החיבוק והכאב

...

ביקורת סרט "עדיין אליס", 2014, ארה"ב

 

זכייתה של ג'וליאן מור באוסקר על התפקיד הנשי בסרט "עדיין אליס" שם את עולמם של נפגעי הדמנציה באור הזרקורים לשעה קלה. אנו חיים בעולם מופצץ במידע, גם בנושאים חשובים . תוצאת הלוואי של כך היא שגם נושא חשוב צריך לחכות להזדמנות מיוחדת כדי להיות במוקד תשומת לב ציבורית . אוטיסטים "חיכו" במשך שנים ל"איש הגשם". חולי סכיזופרניה- ל"נפלאות התבונה". וכעת- דמנציה על הבמה, בביצוע של ג'וליאן מור ואלק בולדואין !

אמנם, נושא הדמנציה כבר עלה בקולנוע, בסרטים "הרחק ממנה" ו"אייריס". אך הפעם מסופר לנו סיפור של דמנציה מוקדמת שמבוסס על ספרה של Lisa Genova. גיבורת הסרט, ד"ר אליס הולנד היא מרצה לבלשנות, אמריקאית נאה, אקדמאית ומוצלחת שנשואה לבעל נאה, אקדמאי ומוצלח שגידלה יחד איתו שלושה ילדים נאים, אקדמאים ומוצלחים. טוב, לא לגמרי. הבת הצעירה, לידיה, רוצה להיות שחקנית. זאת אומרת לא בהצגות של סיום התיכון, אלא ממש שחקנית מקצועית. ההורים מנסים להניע אותה משיגעון נערות זה, תוך הקפדה על שמירת אוטונומיה של הילדה . אבל חוץ מזה, באמת הכול בסדר. ובאמצע כל החיים האמריקאיים הטובים האלה, הגיבורה מתחילה לשים לב שהיא לפעמים שוכחת מילה באמצע המשפט. לא זוכרת מה היא הגישה לשולחן לפני רגע. הולכת לאיבוד בזמן ריצת ספורט ברחבי הקמפוס. אבל היא מרצה מצליחה ורהוטה וממש לא זקנה. ולכן, גם כשהיא הולכת לעשות בדיקה נוירולוגית, היא לא חושבת על האפשרות של דמנציה. עד שרופא מעלה את האפשרות הזו ואף מסביר לה את המשמעות האכזרית של דמנציה מוקדמת- את התקדמות המחלה כבר לא ניתן למנוע, אולי לעכב מעט. מדובר במשהו גנטי. ולכן- גם קיים סיכוי גבוה שהגן מועבר לילדים. וזה כשהבת הבכורה בהיריון , שהגיע אחרי טיפולי פוריות ארוכים.

המשפחה עוברת את כל תהליכי ההתמודדות "לפי הספר"- כל שלבי האבל הפסיכולוגיים: תדהמה, הכחשה, זעם, והשלמה. הבעל אומר לאליס "לא משנה מה קורה, תמיד אהיה לצידך", אבל מאוחר יותר מתברר ששיקולי קריירה עלולים לגבור על שיקולים אחרים והוא רוצה לעבור לגור במקום אחר ולנתק את אותה ממקום אליו היא רגילה.

שני רגעים בסרט היו בעלי עוצמה יוצאת דופן בעיניי: כשאליס נשאלת, איך היא מתמודדת, היא עונה שהיא מנסה לחיות "רק להיום"- את התמודדויות היום, מבלי לדעת מה יהיה מחר והימנעות מחשיבה על כך. "יש רגעים"- אומרת הגיבורה- "בהם אני מרגישה כמעט נורמאלית. ויש רגעים בהם אני חשה שהכול קורס". התמודדות זו, של חיים מלאים ברגע הנוכחי, היא עצה עוצמתית להתמודדות ולא רק עם דמנציה.

רגע מטלטל אחר קשור לניסיון התאבדות של הגיבורה. כמו הרבה אחרות במצבה, היא שומרת לעצמה אופציה "לסיים את הכול" כשהידרדרות תעבור סף מסוים ומכינה את האופציה הזו בתחכום רב. התכנית כמעט עובדת וברגע אחרון ביצועה נמנע. זה גם מסר שאותו צריכים לזכור רבים מחולי דמנציה ובני משפחותיהם. מסר שבתרבות שלנו נדרש אומץ מסוים כדי לומר אותו בקול רם. גם במצב הגרוע ביותר והמכאיב ביותר- התאבדות עדיין אינה אופציה.

ומה נשאר אחרי שהולכים הזיכרונות? נשארת אהבה של בני המשפחה. נשארות תמונות ילדות. נשאר קשר איתם ויכולת לדבר- ודווקא אז משתפר הקשר עם הבת ה"מורדת". אולי דווקא ההתקלפות מ"סמלי סטטוס" אקדמיים מאפשרת לאליס לראות את בתה השחקנית. בת זו היא גם זו שנשארת לטפל בה, בסופו של דבר. נשאר מגע אוהב של בעלה. ונשארת "אהבה"- מילה אחרונה שאליס מסוגלת לבטא.

בעיניי, זה מה שגדול בסרט. הוא לא סרט "על דמנציה", אלא על מצב אנושי. על חוסר האונים שלנו מול תהפוכות הגורל. על האומץ האנושי להילחם גם לנוכח ידיעת הסוף הצפוי. על יכולת לחבק ולאהוב,גם כשלא נותר יותר מה לעשות וגם אם למחובק אין מושג מי אתה. על זה ששיאים של כאב וייאוש וגם שיאים של אהבה וערבות הדדית צומחים באותה ערוגה. ריצ'ארד גלצר, במאי הסרט, מתמודד בשנים האחרונות על מחלת ניוון מתקדמת ( ALS) וייתכן שצילום הסרט היה עבורו דרך להעביר אלינו משהו מההתמודדות שלו. חופש לאהוב ולחבק נשאר, גם כשחומות הכלא של הגוף או המוח סוגרים עלינו מכל הכיוונים.

 

ביקורת זו התפרסמה בגיליון החדש של “עמדא”- ביטאון העמותה למען חולי דמנציה בישראל

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: