ארכיון חודשי: אוגוסט 2015

מנידוי לתקווה

 

rabbi_Harel-150x150

לכבוד הרב ארלה הראל שלומות

אני מתכתב איתך ועם דעותיך בנושא ההומו לסבי מזה זמן והשנה אף הסבנו ביחד בפאנל במסגרת של "כנס ירושלים" הנכבד. ברם, לוז הדיון הדחוס וגם מתח רב מסביב מנע את האפשרות לנהל דיאלוג ולהבהיר עמדות. וכעת, כשפרסמת את דבריך ב"עולם קטן", אני מבקש בהזדמנות זו ללבן את הדברים ואת נקודות ההסכמה והמחלוקת.

ראשית, אני מסכים איתך שלא קיים כל גיבוי רבני למעשה הטרוריסטי של ישי שליסל. למעשה, הוא הצליח לא רק לפרוץ את מחסום המשטרה, אלא אף פרץ גבול של כל שיח- ליד מעשה אלימות כה קיצוני ומטורף, כל דעה קדומה מכוערת תיראה כמתונה. ואכן קיימות גם קיימות בציבור הדתי וגם בקרב רבנים אמירות שאינן מתירות את דמם של בני אדם הומו לסביים, חלילה- אך יוצרות אווירה של דמוניזציה, שנאה, סלידה והיסטריה מוסרנית. באותו כנס ארגון "בקדושה" שהזכרת, אחד מחשובי הרבנים של הציונות הדתית, רב אליקים לבנון, קרא להומוסקסואליות "סטייה ומחלה" ( והערת לו שאתה חולק עליו בנקודה זו). רב ישראל רוזן ( גם לא דמות שוליים), כתב בעלון שבת על "קהילה המניפה דגל של סטיה ומפתה אל שורותיה" ( ובאותה נשימה המליץ על עמותת "כמוך") ורשימה באתר סרוגים דיברה על "צעדת המוות", לא פחות. וכשאנשים שומעים שיש מצעד של סוטים וחולים פתיינים ומסוכנים- האם זה לא סביר לחשוב שכמה מהם ירצו לקחת סכין או אקדח ?

שנית, אני חושב שהביקורת שלך על הקהילה הדתית הגאה ( שאני פעיל בה כבר שנים רבות) היא גם לא מדויקת עובדתית וגם מעליבה. היא לא מדויקת עובדתית כי איננו "תובעים מהרבנים להתיר איסורים או להתאים את התורה להבנתנו האנושית". בפאנל בכנס ירושלים, נציגת הארגון "בת קול" בת עמי נוימאייר אף אמרה זאת במפורש. איננו תמימים ואנו מבינים שמנגנון הרבני דהיום לא בנוי לשינויים כה מרחיקי לכת במערכת- וגם לשינויים זעירים הרבה יותר. אנו לא שם אפילו לגבי מטריה בשבת וקטניות בפסח- אז בנושא הומולסבי?

וביקורת שלך גם מעליבה כי יש בה יותר משמץ של זלזול. למה לקרוא לנו "אנשים משולי הציבור הדתי"? אם תסתכל ברשימת השמות תחת מכתב פתוח לרב לבנון שפורסם ע"י חברי "חברותא" תמצא שם בוגרים של מיטב המוסדות של הציונות הדתית לכל אורך הקשת. ובכלל,למה לא להתווכח עם דעה באופן ענייני? הרי אתה מצדד, למשל, בעלייה להר הבית, ואף זה בניגוד מוחלט לרוב הפוסקים האורתודוקסים של דורנו. האם היית רוצה שיתייחסו אליך בתור "דמות רבנים שולית מהשוליים"? בנוסף, אתה בעצמך בא ואומר שיש להתייחס בכבוד לדעה שנשמעת בתוך בית המדרש, גם אם לא מסכימים איתה. ובאגף הליבראלי של הציונות הדתית כבר בהחלט נשמעות דעות הקוראות ליציאה מהארון, כמו של הרבנים יובל שרלו, בני לאו ורבנית מלכה פייטרקובסקי. האם ריבוי הדעות של בית מדרש חל עליהם? או שמבחינתך הם "מחוץ לתחום", כמו ספרה של הרבנית פייטרקובסקי שרשת "דברי שיר" סרבה להפיץ ? מדובר , אגב, באותה רשת שהפיצה את ספרך החדש…

איני רב ולא מורה הלכות ולכן לא אכנס איתך לדיון על ניצחיות ודינאמיות של התורה. רק אומר שבעיניי, העמדה שתומכת בטיפולי המרה, בניגוד מוחלט לדעתם של כל הארגונים המקצועיים בארץ ובעולם ומתבססת על קומץ שולי מאד של אנשי מקצוע היא …לא עקבית. לפי ההיגיון שלך, מותר לשנות נטייה מינית, גם אם רוב מוחלט אנשי טיפול אומרים שאי אפשר- ולעומת זאת אסור לשנות הלכה, שלהשתנות ולהתפתח זה מה שהיא עשתה במשך רוב ההיסטוריה שלה.

אבל נחזור להווה. כאמור, איני צופה שינוי הלכתי דרמטי וכך גם חבריי לקהילה דתית גאה. אנו מובילים שינוי אחר- שינוי חברתי. ואנו חושבים שהוא הסיבה האמיתית לכך שהומופוביה בציבור שלנו יורדת. הדבר נאמר לי באופן אישי אינספור פעמים, גם על ידי רבנים, וגם סתם אנשים שומרי מצוות שפגשתי אותם ושוחחתי איתם. לכן אנו יוצאים מהארון, גם באופן פרטי וגם קולקטיבי. כתבת שאתה מכתת רגליים בכל הארץ כדי לעודד סבלנות, ואנו רוצים שתעבוד קצת פחות קשה. תן לנו קצת לעשות את העבודה שלנו. ככה הציבור לומד הכי טוב. גם בכנס "בקדושה" עליו דיברת, לא ראיתם לנכון להביא הומוסקסואל דתי ( אפילו אחד שעבר טיפולי המרה בהצלחה, מתוך מאות שיש, לטענתכם) והיחיד שיצא שם מהארון היה חבר וועד חברותא ששאל שאלות מהקהל. אחרי המושב רבים מהמשתתפים ניגשו אליו ודיברו איתו. מה שקרא, יציאה מהאורן אחת שווה אלף מילים על סבלנות והכלה.

ודבר אחרון. מובן שאני חולק על אחוזי ההצלחה של הטיפולים שאתה מציג, אבל הנושא הזה כבר נטחן עד דק ולא נוסיף כעת עוד. אותי מעניין משהו אחר. מה צפוי לאותו "לירן" שאותו אתהכל כך משתדל לעודד לנחם. מה יהיה אם הטיפול שלו לא יצליח? ואף עם לסבית הוא לא יוכל להתחתן ? וחיי בדידות יהיו עבור קשים מנשוא, כפי שהם קשים עבור כל אדם נורמלי וכפי שהם היו קשים מנשוא מן הסתם גם עבורך- כפי שאתה בעצמך מודה באומץ באומרך "איני יודע אם הייתי מצליח לעמוד במקום שבו אתם עומדים היום". לירן כעת רק בתחילת הדרך והוא זקוק למעט הכלה ועידוד- אבל מה יהיה כשהוא יזדקק ליותר מזה? כשהוא יבין שהוא לא יצליח להקים את בית חלומותיו? כשהוא ירצה להקים משפחה דתית גאה, כמו של בת עמי ? משפחתה הדתית המורחבת מקבלת אותה היום באהבה רבה- האם גם אתה תהיה מוכן לקבל את לירן ? האם הוא יישאר אז "לירן היקר עד מאד"? אם וכאשר לירן יחליט להצטרף לקהילה הדתית הגאה ולצעוד איתנו- אנו רוצים שהוא לא רק לא יידקר, אלא ירגיש בבית במשפחתו ובקהילתו. שלא יהפוך ל"דמות שוליים", "הורס התורה ומשעבד אותה לגחמותיו"? כולנו רוצים לעזור ללירן. נראה לנו שהציבור הדתי מבין זאת יותר ויותר. האם גם אתה מבין זאת? האם אתה מוכן באמת לחבק את כולם, אף בלי הסכמה?

מחכה לתשובתך

זאב

כתום פצוע

בעקבות אירועים אחרונים …

כתום פצוע

– כתבנו משה נוסבאום נמצא בכיכר רבין ומדווח לנו משם על החדשות הקשות של הערב, הפיגוע ב"צעדה הכתומה"

– כן יעקב, לפני שעה קלה מפגע, שזהותו מתבררת ברגעים אלו ממש זרק רימון על ה"צעדה הכתומה" שנערכת כאן בתל אביב לציון עשור להתנתקות.

– משה, לפני שנמשיך, אולי תספר לצופים במספר מילים מהי אותה "צעדה כתומה"

– ובכן, מדובר ביוזמה בלתי מפלגתית של מספר פעילים משני צדי הקו הירוק. השנה הם החליטו לציין עשור להתנתקות על ידי עריכת צעדה במספר ערים בישראל, כולל בתל אביב. המשתתפים עונדים סרטים כתומים, נושאים כרזות לזכר ההתנתקות ( או כפי שהם מכנים אותה, "עקירת גוש קטיף"), ושרים משירי ארץ ישראל. הצעדה המרכזית התאספה בתל אביב בגן מאיר, ויצאה משם לכיוון של כיכר רבין, שם הייתה אמורה להיערך העצרת במרכזית. כעת יש כאן מהומה מובנת, אך נראה שעם כל הצער העצרת תתחיל בעוד דקות אחדות.

– תודה משה, אולי מבקש ממך עוד פרטים בהמשך. ובכן, מה אירע הערב ?

– כאמור, בכיכר רבין, כאן אמורה להתארגן עצרת של אנשי ציבור ואמנים. לאורך מסלול הצעדה היו הפגנות נגד של מספר קטן של פעילי שמאל ראדיקלי, תחת שלטים "אין כיבוש בתל אביב", " לא חוזרים לעזה" ו"תלכו לעזה-ז"ל". לפני שעה קלה אחד המפגינים השליך רימון על קבוצת צועדים ופצע כמה מהם. הוא נעצר וזהותו נקבעה ממש לפני רגעים אחדים. הפצועים, ארבעה במספר, הובהלו לבית החולים "איכילוב". מצבה של אחת מהן מוגדר כעת קשה והיא מונשמת, שלושה אחרים מוגדרים כפצעים קל עד בינוני והם מקבלים טיפול. מובן שכל הסובבים כאן בהלם מוחלט ממה שהתרחש.

– משה, מה אתה יכול לספר לנו על המפגע?

– ובכן, ככל הנראה יעקב, מדובר בנמרוד שני, הידוע גם בכינוי "נמרום האדום". זהו פעיל וותיק בשמאל רדיקאלי, שנצפה פעמים רבות מתעמת עם חיילי צה"ל במחסומים. הוא צולם גם כשהוא משליך אבנים לעבר שוטרי מג"ב. מספר פעמים הוא צוטט בתקשורת כמי שאומר "כיבוש הוא טרור ובטרור נלחמים עם טרור". בעבר, היה חשוד בהגשת סיוע לארגוני טרור ואחזקת אמצעי חבלה ואף נעצר, אך שוחרר עקב חוסר ראיות. הערב, כנראה שיש ראיות מוצקות יותר, לדאבונינו

– תודה לך משה, נחזור אליך בהמשך. עמית סגל, מהן התגובות המערכת המדינית ?

– יעקב, בהחלט קשה להגיד ערב טוב בערב שכזה. במערכת המדינית יש גינוי גורף, מקיר אל קיר לפיגוע שהתרחש לפני שעה קלה ב"צעדה הכתומה". נשיא המדינה יוצא עם מסר חריף "לא לשנאת חינם". ראשי כל המפלגות מגנים בלשון שאינה משתמעת. זה נאמר בצורה כמעט גורפת, להוציא את נציגי הרשימה המאוחדת. הם נמנעים מלהגיב, להוציא את ראש המפלגה איימן עודה, שבחר להגיב בצורה לקונית "אנו מצטערים על כל צורה של שפיכות דמים ועל כל אלימות ובראש ובראשונה אלימות של כיבוש שבן הראוי שתסתיים בהקדם. אנו נמשיך להיאבק נגד כיבוש בכל צורה שנראית לנו, אך זו אינה דרכינו".

– תודה לך עמית ובחזרה אליך, משה.

– כן, יעקב, מצטרפת אלינו כאן מוריה מיישוב כוכב השחר, שהייתה בין הצועדים, קרובה מאד למקום בו נזרק הרימון ולא נפגעה בנס. תוכלי לספר לנו בכמה מילים מה ראית?

– אני עדיין בהלם…קשה לי לדבר אבל אני אנסה.צעדנו, שרנו שירים והאווירה הייתה ממש נחמדה. אפילו הצטלמתי סלפי ושלחתי להורים וכתבתי להם "מתל אביב המחבקת". ופתאום צעקות, עשן, דם, פצועים. ראיתי קבוצה של אנשי שמאל שצעקו משהו ולא הבנתי… ואז פתאום היה פיצוץ ועשן. אחרי שנייה של הלם, הבנתי שמישהו זרק רימון…איזה מטורף…אני מבינה עכשיו שזה יהודי ?

– אכן, כך נראה. מוריה, אני רוצה להפנות אלייך שאלה. ברור שכולנו מזועזעים ממה שקרה ובכל זאת…אתם יודעים שתל אביב היא עיר של שמאל חילוני, מדוע היה לכם כל כך חשוב לעשות את הצעדה דווקא כאן? האם לא יכולתם לצפות לסוג כזה של תגובה ולהימנע ממנה מבעוד מועד ?

– אני קצת בהלם מהשאלה…אנחנו לא תקפנו אף אחד. אתם יודעים מה, משה ויעקב- באולפן, אני רוצה להגיד לכם משהו. אני לא יודעת כמה אנשים בתל אביב יודעים שעד היום, עשר שנים אחרי שהבתים שגוש קטיף נהרסו, יש אנשים שעדיין אין להם בגורי קבע. יש אנשים שעדיין לא עובדים. יש ילדים שעדיין צריכים ללכת לפסיכולוג בגלל הטראומה שהייתה להם. מוחים פה נגד כל עוולה – חוץ מאשר נגד העוולה שהיא מתחת לאף שלהם. וחשנו שהגיע זמן לשנות את זה.אין באמת מדינת תל אביב ומדינת יש"ע. אנו באנו לכאן כי אכפת לנו ממה שקורה פה. ואני עדיין בהלם, אבל רוב התל אביבים לא שונאים אותנו ולבטח לא היו זורקים רימון. ראיתי גם איך מיד כמה חבר'ה עם שיער מחומצן ועגילים רצו לטפל בפצועים.

– מוריה, הערב נשמעות קריאות נקמה, שמענו אותן גם מאחורייך לפני רגע. מה את אומרת להם?

– אני אומרת שקריאות כאלה באות בדיוק להרוס את המטרה שבגללה באנו לכאן. באנו כדי לחבר. באנו כדי למחות על עוול שנעשה לאנשים. זה בסדר שיתווכחו איתי, שלא יסכימו איתי- אבל אני לא יכולה להרגיש שאני שקופה, שאני אוויר, שלא מתייחסים אלי, שמדינה הורסת לי את הבית ולוקחת לי את הפרנסה- ולאיש לא אכפת. הרי אף אחד לא היה רוצה שזה יקרה לו.

– מוריה, מה אתם הולכים לעשות עכשיו?

– אנחנו נתחיל את העצרת. כולנו בהלם, כולנו המומים, אבל נמשיך לעשות את מה שהתכוונו. לחזק את הקשר בין חלקי העם, את האחריות ההדדית. לא ניתן למשוגע אחד להדביק את כולנו בשנאה. אני מקווה שכל הפצועים יחלימו.

– תודה לך מוריה ואנו מקווים שהמשך הערב יהיה רגוע. משה, מה ידוע לך על מצבם של הפצועים?

– הם מקבלים טיפול. מצבה של אחת מהם מוגדר כמי שלא יצאה מכלל סכנת חיים. ואגב, שמעתי מהצועדים שמדובר בבחורה תל אביבית חילונית, שבאה כדי להזדהות עם חבריה , אותם הכירה בזמן של לימודים באוניברסיטת בר אילן. בכלל, רואים פה עכשיו התקהלות מעניינת של אנשי שמאל וימין, דתיים וחילוניים שמתקבצים,מתחבקים, מדברים ושרים. הרבה דמעות והרבה תפילות יש פה מסביב.

תודה לך משה נוסבאום בכיכר רבין, אנו גם נאחל החלמה מלאה לפצועים והמשך ערב רגוע. וכעת ליתר כותרות הערב. מצעד הגאווה בירושלים נערך הערב ללא כל תקריות מיוחדת

סקירת יולי 2015

פונדמנטליזם אפריקני

כשתמלוגי נפט בשווי מיליארדי דולרים מתחלקים בין פקידי שלטון מושחתים, אין זה מפתיע שהאסלאם הקיצוני מצליח להרים ראש. על עלייתו של ארגון בוקו חראם בניגריה

*

העיסוק האינטנסיבי של התקשורת הישראלית בדאעש מובן בהחלט. בסופו של יום, אנחנו קרובים מאוד לזירת האירועים. אך מתברר שישנם עוד ארגונים דומים בעולם, לדוגמה בוקו חראם הפועל בניגריה. רשימתו של ג'ושוע האמר ב–New York Review of Books מתארת את התפתחותו של ארגון זה ומעלה מספר תובנות על האסלאם הקיצוני.

ראשית, מעט רקע. אוכלוסיית ניגריה מונה 174 מיליון תושבים. מבחינת ייצור הנפט, היא ממוקמת במקום העשירי בעולם. המדינה עם התל"ג השנתי הגבוה ביותר באפריקה. לאחר זכייתה בעצמאות בשנת 1960 רבים ציפו שניגריה תהפוך למעצמה כלכלית בינלאומית, אך לא כך היה. כמו במדינות רבות בעידן הפוסט–קולוניאלי, בניגריה שלטו אנשי צבא שהתחלפו בתדירות גבוהה ויצרו משטר מושחת מן המסד ועד הטפחות. השלטון האזרחי שעלה ב–1999 לא שיפר את המצב, וניגריה עדיין נמצאת במקום מאוד לא מכובד במדד השחיתות העולמי. נגיד הבנק המרכזי של ניגריה, למידו סאנוסי, האשים בשנה שעברה את תאגיד הנפט הלאומי כי הסתיר תמלוגי נפט בסך 18.5 מיליארד דולר במהלך שנה אחת, וחילק אותם בין מספר מצומצם של מוטבים בצמרת התאגיד. שלא במקרה, אותו נגיד פוטר מתפקידו מספר שבועות לאחר מכן.

נאמנים לדעאש. זירת פיגוע שביצעו בוקו חראם בניגריה, 2014 צילום: אי.פי.אי

נאמנים לדעאש. זירת פיגוע שביצעו בוקו חראם בניגריה, 2014
צילום: אי.פי.אי

ערך תמלוגי הנפט שלא הגיעו לכיסם של האזרחים נאמד בכ–400 מיליארד דולר בכל שנות עצמאותה של ניגריה. במצב כזה, אך טבעי הוא שתקום תנועת מחאה שתבטיח לנקות את האורוות ולהשיב את הסדר על כנו. וכך היה. ב–2002 מטיף דת צעיר בשם מוחמד יוסוף שבא מהעיר מיידיגורו, לא רחוק מהגבול עם צ'אד, התחיל לאסוף סביבו תומכים וחסידים. הוא הכריז שרעיונות מערביים וחינוך מערבי אסורים – חראם – על פי האסלאם. המסר מצא את דרכו ללבם של ניגרים רבים חסרי השכלה, שבקלות יכלו לזהות את אלו שקיבלו חינוך מערבי כמי שהפכו לאחר מכן לפקידי ממשל מושחתים.

ב–2008 החלו התנגשויות בין חייליו של יוסוף, שצברו נשק ותחמושת, לצבא ולמשטרה הניגריים, ובסופן הוא נלכד והוצא להורג. תפקיד ההנהגה עבר לאבו באכר שקאו, הקיצוני אף יותר מיוסוף. בהמשך, בשנת 2010 נערכו בחירות במדינה ובהן הביס מועמד נוצרי בשם גודלאק ג'ונתן את הרודן הצבאי של מחוז הצפון, מוחמד בוחארי. בתגובה הכריזו תומכי בוקו חראם, שמנו אז כשלושת אלפים איש, מלחמה על הממשל הניגרי והתחילו להוציא לפועל פיגועי טרור ופיגועי התאבדות.

אירוע מזעזע במיוחד התרחש בבית ספר כפרי לבנות בעיר צ'יבוק, שבו נחטפו 276 ילדות שלפי דעת מייסדי הארגון "היו אמורות להתחתן ולא לקבל חינוך מערבי קלוקל". מספר ילדות הצליחו מאז להימלט בדרכים לא ברורות ורובן עדיין מוחזקות במקום לא נודע. שקאו אף הכריז על כוונתו למכור אותן כיוון שהן "רכושו של אללה". הדבר גרם לזעזוע בכל העולם, אך הצבא הניגרי, המוסלמי ברובו, עדיין לא נכון לגמרי לציית לנשיא הנוצרי ולא משקיע מאמצים רבים על מנת לאתר את הילדות.

בינתיים, העניינים הסתבכו עוד יותר. בוקו חראם הכריז במארס השנה נאמנות לדעאש. בתגובה, הנשיא ג'ונתן החל לפעול בצורה נמרצת יותר נגד הארגון, תוך שיתוף פעולה צבאי עם צ'אד וקמרון. המורדים של בוקו חראם ניגפו בקרבות והפסידו לקואליציה החדשה את רוב השטח שהצליחו לכבוש. אלא שנראה שההתערבות המדוברת הייתה מאוחרת מדי, ובבחירות האחרונות ג'ונתן הפסיד למוחמד בוחארי, שנתפס כאדם קשוח יותר שמסוגל להביס את ארגון הטרור. בוחארי הוכתר כנשיא בחודש מאי בטקס רב רושם והבטיח להילחם בטרור ללא פשרות. הטרוריסטים מצדם לא נשארו חייבים והוציאו לפועל מספר פיגועי התאבדות, כשבאחד מהם הצליחו לראשונה לבצע פיגוע בשוק של עיר הבירה יולה. הילדות החטופות עדיין לא נמצאו. כעת נותר לראות האם אכן קיים פתרון צבאי לטרור שבניגריה, ואם כן מה עושים עם העוני והשחיתות שישובו לשרור בתום המלחמה.

———

לכלא נולד

האם עדיף להשאיר ילד שנולד בכלא לצד אמו האסירה או להוציאו למשפחת אומנה? מסקנות מפתיעות של מחקרים עדכניים עתידות לשנות את תפיסת בתי הכלא בארה"ב

*

רשימתה של שרה יגר בירחון Atlantic מוקדשת לנשים שהפכו לאמהות בבתי מאסר בארה"ב. ארה"ב היא המדינה שמחזיקה במספר האסירים הגבוה ביותר בעולם, וכך הוא גם בנוגע למספר האסירות. גם מי שסובר שלא ראוי בשום אופן שילד ייוולד לתוך מציאות של אמא אסירה, ברור שמצבים כאלה קורים ואין שליטה של ממש עליהם. או אז, למדינה נותרות שתי אפשרויות – או למסור את הילדים לאומנה עד לשחרורה של האם, או להקים בבית כלא עצמו מקום שבו אסירות תוכלנה לגדל את ילדיהן.

למעשה, מדובר בוויכוח ישן בין מי שרואה את בתי הסוהר כמערכת מענישה ובין מי שרואה בתקופת המאסר הזדמנות לשיקום האישה שפשעה. האוריינטציה השיקומית של בתי הכלא בארה"ב ידעה עליות ומורדות. בשנות ה–30 הוקמו בבתי הסוהר יחידות שנועדו לסייע לאסירות להשתקם ולגדל את ילדיהן. הן כללו רכישת מיומנויות הוריות, יכולות מקצועיות ואפילו נימוסי שולחן. בהדרגה חלה בהן שחיקה, עד לתקופתו של הנשיא ניקסון, אז הוכרזה מלחמה בסמים ובעקבות כך התמלאו בתי הסוהר בארה"ב באסירים וההשקעה בשיקום לא התאפשרה עוד. רק בשנות ה–90 החלו מוסדות מן הסוג הזה להיפתח מחדש.

"ילדי מאסרים" עוזרים לאימהות לשמור על עצמן. מתוך "כתום זה השחור החדש" צילום: באדיבות יס

"ילדי מאסרים" עוזרים לאימהות לשמור על עצמן. מתוך "כתום זה השחור החדש"
צילום: באדיבות יס

הסוגיה שעניינה יותר מכול את החוקרים היא ההשפעה של מקומות שיקומיים כאלה על האם ועל הילד. ובכן, התברר שאמהות שיכולות לגדל את ילדיהן בין כותלי הכלא נוטות הרבה פחות לשוב לפשיעה. מחקר אחד הראה שאחוז המועדוּת אצל אסירות שילדיהן נלקחו מהן עומד על כ–50%, בעוד אצל אלו שגידלו את הילדים בכלא אחוז המועדות עומד על 17% בלבד. מחקרים אחרים הראו מספרים דומים, והדבר הוביל לכך שמדינות נוספות בארה"ב בחרו ליישם את המדיניות של גידול ילדים בתוך בית המאסר.

נניח שהשתכנענו שגידול ילדים בבית מאסר הוא אכן טוב עבור האם. עתה נשאלת השאלה מה משמעות הדבר עבור הילד, שגדל בתוך מתקן כליאה ועד גיל מסוים רואה את העולם דרך הסורגים בלבד? הפסיכואנליטיקאי האוסטרי רנה ספיץ בדק ילדים שגדלו יחד עם אמהות אסירות מול ילדים שגדלו בבית יתומים. להפתעתו הרבה התברר לו שילדים שגדלו ללא אמהות מגלים חוסר הסתגלות קיצוני ומתים מוקדם בשיעורים הרבה יותר גבוהים. לעומת זאת, ילדים שגדלו יחד עם אמהות בבית הכלא מגלים התפתחות תנועתית וסקרנות כל כך גדולה, עד שהאמהות היו צריכות להשקיע מאמץ בעיקר כדי לרסן אותם.

מחקרי אורך עכשויים, שהתחילו להתפרסם רק בשנים האחרונות, מדווחים על תוצאות דומות וברמת מובהקות גדולה יותר. כך, ילדי אסירות בשנות ה–2000 שגדלו בנפרד נוטים להתקשרות בטוחה ב–30% מהמקרים. ילדים שגדלו בתוך בית מאסר, לעומת זאת, מגיעים להתקשרות בטוחה בשיעור של 60%, שיעור הדומה לזה של בני גילם ממשפחות נורמטיביות. יתרה מזאת, מתברר שככל שהילדים שהו זמן רב יותר יחד עם האמהות שלהם בתוך בית המאסר, ההתקשרות שלהם וביטחונם האישי היו גבוהים יותר. באופן מעניין, התברר שאמהות אסירות מגלות הרבה יותר עניין בילדים שנולדו להן במאסר מאשר בילדים שנולדו להן בחוץ, ויש לכך סיבות טובות. בתוך בית הסוהר אין להן לאן ללכת חוץ מאשר להיות עם ילד. אין שם אלכוהול וסמים והן גם מקבלות הדרכה הורית מאנשי טיפול הנמצאים במקום. בנוסף, יש סביבן רשת תמיכה חברתית של אמהות אסירות אחרות, שעוזרות ל"חברות לצרה" לגדל את ילדיהן.

המחקר העדכני בודק את ילדי האסירות כשהם מתחילים ללכת לבתי הספר. בינתיים נראה שאין להם בעיות לימודים חריגות, אך הדבר דורש עוד זמן. בינתיים, נשים הרות בארה"ב עדיין תיעצרנה ותיכלאנה, אך ייתכן שמדיניות שיקומית חכמה ונכונה תסייע לכך שהדור החדש הנולד בבתי המאסר יהיה גם הדור האחרון שיבקר בהם.

———

שכתוב תולדות האורתודוקסיה

בספרו החדש חושף מארק שפירא כיצד האורתודוקסיה מטילה צנזורה על ההיסטוריה של עצמה, אך גם מצדיק זאת

*

חוקר היהדות אלן בריל מראיין בבלוג שלו את מארק שפירא, מי שהוציא לאחרונה ספר חדש שמכה גלים (שוב) ביהדות ארה"ב. שפירא, מרצה ליהדות באוניברסיטת סטרנטון, למד תחת גדול חוקרי הרמב"ם, יצחק טברסקי, ופרסם עד עכשיו שני ספרים פופולריים – ביוגרפיה של הרב יחיאל יעקב ויינברג – בעל ה"שרידי אש" וספר על הפירושים השונים שניתנו במהלך הדורות לעיקרי האמונה לרמב"ם. ספריו של שפירא הכו גלים כיוון שהם גילו פן לא שגרתי בתפיסות אורתודוקסיות, את הקרע שהיה בנפשו של הרב ויינברג בין השתייכותו לחקר היהדות המודרני ובין זיקתו העמוקה ללמדנות הליטאית. גם הספר על עיקרי האמונה עורר עניין כי למעשה הוא שמט את הקרקע מתחת לתפיסה שיש ביהדות בסיס תיאולוגי בלתי מעורער שדרכו ניתן לסווג יהודים כמאמינים בצורה נכונה.

שמו של הספר הנוכחי באנגלית הוא "לשנות את הנצחי – כיצד יהדות אורתודוקסית משכתבת את ההיסטוריה". שפירא, אורתודוקסי בעצמו, מראה בספרו כיצד היהדות האורתודוקסית משכתבת את תולדותיה, "משפצת" את הדמויות הרבניות הבאות הן מתוכה והן מחוצה לה וגם מצנזרת את כתביה.

אם‭ ‬הוא‭ ‬התנגד‭ ‬לי‭"‬ג‭ ‬עיקרי‭ ‬אמונה‭ ‬או‭ ‬לקבלה‭, ‬יש‭ ‬לכתוב‭ ‬זאת‭. ‬הרש‭"‬ר‭ ‬הירש

אם‭ ‬הוא‭ ‬התנגד‭ ‬לי‭"‬ג‭ ‬עיקרי‭ ‬אמונה‭ ‬או‭ ‬לקבלה‭, ‬יש‭ ‬לכתוב‭ ‬זאת‭. ‬הרש‭"‬ר‭ ‬הירש

המראיין מדגיש את עמדתו הדואלית של מחבר הספר, אשר מצד אחד מתעקש שהמוטיבציה היחידה שלו לכתיבה הייתה "לספר סיפור מעניין", ומצד שני כותב את דבריו בנימת תוכחה ומשווה את הצנזורה לעיתון "פראבדה" הסובייטי הזכור לשמצה. בדבריו שפירא מאשר שאכן לדעתו חלק מכתיבת ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית מתבצעת באופן מגמתי הדומה לזה של עיתונות סובייטית. כלומר, קיימת אליטה שמכירה את העובדות לאשורן, אך חוששת שידיעת עובדות אלו על ידי הקהל הרחב עלולה לערער את אמונתו. לכן אליטה זו משכתבת ומצנזרת את ההיסטוריה.

ככלל, יחסו של שפירא להיסטוריוגרפיה החרדית אינו בהכרח שלילי. הוא חושב שהקהילה החרדית אמורה לצרוך את הספרים האלו. מה שנראה בעייתי בעיניו הוא שקיים גם זרם ניכר בקרב האורתודוקסיה שמונה אנשים שרגילים לקרוא עבודות היסטוריוגרפיות משמעותיות ומקצועיות שעונות על קריטריונים מחקריים. ברור לשפירא שיהודים אלו לא יהיו מוכנים להוריד את הרף ברגע שהדברים נוגעים דווקא למדעי היהדות.

בהקשר זה שפירא מספר סיפור על איש דתי אקדמאי שפנה אליו, מודאג מאוד מכך שבנו אימץ אורח חיים חסידי. הוא שאל את שפירא האם כדאי לו לתת לבנו לעיין למשל בספריו של ההיסטוריון דוד אסף, שמתאר כל מיני דברים "פיקנטיים" בתולדות החסידות, כגון התנצרות בנו של בעל התניא. שפירא השיב לו בשלילה. בנו בנה לעצמו עולם רוחני מסוים ואין צורך לנסות לקעקע אותו מבחוץ.

האם זה לא עובד ככה גם במשפחות, שואל שפירא. האם בני משפחה חייבים להכיר את כל הסודות של כולם או שלפעמים דווקא אי הידיעה היא זו ששומרת עליהם מאושרים? שפירא מבחין בין פטרנליזם חינוכי, היכול להיות הכרחי ומוצדק, לבין ידע היסטורי. לגביו הוא מסרב לקבל את התפיסה הפוסט מודרנית ואומר שעלינו לעשות ככל יכולתנו על מנת לגלות תמונה מלאה בצורה מרבית של עובדות היסטוריות. לכן, אם רש"ר הירש התנגד לי"ג עיקרי האמונה לרמב"ם או לקבלה או נשא נאום חוצב להבות על המשורר הגרמני שילר, יש לכתוב זאת כשמתארים את אישיותו (ההוצאה החרדית "נצח" דאגה למחוק אזכורים מן הסוג הזה).

גם רבה הראשי של בריטניה לשעבר, יונתן סאקס, נאלץ למחוק מספרו על הסובלנות מספר קטעים שקוראים לסובלנות דתית בצורה מובהקת מדי, כיוון שהם הרגיזו קוראים אורתודוקסים. ואולם, דווקא אותם קטעים זיכו אותו בפרסים אחרים. שפירא מדבר גם על צנזורה מסוג אחר, מעין גיהוץ של תקינות פוליטית, הדומה להוצאת המילה "כושי" מהספר "הקלברי פין". זו לדעתו פרקטיקה קבילה לגבי תלמידי חטיבה, אך לא לגבי סטודנטים שאמורים להכיר יצירות קלסיות כפי שהן.

לסיום, שפירא מספר על הניסיון "לשפץ" את כתיבתו הוא. בכתיבתו האקדמית הוא התייחס לרבנים בשם משפחתם ללא אזכור התואר רב, ופעם אחת טברסקי העיר למנחה אקדמי אחר שלו שזה לא מכובד. אותו מנחה אקדמי שאל האם לדעתו של טברסקי ראוי להוסיף את התואר רב גם לפני שמו של אחד ממייסדי התנועה הרפורמית, אברהם גייגר. טברסקי שתק והוא ירד מהנושא.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015