הבנת הגוף והבנת הנפש- תגובה ליהודה יפרח

 

תקינות פוליטית משחיתה כל חלקה טובה בשיח הציבורי. ראשית, מפני שהיא מונעת את הדיון בסוגיות חשובות על סדר היום, "שמא מישהו ייעלב". ושנית, היא גורמת לכל דעה המתנגדת לתקינות פוליטית להיראות כאמת. דבריו של יהודה יפרח ראויים בעיני לדיון בגלל שהם מאתגרים את השיח הליבראלי הקיים. ברם, נדמה לי שגישתו של יפרח מייצרת לא פחות בעיות ממה שהיא פותרת.

תמצית דבריו של יפרח הוא בהצגה לעומתית של תפיסה שמרנית מול ליבראלית, כאשר הראשונה דוגלת בקשר הבריא לעולם הממשי והפיזי, בעוד השנייה נאחזת בעולם האידיאלים המופשטים , גם על חשבון הממשי. יפרח גם רואה את השמרנות כתפיסה ששמה לעולם גבולות וסייגים- בעוד הליבראליות מערערת אותם ושואפת לעולם ללא גבולות ואיסורים בכל מובן שהוא. דוגמה שבה יפרח משתמש- נושא של שינוי מין והכרה חוקית בו- באה להמחיש שליבראלים עלולים להרחיק לכת, עד כדי כפריה בדיכוטומיה הברורה ביותר האפשרית- הבחנה בין גבר לאישה. ומי שמבדיל בין גברים ונשים, הוא מבדיל גם בין אורך לחושך, בין ישראל לעמים ובין ים ליבשה. כי בהחלט ניכר מבין השיטין, מבלי לומר זאת מפורשות, שתפיסה ליבראלית בגילומה הסופי עלולה להביא מבול לעולם- בהיעדר כל גבול והבחנה.

נתחיל מהדיכוטומיה. אם שמרנות היא גבולות וסייגים וליברליות היא חופש ודרור, אזי נצטרך לספח את ר' יהודה הלוי, את ראי"ה קוק ואת הרב שג"ר אל מחנה ליברלי. ראי"ה קוק כותב ארוכות על הרצון לחוות את העולם ללא כל מגבלות וסייגים, כולל מגבלות ההלכה. אמנם, הוא נסוג ומדבר על האלוהות המתגלה דווקא בגבולות וסייגים, אבל הוא עושה את זה דווקא בגלל עוצמת הגעגוע והרצון להתעלות מעליהם. באותה מידה, אותה פעילה של מפלגת העבודה עושה שירות גרוע מאד לליברלים כשהיא טוענת שליברליות פירושה מחיקת כל הגבולות. אני מסתפק מאד אם היא בעצמה הייתה מעוניינת לחיות בעולם ללא גבולות ואני מאמין שיש תחומים רבים בהם היא עצמה דוגלת בחיזוק הגבולות- למשל, גבולות הקשר התקין בין המינים וגבולות המגע המותר והאסור. בכלל, ברור שאף חברה אנושית לא תתקיים ללא רשת שלמה של גבולות ומגבלות- החל מחוק פלילי וכלה בנימוסי שולחן.

ובדיוק כפי שלא ניתן להתקיים ללא גבולות- כך לא ניתן להתקיים בגבולות נוקשים ומאובנים. אורגניזם חי משנה את הגבולות של עצמו. גבול יחיד שבו בני אדם חדלים להשתנות הוא חלקת קבר. ובין חבלי לידה לחבל אדמה שבסופו עוברים בני אדם שינויים ותהפוכות. שינויים אלו מובילים את חלקם לסתירות מסוימות, קונפליקטים מצבי ביניים. למשל, כבר נכתב רבות במוסף הזה ובבמות אחרות על 300 אלף עולים מברית המועצות לשעבר, שהם יהודים בהכרתם העצמית ובעיני הסביבה, אך לא לדעת ההלכה היהודית. כיצד שמרן אמור להתייחס לסוגיה זו? איך יהודי-לא יהודי שכזה אמור "להקשיב לגוף"? אולי הוא אמור להקשיב לאף היהודי שלו ולשם משפחתו היהודי ולהתעלם מהרבנים ומדעת ההלכה ? ונצעד צעד קדימה- בעולם השמרני של הבחנות ברורות שבו הגוף מדבר אלינו דברים ברורים- כיצד יתאפשר הגיור? הרי בן אדם נולד לא יהודי וזה מה ש"גוף שלו אומר לו". פתאום באה לה איזו "תפיסה אידיאליסטית" ליברלית ואומרת שאפשר להתגייר. אז למי צריך להקשיב- לגופו של המתגייר הבלונדיני בעל העיניים הכחולות, או לנפשו המופשטת ש"מרגישה יהודית עכשיו" ?

קיימים עוד מצבי ביניים בהם הגוף מדבר בצורה ברורה. למשל, מצב של טראנסג'נדריות או "דיספוריה מגדרית" ,בו אדם חי בתחושה ברורה של שייכות למגדר, אך שייכות זו לא תואמת את איברי גופו הביולוגי. איני יודע על מה יפרח מבסס את דבריו שמדובר בתופעה ש"לעיתים נובעת ממצוקה פסיכולוגית קשה", אך ידוע לי שמדובר תופעה הקיימת ברוב התרבויות המוכרות לנו, אם כי בקנה מידה מצומצם ביותר, אותו יפרח מזכיר. לכן ניתן לבטל את החשש שאחוז המזערי של טראנסג'נדרים באוכלוסייה יסחף אחריו גל המוני של שינויי מין. בכמעט שני עשורים אחרונים שחלפו מאז שדנה אינטרנשיונל זכתה באירווויזיון, לא נרשמה כל עלייה חדה במספר הטראנסג'נדרים בשום מקום, פרט לתכניות ריאליטי. אך כפי שציינתי, מדובר בתופעה אוניברסלית מבחינה תרבותית – אך היחס אליה משתנה מאד בין תרבויות השונות. בחלק משבטי אינדיאנים מקובל לראות בטראנסג'נדרים אנשים בעלי שתי נפשות , זכרית ונקבית- ולהאמין שאלו אנשים קדושים ומיוחדים.

וכן חשוב גם לדעת מה אנשים טראנסג'נדרים חושבים על עצמם. לצערי כל זה נעלם לעתים קרובות בשל פוליטיזציה של השיח המגדרי. אבל מדובר בבני אדם שחיים בחוויה מייסרת של חוסר התאמה בין תחושתם הנפשית הבסיסית לגופם הפיזי. לבן אדם מהצד קשה להבין כמה נוראה חוויה זו. מטופל שלי ( טראנסג'נדר מאישה לגבר) אמר לי פעם ששמע שיש תופעה שנקראת "כאבי פאנטום" , תחושת כאב באיבר נקטע. "ואני מרגיש כאילו שכל הגוף שלי פאנטום" הוא אמר לי. משפט זה נצרב אצלי בזיכרון.

לא מדובר כאן באנשים אידיאליסטים מנותקים או בנערים מבולבלים. מדובר בבני אדם שגופם אומר להם משהו והמוח- משהו אחר. ומה לעשות שהמוח הוא חלק מהגוף. והכאב הזה, כאב הפאנטום של הגוף הלא קיים, הוא ממש ביותר. וכשאני חושב על מאי פלג ז"ל, ועל הסבל שהיה מנת חלקה בחייה, על כל מכאובי הגוף והנפש אתם היא הייתה צריכה להתמודד – דיכאון, פוסט טראומה, אנורקסיה, פיברומיאלגיה, פרידה מהבת- אני מצליח לחשוב על נקודת אור אחת ויחידה שהייתה לה בחייה- היכולת שלה לעמוד על זהותה המגדרית כפי שהיא ראתה אותה. בחייה ובמותה. וכשקראתי את גזר דינו של השופט בעניינה, חשבתי על המטופל שלי שאמר לי שבפגישות איתי, כשאני פונה אליו בלשון זכר, הוא מרגיש כמו באי של שפיות עולם מטורף.

אני מאמין שאסור לבטל את הסיפורים האלו כלאחר יד בטענה שמדובר ב"כמה בעיות של אנשים פרטיים". יפרח כותב ש"הסוד הגדול של השמרנות הוא ההבנה שהמוסריות שאיננה מחוברת למציאות לא תוכל להחזיק מעמד". לכן זה מוזר שזו בדיוק צורת הדיון בה הוא נוקט ברשימתו- פירוט של עקרונות מופשטים , תוך התעלמות מיישומם במציאות ריאלית.

ומציאות ריאלית היא, ובכן, מורכבת. והיא כוללת הבחנות בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין זכר לנקבה. הבחנות ממשיות. אבל היא כוללת, לפי המשנה בפרקי אבות, גם מספר בריות שנבראו בערב שבת בין השמשות. יש זמן שהוא לא יום ולא לילה. יש שטחים אפורים ומקרי ביניים. ואחד הדברים שנוצרו בזמן החד הזה הוא קשת- שמזכירה לנו שמבול שוב לא יבוא לעולם כי איש לא ינסה יותר לבנות את מגדל בבל ולדחוס את כל האנושות לתבנית אחת. מעתה- חוויה אנושית תתגלה במגוון צבעי הקשת. במקום לנסות לצבוע את קשת המורכבות האנושית בשחור- לבן, כדאי לשמרנים לחשוב איך מניפים את הדגל עם צבעי הקשת לצדם של דגלים אחרים

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: