ארכיון חודשי: ספטמבר 2015

נביא ליום

מדרש גאה על ספר יונה

התמזל מזלו של ספר יונה יותר מכל ספרי תרי עשר של נביאי ישראל. זכה הוא שיקראו בו בהפטרה של מנחה ביום הכיפורים, ורבים מבני ישראל יוציאו עליו ממון רב והוא ייחשב סגולה לפרנסה טובה. כבר נכתב ונאמר רבות על חוויתנו כלהט"בים דתיים בקריאת התורה של יום הדין. למרבה האירוניה הרעה, שמו של יונה הנביא אומץ ע"י ארגון המרה אמריקאי – יהודי, שכבר עבר את יום הדין שלו ונמצא חייב. אז בואו נאזין קצת להפטרה. שמא נלמד משהו ממנה לגבינו.

שתי שאלות שאלו פרשני הדורות על יונה: מדוע ניסה לברוח משליחותו ומדוע הצטער כל כך דווקא על תשובתם של אנשי נינווה והוסיפו ותהו מה תשובה יש בקיקיון שבן לילה אבד. אנסה להציע רעיון שמבוסס מעט על דרכם של חז"ל ומעט על מחשבותיי.

את החלק של הבריחה מהשליחות נקל יותר להבין. יונה לא רוצה להיות "השליח שיורים בו". בכלל, מה כבר הסיכוי שתושבי נינווה, העיר הגדולה, יקשיבו לו ? הוא כולו בן אדם קטן ? אז הוא בורח מהשליחות. זו אולי גם הדרך להבין מדוע הוא "מוחזר למסלול "בעזרת דג. יש כאן אולי רמז למעין "מעשה בלעם במהופך". בלעם רוצה "לדבר היכן שלא צריך", לכן אלוהים שולח לו אתון שגם מדברת היכן שלא מבקשים ממנה. ויונה רוצה לשתוק, היכן שהוא צריך לדבר. לכן אלוהים בוחר דווקא כאן להדגים לו שגם דג אילם עושה את שליחותו כשצריך. וכך, יונה מוחזר למסלול, בעל כורחו ושלא בטובתו.

אז יונה עושה את שליחותו ואף מצליח. תושבי נינווה חוזרים בתשובה. והוא …חורה לו עד מוות. למה ? אני חושב שיונה לא מאמין שתשובתם של אנשי נינווה תחזיק מעמד לאורך זמן. כעת הם מבוהלים, הוא חושב לעצמו, וחוץ מזה קב"ה בטח ריכך את ליבם. אבל בעתיד הם בטח ישובו לסורם. זה בדיוק הקצה השני של הדימוי העצמי הנמוך של יונה שראינו בהתחלה.אם בהתחלה הוא חשב שהוא קטן מדי לעורר אנשים לתשובה- אז עכשיו הוא רוצה רק תשובה מושלמת ולא מוכן להסתפק בפחות. התשובה של הקב"ה לזה היא קיקיון- שהוא חשוב ליונה גם אם אבד בן לילה. לתשובה שנעשית היום יש ערך, גם אם הוא זמני.

רבים מאיתנו, להט"בים דתיים, לא רוצים לשאת את שליחותנו. "למה אני צריך לצאת מהארון ולקחת סיכון? למה לי דווקא להיות סוכן של שינוי חברתי? למה עכשיו? אין אנשים אחרים שיעשו זאת"? כאן אנו מקבלים את התשובה הראשונה שיונה קיבל. איש לא יעשה עבורנו את מה שלא נעשה עבור עצמנו. את הדגל הזה עלינו להניף ולשאת . איננו יודעים את התוצאות מראש. אבל דבר אחד כן ידוע מראש- אם לא נעשה דברים, בטח דבר לא ישתנה. אם לא ניאבק- דבר לא יתקדם.

השאלה השנייה היא הפוכה מעט מהראשונה. מישהו שאל אותי פעם : "זאב, אז נניח שיכירו לכם בנישואין- אז מה? זה יפתור לך את כל הבעיות בחיים? זה יגרום לך שבאותו רגע תמצא את הנסיך שלך ותחיו לעולם באושר ועושר? הרי אתה יודע בעצמך כמה הזוגיות של גייז היא קשה ושברירית ! אז מה אתה נלחם כל כך?”

לא ידעתי מה להשיב לו באותו רגע, למרות שקול פנימי לחש לי שיש כאן סוג של "עירוב מין בשאינו מינו", טענה לא קשורה. אבל עם השנים הבנתי שאותו חבר שרצה בטובתי ניסה להוביל אותי למקומו של יונה. לתסכול על עולם שאינו מושלם וייאוש ממנו. להתמקדות מתמדת במחצית הכוס הריקה. לבהייה צינית בבני אדם שלא עומדים בציפיות פרפקציוניסטיות שלי מהם וגם שלי מעצמי.

זה המסר השני של ספר יונה אלינו. אחרי שיצאנו לשליחות שאלוהים מטיל עלינו, למרות שלא התכוונו לכך ואולי אף ניסינו להימנע בכל מחיר, עלינו להשלים על העולם כפי שהוא. אנו עושים רק כמיטב יכולתנו ולא יותר מכך. עלינו להשקות ולטפח את הקיקיון של חיינו על הצד הטוב ביותר. איננו יודעים מה יקרה מחר ואולי גם לא היום בערב. אבל עד אז- עלינו לעשות את המיטב ולהשאיר לאלוהים את היתר. מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה.ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. ומתי הזמן לעשות תשובה ולצאת לשליחות?- היום. היום- אם בקולו תשמעו.

או כפי שכתבה יונה וולך הגדולה

החיים שיש לך
יונה וולך
הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

גמר חתימה טובה לכולם

טוב שברופאים

על פרשת ד"ר סודי נמיר

 

ד"ר סודי נמיר

מעשה שהיה במהלך שירותי הצבאי

סיפר באזניי חייל על רופא ביישוב שלו. צדיק אמיתי. איש אציל נפש שתמיד מוכן לסייע לכול. פעם אחת אותו חבר לקה בכאבי מעיים קשים בשעת לילה מאוחרת. הוא היה עלול למות אם סיוע רפואי לא היה מוגש לו בזמן. ואותו רופא הוזעק מביתו באישון לילה והגיש לו סיוע מיידי ובכך הציל את חייו. למרות שהיה בכלל בקופת חולים אחרת ולא היה מחויב לעשות זאת.

אותו חייל היה תושב קריית ארבע. ושמו של הרופא- ד"ר ברוך גולדשטיין.

אני לא משווה את ד"ר סודי נמיר לד"ר גולדשטיין. לא, אני לא משווה. הרי גם הוא לא משווה אותי ואת חבריי הלהט"בים לפדופילים. הוא פשוט הזכיר אותנו יחד, כמה פעמים. אבל הוא לא משווה. אז גם אני לא. סתם נזכרתי.

נזכרתי כי זה מדהים לראות איך אדם יכול להיות איש מקצוע מסור מצד אחד- ופנאט חשוך לגמרי מצד שני. איך הוא יכול להגיש במסירות סיוע ל"אנשי שלומו"- ולא לראות בני אדם באחרים.

מצד שני – מה אני כל כך מתפלא? הלא זה מה שעשו, למשל, פסיכיאטרים סובייטיים כשאבחנו סכיזופרניה אצל מתנגדי משטר ואסירי ציון. הם ראו בהם "סוטים". אשפזו אותם בבתי חולים פסיכיאטריים. נתנו להם תרופות. והם עשו את זה בגלל אידיאולוגיה שהם באמת האמינו בה. לא מעטים מהם, אגב, היו יהודים.

אבל אמרנו שאני לא משווה.

ד"ר סודי נמיר לא אשפז אף אחד בבית חולים פסיכיאטרי נגד רצונו. גם אם הוא היה רוצה, הוא לא יכול. הוא רק אמר שאנו חולים, סוטים וצריך לטפל בנו ולהחזיר אותנו לארון. והוא לא הומופוב. ממש לא. הוא רק כל כך נגעל מאיתנו שאפילו מקפיד- שימו לב- לא לבטא לעולם את המילה "גייז", "הומואים", "להטבים" – בקושי "חד מיניים". או "לוקים בדבר הזה". ככה הוא קרא לעמיתיו הרופאים הלהט"בים אחרי ש"התנצל" בפניהם. "לוקים בדבר הזה". ההתנצלות שלו הייתה …שאם הוא היה יודע שבאותו פורום שהוא פרסם את הדברים יש רופאים להט"בים, הוא היה מתבטא אחרת, אבל עם אותו תוכן.

כמו שמאיר כהנא היה אומר לפעמים "לקוראים הלא יהודים מומלץ לא להקשיב לדברים שאני הולך להגיד כעת".

אבל אני לא משווה את ד"ר נמיר לרב כהנא.

אבל את הרבנים שיצאו במכתב תמיכה בו… קצת כן.

אז מה היה לנו פה?

רופא מסור ונאמן, עם דעות הומופוביות חשוכות. עם הדעות החשוכות האלו הוא ישב בוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל. וגם לימד אתיקה רפואית ויהדות מעל 25 שנה ( ואולי ממשיך )? וכשהתקבלה החלטה שהוא לא יכול להמשיך להיות חבר בוועדת האתיקה ( איש לא מעלה בדעתו שהוא לא יהיה רופא)- ד"ר נמיר נורא נעלב ונפגע מזה. הוא פשוט הזדעזע. הוא המום מסתימת הפיות וציד המכשפות. קדוש מעונה. צדיק בסדום. קוזק נגזל…

סליחה… אמרנו שאני לא משווה

באמת אין השוואה. לפני שנים לא רבות, בגלל אנשים כמו ד"ר סודי נמיר, אנשים כמוני לא יכלו:

– לעבוד בתור רופאים

– לעבוד בתור עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים

– להיות מורים

– להדריך בתנועות נוער

– להיות קצינים ומפקדים

– ובטח לא להקים משפחה ולהביא ילדים

ועוד לא התחלנו לדבר על טיפולי המרה.

את כל זה ד"ר נמיר היה שמח להחזיר. הוא אומר זאת מפורשות "הייתי שמח שקצת יחזרו לארון". שנחיה שוב בבושה, באשמה, בשנאה עצמית, בהלקאה עצמית וכאב. ושלא נצא.

ובגלל כל זה…רק העזיבו אותו מוועדת אתיקה. כך שבאמת אין מה להשוות.

ואנחנו יוצאים.

יותר ויותר.

וד"ר נמיר קולט את זה. ולכן הוא כל כך כועס וזועם. ואני רק מקווה שבעקבות הפרשה הזו, עוד כמה רופאים גאים ייצאו מהארון. כי זה הנשק העיקרי שלנו.

ואולי אז ד"ר נמיר יתחיל לראות אותנו מקרוב. ולהבין שאנו בני אדם ויהודים בדיוק כמוהו. שרוצים קצת נחת ואהבה בעולם הזה. ובית. ומשפחה- בדרך שלנו. אבל בדיוק כמוהו. פשוט קצת אחרת.

בזה אני כן משווה.

סקירת אוגוסט 2015

סקירת כתבי עת מן העולם

זן נכחד

הכלכלה שהפכה לגלובלית, השחיקה התרבותית והתפיסות הפוליטיות שהביאו לקריסה בקלפיות. השמאל האירופי עורך חשבון נפש

רשימתו של אלן ג'ונסון ברבעון World Affairs מוקדשת להתרסקותו של השמאל הסוציאל–דמוקרטי באירופה. מה שמפתיע ומתסכל בו–זמנית את חברי התנועה הוא העובדה שהשמאל התרסק בדיוק כשהיו צריכים אותו, במשבר הכלכלי של 2008, המשבר הגדול ביותר מאז תקופת השפל של שנות העשרים. הממשלות לא נתנו לבנקים הגדולים לקרוס, הזרימו אליהם תקציבי ענק והאזרח הפשוט סובל. הביטחון במקום העבודה הידרדר ותרומות מזון הפכו לחזון נפרץ.

עד שנות השבעים, השמאל הסוציאל–דמוקרטי הצליח במה שהיה נראה כמשימה בלתי אפשרית: לשלב בצורה הרמונית קפיטליזם, דמוקרטיה ויציבות חברתית. אך בשנות השמונים הוא נאלץ להודות שאין תחלופה אמיתית לתפיסות הניאו–ליברליות, להפרטה ולצמצום כוחם של האיגודים המקצועיים. השמאל הציע, לכל היותר, גרסה מעט רכה יותר של אותו ניאו–ליברליזם. התברר גם שהשמאל בעצמו שמח כש"נדבק בידו מאומה מן החרם", כפי שקרה בצרפת למשל, שם התברר ששר האוצר הסוציאליסטי ג'רום קהוזק, מנתח פלסטי במקצועו, מחזיק בין שש מאות אלף לחמישה עשר מיליון יורו בחשבונות חסויים בשווייץ ובסינגפור. התוצאה הייתה שכשהמשבר הגדול פרץ, הציבור חשב שהסוציאל–דמוקרטים אחראים לו בדיוק כמו הימין. ואכן, ביוון, מפלגת השמאל צנחה לגבול התחתון של אחוז החסימה.

 

בנוסף, תהליכי גלובליזציה של הכלכלה פגעו מאוד ביכולת של הפועלים להתארגן, מה שפגע אנושות באיגודים המקצועיים שהיוו מאז ומתמיד בסיס הבוחרים החשוב ביותר של הסוציאל–דמוקרטים. ההון הפך לעולמי, נייד וגמיש, והעובדים לחסרי ארגון, תעסוקה קבועה ומשרות מלאות.

בתחום החברתי–תרבותי, ניתן לראות באירופה שחיקה גדולה של מה שהיה נחשב פעם ל"מעלות הטובות" של מעמד הביניים העולמי – ריסון עצמי, אחריות אישית ודחיית סיפוקים. כתוצאה מכך, רבים שוקעים בצרכנות בלתי מרוסנת, בהלוואות ובמשיכות יתר, וגם סובלים מעודף השמנה, מהפרעות נפשיות, מדיכאון ומשימוש בסמים.

גם ברמה האינטלקטואלית, השמאל אימץ את תפיסות הימין והמפלגות הפוליטיות שלו הפכו ממפלגות מייצגות למפלגות שולטות, השואפות להנחיל את התורה שלהן לכל העולם. לכן, רבים מן הבוחרים נהרו למקומות הזדהותם הטבעית וכתוצאה מכך, בבחירות בבריטניה השנה, השמאל קיבל רק 30% מהקולות, כשדווקא המפלגה הלאומית הסקוטית הייתה זו שנגסה בקולות שלו.

בסיטואציה הזו, הסוציאל–דמוקרטים בוחרים בשני כיוונים: או תנועות מחאה חברתית חסרות ארגון פוליטי כמו "כיבוש וול סטריט", או מפלגות של שמאל רדיקלי שמתרחקות מהמיינסטרים הסוציאל–דמוקרטי ומתחברות עם קומוניסטים שהיו שנואי נפשם בעבר הלא רחוק – כפי שקורה באיטליה, בפורטוגל, בדנמרק, בגרמניה וכמובן ביוון. ואולם, גורלן של מפלגות אלו לא שפר עליהן, ורובן נמחקו מהמפה, או ניסו להשתלב ללא הצלחה בקואליציות הקיימות. בין הגורמים לכישלונן, מונה ג'ונסון חוסר בשלות פוליטית, פלגנות בין תנועות קטנות וקיקיוניות וגם הידרדרות בתפיסות הרעיוניות, שגורמת להן להפוך מתנועות שמאל סוציאל–דמוקרטיות עם חזון גלובלי לבנות ברית לכל מי שנתפס בעיניהן כמתנגד לעולם הרע של הקפיטליזם המערבי.

נראה אם כן כי לסוציאל–דמוקרטיה העולמית אין הרבה סיבות לאופטימיות. אף על פי כן, המחבר מקווה שאם השמאל יגבש חזון חדש של חיזוק מעמד הפועלים והאיגודים המקצועיים, תפיסה אקולוגית מקיפה ליצירת סביבה עירונית ידידותית יותר ומערכת חלוקת עושר שוויונית יותר, הוא יוכל לשוב ולהיות פעיל מרכזי בשיח הציבורי. בסך הכול, מזכיר ג'ונסון, גם הימין הניאו–שמרני היה פעם נחלת מיעוט של כמה אינטלקטואלים זניחים.

—-

אנדרטה מזדקנת בלב אריזונה

האדריכל האיטלקי פאולו סולרי חלם להקים עיר שתהיה ידידותית לסביבה ותשתלב בה. שנתיים עברו מאז פטירתו, והעולם עדיין מנסה להבין כיצד עושים זאת

רשימתו של רוס אנדרסן במגזין המקוון Aeon מתארת פרויקט חיים ייחודי של איש ייחודי – האדריכל האיטלקי פאולו סולרי. סולרי היה תלמיד מצטיין לאדריכלות באוניברסיטת טורינו, התגורר שנה וחצי באריזונה, שם למד אדריכלות אצל פרנק לויד רייט, ושב למולדתו ב–1950, עם חזון ייחודי בתחום של תכנון ערים. גורדי השחקים של מנהטן פגעו בחוש האסתטי שלו והוא החליט לפתח תפיסה ארכיטקטונית ייחודית, שתשלב תפיסה רחבה של איכות הסביבה ותהפוך את הערים לישויות "נושמות".

"ארכיטקטורה היא צורה פיזית של אקולוגיה אנושית, תצורת חומר שמאפשרת שילוב אנרגטי ורצוני מיטבי", כותב סולרי ב"ארכו–לוגיה: עיר בדמותו של אדם" – ספר שבו הוא פורש את עיקרי משנתו. "ארכו–לוגיה" היא שילוב מילולי של ארכיטקטורה ואקולוגיה, והיא קוראת להקמת ערים ידידותיות לסביבה שלא מעמיסות על הכוכב שלנו, הדחוס גם כך עד אפס מקום. סולרי החל ליישם את החזון שלו, כשבשנת 1970 עבד על פרויקט לבניית עיר סביבתית באמצע מדבר אריזונה – "אקרוסנטי". החזון היה ליצור מעין קמפוס ענק עם גגות פתוחים, שחי מאנרגיה סולרית ושאמור להביא את מרב החום בחורף ואת מרב הצל בקיץ. הכוונה הייתה לאכלס במקום כ–5,000 איש. כיום, 45 שנה אחרי, מתגוררים שם בסביבות 80 איש, רובם היפים מזדקנים ומעריצים של סולרי.

האם‭ ‬למפעל‭ ‬חייו‭ ‬יהיה‭ ‬המשך‭? ‬פאולו‭ ‬סולרי‭ ‬באקרוסנטי צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

האם‭ ‬למפעל‭ ‬חייו‭ ‬יהיה‭ ‬המשך‭? ‬פאולו‭ ‬סולרי‭ ‬באקרוסנטי
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

גם ניסיונות אחרים להוציא את חזון הארכו–לוגיה לפועל נחלו כישלונות לעת עתה. ב–2004, למשל, ביקשה עיריית טוקיו להקים פירמידה ענקית מזכוכית שתרחף מעל מפרץ טוקיו ותסייע לפתור את מצוקת הדיור בעיר הדחוסה. התברר שלשם יישום הפרויקט נדרשת זכוכית שעדיין לא יודעים לייצר אותה והפיתוח בעיצומו. ברוסיה הייתה כוונה להקים "עיר קריסטלים" בפרברי מוסקבה שתאכלס בתוכה כשלושים אלף תושבים, אך גם שם הפרויקט נתקע כתוצאה ממשבר כלכלי (בין היתר בגלל ההוצאות על המשחקים האולימפיים של 2014) וכנראה לא יושלם לעולם.

הפרויקט המבטיח ביותר עד עתה בעניין זה הוא בנסיכות אבו–דאבי. הכוונה שם היא ליצור מרחב ייחודי שישמש למחקר ופיתוח עבור חברות גדולות. הבנייה התחילה ב–2008 וגם היא נבלמה עקב המשבר הכלכלי העולמי. כרגע הכוונה היא להשלים את הפרויקט בין השנים 2020–2025.

בכל מקרה, השאלה העקרונית סביב פרויקט הארכולוגיה היא אחת: האם "עיר מתוכננת" היא פרויקט שיכול בכלל להצליח, או שהיא לעולם תישאר דוגמת העיר מגניטוגורסק שבברית המועצות או ערי הרפאים בסין העכשווית – מפלצת אורבנית שגדלה פרא ולא מסוגלת לאכלס בני אדם אמיתיים. לעת עתה נראה שהקפיטליזם הגלובלי הוא הרבה יותר גמיש ויצירתי ומסוגל להתמודד עם הצרכים המגוונים של אוכלוסיות הערים הקיימות.

הקשיים בפרויקט הארכולוגיה מעידים על עוד משהו: לא ניתן לבנות פרויקטים גדולים על דמות נערצת אחת, גם אם מדובר בדמותו של אדריכל דגול דוגמת סולרי. לאחר שסולרי הלך לעולמו לפני שנתיים, לא נשאר מי שירים את הדגל של תכנון ערים סביבתי. האם למפעל חייו יהיה המשך – או שכל מה שיישאר ממנו הוא עיר רפאים באמצע מדבר אריזונה עם כמה היפים מזדקנים?

———–

לפייס את הרודן

הכלכלה הרוסית קורסת, ופוטין מנצל את המצב כדי לרכוב על גלי השנאה כלפי המערב ולהשתלט על אוקראינה

המערב ממשיך לעקוב בדאגה אחר התפתחות העניינים באוקראינה ורבים שואלים מה עומד לקרות שם בהמשך. כדי להבין זאת, לאון ארון, ברשימתו ב–American Interest, לוקח אותנו לסיור ברוסיה של השנים האחרונות. מדובר במדינה ענקית שהכלכלה שלה מבוססת בעיקר על ייצוא מקורות האנרגיה שלה. הנשיא הבטיח שכך יהיה גם בשנים הקרובות, וזה מה שיהפוך את רוסיה ל"מעצמת–על אנרגטית".

הבעיה היא ששני משברים כלכליים קשים – האחד ב–2008 והאחר בשנה שחלפה – דרדרו את הכלכלה הרוסית, ורבים איבדו את כספם. כיצד מסיחים את הדעת מכך? באמצעות גילוי האויב המשותף, שהוא – איך לא – המערב שמתנכל לרוסיה ולא רוצה לראות אותה מעצמה עולמית.

נחוש‭ ‬לא‭ ‬לוותר‭. ‬הציור‭ "‬פני‭ ‬המלחמה‭" ‬מאת‭ ‬הציירת‭ ‬האוקראינית‭ ‬דריה‭ ‬מרצ‭'‬נקו‭, ‬קייב‭ ‬2015 צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

נחוש‭ ‬לא‭ ‬לוותר‭. ‬הציור‭ "‬פני‭ ‬המלחמה‭" ‬מאת‭ ‬הציירת‭ ‬האוקראינית‭ ‬דריה‭ ‬מרצ‭'‬נקו‭, ‬קייב‭ ‬2015
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

בשנים האחרונות, הרטוריקה הלאומנית האנטי מערבית גואה ברוסיה כמו גם בנאומיו של פוטין. מקורביו, דובריו ואנשי פמלייתו נוטים יותר ויותר להציג אותו בתור מנהיג דגול שמציל את העם הרוסי מהמשבר וגם בתור האדם היחיד שמסוגל לייצר הרתעה אצל מבקשי רעתה של רוסיה. הנה כי כן, ביום שבו תושבי חצי האי קרים הכריעו בהצבעה (מזויפת לדעת רבים) להצטרף לרוסיה, אחת התוכניות החשובות בפריים טיים דיברה על כך במושגים הדומים לניצחונה של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה, לא פחות. במקביל, הצנזורה על כלי התקשורת נעשית הדוקה יותר, תפקידה של הכנסייה הפרבוסלבית הופך למרכזי יותר, וגוברת הרטוריקה על "ציוויליזציה רוסית ייחודית" ועל יתרון הערכים הרוסיים על אלו האירופיים והמערביים.

בכל הנוגע לאוקראינה, נראה שפוטין נחוש לא לוותר. הניצחון מבחינתו לא מחייב השתלבות מחודשת של אוקראינה בתוך רוסיה, אלא פיצול זוחל של המדינה על ידי הקמה של מדינה עצמאית בדרום מזרח המדינה וממשלת מריונטות פרו–רוסית בקייב. כנגד זה, המערב לא יכול להרשות לעצמו להתנהל בפייסנות, כיוון שהוא רוצה בשקט תעשייתי בעוד פוטין מעוניין בניצחון. על החברות המערביות לנקוט צעדים שיגרמו לרוסיה לחוש שהיא משלמת מחיר מורגש על מדיניותה, כמו שלילת אשראי לחברות הרוסיות המובילות.

ומה בהמשך? עלייה דרמטית בכלכלה הרוסית לא צפויה להתרחש, ולכן פוטין ימשיך ככל הנראה לרכוב על גל הלאומנות הפטריוטית הגואה, מה גם שהישרדותו הפוליטית האישית תלויה בכך. הניסיון המערבי התורן לפייס את הרודן עלול לעורר את התיאבון שלו. לתשומת לבם של אלו המתלבטים לגבי משמעות ההסכם עם איראן.

——

זמר שלא מטעם

מסתבר ששיריו של הזמר ולדימיר ויסוצקי, שכתב על האבסורד בחברה הסובייטית, עדיין פופולריים ברוסיה. האם משמעות הדבר היא שלא הרבה השתנה מאז?

בחודש יולי האחרון מלאו 35 שנה למותו של האיש הפופולרי ביותר ברוסיה אחרי יורי גגרין – הזמר ולדימיר ויסוצקי. לויסוצקי מוקדשת רשימתו של מבקר המוזיקה אלכסנדר ארכנגלסקי במגזין השבועי "אוגוניוק".

ובכן, בחייו הקצרים חיבר ויסוצקי כ–600 שירים (בנוסף להיותו שחקן תיאטרון וקולנוע), אשר הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הרוסית–סובייטית. כשם שהיה ניתן לשחזר את רוסיה הצארית לפי הסיפורים של צ'כוב, כך אם מישהו היה רוצה לשחזר את ברית המועצות של שנות השבעים והשמונים הוא היה יכול לעשות זאת לפי שיריו של ויסוצקי. גם אנשים צעירים שנולדו לאחר פירוקה של ברית המועצות מכירים רבים משיריו – וזו עובדה לא מובנת מאליה, בהתחשב בכך ששיריו לא הפכו חלק מעולם הבידור הרוסי העכשווי. את רוב השירים ששר ביצע ויסוצקי עם גיטרת סולו וקול צרוד וזועק. ניסיון לעבד אותם באמצעים אלקטרוניים או לשדר אותם בביצוע של זמרים אחרים בתחנות רדיו רוסיות עכשוויות נחל על פי רוב כישלון חרוץ.

גיטרת‭ ‬סולו‭ ‬
וקול‭ ‬צרוד‭ ‬וזועק‭. ‬ולדימיר‭ ‬ויסוצקי‭. ‬ צילום‭: ‬איגור‭ ‬פלמין

גיטרת‭ ‬סולו‭ ‬ וקול‭ ‬צרוד‭ ‬וזועק‭. ‬ולדימיר‭ ‬ויסוצקי‭. ‬
צילום‭: ‬איגור‭ ‬פלמין

לפני שנתיים עלתה יוזמה לקרוא על שמו רחוב מרכזי במוסקבה, אך זו נגנזה. לאחר מכן עלתה ההצעה לקרוא על שמו דרך צדדית קטנה, אך גם יוזמה זו נכשלה. נראה כי משהו בשיריו דוחה בעקביות איזושהי "הכרה ממסדית". מבחינה זו, יצירתו של ויסוצקי מעניינת. מצד אחד הוא מעולם לא היה "יוצר אנטי ממסדי" באופן רשמי. הוא לא חיבר שירי מחאה שבהם הוא לעג לברז'נייב או מחה כנגד הפלישה לצ'כוסלובקיה, למשל. שיריו נהגו לעשות את אחד משני הדברים – או להראות את האבסורד שבחוויה הסובייטית המאוחרת (כמו בשיר "מכתב מבית משוגעים") או להראות את האינדיבידואל הפרטי שבורח מחיי האבסורד לבדידות.

אכן, ויסוצקי היה בודד. הוא בחר שלא להצטרף למקהלת ה"אמנים מטעם" ובמקום זאת להיות אדם הגון באופן אישי. לדעתו, נכון שכולם מלשינים על חבריהם לקג"ב, אבל ליחיד אסור לעשות זאת.

זהו תפקיד חשוב מאוד לאמן בחברה הסובייטית. שכן, מסביר הכותב, פרטים בחברה זו איבדו במידה רבה את היכולת להבחין בין טוב לרע. יכולת זו מטושטשת אצל רבים גם ברוסיה העכשווית, ומכאן הפופולריות של ויסוצקי בימינו. רבים רוצים לשאול אותו איך לחיות בעולם מבולבל. תשובתו של ויסוצקי היא – בחירה מוסרית של הפרט: לא לעשות טוב, אלא לסור מרע. לא להיות זה שמוציא להורג.

אולי בגלל זה אחד השירים היותר פופולריים שלו הוא שיר שכל השורות בו מתחילות מהמילים "איני אוהב". ויסוצקי שר פחות על דברים שהוא אהב, והתמקד במה שלדעתו הפך את החיים לבלתי אפשריים. אולי הפופולריות הרבה שלו ברוסיה מוכיחה שהחיים שם הם עדיין כאלה?

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ' אלול, 4.9.2015