מחשבות שניות

כנס מצעד המחשבה

בעקבות הכנס "מצעד המחשבה"

אנו חיים בעולם מוגבל עם משאבים מוגבלים. ביום חמישי האחרון שהשתתפתי במצעד גאווה בירושלים ואני שמח על זה. אבל אם הייתי מסוגל לשכפל את עצמי, הייתי מביא את העותק הנוסף שלי  לכנס "מצעד המחשבה" שנערך בבניין של פורום "קהלת" והוקדש לתגובה עיונית יותר של הציונות הדתית המתונה, אך לא מתונה מדי, למצעד הגאווה ולכל אירועי השבוע האחרון. בפאנל ישבו אורחים נכבדים ויקרים – הרב חיים נבון ( המארגן והמנחה), הרב עמיחי גורדין, הרב ד"ר יהודה יפרח והרב ניר מנוסי. היה לי חשוב מאד לשמוע את דעתם- גם כי עם שלושה מתוך ארבעת הדוברים יצא לי בעבר להתפלמס בבמות מודפסות ווירטואליות. אבל כיוון ש, כמו שאומרים, נבצר ממני להגיע, האזנתי בקשב רב לדברים והם היו בעיני חשובים וחיוביים- אך גם חסרים.

חשובים – כי נעשה כאן ניסיון ממשי להשתחרר מהטחת דברים פשטנית שהיה לנו די והותר ממנה בשבוע האחרון ולדבר בגובה העיניים, גם בהיעדר הצד הלהט"בי בפאנל או בקהל. הייתה הסתייגות ברורה מכל מסר של אלימות פיזית או מילולית ( אם כי תוך הימנעות מוזרה מנקיטה מפורשת בשמה של אישיות תורנית שבשל דבריה קמה המהומה). הייתה גם אמירה שהסתייגות מאותם מסרים אלימים ומעליבים אין פירושה הגעה הכרחית למצעד גאווה. טענה חשובה, בייחוד בהתחשב בעובדה שדבריה של אותה אישיות גרמו לכך שמצעד הגאווה והסבלנות הירושלמי השנה הכיל מספר חסר תקדים של צועדים- 25.000 איש. לכן נראה שלמי שלא אוהב מצעדי גאווה גדולים בירושלים, כדאי בראש ובראשונה להילחם נגד ההומופוביה.

חיובי- כי מעבר לגינוי האלימות, היה מסר מכיל. ארבעת הדוברים חזרו, בווריאציות שונות, על הצורך להכיל דתיים הומולסביים בתוך הקהילה. רב עמיחי גורדין יצא באמירה חשובה- מותר לרבנים להגיד "אני לא יודע" ודיבר על האחריות האישית מול הקב"ה. יהודה יפרח דיבר על המוגבלות בהבנה והענווה הנגזרת ממנה. ניר מנוסי דיבר על תהליכים כלליים ועל מה שאנו יכולים ללמוד מהם ברמה העיונית. חשיפה לקול השפוי והמרגיע לאחר שבוע כה לוהט הייתה משולה בעיניי למשב של רוח ירושלמית קרירה אחרי קלחת היזע של גושדן.

והחסר. אחזור להערת הפתיחה- לא היה נציג אחד לרפואה של קהילת להט"ב בפאנל- דתי או חילוני. כתוצאה מכך נשמעו מספר הכללות לא מדויקות, בלשון המעטה, שחיבלו בשיח במקום לקדם אותו. בראש ובראשונה, השיח התעלם לגמרי מחילוקי הדעות ותפיסות השונות בתוך הקהילה הגאה – כולל זו הדתית. רק בזמן המוקדש לשאלות מהקהל, הרבנית יהודית שילת העירה על ההבדל המהותי באופי בין המצעד התל אביבי לזה הירושלמי. כשהמשתתפים דיברו על "תרבות הלהט"ב", נוצר רושם שכל הצועדים בירושלים תומכים בתיאוריה קווירית על גרסאותיה הקיצוניות ביותר, שואפים לפורר ולרסק את כל הנורמות המגדריות הקיימות ואולי על הדרך מתנגדים גם למדינת לאום ( יפרח), לישראל כמדינה יהודית ( יפרח) ולעבודת מידות אישית כלשהי ( מנוסי). מדובר כאן בהכללה על עשרות אלפי צועדים ומאות אלפי אנשים הומולסביים שאת רובם ארבעת הדוברים בכלל לא מכירים, בעוד שאפילו בין ארבעת הדוברים התגלו חילוקי דעות מסוימים ( כך, יפרח מאמין שבחווייתו האישית אין לו כל הבנה לחוויית להט"ב, בעוד מנוסי מאמין ש"כולנו על הרצף ", וחיים נבון מצדד בהבנה פורמליסטית יותר של ההלכה- בעוד שיפרח מעדיף את תפיסת ההלכה כמשקפת תפיסות ערכיות).

אז ראשית, אין "קהילה הומולסבית" אחת ואין "תרבות להט"ב" אחידה. במצעד הירושלמי צעדו אתיאיסטים ביחד עם קהילה דתית גאה ששרה בהתלהבות את שירי בני עקיבא ונציגי תנועות שמאל רדיקליות לצד חברים מהתא הגאה של ליכוד. יש דברים שמאחדים את כולנו ( למשל, רצון לא להידקר ולא להיקרא "סוטים"), אך מעבר לזה יש לנו חזונות שונים מאד. בתור צעיר המתלבט קשות עם נטייתו המינית, סבלתי מאד מהדימוי המוחצן והבוטה שמיוצר ע"י מצעד הגאווה התל אביבי – ולכן כעת חשוב לי ולחבריי לייצר במצעד הירושלמי דימוי אחר ושונה. לכן חבל שמנסים לשים אותנו בכוח באותו סל עם המוחצנות של המצעד התל אביבי או עם השמאל הרדיקלי. לא כולנו זהבה גלאון, כשם שלא כולנו אלאור עזריה.

בהמשך, הרגשתי אצל כל הדוברים, ואצל אחדים יותר מאשר אצל אחרים, אי נוחות ברורה סביב הגדרת נטייה מינית כחלק מזהות. לדעתי, מקום כזה לא מאפשר שיח מכבד. כי שיח מכבד מתחיל מכבוד להגדרתו העצמית של האדם ומתוך הנחה, שאני מכיר את זהותי האישית יותר טוב מכל אחד אחר. ואם אני אומר שברור לי שנטייתי המינית היא במובהק ובבירור חלק מזהותי האישית- אכן כך הדבר וכל השיח צריך להתנהל כך, בלי קשר לשאלה שאולי אצל אחרים מדובר בזהות גמישה יותר. ייתכן. אני יודע לדבר בוודאות רק על עצמי. לא רבנים ואל אנשי הגות לא אמורים להחליט על הזהות שלי במקומי- כפי שאיש לא אמור להחליט האם קיימת זהות יהודית ( כי יהדות היא דת ולא לאום וכו")?

בהמשך להנ"ל, ההחלטה להישאר לשמור מצוות בתור מי שמזהה את עצמו כגיי בזהותו היא בעלת משמעות כפולה. מחד, מדובר בהבנה שהולכת להיות התמודדות לא פשוטה. מאידך, ודווקא בגלל זה, התמודדות זו לא אמורה להפוך לבלתי אפשרית. לעניות דעתי, זה בדיוק המקום שבה השיח ההלכתי העכשווי מותיר אותנו- דתיים הומולסביים. אזדקק לשם המחשה בדימויה של ד"ר חנה פרידמן- בגמרא יש סוגיה על מי ש"חציו עבד וחציו בן חורין". מן אדם שתלוי בין שמים וארץ מבחינה הלכתית, שאינו יכול לשאת שפחו כי חציו בן חורין ואף אינו יכול לשאת בת חורין- כי חציו עבד. לאחר דיון ומציאת "פתרון" הגמרא אומרת "את רבו פטרת , אותו לא פטרת". הקושיה נשארת בעינה. ולכן אמירתו של הרב נבון "ידעתם שאתם הולכים להישאר דתיים ולכן בחרתם בכל הקושי" אינה במקום. משל למה הדבר דומה- שאני אשיב לרב נבון "ידעתם שאתם הולכים לחיות בחברה המודרנית, שבה להט"בים יוצאים מהארון, עורכים מצעדי גאווה ומפרקים תפקידי מגדר מסורתיים. לא נראה לכם- תחיו במאה שערים". כי הרב נבון וחבריו אינם רוצים לעצמם את "ד אמות ההלכה" בלבד, אלא שואפים לעיצוב הפרהסיה באמצעות שיח ערכי וזה ראוי לכבוד ולהערכה. אך מי שרוצה לעצב את הפרהסיה לאור תפיסותיו הערכיות, צריך תשובות טובות כיצד זה הולך להתבצע בפועל. אם לחזור לרגע לתחילת הפאנל, הרב עמיחי גורדין ציטט מדברי מורו ורבו הרב עמיטל זצ"ל על פשר השואה. "איני יודע", אמר הרב עמיטל. זו תשובה שמניחה את הדעת במובן של ויתור על האשמה דתית וצידוק הדין המיותר – ושם מותר להיות ללא תשובות. אך אני חושב שהיו גם היו לרב עמיטל תשובות לשאלה כיצד ממשיכים את החיים הדתיים לאחר השואה, גם ללא תשובות. וישיבת גוש עציון, שבה למדו הרב גורדין והרב נבון, היא חלק גדול מהתשובה הזו.

וכעת, כשלהלכה אין מענה, המענה נוצר מהשטח. קהילה דתית גאה מתגבשת וקמה. היא לא מחכה לרבנים ופוסקי הלכה. אנשים יוצאים מהארון. עוד אמן דתי מוכר עשו זאת לאחרונה, בעקבות אירועי השבוע האחרון. אנשים נכנסים למערכות זוגיות. אנשים מגשימים הורות, כל אחד ואחת במסגרת שהוא יכול. זה נעשה תוך גישוש, ניסוי וטעיה. אך עלינו לסלול לעצמנו את הדרך הזו, כי איש לא יסלול אותה במקומנו. ערכי המשפחה יקרים לנו ולא באנו לערער או לקעקע. אנו רוצים לקחת חלק בשיח מכבד ומכובד, שבו לא נטיח אחד בשני עלבונות ונאצות, אלא נבנה יחד חברה סולידרית ופתוחה, שמאמינה במרכזיות ועוצמה של המשפחה. מאמינה בהן כל כך, עד שאינה חוששת לאפשר מקום לחריגים ואינה מפחדת משאלות טובות ללא תשובות. ילדים של זוגות דתיים גאים מתחילים ללכת לגנים ולבתי הספר. מצעד הגאווה הירושלמי, גם רב משתתפים במיוחד, הוא אירוע חד פעמי. בשנה הבאה, אם לא יתרחש חלילה רצח אחר או אישיות תורנית לא תחליט לנאץ ולגדף, סביר שמספר הנוכחים יהיה מצומצם הרבה יותר. אך הסוגיות שהמצעד מציב על סדר היום- תישארנה. כולנו נצטרך להקדיש להן מחשבה. בכנסים הבאים עלינו לטובה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: