איש הברזל, לאן ?

 

 

גוסטב איש הברזל, הנס פלאדה, תרגום יוסיפיה סימון, הוצאת ידיעות 2016, 750 עמ'

בספרו האוטוביוגרפי "בארצי הזרה לי" הנס פלאדה, מתייחס לטענות כלפיו על כך שלא היגר מגרמניה בתקופת השלטון הנאצי, בדומה לאריך מריה רמרק, למשל. בנימה מעורבת של אפולוגטיקה וכאב אמתי פלאדה כותב על הפחד של ניתוק מהסביבה הלשונית הטבעית, העלולה להיות קטלנית עבור סופר, וגם על הצורך להשפיע מבפנים. ברם, גורל של הרומן "גוסטב איש הברזל" מלמד על המחיר שהוא שילם על הישארותו.

זה התחיל טוב. בשנת 1932 פלאדה היה כבר סופר מוכר. לכן חברת הסרטים " טוביס " פנתה אליו כדי שיכתוב רומן שיעובד לאחר מכן לתסריט, עבור השחקן אמיל ינינגס שסבל תקופה ארוכה מהיעדר תפקידים מתאימים. פלאדה החליט להתבסס על סיפור אמתי – סיפור על עגלון ברלינאי גוסטב הרטמן שירש את עסק הכרכרות של חמיו, חיזק וביסס אותו וכשהעסק החל להידרדר הוא רכב עם הכרכרה שלו מברלין לפריז והיה לגיבור לאומי לכמה רגעים. פלאדה יצר על בסיס זה סיפור עלילה רחב יריעה המתאר את קורותיה של משפחת בעל הכרכרות גוסטב האקנדל , ואת החוויות שעוברות על אשתו ועל ילדיו בזמן ולאחר מלחמת העולם הראשונה ותוך כדי טלטלות עצומות שגרמניה עוברת. הספר נכתב בתקופת שיא ( פלאדה היה מכור לעבודה ידוע ) ונמסר לעיבוד לתסריט. אלא שאז החל להתעניין בו קורא מוכר נוסף- שר התעמולה יוזף גבלס. והוא דרש שכדי שהרומן אכן יעובד לתסריט, בסוף הספר אב, גוסטב האקנדל ובנו הצעיר היינץ יתפקדו לשורותיה של התנועה הנאצית. בלית ברירה פלאדה הסכים ושינה את סיום הספר, כמי שכפאו שד. אלא שלאחר מכן הממונה על האידיאולוגיה, אלפרד רוזנברג, קבע כי פלאדה אינו סופר שראוי לאמון אידיאולוגי ואין לפרסם את ספריו או לעבדם לתסריטים בכל מקרה. פלאדה נותר קרח מכאן ומכאן ועם רומן שהוא אנס את עצמו לתקן. רק בשנת 1963, חוקר ספרות גינטר קספר הצליח בעבודת ארכיון קפדנית לשחזר את הסיום המקורי של הרומן.

ובכן, סיפורו של פלאדה על גוסטב מתחיל ב"זמנים הטובים" טרם פרוץ מלחמת עולם ראשונה. עולם מוכר, בטוח ומהוגן ,הסובב על ציר פטריארכלי, כאשר בשמים יש אלוהים אחד גדול, על הארץ – קייזר אחד גדול ובמשפחה- אב אחד גדול. והאב הגדול והנורא, גוסטב האקנדל, אכן שולט במשפחתו ביד רמה. הוא בעל עסק פורח ומשגשג, הוא מוכר בברלין, הוא מאמין בערכים שברלינאי טוב אמור להאמין בהם- סדר, משמעת, עבודה קשה, משמעת נוקשה ופטריוטיות. וכמובן בקייזר ובדת. כך הוא מחנך גם את ילדיו, או יותר נכון מצפה שכך הם יגדלו. אלא שמשהו בדרכו להנחיל את המורשת לילדיו משתבש ובגדול- איש מהם אינו ממשיך את דרכו של אביו. הבכור, שגדל להיות חסר אופי ועמוד שדרה- מצליח לבסוף, בזמן המלחמה, לעמוד על רגליו ואף להודיע לאביו על העובדה שיש לו בת זוג מזה מספר שנים והיא מגדלת את הילד שלו- וכמעט מיד אחרי זה נהרג בחזית. בן אחר מסתבך בעסקנות פוליטית מלוכלכת למדי, כזאת שלא הייתה חסרה בגרמניה בין שתי מלחמות עולם ולאחר מכן שוקע בעולם של עסקי מניות והימורים ( כפי שכבר כתבתי, בכל ספר של פלאדה חייבת להיות דמות של מכור). בת נוספת מידרדרת על לעיסוק בזנות, עם סרסור מחליא שהופך אותה לשפחה נרצעת שלו ובת נוספת עושה סוג של "הפוך על הפוך"- היא הולכת להיות אחות רחמנייה, אך לא מתוך רצון אלטרואיסטי לסייע לחולים, אלא מתוך רצון להשתחרר מאבא , תוך כדי ניתוק מוחלט ממנו. רק הבן הצעיר, היינץ, גורם לאביו נחת, באופן יחסי. הוא לא עוסק בפשע ולא בזנות, אלא נושא לאישה בחורה צנועה שאותה אוהב ומנסה להתפרנס ולשמור על צלם אנוש כמיטב יכולתו- שתי משימות לא קלות בגרמניה הווימארית. אך בגלל נכונותו לעמוד על עקרונותיו- חייו הופכים למסע הישרדות בלתי פוסק. פלאדה מיטיב כאן לתאר הן את מסכת ההשפלות שמובטל עובר והן את הניוון שבחיי האבטלה ואת הניצול שזו מאפשרת.

אך לא רק ילדיו של גוסטב האקנדל מדירים שינה מעיניו. כל העולם מסביב קורס. אלוהים גדול שבשמיים אינו נענה לתפילות להצלחת הנשק הגרמני. קייזר גדול ונערץ ששולח רבבות חייליו אל מותם, נמלט על נפשו להולנד ברגע שהוא שומע על הפסדים בשדה הקרב. הסדר החברתי המוכר קורס מול עיניו של עגלון ברלינאי- וקובר תחתיו גם את העסק המשפחתי שלו, ברגע ש"מגייסים" לו את הסוסים וגם את ביתו המרווח- שכעת אין ביכולתו הכלכלית להחזיק. כאמור, איש מילדיו אינו הולך בדרכי אביו. רובם אינם מסוגלים לתמוך בו כלכלית וגם אם היו יכולים ורוצים- האב הגאה היה מעדיף למות ולא להזדקק ליוצאי חלציו. הוא מאמין בסדר הישן וכשהסדר הישן קורס תחתיו- לא נותר לו עוד במה להאמין. הוא הופך למעין הכלאה בין עגלון לליצן קרקס שמשעשע תיירים במסבאה זולה, כדי להרוויח כמה גרושים לביתו, לעת זקנה. דמות של קשיש שאינו מצליח להשתלב בזמנים החדשים המשתנים בקצב היא אחת הדמויות המוכרות בספרות העולמית- ואחד מביטוייה המאוחרים היא דמותו של אלפרד לאמברט ברומן של ג'ונתן פראנזן האמריקאי "תיקונים"- דמות שמזכירה בהרבה היבטים את גוסטב האקנדל. מדובר בקשיש נוקשה, איש תעשיית מסילות הברזל של פעם, שאינו יודע כיצד להשתלב בעולם של טכנולוגיות מתקדמות ושילדיו אינם סופגים את עולמו הערכי- ערכי מעמד הביניים של המערב התיכון בארה"ב. אלא שאלפרד לאמברט חולה פרקינסון ועיסוק במצבו הבריאותי מסיח את דעתו ממחשבות נוגות על סדרי בראשית קורסים- ולעומת זאת, בריאותו של גוסטב האקנדל טובה וראשו צלול ואין מה שיסיח את דעתו מהמחשבות הנוגות על משפחתו ועל העולם. הרהורי תשובה אינם חלק מאוצר המושגים שלו ואינו מתחרט על חינוך נוקשה מדי שנתן לילדיו או על כך שהם גדלו חסרי עמוד שדרה. הוא רק הולך ומתכנס בשתיקתו ובשתייתו.

מה יש לפלאדה להגיד על גרמניה שבין שתי מלחמות ? ניכר שהוא- וגם גיבוריו- נקרעים בין שני עולמות ( ואיש מגיבוריו אינו בוחר להגר, כולל הבן העסקן וה"תלוש" מכולם). מצד אחד, ביום שבו ברלינאים פשוטים מלווים את ילדיהם למלחמה וההתעוררות הפטריוטית מחברת את כולם עם כולם- גם גיבוריו של פלאדה חשים התרוממות רוח ואף מוכנים לוותר על הטינות ההדדיות שלהם. מאידך, ההתפוררות והסיאוב שאנו פוגשים בספר לאחר מכן ובייחוד שחיתות ותאוותנות בוטה ומוחצנת במסדרונות השלטון הויימארי בתחילת דרכו, שפלאדה מתאר בצורה נוקבת למדי, גורמים לנו להרגשה שהעולם אכן קורס תחתיו. כל הגיבורים לכודים כעכברים בגלגל ללא מוצא- חוץ מהבן הלוחם שנח בקבר. האב לכוד בין גלגלי הכרכרה, בתו האחת לכודה בעסק שלה ובתה השנייה- בסרסור שלה, בן אחד שקוע בהימורים והבן השני- ביציאה ממעגל האבטלה שסוגר עליו מכל הכיוונים. מעגל ללא מוצא.

מפתיע, אבל הראשון שמצליח לפרוץ את המעגל זה דווקא האב. הוא מחליט על רכיבה מברלין לפריז ובחזרה. בגילו המופלג הוא מצליח לעשות את זה ואפילו לשווק תוך כדי כך המון גלויות, להגיע לכותרות הראשיות ולזכות להערצה רבה גם בצרפת- מדינה שממש לא מזמן נחלה לארצו תבוסה צבאית משפילה ולאחר מכן שללה ממנה חבל ארץ גדול. בדרך הוא רואה הרבה קברי חיילים ומהרהר עם עצמו האם אחד מהם הוא קבר בנו. החלקים האחרונים של הספר ספוגים בשנאת מלחמה וגם בגלל זה ברור שהניסיון "לדחוף" את גוסטב האקנדל ובנו לעבר שורותיה של מפלגה נאצית נכפה לחלוטין על היצירה והיה בה נטע זר גמור. גוסטב האקנדל חזר לברלין כגיבור ועם קצת כסף ושמח לשוב אל האנונימיות שלו, כעגלון ברלינאי קשיש.

לבטים של פלאדה וגיבוריו בין המלחמות אינם זרים לנו גם ב- 2016. כפי שגרמניה של פלאדה התלבטה בין לאומנות אלימה ורצחנית לבין גאווה לאומית על הישגים ראויים- כך גם גרמניה של היום מתלבטת עד כמה מותר לה לשמר את הזהות הלאומית והתרבותית שלה אל מול גל גואה של מהגרים מוסלמים. שליפת העבר הגרמני האפל על כל צעד ושעל אינה מהווה מענה מספיק להתלבטות זו. כמה אני אוהב את המולדת שלי? כמה אני מוכן להסתכן ולהישאר בה בשעתה הרעה? כמה אני אשפיע עליה וכמה היא תעצב אותי ? קוראי פלאדה מוזמנים לחשוב על כך.

עקב עבודות שחזור, השתמרו מספר גרסאות לסוף הרומן. למשל, התרגום הרוסי מוסיף מספר פרקי סיום לאחר הפרק בו מסתיים התרגום העברי – פרקים שמספרים, בין היתר, על מותו של הסרסור הרע. אני גם מנסה לדמיין סיום שונה או המשך לספר ( מה יש, רק לגבלס מותר?) מה גוסטב האקנדל היה עושה לאחר עליית הנאצים ובזמן המלחמה? האם היה מתכנס לתוך עצמו? או שמא, בדומה לגיבור ספרו האחרון של פלאדה, "לבן בברלין" , היה פותח במחאה של איש אחד נגד המשטר, כדי שעוד נערים גרמניים לא ימותו כבשר תותחים? נדמה לי שגוסטב האקנדל מספיק עקשן בשביל זה. איש הברזל כבר אמרנו ?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: