ארכיון חודשי: יולי 2016

מחשבות שניות

כנס מצעד המחשבה

בעקבות הכנס "מצעד המחשבה"

אנו חיים בעולם מוגבל עם משאבים מוגבלים. ביום חמישי האחרון שהשתתפתי במצעד גאווה בירושלים ואני שמח על זה. אבל אם הייתי מסוגל לשכפל את עצמי, הייתי מביא את העותק הנוסף שלי  לכנס "מצעד המחשבה" שנערך בבניין של פורום "קהלת" והוקדש לתגובה עיונית יותר של הציונות הדתית המתונה, אך לא מתונה מדי, למצעד הגאווה ולכל אירועי השבוע האחרון. בפאנל ישבו אורחים נכבדים ויקרים – הרב חיים נבון ( המארגן והמנחה), הרב עמיחי גורדין, הרב ד"ר יהודה יפרח והרב ניר מנוסי. היה לי חשוב מאד לשמוע את דעתם- גם כי עם שלושה מתוך ארבעת הדוברים יצא לי בעבר להתפלמס בבמות מודפסות ווירטואליות. אבל כיוון ש, כמו שאומרים, נבצר ממני להגיע, האזנתי בקשב רב לדברים והם היו בעיני חשובים וחיוביים- אך גם חסרים.

חשובים – כי נעשה כאן ניסיון ממשי להשתחרר מהטחת דברים פשטנית שהיה לנו די והותר ממנה בשבוע האחרון ולדבר בגובה העיניים, גם בהיעדר הצד הלהט"בי בפאנל או בקהל. הייתה הסתייגות ברורה מכל מסר של אלימות פיזית או מילולית ( אם כי תוך הימנעות מוזרה מנקיטה מפורשת בשמה של אישיות תורנית שבשל דבריה קמה המהומה). הייתה גם אמירה שהסתייגות מאותם מסרים אלימים ומעליבים אין פירושה הגעה הכרחית למצעד גאווה. טענה חשובה, בייחוד בהתחשב בעובדה שדבריה של אותה אישיות גרמו לכך שמצעד הגאווה והסבלנות הירושלמי השנה הכיל מספר חסר תקדים של צועדים- 25.000 איש. לכן נראה שלמי שלא אוהב מצעדי גאווה גדולים בירושלים, כדאי בראש ובראשונה להילחם נגד ההומופוביה.

חיובי- כי מעבר לגינוי האלימות, היה מסר מכיל. ארבעת הדוברים חזרו, בווריאציות שונות, על הצורך להכיל דתיים הומולסביים בתוך הקהילה. רב עמיחי גורדין יצא באמירה חשובה- מותר לרבנים להגיד "אני לא יודע" ודיבר על האחריות האישית מול הקב"ה. יהודה יפרח דיבר על המוגבלות בהבנה והענווה הנגזרת ממנה. ניר מנוסי דיבר על תהליכים כלליים ועל מה שאנו יכולים ללמוד מהם ברמה העיונית. חשיפה לקול השפוי והמרגיע לאחר שבוע כה לוהט הייתה משולה בעיניי למשב של רוח ירושלמית קרירה אחרי קלחת היזע של גושדן.

והחסר. אחזור להערת הפתיחה- לא היה נציג אחד לרפואה של קהילת להט"ב בפאנל- דתי או חילוני. כתוצאה מכך נשמעו מספר הכללות לא מדויקות, בלשון המעטה, שחיבלו בשיח במקום לקדם אותו. בראש ובראשונה, השיח התעלם לגמרי מחילוקי הדעות ותפיסות השונות בתוך הקהילה הגאה – כולל זו הדתית. רק בזמן המוקדש לשאלות מהקהל, הרבנית יהודית שילת העירה על ההבדל המהותי באופי בין המצעד התל אביבי לזה הירושלמי. כשהמשתתפים דיברו על "תרבות הלהט"ב", נוצר רושם שכל הצועדים בירושלים תומכים בתיאוריה קווירית על גרסאותיה הקיצוניות ביותר, שואפים לפורר ולרסק את כל הנורמות המגדריות הקיימות ואולי על הדרך מתנגדים גם למדינת לאום ( יפרח), לישראל כמדינה יהודית ( יפרח) ולעבודת מידות אישית כלשהי ( מנוסי). מדובר כאן בהכללה על עשרות אלפי צועדים ומאות אלפי אנשים הומולסביים שאת רובם ארבעת הדוברים בכלל לא מכירים, בעוד שאפילו בין ארבעת הדוברים התגלו חילוקי דעות מסוימים ( כך, יפרח מאמין שבחווייתו האישית אין לו כל הבנה לחוויית להט"ב, בעוד מנוסי מאמין ש"כולנו על הרצף ", וחיים נבון מצדד בהבנה פורמליסטית יותר של ההלכה- בעוד שיפרח מעדיף את תפיסת ההלכה כמשקפת תפיסות ערכיות).

אז ראשית, אין "קהילה הומולסבית" אחת ואין "תרבות להט"ב" אחידה. במצעד הירושלמי צעדו אתיאיסטים ביחד עם קהילה דתית גאה ששרה בהתלהבות את שירי בני עקיבא ונציגי תנועות שמאל רדיקליות לצד חברים מהתא הגאה של ליכוד. יש דברים שמאחדים את כולנו ( למשל, רצון לא להידקר ולא להיקרא "סוטים"), אך מעבר לזה יש לנו חזונות שונים מאד. בתור צעיר המתלבט קשות עם נטייתו המינית, סבלתי מאד מהדימוי המוחצן והבוטה שמיוצר ע"י מצעד הגאווה התל אביבי – ולכן כעת חשוב לי ולחבריי לייצר במצעד הירושלמי דימוי אחר ושונה. לכן חבל שמנסים לשים אותנו בכוח באותו סל עם המוחצנות של המצעד התל אביבי או עם השמאל הרדיקלי. לא כולנו זהבה גלאון, כשם שלא כולנו אלאור עזריה.

בהמשך, הרגשתי אצל כל הדוברים, ואצל אחדים יותר מאשר אצל אחרים, אי נוחות ברורה סביב הגדרת נטייה מינית כחלק מזהות. לדעתי, מקום כזה לא מאפשר שיח מכבד. כי שיח מכבד מתחיל מכבוד להגדרתו העצמית של האדם ומתוך הנחה, שאני מכיר את זהותי האישית יותר טוב מכל אחד אחר. ואם אני אומר שברור לי שנטייתי המינית היא במובהק ובבירור חלק מזהותי האישית- אכן כך הדבר וכל השיח צריך להתנהל כך, בלי קשר לשאלה שאולי אצל אחרים מדובר בזהות גמישה יותר. ייתכן. אני יודע לדבר בוודאות רק על עצמי. לא רבנים ואל אנשי הגות לא אמורים להחליט על הזהות שלי במקומי- כפי שאיש לא אמור להחליט האם קיימת זהות יהודית ( כי יהדות היא דת ולא לאום וכו")?

בהמשך להנ"ל, ההחלטה להישאר לשמור מצוות בתור מי שמזהה את עצמו כגיי בזהותו היא בעלת משמעות כפולה. מחד, מדובר בהבנה שהולכת להיות התמודדות לא פשוטה. מאידך, ודווקא בגלל זה, התמודדות זו לא אמורה להפוך לבלתי אפשרית. לעניות דעתי, זה בדיוק המקום שבה השיח ההלכתי העכשווי מותיר אותנו- דתיים הומולסביים. אזדקק לשם המחשה בדימויה של ד"ר חנה פרידמן- בגמרא יש סוגיה על מי ש"חציו עבד וחציו בן חורין". מן אדם שתלוי בין שמים וארץ מבחינה הלכתית, שאינו יכול לשאת שפחו כי חציו בן חורין ואף אינו יכול לשאת בת חורין- כי חציו עבד. לאחר דיון ומציאת "פתרון" הגמרא אומרת "את רבו פטרת , אותו לא פטרת". הקושיה נשארת בעינה. ולכן אמירתו של הרב נבון "ידעתם שאתם הולכים להישאר דתיים ולכן בחרתם בכל הקושי" אינה במקום. משל למה הדבר דומה- שאני אשיב לרב נבון "ידעתם שאתם הולכים לחיות בחברה המודרנית, שבה להט"בים יוצאים מהארון, עורכים מצעדי גאווה ומפרקים תפקידי מגדר מסורתיים. לא נראה לכם- תחיו במאה שערים". כי הרב נבון וחבריו אינם רוצים לעצמם את "ד אמות ההלכה" בלבד, אלא שואפים לעיצוב הפרהסיה באמצעות שיח ערכי וזה ראוי לכבוד ולהערכה. אך מי שרוצה לעצב את הפרהסיה לאור תפיסותיו הערכיות, צריך תשובות טובות כיצד זה הולך להתבצע בפועל. אם לחזור לרגע לתחילת הפאנל, הרב עמיחי גורדין ציטט מדברי מורו ורבו הרב עמיטל זצ"ל על פשר השואה. "איני יודע", אמר הרב עמיטל. זו תשובה שמניחה את הדעת במובן של ויתור על האשמה דתית וצידוק הדין המיותר – ושם מותר להיות ללא תשובות. אך אני חושב שהיו גם היו לרב עמיטל תשובות לשאלה כיצד ממשיכים את החיים הדתיים לאחר השואה, גם ללא תשובות. וישיבת גוש עציון, שבה למדו הרב גורדין והרב נבון, היא חלק גדול מהתשובה הזו.

וכעת, כשלהלכה אין מענה, המענה נוצר מהשטח. קהילה דתית גאה מתגבשת וקמה. היא לא מחכה לרבנים ופוסקי הלכה. אנשים יוצאים מהארון. עוד אמן דתי מוכר עשו זאת לאחרונה, בעקבות אירועי השבוע האחרון. אנשים נכנסים למערכות זוגיות. אנשים מגשימים הורות, כל אחד ואחת במסגרת שהוא יכול. זה נעשה תוך גישוש, ניסוי וטעיה. אך עלינו לסלול לעצמנו את הדרך הזו, כי איש לא יסלול אותה במקומנו. ערכי המשפחה יקרים לנו ולא באנו לערער או לקעקע. אנו רוצים לקחת חלק בשיח מכבד ומכובד, שבו לא נטיח אחד בשני עלבונות ונאצות, אלא נבנה יחד חברה סולידרית ופתוחה, שמאמינה במרכזיות ועוצמה של המשפחה. מאמינה בהן כל כך, עד שאינה חוששת לאפשר מקום לחריגים ואינה מפחדת משאלות טובות ללא תשובות. ילדים של זוגות דתיים גאים מתחילים ללכת לגנים ולבתי הספר. מצעד הגאווה הירושלמי, גם רב משתתפים במיוחד, הוא אירוע חד פעמי. בשנה הבאה, אם לא יתרחש חלילה רצח אחר או אישיות תורנית לא תחליט לנאץ ולגדף, סביר שמספר הנוכחים יהיה מצומצם הרבה יותר. אך הסוגיות שהמצעד מציב על סדר היום- תישארנה. כולנו נצטרך להקדיש להן מחשבה. בכנסים הבאים עלינו לטובה.

איש הברזל, לאן ?

 

 

גוסטב איש הברזל, הנס פלאדה, תרגום יוסיפיה סימון, הוצאת ידיעות 2016, 750 עמ'

בספרו האוטוביוגרפי "בארצי הזרה לי" הנס פלאדה, מתייחס לטענות כלפיו על כך שלא היגר מגרמניה בתקופת השלטון הנאצי, בדומה לאריך מריה רמרק, למשל. בנימה מעורבת של אפולוגטיקה וכאב אמתי פלאדה כותב על הפחד של ניתוק מהסביבה הלשונית הטבעית, העלולה להיות קטלנית עבור סופר, וגם על הצורך להשפיע מבפנים. ברם, גורל של הרומן "גוסטב איש הברזל" מלמד על המחיר שהוא שילם על הישארותו.

זה התחיל טוב. בשנת 1932 פלאדה היה כבר סופר מוכר. לכן חברת הסרטים " טוביס " פנתה אליו כדי שיכתוב רומן שיעובד לאחר מכן לתסריט, עבור השחקן אמיל ינינגס שסבל תקופה ארוכה מהיעדר תפקידים מתאימים. פלאדה החליט להתבסס על סיפור אמתי – סיפור על עגלון ברלינאי גוסטב הרטמן שירש את עסק הכרכרות של חמיו, חיזק וביסס אותו וכשהעסק החל להידרדר הוא רכב עם הכרכרה שלו מברלין לפריז והיה לגיבור לאומי לכמה רגעים. פלאדה יצר על בסיס זה סיפור עלילה רחב יריעה המתאר את קורותיה של משפחת בעל הכרכרות גוסטב האקנדל , ואת החוויות שעוברות על אשתו ועל ילדיו בזמן ולאחר מלחמת העולם הראשונה ותוך כדי טלטלות עצומות שגרמניה עוברת. הספר נכתב בתקופת שיא ( פלאדה היה מכור לעבודה ידוע ) ונמסר לעיבוד לתסריט. אלא שאז החל להתעניין בו קורא מוכר נוסף- שר התעמולה יוזף גבלס. והוא דרש שכדי שהרומן אכן יעובד לתסריט, בסוף הספר אב, גוסטב האקנדל ובנו הצעיר היינץ יתפקדו לשורותיה של התנועה הנאצית. בלית ברירה פלאדה הסכים ושינה את סיום הספר, כמי שכפאו שד. אלא שלאחר מכן הממונה על האידיאולוגיה, אלפרד רוזנברג, קבע כי פלאדה אינו סופר שראוי לאמון אידיאולוגי ואין לפרסם את ספריו או לעבדם לתסריטים בכל מקרה. פלאדה נותר קרח מכאן ומכאן ועם רומן שהוא אנס את עצמו לתקן. רק בשנת 1963, חוקר ספרות גינטר קספר הצליח בעבודת ארכיון קפדנית לשחזר את הסיום המקורי של הרומן.

ובכן, סיפורו של פלאדה על גוסטב מתחיל ב"זמנים הטובים" טרם פרוץ מלחמת עולם ראשונה. עולם מוכר, בטוח ומהוגן ,הסובב על ציר פטריארכלי, כאשר בשמים יש אלוהים אחד גדול, על הארץ – קייזר אחד גדול ובמשפחה- אב אחד גדול. והאב הגדול והנורא, גוסטב האקנדל, אכן שולט במשפחתו ביד רמה. הוא בעל עסק פורח ומשגשג, הוא מוכר בברלין, הוא מאמין בערכים שברלינאי טוב אמור להאמין בהם- סדר, משמעת, עבודה קשה, משמעת נוקשה ופטריוטיות. וכמובן בקייזר ובדת. כך הוא מחנך גם את ילדיו, או יותר נכון מצפה שכך הם יגדלו. אלא שמשהו בדרכו להנחיל את המורשת לילדיו משתבש ובגדול- איש מהם אינו ממשיך את דרכו של אביו. הבכור, שגדל להיות חסר אופי ועמוד שדרה- מצליח לבסוף, בזמן המלחמה, לעמוד על רגליו ואף להודיע לאביו על העובדה שיש לו בת זוג מזה מספר שנים והיא מגדלת את הילד שלו- וכמעט מיד אחרי זה נהרג בחזית. בן אחר מסתבך בעסקנות פוליטית מלוכלכת למדי, כזאת שלא הייתה חסרה בגרמניה בין שתי מלחמות עולם ולאחר מכן שוקע בעולם של עסקי מניות והימורים ( כפי שכבר כתבתי, בכל ספר של פלאדה חייבת להיות דמות של מכור). בת נוספת מידרדרת על לעיסוק בזנות, עם סרסור מחליא שהופך אותה לשפחה נרצעת שלו ובת נוספת עושה סוג של "הפוך על הפוך"- היא הולכת להיות אחות רחמנייה, אך לא מתוך רצון אלטרואיסטי לסייע לחולים, אלא מתוך רצון להשתחרר מאבא , תוך כדי ניתוק מוחלט ממנו. רק הבן הצעיר, היינץ, גורם לאביו נחת, באופן יחסי. הוא לא עוסק בפשע ולא בזנות, אלא נושא לאישה בחורה צנועה שאותה אוהב ומנסה להתפרנס ולשמור על צלם אנוש כמיטב יכולתו- שתי משימות לא קלות בגרמניה הווימארית. אך בגלל נכונותו לעמוד על עקרונותיו- חייו הופכים למסע הישרדות בלתי פוסק. פלאדה מיטיב כאן לתאר הן את מסכת ההשפלות שמובטל עובר והן את הניוון שבחיי האבטלה ואת הניצול שזו מאפשרת.

אך לא רק ילדיו של גוסטב האקנדל מדירים שינה מעיניו. כל העולם מסביב קורס. אלוהים גדול שבשמיים אינו נענה לתפילות להצלחת הנשק הגרמני. קייזר גדול ונערץ ששולח רבבות חייליו אל מותם, נמלט על נפשו להולנד ברגע שהוא שומע על הפסדים בשדה הקרב. הסדר החברתי המוכר קורס מול עיניו של עגלון ברלינאי- וקובר תחתיו גם את העסק המשפחתי שלו, ברגע ש"מגייסים" לו את הסוסים וגם את ביתו המרווח- שכעת אין ביכולתו הכלכלית להחזיק. כאמור, איש מילדיו אינו הולך בדרכי אביו. רובם אינם מסוגלים לתמוך בו כלכלית וגם אם היו יכולים ורוצים- האב הגאה היה מעדיף למות ולא להזדקק ליוצאי חלציו. הוא מאמין בסדר הישן וכשהסדר הישן קורס תחתיו- לא נותר לו עוד במה להאמין. הוא הופך למעין הכלאה בין עגלון לליצן קרקס שמשעשע תיירים במסבאה זולה, כדי להרוויח כמה גרושים לביתו, לעת זקנה. דמות של קשיש שאינו מצליח להשתלב בזמנים החדשים המשתנים בקצב היא אחת הדמויות המוכרות בספרות העולמית- ואחד מביטוייה המאוחרים היא דמותו של אלפרד לאמברט ברומן של ג'ונתן פראנזן האמריקאי "תיקונים"- דמות שמזכירה בהרבה היבטים את גוסטב האקנדל. מדובר בקשיש נוקשה, איש תעשיית מסילות הברזל של פעם, שאינו יודע כיצד להשתלב בעולם של טכנולוגיות מתקדמות ושילדיו אינם סופגים את עולמו הערכי- ערכי מעמד הביניים של המערב התיכון בארה"ב. אלא שאלפרד לאמברט חולה פרקינסון ועיסוק במצבו הבריאותי מסיח את דעתו ממחשבות נוגות על סדרי בראשית קורסים- ולעומת זאת, בריאותו של גוסטב האקנדל טובה וראשו צלול ואין מה שיסיח את דעתו מהמחשבות הנוגות על משפחתו ועל העולם. הרהורי תשובה אינם חלק מאוצר המושגים שלו ואינו מתחרט על חינוך נוקשה מדי שנתן לילדיו או על כך שהם גדלו חסרי עמוד שדרה. הוא רק הולך ומתכנס בשתיקתו ובשתייתו.

מה יש לפלאדה להגיד על גרמניה שבין שתי מלחמות ? ניכר שהוא- וגם גיבוריו- נקרעים בין שני עולמות ( ואיש מגיבוריו אינו בוחר להגר, כולל הבן העסקן וה"תלוש" מכולם). מצד אחד, ביום שבו ברלינאים פשוטים מלווים את ילדיהם למלחמה וההתעוררות הפטריוטית מחברת את כולם עם כולם- גם גיבוריו של פלאדה חשים התרוממות רוח ואף מוכנים לוותר על הטינות ההדדיות שלהם. מאידך, ההתפוררות והסיאוב שאנו פוגשים בספר לאחר מכן ובייחוד שחיתות ותאוותנות בוטה ומוחצנת במסדרונות השלטון הויימארי בתחילת דרכו, שפלאדה מתאר בצורה נוקבת למדי, גורמים לנו להרגשה שהעולם אכן קורס תחתיו. כל הגיבורים לכודים כעכברים בגלגל ללא מוצא- חוץ מהבן הלוחם שנח בקבר. האב לכוד בין גלגלי הכרכרה, בתו האחת לכודה בעסק שלה ובתה השנייה- בסרסור שלה, בן אחד שקוע בהימורים והבן השני- ביציאה ממעגל האבטלה שסוגר עליו מכל הכיוונים. מעגל ללא מוצא.

מפתיע, אבל הראשון שמצליח לפרוץ את המעגל זה דווקא האב. הוא מחליט על רכיבה מברלין לפריז ובחזרה. בגילו המופלג הוא מצליח לעשות את זה ואפילו לשווק תוך כדי כך המון גלויות, להגיע לכותרות הראשיות ולזכות להערצה רבה גם בצרפת- מדינה שממש לא מזמן נחלה לארצו תבוסה צבאית משפילה ולאחר מכן שללה ממנה חבל ארץ גדול. בדרך הוא רואה הרבה קברי חיילים ומהרהר עם עצמו האם אחד מהם הוא קבר בנו. החלקים האחרונים של הספר ספוגים בשנאת מלחמה וגם בגלל זה ברור שהניסיון "לדחוף" את גוסטב האקנדל ובנו לעבר שורותיה של מפלגה נאצית נכפה לחלוטין על היצירה והיה בה נטע זר גמור. גוסטב האקנדל חזר לברלין כגיבור ועם קצת כסף ושמח לשוב אל האנונימיות שלו, כעגלון ברלינאי קשיש.

לבטים של פלאדה וגיבוריו בין המלחמות אינם זרים לנו גם ב- 2016. כפי שגרמניה של פלאדה התלבטה בין לאומנות אלימה ורצחנית לבין גאווה לאומית על הישגים ראויים- כך גם גרמניה של היום מתלבטת עד כמה מותר לה לשמר את הזהות הלאומית והתרבותית שלה אל מול גל גואה של מהגרים מוסלמים. שליפת העבר הגרמני האפל על כל צעד ושעל אינה מהווה מענה מספיק להתלבטות זו. כמה אני אוהב את המולדת שלי? כמה אני מוכן להסתכן ולהישאר בה בשעתה הרעה? כמה אני אשפיע עליה וכמה היא תעצב אותי ? קוראי פלאדה מוזמנים לחשוב על כך.

עקב עבודות שחזור, השתמרו מספר גרסאות לסוף הרומן. למשל, התרגום הרוסי מוסיף מספר פרקי סיום לאחר הפרק בו מסתיים התרגום העברי – פרקים שמספרים, בין היתר, על מותו של הסרסור הרע. אני גם מנסה לדמיין סיום שונה או המשך לספר ( מה יש, רק לגבלס מותר?) מה גוסטב האקנדל היה עושה לאחר עליית הנאצים ובזמן המלחמה? האם היה מתכנס לתוך עצמו? או שמא, בדומה לגיבור ספרו האחרון של פלאדה, "לבן בברלין" , היה פותח במחאה של איש אחד נגד המשטר, כדי שעוד נערים גרמניים לא ימותו כבשר תותחים? נדמה לי שגוסטב האקנדל מספיק עקשן בשביל זה. איש הברזל כבר אמרנו ?