ארכיון חודשי: דצמבר 2015

רפואת הנפש

לזכרו של רוברט ספיצר

 

הכול התחיל מכמה סטודנטים שובבים לפסיכולוגיה… אי שם בשנות ה- 70 של מאה שעברה, הם החליטו להשתתף בניסוי יוצא דופן. לשם כך הם אשפזו את עצמם בבתי חולים פסיכיאטריים. שם הם דיווחו על תסמין אחד ויחיד- שהם שומעים מדי פעם צליל "בום". זה הכול. וכעבור יום- יומיים היה עליהם לדווח שאינם שומעים יותר את הצליל. כולם היו אנשים בריאים לגמרי בזמן שהם התאשפזו. הבעיה הייתה שהפסיכיאטרים לא הצליחו לראות זאת. הם התעקשו שעל הסטודנטים המתחזים לחולי נפש להכיר בעצמם בתור חולים ואף ליטול תרופות ! אלו שזיהו אותם בתור מתחזים היו דווקא…חולי הנפש המאושפזים עצמם, שקלטו שמדובר בעיתונאים או חוקרים. ממצאי המחקר התפרסמו בכתב עת פסיכיאטרי נכבד ועוררו מהומה רבתי. כי הממצאים הראו , בעצם, שמדע הפסיכיאטריה אינו מדע ושאבחונים פסיכיאטריים אינם תקפים. אם ניתן לאבחן כל מחלה נפשית אצל כל אחד- אז איש אינו בריא באמת וגם איש אינו חולה באמת. יתרה מזאת, מתברר שמקצוע הפסיכיאטריה עוסק ב"ריפוי" של אנשים בריאים, במקום להקל על מצוקתם של חולים. ותהי מקצוע הפסיכיאטריה ללעג ולקלס בעיני העולם כולו.

פסיכיאטר אחד לא היה מוכן להשלים עם המצב הזה בשום אופן. לכן הוא החליט להפוך את האבחון הפסיכיאטרי למדעי. מעתה אבחונים של מחלות נפש לא יתבססו על מלל מעורפל, אלא על קריטריונים ברורים, תסמינים מוגדרים ותצפיות. עבודת מחקר והקשבה טובה יאפשרו לנו לדעת במקסימום וודאות- האם אדם העומד בפנינו סובל מבעיה נפשית כלשהי, אם לאו. וכך נערך קטלוג האבחון הפסיכיאטרי השלישי – DSM- ויצא לאור ב- 1973. ויהי מקצוע הפסיכיאטריה לשבח ולתהילה.

שמו של הפסיכיאטר- רוברט ספיצר. והחודש הוא הלך לעולמו.

סיפרתי את ההקדמה, כי לצערי שמו של ספיצר בדרך כלל נתפס היום כ"אחד שקודם אמר שאפשר לרפא הומואים ואז הצטער שהוא אמר את זה". זה מה שזוכרים מאיש דגול זה וראוי להבהיר את הדברים כעת, כשהוא נאסף אל אבותיו.

ובכן, ספיצר לחם, בראש ובראשונה, למען פנים הומאניות למקצוע הפסיכיאטריה. ובגלל זה הוא לא היה מוכן שלאנשים בריאים יקראו חולים. ולכן, תוך כדי העבודה על המהדורה השלישית של DSM הוא שאל את עצמו בשלב מסוים- מדוע משיכה לאותו מין שאדם עצמו מרגיש טוב אתה היא בגדר מחלה ? להפתעתו, הוא לא מצא תשובה מספקת. נכון שהוא נפגש גם עם פעילים מהקהילה הגאה דאז שסיפרו לו עד כמה הסטיגמה הפסיכיאטרית הקיימת מקשה על חייהם הקשים בלאו הכי- אך זו הייתה כבר תוצאה מפועלו של ספיצר ולא הסיבה. ספיצר החליט להסתכל על עולמם מבפנים- ולא גילה שם מחלה ! והוא הפך לאחד המצדדים העיקריים בהסרתה של הומוסקסואליות מרשימת הפרעות מיניות של DSM, לאכזבתם הרבה של מטפלי ההמרה מהדור הראשון, שנלחמו בו בחירוף נפש, ראו בו אוייב מספר אחד והשמיצו אותו ללא הרף.

חלפו להן 28 שנה. טיפולי המרה עברו מהזרם המרכזי של הטיפול לשולי שוליים. ואז, ספיצר נפגש עם מספר פעילים המכנים את עצמם "גייז לשעבר", והם טענו באזניו שבנטייתם המינית חל שינוי ואף ביקשו ממנו לערוך מחקר עליהם. וספיצר הסכים. הסכים גם מתוך שכנוע מוצדק שעולם הטיפול כבר עבר מזמן את המשוכה של ראיית הומוסקסואליות כמחלת נפש. ושאיש אינו חייב לשנות את נטייתו המינית. לאחר שערך ראיון טלפוני על כ- 200 "גייז לשעבר", הוא התרשם שאצל חלקם אכן חל שינוי בנטייתם המינית והציג את הנתונים בבמות שונות ואף פרסם אותם כעבור שנתיים בכתב העת היוקרתי ביותר לחקר המיניות, Archives of Sexual Behavior, עם התייחסויות מרובות של בעד ונגד.

כאמור, היו מי שניסו להציג את פרסום המחקר כ"חזרה בתשובה" של ספיצר. לא מיניה ולא מקצתיה ! הוא חשב שצריך להתייחס לכל תופעה שנראית בטיפול, גם אם היא חריגה או שולית. לכן גם אם יש קבוצה קטנה של אנשים הטוענים שנטייתם המינית השתנתה בגלל טיפול, מן הראוי לחקור זאת. למעשה, במחקרו הציג ספיצר נתונים בלתי מרשימים בעליל. כשנשאל מדוע הוא סומך על הנחקרים, השיב לא פעם שלדעתו הם הציגו "שינוי" לא מרשים בכלל ולכן אם היו מעוניינים לשקר, היו עושים זאת בצורה מרשימה ומשכנעת יותר. משעשע מעט לחשוב שספיצר, יהודי אתיאיסט, כהגדרתו, השתמש בטכניקה תלמודית של "מיגו"…בכל מקרה, בפעם וחצי כשפוליטיקאים שונים ניסו לנצל את מחקרו של ספיצר על מנת למנוע קידום חקיקה לטובת הקהילה הגאה, הוא התערב וטען בלהט שאין לעשות זאת. וכמובן, הוא סרב בתוקף לקבלת פרס "על שם פרויד" ממרכז עולמי לטיפולי המרה NARTH ונשיא הארגון דאז הצטער מאד על כך. לאחר שהביע תמיכה בהכרה בנישואי גייז, ממסד ההמרה מחק אותו שוב.

וחלפו עוד תשע שנים. ב- 2012 ספיצר שוחח עם כתב של "אמריקן פרוספקט" , גבריאל אראנה, שעבר טיפול המרה אצל "הכהן הגדול" , ג'וזף ניקולוסי והלה הבטיח להוריו ש"ילדם בוודאות לא יהיה גיי". כעשור לאחר מכן אראנה, שעבר בינתיים ניסיון אובדני, יציאה מהארון ותהליך השלמה עצמית, נישא לבן זוגו. ספיצר הבהיר לתקשורת שהיום הוא מסכים עם רוב מבקרי המחקר שלו ואף ניסה "לבטל" את הפרסום מ- 2003, אך לא נענה ע"י עורך כתב העת. אי לכך, ספיצר הסתפק בבקשת מחילה מכל אחד ואחת בקהילת להט"ב שנפגעו איכשהו מהמחקר שלו או שבגללו הופעל עליהם לחץ.

כעת ספיצר הלך לעולמו. לדעתי, לאדם שעשה כך כך הרבה בחייו למען הקלה על מצוקתם של אנשים בכלל וגייז בפרט, מגיע הכבוד האחרון- שנזכור אותו בזכות מפעלו הגדול ולא בזכות פספוסיו הקטנים. מדובר באיש ששינה את פני מקצוע הפסיכיאריה וגם באחד האנשים היקרים שבזכותו אנו, חברי קהילת להט"ב , חיים היום ללא סטיגמה פסיכיאטרית כעורה ומייסרת על עצמנו. לא כל העולם הוא ארה"ב או ישראל וקיימות בו עדיין מדינות- סין, רוסיה, מדינות אסלאם ובראשן מצרים- ש"מרפאות" את הגייז בשיטות שונות ומשונות. במדינות אלו קיימים "טיפולי המרה"- אך טרם נולד שם רוברט ספיצר משלהם. כל חייו הוא שאף לקיים כלשונה את שבועת היפוקרטס- "ראשית, אל תזיק". אל תזיק למטופל בסטיגמה מיותרת.

יהי רצון שנלמד מיושרו האינטלקטואלי ואמפתיה אנושית של ספיצר

יהי זכרו ברוך

רשימה זו פורסמה גם באתר חברותא

הנרות שכבו

לזכרה של מאי פלג

גדעון הירש       Mai Peleg

 

לא זכיתי להכיר את מאי פלג.

לצערי, למדתי על פועלה רק אחרי שכבר הלכה מאיתנו. אבל המחשבות עליה לוקחות אותי לסיפור מלפני שבע שנים, שקרה בחנוכה.

במוצאי שבת "וישב" התבשרתי שמנכ"ל הוועד למלחמה באיידס, ד"ר גדעון הירש, שם קץ לחייו. כתבתי על זה ברשימה "לזכרו של לוחם". כאב לי מאד על מותו של הירש וכאב לי עוד יותר על המחשבה, מה מעשה כזה עלול לגרום למאות חולי ונשאי איידס בקהילה, שהירש היה עבורם דגל ודוגמה.

אני חושב גם על מותה של מאי. דרך הרשימות על חייה, התוודיתי גם לפעילות הציבורית המבורכת שלה, אך גם למסכת חיים קשה ומייסרת במיוחד. אני איש טיפול ויוצא לי לשמוע סיפורים קשים- אך כאן גודש ההתמודדויות באמת נראה כאחד שלא מסתיים. חוויה עצמית כטראנסית בתוך משפחה חרדית, שינוי מין, פיברומיאלגיה, אנורקסיה, התקפים פסיכיאטריים, ניתוק מן הילדים- והכול "אחד על השני". ברור לי שאיני רשאי לדון אף אדם שלא עמדתי במקומו.

אז אני כותב את הדברים לאור נרות חנוכה. נרות , אותן אנו מדליקים בלילות הקרים והארוכים ביותר של השנה. מתוך תקווה שאור קטן יתווסף לאור קטן אחר. דווקא בחושך ובקור הגדול. ואני רוצה להרים תפילה שנכבד את המורשת האמיתית השהאירו לנו גדעון הירש ומאי פלג. מורשת של אהבת הזולת, קבלתו באשר הוא, סבלנות. וגם של אמירת "הן" לחיים בכל הנסיבות. נרות חנוכה אסור לכבות. החיים עלולים להיות קשים וכואבים ביותר, ובלי כל אשמה מצדנו. ובכל זאת, דווקא במצב קשה חשוב שנכריע, עבורנו ועבור הקרובים לנו, שהתאבדות אינה אופציה! לעולם! שלעולם לא נכבה את הפתיל של נר החיים. ואסיים בציטוט כפול.

את החיים יש לחיות ועל הסקרנות יש לשמור. בשום פנים ואופן ויהי מה- אין להפנות גב לחיים ( אלאונורה רוזוולט )

אוכלוסיית להט"ב נחשבת כמועדת להתנהגות אובדנית. לצערנו זה עדיין כך, ובפרט בקרב צעירים להט"בים , שאובדנות בקרבם גבוהה פי 2-3 מבני גילם הסטרייטים. ייתכן שאלו שיש להם פחות חופש להביע את השוני שלהם או ללא גישה לקהילה תומכת יראו הבתאבדות את הדרך להימלט מבדידות וחוסר ערך עצמי.

תהיה לנו קהילה בריאה רק אם נבין את החשיבות של תמיכה ועזרה שנגישים לכל דורש. עלינו לסרב להתאבדות על כל צורותיה, כולל התאבדות איטית של הרס עצמי או התמכרות. ואם מישהו שאנו מכירים מאיים להתאבד- לעינו לפנות לסיוע מקצועי.

אם אנו מרגישים דחף לתהאבד- עלינו לבקש עזרה. לא משנה כמה אנו בצרות, תמיד יהיה שם מישהו שיקשיב ויסייע לנו בתהליך ההחלמה. אנו לא צריכים לסבול לבד או בדממה. כעת זה הזמן לסרב לתהום החשוכה ולבחור בחיים.

היום אבחר בחיים.

מתוך ספר התובנות היומיות עבור להט"בים מאת המשוררת לסבית יהודיה Joan Larkin. שם הספר Glad Day.

 

אורות באפלה

לחנוכה במסורת ישראל שני פנים. ושניהם אף בעימות מה אחד עם השני. מאז ומעולם חגג עם ישראל כאילו שני חגי חנוכה שונים וכשקרנו של האחד עלתה- ירדה קרנו של השני. כיצד?

את חג החנוכה הראשון אנו מכירים מספרי המכבים. וגם מהתפילות של חנוכה "ובאו בניך אל דביר ביתך, ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו את ימי חנוכה אלו…". יום של ניצחון צבאי מזהיר על חילות יוון, תבוסתם המוחצת, חזרה אל בית המקדש וחידוש עבודתו. אין זכר לנס פך השמן ( חוץ מזה שחזרו להדליק את המנורה שבבית המקדש). זהו החג כפי שהוא צויין כנראה בתחילתו.

ויש את החג שחגגו ישראל במאות שנות הגולה הדוויה. החג של נס פך השמן. אויס גבורה צבאית, עכשיו אנו חוגגים את הנס שהשם עשה לנו. לכן אנו גם שרים ב" מעוז צור ישועתי" על החנוכה יחד עם יציאת מצריים והנס של פורים. לוחמה ? נשק? ניצחון צבאי? מכבים ? רק הניסים של השם יתברך !

וכשהציונות מחזירה את עם ישראל לזירה הפעילה של הפוליטיקה ובלית ברירה גם ללוחמה- אז שב עם ישראל גם לתפיסת החנוכה הראשונית . שוב ניצחון המכבים, שוב הגבורה של הכוח היהודי, שוב העצמה הפיזית והמדינית. והנס? "נס לא קרא לנו, פח שמן לא מצאנו".

ואז הפוסט ציונות מגיעה. אויס גבורה יהודית שעכשיו צריך לקרוא לה "קולוניאלית" ו"מדכאת"! – ושוב בונים נראטיב חדש. הרוחניות היהודית. זהות וירטואלית. לא גבורה, לא עצמה, בטח שלא לוחמה.

אז מה יוצא לנו מכל הסיפור- יוצא לנו חג נפלא שאכן מדבר אלינו בשני קולות שונים. קול של גבורה- וקול של רוחניות צרופה. ידיים לוחמות- וקול מברך. מאמץ אנושי גדול- וכניעה לפני ההתערבות מלמעלה בשעת ההבנה שיש גבול למאמץ האנושי. וגם העצמת ההתערבות האנושית- מתוך הבנה שישועה וניסים לא יגיעו סתם מתוך העדר מאמץ ומי שמקווה לנס ויישב בחיבוק ידיים- כנראה שלא כל כך מעוניין בנס.

גם האקטיביזם הגאה – בארץ ובעולם- מתלבט בין שני הקטבים האלה. אחד הביטויים לכך הוא ספרו של פעיל גאווה יהודי אמריקאי לי וולצר "בין סדום לגן העדן : מסעות בישראל הגאה " ( באנגלית, 2000). וולצר שביקר בישראל ב- 1999 התפעל מאד מההישגים הפוליטיים והחברתיים  המרשימים שקהילה ההומולסבית בישראל זכתה להגיע אליהם בפרק זמן כה קצר. כבר אז,  ההישגים האלו עלו עם הישגים דומים של הגאים בארה"ב ( למשל בתחום השירות הצבאי). ודווקא על רקע זה וולצר מציין את הדלות היחסית של הקהילה הגאה הישראלית בכל מה שקשור לזהותה היהודית. השיח בין יהדות לזהות הגאה למעשה לא היה קיים אז ( להוציא אולי את יצירותיו של המשורר הגאה אילן שיינפלד). בתור יהודי רפורמי, וולצר התרגל לעיסוק המתמיד של הגאים היהודים בארה"ב בזהותם היהודית, בנוסף לזהותם הגאה.

יש עניין הזה גם פן רחב ואוניברסלי יותר. ככלל, פעמים רבות נוטים פעילי הגאווה להזניח את ההעצמה העצמית והקהילתית בלהט המאבקים הפוליטיים. מובן שמאבקים אלו הם מתישים עד מאד ודורשים אנרגיה רבה. אבל כאן בדיוק הנקודה- בלהט המאבק אסור לשכוח למען מה נאבקים ואף לשדר זאת לסביבה. קשה לשכנע אנשים להילחם מבלי להסביר להם את יעדי הלחימה.

וכפי שקיימת הסכנה של התרכזות יתר בכלל –  קיימת גם הבעיה של מיקוד היתר בפרטים. יש אנשים שמרגישים ש"יש להם זמן רק לעצמם" . טוב להם במקום בו הם נמצאים והם שוכחים, איך הם הגיעו לשם. הם מאמינים שהמאבק כבר הסתיים בגלל שלהם אישית טוב ונוח ועסוקים בלעשות לביתם, מבלי להבחין בבעיות מסביב. גם לבעיה הזו משקל רב, שכן אם כל פרט יעסוק בשלו- לא יהיה מי שיאבק למען הכלל וממילא הדבר ייפגע גם ברווחתם של הפרטים.

כאן אנו יכולים ללמוד את הלקחים של חנוכה. אין פרט בלא כלל- ואין כלל בלא פרט. גבורה מנצחת באמצעות הרוח- והרוח קיימת בגלל המאמץ של הגבורה. האקטיביזם החיצוני חשוב- אבל רק יחד עם העצמה פנימית- נפשית. הרוח והחומר פועלים יחד כדי להביא לעולמנו את האור. האור של נרות החנוכה שאם נתבונן בהם- אולי נראה בו גוונים של כל צבעי הקשת.

מועדים לשמחה ולגאווה

סקירת נובמבר 2015

רפורמה לפני שיהיה מאוחר מדי

ספרה החדש של מבקרת האסלאם קורא לרפורמה בעולם המוסלמי לנוכח ההקצנה של השנים האחרונות. לדעתה הדבר עדיין אפשרי

רשימתו של מקס רודנבק ב–New York Review of Books מוקדשת לספרה החדש של איין חירסי עלי, "כופרת – מדוע האסלאם זקוק לרפורמה עכשיו". חירסי עלי, מוסלמית ממוצא סומאלי שחיה במערב, מוכרת לקורא הישראלי בזכות ספרה הקודם, "נוודת", שבו היא מונה שורה ארוכה של חוליים באסלאם העכשווי ומציעה דרך לשחרור ממנו, כשהיא אפילו מעודדת את הכנסייה הקתולית לפתוח בעבודה מיסיונרית מאומצת יותר בקרב מוסלמים, לפחות במערב, מתוך תקווה לעודד אותם לאמץ מסורת דתית שלכל הפחות מכירה בהפרדה בין דת ומדינה. בספר ההוא עלי גם מסתייגת מהאפשרות של רפורמה באסלאם, מתוך תפיסה שמוסלמים רפורמיסטיים מציגים תפיסות לא משכנעות.

הפעם היא סבורה אחרת. מוסלמים ברחבי העולם מתוארים על ידה בתור קבוצת רוב ושתי קבוצות שוליים: הרוב הוא מוסלמים ששומרים על מסגרת חייהם המסורתית תחת חוקי האסלאם, אך אינם שואפים ללוחמה או טרור. קבוצת השוליים ה"ימנית" מונה להערכתה כארבעה אחוז מהמוסלמים, אלו שמצדדים בתפיסות קיצוניות יותר (היא מכנה אותם "אנשי מדינה" בניגוד לרוב שהם "אנשי מכה"). קבוצה זו מונה את אנשי הטליבאן, דאעש ובוקו חראם. קבוצת השוליים השנייה, הקטנה מהראשונה, מונה מוסלמים רפורמים, קולות שקוראים לפרשנות מחודשת של הקוראן ברוח הזמן. ברור שקבוצה יחסית קטנה זו כנראה לא תהיה מסוגלת לשנות לגמרי את דעת הרוב, אך עלי מקווה שהיא לכל הפחות תעודד חשיבה ביקורתית ותציב חלופה לעיקרי האמונה האסלאמיסטית.

"לאיסלאם יש סיכוי גדול יותר לעבור רפורמה מאשר ליהדות האורתודוקסית" מפגינה שבידה ספר הקוראן, איראן 2015 צילום: אי.פי.אי

"לאיסלאם יש סיכוי גדול יותר לעבור רפורמה מאשר ליהדות האורתודוקסית" מפגינה שבידה ספר הקוראן, איראן 2015
צילום: אי.פי.אי

ההערות של חירסי עלי מתמקדות בעיקר בהצבעה על דפוסים עכשוויים כמו חוסר סובלנות, שלעתים ממש נוגדים את המסורת ההיסטורית. ידוע, למשל, שמבחינת השאיפות להעביר את הכופרים על דתם, מוסלמים היו סובלנים הרבה יותר מהנוצרים ולא נהגו על פי רוב לגרש אותם (ובכלל זאת היהודים) ממקום ישיבתם. תפיסה אחרת, של מחבלים מתאבדים, היא מעשה כפירה לדעתם של רוב המטיפים העכשוויים. אלו שעושים זאת מיישמים על פי רוב תפיסות פוליטיות–צבאיות, הדומות לאלו של טייסי הקמיקזה ביפן, ולא תפיסה דתית כלשהי. הקוראן אינו מזכיר סקילה של אישה נואפת, אך פרקטיקה זו קיימת בחוק של שש מדינות ורק אחת – איראן – אכן מבצעת אותה בפועל.

לדעתה של חיסני עלי, לאסלאם יש סיכוי גדול יותר לעבור רפורמה מאשר ליהדות האורתודוקסית, למשל, כיוון שהכללים של השריעה מעולם לא נוסחו בקוד פסיקה אחד שמחייב כל מוסלמי ברחבי העולם. אין "שולחן ערוך" מוסלמי. במקומו קיימת מערכת מסועפת של מצוות, פירושים ומנהגים ששנויים במחלוקת חריפה בין חברי האסכולות השונות בפרשנות הדת.

אבל לאסלאם בעיה אחרת. בעוד שתי הדתות המונותיאיסטיות הגדולות עברו תהליכי התפתחות במשך מאות שנים, האסלאם קיבל "בהנחתה" את כל אתגרי המודרנה במאה וחמישים השנים האחרונות ונאלץ להתמודד איתם יחד. גם מבלי להיות רפורמים, רבים מהמוסלמים ברחבי העולם אינם מקפידים על אורח חיים שכולל חמש תפילות ביום או לבוש נשי צנוע לפי חוקי הדת, אלא בוחרים לעצמם את מה שמתאים להם מתוך שלל דעות והשקפות. לכן, סממן של תקווה בכל האירועים האחרונים יכול להיות דווקא העובדה שקבוצות דמויות דאעש נוהגות באלימות כה קיצונית בגלל התחושה שההתנגדות צומחת מבפנים ולא מצדו של "המערב המושחת". בסך הכול, במהלך 35 שנות משטר איסלמי באיראן, האיראנים הפכו לחילונים יותר. בכל אופן, השאלה מה עושים בינתיים עם הטרור של קבוצות השוליים נשארת פתוחה.

———-

לסבול זה באופנה

לבן שחי כשחור, בריאים על כיסא גלגלים או פיקחים שרוצים להתעוור. יותר ויותר אנשים מאמצים לעצמם זהויות של מיעוטים

מאמרו יוצא הדופן של קטרין קראמבי במגזין המקוון Aeon מוקדש לשאלת נזילות גבולות הזהות. ביוני השנה נחשפה פעילה בקהילה האפרו אמריקנית של ארה"ב, רייצ'ל דלזאל, בתור מי שאינה שחורה מלידה. היא עברה טיפולים להכהיית עור באמצעות תרסיס. יצוין שדלזאל אומצה בידי זוג קתולים שבנוסף אליה אימצו עוד מספר ילדים שחורים. היא גדלה כל חייה עם שחורים ובשלב מסוים רצתה לאמץ את אחד מאחיה המאומצים ולכן החליטה לאמץ זהות שחורה. אז מה עכשיו? היא "באמת שחורה" או "מתחזה"? תשובתה של דלזאל לעצמה ברורה; לנו פחות.

אילו רכיבים בזהות שלנו הם מובנים ואילו ניתנים לשינוי? סוג שינוי מובהק שזוכה לתשומת לב תקשורתית בעשורים האחרונים הוא שינוי מין, אם כי המספר האמיתי של אנשים שעוברים תהליך לשינוי מין נותר זניח ונוגע בעשיריות אחוז בודדות באוכלוסייה. אבל למה שם הדבר מותר בעיני רבים וכאן לא? מדוע אפשר להיות לדעתם טרנסג'נדר ולא טרנס–אתני? למחברת עצמה סיפור ייחודי בהקשר זה; היא נולדה מרומן של ימאי איראני עם ילדה בריטית קטינה. הוריה המאמצים היו מוסלמייה בוסנית ואב בריטי. אם כן, מהי זהותה האתנית של המחברת?

בין האנשים שמאמצים לעצמם זהות לא להם מונה הכותבת "טרנס נכים" (אנשים שטוענים לנכות מתוך הזדהות, יושבים על כיסא גלגלים או אף מבקשים מהרופא לגרום להם לעיוורון, על מנת "להזדהות עם החיים של אדם עיוור"). קיימים גם "טרנס שמנים", רזים שאומרים שהם "מרגישים הזדהות" עם שמנים, וכמובן אנשים שממציאים לעצמם מגילות יוחסין המשייכות אותם לכל מיני קבוצות אתניות מיוחסות או סובלות – כמו יהודים, צוענים או אינדיאנים.

בשנים עברו, אנשים שהשתייכו לקבוצות מיעוט התאמצו כדי "להיראות" כמו הרוב. כך, היה פעיל שחור שעקב גוון עור בהיר מאוד "עבר" בתור לבן ואף הצליח לחקור כך מספר רב של מקרי לינץ' כלפי שחורים בארה"ב. גם לורנס איש ערב הבריטי נלחם בתור "ערבי–בדואי". כעת קיימת מגמה הפוכה: דווקא בני קבוצות הרוב מאמצים לעצמם זהות של מיעוט. ברם, עד כמה זה מוצלח ומחזיק מעמד? המחברת מספרת איך כבר בתור אישה בוגרת היא ביקרה באיראן על מנת לפגוש את אביה הביולוגי. באיראן היא הייתה אמורה להתלבש לפי קוד הלבוש המקובל ויכלה בקלות להתחזות לאיראנית, אלא שהיא לא רצתה לעשות זאת. דווקא שם היא הרגישה כמה היא בריטית בזהות הבסיסית שלה.

וזו אולי הבעיה של "מאמצי זהות" למיניהם. הם רואים את המקום שאליו הם שואפים בתור "ארץ אקזוטית מופלאה", מבלי יכולת לשים לב לכל המצוקה שרק מי שנמצא בפנים מכיר. אימוץ מוצלח של זהות כרוך בקבלה ראשונית של מי שאתה, קצת בדומה למוגלי, שרק אחרי שקיבל את עובדת היותו בן אדם שגדל בלהקת זאבים היה יכול לדעת לאן הוא באמת שייך.

——–

ישרות פילוסופית

הפילוסוף אנדרה גלוקסמן, שהלך השבוע לעולמו, היה נציג מובהק של השמאל הליברלי, אך דווקא איתו הסתבך

במגזין היהודי המקוון Tablet פול ברמן סופד לידידו, הפילוסוף הצרפתי–יהודי אנדרה גלוקסמן, שהלך לעולמו החודש. גלוקסמן היה איש יוצא דופן בנוף ההגות הצרפתי, ובתור שכזה ספג קיתונות של רותחין מספר פעמים בחייו. הוריו היו במחתרת הצרפתית שלחמה בנאצים במלחמת העולם השנייה. כשהיה ילד אמו התנדבה בבית יתומים יהודי בצרפת ואנדרה הקטן ספג את מה שראה כערך עליון – עזרה לחלשים ונדכאים. באופן טבעי הדבר הוביל אותו להזדהות עם התפיסות של השמאל, אך מה אירוני היה הדבר שיישום שיטתי של אותן תפיסות גרם לגלוקסמן להסתבך שוב ושוב עם תפיסות השמאל הצרפתי דווקא.

גלוקסמן התחיל את התהליך בשנות השישים, כאשר היה מעורב יחד עם כולם במהומות הסטודנטים. ב–1975 פרסם גלוקסמן ספר על הגולאג הסובייטי, בשם "הטבחית והקניבל", כשהוא הולך בעקבות ויקטור הוגו בתיאור חייהם של העלובים ביותר, וגם מיישם את הכלים התיאורטיים החדשניים של פוקו על מוסדות הענישה. אלא שכבר אז השמאל הצרפתי העדיף שלא לדבר יתר על המידה בגנותה של ברית המועצות (ידוע משפטו של סארטר שהוא אמנם מגנה את הפרת זכויות האדם בגולאג, אך הוא גם לא סובל את "מה שהעיתונות הבורגנית עושה מזה"). מאוחר יותר גלוקסמן כבר עורר תרעומת כשאמר שהוא תומך בהצבת הטילים האמריקניים באירופה.

תמך‭ ‬בסרקוזי‭ ‬אך‭ ‬התאכזב‭ ‬ממנו‭ ‬במהלך‭ ‬הזמן‭. ‬אנדרה‭ ‬גלוקסמן צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

תמך‭ ‬בסרקוזי‭ ‬אך‭ ‬התאכזב‭ ‬ממנו‭ ‬במהלך‭ ‬הזמן‭. ‬אנדרה‭ ‬גלוקסמן
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

במהלך השנים שבאו לאחר מכן היה עסוק גלוסקמן בהענקת תמיכה לכל המיעוטים שנרדפו באיזושהי נקודה בעולם, כולל "פליטי הסירות" הוויטנאמים, הבוסנים, פליטי רואנה וצ'צ'נים שארצם הופגזה בידי פוטין. בספרו האחרון שמוקדש לוולטיר הוא אף הגן על מקומם של הצוענים בצרפת, עוד עמדה שלא נחשבה אופנתית (לפני מספר שנים היה זה דווקא שר הפנים של צרפת שהמליץ באיגרת לכוחות המשטרה "לפנות ערי אוהלים לא חוקיות, בייחוד של צוענים").

אך מה שנחשב לאחד ה"חטאים" הבלתי נסלחים של גלוקסמן הוא תמיכתו בסרקוזי ב–2007. אז, רבים בשמאל האמינו שסרקוזי יקדם סדר יום חדש, יבריא את שירות המדינה ואת מערכות הרווחה ויסייע לצרפתי הפשוט. היה בכוונתו אף לבנות מסגדים על מנת לסייע לאינטגרציה של המוסלמים הצרפתים. גלוקסמן העניק לסרקוזי את תמיכתו והתאכזב ממנו במהלך הזמן, בין היתר בגלל שיתוף הפעולה עם פוטין. הוא המשיך לכתוב נגד כל הצורות של הטוטליטריות והאלימות הפוליטית, ואף כתב ספר על יהודים, יחד עם ילנה בונר, אלמנתו של הפיזיקאי ופעיל זכויות האדם הסובייטי אנדריי סחרוב (הספר טרם מצא את דרכו לתרגום עברי או אנגלי). בספריו הוא דיבר על "שלושת מעגלי השנאה שהולכים ומתפשטים בעולם: שנאת נשים, שנאת ארה"ב ושנאת יהודים".

בעיקר, גלוקסמן היה איש של יושר אינטלקטואלי בלתי מתפשר ששמר על עיקרי המחשבה הליברלית הצרפתית מכל נוגש, משמאל או מימין. חבריו (ביניהם ברנר אנרי לוי) מדברים עליו כאיש עם קול מוסרי צלול, הנאמן לאידיאלים של חופש ועזרה לנרדפים. צרפת של היום, הנקרעת בין מעמסת התקינות הפוליטית ובין הימין הקיצוני העולה לנוכח פיגועי הטרור, זקוקה לשמוע את קולו יותר מאי פעם.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015