לחיות כאן יחד- ביקורת על ספרו של יועז הנדל

 

יועז הנדל

יועז הנדל, "בארץ לא זרועה- מסע ישראלי", ידיעות אחרונות, 2015, 349 עמ'

שם ספרו החדש של יועז הנדל שולח בבירור לספרים קודמים מסוגה דומה, ובראשם "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו"הזמן הצהוב" של גרוסמן. שם אחד הפרקים, "בארץ השמאלנים", מחזק את התחושה שמדובר במעין המשך שהוא גם סוג של מענה או פרספקטיבה של הצד השני לחברה הישראלית. לכן, הטרחתי את עצמי לספריה העירונית ושלפתי מהמדפים את גרוסמן ( חוברת מצהיבה) ואת עוז ( שזכה להוצאה מחודשת עם יתר כתביו ב- 2009 עם אחרית דבר, ניחשתם נכון, של גרוסמן) ויצאתי למסע מחודש. פה ושם בארץ ישראל אז והיום.

עיצוב ספרו והפונטים של הנדל כמובן עולים הרבה על החוברות של גרוסמן ועוז. לא ניתן לומר זאת על כישרון ספרותי או פובליציסטי. הנדל הוא איש אקדמיה ומחבר של ספרי עיון, בעוד שעוז וגרוסמן היו והנם אמני השפה העברית ברמה הגבוהה ביותר. כישרונם הספרותי בהחלט בא לידי ביטוי גם בפובליציסטיקה שלהם ( דבר שלא ניתן לומר, למשל על מאיר שלו). מתנגדיהם מהימין חשו נכונה בשעתו שתיאורים שייצאו מתחת עטם של גרוסמן ועוז יעשו המון נפשות למחנה השמאל. קשה לאמוד זאת סטטיסטית, אך כנראה שהם צדקו. אני בספק אם ספרו של הנדל יגרום למישהו לעבור ממחנה פוליטי אחד למשנהו וגם לא חושב שזו כוונתו. אך ספרו מתאר משהו חשוב לא פחות- שינוי דרמטי שעברה חברה ישראלית במהלך רבע מאה שחלפה אחרי שנות השמונים, זמן כתיבתם של עוז וגרוסמן.

בכתיבתם של גרוסמן ועוז ניכרת דאגה גדולה. עוז דואג שחברה ישראלית הולכת להתפצל לערב רב של שבטים ללא כל מכנה משותף. גרוסמן פוחד מכך שמונוליטיות רעיונית בצד היהודי תרמוס באלימות את האחר הפלשתינאי. כעבור שלושים שנה, ניתן לומר שחששות של שניהם התבדו לחלוטין. חברה ישראלית חיה עדיין בצל שסעים רבים ולא פשוטים. ועדיין לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה עם שכנינו וגם חלקים גדלים בשמאל מבינים שזה כנראה לא עומד לקרות בקרוב. אלא שבינתיים הולך ומתגבש כאן קונצנזוס רחב שכולל את רוב האוכלוסייה היהודית, ואת קווי המתאר של אותו קונצנזוס הנדל מתאר.

אין זה מקרה שהספר חותם ברשמים הקשורים למבצע "צוק איתן". רבים ( ואני ביניהם) חשו במהלך המבצע שמתאחה בעם ישראל סדק שנפער … אי שם בין מלחמת יום הכיפורים ללבנון הראשונה ( שם הנדל ממקם את היווצרותו של "שמאל ישראלי חדש") לא הייתה שם אורגיה של התלהמות לאומנית וגם לא נזרקו רימונים על מפגיני שמאל- אבל הייתה הסכמה לאומית רחבה שאנו מגנים על עצמנו בלית ברירה והעם- לכל רוחב הקשת- תמך והיה מוכן לעשות הכול. לא ראינו יותר כתובות של "מוות לערבים"- אבל ראינו יותר אהבה לצה"ל, למדינה ויותר ערבות הדדית. וזה אולי שינוי עיקרי שקרה לנו כעבור שלושים שנה.

אותו קונצנזוס חדש מתבטא היטב באישיותו של הנדל וסיפור חייו האישי. יוצא משפחה דתית- לאומית- בורגנית מפתח תקווה- אלקנה, הוא הוריד כיפה בגיל צעיר והתגייס לקומנדו ימי. עשה שירות קרבי מפואר כמפקד וקצין ולאחר מכן פתח בקריירה אקדמית ועיתונאית ( חלקה ב"מקור ראשון) כשהוא חולף בדרך גם במערך הסברה של משרד ראש הממשלה. מדובר באדם עם רגישות מוסרית שבהחלט רואה מאד את האחר וגם רואה בעיות מוסריות לא פשוטות בהתנהלות הפוליטית של ישראל. אך כל זה לא גורם לו להטיל ספק, ולו לרגע, בצדקת הדרך הציונית מעיקרה. אחד מפרקי ספרו מוקדש לפריסת משנתו בדבר לאומיות ליבראלית כתפיסה שמצדדת בהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ציונית בעלת מבנה משטר דמוקרטי ליבראלי, אך מה שחשוב יותר מהגדרות תיאורטיות הוא הטענה שרוב החברה בישראל כבר מחויבת למודל הזה, גם אם אינה מיטיבה לנסח זאת. תמיד אפשר לומר שעומדת לנגד עיניו של הנדל פרספקטיבה שלא הייתה לעוז ולגרוסמן בשעתם- כישלון הסכמי אוסלו, אינטיפאדה ראשונה ושנייה, טרור של מתאבדים, חמאס, דעא"ש וכו". אבל זה בדיוק העניין- כל המורכבות הזו מייצרת אצל הנדל מענה מורכב לא אמירות "בואו רק נעשה שלום" מצד אחד או "כהנא צדק" מהצד השני.

בעיה קשה שעליה קובל הנדל לאורך כל הספר, ושאלה קשה שהוא מפנה כלפי שמאל וימין בישראל גם יחד, היא שאלת המשילות. כיצד נוכל להשלים, שואל הנדל, עם כך שחלקים הולכים וגדלים של נגב, גליל ומזרח ירושלים הם בעצם אקס- טריטוריה של חוק ישראלי. המחבר מראה לנו תמונה אחר תמונה של הימנעות משטרתית ומדינית, שכוונתה "לשמור על שקט תעשייתי"- אבל בכך בעצם לייצר מצב של חוסר בהירות ויחד אתה תחושת הפקרות ו"מערב פרוע". מי אחראי לסדר בנגב- משטרת ישראל או כנופיות של בדואים ? כיצד מייצרים אכיפה ? מחבר גם הולך ומפתח את הטיעון כי "שתי מדינות לשני עמים" כבר לא יפתרו את בעיית הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל, כיוון שאנו כבר חוטפים גינוים אפילו באו"ם בשל היחס לבניה בדואית לא חוקית בנגב. לפני שמספחים- או מפנים- את יהודה ושומרון, בואו ונראה מה עושים עם מה שכבר יש. אגב, פתרונו המדיני של הנדל עצמו הוא מעין גרסה "רזה" לתכנית אלון, סוג של "חלוקת עבודה" בין ישראל לרשות פלשתינית, כאשר בתיאוריה זה שוב נשמע מצוין ובשטח ברור שאיש לא מעוניין ליישם את הדברים ובעולם אין מי שירצה לערוב להם.

כך כלפי חוץ וכך גם כלפי פנים. חברה ישראלית מתמודדת עם פערים חברתיים- וחבל שהנדל מתמקד כמעט בעיקר בציר חרדים-דתיים- חילונים וקצת יהודים- ערבים – בדואים ושמאל- ימין. אבל הנדל שב ומתאר חברה שלרוב חלקיה חשובה זהותה היהודית והוויכוחים הנוקבים נובעים בדיוק מחשיבותה של אותה זהות, כשכל צד במשוואה מפרש אותה אחרת. אבל ניתן להמשיך לנהל את הדיון, לא להסכים על הדברים ובכל זאת לחיות כאן יחד. זהו המוטו של הנדל- הוא לא רוצה לגבור על יריביו הפוליטיים ( כנראה גם כי הוא חושב שהמציאות גברה עליהם), אלא ללמוד לחיות ולהתנהל יחד. בתיאור של שהותו במשרד ראש הממשלה ( ומי שמצפה לחיסול חשבונות רכילותי עסיסי- יתאכזב ) הנדל מביא בסוף הפרק את מכתבו לראש הממשלה הנבחר- מחדש נתניהו שנכתב לפני שנה בדיוק, בו הוא מבקש להזכיר לו שהוא נבחר שוב לא להיות ראש ממשלה של הימין, אלא של כל העם.

אם חוזרים להשוואות בין הספרים, ניתן להגיד שהנדל יותר "מדלג" בין הנושאים ולא נכנס לעומק, ופחות מאפשר למרואיינים שלו דיבור ישיר. חלק ניכר מהספר כולל הרצאות היסטוריות עובדתיות, שאולי הן הרגל עבור היסטוריון מקצועי, אבל לרוב המידע המצוי בהן ניתן להגיע דרך ויקיפדיה. כפי שכבר צוין, הנדל מדלג גם על הרבה צמתים תוססים של החברה הישראלית 2016 וניכר שהוא בכל זאת לא מתרחק מדי משבט המוצא שלו. לא מסופר סיפור ההצלחה המסחרר של עלייה רוסית, של מדינה שקולטת 20% מאוכלוסייתה כמעט בלי קושי – ועל הדרך דוחה מאד את המשבר הדמוגרפי ( גרוסמן כתב שב- 2010 ערבים יהיו רוב בין ירדן לים ). אין אצל הנדל גם את הסיפור המורכב יותר של עלייה אתיופית, שהייתה מעורבת לאחרונה במחאה אינטנסיבית ושניתן היה לפתח אותו לכיוון השאלה האם ישראל היא מדינה גזענית או מדינה שעושה טעיות בקליטה. היה אפשר לראיין יותר את מעמד הביניים הישראלי שנהר למחאת האוהלים ורצה צדק חברתי- ומכל זה יצא לו יאיר לפיד בתור שר האוצר. וניתן היה לתאר את הסיפור של קהילת להט"ב בישראל שתוך שנים אחדות הגיעה מקבוצת שוליים לחיק המיינסטרים. בכלל, דילוגים בין הדמויות איכשהו גורמות להנדל להציג דמויות ללא עומק שלא מעוררות אצל קורא זיקה רגשית ממשית- להוציא את חבריו לצבא, הנופלים והחיים אתנו היום. דור בא ודור הולך וחבר'ה מהפלוגה לעולם נשארים.

אז כאן עומדת החברה הישראלית בשנת 2016- חברה מורכבת וחיה בצל איום קיומי וסכסוכים פנימיים- ובתוך כל זה מפתחת היי טק בינלאומי, מדע, מחזיקה משטר דמוקרטי ומדורגת גבוה מאד במדד האושר העולמי, בתוחלת החיים ובילודה. האליטות מתחלפות, החברה משתנה, הוויכוחים לוהטים- ואנו ממשיכים לצעוד יחד בארץ לא זרועה. אולי ספרו של הנדל הוא שי לחג צנועה שמדינת ישראל יכולה לתת לעצמה ליום הולדתה ה- 68.

 

פורסם במוסף “שבת” של יום העצמאות תשע”ו

ביקורת בעיתוןן "הארץ"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: