ארכיון חודשי: אפריל 2016

לב אבות ואימהות

על הסרט "מי יאהב אותי עכשיו"

 

מי יאהב אותי עכשיו

מתי בפעם אחרונה עשיתם משהו שממש לא התחשק לכם?

שהיה קשה, ומעצבן ולא נעים ולא נוח? וגם שלא הייתם חייבים ? ולמה לעשות דבר כזה בכלל?

אני יושב מהורהר אחרי שצפיתי בסרטם החדש של האחים היימן "מי יאהב אותי עכשיו". סרט על משפחה מקיבוץ דתי "שדה אליהו" שאחד משבעת בניה, סער, יוצא מהארון, הולך לגור בלונדון וגם נחשף בשלב מסוים כנשא איידס. אמנע מספוילר כמיטב יכולתי, פשוט אומר שהסרט מתאר את התהליך המורכב שהוא עובר מול משפחתו.

וזה ממש לא מובן מאליו שתהליך ודיאלוג כזה בכלל אפשריים.

כי הסרט מראה שני עולמות שבקלות היו יכולים לא להתחבר. ואפילו היה להם מאד נוח לא להתחבר ולא לגעת אחד בשני.

יש את העולם של הקיבוץ שדה אליהו. ויש בו המון יופי . קבלת שבת בבית הכנסת הנעים והמעוצב. חולצות לבנות. אנשים יראי שמים ועובדי אדמה. בוגרי קיבוץ שמשרתים שירות הכי-קרבי-שיש ומדברים בלהט על מורשת של גבעת התחמושת. מה רע ? למה צריך להכניס לעולם הזה גייז, איידס וכל הרעות החולות? אפשר נהדר בלי זה. אפשר ואפילו אולי מתבקש להשתמש בעולם של גייז כמעין תמונת תשליל- אנחנו כאן עם אמונה וערכים ועבודת האדמה והשירות הקרבי- והם שם עם הסטיות, הפריצות , ההוללות והאיידס. הכול במקום. שם גרה משפחתו של סער.

ויש את העולם של סער בשכונה הגאה של לונדון. חיים צבעוניים שאין בהם ארון ולא בושה ולא אשמה ולא הסתרה. שהולכים לעשות בדיקת איידס כחלק שגרתי מהחיים. שיש מסיבות מגניבות ואתרים שאפשר לבלות שם עוד ועוד לילות ולמצוא תמיד חוויה חדשה. איש לא מכיר אותך ולא מרכל עליך. ויש מצעד גאווה ענק וצבעוני. ויש מקהלה של מאתיים גברים גייז שעושה חזרות הכנסיה. מה רע? מי צריך עכשיו את הדת ואת המשפחתיות ואת הרכלנות הקיבוצית ואת הטראומות של הילדות שמתעוררות לתחיה ואת הפחד מהחיבוק ומהנשיקה ואת הציפיה שתחזור בתשובה ותתחתן ? אפשר ואפילו כמעט מתבקש להשתמש בעולם של קיבוץ שדה אליהו כתשליל- אנחנו כאן חוגגים את החופש והיצירתיות שלנו, אנחנו צבעוניים ומגניבים במלעיל – והם שם עם המשפחתיות האפורה שלהם, עם מדי ב' וסנדלי שורש ורכלנות ושירים של להקות צבאיות שלא נגמרות וצרות אופקים. הכול במקום. שם סער גר.

תוסיפו לזה את המשקעים שיש לשני הצדדים אחד על השני. סער כועס על המשפחה שלו על חוסר קבלה, על ההדחקה שלהם את נטייתו והימנעות עקבית שלהם מעיסוק במחלתו שמעורה בפחד מתמיד ממנה. הוא נעלב כשאחיו נלחצים מזה שהוא לוקח את האחיין שלו על הידיים ( מי יודע איך נדבקים באיידס הזה? גם אם זה לא מסוכן…תינוק כזה קטן…כדאי להיזהר, לא)? "לונדון לא מחכה לך וגם לא שום עיר אחרת"- כתב לו אביו לפני שנים רבות- "שוב אל המקום שממנו ברחת"- אבל בעצם איש לא מחכה לשובו. אך גם משפחתו של סער מלאה בטינות עליו. על הזעזוע שהוא גרם להם. על הטלטלה שהם עברו כשהוא הכניס לעולמם הדתי האידיאליסטי קודם את נטייתו המינית ואז את איידס. על חוסר האחריות שלו. על הניתוק שלו מהמשפחה, על הריחוק ועל זה שהוא בעצם לא מכיר את האחיינים שלו.

נו, במצב כזה, מה יכול לצאת מהפגישה ומשיחה כנה ?

מסתבר שהמון. המון, גם כי אחרי כל השנים משפחתו של סער והוא עצמו ממשיכים להתגעגע. והוא נותן לאיש חב"ד להניח לו תפילין ומגרד את תפוחי האדמה ללטקס של חנוכה. ומתרפק על ריח של הבית מהתבשילים של אימא. מסתבר שזה לא עובר בלונדון. אולי יש כאלה שזה כן עובר להם אבל אז…האם הם לא הופכים להיות…קצת פחות אנושיים?

טוב, מישהו צריך לעשות את הצעד הראשון. אז אימא של סער עושה אותו- היא טסה אליו. אישה דתית מקיביץ שדה אליהו טסה לשכונת הגייז בלונדון ועושה קבלת שבת ליד שולחן קטן עם שני נרות קטנים ושרה לעצמה "ידיד נפש". כי בנה חולה האיידס שהיא נלחצת כשהוא חותף לעצמו את האצבע בזמן של ריסוק תפוחי אדמה, ממשיך להיות הבן שלה. יש דברים שהיא לא מבינה ויש דברים שהיא מאד פוחדת מהם ( למשל, טיפת דם של נשא איידס על לטקס)- אבל הוא בן שלה והיא לא מוכנה בלעדיו.

כעת תורו של סער לביקור גומלין. הוא מגיע לקיבוץ. הוא יושב בחוץ עם כל המשפחה ושומע דברים קשים מאד. על חוסר האחריות שלו. על הניכור. על זה שאחיו הצעיר ממנו, שהוא דתי ושירת בקרבי והקים משפחה, לא סומך עליו לגמרי. סער גם אומר דברים קשים. גם הוא כואב. והוא כואב גם כי משפחתו מתרחקת ממנו. ויושבים אנשים אחד מול השני ומדברים על זה שהם כועסים על הריחוק. ומה זה מייצר ?

זה מייצר…קרבה. זה מייצר שיח. שהוא לא "נעים" במושגים של נימוסי פולין , אבל הרבה יותר בריא ונכון לקשר של אנשים אמיתיים. החיים מתנהלים. החיים לא נגמרו. היציאה מהארון של סער לא "סיימה" את המשפחה של סער. ואיידס של סער לא "סיים" את סער. וכעת צריך לחשוב איך חיים את כל המצב המסובך הזה- וביחד. ואיך מדברים על הכול בכנות, לא אחד בפה ואחד בלב ואחד בשדה אליהו ואחד בלונדון. אז יש עבודה לעשות.

כרגיל, הראשונות זה נשים. אימא טסה ללונדון כבר אמרנו. וגם כשאחיו ה-דתיכמושצריך יושב מול סער ומטיח בו דברים ואומר שהוא מרגיש שסער אולי מסוכן לילדיו- אשתו הדוסית עם כיסוי ראש גדול אומרת : סליחה, אני אימא של ילדים ואני לא מרגישה בסכנה". ובעיניה – דמעות. בדיוק בגלל שהיא אימא וגם אם מחצית ליבה מפחד מהאיידס ומהנטייה של הגיס שלה- מחצית אחרת רואה בעיני רוחה את אחד מילדיה יוצא מהארון ואולי גם חי עם איידס. לב של אימא …

לא נזלזל גם באבא הקרבי והקשוח ואיש המורשת של גבעת התחמושת ! המשל הישן על הצבר המחוספס מבחוץ ורך מבפנים הוא נדוש נורא- אבל מה לעשות שהוא נכון. ומתחת לציניות ולהומור המעצבן ולנוקשות- רואים גם באבא של סער המון רוך וחמלה. גם כשקולו נשבר בזמן שהוא סופד לאביו הקשיש. גם כשהוא בתורו טס ללונדון ומנסה להבין איך קולטים ברחוב מי גיי ומי לא. אדם בגיל כבר ממש לא צעיר מנסה למצוא את עצמו במקום שבו איש לא יודע על מורשת קרב של גבעת התחמושת. ואפילו מנסה לעשות ספרינט…בבית עלמין. אל תצחקו, גם זאת דרך להתמודד. ואל תזלזלו באבא הזה. כי הוא בגילו רץ ספרינט מול הדעות הקדומות והסטיגמות והפחדים שליוו אותו כל החיים במטרה לרוץ יותר מהר מהם להצליח לחבק את הבן שלו.

ובואו נפרגן גם לסער. הוא מוכן לשוב באומץ למקום שממנו הגיע ולהתעמת מול משפחתו ומול אחיו. והוא מוכן גם להסיר קצת הגנות ולהודות שאכן נדבק כתוצאה מחוסר אחריות. כי קשה לצפות מאדם שלא רוצה לחיות שיהיה שקול, זהיר ואחראי. והוא ממשיך לכעוס על המשפחה שלו- אבל ממשיך גם לאהוב אותה ולרצות להרים את האחיינים שלו בידיים.

אני מאמין שמשפחתו של סער תהיה בסדר. לא היה קל עד עכשיו וגם לא יתחיל פתאום להיות קל, אבל איפה שיש שיח- יש דרך. איפה שיש רצון להבין- הבנה תגיע, גם אם לאט. ואני רוצה להגיד למשפחה הזו- לכל המשפחה- כמה אני אוהב אותה וכמה בעיני היא מסמלת את כל המעלות של משפחה ישראלית אמיתית, שיודעת לדבוק בערכים ואמונות שלה ולהיות בטוחה בהם עד כדי כך שהיא מסוגלת להכיל ולקבל גם שוני וחריגות, מבלי לחוש מאויימת. איך אומרים, ב- 48 היה יותר קשה.

ותודה לאחים היימן שסיפקו לנו הגשמה קולנועית לפסוק שקראנו בהפטרה של שבת הגדול "והשיב לב אבות אל בנים ולב בנים אל אבותם".

קצר בהמשך

טוב, אז המסמך של רבני “בית הלל” התפרסם

מיד קפצו הרבנים ליאור, אבינר וזייני והאשימו אותנו, בין היתר, בטרור

נפלא

רגע…איפה אני כבר ראיתי אותם יחד…זה היה לא מזמן

אה, כן …הנה

לחבורת הרבנים הנכבדה היה מאד חשוב לתמוך ברופא ההומופוב ד”ר סודי נמיר , חזרה לארון וטיפולי המרה

הומו לא יכול להיות שליח ציבור…הומופוב יכול להיות חבר של כבוד בוועדת אתיקה…הכול מובן ופשוט

אני מאמין שבקרוב נשמע גם את הרב שמואל אליהו ואת הרב ישראל רוזן

 

אני רק שאלה…איפה הרב ארל”ה הראל בנושא ? נדמה לי שבעבר הוא התבטא בצורה דומה לרב זייני

לפחות עכשיו ברור  מי הומופוב ומי לא…כאילו שלא ידענו

התקדמות ולא שלמות

על כנס של “בית הלל”

בית הלל

כשאין ציפייה מוגזמת- אין גם אכזבה, אומר פתגם עממי.

או כמו שידיד נוהג לומר- כגודל הציפיות- גודל הכריות. שאז כמובן מאד לא נוח לישון, כי הציפיות צריכות להיות גדולות יותר.

כשהלכתי לכנס של "רבני בית הלל", השתדלתי לא לטפח ציפיות, מתוך תפיסה כללית שלמקסימום אמירות סובלניות של רבנים אורתודוקסים בדור הזה כבר הגענו ולא ניתן לצפות ליותר מזה.
במובן מסוים צדקתי.

אבל בכל זאת- היה בכנס הזה משהו אחר, שלא היה דומה ליתר הכנסים מן הסוג הזה, שהיו עד עכשיו. היה משהו שונה באווירה, ולכן יצאתי משם לא ב"היי", אבל מעודד.

בלי להמעיט בערכו של פסק רבני "בית הלל" על אודות "אנשים חד מיניים" , חשיבות הערב לא הייתה בו, אלא במה שנאמר עליו ואולי לא פחות בכך מי אמר את הדברים.

בדברים מרחיבי הלב והנפש שאמר אבא של שירה בנקי ז"ל, שגרמו לצביטה בלב ובזווית העין לרבים בקהל.

בכך שסוף כל סוף חדלו לדבר עלינו בגוף שלישי וגם לא הושיבו אותנו בפאנל מקוטע וצעקני, אלא נתנו את רשות הדיבור לנציג של ארגון דתי גאה, סגן יו"ר "חברותא" נדב שוורץ, שאמר דברים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.

בדברים שאמרה ד"ר רבנית חנה פרידמן , שחיה את חייה הדתיים בקהילת יחד, ולא רק לא מפחדת לומר את המילה "הומו" או "לסבית" ( ולא "חד מיניים"), אלא גם לא חוששת לומר "משפחה גאה". ומגדלת את ילדיה בקהילה שכמחצית הלידות בה קרו באותן משפחות גאות.

בדברים של איש טיפול בכיר ומוכר, פרופ" טוביה פרי, שאתגר את המציאות החברתית הקיימת ואת ההלכה, הציג את הדילמות ללא כחל וסרק, ביטל כלאחר יד את ההבל של טיפולי ההמרה ושם בפני הרבנים והקהילה הדתית את כל המצוקות והדילמות המוכרות. לא פעם ראשונה שהוא עושה זאת…אבל בצורה כה נוקבת, נדמה לי שזו הפעם הראשונה.

בעובדה שהסמן הימני של הערב היה רב חיים נבון. קצת פאדיחה שהוא לא הספיק לקרוא את המסמך, אבל שאפו על מוכנות להתמודד מול קהל שאינו ידידותי מראש.

ובכלל באווירה, שבה בקהל ישבו רבנים, מחנכים, הורים, ילדים, ולא ניתן היה "לסווג" מיד כל אחד ולומר לאן הוא בדיוק שייך. באווירה שבה גם אם אין פתרון, יש רצון טוב, וחיבוק, והכלה ונכונות ומבט מבין. אווירה שבה הפה אינו יודע תמיד מה לומר והמקלדת מגששת אחרי ניסוחים ומתקנת את תי הסעיפים ואת הערות השוליים- אבל המנגינה אומרת יותר מהמילים. והמנגינה ששמענו אתמול בערב במרכז "מתן" ברעננה אמרה- הכלה, קבלה , תמיכה ובעיקר- ראיית האחר. לכולנו לא היה קל ברגעים מסומים ורובנו היינו רוצים עוד קצת לכיוון זה או אחר- אבל הייתה כאן דוגמה ומודל לצורת שיח שניתן לנהל.
ברור שזה לא יעבור בשקט וברור שיהיו מתקפות משמאל ומימין. ואולי דווקא זה אומר שעם כל הקושי, בחרנו בכיוון הנכון.

אז איך הרגשתי כשיצאתי מהכנס של בית הלל". בתור איש טיפול, אני מאד מחובר לסיסמה "התקדמות ולא שלמות". לשלמות- לא יודע אם נגיע אי פעם. התקדמות אדירה- השגנו היום. לפני 10-12 שנה, לא העזנו לחלום על מה שקרה אתמול. והנה- זה קרה.

בחודש ניסן הזה, ראוי שקהילה דתית גאה והציונות הדתית כולה יברכו "שהחיינו". וגם "הטוב והמטיב".