סקירת יולי 2016

הסקירה התפרסמה בגיליון שבת “מסעי תשע”ו. עקב צמצום המקום, אייטם אחרון הושמט ממנה. אני מביא אותה כאן במלואה לכבודו של המלומד הגדול, ברנרד לואיס

שנאת הממסד

השלכות מועמדותו של טרמפ כמנהיג רפובליקני על החיים הפוליטיים בארה"ב ממשיכות להעסיק את הפרשנים. מסתו הארוכה של ג'ונתן ראוך ב- Atlantic Monthly מנתחת את הסיבות למצב הנוכחי. ראוך הוא כתב מדיניות וותיק וגם פרסם בעבר ספרים על ניתוח מדיניות הממשל הוושינגטוני. ובכן, כשהוא עוסק בשאלה "כיצד הגענו עד הלום", תשובתו היא שחוסר האמון הכללי של האמריקאים בממסד מוביל אותם לכיוון של מועמדים כמו טרמפ. אלא שכאן בדיוק הבעיה, לדעתו של ראוך. המערכת הפוליטית של ארה"ב פיתחה במהלך שנות קיומה מנגנון מורכב של איזונים ובלמים, הכולל בין היתר גם מנגנונים של שתי מפלגות גדולות, את יכולת התיווך של העסקנים ואת יכולת גיוס התרומות. מדובר במנגנון שנבנה במשך זמן רב ולכן מזה שנים רבות הוא מתפקד טוב ושומר על המערכת הפוליטית של ארה"ב. הוא פועל ומתפקד טוב עד כדי כך, שאמריקאים רבים מתחילים לשכוח שהוא קיים ובטח לא זוכרים למה בכלל צריך אותו. מדובר ברטוריקה שבשנים האחרונות בולטת יותר דווקא בימין האמריקאי, ובאה לידי ביטוי בתנועת "מסיבת התה" וכעת גם במועמדות של טרמפ, אך גם לשמאל השיח האנטי ממסדי מהסוג הזה אינו זר וגם שם המועמד ברני סרנדרס מביא את קולו של מי ש"אינו בא מהפוליטיקה" ולכן מסוגל באופן מסתורי כלשהו לפתור את כל הבעיות, כולל ביטוח בריאות וגרעון תקציבי, "בגלל שהוא לא מושחת כמו האלו בוושינגטון". ראוך מציין עוד תופעה- אחוז הולך וגדל של אמריקאים, הנאמד אי שם בין 25-40% מכלל הבוחרים, הם מה שנקרא "פוליטופובים" – כלומר אנשים שמתעבים את הפוליטיקאים באשר הם. הם לא סתם מתנגדים לשחיתות, אלא הם מאמינים שהמנגנון המפלגתי הוא מושחת מעצם הגדרתו ויתרה מזאת- אין בין הפוליטיקאים כל הבדל אמתי והם היו יכולים כבר מזמן ליישב את כל חילוקי הדעות ביניהם- לולא האינטרסים. לכן המושיע במצב הזה לרוב אינו פוליטיקאי של שמאל, ימין או מרכז, אלא איש אחד אמפתי, ענייני ו"חזק" ובעיקר נטול אינטרסים, שיבוא ויעשה "סדר". תומכיו של טרמפ אינם חוששים שהוא יפרק את המפלגה הרפובליקנית- הם מקווים שהוא יעשה זאת ! ראוך אינו רואה פתרון מיידי באופק, אך ניתן לעשות כמה דברים כדי להתחיל בשיפור הדרגתי של המצב: חיזוק מנגנוני המפלגה ושל חוליית העסקנים, ביטול פיקוח עודף על גיוס תרומות של המפלגות, החזרת אמון בפוליטיקה המגזרית המאוזנת של האינטרסים ובכך שכל אחד מביא את הרווחים למחוז שלו – אך מעל הכול, החזרת האמון בפוליטיקה כמקצוע. מכונת המפלגות זקוקה לחיזוק ולא לערעור- אחרת ארה"ב תהיה נתונה לחסדם של דמגוגים מוכשרים בודדים- פעם מימין ופעם משמאל. הפעם אולי ניתן להפוך את הסיסמה העתיקה ולומר- לא הממסד הוא זה שזנח את העם, אלא העם זנח את הממסד !

ליברלים תחת אש

רשימתו של סוראב אהמרי ב – Commentary ממשיכה בניתוח של "תופעת טרמפ", אך עושה זאת במסגרת של ניתוח התופעה הגלובלית של משבר בליברליזם העולמי. הכותב מנתח את התזוזות האנטי ליבראליות בכל העולם, לכיוון ימני- פשיסטי ושמאלי – אנטי גלובליסטי גם יחד. הימין הקיצוני בהונגריה, מפלגות שמרימות את דגל התנגדות להגירה באוסטריה ובצרפת, לאומנות רוסית חדשה על הגל של פוטין, מפלגה אנטי גלוסליסטית לצד מפלגת ימין קיצוני עם לצב קרס כסמל ביוון- כל אלו מתחברות למגמת מתקפה על הערכים הליבראליים והגלובליים. נחשו, למשל, מה משותף בין דונלד טרמפ וברני סנדרס? ובכן, שניהם מתנגדים להסכמים בינלאומיים בתחום של סחר חופשי, בטענת פגיעה בתעשיות מקומיות , או , כפי שסנדרס אמר זאת : " צרכנים אמריקאיים אינם זקוקים ל-23 סוגים של דאודורנטים או 18 זוגות של נעלי ספורט, כשיש ילדים רעבים בארץ הזו". בד"כ, אידיאולוגיה אנטי ליבראלית חדשה כוללת שלושה רכיבים עיקריים: שאיפה לבידוד כלכלי, לבידוד פוליטי ומלחמה לכל מי שמערער על הבידוד הזה ( מהגרים, כוחות השוק הגלובלי- ולעתים יהודים). ניתן לשלב כאן היטב את הכמיה לעבר ההיסטורי המפואר – כפי שטרמפ אוהב לעשות כשהוא מבטיח ש"ארה"ב תהיה שוב גדולה". כך תומכי עזיבת איחוד אירופי בבריטניה מתגעגעים ל"ימי העצמאות מהבירוקרטיה בבריסל" וכך גם לאומנים רוסים שואפים לעולם שבו יש "יותר ממוקד כוח אמריקאי אחד". לאומנים הונגרים מתגעגעים לימי הגדולה של ארצם, ותוך כדי מנסים לטשטש את חלקם הפעיל בשואה- ומארי לה פן מתנגדת למוצרים אמריקאיים בשל היותם "בלתי היגייניים". יש משהו אירוני בכך ש"מגמת טרמפ" כשהיא מתפשטת בעולם, מתמקדת לרוב בשנאה יוקדת לארה"ב, כנציגת ההון העולמי, התאגידים, הרס איכות הסביבה וכל הרעות החולות האחרות. עקב כך, לא מעטים מאותם אנשי שמאל וימין גם יחד מפתחים חיבה למשטרו של פוטין ולאישיותו. קושי נוסף שמוליד את משבר הליברליות העכשווי הוא הסתייגות ליברלית מערכים פטריוטיים וגם החשש שלה לקרוא לדברים בשמם. לנוכח גלי הגירה מוסלמית לאירופה, פיגועי טרור נמשכים שם ובארה"ב וגמגום של מנהיגי העולם החופשי, כולל נשיא ארה"ב, לקרוא לסכנת האיסלאם הקיציני בשמה המפורש , מעוררת את טרמפ, למשל, לומר שהוא לא יאפשר את כניסתם של מולסמים לארה"ב, גם אם הם בעלי אזרחות אמריקאית "עד שנבין מה עושים עם כל העסק הזה". ברור שמדובר בהצעה לא ישימה ודמיונית, אבל היא מושכת את תשומת הלב בגלל שהיא מעזה לקרוא לדברים בשמם. לבסוף, המחבר מציע תקומה גדולה של הערכים הליבראליים – כולל עמדה ברורה ומפורשת ביחס לסוגיות המסחר הבינלאומי, טרור איסלמי ושילובם של מהגרים, יותר מודעות עצמית ומודעות לערכים הדמוקרטיים וגם בדקות בחינוך דמוקרטי באמצעות דמויות שמזכירות את רייגן, תאצ'ר וצ'רצ'יל. לא ברור מהמאמר מה ניתן לעשות בהיעדר דמויות אלו, אך ברור מי תופס את מקומן.

רחוב הקדושים

 

ז’אן רספל

ועוד קצת על סוגיית המהגרים. מדור ביקורות ספרים של American Interest מקדיש רשימה אחת מאת Asle Toje לספר יוצא דופן של סופר צרפתי ז'ן רספל, שהחודש מלאו לו 91. הספר ששמו "מחנה הקדושים" התפרסם לראשונה ב- 1973 וגרר התלהבות מצד אחד- וזעם עם האשמות בגזענות מן הצד השני. האגדה מספרת שכשראש שירותי הביון של צרפת הרוזן אלכסנדר דה מרנשה נפגש ב- 1980 עם הנשיא רייגן כדי לדון בפלישה הסובייטית לאפגניסטן, הוא המליץ לו בחום על הספר ורייגן קרא והתלהב מאד. בשנים האחרונות הספר תורגם לשפות רבות ומכר מיליוני עותקים ברחבי העולם. העלילה מתארת פעיל צדק אירופאי שרוצה להביא לאירופה מיליון פליטים הודים כדי ליישב אתם שם. סירות מרובות מלאות בפליטים נודדות בין החופים ובסופו של דבר עוגנות מול חופה הדרומי של צרפת. נשיא צרפת הדמיוני מתלבט בין שאיפתו ההומנית לסייע לפליטים לחשש מחיקת אופייה התרבותי של ארצו. לבסוף הוא מחליט לא להחליט ומצווה את הצבא "לנהוג בהתאם לצו המצפון" . הוראה מעורפלת שכזו אינה מחזיקה מעמד ותוך זמן קצר צרפת מוצפת ברבבות פליטים, כאשר מיליונים נוספים ממשיכים להפליג בסירות לכיוונה. ומדובר בפליטים שאינם מתכוונים כלל להשתלב בצרפת מבחינה תרבותית, אלא רק ליהנות מהשפע הכלכלי שלה, שלא היה נגיש להם בארצות מוצאם. וזה קורה בתיווך של ליברלים טובים ( "הקדושים") אשר רוצים להקל על המצוקה של העולם השלישי. המחבר עצמו מתעקש לומר בראיונות שאינו גזען ושיש לו אמפתיה רבה למצוקות העולם השלישי. ספריו הקודמים גם מתארים את המסעות שלו שם, כולל בניקרגואה. הוא פשוט לא חושב שהמערב צריך להיות האחראי הבלעדי בפתרון מצוקות אלו. התיאורים שלו את האנשים כהי העור הם לרוב שליליים וניתן בקלות ללמד זכות על מי שמאשים את הספר בקידום דעות גזעניות. מאידך, ברור שבמצב של משבר הפליטים הנוכחי הספר מעורר עניין רב בעולם. גרמניה לבדה קלטה ב 2015 מעל מיליון מוסלמים הנמלטים על נפשם מזוועות המלחמה בעיראק. היא הולכת כרגע על החלק ההומניטרי- כאשר אין עדיין תשובה לשאלה כיצד היא ממשיכה לשמר את הקהילה הפנימית שלה. ניתן כמובן לפתור את כל מי ששואל את השאלה האחרונה כגזען- אבל אז שורות הגזענים יתרבו. מה שנראה ב- 1973 כהזיה רחוקה- מתחיל להידמות מאד למציאות ב- 2016. הרשימה נפתחת בהערה מפורסמת של ג'ורג' אורוול על כך שכלפי אדם המתיימר להציג את עצמו כקדוש יש לנקוט בעמדה חשדנית, עד שיתברר ההפך. ניתן בקלות ליישם את האמירה הזו כלפי הקדושים של היום, שמנסים לסייע לכל חלכאי העולם, תוך הזנחה או התעלמות מהסובלים מבית.

מלומד גדול

בחודש מאי השנה מלאו מאה לאיש שנחשב לאחד מגדולי המזרחנים החיים אתנו היום- ברנרד לואיס. מגזין מקוון Mosaic הקדיש לנושא מספר רשימות של תלמידיו וממשיכי דרכו של לואיס הסוקרים את דרכו במבט על מסכם ומלא הערכה- אך גם ביקורתי. מרטין קרמר פותח את רשימתו באזכור מאמר ב- Commentary לפני ארבעים שנה (!) בו לואיס מדבר על חזרתו של האסלם המיליטנטי כגורם פוליטי ראשון במעלה. התאריך 1976- הוא תקופה שבה היה קשה מאד לראות כיצד תחזית זו תתגשם – כאשר באיראן שולטת ביד רמה שושלת פהלווי החילונית, במצריים הנשיא סדאת רודה ביד ברזל באחים המוסלמים ואש"ף מדבר במושגים של התקוממות חילונית נגד כיבוש נוסח וייטנאם. אך כבר אז לואיס דיבר על עליית האיסלאם כגורם קובע מבחינה מנטלית במרחב הערבי והמזרח תיכוני. רבים לעגו לו – וביניהם בר הפלוגתא שלו במשך שנים ארוכות, פרופ אדוארד סעיד, חוקר ספרות מאוניברסיטת קולומביה בעל תזת ה"אוריינטליזם" לפיה כל המחקר המערבי את המזרח נועד, פחות או יותר, כדי להצדיק את המשך השליטה הקולוניאלית. עקב כך, סעיד ( שנחשב לאחד הדוברים הבולטים יותר בעולם למען העניין הפלשתיני) , נטה גם להמעיט בחשיבותו של חמאס ולעג למי שטען אחרת. בכל מקרה, לואיס הצטיין בניתוח תהליכים כולל ולא בניבוי אירועים ספציפיים. הוא לא צפה את עלייתו של חומייני ( והודה בכנות שאף לא שמע עליו לפני המהפך של 1980) ,  לא חשב שפיגוע תאומים יתבצע ולא צפה גם את האביב הערבי ולא את עליית דעא"ש- ותמך בכניסת ארה"ב לעיראק, דבר שגם תלמידיו היותר נלהבים מתקשים להצדיק. עקרונית, לואיס לא חשב שדמוקרטיה מערבית בנוסח המוכר לנו מתאימה לכל מדינה ולכל עם, בטח לא בכל פרק זמן נתון. אך הוא בהחלט האמין שעמי ערב והמזרח התיכון בוגרים די הצורך כדי ליטול אחריות על חייהם וגם לעשות את הטעויות משל עצמם ולשלם עליהם מחיר. ערעורים אחרים על תפיסתו המחקרית היו סביב השאלה האם יהודי שגם מוכר כציוני ומבקר דרך קבע בישראל, יכול להיות חוקר אובייקטיבי של איסלאם ומוסלמים ? לואיס בהחלט האמין שכן וכך נוהגים תלמידיו הרבים. יש לציין שהוא הוקיר את מדינת ישראל ובמשך יותר מארבעה עשורים בילה כאן בכל חורף, והרצה באניברסיטת תל אביב וגם באוניברסיטה העברית. כעת, בגיל 100, לואיס פרש מכתיבה אקדמית ומהרצאות ומתגורר בדיור מוגן יהודי בניו ג'רסי, כשהוא שומר על צלילות דעתו וחוש הומור. מחברי הרשימות מאחלים לו בריאות טובה, צלילות דעת , עד מאה ועשרים ( כי "עד מאה כעשרים" כבר התקיים בו) וכפי שהוא זכה לראות בימי חייו התמוטטות של אימפריה עות'מנית , גרמניה נאצית ואימפריה סובייטית, לזכות לראות את כינונה של דמוקרטיה במזרח התיכון.

zeeviksh@gmail.com

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: