ארכיון חודשי: יולי 2015

תגובה ליפרח וסגל

אני מפרסם כאן את הגרסה הלא ערוכה

ברשימתו "פוביה מוצדקת" ( מוסף צדק, 3.7.15), יהודה יפרח מקונן על ההכרה האמריקאית בנישואין גאים הארה"ב ( וחגי סגל מצטרף אליו בטור שלו). ביקשתי לקרוא את שתי הרשימות מספר פעמים, כדי להשתחרר מדחף פולמוסי מיידי ולהקשיב למה שנאמר ומה שלא . אנסה כאן להציג את נקודת מבטי בתור פעיל הקהילה הגאה ( בעיקר הדתית) שעולם ערכי המשפחה הוא מרכזי עבורו.

לפני שאגע במה שנראה בעיני לב הוויכוח, אעיר שתי הערות: ראשית, מובן שכאשר בית המשפט האמריקאי תומך בנישואין חד מיניים, הכוונה היא לנישואין אזרחיים בלבד, כראוי לכל חוק המפריד בין דת ומדינה. אמנם שמעתי גם על אפיזודות שוליות של ניסיונות לכפות על כמרים להשיא זוגות מאותו מין, אך אלו הן אנקדוטות חסרות חשיבות, בעיקר כי עם החקיקה הנוכחית אין בהן צורך. למדינה אסור להפלות אזרחים- ודווקא בגלל זה לאזרח הפרטי מותר להפלות כאוות נפשו, מטעמי דת או טעמים אחרים. שנית, מדובר בנישואין שלא בהכרח יש בהם ילדים ולא תמיד גם קיים רצון להביאם לעולם. הכרה חוקית בנושא היא עדיין רלוונטית.

חצי הכרה

במאמרו, יפרח מדגיש שאסור להפלות זוגות גייז בחוק, אך גם לא להכיר בהן. זהו בדיוק המצב שהיה קיים בארה"ב במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים ובדיוק הוא היה זה שהכשיר את השינוי ב- 2015. ב- 1973 איגוד פסיכיאטרי הוציא את הומוסקסואליות מקטלוג האבחון והפך אותה מסטייה לתכונה נייטראלית. הומואים ולסביות הפכו בן לילה מחולים לנורמליים, רק שאיש לא הסביר להם מה הם אמורים לעשות עם הנורמליות שלהם. לא הייתה להם כל מסגרת לשים בה את הנורמליות. לכן רבים מהם פרשו את השוויון לו הם זכו כחופש לעשות ככל העולה על רוחם. הדבר הוביל לחגיגת ההפקרות הגדולה במחצית השנייה של שנות ה- 70 והביא על הקהילה הגאה את מגפת האיידס. היו בארה"ב, בעיקר במחנה השמרני, מי ששמחו לאיד וראו במגפה סימן מן השמיים שאל מעניש את הסוטים מדרכי הטבע. אך הקהילה הגאה עצמה לקחה זאת לכיוון אחר- היא התחילה להיאבק על הכרה רחבה, על הזכות לשירות צבאי- ובסופו של דבר, על נישואין והורות. לאחר תכנים, קהילה רצתה כעת מסגרות מתאימות. וב- 2015 היא הצליחה לשכנע בכך את רוב האמריקאים וגם את שופטי בית המשפט העליון. הם לא נכנעו לרודנות של תקינות פוליטית, כפי שיפרח וסגל מציגים זאת, אלא התחברו למציאות שממילא כבר נוצרה בשטח. כבר לפני שנתיים, לראשונה בארה"ב סקרים הראו יתרון ( 51%) לתומכים בנישואי גייז ובמקביל הם הראו גם שכ-70% מהמתנגדים, מעריכים שהכרה בנישואין גאים בוא תבוא. והיא אכן הגיע, למרות מאמצים כבירים של ארגונים שמרנים ונוצריים, למנוע את הצעד הזה בכל מחיר.

זהות חצויה

יפרח וסגל מעלים תהיות על מצבם הנפשי של הילדים שגדלים אצל זוגות חד מיניים ויפרח גם נוטה לפסול את המחקרים המצביעים שילדים אלו גדלים ללא בעיות מיוחדות, תוך הנמקה שגם אם זה נכון, ילדים אלו עדיין יוצרים בעיה חברתית של ילדים "ללא זהות" או עם "זהות חלקית". נניח שזה נכון- אז מה המסקנה? כפי שכתב בעיתון זה יאיר שלג, ניתן ליישם כאן את העיקרון "ברי ושמא- ברי עדיף". ילד שגדל אצל זוג הורים מאותו מין, אולי יהיה מאושר ואולי לא- אך הוריו יהיו מאושרים מאד בכל מקרה. ככלל, אם אנו נחליט להימנע מכל דבר שעלול ליצור בעיות או קשיים בזהות של הילדים ולגרום לכך שכל ילד בעולם יגדל רק אצל גבר ואישה שנשואים אחד לשנייה- זה יגרום למשל לכך שלא נאפשר לאנשים שנשואים בשנית להביא ילדים עם בת הזוג החדשה ( אם הילד יידע שיש לו אח שהוא רק מאבא אבל לא מאימא, זה יבלבל אותו ואולי יגרום לטראומה). אולי אפילו לא נאפשר כלל להינשא בשנית ( אולי אימא חורגת תגרום לילד טראומה? כל סיפורי הילדים מדברים על זה …). לא נאפשר גם עלייה בגיל ההתבגרות ( הילד יתבלבל בין ארץ המוצא לארץ קולטת… אולי זה יעשה טראומה… למה כל כך הרבה נוער אתיופי ורוסי מידרדר אם לא בגלל זה…) וכמובן שלא נאפשר לחתן הומואים עם לסביות כדי שיביאו ילדים לעולם, כפי שעושה זאת הרב ארלה הראל. ילדים שגדלים אצל זוגות גייז יתמודדו עם שאלות הזהות שיצוצו להם- כאשר יצוצו- כמו כל הילדים האחרים שגדלים במשפחות מורכבות. אגב, במקרים של הורות משותפת הם בהחלט יידעו מי האב ומי האם. אבל אני לא רואה כל סיבה להגן עליהם ממבוכת הזהות במחיר הקשה מכל- אי הבאתם לעולם. אגב, כשרב הראל נשאל בראיון , האם אינו חושש לעתידם של ילדים שיגדלו אצל זוגות הומו-לסבית שהוא חיתן, הוא השיב שאנו עושים בחיים הרבה דברים בלי לדעת את תוצאתם הוודאית ומקווים לטוב. אין לי מה להוסיף.

למה ילדים ?

מה שמוביל אותנו לשאלה הבאה- למה אנחנו, אנשים הומולסביים, בכלל רוצים ילדים ? למה אנו מוכנים לעבור את עשרת מדורי הביורוקרטיה , לטוס לנפאל, לתאילנד ולארה"ב, לא לקנות דירות, להחליף עבודות ולוותר על עוד תענוגות רבים שיש בחיים של זוג גברים רווקים, כדי בסוף היום לקבל הביתה חבילה צורחת שמפריעה לישון ולבלות ? אני חושב שהתשובה היא ברורה והיא זהה לתשובה מדוע סטרייטים שיש להם בעיות פוריות עדיין רוצים ילדים. יכולת להביא ילדים לעולם ונכונות לגדל אותם הם שני דברים נפרדים מאד. יכולת זה משהו שנוצר ברמה הביולוגית, ללא כל החלטה של הפרט, שלא עושה עבודת מידות מיוחדת כדי להיוולד סטרייט ולהימשך למין השני. לכל היותר הוא צריך ללמוד לרסן את תשוקתו עד להסכמה או לנישואין. ולא מעטים מאותם סטרייטים שיכולים להביא ילדים לעולם, בוחרים שלא לעשות זאת מסיבות שונות.וגם מבין אלו שעושים זאת, רבים לא מגלים כישורי הורות מיוחדים, בלשון המעטה, ובתור עובד סוציאלי אני פוגש לעיתים תכופות למדי את הילדים שנולדו להורים ללא כשירות הורית. זה עובד גם הפוך- אדם שלא יכול להביא ילדים לעולם ברמה ביולוגית גרידא, עקב בעיית פוריות, נטייה מינית או סיבה אחרת- עדיין רוצה ומשתוקק להיות הורה. אולי בעקבות הקושי הוא משתוקק לכך אפילו יותר. ואמצעי טכנולוגיה הקיימים היום מאפשרים להיות שותפים של הקב"ה למעשה בראשית ולאפשר הורות גם למי שפעם היא הייתה נעולה בפניו. עד לפני 30 שנה זה לא התאפשר והדרך היחידה שהייתה להומוסקסואל או לסבית להביא ילדים, הייתה להינשא לבני המין השני, תוך שקר והסתרה, ולהוביל אותם לחיי אומללות. כך זה ממשיך לקרות במגזר החרדי וברחבי העולם המוסלמי. האם זהו אידיאל שאנו שואפים אליו? ( ותחשבו, מה זה עלול לעשות לילדים…)

וזה המקום בו אנו נמצאים. יש בעולם הומואים ולסביות, שרוצים קשר זוגי אוהב ומעוניינים- לא כולם, אבל אחוז הולך וגדל- להביא ילדים. לכן שאלת ההכרה בנישואין שלהם אינה הבעיה- כי גם אם לא תהיה הכרה רשמית של מדינה, זוגות גייז ימשיכו לחיות יחד, להינשא בטקסים פרטיים, לענוד טבעות, להזדהות בציבור כנשואים ולגדל ילדים, באופנים שמתאימים לכל זוג או יחיד. זו מציאות שקורית ממילא ולא נראה לי שהחלטה כזו או אחרת של בג"ץ תשנה אותה. היא גם לא תהפוך את המציאות הזו להמונית, כי הדבר עדיין כרוך בטרחה גדולה ובהשקעה הרבה יותר גדולה מזו הנדרשת מזוג הטרוסקסואלי. אבל הדור הבא יילך לבתי ספר שבו בכל כיתה יהיה ילד שגדל אצל זוג מאותו מין. והוא יכיר את הילד ואת הוריו. ואם לא בבית הספר, אז בצבא. ואם לא בצבא אז בעבודה. אנו הולכים לחיות בחברה שתהיה מגוונת ואולי מגוונת יותר ממה שחלקנו היה רוצה. השאלה היא, כיצד כולנו נחיה עם הגיוון הזה? הגיע זמן שבמחנה השמרני והדתי יתנו על כך את הדעת.

פולמוס שלי על יהודה יפרח ויגח סגל ב”מקור ראשון”

סגל 1

סגל 2

יפרח 1

יפרח 2

יפרח 3

שביידל

כתבה על 12 צעדים

שגם אני מרואיין בה

צעדים שנויים במחלוקת | יאיר שלג

3 ביולי

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

"12 הצעדים" היא שיטת גמילה מאלכוהול ומפורנוגרפיה שיובאה לאחרונה לעולם הישיבות הדתי־לאומי כדי לתת מענה להתמכרויות. אלא שלמרות הגושפנקה הרבנית שלה זכתה, יוצאים כעת רבנים חשובים כנגדה וטוענים שהיא שיטה נוצרית. חלקם אף אסרו ללמוד תורה מרבנים המצדדים בשיטה

מ', רווק, תלמיד ישיבת הסדר, מצא את עצמו צופה באתרי פורנוגרפיה. כתלמיד בישיבה הוא הרגיש תחושות קשות מול מה שהוא מכנה "נפילות" וביקש להיגמל. הוא פנה לאחד מרבני הישיבה, וזה הפנה אותו לתוכנית גמילה המופעלת בעולם הישיבות הדתי־לאומי ביוזמת הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן. התוכנית מבוססת על שיטת גמילה בינלאומית המכונה "12 הצעדים". מ' התחיל את התוכנית לפני כשנה וחצי, ולדבריו "כיום אני נקי לגמרי כבר מעל ארבעה חודשים". לדבריו, מה שאפשר את הצלחת התוכנית "זו גם הפעילות האקטיבית עצמה שנדרשת ממני, וגם דיבוק החברים; העובדה שאני נהנה מתמיכה קבועה של חברים לקבוצה, שנמצאים כמוני באותה בעיה".

מאות בני ישיבות כבר עברו את התוכנית בשנתיים וחצי שהיא פועלת. אבל כעת היא עומדת בפני מתקפה פנימית וחריפה מתוך עולם הישיבות הדתי־לאומי, לאחר שכמה רבנים וביניהם הרב צבי טאו, הרב שמואל טל והרב יצחק גינזבורג תקפו אותה בחריפות כתוכנית הפוגעת בערכי היהדות, ויש אפילו שטענו שהיא מבוססת על עקרונות נוצריים.

 איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

בקשת סליחה מכולם

תוכנית "12 הצעדים" חוגגת השנה את יום הולדת ה־80 שלה. היא נוסדה בידי שני אמריקנים שהיו מכורים כבדים לאלכוהול, ביל וילסון ובוב סמית. השניים ניסו תוכניות גמילה שונות, ונכשלו, ואז פנו ליצור קבוצת תמיכה של מכורים כמותם. אנשי הקבוצה היו נוצרים מאמינים, והם ביססו את פעילותם על עקרונות אמוניים: הודאה בחוסר האונים של המכור, ותחינה לבקשת אלוהים שיעזור.

הקבוצה ניסחה את תפיסתה ב־12 שלבים שונים, ומכאן שמה של השיטה. השלבים מתחילים, כאמור, בהודאה בחוסר האונים מול ההתמכרות, הכרה שרק "כוח גדול מאיתנו יכול להחזיר לנו את שפיות דעתנו"; "מסירת רצוננו וחיינו להשגחת אלוהים"; חשבון נפש, וידוי, הכנת רשימה של כל האנשים שנפגעו מן ההתמכרות ובקשת סליחה אישית מכולם (כן, כולל חברי ילדות נשכחים); כפרה על הפגיעות "כאשר הדבר ניתן"; שיפור הקשר עם אלוהים, והתחייבות לסייע גם למכורים אחרים להיגמל.

במשך הזמן, ככל שהשיטה הפכה לאוניברסלית יותר, ונוצר רצון להתאימה לכל אדם, כולל בני דתות אחרות ואף אתאיסטים גמורים, צורפה לכל מקום שבו מוזכרת המילה "אלוהים" ההדגשה "כפי שאנו מבינים אותו". כלומר, כל אחד והאופן שבו הוא מבין את מושג הכוח העליון.

הצלחתה של הקבוצה עם מכורים לאלכוהול הביאה להחלתה גם על התמכרויות נוספות: התמכרות לסמים, לאוכל, להימורים, למין ולפורנוגרפיה, ואפילו למצבים רגשיים בעיתיים כמו תלות בהורים, בחברים, בבני הזוג ועוד. הדגש על דיסקרטיות מוחלטת של משתתפי הקבוצות (יש כאלה שמקפידים עד היום אפילו לא לנקוב בשמם של מייסדי השיטה, אם כי בסופו של דבר שמם כאמור ידוע) הביא לכינויי הקבוצות השונות במונח "אנונימיים": אלכוהוליסטים אנונימיים, מהמרים אנונימיים, אכלני יתר אנונימיים וכדומה.

דגש נוסף הוא התמיכה שמעניק החונך הצמוד המוצמד לכל משתתף, וכן התמיכה החברית של כלל משתתפי הקבוצה זה בזה. מ' אומר שהתמיכה הזו היא סוד הצלחתו להיגמל: "יש לי שיחות יומיומיות עם החונך שלי, והרבה שיחות עם חברים שרכשתי בקבוצה, שסובלים כמוני מאותה בעיה. זה מאוד עוזר". בנוסף הוא מציין גם את ההשפעה החיובית של המסרים הרוחניים של הקבוצה: "אומרים לך – 'עשה את כל הפעולות כאילו אין אלוהים, והתפלל לאלוהים כאילו הכול תלוי בו'".

חשיפה וכנות מוחלטת

הפופולריות של הקבוצות בארה"ב, כמו גם הדגש שלהן על תמיכה רגשית, הביאו להכללתן בסרטים ובסדרות טלוויזיה רבות. במיוחד מוכרים משפטי הפתיחה שבהם המשתתף מציג את עצמו, תוך הודאה מיידית בהתמכרותו: שלום, שמי סטיב ואני אלכוהוליסט, וכן החיבוקים והתמיכה הרגשית שהמכור מקבל מחבריו לקבוצה: סטיב, אנחנו אוהבים אותך!

זאב שביידל, עובד סוציאלי וקרימינולוג המתמחה בהתמכרויות, אומר שייחודה של השיטה הוא אכן בתמיכה החברתית שהיא מעניקה, וכן באופייה הרוחני: "כשמכורים שאני שולח אותם לתוכנית שואלים מה יש לתוכנית הזו לתת להם שלא קיבלו בתוכניות אחרות, אני אומר: קודם כול, שם תקבל תמיכה והזדהות מאנשים שנמצאים באותו מצב כמוך, שמבינים לעומק את מצבך ואת הסיבות שהביאו אותך לשם – משהו שעם כל האמפתיה, אתה לא יכול לקבל ממני. התוכנית היא גם לא בדיוק שיטה טיפולית, אלא יותר תוכנית רוחנית. בשונה מטיפול פסיכולוגי, הכלים שהיא משתמשת בהם הם לא כלים רגשיים אלא רוחניים".

משה חסדאי, אדם דתי המטפל בתוכנית (בקבוצות כלליות, לאו דווקא של בני ישיבות), אומר שכוחה טמון ב"צירוף של התמיכה הקבוצתית עם הייאוש של המטופל". גם הוא מדגיש את היסוד הרוחני שלה: "התוכנית דורשת מהאדם לעמוד מול אלוהים – לא אלוהים היהודי דווקא, אלא כל כוח עליון שהמכור מאמין בו. זה חשוב כי ההתמכרות היא תהליך כל כך עוצמתי, שבלי כוח עליון אי־אפשר להיגמל ממנו".

אגב, למרות הדגש הראשוני על הודאה בחוסר אונים, התוכנית תובענית מאוד ממשתתפיה: היא דורשת השתתפות אינטנסיבית, בין מפגש שבועי אחד ועד מפגשים יומיים (למכורים כבדים במיוחד), לאורך תקופות ארוכות, שאצל המכורים הכבדים יכולות להגיע אף לכל החיים. יתר על כן: מכור שחזר לסורו אפילו פעם אחת בלבד במשך זמן השתתפותו בתוכנית מחויב להתחיל את כל השלבים מההתחלה. זו סיבה מרכזית לכך שרבים ממשתתפי התוכנית נושרים במהלכה, ורבים אחרים אכן משתתפים בה לאורך שנים ארוכות.

חסדאי מסביר ש"חוסר האונים שמשתתפי התוכנית צריכים להודות בו בתחילת הדרך ממוקד בהתמכרות עצמה, הוא לא כלפי כלל החיים והאישיות. אדרבה, השיטה תובעת מהמשתתפים המון אחריות, וגם המון מגבלות וחובות. היא תובעת מחויבות לאורך זמן; לכל משתתף מוצמד חונך שמלווה אותו. השיטה גם דורשת כנות מוחלטת וחשיפה אינטנסיבית. התוכנית גם תובעת חשבון נפש נוקב לגבי היסודות שהביאו להתמכרות, וגם בקשת סליחה מכל מי שפגעתי בו בעקבות ההתמכרות".

הרב שמואל טל: יש רבנים המאמינים בעקרונות שיטת הצעדים, ודבר זה גרם להם לשיבוש גדול, וניתן למצוא בשיעורי התורה שלהם תכנים מקולקלים. צריך ללמוד מרבנים שלא הושפעו משיטת הצעדים

הרב שמואל טל: יש רבנים המאמינים בעקרונות שיטת הצעדים, ודבר זה גרם להם לשיבוש גדול, וניתן למצוא בשיעורי התורה שלהם תכנים מקולקלים. צריך ללמוד מרבנים שלא הושפעו משיטת הצעדים

נולדה מכאב

במשך השנים השתתפו כמובן גם אנשים דתיים בקבוצות הרגילות של התוכנית. חידושו של הרב שפירא הוא באימוצה במתכונת מיוחדת עבור בני ישיבות. הרב שפירא מספר שהדבר קשור למכלול פעילותו בתחום הצניעות והגנה על פגעי האינטרנט בתחום זה: "ישבנו עם תלמידים במכון ההוראה של הישיבה, וכמה מהם העלו את בעיית הקושי להתמודד עם תופעת 'שמירת הברית' [הכינוי הדתי לתופעת האוננות. י"ש]. הקמנו קבוצת לימוד בנושא, פרסמנו גם ספרון בשם 'אשיב ממצולות' ובמסגרת הזו גם יזמנו את פרויקט 'אינטרנט רימון', כתוכנית המסננת את השימוש באינטרנט.

"אבל ה'נפילות' של אנשים המשיכו ונמשכו גם הפניות אלינו. התייעצתי עם מומחים, והחלטתי לשלוח תלמיד ללמוד את השיטות השונות. בין היתר, התלמיד ששלחתי למד גם את שיטת '12 הצעדים' ומאוד התפעל ממנה. וכך התחלנו לערוך בישיבה קורסים לרבנים, כדי שיטפלו בתלמידיהם באמצעות השיטה".

הרב שפירא מעריך שכוחה של התוכנית טמון בעובדה ש"היא נולדה מתוך הכאב, ולא מתוך פילוסופיה. מעבר לכך, כוחה גם בהבנה שההתמכרות היא הסימפטום ולא הבעיה. הבעיה היא תחושת הריק של האדם, שצריך למלא אותה, ובהיעדרה האדם מתמכר לתחליפים שונים. לכן הפתרון הוא לפנות לבורא עולם". גם הוא מדגיש דווקא את התובענות המוחלטת של התוכנית: "התוכנית לא מקבלת את ההנחה ש'לשתות כוסית אחת, או לצרוך רק קצת סמים, זה לא נורא'. ההנחה היא שהמעבר בין כוסית אחת להתמכרות הוא דק מאוד, בוודאי למי שכבר היה מכור בעבר. לכן ההקפדה היא טוטאלית. היה איש מחשבים דתי שפנה אלינו, שלא הצליח להיגמל מהנפילות לאתרים לא צנועים, והחונך שלו אמר לו שלא יוכל להיגמל אלא אם כן יעזוב לגמרי את העבודה. והוא אכן עזב. כך שיש כאן התמודדות ותביעת בחירה, בהחלט לא חוסר אונים".

כיום, לאחר כשנתיים וחצי, כבר הכשירה הישיבה כ־130 איש להנחיה בתוכנית, והם עצמם כבר הנחו קבוצות שבהן השתתפו עד היום כמה מאות אנשים. מדובר כמובן בקבוצות שבהן גברים בלבד. לא נערך לקבוצות פרסום פומבי, והמשתתפים מגיעים מפה לאוזן. בנוסף, תלמידי ישיבות פונים לעתים לרבניהם בהתייעצות בנושא ואלה מפנים אותם למפגשי הקבוצה. כמובן, כשמדובר בבני ישיבות מחסום הבושה של עצם ההצטרפות לתוכנית גבוה במיוחד (וגם החשש לפגוש חברים לישיבה המכורים באופן דומה). הרב שפירא עצמו מעריך שמספר בני הישיבות הזקוקים לתוכנית גבוה בהרבה מאלו שנרשמו לה בפועל, גם בשל מחסום הבושה. גם מ' מספר שעבר כמה חודשים של התלבטות עד שאזר אומץ והצטרף לתוכנית.

חסדאי מסכים לכך, ואף מוסיף: "אלו קבוצות שאתה יכול לפגוש בהן את אחיך, חבר קרוב שלך, את הרב שלך או תלמיד שלך. זה כמובן לא פשוט". מנגד, הוא מציין שדווקא משום כך אחת מתופעות הלוואי החיוביות של התוכנית היא פיתוח תכונות קבלה והכלה ברמה בלתי מצויה: "בתוכניות שאינן מיועדות לקבוצות הומגניות כמו בני ישיבות, יושבים זה לצד זה חרדים וחילונים, יהודים וערבים, גברים ונשים, כשלכולם משותפת אותה בעיה שהם מבקשים להתמודד איתה יחד. רמת ההכלה הנדרשת היא מוחלטת – כולל פדופילים וסוטי מין. אגב, אולי משום כך כמעט לא פגשתי ערבים בקבוצות שהכרתי, כי נדמה לי שמחסום הבושה בחברה הזו גבוה במיוחד. לעומת זאת, החרדים דווקא גילו את השיטה ורבים מהם נעשו מאוד מכילים בעקבותיה".

הרב יהושע שפירא: הגיע אלינו איש מחשבים שלא הצליח להיגמל מנפילות לאתרים לא צנועים. החונך שלו הורה לו לעזוב את העבודה. והוא אכן עזב. יש כאן התמודדות ותביעת בחירה - לא חוסר אונים

הרב יהושע שפירא: הגיע אלינו איש מחשבים שלא הצליח להיגמל מנפילות לאתרים לא צנועים. החונך שלו הורה לו לעזוב את העבודה. והוא אכן עזב. יש כאן התמודדות ותביעת בחירה – לא חוסר אונים צילום: ראובן קסטרו

מודים בחוסר האונים

יצחק תומר, המרכז את סדנאות ההכשרה בתוכנית מטעם ישיבת רמת גן (הכינוי הרשמי הוא ח"ן: חברותא נקייה), אומר ש"מה שמשך אותי בתוכנית זה שדווקא דרך ההודאה בחוסר האונים אפשר ללמוד הרבה דברים על עצמך. גם הדינמיקה הקבוצתית יוצרת חיבור גדול". הוא אומר שלא נעשו התאמות מיוחדות של התוכנית לאוכלוסיית בני הישיבות, למעט העובדה שמדובר כאמור בקבוצות המיועדות לבני ישיבות בלבד – לא רק לשם הפרדה מגדרית אלא גם "כדי שבני הישיבות לא ישתתפו בקבוצות שבהן הם עלולים להיחשף לנפילות ולחטאים גדולים עוד מאלו שכבר נפלו אליהם".

תומר אומר שכוחה של השיטה טמון בתמיכה החברתית שהיא מעניקה: "בגלל מחסום הבושה אנחנו מתחילים בשיחות אחד על אחד, אבל מסבירים לאנשים שהקבוצה חיונית. גם כי הקבוצה מעניקה דיבוק חברים יוצא דופן, וגם כיוון שהתחושה של הרבה מכורים, במיוחד בני ישיבות, שהם לבד בחטאם, היא אחד הדברים המכשילים ביותר. כשרואים עוד אחרים, זה מקל על ההתמודדות".

מידת הצלחתה של התוכנית שנויה במחלוקת. בדו"ח של ארגון הבריאות העולמי משנת 2009 מובאות דעות שונות בעניין זה – בין אלה שמצאו לה השפעה חיובית, אם כי לא גבוהה יותר משיטות גמילה אחרות, לבין אלה שכלל לא מצאו לה יעילות. גם תומכיה בארץ מודים שרמת ההצלחה המלאה, כלומר גמילה מוחלטת, נמוכה למדי, אבל כמו שאומר יצחק: "גם הצלחה חלקית, וירידת תדירות הנפילות, שווה משהו". וחסדאי מוסיף ברוח דומה: "אחוזי הנשירה אכן גבוהים, דווקא בגלל התובענות של התוכנית, וגם רק מעטים יחסית מצליחים להיגמל לחלוטין. אבל גם שינוי רמת ההתמכרות היא הצלחה משמעותית, גם אם לא לכך התכוונו המייסדים".

יסודות נוצריים של ייאוש

בינתיים, הטמעת התוכנית בציבור בני הישיבות זוכה לביקורת חריפה מצד כמה רבנים בולטים במגזר הדתי־לאומי. נשיא ישיבת "הר המור", הרב צבי טאו, שנשאל על־ידי תלמידיו לגבי השיטה, ביקש לבדוק אותה וחזר לאחר בדיקה ממשוכת עם התנגדות נחרצת. ההתנגדות נובעת הן בשל ההשפעות הנוצריות המיוחסות לתוכנית והן בשל יסוד ההודאה בחוסר האונים, הצעד הראשון בתוכנית, הנתפס כשלעצמו כעמדה המנוגדת לתפיסת היהדות התובעת מהאדם יכולת עמידה ובחירה בכל מצב נתון.

הרב נדב פרידמן, אחד מתלמידיו של הרב טאו, ציטט אותו כמי שאמר: "שומר נפשו ירחק מזה, בין למכורים ובין לשאינם ממש מכורים… ניכרים בה יסודות נוצריים של ייאוש, עייפות וחוסר אמון ואמונה בעצמנו, וזה 'מתיישב' טוב באווירה הכללית שהחברה נמצאת בה של עייפות מאידיאלים, עייפות בתורה, עייפות בעניין ארץ ישראל, ועתה הופיעה שיטה שנותנת כביכול אישור לעייפות זו".

ראש ישיבת "תורת החיים", הרב שמואל טל, לא הסתפק בביקורת על השיטה עצמה, בנימוקים הדומים לאלו של הרב טאו, אלא אף תקף בחריפות (מבלי לציין שמות) את הרבנים התומכים בה: "יש עדויות וציטוטים רבים של רבנים המאמינים בעקרונות הרוחניים של שיטת הצעדים, ודבר זה גרם להם לשיבוש גדול בהבנת דברי רבותינו וספריהם, ואף ניתן למצוא בשיעורי התורה שלהם תכנים מקולקלים ברוח זו. לפעמים אימוץ הדרך של שיטת הצעדים מעיד על בעיות קודמות שהיו לרב זה בהבנת היהדות עוד לפני הצטרפותו לשיטת הצעדים. מסיבות אלה, ומתוך אחריות על העברת התורה כראוי מדור לדור, יש צורך ללמוד מרבנים ובמוסדות שאנו יודעים בבירור שאין בהם השפעה של שיטת הצעדים, כמו גם שאר השפעות רוחניות זרות המצויות בדורנו".

גם הרב יצחק גינזבורג, נשיא ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר, תקף את התוכנית ואמר: "צריך לדעת שמקור שיטת 12 הצעדים הוא בנצרות (והיא בעצם משקפת את תמצית האמונה הנוצרית)… היסוד הוא האמונה הנוצרית שהחטא מושרש באנושות מחטא אדם הראשון ואין מנוס ממנו, ועל כן הוא בעצם מחלה אנושה שאין לה מרפא".

תומכי השיטה מתנגדים כמובן בחריפות לטענות האלה. שביידל אומר ש"יש בשיטה הרבה דגש דתי, אבל מודגש כל הזמן שזה לאו דווקא נוצרי, ואפילו לא דתי במונח המקובל של המילה. אדרבה, לאורך השנים התפתחה הקפדה להשמיט מהשיטה כל יסוד נוצרי מובהק, כמו כריעה על הברכיים. בצעד ה־11 של השיטה יש תפילה שמיוחסת לפרנצסקוז מאסיזי (מייסד המסדר הפרנציסקני בכנסייה הקתולית. י"ש), אבל זו בדיוק הסיבה ששם המחבר אינו מוזכר, ותוכן התפילה יכול להתאים לכל אמונה. הטענות של הרב טל נובעות לדעתי מתחושה כללית ששום דבר רוחני לא יכול להימצא מחוץ ליהדות, והן מזכירות את הטענה של השליט המוסלמי ששרף את הספרייה העתיקה באלכסנדריה: 'אם היא מתאימה למה שכתוב בקוראן אין לי צורך בה, ואם היא סותרת את הקוראן ודאי שצריך לשרוף אותה'".

הרב יצחק גינזבורג: צריך לדעת שמקור שיטת 12 הצעדים הוא בנצרות. היסוד הוא האמונה הנוצרית שהחטא מושרש באנושות מחטא אדם הראשון ואין מנוס ממנו, ועל כן הוא בעצם מחלה אנושה שאין לה מרפא צילום: קובי גדעון, פלאש 90

הרב יצחק גינזבורג: צריך לדעת שמקור שיטת 12 הצעדים הוא בנצרות. היסוד הוא האמונה הנוצרית שהחטא מושרש באנושות מחטא אדם הראשון ואין מנוס ממנו, ועל כן הוא בעצם מחלה אנושה שאין לה מרפא
צילום: קובי גדעון, פלאש 90

מפגשי גמילה בכנסיה

הרב שלמה אבינר, שבעצמו מרבה לשלוח מכורים לתוכניות השיטה, אומר ל"מקור ראשון": "אני תומך בתוכנית, אם כי בהסתייגות. היא בהחלט לא נוצרית ברוחה, אבל גם אי־אפשר להפוך אותה לתוכנית שמתאימה לכל אדם המבקש להיגמל מהרגלי אישיות לא טובים, כפי שמנסים כמה מהתומכים של התוכנית לטעון. היא מתאימה אך ורק לסובלים מהתמכרויות – כמו שקביים מתאימים רק לנכים ולא לבריאים".

דווקא הרב שפירא, שיוזמתו להכניס את התוכנית לישיבות היא שחוללה את הוויכוח, מודה בבעייתיות שלה: "התוכנית אכן באה מסביבה נוצרית. המפַתח שלה היה בכלל אדם חילוני אבל כמובן חילוני נוצרי, ולכן אי־אפשר לומר שאין בזה שום ריח של נצרות. מצד שני, גם בדברים אחרים שאנחנו לוקחים מעולם החול יש לפעמים ריחות לא פחות חמורים. בחו"ל יש גדולי ישראל שהתירו דברים מאוד חמורים כדי להינצל מנפילות – כמו מפגשי גמילה שנערכו אפילו במתחם של כנסייה. מכל הסיבות האלה הלכתי לשאול את הרב יעקב אריאל והוא התיר להשתתף בתוכנית".

למרות זאת, בשל הרגישות לביקורת, החליט הרב שפירא לייעד את התוכנית שהוא מפעיל אך ורק לגמילה מאוננות ופורנוגרפיה, ולא לכלל ההתמכרויות – כפי שחשב תחילה, וכפי שמציעה התוכנית: "מי שרוצה להינצל מעניין 'הנפילות' יכול לסמוך על ההיתר של הרב אריאל. לגבי תחומים אחרים, שאינם צורך כל כך גדול, ראוי לחוש לדעות המחמירים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט' תמוז תשע"ה, 26.6.2015

וכאן התגובות

סקירת מאי 2015

היום שאחרי הניצחון

היחסים העדינים עם אירופה, הבעיות בכלכלה והפילוג המאיים מבפנים – לדיוויד קמרון, מנהיג הימין שניצח את הבחירות בבריטניה בניגוד לכל התחזיות, אין אפילו מאה ימים של חסד

זה היה יום שחור לסוקרים. המועמד השמרני, שכבר כיהן כהונה שלמה ושהכול היו בטוחים שיפסיד הפעם, נבחר בשנית ולא על חודו של קול. השמאל שכבר התכונן לפתוח בקבוקי שמפניה התעורר לעוד כהונה של מועמד שמרני.

אני מתכוון, כמובן, לבריטניה, שבה זכה דיוויד קמרון לאמון הציבור פעם נוספת. אלא שהמציאות הבריטית לא נותנת לו אפילו מאה דקות של חסד. בכך עוסקת רשימה של רונלד פלמיני ב־World Affairs. לפני הבחירות אפילו התחזיות האופטימיות ביותר דיברו על ממשלה קואליציונית של קמרון, אך קמרון הפתיע, גרף 331 מתוך 650 המושבים בפרלמנט, ויצליח, בניגוד לכל התחזיות, לגבש ממשלת רוב יציבה.

עם זאת, קמרון אינו יכול להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה. האתגרים הניצבים לפניו לא פשוטים, ובהם שאלת אחדות בריטניה ושאלת הפרישה מהאיחוד האירופי. אלו הן שתי הסוגיות המעסיקות את השמאל הקיצוני הבריטי מחד, ואת הימין הקיצוני מאידך.

כפי שנכתב במדור זה בחודש ספטמבר, הסקוטים החליטו בסופו של דבר להישאר חלק מבריטניה, תמורת הרחבה משמעותית של אוטונומיה ועם צפי למשאל נוסף. ואולם, 48% מהבריטים מאמינים שהסקוטים בסוף ייפרדו מהם ול־70% מהם ממש לא בוער לעשות משהו בנידון. מפלגת הסקוטים מיוצגת היטב בפרלמנט וקמרון יצטרך להתאמץ כדי לשמור על אחדות ארצו. גם מימין, קמרון הבטיח לקיים משאל עם על היציאה מהאיחוד האירופי ב־ 2017, על מנת להחזיר הביתה את הבוחרים הסוררים שעזבו לטובת UKIP. לפי שעה נראה שההבטחה שלו הצליחה, אך היחס כלפי ההשתלבות באירופה עודנו מורכב, שכן לצד הרצון לפרוש קמרון מעוניין לשמור על יחסים תקינים עם היבשת.

האתגרים הניצבים לפניו לא פשוטים. בלון בדמות דיוויד קמרון, במהלך הפגנה נגד ה־G7 צילום: אי.פי.אי

האתגרים הניצבים לפניו לא פשוטים. בלון בדמות דיוויד קמרון, במהלך הפגנה נגד ה־G7
צילום: אי.פי.אי

בפני קמרון עומדים גם אתגרים כלכליים. קמרון אמנם הוביל את הכלכלה הבריטית בצורה טובה, מה שאפשר לה להשתקם מהמשבר הכלכלי של 2008 מהר יותר מכל מדינה אחרת, אך נראה שעדיין יש צורך בצמצומים. אם לא די בכך, קמרון, שהפך ל“חברתי“ לפני הבחירות וקרא למפלגתו “מפלגה אמיתית של מעמד הפועלים“, הבטיח גני ילדים חינם והורדה במיסים עבור המשתכרים בשכר מינימום. הוא עבד קשה כדי לקיים את הבטחותיו עד עכשיו, ועכשיו ישנה ציפייה שיעמוד גם בהבטחותיו אלו.

גם במדיניות החוץ קמרון יצטרך לשמור על איזון עדין. מצד אחד הוא לא רוצה לגרור את הבריטים להרפתקה צבאית מיותרת (כמו המלחמה של בלייר בעיראק), אך מאידך חשוב לו להציג קו נוקשה מול התוקפנות הרוסית באוקראינה. כזכור, קמרון, יחד עם ראשי מדינות רבים אחרים, סירב להשתתף בצעדת הניצחון הגדולה במוסקבה לזכר שבעים שנה לניצחון על גרמניה הנאצית. לא לחינם במהלך קמפיין הבחירות נאמר פעמים רבות שפוטין ישמח מאוד אם המועמד הליברלי מיליבנד ייבחר.

אז מה היה לנו? מנהיג ימין שזוכה לשלטון בניגוד לתחזיות, נתמך על ידי העשירונים התחתונים, שובר את הראש מה לעשות כדי שמדינתו תישאר שלמה ושהעולם ואירופה בפרט לא יכפו על ארצו דברים שנוגדים את האינטרסים שלה. כל זה קורה, כזכור, בבריטניה.

——

זיכרון סובייקטיבי

ברוסיה לא לומדים על חלקה של אירופה בניצחון על הנאצים וגם באירופה לא יודעים על חלקה של רוסיה. מסתבר שהמלחמה על כרטיס הניצחון עדיין בעיצומה

ריאיון עם חוקר מלחמת העולם השנייה, ד"ר אולג בודניצקי, ב"אוגוניוק" הרוסי מגלה שגם כעבור שבעים שנה, המלחמה על השאלה "מי היה זה שניצח את גרמניה הנאצית" עדיין לא תמה. בחזית המזרחית־רוסית הנאצים ספגו שלושה רבעים מסך האבדות שלהם. אם הרבע הרביעי היה מצטרף לחזית המזרחית, סביר מאוד שהרוסים היו מפסידים במלחמה. אז מי אחראי לניצחון?

מי היה זה שניצח את גרמניה הנאצית? קצין סובייטי במלחמת העולם השנייה, בצילום "מג"ד" של מקס אלפרט

מי היה זה שניצח את גרמניה הנאצית? קצין סובייטי במלחמת העולם השנייה, בצילום "מג"ד" של מקס אלפרט

שאלה אחרת שסביבה מתנהלים ויכוחים היא רמת החשיבות של הסיוע הכלכלי האמריקני לברית המועצות בזמן המלחמה ואחריה. כלכלנים סובייטים נהגו להפחית בחשיבותו של סיוע זה בכך שטענו כי היקפו היה בסך הכול כ־4% מסך הייבוא הסובייטי. מעבר לעובדה שהמספר האמיתי הוא כנראה כפול, החשיבות המרכזית היא בשאלה אילו מוצרים נכללו בסיוע. ובכן, מתברר שהיו אלו דברים החיוניים לניצחון. למשל, 70% מכלי התחבורה סופקו על ידי האמריקנים – סיוע קריטי בהתחשב בעובדה שהסובייטים איבדו במלחמה קרוב ל־60% מכלי הרכב שלהם. אספקה משמעותית אחרת הייתה מיליון מייל (!) של כבל טלפוני, או שימורי בשר.

בודניצקי הוא היסטוריון קפדן ויסודי ביותר ולכן הוא מותח ביקורת על חיבורים שונים שנכתבו על מלחמת העולם השנייה – למשל ספרו של סובורוב "שובר הקרח". בספר זה, שהיה לרב מכר שערורייתי בתחילת שנות ה־90, קצין מודיעין צבאי סובייטי לשעבר בשם ויקטור סובורוב טען שערב מלחמת העולם השנייה סטלין תכנן פלישה לאירופה על מנת להקים בה משטר קומוניסטי, ולכן התקיפה הגרמנית הייתה בעצם פעולת מנע. בודניצקי כופר מכול וכול בטענה זו ומצביע על העובדה שערב הפלישה לברית המועצות הצבא האדום היה בעל שיעור נמוך מאוד של קצינים ומפקדים ולחלוטין לא היה מוכן לפלוש לאירופה. הערכה זו נתמכת באבדות הכבדות שלו בלוחמה מול פינלנד הקטנה ב־1940. הטנקים הסובייטיים נחשבו אז איכותיים מאוד, אך המטוסים היו בלויים. כמחצית מהאבדות של כלי הטיס במלחמה קרו שלא במסגרת הקרב.

מתברר שקורות מלחמת העולם השנייה לא נלמדים כל כך באירופה. לא רק שתלמידים רוסים לא לומדים על חלקה של אירופה במלחמה, אלא גם תלמידים אירופים לא כל כך יודעים על חלקה של רוסיה במלחמה. 61% מהצרפתים ו־52% מהגרמנים (!) סבורים שצבא ארה"ב היה זה ששחרר את אירופה. רק 16% מהבריטים חושבים שהאמריקנים עשו זאת, אבל רק משום שהיתר סבורים (46%) שהבריטים עשו זאת בכוחות עצמם. רק 13% מהנשאלים ידעו מהו הצבא האדום. אולי הממצא העגום ביותר הוא שבגרמניה, באנגליה ובצרפת, 22% מהנשאלים רשמו "מתקשה להשיב" בתשובה לשאלה "מי לדעתכם שחרר את אירופה במלחמה?".

———-

דיון שלא ממש היה

סם האריס, הוגה דעות אתיאיסט וליברל, ביקש בסך הכול לנהל דיון עם נועם חומסקי על דעותיו הקיצוניות. לתגובה שהוא קיבל אף אחד לא ציפה

סם האריס הוא חוקר מוח והוגה דעות שהתפרסם בעיקר בזכות השתייכותו לחבורה מצומצמת של "אתאיסטים חדשים", המונה בין שורותיה את כריסטופר היטצ'נס המנוח ואת ריצ'רד דוקינס. האריס הוא גם מבקר חריף של אמונות תפלות ותקינות פוליטית ולכן הוא, ליברל מושבע, מוצא את עצמו מתעמת גם עם השמאל.

הפרסום האחרון באתר האישי שלו כולל ניסיון לנהל דיון עם אחד מנביאי השמאל הרדיקלי בעולם, הבלשן הנודע נועם חומסקי. חילופי הדברים מגיעים לנקודת רתיחה, אבל מאחוריהם אין באמת שיח. האריס החליט לכתוב לחומסקי כדי להזמין אותו לדיון על לוחמה בטרור, אחריות מוסרית והרתעה צבאית. נקודת הפתיחה לדיון הייתה תפיסתו של חומסקי שלפיה קיים שוויון מוסרי מוחלט בין אסון התאומים להפצצה האמריקנית ב־1998 בסודן, שבמהלכה נחרב מפעל לתרופות לאחר שהתעורר חשד כי מיוצר בו נשק כימי.

חומסקי מלכתחילה לא רצה כלל לפתוח בדיון, שהתנהל מתחילתו ועד סופו בתכתובת דוא"ל פרטית. אבל האריס הצליח לשכנע אותו להגיב. טענותיו של האריס כללו מספר נקודות: ראשית, לדעתו של האריס יש הבדל מהותי בין הרג אנשים חפים מפשע, כפי שביצעו מחבלי אל קעידה, לבין פגיעה בלתי מכוונת במהלך מלחמה. לשם המחשה, הוא מביא דוגמה תיאורטית של "נשק מוחלט", כלומר נשק שבאמצעותו אפשר לפגוע באשֵׂם בוודאות מוחלטת מבלי לגרום כל נזק לסביבה. האריס בטוח שבמדינה דמוקרטית מודרנית היה נעשה שימוש בנשק זה, בשונה לגמרי מאשר ארגוני הטרור.

נואש מהגעה לשיח פורה כלשהו עם חומסקי. סם האריס

נואש מהגעה לשיח פורה כלשהו עם חומסקי. סם האריס

שאלת הכוונה האישית היא מהותית עבור האריס ובגלל זה הוא שואל את חומסקי שוב ושוב על אודותיה. אמנם נכון שילדים רבים מתו כתוצאה מכך שהם לא נטלו תרופות שיכלו להיות מיוצרות במפעל אל־שיפה, אך האם הדבר מצדיק השוואה בין קלינטון לבן לאדן? אצל חומסקי הקריטריון היחיד הוא "ספירת גופות" מוסרית, בעוד האריס מנסה לראות את ההקשר ואת הכוונה.

חומסקי דוחה שוב ושוב את אפשרות הדיון, וטוען שגם לקלינטון לא היה אכפת מילדי סודן. הוא פשוט רצה לנקום על הפיגוע שהיה בשגרירות ארה"ב בניירובי, "כמו שלאדם שהולך ברחוב לא אכפת שהוא דורך על נמלים". הוא משוכנע לחלוטין שכוונותיו של קלינטון לא משנות דבר בקשר לעניין ומה שקובע הוא המעשה ומקרי המוות שנגרמו כתוצאה ממנו.

חומסקי ממשיך לתקוף את האריס לאורך ההתכתבות "לגופו של אדם", ומחדד את העיוורון המוסרי שלו. יש לזכור שמדובר במי שנחשב היום לאחד האינטלקטואלים המובילים בעולם. מסיבה זו האריס ראה לנכון לבקש מחומסקי לפרסם את התכתובת ביניהם, לאחר שנואש מהגעה לשיח פורה כלשהו. בעיני חומסקי הדבר היה מוזר, אך הוא לא התנגד. כעת עומדת לרשותנו תעודה מרשימה על חוסר היכולת לנהל שיח עם אנשים מסוג מסוים. האריס עצמו אגב סיים את הדיון מתוסכל ומאוכזב. מתברר שכשאתה אתאיסט עקבי, אתה עלול להסתבך לא רק עם מאמינים דתיים.

—————

אחווה בין חריגים

האוטוביוגרפיה החדשה של אוליבר סאקס חושפת את קורות חייו מלאי תהפוכות של האיש שידע להפוך את הנוירולוגיה לספרות פופולרית

ג'רום גרופמן כותב ב־New York Review of Books על ספרו האוטוביוגרפי החדש של הנוירולוג הנודע אוליבר סאקס. ספריו של סאקס (“האיש שחשב שאשתו היא כובע“, “אנתרופולוג במאדים“, “מוסיקופיליה“) מפורסמים וחביבים על הקוראים עקב מקרי החיים המיוחדים שהוא פגש. ואולם, על פי רוב סיפור חייו האישיים נותר הרחק מעיני הציבור, ולסאקס בהחלט יש ביוגרפיה מעניינת בזכות עצמה.

ובכן, סאקס בא ממשפחה יהודית. בין בני דודיו נמנים אבא אבן ופרופ‘ ישראל אומן. בילדותו הוא חיבב את המסורת הדתית והיה נוהג לשאול את הקושיות בליל הסדר ואף לחטוף את האפיקומן. אמו הייתה האישה הראשונה באנגליה שהתמחתה ברפואה כירורגית. כשהיא נפטרה הוא החליט למרות הקושי לשבת עליה שבעה, והתהליך דרבן אותו לפרסם את הספר “יקיצות“, שעובד לאחר מכן לסרט.

אחיו מייקל סבל מסכיזופרניה. גם סאקס ידע מה פירוש הדבר להיות חריג כי חש משיכה לגברים מגיל צעיר ולאחר שננזף על כך בחומרה על ידי האם וחווה נטישה של מישהו שהיה מאוהב בו החליט לנהל חיי פרישות. את הכאב הרגשי שבחיי פרישות הוא נהג להקהות באמצעות סמים, במשך ארבע שנים מחייו. רק כשהחל להיות רופא מטפל ולפגוש מטופלים, דבר שגרם לו סיפוק מקצועי רב ביותר, השפעת הסמים על חייו התפוגגה בהדרגה.

תענוג גדול נוסף שהיה לו בחייו היה כמובן הכתיבה. את המטופלים שלו הוא ראה לא כ“מקרים סבוכים“ אלא כבני אדם ועקב ניסיון חיים הייחודי של אחיו ושלו עצמו הוא כתב בספריו פעמים רבות על המלאכותיות שבה החברה מבחינה בין “בריא“ ל“פתולוגי“.

בילדותו נהג לשאול את הקושיות ולחטוף את האפיקומן. אוליבר סאקס צילום: גטי אימג'ס

בילדותו נהג לשאול את הקושיות ולחטוף את האפיקומן. אוליבר סאקס
צילום: גטי אימג'ס

אגב, על אף הכישורים, הקריירה האקדמית והספרותית שלו הייתה רחוקה מלהיות סלולה. הוא נכשל שלוש פעמים בבחינות המיון לאוקספורד והצליח רק בפעם רביעית. לאחר מכן הוא התמחה בקליניקה הנוירולוגית של ארתור פרידמן, אחד הנוירולוגים הגדולים בזמנו. הוא הביא לו את הטקסט של ספרו הראשון על מיגרנות. פרידמן עבר על כתב היד, ביטל אותו מכול וכול ואף איים על סאקס שאם הוא יעז לפרסם את הספר הוא יפוטר מיידית ולא ימצא עבודה כנוירולוג בכל ארה“ב. פרידמן היה אז ראש המגמה לנוירולוגיה באיגוד הנוירולוגים של ארה“ב, כך שהאיום בהחלט היה בר מימוש.

אלא שסאקס לא ירא מרבו ופרסם את הספר, וזה זכה להצלחה גדולה. הוא קיבל מכתבים רבים שתהו מדוע בעבר הוא פרסם חלק מהדברים תחת שם העט “א‘ פרידמן“, וענה שיש להפנות את השאלות למורה העבר שלו. דרך אגב, את ההשראה לכתיבת הספר “יקיצות“ קיבל סאקס תחת השפעת סם.

אחרי כן היו לסאקס חיים מאוד פעילים, שכללו רכיבת אופניים, שחייה יומיומית, חיבור גדול למוסיקה, פגישות עם מטופלים רבים מאוד וכמובן כתיבת ספרים שלראשונה הפכו את מדע הנוירולוגיה למנוע שיכול לפרנס רב מכר. ברשימה מפברואר השנה סאקס סיפר לקוראיו שהתגלה אצלו גידול ממאיר. הוא כתב על הפחד אך גם על תחושת הכרת התודה על חיים ארוכים ומלאים, שבהם היה מקום לאהבה, למחקר, לעזרה לאנשים אחרים ולאורח חיים פעיל. כעת חיים אלו מסוכמים בספר שרבים ממעריציו של סאקס ברחבי העולם מן הסתם יקראו. בערוב ימיו הוא הצליח לבסוף לעשות ספר גם מחייו שלו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015