סקירת נובמבר 2015

רפורמה לפני שיהיה מאוחר מדי

ספרה החדש של מבקרת האסלאם קורא לרפורמה בעולם המוסלמי לנוכח ההקצנה של השנים האחרונות. לדעתה הדבר עדיין אפשרי

רשימתו של מקס רודנבק ב–New York Review of Books מוקדשת לספרה החדש של איין חירסי עלי, "כופרת – מדוע האסלאם זקוק לרפורמה עכשיו". חירסי עלי, מוסלמית ממוצא סומאלי שחיה במערב, מוכרת לקורא הישראלי בזכות ספרה הקודם, "נוודת", שבו היא מונה שורה ארוכה של חוליים באסלאם העכשווי ומציעה דרך לשחרור ממנו, כשהיא אפילו מעודדת את הכנסייה הקתולית לפתוח בעבודה מיסיונרית מאומצת יותר בקרב מוסלמים, לפחות במערב, מתוך תקווה לעודד אותם לאמץ מסורת דתית שלכל הפחות מכירה בהפרדה בין דת ומדינה. בספר ההוא עלי גם מסתייגת מהאפשרות של רפורמה באסלאם, מתוך תפיסה שמוסלמים רפורמיסטיים מציגים תפיסות לא משכנעות.

הפעם היא סבורה אחרת. מוסלמים ברחבי העולם מתוארים על ידה בתור קבוצת רוב ושתי קבוצות שוליים: הרוב הוא מוסלמים ששומרים על מסגרת חייהם המסורתית תחת חוקי האסלאם, אך אינם שואפים ללוחמה או טרור. קבוצת השוליים ה"ימנית" מונה להערכתה כארבעה אחוז מהמוסלמים, אלו שמצדדים בתפיסות קיצוניות יותר (היא מכנה אותם "אנשי מדינה" בניגוד לרוב שהם "אנשי מכה"). קבוצה זו מונה את אנשי הטליבאן, דאעש ובוקו חראם. קבוצת השוליים השנייה, הקטנה מהראשונה, מונה מוסלמים רפורמים, קולות שקוראים לפרשנות מחודשת של הקוראן ברוח הזמן. ברור שקבוצה יחסית קטנה זו כנראה לא תהיה מסוגלת לשנות לגמרי את דעת הרוב, אך עלי מקווה שהיא לכל הפחות תעודד חשיבה ביקורתית ותציב חלופה לעיקרי האמונה האסלאמיסטית.

"לאיסלאם יש סיכוי גדול יותר לעבור רפורמה מאשר ליהדות האורתודוקסית" מפגינה שבידה ספר הקוראן, איראן 2015 צילום: אי.פי.אי

"לאיסלאם יש סיכוי גדול יותר לעבור רפורמה מאשר ליהדות האורתודוקסית" מפגינה שבידה ספר הקוראן, איראן 2015
צילום: אי.פי.אי

ההערות של חירסי עלי מתמקדות בעיקר בהצבעה על דפוסים עכשוויים כמו חוסר סובלנות, שלעתים ממש נוגדים את המסורת ההיסטורית. ידוע, למשל, שמבחינת השאיפות להעביר את הכופרים על דתם, מוסלמים היו סובלנים הרבה יותר מהנוצרים ולא נהגו על פי רוב לגרש אותם (ובכלל זאת היהודים) ממקום ישיבתם. תפיסה אחרת, של מחבלים מתאבדים, היא מעשה כפירה לדעתם של רוב המטיפים העכשוויים. אלו שעושים זאת מיישמים על פי רוב תפיסות פוליטיות–צבאיות, הדומות לאלו של טייסי הקמיקזה ביפן, ולא תפיסה דתית כלשהי. הקוראן אינו מזכיר סקילה של אישה נואפת, אך פרקטיקה זו קיימת בחוק של שש מדינות ורק אחת – איראן – אכן מבצעת אותה בפועל.

לדעתה של חיסני עלי, לאסלאם יש סיכוי גדול יותר לעבור רפורמה מאשר ליהדות האורתודוקסית, למשל, כיוון שהכללים של השריעה מעולם לא נוסחו בקוד פסיקה אחד שמחייב כל מוסלמי ברחבי העולם. אין "שולחן ערוך" מוסלמי. במקומו קיימת מערכת מסועפת של מצוות, פירושים ומנהגים ששנויים במחלוקת חריפה בין חברי האסכולות השונות בפרשנות הדת.

אבל לאסלאם בעיה אחרת. בעוד שתי הדתות המונותיאיסטיות הגדולות עברו תהליכי התפתחות במשך מאות שנים, האסלאם קיבל "בהנחתה" את כל אתגרי המודרנה במאה וחמישים השנים האחרונות ונאלץ להתמודד איתם יחד. גם מבלי להיות רפורמים, רבים מהמוסלמים ברחבי העולם אינם מקפידים על אורח חיים שכולל חמש תפילות ביום או לבוש נשי צנוע לפי חוקי הדת, אלא בוחרים לעצמם את מה שמתאים להם מתוך שלל דעות והשקפות. לכן, סממן של תקווה בכל האירועים האחרונים יכול להיות דווקא העובדה שקבוצות דמויות דאעש נוהגות באלימות כה קיצונית בגלל התחושה שההתנגדות צומחת מבפנים ולא מצדו של "המערב המושחת". בסך הכול, במהלך 35 שנות משטר איסלמי באיראן, האיראנים הפכו לחילונים יותר. בכל אופן, השאלה מה עושים בינתיים עם הטרור של קבוצות השוליים נשארת פתוחה.

———-

לסבול זה באופנה

לבן שחי כשחור, בריאים על כיסא גלגלים או פיקחים שרוצים להתעוור. יותר ויותר אנשים מאמצים לעצמם זהויות של מיעוטים

מאמרו יוצא הדופן של קטרין קראמבי במגזין המקוון Aeon מוקדש לשאלת נזילות גבולות הזהות. ביוני השנה נחשפה פעילה בקהילה האפרו אמריקנית של ארה"ב, רייצ'ל דלזאל, בתור מי שאינה שחורה מלידה. היא עברה טיפולים להכהיית עור באמצעות תרסיס. יצוין שדלזאל אומצה בידי זוג קתולים שבנוסף אליה אימצו עוד מספר ילדים שחורים. היא גדלה כל חייה עם שחורים ובשלב מסוים רצתה לאמץ את אחד מאחיה המאומצים ולכן החליטה לאמץ זהות שחורה. אז מה עכשיו? היא "באמת שחורה" או "מתחזה"? תשובתה של דלזאל לעצמה ברורה; לנו פחות.

אילו רכיבים בזהות שלנו הם מובנים ואילו ניתנים לשינוי? סוג שינוי מובהק שזוכה לתשומת לב תקשורתית בעשורים האחרונים הוא שינוי מין, אם כי המספר האמיתי של אנשים שעוברים תהליך לשינוי מין נותר זניח ונוגע בעשיריות אחוז בודדות באוכלוסייה. אבל למה שם הדבר מותר בעיני רבים וכאן לא? מדוע אפשר להיות לדעתם טרנסג'נדר ולא טרנס–אתני? למחברת עצמה סיפור ייחודי בהקשר זה; היא נולדה מרומן של ימאי איראני עם ילדה בריטית קטינה. הוריה המאמצים היו מוסלמייה בוסנית ואב בריטי. אם כן, מהי זהותה האתנית של המחברת?

בין האנשים שמאמצים לעצמם זהות לא להם מונה הכותבת "טרנס נכים" (אנשים שטוענים לנכות מתוך הזדהות, יושבים על כיסא גלגלים או אף מבקשים מהרופא לגרום להם לעיוורון, על מנת "להזדהות עם החיים של אדם עיוור"). קיימים גם "טרנס שמנים", רזים שאומרים שהם "מרגישים הזדהות" עם שמנים, וכמובן אנשים שממציאים לעצמם מגילות יוחסין המשייכות אותם לכל מיני קבוצות אתניות מיוחסות או סובלות – כמו יהודים, צוענים או אינדיאנים.

בשנים עברו, אנשים שהשתייכו לקבוצות מיעוט התאמצו כדי "להיראות" כמו הרוב. כך, היה פעיל שחור שעקב גוון עור בהיר מאוד "עבר" בתור לבן ואף הצליח לחקור כך מספר רב של מקרי לינץ' כלפי שחורים בארה"ב. גם לורנס איש ערב הבריטי נלחם בתור "ערבי–בדואי". כעת קיימת מגמה הפוכה: דווקא בני קבוצות הרוב מאמצים לעצמם זהות של מיעוט. ברם, עד כמה זה מוצלח ומחזיק מעמד? המחברת מספרת איך כבר בתור אישה בוגרת היא ביקרה באיראן על מנת לפגוש את אביה הביולוגי. באיראן היא הייתה אמורה להתלבש לפי קוד הלבוש המקובל ויכלה בקלות להתחזות לאיראנית, אלא שהיא לא רצתה לעשות זאת. דווקא שם היא הרגישה כמה היא בריטית בזהות הבסיסית שלה.

וזו אולי הבעיה של "מאמצי זהות" למיניהם. הם רואים את המקום שאליו הם שואפים בתור "ארץ אקזוטית מופלאה", מבלי יכולת לשים לב לכל המצוקה שרק מי שנמצא בפנים מכיר. אימוץ מוצלח של זהות כרוך בקבלה ראשונית של מי שאתה, קצת בדומה למוגלי, שרק אחרי שקיבל את עובדת היותו בן אדם שגדל בלהקת זאבים היה יכול לדעת לאן הוא באמת שייך.

——–

ישרות פילוסופית

הפילוסוף אנדרה גלוקסמן, שהלך השבוע לעולמו, היה נציג מובהק של השמאל הליברלי, אך דווקא איתו הסתבך

במגזין היהודי המקוון Tablet פול ברמן סופד לידידו, הפילוסוף הצרפתי–יהודי אנדרה גלוקסמן, שהלך לעולמו החודש. גלוקסמן היה איש יוצא דופן בנוף ההגות הצרפתי, ובתור שכזה ספג קיתונות של רותחין מספר פעמים בחייו. הוריו היו במחתרת הצרפתית שלחמה בנאצים במלחמת העולם השנייה. כשהיה ילד אמו התנדבה בבית יתומים יהודי בצרפת ואנדרה הקטן ספג את מה שראה כערך עליון – עזרה לחלשים ונדכאים. באופן טבעי הדבר הוביל אותו להזדהות עם התפיסות של השמאל, אך מה אירוני היה הדבר שיישום שיטתי של אותן תפיסות גרם לגלוקסמן להסתבך שוב ושוב עם תפיסות השמאל הצרפתי דווקא.

גלוקסמן התחיל את התהליך בשנות השישים, כאשר היה מעורב יחד עם כולם במהומות הסטודנטים. ב–1975 פרסם גלוקסמן ספר על הגולאג הסובייטי, בשם "הטבחית והקניבל", כשהוא הולך בעקבות ויקטור הוגו בתיאור חייהם של העלובים ביותר, וגם מיישם את הכלים התיאורטיים החדשניים של פוקו על מוסדות הענישה. אלא שכבר אז השמאל הצרפתי העדיף שלא לדבר יתר על המידה בגנותה של ברית המועצות (ידוע משפטו של סארטר שהוא אמנם מגנה את הפרת זכויות האדם בגולאג, אך הוא גם לא סובל את "מה שהעיתונות הבורגנית עושה מזה"). מאוחר יותר גלוקסמן כבר עורר תרעומת כשאמר שהוא תומך בהצבת הטילים האמריקניים באירופה.

תמך‭ ‬בסרקוזי‭ ‬אך‭ ‬התאכזב‭ ‬ממנו‭ ‬במהלך‭ ‬הזמן‭. ‬אנדרה‭ ‬גלוקסמן צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

תמך‭ ‬בסרקוזי‭ ‬אך‭ ‬התאכזב‭ ‬ממנו‭ ‬במהלך‭ ‬הזמן‭. ‬אנדרה‭ ‬גלוקסמן
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

במהלך השנים שבאו לאחר מכן היה עסוק גלוסקמן בהענקת תמיכה לכל המיעוטים שנרדפו באיזושהי נקודה בעולם, כולל "פליטי הסירות" הוויטנאמים, הבוסנים, פליטי רואנה וצ'צ'נים שארצם הופגזה בידי פוטין. בספרו האחרון שמוקדש לוולטיר הוא אף הגן על מקומם של הצוענים בצרפת, עוד עמדה שלא נחשבה אופנתית (לפני מספר שנים היה זה דווקא שר הפנים של צרפת שהמליץ באיגרת לכוחות המשטרה "לפנות ערי אוהלים לא חוקיות, בייחוד של צוענים").

אך מה שנחשב לאחד ה"חטאים" הבלתי נסלחים של גלוקסמן הוא תמיכתו בסרקוזי ב–2007. אז, רבים בשמאל האמינו שסרקוזי יקדם סדר יום חדש, יבריא את שירות המדינה ואת מערכות הרווחה ויסייע לצרפתי הפשוט. היה בכוונתו אף לבנות מסגדים על מנת לסייע לאינטגרציה של המוסלמים הצרפתים. גלוקסמן העניק לסרקוזי את תמיכתו והתאכזב ממנו במהלך הזמן, בין היתר בגלל שיתוף הפעולה עם פוטין. הוא המשיך לכתוב נגד כל הצורות של הטוטליטריות והאלימות הפוליטית, ואף כתב ספר על יהודים, יחד עם ילנה בונר, אלמנתו של הפיזיקאי ופעיל זכויות האדם הסובייטי אנדריי סחרוב (הספר טרם מצא את דרכו לתרגום עברי או אנגלי). בספריו הוא דיבר על "שלושת מעגלי השנאה שהולכים ומתפשטים בעולם: שנאת נשים, שנאת ארה"ב ושנאת יהודים".

בעיקר, גלוקסמן היה איש של יושר אינטלקטואלי בלתי מתפשר ששמר על עיקרי המחשבה הליברלית הצרפתית מכל נוגש, משמאל או מימין. חבריו (ביניהם ברנר אנרי לוי) מדברים עליו כאיש עם קול מוסרי צלול, הנאמן לאידיאלים של חופש ועזרה לנרדפים. צרפת של היום, הנקרעת בין מעמסת התקינות הפוליטית ובין הימין הקיצוני העולה לנוכח פיגועי הטרור, זקוקה לשמוע את קולו יותר מאי פעם.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: