סקירת יולי 2015

פונדמנטליזם אפריקני

כשתמלוגי נפט בשווי מיליארדי דולרים מתחלקים בין פקידי שלטון מושחתים, אין זה מפתיע שהאסלאם הקיצוני מצליח להרים ראש. על עלייתו של ארגון בוקו חראם בניגריה

*

העיסוק האינטנסיבי של התקשורת הישראלית בדאעש מובן בהחלט. בסופו של יום, אנחנו קרובים מאוד לזירת האירועים. אך מתברר שישנם עוד ארגונים דומים בעולם, לדוגמה בוקו חראם הפועל בניגריה. רשימתו של ג'ושוע האמר ב–New York Review of Books מתארת את התפתחותו של ארגון זה ומעלה מספר תובנות על האסלאם הקיצוני.

ראשית, מעט רקע. אוכלוסיית ניגריה מונה 174 מיליון תושבים. מבחינת ייצור הנפט, היא ממוקמת במקום העשירי בעולם. המדינה עם התל"ג השנתי הגבוה ביותר באפריקה. לאחר זכייתה בעצמאות בשנת 1960 רבים ציפו שניגריה תהפוך למעצמה כלכלית בינלאומית, אך לא כך היה. כמו במדינות רבות בעידן הפוסט–קולוניאלי, בניגריה שלטו אנשי צבא שהתחלפו בתדירות גבוהה ויצרו משטר מושחת מן המסד ועד הטפחות. השלטון האזרחי שעלה ב–1999 לא שיפר את המצב, וניגריה עדיין נמצאת במקום מאוד לא מכובד במדד השחיתות העולמי. נגיד הבנק המרכזי של ניגריה, למידו סאנוסי, האשים בשנה שעברה את תאגיד הנפט הלאומי כי הסתיר תמלוגי נפט בסך 18.5 מיליארד דולר במהלך שנה אחת, וחילק אותם בין מספר מצומצם של מוטבים בצמרת התאגיד. שלא במקרה, אותו נגיד פוטר מתפקידו מספר שבועות לאחר מכן.

נאמנים לדעאש. זירת פיגוע שביצעו בוקו חראם בניגריה, 2014 צילום: אי.פי.אי

נאמנים לדעאש. זירת פיגוע שביצעו בוקו חראם בניגריה, 2014
צילום: אי.פי.אי

ערך תמלוגי הנפט שלא הגיעו לכיסם של האזרחים נאמד בכ–400 מיליארד דולר בכל שנות עצמאותה של ניגריה. במצב כזה, אך טבעי הוא שתקום תנועת מחאה שתבטיח לנקות את האורוות ולהשיב את הסדר על כנו. וכך היה. ב–2002 מטיף דת צעיר בשם מוחמד יוסוף שבא מהעיר מיידיגורו, לא רחוק מהגבול עם צ'אד, התחיל לאסוף סביבו תומכים וחסידים. הוא הכריז שרעיונות מערביים וחינוך מערבי אסורים – חראם – על פי האסלאם. המסר מצא את דרכו ללבם של ניגרים רבים חסרי השכלה, שבקלות יכלו לזהות את אלו שקיבלו חינוך מערבי כמי שהפכו לאחר מכן לפקידי ממשל מושחתים.

ב–2008 החלו התנגשויות בין חייליו של יוסוף, שצברו נשק ותחמושת, לצבא ולמשטרה הניגריים, ובסופן הוא נלכד והוצא להורג. תפקיד ההנהגה עבר לאבו באכר שקאו, הקיצוני אף יותר מיוסוף. בהמשך, בשנת 2010 נערכו בחירות במדינה ובהן הביס מועמד נוצרי בשם גודלאק ג'ונתן את הרודן הצבאי של מחוז הצפון, מוחמד בוחארי. בתגובה הכריזו תומכי בוקו חראם, שמנו אז כשלושת אלפים איש, מלחמה על הממשל הניגרי והתחילו להוציא לפועל פיגועי טרור ופיגועי התאבדות.

אירוע מזעזע במיוחד התרחש בבית ספר כפרי לבנות בעיר צ'יבוק, שבו נחטפו 276 ילדות שלפי דעת מייסדי הארגון "היו אמורות להתחתן ולא לקבל חינוך מערבי קלוקל". מספר ילדות הצליחו מאז להימלט בדרכים לא ברורות ורובן עדיין מוחזקות במקום לא נודע. שקאו אף הכריז על כוונתו למכור אותן כיוון שהן "רכושו של אללה". הדבר גרם לזעזוע בכל העולם, אך הצבא הניגרי, המוסלמי ברובו, עדיין לא נכון לגמרי לציית לנשיא הנוצרי ולא משקיע מאמצים רבים על מנת לאתר את הילדות.

בינתיים, העניינים הסתבכו עוד יותר. בוקו חראם הכריז במארס השנה נאמנות לדעאש. בתגובה, הנשיא ג'ונתן החל לפעול בצורה נמרצת יותר נגד הארגון, תוך שיתוף פעולה צבאי עם צ'אד וקמרון. המורדים של בוקו חראם ניגפו בקרבות והפסידו לקואליציה החדשה את רוב השטח שהצליחו לכבוש. אלא שנראה שההתערבות המדוברת הייתה מאוחרת מדי, ובבחירות האחרונות ג'ונתן הפסיד למוחמד בוחארי, שנתפס כאדם קשוח יותר שמסוגל להביס את ארגון הטרור. בוחארי הוכתר כנשיא בחודש מאי בטקס רב רושם והבטיח להילחם בטרור ללא פשרות. הטרוריסטים מצדם לא נשארו חייבים והוציאו לפועל מספר פיגועי התאבדות, כשבאחד מהם הצליחו לראשונה לבצע פיגוע בשוק של עיר הבירה יולה. הילדות החטופות עדיין לא נמצאו. כעת נותר לראות האם אכן קיים פתרון צבאי לטרור שבניגריה, ואם כן מה עושים עם העוני והשחיתות שישובו לשרור בתום המלחמה.

———

לכלא נולד

האם עדיף להשאיר ילד שנולד בכלא לצד אמו האסירה או להוציאו למשפחת אומנה? מסקנות מפתיעות של מחקרים עדכניים עתידות לשנות את תפיסת בתי הכלא בארה"ב

*

רשימתה של שרה יגר בירחון Atlantic מוקדשת לנשים שהפכו לאמהות בבתי מאסר בארה"ב. ארה"ב היא המדינה שמחזיקה במספר האסירים הגבוה ביותר בעולם, וכך הוא גם בנוגע למספר האסירות. גם מי שסובר שלא ראוי בשום אופן שילד ייוולד לתוך מציאות של אמא אסירה, ברור שמצבים כאלה קורים ואין שליטה של ממש עליהם. או אז, למדינה נותרות שתי אפשרויות – או למסור את הילדים לאומנה עד לשחרורה של האם, או להקים בבית כלא עצמו מקום שבו אסירות תוכלנה לגדל את ילדיהן.

למעשה, מדובר בוויכוח ישן בין מי שרואה את בתי הסוהר כמערכת מענישה ובין מי שרואה בתקופת המאסר הזדמנות לשיקום האישה שפשעה. האוריינטציה השיקומית של בתי הכלא בארה"ב ידעה עליות ומורדות. בשנות ה–30 הוקמו בבתי הסוהר יחידות שנועדו לסייע לאסירות להשתקם ולגדל את ילדיהן. הן כללו רכישת מיומנויות הוריות, יכולות מקצועיות ואפילו נימוסי שולחן. בהדרגה חלה בהן שחיקה, עד לתקופתו של הנשיא ניקסון, אז הוכרזה מלחמה בסמים ובעקבות כך התמלאו בתי הסוהר בארה"ב באסירים וההשקעה בשיקום לא התאפשרה עוד. רק בשנות ה–90 החלו מוסדות מן הסוג הזה להיפתח מחדש.

"ילדי מאסרים" עוזרים לאימהות לשמור על עצמן. מתוך "כתום זה השחור החדש" צילום: באדיבות יס

"ילדי מאסרים" עוזרים לאימהות לשמור על עצמן. מתוך "כתום זה השחור החדש"
צילום: באדיבות יס

הסוגיה שעניינה יותר מכול את החוקרים היא ההשפעה של מקומות שיקומיים כאלה על האם ועל הילד. ובכן, התברר שאמהות שיכולות לגדל את ילדיהן בין כותלי הכלא נוטות הרבה פחות לשוב לפשיעה. מחקר אחד הראה שאחוז המועדוּת אצל אסירות שילדיהן נלקחו מהן עומד על כ–50%, בעוד אצל אלו שגידלו את הילדים בכלא אחוז המועדות עומד על 17% בלבד. מחקרים אחרים הראו מספרים דומים, והדבר הוביל לכך שמדינות נוספות בארה"ב בחרו ליישם את המדיניות של גידול ילדים בתוך בית המאסר.

נניח שהשתכנענו שגידול ילדים בבית מאסר הוא אכן טוב עבור האם. עתה נשאלת השאלה מה משמעות הדבר עבור הילד, שגדל בתוך מתקן כליאה ועד גיל מסוים רואה את העולם דרך הסורגים בלבד? הפסיכואנליטיקאי האוסטרי רנה ספיץ בדק ילדים שגדלו יחד עם אמהות אסירות מול ילדים שגדלו בבית יתומים. להפתעתו הרבה התברר לו שילדים שגדלו ללא אמהות מגלים חוסר הסתגלות קיצוני ומתים מוקדם בשיעורים הרבה יותר גבוהים. לעומת זאת, ילדים שגדלו יחד עם אמהות בבית הכלא מגלים התפתחות תנועתית וסקרנות כל כך גדולה, עד שהאמהות היו צריכות להשקיע מאמץ בעיקר כדי לרסן אותם.

מחקרי אורך עכשויים, שהתחילו להתפרסם רק בשנים האחרונות, מדווחים על תוצאות דומות וברמת מובהקות גדולה יותר. כך, ילדי אסירות בשנות ה–2000 שגדלו בנפרד נוטים להתקשרות בטוחה ב–30% מהמקרים. ילדים שגדלו בתוך בית מאסר, לעומת זאת, מגיעים להתקשרות בטוחה בשיעור של 60%, שיעור הדומה לזה של בני גילם ממשפחות נורמטיביות. יתרה מזאת, מתברר שככל שהילדים שהו זמן רב יותר יחד עם האמהות שלהם בתוך בית המאסר, ההתקשרות שלהם וביטחונם האישי היו גבוהים יותר. באופן מעניין, התברר שאמהות אסירות מגלות הרבה יותר עניין בילדים שנולדו להן במאסר מאשר בילדים שנולדו להן בחוץ, ויש לכך סיבות טובות. בתוך בית הסוהר אין להן לאן ללכת חוץ מאשר להיות עם ילד. אין שם אלכוהול וסמים והן גם מקבלות הדרכה הורית מאנשי טיפול הנמצאים במקום. בנוסף, יש סביבן רשת תמיכה חברתית של אמהות אסירות אחרות, שעוזרות ל"חברות לצרה" לגדל את ילדיהן.

המחקר העדכני בודק את ילדי האסירות כשהם מתחילים ללכת לבתי הספר. בינתיים נראה שאין להם בעיות לימודים חריגות, אך הדבר דורש עוד זמן. בינתיים, נשים הרות בארה"ב עדיין תיעצרנה ותיכלאנה, אך ייתכן שמדיניות שיקומית חכמה ונכונה תסייע לכך שהדור החדש הנולד בבתי המאסר יהיה גם הדור האחרון שיבקר בהם.

———

שכתוב תולדות האורתודוקסיה

בספרו החדש חושף מארק שפירא כיצד האורתודוקסיה מטילה צנזורה על ההיסטוריה של עצמה, אך גם מצדיק זאת

*

חוקר היהדות אלן בריל מראיין בבלוג שלו את מארק שפירא, מי שהוציא לאחרונה ספר חדש שמכה גלים (שוב) ביהדות ארה"ב. שפירא, מרצה ליהדות באוניברסיטת סטרנטון, למד תחת גדול חוקרי הרמב"ם, יצחק טברסקי, ופרסם עד עכשיו שני ספרים פופולריים – ביוגרפיה של הרב יחיאל יעקב ויינברג – בעל ה"שרידי אש" וספר על הפירושים השונים שניתנו במהלך הדורות לעיקרי האמונה לרמב"ם. ספריו של שפירא הכו גלים כיוון שהם גילו פן לא שגרתי בתפיסות אורתודוקסיות, את הקרע שהיה בנפשו של הרב ויינברג בין השתייכותו לחקר היהדות המודרני ובין זיקתו העמוקה ללמדנות הליטאית. גם הספר על עיקרי האמונה עורר עניין כי למעשה הוא שמט את הקרקע מתחת לתפיסה שיש ביהדות בסיס תיאולוגי בלתי מעורער שדרכו ניתן לסווג יהודים כמאמינים בצורה נכונה.

שמו של הספר הנוכחי באנגלית הוא "לשנות את הנצחי – כיצד יהדות אורתודוקסית משכתבת את ההיסטוריה". שפירא, אורתודוקסי בעצמו, מראה בספרו כיצד היהדות האורתודוקסית משכתבת את תולדותיה, "משפצת" את הדמויות הרבניות הבאות הן מתוכה והן מחוצה לה וגם מצנזרת את כתביה.

אם‭ ‬הוא‭ ‬התנגד‭ ‬לי‭"‬ג‭ ‬עיקרי‭ ‬אמונה‭ ‬או‭ ‬לקבלה‭, ‬יש‭ ‬לכתוב‭ ‬זאת‭. ‬הרש‭"‬ר‭ ‬הירש

אם‭ ‬הוא‭ ‬התנגד‭ ‬לי‭"‬ג‭ ‬עיקרי‭ ‬אמונה‭ ‬או‭ ‬לקבלה‭, ‬יש‭ ‬לכתוב‭ ‬זאת‭. ‬הרש‭"‬ר‭ ‬הירש

המראיין מדגיש את עמדתו הדואלית של מחבר הספר, אשר מצד אחד מתעקש שהמוטיבציה היחידה שלו לכתיבה הייתה "לספר סיפור מעניין", ומצד שני כותב את דבריו בנימת תוכחה ומשווה את הצנזורה לעיתון "פראבדה" הסובייטי הזכור לשמצה. בדבריו שפירא מאשר שאכן לדעתו חלק מכתיבת ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית מתבצעת באופן מגמתי הדומה לזה של עיתונות סובייטית. כלומר, קיימת אליטה שמכירה את העובדות לאשורן, אך חוששת שידיעת עובדות אלו על ידי הקהל הרחב עלולה לערער את אמונתו. לכן אליטה זו משכתבת ומצנזרת את ההיסטוריה.

ככלל, יחסו של שפירא להיסטוריוגרפיה החרדית אינו בהכרח שלילי. הוא חושב שהקהילה החרדית אמורה לצרוך את הספרים האלו. מה שנראה בעייתי בעיניו הוא שקיים גם זרם ניכר בקרב האורתודוקסיה שמונה אנשים שרגילים לקרוא עבודות היסטוריוגרפיות משמעותיות ומקצועיות שעונות על קריטריונים מחקריים. ברור לשפירא שיהודים אלו לא יהיו מוכנים להוריד את הרף ברגע שהדברים נוגעים דווקא למדעי היהדות.

בהקשר זה שפירא מספר סיפור על איש דתי אקדמאי שפנה אליו, מודאג מאוד מכך שבנו אימץ אורח חיים חסידי. הוא שאל את שפירא האם כדאי לו לתת לבנו לעיין למשל בספריו של ההיסטוריון דוד אסף, שמתאר כל מיני דברים "פיקנטיים" בתולדות החסידות, כגון התנצרות בנו של בעל התניא. שפירא השיב לו בשלילה. בנו בנה לעצמו עולם רוחני מסוים ואין צורך לנסות לקעקע אותו מבחוץ.

האם זה לא עובד ככה גם במשפחות, שואל שפירא. האם בני משפחה חייבים להכיר את כל הסודות של כולם או שלפעמים דווקא אי הידיעה היא זו ששומרת עליהם מאושרים? שפירא מבחין בין פטרנליזם חינוכי, היכול להיות הכרחי ומוצדק, לבין ידע היסטורי. לגביו הוא מסרב לקבל את התפיסה הפוסט מודרנית ואומר שעלינו לעשות ככל יכולתנו על מנת לגלות תמונה מלאה בצורה מרבית של עובדות היסטוריות. לכן, אם רש"ר הירש התנגד לי"ג עיקרי האמונה לרמב"ם או לקבלה או נשא נאום חוצב להבות על המשורר הגרמני שילר, יש לכתוב זאת כשמתארים את אישיותו (ההוצאה החרדית "נצח" דאגה למחוק אזכורים מן הסוג הזה).

גם רבה הראשי של בריטניה לשעבר, יונתן סאקס, נאלץ למחוק מספרו על הסובלנות מספר קטעים שקוראים לסובלנות דתית בצורה מובהקת מדי, כיוון שהם הרגיזו קוראים אורתודוקסים. ואולם, דווקא אותם קטעים זיכו אותו בפרסים אחרים. שפירא מדבר גם על צנזורה מסוג אחר, מעין גיהוץ של תקינות פוליטית, הדומה להוצאת המילה "כושי" מהספר "הקלברי פין". זו לדעתו פרקטיקה קבילה לגבי תלמידי חטיבה, אך לא לגבי סטודנטים שאמורים להכיר יצירות קלסיות כפי שהן.

לסיום, שפירא מספר על הניסיון "לשפץ" את כתיבתו הוא. בכתיבתו האקדמית הוא התייחס לרבנים בשם משפחתם ללא אזכור התואר רב, ופעם אחת טברסקי העיר למנחה אקדמי אחר שלו שזה לא מכובד. אותו מנחה אקדמי שאל האם לדעתו של טברסקי ראוי להוסיף את התואר רב גם לפני שמו של אחד ממייסדי התנועה הרפורמית, אברהם גייגר. טברסקי שתק והוא ירד מהנושא.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: