מעבר למחיצה

יותם ראובני, “האוטוביוגרפיה של ז’או ריבן”, הוצאת אפיק, 2015, 235 עמ’

יותם ראובני

 

כשעבדתי עם דרי רחוב, לפעמים שאלו אותי : "זאב, תגיד, למטופלים שלך טוב ככה, כשהם ישנים ברחוב? למה הם לא רוצים להשתקם? "

והייתי עונה: "לא, לא טוב להם ברחוב, ממש לא. הבעיה היא שחלקם שכחו איך זה לא להיות ברחוב".

קראתי את ספרו של יותם ראובני "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" עם רגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר בסיפור חיים של אחד הגייז הראשונים שיצאו מהארון בארץ, עם כל המשתמע מכך, בתקופה שזה באמת היה עלול לסכן קריירה. הבן אדם פרסם כתבות ושירים וספרים. וזכה לפרסים ולהוקרה. והכניס את הומוסקסואליות לשיח הציבורי. והוא מספר על זה. הז'אנר אמנם לא קל לקריאה, זרם התודעה…אבל כדאי להתאמץ. גם כדי לשמוע את סיפור החיים שהיה ברקע. ילדות ברומניה, מות האימא, עלייה לארץ, קשיי השתלבות, חוויות הומוסקסואליות על חוף אשדוד ובפארקים של תל אביב, פרסומים ראשונים. אלכוהוליזם, דיכאון, קנאביס רפואי, כדורים פסיכיאטריים, בעיות גב. הצלחה, התרוששות. תהום, פסגה, שוב תהום ( אוי, אני מתחיל לחקות את הסגנון …)

למה הספר קשה עלי ? אולי כי הוא מציג היאחזות במשהו שכבר אבד עליו הכלח ? בחווית הארון שהולכת קיימת בשום מקום חוץ מאשר במוחו של המחבר, אבל הוא מתעקש להיאחז בה. מכל הישגי הקהילה הגאה בארץ ( וראובני אומר שאין קהילה גאה…) , מכל ההכרה שזכינו בחוק, מכל השינוי החברתי האדיר, לבו של ראובני רחב דווקא בגלל ש…היום אנשים מעזים לשים תמונות גלויות באטרף. שהחיינו.

והאמת היא שחל שינוי.. שינוי שאותו רצה הרוב בקהילת להט"ב בישראל ( ואני מאמין שבעולם). הומו חדל להיות הגיבור הטראגי ואיש השוליים. הוא הפך לשכן השגרתי והבורגני . ובכן, הומו יכול להיות קצין בצבא, רופא והמנדס, איש משרד החוץ ואיש שב"כ, נשוי לבן זוגו ואב לילדים. הוא יכול אפילו להיות חבר בבית כנסת- ואף שליח ציבור, כפי שפסקו לאחרונה "רבני בית הלל". אבל ראובני מחמיר יותר מרבני בית הלל והוא חושב שאם הם יכירו בו, הוא עלול להידרדר להיות בורגני, רחמנא ליצלן.

בראיון שפורסם בעיתון "הארץ" בעקבות פרסום הספר , נחשפה אפיזודה מעניינת. המראיין תהה בקול רם כיצד קרה ששיריו של ראובני לא נכללו האנתולוגיה חדשה ומפוארת של שירה להט"בית הראשונה מסוגה בישראל, "נפלאתה". התגלו הבדלי גרסאות בין ראובני לעורכים, כאשר ראובני טוען שהקובץ הוא "נוצץ ובורגני" מדי, בעוד העורכים טוענים שמלכתחילה התכוונו לכלול מבחר נכבד משיריו של ראובני והנ"ל משך אותם, לאחר שאחד העורכים סרב לפרסם מחזה ארוך שלו בבמה אחרת. ואני הרגשתי שראובני עדיין מנסה להיות בו זמנית בארון ומחוצה לו. להיות פרא מבוית. להגיד ש"חייבים לצאת ממוסף ספרים" ( כדי לא להיות כפוף לממסד) ובו זמנית להגיד למראיין ש"לקבל את פרס ספיר, יהיה נחמד מאד" ( 150 אלף ₪ עוד לא הזיקו לאיש …)

לאורך הספר מפוזרות לא מעט חוויות מיסטיות ( ראובני אחראי להרבה תרגומים של קלאסיקות בתחום של חקר הדתות והמיסטיקה, כולל בן ארצו מירצ'ה אילאדה). מטפורה שמוזכרת לאורך כל הספר היא "מחיצה" שמאיימת על המחבר- לכלותו, לאיין אותו, להתהפך עליו. ונדמה שלאורך חייו ראובני עובד קשה כדי לשמר את אותה מחיצה- בינו לבין העולם, בינו לבין הזכרונות של עצמו, בינו לבני הזוג שלו , בינו לבין עמו. אהוביו שהוא קורא להם בשם קיבוצי "אהובי" , הם ללילה אחד. חברים נפגעים ממנו ומנתקים קשרים. מערכות עיתונים, הוצאות לאור, הדירה בתל אביב- הכול ננטש. אין אפילו בעל חיים .

תמיד אפשר לומר- טראומת ילדות, מותה של אימא, דיכאון, התמכרות ( ובתור איש טיפול, אני מתרשם מאד מהעובדה שראובני מזכיר את גמילתו מאלכוהול כהישג הגדול ביותר שלו בחייו). אבל יש לאדם אחריות להתמודד עם מצוקותיו ולהתחבר לאחרים דווקא מתוכם. אנו חיים בארץ בה אנשים למודי טראומות וסבל מסתובבים בינינו בכמויות . אנשים כאלה, בנו , בין היתר, את הקהילה הגאה בארץ והובילו אותנו להישגים ולניצחונות.

אפשר לכתוב עוד הרבה דברים על הספר "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן". על השמאלניות הנרגנת של המחבר, שזועם על העוול שנעשה במדינה ולא עושה דבר בקשר לזה, רק מתחפר עמוק יותר בספריו. אפשר גם לכתוב שאדם הכותב ש"ימין רצח את רבין , ימין עשה לרבין פולסא דנורא" ממש מתעקש שלא ייקחו אותו ברצינות. ואפשר …

אבל אני עוצר ושואל את עצמי- רגע…אם יותם ראובני, לא היה עושה ככל יכולתו להתקרב למחיצה- אולי לא הייתי כלל מסוגל לטפס עליה ולעבור אותה? אולי כולנו, הגאים המיינסטרימיים, המוצהרים, נטולי התסביכים והאשמה, הרהוטים והמחייכים- לא היינו מגיעים לשם? אולי מישהו צריך לשכב חצי מעוך מתחת למחיצה, כדי שנוכל לטפס עליה ולעבור הלאה ?

לא יודע. אין לי תשובה. אבל אני מבקש לקרוא את "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" בגובה העיניים, ללא תסביך עליונות או נחיתות, בלי הערצה ובלי בוז. בעיקר כדי לזכור מאיזה מקום כולנו הגיענו לפני זמן לא רב. וכמה מקומנו היום בישראל הוא לא מובן מאליו. לפני שנים אחדות, מי חשב שנגיע לזה ? מי יכול היה לדמיין ?

אפילו יותם ראובני לא היה מדמיין בהזיה הכי פרועה שלו, שהומו דתי מוצהר, עולה ( הוא בטח יתעקש על מהגר) מברית המועצות, כותב בעיתון ימני – שמרני- יכתוב ביקורת על ספרו ? והנה זה קורה. אולי יתברר בסוף, שלא רק לארון, אלא גם לדברים טובים אפשר להתרגל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: