ארכיון חודשי: יוני 2016

מעבר למחיצה

יותם ראובני, “האוטוביוגרפיה של ז’או ריבן”, הוצאת אפיק, 2015, 235 עמ’

יותם ראובני

 

כשעבדתי עם דרי רחוב, לפעמים שאלו אותי : "זאב, תגיד, למטופלים שלך טוב ככה, כשהם ישנים ברחוב? למה הם לא רוצים להשתקם? "

והייתי עונה: "לא, לא טוב להם ברחוב, ממש לא. הבעיה היא שחלקם שכחו איך זה לא להיות ברחוב".

קראתי את ספרו של יותם ראובני "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" עם רגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר בסיפור חיים של אחד הגייז הראשונים שיצאו מהארון בארץ, עם כל המשתמע מכך, בתקופה שזה באמת היה עלול לסכן קריירה. הבן אדם פרסם כתבות ושירים וספרים. וזכה לפרסים ולהוקרה. והכניס את הומוסקסואליות לשיח הציבורי. והוא מספר על זה. הז'אנר אמנם לא קל לקריאה, זרם התודעה…אבל כדאי להתאמץ. גם כדי לשמוע את סיפור החיים שהיה ברקע. ילדות ברומניה, מות האימא, עלייה לארץ, קשיי השתלבות, חוויות הומוסקסואליות על חוף אשדוד ובפארקים של תל אביב, פרסומים ראשונים. אלכוהוליזם, דיכאון, קנאביס רפואי, כדורים פסיכיאטריים, בעיות גב. הצלחה, התרוששות. תהום, פסגה, שוב תהום ( אוי, אני מתחיל לחקות את הסגנון …)

למה הספר קשה עלי ? אולי כי הוא מציג היאחזות במשהו שכבר אבד עליו הכלח ? בחווית הארון שהולכת קיימת בשום מקום חוץ מאשר במוחו של המחבר, אבל הוא מתעקש להיאחז בה. מכל הישגי הקהילה הגאה בארץ ( וראובני אומר שאין קהילה גאה…) , מכל ההכרה שזכינו בחוק, מכל השינוי החברתי האדיר, לבו של ראובני רחב דווקא בגלל ש…היום אנשים מעזים לשים תמונות גלויות באטרף. שהחיינו.

והאמת היא שחל שינוי.. שינוי שאותו רצה הרוב בקהילת להט"ב בישראל ( ואני מאמין שבעולם). הומו חדל להיות הגיבור הטראגי ואיש השוליים. הוא הפך לשכן השגרתי והבורגני . ובכן, הומו יכול להיות קצין בצבא, רופא והמנדס, איש משרד החוץ ואיש שב"כ, נשוי לבן זוגו ואב לילדים. הוא יכול אפילו להיות חבר בבית כנסת- ואף שליח ציבור, כפי שפסקו לאחרונה "רבני בית הלל". אבל ראובני מחמיר יותר מרבני בית הלל והוא חושב שאם הם יכירו בו, הוא עלול להידרדר להיות בורגני, רחמנא ליצלן.

בראיון שפורסם בעיתון "הארץ" בעקבות פרסום הספר , נחשפה אפיזודה מעניינת. המראיין תהה בקול רם כיצד קרה ששיריו של ראובני לא נכללו האנתולוגיה חדשה ומפוארת של שירה להט"בית הראשונה מסוגה בישראל, "נפלאתה". התגלו הבדלי גרסאות בין ראובני לעורכים, כאשר ראובני טוען שהקובץ הוא "נוצץ ובורגני" מדי, בעוד העורכים טוענים שמלכתחילה התכוונו לכלול מבחר נכבד משיריו של ראובני והנ"ל משך אותם, לאחר שאחד העורכים סרב לפרסם מחזה ארוך שלו בבמה אחרת. ואני הרגשתי שראובני עדיין מנסה להיות בו זמנית בארון ומחוצה לו. להיות פרא מבוית. להגיד ש"חייבים לצאת ממוסף ספרים" ( כדי לא להיות כפוף לממסד) ובו זמנית להגיד למראיין ש"לקבל את פרס ספיר, יהיה נחמד מאד" ( 150 אלף ₪ עוד לא הזיקו לאיש …)

לאורך הספר מפוזרות לא מעט חוויות מיסטיות ( ראובני אחראי להרבה תרגומים של קלאסיקות בתחום של חקר הדתות והמיסטיקה, כולל בן ארצו מירצ'ה אילאדה). מטפורה שמוזכרת לאורך כל הספר היא "מחיצה" שמאיימת על המחבר- לכלותו, לאיין אותו, להתהפך עליו. ונדמה שלאורך חייו ראובני עובד קשה כדי לשמר את אותה מחיצה- בינו לבין העולם, בינו לבין הזכרונות של עצמו, בינו לבני הזוג שלו , בינו לבין עמו. אהוביו שהוא קורא להם בשם קיבוצי "אהובי" , הם ללילה אחד. חברים נפגעים ממנו ומנתקים קשרים. מערכות עיתונים, הוצאות לאור, הדירה בתל אביב- הכול ננטש. אין אפילו בעל חיים .

תמיד אפשר לומר- טראומת ילדות, מותה של אימא, דיכאון, התמכרות ( ובתור איש טיפול, אני מתרשם מאד מהעובדה שראובני מזכיר את גמילתו מאלכוהול כהישג הגדול ביותר שלו בחייו). אבל יש לאדם אחריות להתמודד עם מצוקותיו ולהתחבר לאחרים דווקא מתוכם. אנו חיים בארץ בה אנשים למודי טראומות וסבל מסתובבים בינינו בכמויות . אנשים כאלה, בנו , בין היתר, את הקהילה הגאה בארץ והובילו אותנו להישגים ולניצחונות.

אפשר לכתוב עוד הרבה דברים על הספר "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן". על השמאלניות הנרגנת של המחבר, שזועם על העוול שנעשה במדינה ולא עושה דבר בקשר לזה, רק מתחפר עמוק יותר בספריו. אפשר גם לכתוב שאדם הכותב ש"ימין רצח את רבין , ימין עשה לרבין פולסא דנורא" ממש מתעקש שלא ייקחו אותו ברצינות. ואפשר …

אבל אני עוצר ושואל את עצמי- רגע…אם יותם ראובני, לא היה עושה ככל יכולתו להתקרב למחיצה- אולי לא הייתי כלל מסוגל לטפס עליה ולעבור אותה? אולי כולנו, הגאים המיינסטרימיים, המוצהרים, נטולי התסביכים והאשמה, הרהוטים והמחייכים- לא היינו מגיעים לשם? אולי מישהו צריך לשכב חצי מעוך מתחת למחיצה, כדי שנוכל לטפס עליה ולעבור הלאה ?

לא יודע. אין לי תשובה. אבל אני מבקש לקרוא את "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" בגובה העיניים, ללא תסביך עליונות או נחיתות, בלי הערצה ובלי בוז. בעיקר כדי לזכור מאיזה מקום כולנו הגיענו לפני זמן לא רב. וכמה מקומנו היום בישראל הוא לא מובן מאליו. לפני שנים אחדות, מי חשב שנגיע לזה ? מי יכול היה לדמיין ?

אפילו יותם ראובני לא היה מדמיין בהזיה הכי פרועה שלו, שהומו דתי מוצהר, עולה ( הוא בטח יתעקש על מהגר) מברית המועצות, כותב בעיתון ימני – שמרני- יכתוב ביקורת על ספרו ? והנה זה קורה. אולי יתברר בסוף, שלא רק לארון, אלא גם לדברים טובים אפשר להתרגל.

על "המחבל" לג'ון אפדייק

updike terrorist

אני מודה שיש חורים בהשכלתי הספרותית. חורים גדולים.

למשל, עד היום לא קראתי אף ספר של ג'ון אפדייק. אפילו לא אחד.

ולאחרונה מצאתי ברשת קובץ חינמי עם תרגום לרוסית של הרומן "המחבל" שאפדייק כתב ב- 2006. בלעתי אותו ביום וחצי ( הספר טרם מצא את דרכו אל הקורא העברי)

מה אומר לכם…

יצירת מופת. פשוט מרשים.

בעידן הויקיפדיה נושא הספולירים הופך לרלוונטי הרבה פחות ובכל מקרה אני ממליץ בחום לכולם לקרוא את ספרו של אפדייק גם אם תדעו את העלילה. אז תמצית הדברים- צעיר אמריקאי תושב ניו יורק, בן לאב מוסלמי מצרי שנטש אותו ולאם אירית, מתחבר לזהותו המוסלמית ומתנכר לסביבה. שייח' מהמסגד, ביחד עם בעלים של חברת שיווק רהיטים שהוא עובד בה מצליחים לגייס אותו להיות שהיד ולבצע פיגוע, שנמנע ברגע אחרון ממש.

אני חוזר- אל תחשבו לרגע לוותר על הספר בגלל התקציר הזה !

כי הספר, כפי שאמרתי, הוא יצירת מופת של ממש. מרשים ומרגש לראות איך אפדייק , בן 74 ( זה היה הספר הלפני- אחרון שפרסם) נכנס לעומק לתוך עולמו הרגשי של נער אמריקאי ומראה איך עולם המתירנות המערבית מאיים עליו ואיך הוא נסוג ממנו אל חיקו החמים של אסלאם. מרשים להכיר במהלך הקריאה את התחקיר המעמק שנעשה לצורך כתיבת הספר שכלל היכרות מעמיקה עם קוראן ( ציטוטים ארוכים משובצים לאורך כל הספר) עם השפה הערבית ועם יתר פריטים- כולל למשל הבדלים בין מסגדים סוניים ושיעיים. מרשים לראות גם את כל התיאורים האחרים בהם אפדייק מגיע לדיוק של פרטי פרטים- למשל מודלים של משאיות או סוגים שונים של חומרי נפץ ואופן פעולתם.

ולא רק הגיבור הראשי, אחמד אשמאווי מאלוי, זוכה ל"טיפול רגשי מעמיק"- אלא כל הדמויות. גם המורה של אחמד בתיכון, ג'ק לוי, יהודי חילוני מתוסכל ודכאוני, מוצג בפנינו במלוא התסכול מהחיים התפלים של מעמד הביניים האמריקאי, שכבר מזמן שכח בשביל מה הוא מרוויח את משכורתו וצורך עוד ועוד מוצרי צריכה. הרקע היהודי שלו, ניכור למסורת אבותיו ואשמה, אשמה יהודות שמכרסמת בו ללא הרף כל העת- מוצגים לקורא. גם אשתו שממלאת את הריקנות שבתוכה בזלילת ממתקים – ומנסה להתגבר עליה בדיאטת רצח שכמעט גורמת לה למות. גם שר הביטחון של ארה"ב, שאומר לעוזרת שלו "אני מתקשה להבין, איך מישהו, כולל מחבל, יכול לשנוא כל כך את המדינה שאני כל כך אוהב".

אולי זה יישמע מוזר, אבל אחרי הקריאה בספר אני משוכנע יותר מאי פעם שהמערב לא יפסיד את המלחמה מול הטרור האסלאמי.

אתם יודעים למה?

כי מבחינה תרבותית כבר ניצחנו אותם.

אם יש במערב ולו סופר אחד כמו אפדייק, שמבין כל כך לעומק את האויב הרצחני ביותר של המערב ומסוגל לכתוב על זה ספר מבלי לעשות לו דמוניזציה או לחלופין להציגו כמגוחך- זה מעיד כמה המערב הוא באמת חזק ובטוח בעצמו, גם לאחר אסון התאומים. כי בעולם האלים של אל קעידה ודעא"ש אין אף אחד שיכול להגיע לרמות כאלה של הבנה בלי לפחד. רק אדם באמת חזק ובטוח בעצמו, יכול להבין באמת את הצד השני.

כאמור, זהו ספרי הראשון של אפדייק ואיני יודע לומר כמה הוא משקף או דומה לספריו הקודמים. אך אני יכול לומר שזהו אחד הספרים החשובים שנכתב בתחילת המאה ה- 21 על אחת הסוגיות הבוערות והמפחידות ביותר- והוא מצליח להוציא מההתבוננות שלנו על איסלאם האלים את העוקץ של הפחד.

ואם בכל זאת צריך לצאת ידי חובה בהערת ספרות השוואתית, הרי ששני דברים בספר הזכירו לי דווקא את …הארי פוטר.

הראשון הוא רגשי האשם של אחמד על הרקע ה"חצי מוסלמי" שלו שבגללם הוא מתאמץ כל הזמן להיות המוסלמי הטהור מכולם. מזכיר לי קצת את ה"בוצדמיים", קוסמים- למחצה ב:"הארי פוטר" שחלקם מתאמצים מאד להסתיר את מעמדם ה"לא טהור".

השני הוא הפחד של חלק מהדמויות ב"הארי פוטר" לומר בקול את שמו של הקוסם הרע- וולדמורט. ודווקא דאמבלדור, הקוסם הטוב הראשי, אומר את שמו בלי פחד וגם אומר שעצם הפחד מפניו מעצים אותו.

בקיצור- תעשו מאמץ ותקראו את אפדייק. תנשמו עמוק ותביטו בפניו של "המחבל". ותגלו פנים של בן אדם.

ואגב- הוצאת זמורה- ביתן- למה אתם מחכים? כבר עשר שנים והספר עדיין לא בעברית? קדימה, לעבודה !!!

ירושלים שלי

לכבוד יום ירושלים

 

איתרע מזלו של יום ירושלים. מאז שחררו חיילנו את בירתנו והצנחנים בכו ליד הכותל המערבי – לא היה זה חג של כל עם ישראל. הוא הפך ליום חגם של הכיפות הסרוגות וממילא עורר ניכור אצל מי שהתנגד לדרכם הפוליטית, למשל. הדברים נאמרים בפרט כלפי האוכלוסייה ההומו-לסבית שכן אין היא שונה מהאוכלוסיות האחרות לא לטוב ולא למוטב,  כולל הרגלי חשיבה קבוצתית. כלומר, מה שהומו תל אביבי ממוצע חושב על יום ירושלים זה שאין לו מה לחגוג את החג של המתנחלים הפנאטים שגם רוצים לסקול אותו.

לכן רשימה זו מוקדשת לתמצות הקשר שלנו לירושלים כהומואים דתיים.

אולי יהיה זה מעיק ומיותר, אך ארשה לעצמי להזכיר מהי ירושלים למי ששכח. ומסתבר שיש לא מעט כאלה. ובכן ירושלים היא לא כפר לתימהונים ולא שמורה של שלשת הדתות. היא בירה של מדינת ישראל ומרכז התודעה האולטימטיבי של העם היהודי. מרכז רוחני, לאומי, פוליטי, משפטי, אמנותי, תרבותי וגם דתי.

על ההגדרה הזו התעקשה ממשלת ישראל שהתנגדה לבינאום ירושלים, והחליטה לקבוע דווקא בה את בירתה המדינית. זו ההגדרה שנקבעה בממלכתיות היהודית כקובעת. מעניין הוא שזו ההגדרה של ירושלים גם במסורת היהודית. מצד אחד, ירושלים היא המקום המקודש ביותר בארץ ישראל. ומצד אחר היא מרכזו של העם היהודי כולו – "ירושלים הבנויה כעיר חוברה לה יחדיו ששם עלו שבטי ישראל".

לכן אין זה מקרה שבכל העם אחזה התרגשות כה רבה סביב שחרור ירושלים, התרגשות שלא הייתה קיימת סביב ערים אחרות, שגם להם חשיבות רבה מאוד במסורת היהודית: שכם, חברון, בית לחם. ערים אלו נותרו – כשהיו – מקום ישיבתם של המתנחלים היותר קיצוניים (לרוב) ולא משכו אליהם את עם ישראל. ירושלים דווקא כן. היא מאחדת בתוכה גוונים רבים של אוכלוסיות מכל שכבות העם. חרדים של מאה שערים וגאולה, חילונים אשכנזים של רחביה, עולי רוסיה של נווה יעקב, ערסים ואתיופים של קריית מנחם ועוד ועוד.

לכן ירושלים היא מרכז בלבו של כל יהודי, ובפרט זה הומוסקסואלים ולסביות. נניח כרגע בצד אתהפולמוס לגבי מצעד הגאווה בירושלים, כי הוא כרוך במידה רבה גם סביב אופיו של המצעד ועצרת שאחריו. אבל, וחשוב להדגיש זאת, גם אם יש לנו הסתייגות עקרונית או טקטית ממצעד הגאווה הירושלמי, אסור שהיא תתחבר לדה לגיטימציה של הומואים בכלל ושל הומואים דתיים בפרט במרחב הציבורי של ירושלים.

מותר לקהילה ההומו-לסבית הכללית ולקהילה ההומו-לסבית הדתית לקיים אירועים חברתיים בבירה. מותר לה להנכיח את עצמה במרחב ציבורי. וכמו שכבר כתבתי בהקשר אחר, לגבי זיכרון השואה, בדיוק כמו שהדרת הומואים ולסביות מזיכרון השואה היא בגדר הדרתנו מהזיכרון היהודי הקולקטיבי, כך גם הדרתנו מנוכחות בירושלים היא הדרה מכלל ישראל. יש להתנגד לה בכל תוקף. בדיוק כמו שיש להתנגד לשיתוף פעולה לא מְכוּון שחלק מחברי הקהילה משתפים פעולה מצד אחד עם חרדים קיצוניים שרוצים "לסלק את הסוטים מעיר הקודש", מצד שני גורמים של שמאל קיצוני שאומרים ש"אין גאווה בכיבוש". מותר לנו יום אחד בשנה לשמוח על הקשר שלנו לירושלים ולהרגיש טוב עם זה.

והערה אחרונה. לפני כמה שנים הזדמן לי לנסוע במונית בתל אביב, בערב יום ירושלים. חלפנו על פני רחוב הירקון, והבטתי בדגלים המתנופפים ברוח של שגרירויות. ופתאום התחדדה אצלי ההבנה שתמיד הייתה שם ברמה התאורטית – העולם באמת לא מכיר בזה שירושלים היא בירתנו. השגרירויות ממוקמות בתל אביב. ואף על פי כן אנו חוגגים. לכן מותר לנו יום אחד בשנה להתרכז במה שאנחנו מאמינים ומרגישים, ולא במה שעולם חושב עלינו. בואו נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו!

הבנת הגוף והבנת הנפש- תגובה ליהודה יפרח

 

תקינות פוליטית משחיתה כל חלקה טובה בשיח הציבורי. ראשית, מפני שהיא מונעת את הדיון בסוגיות חשובות על סדר היום, "שמא מישהו ייעלב". ושנית, היא גורמת לכל דעה המתנגדת לתקינות פוליטית להיראות כאמת. דבריו של יהודה יפרח ראויים בעיני לדיון בגלל שהם מאתגרים את השיח הליבראלי הקיים. ברם, נדמה לי שגישתו של יפרח מייצרת לא פחות בעיות ממה שהיא פותרת.

תמצית דבריו של יפרח הוא בהצגה לעומתית של תפיסה שמרנית מול ליבראלית, כאשר הראשונה דוגלת בקשר הבריא לעולם הממשי והפיזי, בעוד השנייה נאחזת בעולם האידיאלים המופשטים , גם על חשבון הממשי. יפרח גם רואה את השמרנות כתפיסה ששמה לעולם גבולות וסייגים- בעוד הליבראליות מערערת אותם ושואפת לעולם ללא גבולות ואיסורים בכל מובן שהוא. דוגמה שבה יפרח משתמש- נושא של שינוי מין והכרה חוקית בו- באה להמחיש שליבראלים עלולים להרחיק לכת, עד כדי כפריה בדיכוטומיה הברורה ביותר האפשרית- הבחנה בין גבר לאישה. ומי שמבדיל בין גברים ונשים, הוא מבדיל גם בין אורך לחושך, בין ישראל לעמים ובין ים ליבשה. כי בהחלט ניכר מבין השיטין, מבלי לומר זאת מפורשות, שתפיסה ליבראלית בגילומה הסופי עלולה להביא מבול לעולם- בהיעדר כל גבול והבחנה.

נתחיל מהדיכוטומיה. אם שמרנות היא גבולות וסייגים וליברליות היא חופש ודרור, אזי נצטרך לספח את ר' יהודה הלוי, את ראי"ה קוק ואת הרב שג"ר אל מחנה ליברלי. ראי"ה קוק כותב ארוכות על הרצון לחוות את העולם ללא כל מגבלות וסייגים, כולל מגבלות ההלכה. אמנם, הוא נסוג ומדבר על האלוהות המתגלה דווקא בגבולות וסייגים, אבל הוא עושה את זה דווקא בגלל עוצמת הגעגוע והרצון להתעלות מעליהם. באותה מידה, אותה פעילה של מפלגת העבודה עושה שירות גרוע מאד לליברלים כשהיא טוענת שליברליות פירושה מחיקת כל הגבולות. אני מסתפק מאד אם היא בעצמה הייתה מעוניינת לחיות בעולם ללא גבולות ואני מאמין שיש תחומים רבים בהם היא עצמה דוגלת בחיזוק הגבולות- למשל, גבולות הקשר התקין בין המינים וגבולות המגע המותר והאסור. בכלל, ברור שאף חברה אנושית לא תתקיים ללא רשת שלמה של גבולות ומגבלות- החל מחוק פלילי וכלה בנימוסי שולחן.

ובדיוק כפי שלא ניתן להתקיים ללא גבולות- כך לא ניתן להתקיים בגבולות נוקשים ומאובנים. אורגניזם חי משנה את הגבולות של עצמו. גבול יחיד שבו בני אדם חדלים להשתנות הוא חלקת קבר. ובין חבלי לידה לחבל אדמה שבסופו עוברים בני אדם שינויים ותהפוכות. שינויים אלו מובילים את חלקם לסתירות מסוימות, קונפליקטים מצבי ביניים. למשל, כבר נכתב רבות במוסף הזה ובבמות אחרות על 300 אלף עולים מברית המועצות לשעבר, שהם יהודים בהכרתם העצמית ובעיני הסביבה, אך לא לדעת ההלכה היהודית. כיצד שמרן אמור להתייחס לסוגיה זו? איך יהודי-לא יהודי שכזה אמור "להקשיב לגוף"? אולי הוא אמור להקשיב לאף היהודי שלו ולשם משפחתו היהודי ולהתעלם מהרבנים ומדעת ההלכה ? ונצעד צעד קדימה- בעולם השמרני של הבחנות ברורות שבו הגוף מדבר אלינו דברים ברורים- כיצד יתאפשר הגיור? הרי בן אדם נולד לא יהודי וזה מה ש"גוף שלו אומר לו". פתאום באה לה איזו "תפיסה אידיאליסטית" ליברלית ואומרת שאפשר להתגייר. אז למי צריך להקשיב- לגופו של המתגייר הבלונדיני בעל העיניים הכחולות, או לנפשו המופשטת ש"מרגישה יהודית עכשיו" ?

קיימים עוד מצבי ביניים בהם הגוף מדבר בצורה ברורה. למשל, מצב של טראנסג'נדריות או "דיספוריה מגדרית" ,בו אדם חי בתחושה ברורה של שייכות למגדר, אך שייכות זו לא תואמת את איברי גופו הביולוגי. איני יודע על מה יפרח מבסס את דבריו שמדובר בתופעה ש"לעיתים נובעת ממצוקה פסיכולוגית קשה", אך ידוע לי שמדובר תופעה הקיימת ברוב התרבויות המוכרות לנו, אם כי בקנה מידה מצומצם ביותר, אותו יפרח מזכיר. לכן ניתן לבטל את החשש שאחוז המזערי של טראנסג'נדרים באוכלוסייה יסחף אחריו גל המוני של שינויי מין. בכמעט שני עשורים אחרונים שחלפו מאז שדנה אינטרנשיונל זכתה באירווויזיון, לא נרשמה כל עלייה חדה במספר הטראנסג'נדרים בשום מקום, פרט לתכניות ריאליטי. אך כפי שציינתי, מדובר בתופעה אוניברסלית מבחינה תרבותית – אך היחס אליה משתנה מאד בין תרבויות השונות. בחלק משבטי אינדיאנים מקובל לראות בטראנסג'נדרים אנשים בעלי שתי נפשות , זכרית ונקבית- ולהאמין שאלו אנשים קדושים ומיוחדים.

וכן חשוב גם לדעת מה אנשים טראנסג'נדרים חושבים על עצמם. לצערי כל זה נעלם לעתים קרובות בשל פוליטיזציה של השיח המגדרי. אבל מדובר בבני אדם שחיים בחוויה מייסרת של חוסר התאמה בין תחושתם הנפשית הבסיסית לגופם הפיזי. לבן אדם מהצד קשה להבין כמה נוראה חוויה זו. מטופל שלי ( טראנסג'נדר מאישה לגבר) אמר לי פעם ששמע שיש תופעה שנקראת "כאבי פאנטום" , תחושת כאב באיבר נקטע. "ואני מרגיש כאילו שכל הגוף שלי פאנטום" הוא אמר לי. משפט זה נצרב אצלי בזיכרון.

לא מדובר כאן באנשים אידיאליסטים מנותקים או בנערים מבולבלים. מדובר בבני אדם שגופם אומר להם משהו והמוח- משהו אחר. ומה לעשות שהמוח הוא חלק מהגוף. והכאב הזה, כאב הפאנטום של הגוף הלא קיים, הוא ממש ביותר. וכשאני חושב על מאי פלג ז"ל, ועל הסבל שהיה מנת חלקה בחייה, על כל מכאובי הגוף והנפש אתם היא הייתה צריכה להתמודד – דיכאון, פוסט טראומה, אנורקסיה, פיברומיאלגיה, פרידה מהבת- אני מצליח לחשוב על נקודת אור אחת ויחידה שהייתה לה בחייה- היכולת שלה לעמוד על זהותה המגדרית כפי שהיא ראתה אותה. בחייה ובמותה. וכשקראתי את גזר דינו של השופט בעניינה, חשבתי על המטופל שלי שאמר לי שבפגישות איתי, כשאני פונה אליו בלשון זכר, הוא מרגיש כמו באי של שפיות עולם מטורף.

אני מאמין שאסור לבטל את הסיפורים האלו כלאחר יד בטענה שמדובר ב"כמה בעיות של אנשים פרטיים". יפרח כותב ש"הסוד הגדול של השמרנות הוא ההבנה שהמוסריות שאיננה מחוברת למציאות לא תוכל להחזיק מעמד". לכן זה מוזר שזו בדיוק צורת הדיון בה הוא נוקט ברשימתו- פירוט של עקרונות מופשטים , תוך התעלמות מיישומם במציאות ריאלית.

ומציאות ריאלית היא, ובכן, מורכבת. והיא כוללת הבחנות בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין זכר לנקבה. הבחנות ממשיות. אבל היא כוללת, לפי המשנה בפרקי אבות, גם מספר בריות שנבראו בערב שבת בין השמשות. יש זמן שהוא לא יום ולא לילה. יש שטחים אפורים ומקרי ביניים. ואחד הדברים שנוצרו בזמן החד הזה הוא קשת- שמזכירה לנו שמבול שוב לא יבוא לעולם כי איש לא ינסה יותר לבנות את מגדל בבל ולדחוס את כל האנושות לתבנית אחת. מעתה- חוויה אנושית תתגלה במגוון צבעי הקשת. במקום לנסות לצבוע את קשת המורכבות האנושית בשחור- לבן, כדאי לשמרנים לחשוב איך מניפים את הדגל עם צבעי הקשת לצדם של דגלים אחרים