כולנו חרדים

חרדה עטיפה

 

סקוט סטוסל, "עידן החרדה שלי", תרגום עידית שורר, הוצאת מטר- פסיכולוגיה, 2015, 416 עמ'

עלי להודות שכשספרו של סקוט סטוסל, שהיה לרב מכר בארה"ב התפרסם בארץ, הייתי סקפטי. עוד ספר על התמודדות עם חרדה, המדפים בסטימצקי כבר מלאים בזה. קליק אחד בעידן גוגל וויקיפדיה- ויש לנו את כל המידע הזמין והעדכני על התסמינים, התיאוריות, המחקרים, הטיפולים וגם רשימה של יצירות ספרות וקולנוע שנוגעות בנושא. גם שמענו כבר די והותר סיפורים אישיים ( ע"ע תסמינים ) על הלחץ בחזה והרצון להקיא. מה כבר ניתן לחדש בנושא ?

ובכן, מסתבר שכן. סטוסל, עורך בכיר במגזין "אטלנטיק" הותיק והיוקרתי, נטל על עצמו משימה קשה ועמד בה בכבוד. יצא לו ספר עם ערך מוסף – גם בעידן של הצפת מידע. זאת גם אודות חיבור ייחודי בין סיפור אישי לפריסה של מידע עדכני ( שמן הסתם אולי לא היה לגמרי עדכני ברגע שהספר יצא ממכבש הדפוס ). אך קודם מספר מילים על רקע אישי.

סטוסל הוא בן למספר דורות של אנשים שסבלו מחרדה, נשוי לאישה שלא סובלת ומעולם לא סבלה מחרדות ואב לילדים שאף הם התחילו לפתח תסמינים חרדתיים. נקודת פתיחה טובה לסיפורו האישי זו תחושת לחץ קיצונית, הזעת יתר ודופק מואץ בזמן של טקס הכלולות שלו, שכמעט גרם לו להתעלף באמצע. תקרית אחרת קרתה לו כבר בתור עיתונאי מפורסם ומוצלח במסיבת קוקטייל יוקרתית שנכחו בה נציגי ממשל וכוכבי הוליווד. קיבתו החרדתית של סטוסל גרמה לו להינעל בשירותים ואז קרתה תקלה מביכה, שרק פתיחות והסברת פנים מדהימה של המארחים הצילו אותו מבושה גדולה. סטוסל מתמודד עם חרדות קשות ופוביות מגיל בית ספר, ניסה המון טיפולים והמון תרופות וממשיך עם זה גם היום. כעת לפני כל הרצאה הוא לוקח כדור נגד חרדות, עוד כדור נגד לחץ דם ואולי עוד אחד ומרפד אותם עם שוט ויסקי. הוא יודע שערבוב של נוגדי חרדה עם אלכוהול אינו בריא ואף עלול להיות מסוכן, אבל הוא גם יודע שבלי זה הוא עלול להתעלף. אז כך הוא מתפקד.

אז מה יש למחבר לחדש לנו בעידן זה, שבו תרופות נוגדות חרדה נמכרות בארה"ב יותר מתרופות נגד מיגרנות ? תרופות או שיחות ? או אולי אף אחד מהם? תורשה או סביבה ? והכי חשוב- יש או אין תקווה ? בכל הסוגיות האלו יש למחבר חדשות רעות וחדשות טובות- תלוי מי המקשיב ומה הציפיה.

ספרו של סטוסל מזכיר במידה רבה ספר אחר שיצא בעברית בספריית "עם עובד" ב- 2004- ספרו של אנדרו סלומון "דמון של צהרים" שהוא מבעין "מבט על" על הפרעה נפשית קשה אחרת- דיכאון ( ספרו של סטוסל הוא מצומצם יותר בהיקף וקריא יותר, וההשוואה ביניהם מעידה על פרפקציוניזם אקדמי של סלומון, כמו גם על סיבה אפשרית לדיכאון). בכל מקרה, מוטיב משותף לשני הספרים רואה בהפרעה נפשית לא "תקלה מצערת" שיש לקחת אותה ל"מוסך טיפולי" ואז להמשיך לכביש המהיר של החיים, אלא תוצאה בלתי נמנעת מהמצב האנושי. דיכאון הוא תוצאה של עובדת היותנו בעלי תודעה והבנה שהכול סופי. חרדה היא פועל יוצא של עובדת היותנו יצורים עם מודעות לעתיד ולכך שהעתיד הנו חסר שליטה. לכן, אנשים לוקים בחרדות ודיכאונות משחר ההיסטוריה. גם אם בשנים האחרונות בעולם המערבי עולה מספר הדיווחים על החרדות או שוק התרופות עולה על גדותיו- לא מדובר כאן ב"המצאה חדשה", אלא בחלק עגום של מצב אנושי שהיה אתנו מאז ומעולם.

מהם הגורמים לאותו מצב ? מן הסתם, התשובה המוכרת לשאלת "תורשה או סביבה" היא "גם וגם". אבל "גם וגם" הזה מצריך הרבה מאד פירוט לנוכח ממצאי מחקר עדכניים. אחת התיאוריות החשובות להבנת החרדה היא תאוריית ההתקשרות מבית מדרשו של פסיכואנאליטיקאי ג'ון בולבי. כל מי שלמד אי פעם קורס מבוא לפסיכולוגיה זוכר את ההסבר הנרגש על הקופים הקטנים שגדלו במגע עם אימא מחבקת או עם דחליל וכתוצאה מזה גדלו חרדתיים או מלאי שמחת חיים וביטחון. מי שהמשיך קצת בלימודים למד גם את "סגנונות ההתקשרות" ( חרדתי, נמנע ובטוח) שמתפתחים על סמך רמת הקשר בין תינוק לאימו. בעקבות זאת, רבים נוטים לפרש כל מצוקה נפשית וכל הפרעה על רקע תיאוריית ההתקשרות וגם לגזור ממנה הן את דרכי הטיפול והן את ההתערבות הנונעת. גם סטוסל ניסה לעשות זאת, כשנמנע בעקביות מלהפגין כל סממן חרדה ליד ילדיו הקטנים. בכל זאת, הם פיתחו תסמני חרדה קשים מגיל יחסית מאד צעיר ואף הם הופנו לטיפול, בגיל אף צעיר יותר מזה שבו סטוסל הופנה לטיפול לראשונה. כאן מגיע חלקו הראשון של התגלית. מסתבר, שכלל לא בטוח שמה שלמדנו על אודות סיבות החרדה ההתפתחותיות זה אמנם נכון. מחקירם רבים מהשנים האחרונות, כולל אלו שנעשו על מדגמים הכוללים רבבות נחקרים וארכו עשרות שנים, מצביעים על גורמים תורשתיים לחרדה וגם אולי לכיוון של רצף גנטי מסוים האחראי לכך ( RGS2, אם זה מענין אתכם ) . נכון, שאותו רצף גנטי כשלעצמו אינו גורם להתקפי חרדה ( לא קיים "גן החרדות"), אבל נראה שהוא אחראי על כך שמוח של אנשים מסוימים מוצף בחרדה ולחץ הרבה יותר בקלות מזה של אחרים. זה נתון. המחבר אף תרם את דגימת הרוק שלו לסריקת DNA מפורטת וזו הראתה כי " גן ה- SERT שלי עם וריאציה קצר/קצר,, כלומר נמצא אצלי וריאנט שעל פי מחקרים רבים מנבא הפרעות דיכאון וחרדה כשהוא מלווה במצבי לחץ בחיים". על זה אומרים בישראלית "דא!" ואם נתייחס יותר ברצינות- ייתכן שזו אינדיקציה לכך ש"טיפול שורש" בהפרעות חרדה ודיכאון יהיה זמין רק בעידן של רפואה גנטית.

ומה זמין כעת ? ספר כולל סקירה מקיפה ובהירה של התפתחות שוק של נוגדי חרדות בארה"ב ואת התקוות הואכזבות שהיו כרוכות בו. למשל, סטוסל מתאר שברגע שהפציע שחר של נוגדי דיכאון שמשפיעות על רמת הסרוטונין ( SSRI) הוא קיבל את אחת מהן ( פקסיל) ובמשך כעשרה חודשים היא שמרה את חרדת הטיסות הקשה שלו על אש נמוכה ביותר, ברמה של חוסר שקט קל בלבד. הוא התחיל לחשוב שאולי הוא נרפא מהבעיה שלו או לכל הפחות יידע לשמר אותה כעת על אש נמוכה לעולם ועד. ואז, הייתה טיסה ארוכה עם כיסי אוויר חזקים, והחרדה חזרה על עצמה. מאותו רגע השפעת הפקסיל פחתה בהדרגה, עד שחדלה לגמרי. המחבר דן בכובד ראש ב"שיגעון התרופות" שמציף את ארה"ב ואת העולם המערבי , בציפייה שהן יהוו תרופות פלא לכל הקשיים – ובאכזבה שמדברת עליהן כלא יותר מעוד סוג של פלסבו- תרופת ה"אינבו". לאחר מחשבה מעמיקה, הוא לא נוטה להזדהות עם אף אחת משתי האסכולות הקיצוניות- כיוון שברור שנוגדי חרדות ויתר תרופות פסיכיאטריות הקלו ומוסיפים להקל על סבלם של רבבות חולים בעולם. אלא שחלקם חווים הקלה זמנית בלבד, אצל חלק אחר תופעות לוואי הן קשות מדי ולא רצויות ואחרים עדיין לא מצאו את "כדור הפלא" שלהם.

ומה עם הפרוגנוזה ? נכון לסיום הספר, המחבר ממשיך להתמודד עם חרדות. זאת בניגוד לסלומון, למשל, שבספרו הבא אחרי הספר "דמון של צהרים ", שיצא ב- 2010, סיפר הדיכאון חדל אחרי התקף שלישי, והוא חי חיים פוריים שכוללים עבודה אקדמית מאומצת, זוגיות והורות. גם סטוסל חי חיים של הצלחה עיתונאית מרשימה וכמובן הוא גם איש משפחה, שעבר בזמן כתיבת הספר פיטורין של אשתו וגם פגיעה קשה בבניין בו הוא מתגורר. כל הדברים האלו הציפו אצלו את החרדות, אילצו אותו לרוץ שוב למטפלים ולפסיכיאטרים- אך בשורה התחתונה הוא המשיך לתפקד ואף פרסם את הספר, שאמור להיות, בין היתר, שלב נוסף ב"יציאה מארון החרדות" ובהתמודדות אתן. כשהוא חוזר ושואל פעם אחר פעם את המטפל שלו, מדוע אחרי כל השנים הוא לא פיתח עדיין "חסינות נגד חרדה", המטפל עונה לו "אתה כבר חסין יותר ממה שאתה חושב". הספר אינו מספק לנו תקווה של חיים ללא חרדות- אך כן אומר שניתן להתמודד אתן ולצאת כשידך על העליונה. מחבר אף מנסה למצוא "יתרונות אבולוציוניים" מסומיים בהיותו חרדתי. ניתן לפטור את ניסיונות אלו בתשובה לשאלה יהודית עתיקה "חביבין עליך ייסורין?- לא הן ולא שכרן!" וניתן לאמץ אותה, במצב קיומי שבו ייסורים קיימים בחיינו, מבלי שמישהו ישאל אותנו החביבין הם עלינו אם לאו. מכאן אולי ערך ספרו של סטוסל עבור קורא ישראלי. נתון שלא מוזכר בספרו, אך קיים במחקרים, הוא שתפוצה גנטית של דיכאון אצל יהודים היא מתחת לממוצע, ולעומת זאת גנטיקה של חרדות דווקא מעל הממוצע. והחיים בישראל מספקים הרבה סיבות אובייקטיביות לחרדות עבור הגנטיקה היהודית שלנו, שחרדה בלאו הכי. ספרו של סטוסל הוא קול של תקווה לכך שגם אם חרדה תישאר חלק מתבנית נוף הרגשות שלנו, נוכל לחיות ולהתמודד אתה ולמרות לה.

פורסם במוסף “שבת” של “מקור ראשון” פר’ פקודי תשע”ו

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: