ארכיון חודשי: מאי 2016

בבית הסופר אמנון שמוש

רות יצחקי

אמנון שמוש אלצהיימר

לראשונה אני מעלה באתר שלי משהו שלא אני כתבתי. הראיון התפרסם בגיליון של כתב העת "עמדא"- כתב על של עמותה ישראלית למען חולי דמנציה".

לדעתי, זה מסמך אנושי מעורר השראה שמן הראוי שיזכה לחשיפה רחבה

 

בעקבות סקירת ספרו של אמנון שמוש "בקר טוב אלץ היימר" בעלון העמותה הקודם, הזמין אותי המחבר לבוא לביתו בקיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון כדי לראיין אותו.

כשאני כולי נרגשת קבענו תאריך, ומיד התחלתי לתכנן מה אשאל אותו בראיון. בראשי דמיינתי ישיבה מול הסופר ליד שולחן כתיבה ובינינו "פינג פונג" של שאלות ותשובות… אך, בפרק הזמן שבין שני האירועים התפרסמה במוסף שבת של ידיעות אחרונות כתבה של אמנון שמוש "בעקבות הזמן האבוד"– פרקי יומן אחרונים על מחלת אשתו וההתמודדות שלו עם המצב. התחלתי לחשוש. האם יתחדש משהו בנושא כשאדבר עמו?!

כשהגיע המועד, לשמחתי, ביום אביבי נאה, שמתי פעמיי צפונה…השקט והצבע הירוק של מדשאות הקיבוץ והאילנות הרבים, הפריחה הנהדרת והריחנית והגינות המטופחות הרגיעו אותי ונראו בעיניי כפתיח מבטיח לפגישה "טובה".

אכן, הייתה זו פגישה טובה, מרגשת ונעימה. מהר מאד נוצרה בינינו קירבה, מעין חברות (גם בעלי הצטרף לנסיעה ולמפגש). לא היה זה ראיון ענייני "יבש", אלא שיח של הזדהות והבנה בנושא ההתמודדות עם מחלת אלצהיימר (טיפלתי פרק זמן ארוך באמי ז"ל שהייתה חולה באלצהיימר) וגם גלישה לעניינים נוספים. מר שמוש, בקיבוץ- אמנון בפי כל, הרגיע אותי שלא אדאג מכפילות בגלל הכתבה בעיתון. "בכתבה הובאו פרקי יומן שהם המשך לספר ולכתבות הקודמות. אך בחיי היומיום יש אפיזודות חדשות מדי פעם, שעיקר חשיבותן הוא הבנה וזרימה עם האירועים" אמר.

ביקשתי לדעת מה הביא את אמנון לכתיבת הספר "בקר טוב אלץ היימר". האם היה זה יצר הכתיבה שלו? האם בתור סופר, שכתב ספרים ומאמרים רבים זה עשרות שנים הוא מבקש עתה לבטא עצמו גם בתחום זה?

התשובה של אמנון הפתיעה אותי. " בכלל לא חשבתי על כתיבת ספר בנושא אלצהיימר או ההתמודדות. התחלתי לכתוב רק אחרי שבע שנות המחלה הראשונות. אז החלה הידרדרות בהתנהגותה של חנה מה שהקשה עלי מאד. היא הייתה בתקופה של התנגדות לכל דבר. "אנטי" כל דבר שהוצע לה, אף על פי שאחרי רגעים מספר קיבלה והסכימה למוצע. למשל, סירבה בתוקף לאכול מה שהוגש לה, ואחר כמה דקות "בלעה" הכל. היא הייתה מקנטרת, מתקיפה ודחתה את המטפלת. לי אישית הדבר היה קשה במיוחד כי בגלל מצבי הבריאותי (מעל לגיל 80 ולקוי בראייה – עיוורון מוחלט) הייתי זקוק לעזרת המטפלת המצוינת שלנו ,ג'ויס, כמעט בכל: בהלבשתה של חנה, בהאכלה ברחצה…

"התחלתי לכתוב כדי להקל על עצמי. מיעטתי לצאת מן הבית כי הרגשתי שחנה מרגישה בטוחה ונינוחה יותר כשאני אתה. התנתקתי מהרבה פעילויות שהייתי רגיל לקחת בהם חלק. ואת החסר מילאתי קצת בכתיבה (בעזרת המזכירה שלי, יעל). כתבתי במשך 4 שנים את העובר על חנה אשתי ועליי כיומן לעצמי. אולי גם למשפחתי הקרובה. מעין תיעוד המצב. זו לא הייתה כתיבה יומיומית, אלא לפרקים, לעתים בעקבות אירוע מסוים במשפחה, בקיבוץ, או במהלך המחלה.

חברים ראו את קשיי וריחמו עלי: "אתה קובר את עצמך" אמרו לי. "אין שום תועלת בהמשך החיים שלך בבית עם אשתך החולה. עליך להכניס אותה למוסד סיעודי טוב כאן בסביבה. זה יקל עליך ועליה".

"מדבריהם הבנתי שהם אינם מבינים מהי המחלה, אינם מבינים מה טוב לחולה. החלטתי לפרסם לטובת הכלל את שאני חווה ואת כל מה שאני יודע ומבין אודות המחלה, שהאנשים ידעו שהחיים טובים גם עם המחלה; לחולה, ולבן הזוג המטפל בו באהבה". כך "נולד" הספר!

כל הנכתב בספר הוא תולדה של הידע שצבר אמנון תוך כדי טיפול ברעייתו החולה, חנה, במשך השנים. חלק מהידע הגיע לעתים מאוחר מדי רק לאחר תעייה וניסוי מחדש ואמנון חש צורך לספר לאחרים המתמודדים בבעיות דומות כיצד הוא מצא פתרונות, אולי גם הם יוכלו להיעזר בניסיונו ובמסקנותיו ויחסכו רגעים/שעות של התמודדות קשה.

"בשלב מסוים של המחלה" הוא מספר," חנה התחילה לגלות אי שקט בזמן הארוחה. היא הייתה לוקחת את צנצנת הסוכר ושופכת אותה על מאכלים, מעבירה את המלחייה או את הכוסות ממקום למקום תוך ערבוב המשקאות השונים… לסובבים נגרמה אי נוחות והשולחן והסביבה כמובן התלכלכו. רק אחרי פרק זמן מסוים של ניסיונות הרגעה שלא צלחו הגעתי להבנה שחנה פשוט זקוקה לתעסוקה בידיה, באצבעותיה, וכך מצאתי את "התרופה" שהרגיעה את חנה: משחקים שהמישוש הם החלק העיקרי בהם. ההצלחה הגדולה ביותר היא עם בובת "מיקי מאוס" גדולה שחנה ממששת, ממלמלת אליה ומחבקת בחום."

האצבעות, המישוש הן שפת הדיבור של חנה כיום.(למרות שיד ימין של חנה כמעט ואינה מתפקדת עתה). אמנון וחנה, זוג אוהבים , מנהלים שיח אצבעות ביניהם, תוך מלמולים, חיוכים והחלפת משפטי אהבה קצרים. " את זוכרת?" הוא שואל אותה והיא עונה "אמנון שלי".

לא רק חוש המישוש חשוב לחנה. אמנון רוצה שכולם יידעו שחוש הטעם לא נפגם אצל חולה אלצהיימר. " אתה יכול לחתוך חתיכות תפוחי אדמה וחתיכות אבטיח – והחולה לא יבחין ביניהם. אך אם תכניס לפיו חתיכת אבטיח עסיסי- כמה יתענג עליו! בהתנהגותה חנה מראה שהיא רוצה עוד. אתם צריכים לראות כמה היא אוהבת מילקי…" המסקנה- תכיר את העדפותיו של החולה שלך ותעניק לו טעם לחיים- תרתי משמע.

גם שירים מן העבר מענגים אותה היום מאד. בקטעי היומן שפרסם ב"ידיעות אחרונות" מתאר אמנון "אני שר שירי ילדים מוכרים מפסיק לפני מילת המפתח, או המלה המסיימת, וכמעט תמיד חנה משלימה את המלה הבאה ..ובכל פעם היא נהנית יותר ויותר כשהמלה החסרה נמצאה לה".

אמנון שמוש חוזר מדי פעם על דיבורים של חנה המעידים על חוש ההומור שלה שלא נעלם. "ליטפתי את שערה ברכות. היא חייכה ואמרה "אל תתחנף. זה לא יעזור לך" . האין זה הומור? " והוסיף: " לא פלא, שההומור נקרא "חוש" כשאר החושים- גם הוא אינו נעלם ."

ובכן, יש הרבה דברים שמענגים את חנה וכנראה גם חולי אלצהיימר נוספים. לא נכון לחשוב ולומר "מה הטעם בחיים שלהם". יש בהם טעם ואפשר לתת להם אותו. הם חשים ומרגישים!

חנה הביעה תרעומת כאשר במפגש ידידים הנוכחים התעלמו ממנה . אמנון הסביר לה שהיא לא ענתה להם, ולכן הפסיקו לפנות אליה. היא הצליחה לבטא את עצמה: " אני לא יכולה".

לענות לשואלים אינה יכולה, אך היא מרגישה, קולטת את הסביבה. יש לדעת זאת ביחס לכל חולה אלצהיימר. לא להתעלם ממנו! דברו אליו כי הוא מרגיש אתכם.

מעל לכל מדגיש אמנון את יחסי האהבה השוררים ביניהם ומאפשרים לו להיות עם חנה ביחד למרות מחלתה. ה"יחד" והידיעה שאהבתם נשארה בעינה ואף התעצמה. הוא מרגיש שהוא לא רק נותן ומעניק, אלא גם מקבל. "יחד אני מזכיר לה ולי את הדברים הטובים שהיו ויש לנו. והזיכרונות טובים גם לי" . האהבה והביטחון שהוא משרה עליה בליטוף, דיבור מרגיע ועצם נוכחותו הם לפי תיאורו כמו היחס בין הים והחוף. תנועה מתמדת ודינמית של פעילות הדדית. "יש פה זרימה והזרמה. אני נהנה מהנתינה וגם מהקבלה. זו אהבה מיוחדת, צרופה, יותר מאהבת אם".

"לא קל לי, אך לא הייתי מוותר על שנים אלו למרות הקשיים. כמו שאינני מוותר על אריכות חיים למרות שאחרי גיל 80 המחלות קשות ומקשות, כך אינני רוצה לוותר על החיים הטובים שיש לי עם חנה למרות המחלה. אלו הם החיים – צריך לשלם על הטוב. אין ספק שאני משקיע הרבה, אך יש לי תגמול. אני מרגיש מתוגמל"

אמנון מודע לכך שאשתו והוא ברי מזל במצבם. הזוגיות הנהדרת שלהם במשך למעלה משישים וחמש שנה, החיים בסביבה תומכת בקיבוץ, שניים מילדיהם, המשפחה הקרובה, אף הם בקיבוץ. לא כל המשפחות המתמודדות עם הטיפול בחולה אלצהיימר זוכות לכך. לכן, אין הוא שופט משפחות אחרות על דרכי הטיפול שלהן בחולה. הוא רק פורש את תמונת התמודדותו עם אלץ היימר ומציע וממליץ על הדרכים לחיים טובים עם המחלה כשהדבר מתאפשר.

בארבעת השבועות שקדמו למפגשנו חלה נפילה במצבה של חנה . היא הייתה חצי שעה ללא הכרה ואף על פי כן לא נעתר לבקשת רופא הקיבוץ להעבירה לבי"ח. "לקחתי את האחריות למצבה על עצמי. למרות היכולות הרפואיות שלהם, אני יודע מה היא צריכה, איך לתת לה רוך, חום וביטחון. אני נותן אהבה ופועל מתוך אהבה. שום אחות בבי"ח, גם זו הפועלת מתוך חמלה רבה – אינה תחליף לטיפול שאני מעניק לה בבית". ואמנם חלה השתפרות קלה במצבה. כבר ממלמלת קמעא.

"אבל עתה, בתקופת האפאטיה שלה אני מרגיש שלא רק אהבה מצדי מצויה כאן אלא גם חמלה. כבר היו תקופות של ירידה שהיא התאוששה מהן, התנהגויות קשות שהתרככו והתעדנו, אמירת משפטים לאחר תקופות של היאלמות, ממש בנייה מחדש של תאים במוח שהתנוונו. אני מקווה שגם הפעם תצא מזה."

כשאנו כבר על סף היציאה מביתו עצר אותנו אמנון בחיוך: "באתם ביום טוב. יום שמח עבורי ". הוא הצביע לעבר שולחן בפינת החדר ואמר: "הבוקר קיבלתי לביתי את החבילה הזאת, ספרי החדש "לירי" יצא לאור, בואו קבלו ממני עותק במתנה". שלף עט , הרהר מעט, כתב לנו דברי ברכה וחתם את שמו.

לצערנו, תוך החלפת אימיילים בינינו על הכתבה, הודיעה לנו מזכירתו, יעל, כי חנה אשתו של אמנון נפטרה בלילה, בדיוק שבוע לאחר פגישתנו.

יהא זכרה ברוך, והדברים שנאמרו ונכתבו כאן יהיו לזכרה ולעילוי נשמתה.

בזכות האהבה

gay pare

אני נותן יד לאהבה

שתגאל אותנו ממלחמות

תרפא אותנו ממחלות

שתקח אותנו רחוק

– שלמה גרוניך

בינינו, לא שלא ידענו את זה

ידענו תמיד שאהבה יכולה לרפא ולחזק.

אבל בכל זאת…כשהמחקר אומר את זה וגם בצורה כה ברורה…

אז יש לנו מחקר חדש, מצוות החוקרים בבית הספר לרפואה היגיינית בלונדון. מחקר שנועד לבדוק את דפוסי הבריאות האוכלוסייה הגאה. מדובר במחקר איכותי ונקיף מאד- כמעט 6000 נשאלים גאים מכל רחבי בריטניה. המחקר בדק את בריאותם הנפשית ומתאם בינה למשתנים דמוגרפיים.

את זה שגייז מועדים לדיכאון, לחרדות וגם לאובדנות אנו יודעים כבר זמן רב, זה לא סוד. התברר על הדרך, שביסקסואלים או בני מיעוטים אתניים בתוך הקהילה הגאה הם ברמת סיכון אף גבוהה יותר למצוקות רגשיות שונות. אבל מה מתברר ?

מתברר שחיים עם בן זוג זה משהו שמצמצם בצורה משמעותית את הסיכוי לכל סוג של בעיה נשפית. וספציפית יותר- סיכוי לדיכאון יורד ב- 50%, סיכוי להפרעת חרדה- ב- 75% , סיכוי לאובדנות- ב- 30% ולסוגים אחרים של פגיעה עצמית- ב- 40%. כל זה קורה דווקא עם בני זוג, ולא בגלל חיים עם שותפים, לדוגמה. זו לא עצם העובדה שאתה לא בודד, אלא זה שיש מישהו שאוהב אותך ואתה אוהב אותו.

עוד דבר מעניין שמתברר על הדרך- הסטיגמה של "ההומו הדכאוני הזקן" כבר לא נכונה. דווקא הצעירים של קהילת להט"ב הם בסיכוי גבוה יותר לפתח מצוקה סביב נטייתם וזה מובן- הם עוד לא למדו להתמודד לחיות בתור מיעוט, לחוצים עדיין אם יקבלו אותם או לא- וגם בפחות סיכוי למצוא זוגיות יציבה.

אז מה זה אומר? זה אומר, בין היתר, שפתרון אמיתי לכל מיני התמודדויות שלנו נמצא במערכת זוגית טובה. שיחסים עם אדם אחר פותרים את מה שדברים אחרים לא פותרים. שניתן לנקש לזוגיות את הכאב שלא מתנקז במקומות אחרים. וגם- שאנשים, חלקם אנשי טיפול וחלקם רבנים, שאומרים לנו שהם "מודעים למצוקה שלנו ובוכים יחד אתנו" או ש"מחבקים אותנו חזק ומתפללים עבורינו" אבל מתעקשים שנישאר בארון ובבדידות- מקבעים את המצוקה שלנו לעולם.

אז אם עוד לא מצאת את אהבת חייך… תתחיל לעשות את זה היום. ואל תאמין שאם עברת את גיל 3 ואין לך ריבועים בבטן- אתה שווה פחות.

אתה שווה יותר ומגיע לך !

לחיות כאן יחד- ביקורת על ספרו של יועז הנדל

 

יועז הנדל

יועז הנדל, "בארץ לא זרועה- מסע ישראלי", ידיעות אחרונות, 2015, 349 עמ'

שם ספרו החדש של יועז הנדל שולח בבירור לספרים קודמים מסוגה דומה, ובראשם "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו"הזמן הצהוב" של גרוסמן. שם אחד הפרקים, "בארץ השמאלנים", מחזק את התחושה שמדובר במעין המשך שהוא גם סוג של מענה או פרספקטיבה של הצד השני לחברה הישראלית. לכן, הטרחתי את עצמי לספריה העירונית ושלפתי מהמדפים את גרוסמן ( חוברת מצהיבה) ואת עוז ( שזכה להוצאה מחודשת עם יתר כתביו ב- 2009 עם אחרית דבר, ניחשתם נכון, של גרוסמן) ויצאתי למסע מחודש. פה ושם בארץ ישראל אז והיום.

עיצוב ספרו והפונטים של הנדל כמובן עולים הרבה על החוברות של גרוסמן ועוז. לא ניתן לומר זאת על כישרון ספרותי או פובליציסטי. הנדל הוא איש אקדמיה ומחבר של ספרי עיון, בעוד שעוז וגרוסמן היו והנם אמני השפה העברית ברמה הגבוהה ביותר. כישרונם הספרותי בהחלט בא לידי ביטוי גם בפובליציסטיקה שלהם ( דבר שלא ניתן לומר, למשל על מאיר שלו). מתנגדיהם מהימין חשו נכונה בשעתו שתיאורים שייצאו מתחת עטם של גרוסמן ועוז יעשו המון נפשות למחנה השמאל. קשה לאמוד זאת סטטיסטית, אך כנראה שהם צדקו. אני בספק אם ספרו של הנדל יגרום למישהו לעבור ממחנה פוליטי אחד למשנהו וגם לא חושב שזו כוונתו. אך ספרו מתאר משהו חשוב לא פחות- שינוי דרמטי שעברה חברה ישראלית במהלך רבע מאה שחלפה אחרי שנות השמונים, זמן כתיבתם של עוז וגרוסמן.

בכתיבתם של גרוסמן ועוז ניכרת דאגה גדולה. עוז דואג שחברה ישראלית הולכת להתפצל לערב רב של שבטים ללא כל מכנה משותף. גרוסמן פוחד מכך שמונוליטיות רעיונית בצד היהודי תרמוס באלימות את האחר הפלשתינאי. כעבור שלושים שנה, ניתן לומר שחששות של שניהם התבדו לחלוטין. חברה ישראלית חיה עדיין בצל שסעים רבים ולא פשוטים. ועדיין לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה עם שכנינו וגם חלקים גדלים בשמאל מבינים שזה כנראה לא עומד לקרות בקרוב. אלא שבינתיים הולך ומתגבש כאן קונצנזוס רחב שכולל את רוב האוכלוסייה היהודית, ואת קווי המתאר של אותו קונצנזוס הנדל מתאר.

אין זה מקרה שהספר חותם ברשמים הקשורים למבצע "צוק איתן". רבים ( ואני ביניהם) חשו במהלך המבצע שמתאחה בעם ישראל סדק שנפער … אי שם בין מלחמת יום הכיפורים ללבנון הראשונה ( שם הנדל ממקם את היווצרותו של "שמאל ישראלי חדש") לא הייתה שם אורגיה של התלהמות לאומנית וגם לא נזרקו רימונים על מפגיני שמאל- אבל הייתה הסכמה לאומית רחבה שאנו מגנים על עצמנו בלית ברירה והעם- לכל רוחב הקשת- תמך והיה מוכן לעשות הכול. לא ראינו יותר כתובות של "מוות לערבים"- אבל ראינו יותר אהבה לצה"ל, למדינה ויותר ערבות הדדית. וזה אולי שינוי עיקרי שקרה לנו כעבור שלושים שנה.

אותו קונצנזוס חדש מתבטא היטב באישיותו של הנדל וסיפור חייו האישי. יוצא משפחה דתית- לאומית- בורגנית מפתח תקווה- אלקנה, הוא הוריד כיפה בגיל צעיר והתגייס לקומנדו ימי. עשה שירות קרבי מפואר כמפקד וקצין ולאחר מכן פתח בקריירה אקדמית ועיתונאית ( חלקה ב"מקור ראשון) כשהוא חולף בדרך גם במערך הסברה של משרד ראש הממשלה. מדובר באדם עם רגישות מוסרית שבהחלט רואה מאד את האחר וגם רואה בעיות מוסריות לא פשוטות בהתנהלות הפוליטית של ישראל. אך כל זה לא גורם לו להטיל ספק, ולו לרגע, בצדקת הדרך הציונית מעיקרה. אחד מפרקי ספרו מוקדש לפריסת משנתו בדבר לאומיות ליבראלית כתפיסה שמצדדת בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ציונית בעלת מבנה משטר דמוקרטי ליבראלי, אך מה שחשוב יותר מהגדרות תיאורטיות הוא הטענה שרוב החברה בישראל כבר מחויבת למודל הזה, גם אם אינה מיטיבה לנסח זאת. תמיד אפשר לומר שעומדת לנגד עיניו של הנדל פרספקטיבה שלא הייתה לעוז ולגרוסמן בשעתם- כישלון הסכמי אוסלו, אינטיפאדה ראשונה ושנייה, טרור של מתאבדים, חמאס, דעא"ש וכו". אבל זה בדיוק העניין- כל המורכבות הזו מייצרת אצל הנדל מענה מורכב לא אמירות "בואו רק נעשה שלום" מצד אחד או "כהנא צדק" מהצד השני.

בעיה קשה שעליה קובל הנדל לאורך כל הספר, ושאלה קשה שהוא מפנה כלפי שמאל וימין בישראל גם יחד, היא שאלת המשילות. כיצד נוכל להשלים, שואל הנדל, עם כך שחלקים הולכים וגדלים של נגב, גליל ומזרח ירושלים הם בעצם אקס- טריטוריה של חוק ישראלי. המחבר מראה לנו תמונה אחר תמונה של הימנעות משטרתית ומדינית, שכוונתה "לשמור על שקט תעשייתי"- אבל בכך בעצם לייצר מצב של חוסר בהירות ויחד אתה תחושת הפקרות ו"מערב פרוע". מי אחראי לסדר בנגב- משטרת ישראל או כנופיות של בדואים ? כיצד מייצרים אכיפה ? מחבר גם הולך ומפתח את הטיעון כי "שתי מדינות לשני עמים" כבר לא יפתרו את בעיית הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל, כיוון שאנו כבר חוטפים גינוים אפילו באו"ם בשל היחס לבניה בדואית לא חוקית בנגב. לפני שמספחים- או מפנים- את יהודה ושומרון, בואו ונראה מה עושים עם מה שכבר יש. אגב, פתרונו המדיני של הנדל עצמו הוא מעין גרסה "רזה" לתכנית אלון, סוג של "חלוקת עבודה" בין ישראל לרשות פלשתינית, כאשר בתיאוריה זה שוב נשמע מצוין ובשטח ברור שאיש לא מעוניין ליישם את הדברים ובעולם אין מי שירצה לערוב להם.

כך כלפי חוץ וכך גם כלפי פנים. חברה ישראלית מתמודדת עם פערים חברתיים- וחבל שהנדל מתמקד כמעט בעיקר בציר חרדים-דתיים- חילונים וקצת יהודים- ערבים – בדואים ושמאל- ימין. אבל הנדל שב ומתאר חברה שלרוב חלקיה חשובה זהותה היהודית והוויכוחים הנוקבים נובעים בדיוק מחשיבותה של אותה זהות, כשכל צד במשוואה מפרש אותה אחרת. אבל ניתן להמשיך לנהל את הדיון, לא להסכים על הדברים ובכל זאת לחיות כאן יחד. זהו המוטו של הנדל- הוא לא רוצה לגבור על יריביו הפוליטיים ( כנראה גם כי הוא חושב שהמציאות גברה עליהם), אלא ללמוד לחיות ולהתנהל יחד. בתיאור של שהותו במשרד ראש הממשלה ( ומי שמצפה לחיסול חשבונות רכילותי עסיסי- יתאכזב ) הנדל מביא בסוף הפרק את מכתבו לראש הממשלה הנבחר- מחדש נתניהו שנכתב לפני שנה בדיוק, בו הוא מבקש להזכיר לו שהוא נבחר שוב לא להיות ראש ממשלה של הימין, אלא של כל העם.

אם חוזרים להשוואות בין הספרים, ניתן להגיד שהנדל יותר "מדלג" בין הנושאים ולא נכנס לעומק, ופחות מאפשר למרואיינים שלו דיבור ישיר. חלק ניכר מהספר כולל הרצאות היסטוריות עובדתיות, שאולי הן הרגל עבור היסטוריון מקצועי, אבל לרוב המידע המצוי בהן ניתן להגיע דרך ויקיפדיה. כפי שכבר צוין, הנדל מדלג גם על הרבה צמתים תוססים של החברה הישראלית 2016 וניכר שהוא בכל זאת לא מתרחק מדי משבט המוצא שלו. לא מסופר סיפור ההצלחה המסחרר של עלייה רוסית, של מדינה שקולטת 20% מאוכלוסייתה כמעט בלי קושי – ועל הדרך דוחה מאד את המשבר הדמוגרפי ( גרוסמן כתב שב- 2010 ערבים יהיו רוב בין ירדן לים ). אין אצל הנדל גם את הסיפור המורכב יותר של עלייה אתיופית, שהייתה מעורבת לאחרונה במחאה אינטנסיבית ושניתן היה לפתח אותו לכיוון השאלה האם ישראל היא מדינה גזענית או מדינה שעושה טעיות בקליטה. היה אפשר לראיין יותר את מעמד הביניים הישראלי שנהר למחאת האוהלים ורצה צדק חברתי- ומכל זה יצא לו יאיר לפיד בתור שר האוצר. וניתן היה לתאר את הסיפור של קהילת להט"ב בישראל שתוך שנים אחדות הגיעה מקבוצת שוליים לחיק המיינסטרים. בכלל, דילוגים בין הדמויות איכשהו גורמות להנדל להציג דמויות ללא עומק שלא מעוררות אצל קורא זיקה רגשית ממשית- להוציא את חבריו לצבא, הנופלים והחיים אתנו היום. דור בא ודור הולך וחבר'ה מהפלוגה לעולם נשארים.

אז כאן עומדת החברה הישראלית בשנת 2016- חברה מורכבת וחיה בצל איום קיומי וסכסוכים פנימיים- ובתוך כל זה מפתחת היי טק בינלאומי, מדע, מחזיקה משטר דמוקרטי ומדורגת גבוה מאד במדד האושר העולמי, בתוחלת החיים ובילודה. האליטות מתחלפות, החברה משתנה, הוויכוחים לוהטים- ואנו ממשיכים לצעוד יחד בארץ לא זרועה. אולי ספרו של הנדל הוא שי לחג צנועה שמדינת ישראל יכולה לתת לעצמה ליום הולדתה ה- 68.

 

פורסם במוסף “שבת” של יום העצמאות תשע”ו

ביקורת בעיתוןן "הארץ"

מכתב לרב פרומן- לעולם הבא

רב פרומן           חסידים צוחקים מזה

לכבוד ר` מנחם חי שלום פרומן

שלום רב מנחם

כשהיית כאן אתנו, יצא לי לשוחח אתך רק פעם אחת ,שיחת טלפון. ולהקשיב לך מספר פעמים בפורומים ציבוריים. וכמובן לקרוא את הדברים שכתבת ולשמוע אותם בתקשורת. ועל שני האחרונים יצא לי פעמיים לכעוס מאד. אבל כעת קראתי מקצת דבריך שבנך הוציא בספר "חסידים צוחקים מזה". ועל זה רציתי לומר לך כמה דברים. שאולי תצחק מהם.

האמנתי פעם שאולי תצליח לעזור לי לשלב את הנטייה המינית שלי עם הדת שתי. ש"תפתור לי"

את הבעיה. ולא זו בלבד שלא פתרת, אלא יצא לך גם לומר כמה דברים פוגעים. אגב, גם בספר זה. אבל זה כבר לא חשוב- אתה כעת בעולם האמת וכבר יודע שדיברת שטויות חלק מהזמן. וזה העיקר.

רציתי להגיד לך תודה גדולה. על זה שאתה עושה בספר הקטן הזה את מה שמורה רוחני אמיתי צריך לעשות. וזה לא לספק פתרונות ותשובות מן המוכן, כאילו שאנחנו בסמינר "ערכים", אלא לסייע לאדם לחיות חיי אמונה עשירים ועמוקים מתוך ובתוך הקונפליקט. יש קונפליקט? יש מתח? יש פרדוקס? אז מה? חסידים צוחקים מזה …

אתה מלמד בספרך גם מעט מסוד האהבה. לדבריך, זהו הסוד הגדול של הזוהר. אנכי הקטן לא זכיתי לעיין בתורת הנסתר, אבל הדברים שאתה אומר הם כה נפלאים ומושכים את הלב וברור שכאשר יגיע לחיי בן הזוג הנכון, איישם אותם. אגב, לגבי זה, רציתי להגיד לך שהיחס שלי אליך היום דומה ליחס ליהודי אחר. שאמנם לא שמר מצוות, אבל היה אדמו"ר גדול בתורת אהבה. היה לכם אפילו אותו שם משפחה, בשינוי של אות אחת. קראו לו אריך פרום. הוא כתב ספר נפלא שנקרא "אמנות האהבה". ומה לעשות שהוא גם כתב שם שהומוסקסואל הוא אדם נרקסיסטי שלא התפתח כראוי. כעת, יש לי שלוש אפשרויות. הראשונה היא להגיד שאריך פרום בטח צודק ואם הוא אומר שאני אדם נרקסיסטי לא מפותח- כנראה שזה נכון, הלא הוא אריך פרום הגדול ואני זאב הקטן. אפשרות שנייה היא להגיד "פסול פסול פסול", לשים עליו ועל ספריו חותמת "הומופוב טרף למהדרין" ולשים את כולם אחר כבוד ליד צפרדע זבל.

אבל יש אפשרות שלישית. והיא להגיד שאריך פרום, זכר חכם לברכה, הבין נכון הרבה דברים שקשורים לאהבה ולא הבין דבר אחד- שאצל גייז זה עובד באותה צורה. לעשות גזירה שווה. או ללכת בדרכו של ר' מאיר ביחס לאחר- רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק. לרימון יש קצת קליפה, אז מה ?

ועוד דבר שאהבתי אצלך, ר' מנחם- אתה חיית את המציאות. מסופר שמישהו בישיבה שלך הסתובב עם טישרט "אין ערבים- אין פיגועים". וניגשת אליו ואמרת לו "אבל יש ערבים!" וזו לא הייתה השלמה סתמית עם המציאות- אם כי אצל הדתיים גם זה לא מובן מאליו וכפי שאמרת, אדם דתי מסוגל לא רק להגיד "היה לא תהיה", אלא גם "היה לא היה". אבל אתה היית בעניין הזה תלמיד אמיתי של ראי"ה. והאמנת באמונת אמת שהקב"ה רוצה שנחלוק את הארץ הזו עם בני ישמעאל. זו לא תקלה מצערת ולא פותרים אותה לא עם גדרות ולא עם טרנספרים. אגב, בכלל לא בטוח שפותרים אותה. אלא בינתיים משתדלים כמיטב יכולתנו לנכש את הגילויים הרצחניים של עוינות ופשוט לחיות אתם. עד שיבוא אליהו.

אבל אני אגיד לך משהו עוד יותר, רב מנחם ? אמנם אתה כבר לא אתנו, אבל כשקראתי את הספר הרגשתי כלפיך את מה שנהגו לומר על ר' נחמן- שאתה "חי באמת". על פי שם שהוספת לעצמך אחר שהתגלתה המחלה. השכלת להפוך את המחלה שלך לחמלה, לתורה, לניגון ולאהבה. יש לנו רבנים גדולים שחיים אתנו היום אבל כשאני רק פותח את הספר שלהם, אני כבר יודע מה יהיה כתוב מן ההתחלה ועד הסוף. רבנים חיים כותבים ספרים מתים. ואתה…לא ידעתי מה יהיה בעמוד הבא. אפשר באמת לדבר אתך. אתה חי באמת.

תרקוד בשלום על משכבך, רב מנחם. תלמד ותמחא כפיים בישיבה של מעלה. לא יודע למה, אני בתחושה שמאז שהלכת מאתנו, נהיה לאנשים יותר קל לשנוא ולרצוח . אנחנו צריכים מאד שתלמד עלינו זכות. בגדול אני לא מאמין בגלגולים, אבל כשאני חושב עליך, מתחשק לי מאד שתשוב אלינו בצורה של גלגול כלשהו. ובינתיים, תדבר עם הבן שלך בחלום כדי שיוציא עוד מספרים שלך.

ד"ש לראי"ה קוק, לבעל שם טוב ולסבא שלי. וגם לאריך פרום, אם אתה פוגש אותו שם. אנחנו כאן נעשה כמיטב יכולתנו כדי לחבר דברים, להשלים, וללמוד תורה מתוך ניגון. קצת חבל שלא זכיתי ללמוד ממך יותר בחייך. אבל מקובל בחסידות שלאחר מותו צדיק נוכח אף יותר בעולמות רוחניים מאשר בחייו, כי בחייו הוא היה מוגבל לגוף החומרי וכעת – לא.

בקיצור- מוות זה עוד דבר שחסידים צוחקים מזה. להתראות לא במהרה

זאב