתלהבים מזה.

ודבר אחרון – לאחיי ואחיותיי, הומואים ולסביות דתיים. שוב, מעשה בקבוצת גייז דתיים שהתארחה באחד היישובים בשומרון וכחלק מהתכנית לשבת שמעה סיפור של אחד מבכירי גוש אמונים לשעבר על עלייה לסבסטיה. אותו פעיל יש"ע ותיק סיפר לפרטי פרטים, איך הקבוצה שהוא היה חלק ממנה הגיעה לרב צבי יהודה קוק. הם ביקשו ממנו אישור לעלות לסבסטיה והרב השיב להם בסירוב מוחלט. לאחר התייעצות, הם ביקשו ממנו להיוועץ במנחם בגין או ברב גורן. רב צבי יהודה עשה כבקשתם ופעמיים חזר אליהם על סירוב מוחלט לבקשת אישורם לעלות לסבסטיה. אך חבורת מקימי הגוש חזרה אליו בפעם רביעית, ופשוט הודיעה לו על החלטתם הנחושה לעלות ולהיאחז במקום. ואז הם קיבלו את הסכמתו של הרב ואת ברכת הדרך.

זה המסר שלי לדתיים הגאים והגאות. עלינו לקום ולעשות. להפסיק להתחבא בארונות ולהפסיק להתנצל. איננו יכולים להרשות לעצמנו לחכות לרבנים ולקהילות, שעומדים מולנו אובדי עצות ומבולבלים. לא יהיה לנו פתרון מלבד פתרון שנייצר עבור עצמנו ועבור הציבור שלנו. את נטייתנו לא נוכל לשנות – אך נוכל לשנות את היחס אליה. המפגש הערב הוא צעד חשוב בכיוון. אנו ממשיכים בדרך. חשוב שנמשיך לצעוד בה יחד.

רשימה זו התפרסמה גם באתר “חברותא”

אם אין אני לא- מי לי? תובנה פורימית

 

adar

מורי ורבי במכון הגבוה לתורה בבר אילן היה אומר: "בפורים עלינו לצאת מהארון ולהיות יהודים גאים". נזכרתי במשפט הזה לאחרונה, כשאני מעיין בספרו של פרופ' שלום רוזנברג "בעקבות הזמן היהודי" שעוסק בהגות על אודות מועדי השנה היהודית.

אז האמת היא שעליצות וצחוק זה נחמד – אבל פורים הוא ממש לא חג קליל ושמח. קודמת לו תענית ולעתים נדמה שכל הצחוק והשתייה המופרזת באים כדי לעזור לנו להתגבר על משהו מאוד מאיים שיש בחג הזה. כי יש בו חשיפה גדולה ומסוכנת. כשאסתר נלקחת לארמונו של אחשוורוש, היא לא מגלה את מוצאה ומרדכי אף מבקש ממנה במפורש שלא תעשה זאת. אולי גם מתוך מודעות להלך הרוחות האנטי יהודי שקיים בארמון המלך ומתוך חשש שאם מוצאה יתפרסם ברבים, היא עלולה להפוך לאחרונת השפחות. אסתר מחופשת לגויה בהצלחה רבה, או כפי שניסח זאת שלום רוזנברג, יש לה "מסמכים אריים" ששומרים עליה לעת עתה. סיפור שלה מזכיר את סיפורה של אותה אשת אדמו"ר מימי השואה, שהייתה בעלת עיניים כחולות ודיברה גרמנית עם מבטא ברלינאי. בהזדמנות אחת היא ישבה נסעה ברכבת עם בנה התינוק ולידה קבוצה של חיילים גרמניים. כשהם הרעישו מדי, היא העירה להם שהם עלולים להעיר את חייל היטלר העתידי. ובכן, יש מצבים בהם פשוט מסוכן להיחשף.

ואז מתברר שמעל כל יהודי פרס מרחפת סכנה. ודווקא עכשיו – מרדכי מבקש מאסתר "לצאת מהארון". זהו מהלך מסוכן לכל הדעות. ראשית, אסור להיכנס למלך. שנית, לא בטוח שגם אם אסתר תיכנס אליו בשלום, היא תצליח לשנות את דעתו. ושלישית – דבר אחד בטוח: ברגע שאסתר תחשוף את עצמה – לא תהיה לה דרך חזרה ואולי בכך היא תחרוץ את גורלה. אך מרדכי מתעקש. "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". אם לא תצאי מהארון – מישהו אחר יעשה זאת. וכתוצאה מכך את לא תמלאי את שליחותך. עד שלב מסוים אולי נכון להתחבא. אבל מגיע זמן להיחשף ואף לעמוד על נפשנו. אין ברירה אחרת.

יציאה מהארון היא דבר מאד אישי ואאוטינג כפוי פסול בעיני. אך איננו יכולים להרשות לעצמנו – עדיין – להאמין שזה עניין שאין לו משמעות מעבר לפרטית. כל יציאה מהארון היא עוד צעד לקראת קבלה חברתית וסבלנות. כאן כל הומוסקסואל ולסבית הם שליחים וסוכנים של שינוי חברתי. אין "יוצאים מהארון" מקצועיים. כל אחד מאיתנו שילם את המחירים האישיים שלו. ואף אחד אינו יכול לצפות מראש בוודאות מוחלטת את כל ההשלכות. וכאמור – לא ניתן לחזור לארון. אך מגיע שלב מסוים שבו מבינים שלא ניתן להתחבא מעצמנו. גם לא באר(מ)ון של אחשוורוש.

יהי רצון שבפורים הזה נצא מהארון ונהיה יהודים גאים, כפי שנאמר "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ועטרת זהב. והעיר שושן צהלה ושמחה". נדמה לי שרש"י מפרש "שמחה – עלזה והתרוממה רוחה".

רשימה זו התפרסמה גם באתר “חברותא”