ארכיון חודשי: מאי 2015

איך לצאת מהארון בקהילה שלך ולהישאר בחיים

 

לפני הכל – בשום פנים ואופן לא להופיע בטלוויזיה בהסוואה שדרכה כל אחד יכול לזהות אתכם (שזה מה שאני עשיתי). אם יוצאים – אז יוצאים! ועדיין – זה הצליח לי בגדול. אני לגמרי מחוץ לארון בבית הכנסת שאני מתפלל בו, קהילה בורגנית דתית בפתח תקווה.

ראשית תבדקו עם עצמכם אם אתם באמת שלמים עם עצמכם. קחו את הזמן. אף אחד לא יקבל אתכם אם אתם לא מקבלים באמת את עצמכם. קלישאתי, אבל נכון. וחוץ מזה – אם תקבלו את עצמכם, לא באמת יהיה לכם אכפת.

תתחילו את החשיפה בהדרגה. תתחילו מאנשים שנראים לכם סובלניים ומקבלים יותר. ידוע מבחינה מחקרית וגם מניסיון חיים, שנשים פתוחות יותר מגברים, צעירים יותר ממבוגרים, אקדמאים יותר מלא אקדמאים ומדעי רוח וחברה יותר מטבע ומדעים מדויקים. וגם אלו שמכירים הומואים לסביות פתוחים יותר מאלו שלא. אז בשביל התחלה, חברה דתית שלומדת חינוך מיוחד יכולה להיות אחלה. ומצד שני – בשלב מסוים תהיו ההומואים הראשונים שמישהו מכיר. מישהו צריך להיות הראשון, לא?

אל תשאלו – למה דווקא אני צריך לצאת מהארון ולקחת סיכון? למה לא? ככה זה. החיים תמיד מציבים לנו אתגרים. אנחנו כאן כדי לעבור אותם בגאון.

אשכנזים שבינינו – עושה לאנשים טוב לראות אם תתחילו להגיע עם טלית. זה מצד אחד לצאת מהארון ומצד שני מראה דווקא על חיזוק של מחוייבות דתית.

תהיו מעורבים בקהילה. זה עוזר בלי קשר. אבל באמת תעשו את זה בלי קשר: אל תתחילו להראות ש"אני בסדר אפילו שאני הומו", "אני הומו שימושי".

אם השיחה לא קוראת – תגלו יוזמה ותהיו יצירתיים.

אין "יום טוב" לצאת מהארון. יום שאתם תחליטו עליו יהיה יום טוב.

תמיד עדיף שיידעו ממכם מאשר ממקור אחר.

יש אנשים שלא יקבלו אתכם, לא משנה מה. אבל הם מיעוט. ואם הם ירגישו שהרוב מקבל, הם יעקמו פרצוף ויחייכו אליכם.

אל תתחילו להרצות. למי שרוצה מידע על נטייה מינית – יש ויקיפדיה. תספרו על החוויות שלכם.

תהיו בראש של "אני נשאר כאן ולאף אחד אין זכות להרחיק אותי".

תזכרו שבזכותכם, דרכו של מישהו אחר תהיה קלה יותר. ואתם בטח לא הגייז היחידים בבית הכנסת וביישוב.

והכי חשוב: זה אפשרי. אפשרי להגיע לבית הכנסת עם ראש מורם, עם טלית ביד ולעלות לתורה ולהיות שליח ציבור ולא לשמוע הצעות נישואין. אפשרי אפילו להגיע לשם עם בן הזוג. להרגיש שם בבית. כי זו אולי המהות של בית הכנסת – בית שכל יהודי צריך להרגיש שם בנוח.

 

פורסם באתר חברותא

סקירת אפריל 2015

ליברליזם על חבל דק

השמאל הצרפתי, הזוכה לתמיכתם הקבועה של המוסלמים במדינה, נתון במבוכה: כיצד עליו להגיב לפיגועי הטרור האחרונים?

רשימתו של וייויד בל בגיליון החדש של הרבעון הסוציאל־דמוקרטי Dissent מבטאת בצורה יפה את הלבטים של הליברל האירופי לאחר הפיגועים בצרפת. כיצד על ליברל להגיב לנוכח טרור? להמשיך עם תפיסותיו הליברליות או שמא עליו להקשיח עמדות? כמובן, מעבר להתלבטות הרעיונית קיים גם צד פוליטי ברור – השמאל הצרפתי זכה ברוב הקולות של המוסלמים בצרפת והשאלה היא האם הוא מוכן לסכן אותם.

בל פותח את הדיון בהבהרה כי מבחינתו הפיגוע בצרפת הוא מתקפת טרור מוסלמי ולא תגובה למצבם הרע של המהגרים המוסלמים בצרפת או לעברה הקולוניאלי. אין קשר בין הדברים. בדנמרק, מדינה ללא עבר קולוניאלי, כותב בל, עלול לקרות אותו הדבר בדיוק, והוא אכן קרה בזמן שבו המאמר כבר היה בדרך לדפוס. גם עוני ומצוקה כלכלית אינם תשובה לכול. שני המפגעים ב“שארלי הבדו“ אמנם באו ממשפחות מוכות עוני ומרקע של הזנחה, וגם המחבל ב“היפר כשר“ בא מרקע דומה, אבל מפגעים אחרים, למשל מוחמד עטא, מגיעים ממשפחה ממעמד ביניים. לכן, אין לקשר בין שיפור וייעול של מערכת שירותי הרווחה במגזר המהגרים הצפון אפריקאים (דבר שנחוץ בפני עצמו) ובין צמצום הסבירות של מתקפות טרור עתידיות. נוסף לכך, שינויים דרמטיים במדיניות הרווחה בעקבות הפיגועים עלולים ליצור תחושת ניצחון בקרב המחבלים, ואסור לתת להם תחושה כזאת.

 

כיצד, אם כן, על השמאל הצרפתי להתמודד עם העובדה שהימין הקיצוני (בהנהגתה של מארי לה־פן) צובר תמיכה? ראשית יש לציין שלה־פן מקפידה לעשות דברים בחכמה ולא לחזור על הטעויות שעשה אביה, מנהיג המפלגה הקודם ז‘אן מרי לה פן. בעוד האב היה פולט מדי פעם סיסמאות אנטישמיות, הבת מקפידה לומר שרק המפלגה שלה תגן על יהודים בצרפת מהאויב המוסלמי. לה־פן גם היטיבה לנצל לטובתה את המיתון הכלכלי בצרפת ואת השערוריות הרומנטיות של הנשיא הולנד. כידוע, בפוליטיקה נוצרות לא פעם בריתות מוזרות ויש מי שצופה שיתוף פעולה מצדה של לה־פן דווקא עם השמאל הקיצוני הטרוצקיסטי, שמתנגד מסיבותיו הוא לגלובליזציה ולהשתלבותה של צרפת במרחב האירופי.

לנוכח התנהלות זו קל לשמאל הליברלי להתפתות ולהכריז על “מלחמת הציוויליזציות“, ולהתחיל לדבר על “פלישה רבתי“. ברם, המחבר חושש שהדבר יוביל בדיוק לתגובת נגד תוקפנית בקרב המיעוט המוסלמי. בל מדגיש שקהילת המוסלמים תושבי צרפת היא באופן כללי קהילה חילונית מאוד, המעוניינת בהשתלבות תקינה במדינה. עם זאת, ברובה היא אינה רואה בעין יפה השתלבות פתוחה במרחב הגלובלי והיא גם אינה תמימה להאמין שאין לדבר השלכות תרבותיות. רובם ודאי מגנים טרור, אך פגועים מאוד מהקריקטורות של “שארלי הבדו“ (ולא ברור מה המחבר מציע לעשות עם הדילמה הזו). מה שברור הוא שסיסמאות קרב עלולות להחריף את העימות ולכן עדיף לראות באירועי הטרור של ינואר אירועים נקודתיים ולא סממנים של תופעה רחבה.

————–

ביום שבו האסלאם יעלה

רב מכר בצרפת מתאר את היום שלאחר כיבוש הנשיאות על ידי האסלאם. נבואת זעם או פתרון אפשרי לייאוש המודרני?

ועוד קצת על צרפת ועל האסלאם. פתגם ידוע אומר שעד גיל ארבעים אדם בונה את המוניטין של עצמו ולאחר מכן המוניטין כבר בונה אותו. על משקל זה ניתן לומר שאם עד גיל מסוים אדם מייצר פרובוקציות, בשלב מסוים הן מתחילות להיווצר סביבו גם בלי שהוא מבקש. כשהסופר הצרפתי מישל וולבק ("חלקיקים אלמנטריים") פרסם בינואר השנה את ספרו "כניעה" (Soumission), הוא לא שיער לאילו יחסי ציבור הוא יזכה. שני פיגועי הטרור שקרו בסמוך להוצאה הובילו לכך שהמהדורה הראשונה של הספר נחטפה מהמדפים, ואת המהדורה השנייה רבות מחנויות הספרים חוששות למכור.

אז על מה המהומה? במחילה מהקוראים, להלן ספוילר תמציתי של הספר, על בסיס הביקורות של מרק לילה ב־New York Review of Books ושל אנטוני דניאלס ב־ New Criterion. השנה היא 2022. פרנסואה הוא מרצה לספרות בסורבון, שחי חיים בודדים, מנוכרים וסטריליים (בדומה לרבים מגיבוריו של וולבק). מארי לה פן עתידה לנצח בבחירות בגדול ולכן מתגבשת קואליציה בין הסוציאל דמוקרטים והימין המתון למפלגה מוסלמית מתונה בשם “אחווה מוסלמית“ (לא להתבלבל עם “האחים המוסלמים“). בראשה עומד איש כריזמטי, משכיל ומוכשר, מוחמד בן עבאס, שקיבל השכלה באוניברסיטת יוקרה צרפתית. הבהלה בשל עלייתה הצפויה של לה־פן מקדמת אותו למועמד לנשיאות והוא זוכה ברוב קולות קטן.

בהתחלה דבר לא קורה, אך בהדרגה הכללים בצרפת מתחילים להשתנות. הממשלה לא כופה דבר על איש, אך נשים מוסלמיות כבר לא מתביישות להתלבש לפי דרישת דתן בראש חוצות ונשים צרפתיות מצטרפות אליהן בהדרגה. הן גם יוצאות פחות לעבודה ונשארות יותר בבית עם הילדים. כתוצאה מכך חלה ירידה בפשיעת הנוער ובאבטלה.

והיכן המרצה מסורבון? נשיא האוניברסיטה החדש מציע לו להתאסלם, באופן פורמלי לגמרי, ופרנסואה מסרב בהתחלה. עם הזמן המרצה מובא לשיחת סלון אצל נשיא האוניברסיטה, ליברל צרפתי אנטי־ציוני ששינה את עורו, התאסלם, וכעת נשוי לשתי נשים, שאחת מהן, המבוגרת, היא עקרת בית והשנייה, בת 15, מספקת את תשוקותיו המיניות. בין הנשיא למרצה מתקיים מעין דיאלוג שבמהלכו הראשון משכנע את פרנסואה להיכנע לאסלאם, תוך כדי שהוא לוגם מגביע יין משובח. הוא מסביר לו שהתרבות האירופית מתה, פרויקט ההשכלה נכשל וכעת ניתן רק להצטרף אל מי שפעם היה אויב. והוויתור אינו כה גדול. עדיין מותר יהיה לשתות אלכוהול בחדרי חדרים (עיניך הרואות), ניתן יהיה להמשיך וללמד באוניברסיטה, וניתן יהיה להינשא (בלי אהבה, אז מה). פרנסואה משתכנע והספר מסתיים במעמד ההתאסלמות שלו במסגד הגדול של פריז, בנוכחות העדים. תהליך הכניעה הושלם.

באופן צפוי, לביקורת הצרפתית, משמאל ומימין, היה הרבה מה לומר על הספר. השמאל האשים את המחבר באסלאמופוביה (וולבק אכן התבטא בעבר בתוקפנות רבה כלפי האסלאם), בעוד הימין ראה בספרו מעין “נבואת זעם“ בעקבות הפלישה האסלאמית למערב. אך מבט ביקורתי מעמיק על הספר, בשתי הביקורות שהזכרתי, מגלה שוולבק בפשטות ממשיך בנושא המרכזי שלו עוד מאז ספרו הקודם, המתמקד בכישלון פרויקט הנאורות של המודרניות ובצורך הבסיסי של האדם בסדר חברתי משוכלל, שלו הדת נותנת מענה (אגב, בספר קתולים ויהודים תומכים אף הם במועמד המוסלמי, עקב תפיסותיו השמרניות לגבי ערכי המשפחה).

וולבק מאמין שצרפת שרויה במשבר עמוק, לא בגלל הגלובליזציה או ההגירה המוסלמית אלא מפני שהמהפכה הצרפתית הבטיחה לאדם שככל שהוא יהיה חופשי יותר הוא יהיה מאושר יותר, והבטחה זו התבררה ככישלון. ממילא, יותר ויותר אנשים יפנו לדת שמבטיחה להם את האושר.

דמותו הצינית של נשיא האוניברסיטה מראה שוולבק עצמו אינו מתלהב, בלשון המעטה, מהאפשרות הזו, אבל לעת עתה הוא מתקשה לראות אופציה אחרת. הסדר הישן יחזור לשלוט בכיפה, והמודרניות תיזכר כאפיזודה משעשעת של מאתיים שנה בתולדות האנושות. לקוראים נותר רק להתאזר בסבלנות בשבע השנים הקרובות כדי לראות אם חזונו של וולבק יתגשם.

————–

המסרים של הפרטים הקטנים

ניתוח חדש של יצירת המופת "אנה קרנינה" מעלה תובנות מפתיעות על היחס בין אחריות אישית לגזרות גורל

עוד על יצירה ספרותית, אך הפעם הרחק מכל אקטואליה בוערת. מסתו של גרי מורסון בירחון Commentary היא בעצם ההקדמה לתרגום החדש לאנגלית של “אנה קרנינה“ לטולסטוי. מדובר באחת היצירות היותר נחקרות בתולדות חקר הספרות העולמית ובכל זאת מורסון מנסה לדלות ממנה תובנות שעלולות לחמוק מעיני הקוראים.

כדי להסביר את הצורה שבה הוא מנתח את הרומן, מורסון מצטט סיפור על צייר רוסי בשם בריולוב, שעשה תיקון קטן בציור של התלמיד שלו. התלמיד שאל: “כיצד זה קורה שאחרי תיקון כה קטן כל הציור נראה אחרת לגמרי?“, ובריולוב השיב: “האמנות היא בפרטים הקטנים“.

מורסון מנתח את “אנה קרנינה“ דרך פסקאות שנראות חסרות חשיבות, כאלו שרוב הקוראים, כולל סטודנטים שהוא לימד, בדרך כלל לא שמים לב אליהן. זו הייתה לדעתו אמונתו של טולסטוי, שסבר שמהות היצירה הספרותית – והחיים עצמם – היא לא בהתפתחויות דרמטיות ומטלטלות אלא בפרטים הקטנים. למשל, הניתוח של דמותה של אנה קרנינה נבנה סביב האמונה שלה בגזרה קדומה ותפיסתה העצמית כחסרת אחריות אישית. אנה קרנינה מאמינה שבגידתה בבעלה היא חלק מסיפור החיים שנגזר עליה. בתחילת הרומן היא רואה תאונת רכבת סתמית ואיכר שנדרס כתוצאה ממנה. היא מנסה לפענח זאת כסימן גורלי ולכן כשהיא מגיעה בסוף הספר לתחנת הרכבת היא מגשימה את הגורל.

לא הייתה כאן 
כל גזרת גורל. 
אנה קרנינה

לא הייתה כאן כל גזרת גורל. אנה קרנינה

אלא שהכותב מסב את תשומת לבנו לעובדה שלא הייתה כאן כל גזרת גורל, חוץ מזו שהגיבורה נטלה על עצמה. היא גם “שוכחת“ דברים שעלולים להיות מנוגדים לתפיסתה את עצמה, למשל את האהבה של בעלה כלפיה ואת הנכונות שלו לוותר לטובתה, כי חשוב לה להציג אותו כאדם קר וחסר רגשות. אחיה, סטיבה אובלונסקי, מתנהג בצורה דומה. הוא לא רואה את עצמו כאדם רע, אך בפועל נוהג בשרירות לב כלפי רעייתו קיטי, שבה הוא בוגד ללא הרף. וכשאחותו מנסה לפייס את קיטי, היא מספרת לה שהוא חש חרטה עמוקה אך מתבייש להודות בכך בגלל האגו הגברי, רק שלאחר רגע הוא שוכח מכל העניין.

דמות המנוגדת לקרנינה ואחיה הוא לווין – איש שמשתדל תמיד להתמקד במהותי, בקונקרטי, ולהיות טוב לאנשים הנמצאים בסביבתו. הוא נוכח לדעת שחיי הנישואין רחוקים מהתמונה הרומנטית שהתגבשה אצלו בתור רווק והוא מנסה לשנות דברים. גם כשמתברר לו שגישות חדשות בתחום השוויון כלפי איכרים לא מביאות תוצאות רצויות, הוא מחפש לתקן את דרכיו ולא מתעקש על התיאוריות. כל זאת בניגוד מושלם לסטיבה אובלונסקי, שמחזיק בדעות ליברליות לא מכיוון שזה מה שהוא באמת חושב, אלא כיוון שזה מה שמקובל לחשוב בסביבתו הקרובה וזה מה שכותבים בעיתונים. הוא אפילו לא יטרח לשנות את דעתו, היא תשתנה מעצמה ברגע שתחלוף האופנה החברתית. אז אולי בסוף טולסטוי לא כל כך רחוק מכל אקטואליה בוערת?

—————–

ליברליות של פוליטיקלי קורקט

מוסלמים מעל שחורים, טרנסג'נדרים מעל הומואים ונשים מעל גברים. השיח הליברלי העדכני מתנגד לשוויון בין המיעוטים ומעדיף לדרג אותם במדד ה"קורבנות"

רשימתו של גי'יימס קירצ'יק במגזין היהודי Tablet מתארת את ההתפתחויות האחרונות בשדה התקינות הפוליטית העכשווית בהקשר לשיח על בני מיעוטים. במגזינים מקוונים וברשתות חברתיות ניתן לראות לאחרונה תופעה חדשה – מתקפה ליברלית שהיעד שלה איננו הימין השמרני אלא ליברלים שמסיבה כלשהי אינם מיישרים קו עם התפיסות העדכניות בתחום ההפליה ומאבקי המיעוטים.

לעתים העילה למתקפה היא משהו שהקורא הממוצע יתקשה להבין. לדוגמה, השחקנית פטרישה ארקט שזכתה בפרס האוסקר לשחקנית המשנה עבור משחקה בסרט “התבגרות“ החליטה לנצל את רגעי התהילה לקריאה נרגשת לשוויון. היא אמרה ש“כעת זה הזמן עבור כל הנשים בארה“ב ועבור כל הגברים שאוהבים נשים ועבור הגייז ועבור כל בני המיעוטים להיאבק למען הדברים שחשוב להיאבק למענם“. מחיאות כפיים סוערות? אז זהו שלא. הטוויטר התמלא בתגובות נזעמות על דבריה של ארקט, כיוון ש“זה ממש לא לעניין לקרוא לגייז ולבני המיעוטים לעזוב עכשיו את כל המאבקים שלהם כדי להיאבק למען זכויותיהן של נשים סטרייטיות לבנות“. זו לא פרודיה, אלא תגובות אמיתיות של אנשים נזעמים ופגועים עד עומקי נשמתם.

הטוויטר התמלא בתגובות נזעמות. פטרישה ארקט בטקס האוסקר האחרון צילום: אי.פי.אי

הטוויטר התמלא בתגובות נזעמות. פטרישה ארקט בטקס האוסקר האחרון
צילום: אי.פי.אי

קירצ‘יק מזהה כאן שתי תופעות שקרו בשמאל הליברלי. האחת היא “הקשריות“ (intersectionality). כל ביקורת של דיכוי והפליה צריכה להיעשות “מתוך הקשר“. למשל, אם מבקרים את האלימות של אסלאמיסטים קיצוניים כלפי גייז, צריך לעשות זאת “בתוך הקשר“ של התייחסות לשמות שהקולוניאליזם המערבי עשה בעולם המוסלמי ולכן לרסן ביקורת זו כמה שאפשר. לפי תפיסה זו, חטאה של פטרישה ארקט היה בעובדה שהיא לא הצליחה לשים לב לעובדה שאי אפשר להזכיר בנשימה אחת הפליה כלפי נשים וכלפי מיעוטים אחרים, כי נשים לבנות שותפות בעצמן לדיכוים של אותם מיעוטים.

התפיסה השנייה והעמוקה יותר היא מעין “מדרג קרבנוּת“ המתקיים בשיח של התקינות הפוליטית. ה“אבן, נייר ומספריים“ של השיח הזה הם גזע, נטייה מינית ומגדר. ובמדרג הזה שחורים ממוקמים מעל ללבנים, נשים מעל גברים וגייז מעל סטרייטים. אך לאחרונה חל שדרוג בתוך המדרג וכעת – שימו לב ואל תתבלבלו – טרנסג‘נדרים הם מעל גייז ומוסלמים מעל שחורים. ואם מישהו ממוקם גבוה במדרג הקרבנות, הרי שפירוש הדבר שאין למתוח עליו ביקורת ומי שיעשה זאת יואשם בגזענות, הומופוביה, טראנס־פוביה, אסלאמופוביה ויתר מרעין בישין.

כך, עיתונאי שעשה תחקיר עיתונאי מקיף על פרשת מרמה שהייתה קשורה לשמה של רופאה מסוימת גילה במהלך התחקיר שאותה רופאה היא טרנסג‘נדרית. לפני שהוא חשף את הממצאים הוא גילה הרבה רגישות מקצועית ואישית ודן איתה באריכות בממצאים על אודות מעשי התרמית שגילה. הרופאה דחתה בשאט נפש את הטענות והאשימה אותו ב“פשע שנאה“. זמן קצר לאחר מכן היא התאבדה (היה לה רקע של בעיות פסיכיאטריות וניסיונות אובדניים גם קודם). בעקבות כך העיתונאי פרסם את הכתבה, תוך שהוא משנה לגמרי את האופי שלה, מתחקיר על מעשה מרמה להיסטוריה של עשיית התחקיר. ובכל זאת הוא הואשם בטרנספוביה וכמובן ב“פשע שנאה“.

מאותה סיבה, כיוון שמוסלמים מדורגים מעל ליהודים ב“סולם הקרבנות“, יש להימנע מלבקר אותם על אנטישמיות ובכל פעם שמזכירים אותה יש להזכיר באותה נשימה גם את האסלאמופוביה. התופעה נותנת את אותותיה בטשטוש האופי האנטישמי של המתקפות במרכול הכשר בפריז ובבית הכנסת בקופנהגן. ליברלים שפעם היו מותקפים על ידי פעילים שמרניים סופגים כעת מתקפות וירטואליות לא פחות תוקפניות מהשמאל הליברלי מהם. אין ערכים אוניברסליים של חופש, שוויון ואחווה – רק שיח בשאלה מי קרבן גדול יותר. ציד המכשפות 2015 בעיצומו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ב  אייר תשע"ה, 1.5.2015

מיותר האדם

 

Yuval Noah Harari teaches history at the Hebrew University of Jerusalem.

יובל נח הררי, ההיסטוריה של מחר, הוצאת דביר, 2015, 480 עמ'

אם אתם לא היסטוריונים מקצועיים או סטודנטים להיסטוריה, רוב הסיכוי שלפני שנת 2011, שם "יובל נוח הררי" לא אמר לכם כלום. יתרה מזאת, רוב הסיכוי שגם אם הייתם שומעים שיש פרופסור להיסטוריה עם שם כזה, הייתם מניחים שהסיכוי שמשהו שפועלו המחקרי יעניין אתכם הוא קלוש. חוקר לוגיסטיקה צבאית של ימי הביניים… נו מאמת. מה כבר יכול להיות מעניין בזה?

אך כשבשנת 2011 יובל הררי, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה עברית, פרסם את הספר "קיצור תולדות האנושות", שזה בעצם פיתוח כתוב לקורס כללי להיסטוריה אנושית הוא מעביר לסטודנטים שלו,הספר זכה להצלחה יוצאת מן הכלל והיה לרב מכר בישראל. בשנה שעברה הספר תורגם לאנגלית, תחת שם
Sapiens וזכה גם להצלחה בינלאומית. חבר שערך טיול בדרום קוריאה ונכנס לחנות ספרים באנגלית סיפר בגאווה פטריוטית על ספר עיון ישראלי שנערם על המדפים ונחטף מחנויות הספרים. אז הנה, גם רבי מכר בתחום העיון אנו מסוגלים לייצר ! מישהו דיבר כאן על פרובינציאליות תרבותית ?

כמו שאומרים, לאור ההצלחה,הררי יצא כעת עם ספר המשך שכולל מסר פרובוקטיבי, אך לפני שניגש אליו,אבקש להטוות את הרצף הרעיוני של הספר ואת הקשר בינו לספר הראשון. הררי פותח בסקירה על מצבה של האנושות בתחילת מאה ה- 21 ומציין מצב של התגברות כללית על שלושת הבעיות הקשות: רעב, מגפות ומלחמות. כל אלו קיימות בזמננו כתופעות שוליים שאין להקל בהן ראש, אך אינן משבשות את סדר ההתנהלות הכללי של העולם ואינן מאיימות בזמן הקרוב לגבות מחיר של מאות אלפים או מיליוני קורבנות, כפי שזה היה משחר ההיסטוריה. למעשה, היום יותר אנשים בעולם מתים מהתקפי לב הקשורים לעודף משקל ולאכילת יתר, מאשר מתת תזונה. מגיפת אבולה נגדעה באיבה. יתרה מזאת, נראה כי הפרויקט השאפתני הבא של הרפואה המודרנית היא ניצחון על מלאך המוות בכבודו ובעצמו. יש גם מי שמספקים לנו תאריכי יעד לצאת הלוויה של מלאך המוות- שנת 2200, 2100 או אולי אפילו 2050. אך ייתכן שלצד פרידה ממלאך המוות נצטרך להיפרד גם מהמין האנושי. אך בואו נלך לפי הסדר.

בשני חלקיו הראשונים של ספרו חוזר הררי בקווים כלליים על מה שכבר נכתב בספר הקודם. הוא מתאר את התפתחותה של האנושות ואת השתלטותה על כדור הארץ. בספר הקודם וגם בנוכחי קשה שלא להתפעל מהיקף ורוחב ההסתכלות ההיסטורית של הררי- בשונה מרוב עמיתיו,הוא לא מתמחה באיסוף של כל העובדות האפשריות על תקופה היסטורית קצרה,אלא פורס בפנינו, בשפה קולחת ומשעשעת, אך גם רצינית , את קורותיו של המין האנושי מן התקופה בה היינו "קופים חסרי חשיבות בסוואנה מזרח אפריקאית לפני 70 אלף שנה", כלשונו, ועד לימינו אלה. בהסבריו הררי נאמן לגמרי לתורת האבולוציה וכופר בכל "מותר אדם מן הבהמה" דתי או פילוסופי. הוא מחדד את מה שידוע לנו היום מבחינה מחקרית- שלבעלי חיים יש תחושות ורגשות וגם רמה מסוימת של אינטליגנציה. אם כן,מהו ההסבר שהיום בני אדם סוגרים את הקופים בכלובים ומביטים בהם ולא הפוך?- זה בגלל המיומנות של קופי אדם מסוג הומו סאפיינס לשתף פעולה אחד עם השני במספרים גדולים. ברגע שבני אדם התחילו לצוד ביחד ממותות- הדרך לחברת מייקרוסופט הייתה סלולה, פחות או יותר. יש לציין שהררי מיישם את הדברים עליהם הוא כותב גם באורחות חייו האישיים- הוא טבעוני אדוק ( אך נגד שימוש באלימות, כמו גארי יורופסקי, איתו ערך ראיון שהתפרסם בעיתון "הארץ"). גם בספר הקודם וגם בנוכחי הררי מדבר על התאכזרות כלפי בעלי חיים שמגדלים אותם בצורה תעשייתית ועל הצורך לחדול ממנה. בכל מקרה, סאפיינסים למדו לתקשר אחד עם השני באמצעות שפה, אחרי זה הגיעה מהפכה החקלאית ומהפכת הכתב, מאוחר יותר קשרי התעשייה והמסחר התחילו לחבר ביניהם ארצות רחוקות ואדם הפך לשליט עליון על כדור הארץ.

כעת הררי מגיע לתקופה מודרנית. אמנם, גם לפניה היו שינויים גדולים וחשובים, אותם ציינו בפסקה הקודמת, אך הם התנהלו בקצב איטי למדי. זאת ועוד, רוב בני האדם לא נהנו מכך. איכר במצריים העתיקה עבד קשה יותר ושעות רבות יותר מלקט- צייד קדמון. הוא סיפק רמת חיים גבוהה לכוהני דת ופרעונים מצריים, אך לו עצמו נותר לעבוד בפרך מצאת החמה ועד צאת הנשמה תמורת תנאי מחיה בסיסיים. כך היה הדבר גם לאורך ימי הביניים עד לעידן החדש. רק כשהגיע לעולם מהפכה תעשייתית, ויחד איתה התפתחות של מדע מודרני, תוחלת ורמת החיים של אדם ממוצע התחילו לעלות. את רוב סיפור ההצלחה המודרני תולה הררי בשידוך מוצלח בין שתי מערכות על, שהוא גם מכנה אותן "דתות"- קפיטליזם ומדע. קפיטליסט אמנם שאף במשך כל ההיסטוריה למקסם את הרווחים של עצמו, אך בדרך הוא גם עזר לגלות ארצות, לבלום מגיפות, להדביר רעב ועוני ולשפר את רמת החיים גם לאנשים אחרים. בניגוד לדתות המסורתיות, שמדברות על שכר ועונש למאמינים בעולם הבא, קפיטליזם, אומר הררי, הבטיח וקיים. אדם מודרני חתם על עסקה בעלת שני סעיפים: הוא מוותר על משמעות ומקבל כוח. במאה ה- 21 אין יותר משמעות על לקיום האנושי כי האלים לא מכתיבים לנו יותר תכניות. לעומת זאת, אנו זוכים להרבה כוח שמאפשר לנו רמת חיים נוחה יותר, חיים ארוכים יותר ואולי אף חיי נצח ויכולת לספק את הצרכים שלנו ברמה הרבה יותר גבוהה. קיימת אמנם שאלת המשאבים המוגבלים, ששואלת האם עוגת הרווחים של הקפיטליזם תגדל לנצח ולא תוביל להידלדלות המשאבים הטבעיים של כדור הארץ. על זה אין להררי תשובה, זולת האמירה שעד עכשיו המדענים הצליחו להרגיע את מי שמודאג ושהם מצליחים, לעת עתה, לרוץ מהר יותר מהמשאבים שמתכלים. השאלה היא, היכן התחנה הבאה?

בספר הקודם הררי רק רמז לכך בפרק האחרון. אך כעת הוא מפתח את הטענה המרכזית – זן הומו סאפיינס המוכר לנו הולך להיעלם מבמת ההיסטוריה. יתברר שהוא היה בסך הכול עוד שלב אבולוציוני ותו לא. וזה יקרה לא במהלך ברירה טבעית המוכרת לנו שלוקח עשרות אלפי שנים- אלא תוך מאות ואולי אפילו עשרות שנים הקרובות, עקב פריצת דרך טכנולוגית מדהימה שאנו יצרנו. עולם האינטרנט ותאגידי העל הגדולים הולכים להיות מעורבים בחלקים גדולים יותר ויותר של חיינו. הם יחליפו יותר ויותר בעלי מקצוע- לא רק קופאיים בסופר ועובדי הזבל, אלא גם את נהגי המוניות, רוקחים ואולי גם רופאים, מהנדסים ומלחינים. כבר היום, רובוט יכול לנהל בית מרקת בסאן פרנסיסקו ולחלק תרופות למיליון מרשמים מבלי לעשות אפילו טעות אחת ( בשונה מרוקח בשר ודם). תכנת מחשב גם יכולה להלחין מוסיקה הדומה להפליא ליצירות של באך, עד כדי כך שאפילו מאזינים אדוקים ביותר יתקשו להבחין בין מוסיקה "מקורית" לממוחשבת. זה הגיוני. הרי, אומר הררי, אין נפש ואין מותר האדם מהבהמה. כל הפעילות שלנו היא בסך הכול פעילות של אלגוריתמים ביוכימיים משוכללים מאד. לכן, אם נחקור אותם די הצורך, נוכל ללמד את רובוט ואת תכנת המחשב לעשות את כל אותם הדברים ואפילו יותר טוב. ואז- בשביל מה יצטרכו אותנו ? יתרה מזאת- מתברר שתודעה ורצונות שלנו גם הם בסך הכול אלגוריתם שניתן לתמרן ולשנות אותו. ואם כך- השאלה היא מה נרצה לרצות? "מי שלא נבהל מהשאלה הזו"- כותב הררי בעמוד האחרון של הספר הקודם- "כנראה לא חשב עליה מספיק לעומק".

אך בספר החדש הררי כבר מדבר על ההתפתחות הבאה כסבירה ביותר וכמעט בלתי נמנעת. שתי אפשרויות שהוא צופה היא התפצלות של כל בני האדם לשני זנים- משודרגים שנהנים מכל פלאי הננו טכנולוגיה החדשה, לא מזדקנים, לא חולים ואולי לא מתים- לכל היתר, בלתי משודרגים. יתרה מזאת, המשודרגים כנראה ילכו ויתחברו בהדרגה לרשת המידע העולמית שבה המידע יזרום ללא הרף לכל הכיוונים, כמובן רק כדי להבטיח לאנשים רמת חיים גבוהה יותר. כבר היום, משל, גוגל יודע לזהות מגפות שפעת לפני משרד הבריאות, בגלל שהוא יודע לציין באיזו תדירות אנשים מחפשים במנוע חיפוש את המילים "חום" "כאב ראש", ו"חולשה". פשוט מאד- אומרת לנו טכנולוגיה חדשה. תוותר על האוטונומיה ועל הפרטיות שלך, תסרוק את ה- DNA שלך, תן לבדוק את כל המיילים והחיפושים שלך, תן לקרוא את יומנך האישי- וניתן לך תשובות לכל השאלות שמציקות לך. נכיר אותך הרבה יותר טוב ממה שאתה תכיר את עצמך. אתה יכול כמובן לא לרצות- אבל אז כולם מסביב יהיו משודרגים ורק אתה לא. אז למה לך? וכך הומו סאפיינס יעבור לשלב אבולוציוני הבא- הוא יהיה ייצור חצי דיגיטלי וחצי וירטואלי, מחשבים יתכנתו כל צעד בחייו והוא יהפוך לשבב בלתי חשוב במאגר זרימת המידע הכללי. להיפך, חוויות אישיות שלו אפילו יפריעו לזרימת המידע. לכן רשת המידע תשתדל להוציא אותו מהמשחק. תגידו שלום יפה למין האנושי. דרמה של שבעים אלף שנה מגיעה לסיומה.

כמה שספרו של הררי מעצבן ואולי מפחיד, יש להודות שהוא רוקם את הטיעונים שלו בכישרון רב. תסריט האימה של רובוטים שרוצים לשעבד בני אדם לא יקרה. במקום להילחם במטריקס המאיים, בני אדם יתמסרו אליו באהבה, כדי לשדרג ולשפר את חייהם. הרי בשביל מה הם המציאו את המחשבים ואת הטלפונים הניידים מלכתחילה, אם לא כדי לשפר את איכות החיים? אין צלם אלוהים באדם, אין נפש ייחודית. יש בסך הכול הסתגלות אבולוציונית שהייתה מוצלחת לאורך כמה עשרות אלפי שנים. אפילו מוצלחת מאד. עד כדי כך שבמקום להעלם לאט במהלך הברירה הטבעית, היא העבירה את עצמה לשלב האבולוציוני הבא. ספר של הררי יעצבן מאד אדם דתי- אבל הוא יעצבן מאד גם הומניסט חילוני ( והררי מודע לזה לגמרי וגם נהנה מאד למשוך אש). כפי שהומניסט חילוני הסתכל בעבר מלמעלה למטה על חברו הדתי , כך עמיתו בעידן הווירטואלי מסתכל כעת עליו. כפי שדתי המציא לעצמו סיפורים על אלים ודתות- גם החילוני מספר לעצמו על זהות אנושית ייחודית, על התחברות לעולם הפנימי ועל חופש בחירה. האמת היא שכל זה בדיה שהולכת להיעלם.

כאן הקושי המרכזי שלי עם הטיעון של הררי. לאורך הספר הוא מודה שלאורך האבולוציה בני אדם אימצו לעצמם מנהג משונה שלא ברור מה הוא משרת מבחינה אבולוציונית- צורך לספר לעצמם סיפור קוהרנטי. דתי, לאומי או אידיאולוגי. הצורך הזה לא נעלם במאה ה- 21 והוא זה שמסביר את קיומם של הדתות שלכאורה אין בהן צורך בעידן המדעי. הררי פוטר את הצורך הזה כמשהו שמתלווה לקורות ימיה של אנושות, אך לא רואה בו ערך של ממש. אך לדעתם של הרבה היסטוריונים וחוקרי רעיונות זהו הכוח המניע את ההתפתחות האנושית. נכון, שאין כל הסיפורים שווי ערך. ייתכן שסיפור משמעותי שאדם מספר לעצמו דורש ממנו לערוף את ראשם של כופרים ולקבור אותם בעודם בחיים. אך ייתכן גם שהוא דורש ממנו להילחם בעורפי הראשים כדי לצמצם את הסבל העולמי. ייתכן גם שסיפורים משמעותיים אחרים של אנשים ימנעו מהם השתלבות ב"רשת המידע העולמית" והם יבחרו להיות בלתי משודרגים, למרות המחיר החברתי שיהיה כרוך בזה. ראשית, כפי שהררי מציין, לבני אדם יש מוטיבציות מורכבות. אחת מהן היא להיות אוטונומי. כולנו יודעים כמה פעמים אנו לא שומעים לעצות טובות שנותנים לנו רופאים, חברים או בני המשפחה. אם כן, מדוע נשמע לעצות שנותן לנו אלגוריתם ממוחשב? כי הוא יודע הרבה יותר טוב מאיתנו? כי כל המידע בעולם נגיש לו?? או קיי, אז מה? ייתכן גם אדם שאוהב מאד את הפרטיות שלו וקנאי לה. הוא לא רוצה פייסבוק גם כשלכולם יש ( כותב שורות אלו הוא כזה, למשל). ייתכן שאדם כזה יוותר מאחור וייתכן גם שהוא יישבר בסוף. אבל ייתכן שלא וגם בעידן בו בני אדם יתחילו להיעלם ברשת המידע העולמי אחד אחרי השני, הוא יהיה זה שיהווה חלופה.ואגב, דרך אותה רשת הוא יוכל לגלות עוד אנשים שחושבים כמוהו. יהיו עוד מורדים- למשל יהודים שומרי שבת שיתנתקו לעשרים וארבע שעות מכל הרשתות והמאגרים פעם בשבוע. כך שנראה כי אנושות לא תוותר בכזאת קלות על הייחודיות שלה.

אך יש כאן משהו עמוק אף יותר. שכלול טכנולוגי גדול ביותר יותיר על כנו את הטבע האנושי הבסיסי שיבוא לידי ביטוי גם בתוכנות- שלפחות בהתחלה, בני אדם יצרו אותם. הררי מציין מאגר מידע עולמי אחיד שלבני אדם תהיינה פחות או יותר שתי אפשרויות- להתמזג איתו או להיעלם. אך ייתכן מאד שבתוך המאגר עצמו תתעורר בעיה. הרי קיימות צורות שונות של עיבוד מידע וניתן להתווכח איזו מהן יעילה יותר. לכן אולי חלק ממערכות מידע ינסו להשתלט על מערכות אחרות, בעוד שאחרות יגנו על הייחודיות שלהן ואולי אף ירצו להילחם חזרה, וכך, במקום מלחמת בני אדם בתוכנות נקבל מלחמת תוכנות נגד תוכנות. וגם באופן כללי יותר, תוכנות עדיין יצטרכו להתמודד מול מגוון עצום של מוטיבציות אנושיות סותרות והצעת כלים משוכללים יותר לסיפוק אותן רצונות ומוטיבציות רק תאיץ אותן בכל פעם לרמה גבוהה יותר, אך הוויכוח ביניהן יוותר על כנו. בשנה שעברה התפרסם במגזין אמריקאי מאמר גדול על מרדף בלתי פוסק של "אפליקציות בגידה" מול "אפליקציות מעקב", שבו אנשים מנסים להסתיר מבני זוגם לחיים רומנים מחוץ לנישואין , בעוד שבני זוג מתאמצים כדי לגלות זאת. אז יש עוד ועוד אפליקציה כדי לטשטש עקבות בגידה וירטואלית ועוד אפליקציה כדי לגלות עקבות מטושטשים ועוד אפליקציה שאפילו עוזרת להחזיר אמון. אבל לא פתרנו את הבעיה. שדרגנו אותה.

ספרו של הררי יצית דיון ועניין וכנראה לזה הוא נועד. ניתן להסכים או לחלוק על הקביעות ועל ניתוחים שלו. אך עלי אישית להתוודות, שבזמן הקריאה חוויתי חדווה שחשבתי כי כבר נשכחה ממני. חדוות חשיפה לאוקיינוס עצום של ידע היסטורי ומדעי, שמתגבש מול עיני לתמונה בהירה ומאפשרת לי להבין טוב יותר את העולם סביבי, על שלל היבטיו ותופעותיו. זה הזכיר לי את עצמי בתור ילד בן עשר שנובר באנציקלופדיות ומגלה מולו תמונת ענק המרהיבה ביופייה של ידע אנושי. חשבתי שבעידן הויקיפדיה וזרימת המידע בלתי פוסקת חוויות מסוג זה כבר לא קיימות. והנה- אני מחזיק ביד ספר מודפס ( לא קורא אלקטרוני ) ומרגיש שוב ילד בן עשר עם אנציקלופדיה ביד. זהו פלא שהררי הצליח לייצר בפעם שנייה ומגיע לו כל הכבוד על כך. והנה- עוד ראיה לזה שבני אדם יכולים לעשות משהו שמחשבים ( עדיין) לא מסוגלים.

 

ביקורת זו התפרסמה גם במוסף “שבת” של העיתון “מקור ראשון”, 1.5.15. כאן מובאת הגרסה המורחבת טרם העריכה

החיבוק והכאב

...

ביקורת סרט "עדיין אליס", 2014, ארה"ב

 

זכייתה של ג'וליאן מור באוסקר על התפקיד הנשי בסרט "עדיין אליס" שם את עולמם של נפגעי הדמנציה באור הזרקורים לשעה קלה. אנו חיים בעולם מופצץ במידע, גם בנושאים חשובים . תוצאת הלוואי של כך היא שגם נושא חשוב צריך לחכות להזדמנות מיוחדת כדי להיות במוקד תשומת לב ציבורית . אוטיסטים "חיכו" במשך שנים ל"איש הגשם". חולי סכיזופרניה- ל"נפלאות התבונה". וכעת- דמנציה על הבמה, בביצוע של ג'וליאן מור ואלק בולדואין !

אמנם, נושא הדמנציה כבר עלה בקולנוע, בסרטים "הרחק ממנה" ו"אייריס". אך הפעם מסופר לנו סיפור של דמנציה מוקדמת שמבוסס על ספרה של Lisa Genova. גיבורת הסרט, ד"ר אליס הולנד היא מרצה לבלשנות, אמריקאית נאה, אקדמאית ומוצלחת שנשואה לבעל נאה, אקדמאי ומוצלח שגידלה יחד איתו שלושה ילדים נאים, אקדמאים ומוצלחים. טוב, לא לגמרי. הבת הצעירה, לידיה, רוצה להיות שחקנית. זאת אומרת לא בהצגות של סיום התיכון, אלא ממש שחקנית מקצועית. ההורים מנסים להניע אותה משיגעון נערות זה, תוך הקפדה על שמירת אוטונומיה של הילדה . אבל חוץ מזה, באמת הכול בסדר. ובאמצע כל החיים האמריקאיים הטובים האלה, הגיבורה מתחילה לשים לב שהיא לפעמים שוכחת מילה באמצע המשפט. לא זוכרת מה היא הגישה לשולחן לפני רגע. הולכת לאיבוד בזמן ריצת ספורט ברחבי הקמפוס. אבל היא מרצה מצליחה ורהוטה וממש לא זקנה. ולכן, גם כשהיא הולכת לעשות בדיקה נוירולוגית, היא לא חושבת על האפשרות של דמנציה. עד שרופא מעלה את האפשרות הזו ואף מסביר לה את המשמעות האכזרית של דמנציה מוקדמת- את התקדמות המחלה כבר לא ניתן למנוע, אולי לעכב מעט. מדובר במשהו גנטי. ולכן- גם קיים סיכוי גבוה שהגן מועבר לילדים. וזה כשהבת הבכורה בהיריון , שהגיע אחרי טיפולי פוריות ארוכים.

המשפחה עוברת את כל תהליכי ההתמודדות "לפי הספר"- כל שלבי האבל הפסיכולוגיים: תדהמה, הכחשה, זעם, והשלמה. הבעל אומר לאליס "לא משנה מה קורה, תמיד אהיה לצידך", אבל מאוחר יותר מתברר ששיקולי קריירה עלולים לגבור על שיקולים אחרים והוא רוצה לעבור לגור במקום אחר ולנתק את אותה ממקום אליו היא רגילה.

שני רגעים בסרט היו בעלי עוצמה יוצאת דופן בעיניי: כשאליס נשאלת, איך היא מתמודדת, היא עונה שהיא מנסה לחיות "רק להיום"- את התמודדויות היום, מבלי לדעת מה יהיה מחר והימנעות מחשיבה על כך. "יש רגעים"- אומרת הגיבורה- "בהם אני מרגישה כמעט נורמאלית. ויש רגעים בהם אני חשה שהכול קורס". התמודדות זו, של חיים מלאים ברגע הנוכחי, היא עצה עוצמתית להתמודדות ולא רק עם דמנציה.

רגע מטלטל אחר קשור לניסיון התאבדות של הגיבורה. כמו הרבה אחרות במצבה, היא שומרת לעצמה אופציה "לסיים את הכול" כשהידרדרות תעבור סף מסוים ומכינה את האופציה הזו בתחכום רב. התכנית כמעט עובדת וברגע אחרון ביצועה נמנע. זה גם מסר שאותו צריכים לזכור רבים מחולי דמנציה ובני משפחותיהם. מסר שבתרבות שלנו נדרש אומץ מסוים כדי לומר אותו בקול רם. גם במצב הגרוע ביותר והמכאיב ביותר- התאבדות עדיין אינה אופציה.

ומה נשאר אחרי שהולכים הזיכרונות? נשארת אהבה של בני המשפחה. נשארות תמונות ילדות. נשאר קשר איתם ויכולת לדבר- ודווקא אז משתפר הקשר עם הבת ה"מורדת". אולי דווקא ההתקלפות מ"סמלי סטטוס" אקדמיים מאפשרת לאליס לראות את בתה השחקנית. בת זו היא גם זו שנשארת לטפל בה, בסופו של דבר. נשאר מגע אוהב של בעלה. ונשארת "אהבה"- מילה אחרונה שאליס מסוגלת לבטא.

בעיניי, זה מה שגדול בסרט. הוא לא סרט "על דמנציה", אלא על מצב אנושי. על חוסר האונים שלנו מול תהפוכות הגורל. על האומץ האנושי להילחם גם לנוכח ידיעת הסוף הצפוי. על יכולת לחבק ולאהוב,גם כשלא נותר יותר מה לעשות וגם אם למחובק אין מושג מי אתה. על זה ששיאים של כאב וייאוש וגם שיאים של אהבה וערבות הדדית צומחים באותה ערוגה. ריצ'ארד גלצר, במאי הסרט, מתמודד בשנים האחרונות על מחלת ניוון מתקדמת ( ALS) וייתכן שצילום הסרט היה עבורו דרך להעביר אלינו משהו מההתמודדות שלו. חופש לאהוב ולחבק נשאר, גם כשחומות הכלא של הגוף או המוח סוגרים עלינו מכל הכיוונים.

 

ביקורת זו התפרסמה בגיליון החדש של “עמדא”- ביטאון העמותה למען חולי דמנציה בישראל

דבר תורה- פרשת קדושים

קצת בדיליי, אבל בכל זאת

 

אבקש לכתוב כאן מחשבות אחדות על פרשת השבוע מאת הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל , שהלך מאיתנו ביום שני. יהי רצון שהדברים יהיו לזכרו.

בדבריו על פרשת "קדושים" הרב ליכטנשטיין מבאר את האיסור לא ללכת בחוקות הגויים. "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחֻקֹתיהם לא תלכו" (י"ח, ג).

מהו פשר החזרה?

הרב ליכטנשטיין מדבר על שתי צורות של "הליכה בדרכי הגויים": האחת היא חיקוי של צורות התנהגות פסולות ומושחתות, ולכן התורה מציינת את מצריים וכנען, בתור עמים מושחתים ביותר. אך ישנה עוד הליכה בחוקי הגויים- חיקוי של פרקטיקות שאין להם משמעות שלילית כשלעצמן, שמטרטן היא רק להידמות לגויים. מדובר בעצם בטשטוש זהות יהודית ולכן גם את זה התורה אוסרת.

נדמה לי שאיסור "חיקוי גויים" בא לידי ביטוי בהלכה, למשל, בדיני מסירות נפש. באופן עקרוני, קיים איסור "ייהרג ובל יעבור" רק לגבי שלושה איסורי תורה של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. על כל היתר אין אדם מישראל מצווה לסכן את נפשו. אך לעומת זאת, אם מדובר במציאות שרוצים להעביר אותו על דתו בפומבי, הרי עליו לנהוג במסירות נפש אפילו על "ערקתא דמסאנה", אפילו על צורת קשירה של נעליים הייחודים ליהודים.

זה מוביל אותנו לדיון על משמעות זהותנו כיהודים דתיים להט"ביים. מהי משמעותה של אותה זהות ? האם אנו מתיוונים או "מתכנענעים" ? האם רצוננו הוא לחכות פולחנות נפסדים של שחיתות מינית שנהגו במזרח הקדום ? האם אנו סתם רוצים לצאת מהארון "כי זה מגניב וכי כולם עושים זאת"? או שמא אנו מנסים כאן לייצר זהות יהודית חדשה עם מורכבויות שטרם הוכרו, אך לא מתוך חיקוי, כשאנו מחפשים אחרי צורות וביטויים המתאימים לנו ?

הרב ליכטנשטיין זצ"ל עסק כל חייו בגיבוש סינטזה ראויה בין קודש לחול, בין דת למוסר, בין לימוד תורה ושירות צבאי ובין חכמת התורה לחכמת העולם. גם ביחס להומוסקסואליות הוא חיפש דרך לשלב את היחס התורני הבלתי מתפשר כלפי איסור תורה לחמלה ואהדה כלפי אדם פרטי. ייתכן שתפיסותיו אינן יכולות לספק אותנו היום. אך הוא הראה לנו את הכיוון- של יצירת אמירה ייחודית ומורכבת. כעת עלינו להמשיך בכך- בלעדיו.

 

פורסם גם באתר “חברותא”