אנחנו ב- 2017, והנושא של טיפולי המרה שוב עושה כותרות. נערך כנס רבני בנושא ועושה רושם שכמה מהעוסקים במלאכה נחושים לשפר את הדימוי של טיפולי ההמרה ולהפוך אותו לקביל יותר כלפי חוץ, אולי תוך כדי ויתור על עצם השם "טיפולי המרה". בדברים שלהלן, אנסה לשרטט מספר קווים שיעזרו בזיהוי של טיפול שעלול להיות בעייתי מבחינה אתית ופוגעני מבחינה רגשית. אך לפני כן, ארשום מספר מילים לגבי השאלה- מהי בעצם הבעיה עם טיפולי ההמרה ? לאחר מכן, אכתוב מספר המלצות, כיצד ניתן לזהות מטפל שהטיפול שלו עלול להיות בעייתי ופוגעני. הרשימה מנוסחת בלשון זכר, אך הדברים מופנים לגברים ונשים כאחת. מטרתם היא לסייע לאנשים שפונים לטיפול רגשי עקב קונפליקט בים נטייתם המינית וזהותם הדתית.
ובכן :
- מבחינה היסטורית, רוב הטיפולים המכוונים לשינוי הנטייה המינית ההומוסקסואלית התבססו על תפיסתה כסטייה, מחלה או הפרעה. בתור שכאלה, הם פגעו בדימוי העצמי של הפונים ושימרו אצלם את תחושת האשמה, הבושה וההלקאה העצמית
- רבים מהמטפלים שהיו עסוקים בטיפולים אלו, בעבר עשו מאמצים על מנת לשמר את הגדרת הנטייה ההומוסקסואלית כסטייה והפרעה, והיו מעורבים בפועל באפליה ודיכוי של אנשים הומולסביים בתחומי חיים שונים ( תעסוקה, שירות צבאי, זוגיות, הורות , טיפול רפואי ועוד)
- גם בהווה, רוב מטפלי ההמרה מתנגדים בדרך כלל לשוויון מלא כלפי אנשים הומולסביים
- לעתים קרובות, כל מצוקה או בעיה נפשית אצל מי שפונה לטיפול המרה מתפרשת ככזו שגרמה לנטייה ההומולסבית או נובעת ישירות ממנה. הדבר מקשה על קבלת טיפול רגשי מקצועי
- בדרך כלל, מטפל המרה אינו בעל ידע מקיף לגבי נטייה הומוסקסואלית ושלבי גיבוש הזהות ההומוסקסואלית ולא יהיה מוכן ללוות את הפונה לגיבוש זהות הומולסבית בריאה וחיובית, במקרה שהמטרה של שינוי הנטייה המינית לא תושג
מכל הטעמים האלו, פניה לטיפול שכזה עלולה להיות בעייתית. אך כיצד יודעים, מיהו מטפל המרה ומי לא ?
- אם מהטפל שלך מגדיר את הנטייה המינית ההומוסקסואלית כ"סטיה", " מחלה", "פרוורסיה", "תסמונת" או כל מילה שיפוטית או שלילית אחרת- קרוב לוודאי שזהו מטפל המרה
- טענה שהנלווית לזה הרבה פעמים, אומרת ש"ב-1973 הוציאו את ההומוסקסואליות מספר האבחון הפסיכיאטרי ( DSM) רק בגלל פוליטיקה" . מי שמשמיע את הטענה הזו- בדרך כלל מטפל המרה
- אם אתה פונה לטיפול מקצועי- תדאג לכך שזה יהיה באמת מקצועי. אם מדובר בפסיכולוג או עובד סוציאלי- תבדוק שהאיש לפניך הוא אכן פסיכולוג או עובד סוציאלי. אם מדובר בתואר מעורפל יותר, כמו "פסיכותרפיסט" או "יועץ", תבדוק באיזה בית ספר לפסיכותרפיה בן אדם למד. וגם תבדוק, אם בית ספר כזה אכן קיים. כנ"ל לגבי מי שמגדיר את עצמו "מאמן"
- בנוסף לסעיף הקודם- כידוע, פסיכולוגים אינם נותנים הסכמות לספרים רבניים. באותה מידה, רבנים לא יכולים "לתת הסכמות" לאנשי טיפול. אם רב אומר על מישהו "הוא פסיכולוג נפלא ועזר להרבה אנשים"- זאת לא סיבה להאמין לזה
- מותר ומומלץ לשאול את איש הטיפול, האם הוא בעל ידע מקצועי לגבי נטייה מינית, מכיר את שלבי ההתפתחות וכו". אם לא, הסיכוי שלו להגיש לך עזרה מקצועית קלוש
- אין שום פסול להתעניין בחיי החברה של המטפל שלך. לשאול האם יש זוגות ומשפחות של הומואים ולסביות בסביבתו החברתית. אם הוא משיב שאין- מותר לשאול למה. אם הוא מתחמק מהתשובה- ניתן להתעקש או להבין את הרמז
- זה בסדר גמור שמגיעים לטיפול עם כוונה לשנות נטייה מינית, אן לפחות לבחון זאת בתור אופציה. אבל אם אכן זו המטרה, יש לדבוק בה ולא לאפשר "למרוח" את הדברים. אל תקנו אם מישהו אומר לכם: "גם אם הנטייה המינית לא תשתנה, הדימוי העצמי יעלה וכו". יש לכם מטרה, תבדקו אם המטפל נכון לסייע לכם להגשים אותה
- בהמשך לאותו עניין- תתעניינו מה המטפל שלכם חושב שנכון לעשות במקרה שהנטייה המינית שלכם לא תשתנה. ספציפית, האם הוא מוכן יהיה לסייע לכם בגיבוש זהות הומולסבית חיובית? והאם הוא ליווה מטופלים בעבר שביקשו ממנו בקשה דומה ? האם יש לו בעיה עקרונית עם בקשה כזו ?
- תשאלו את המטפל מה הוא חושב על חיים הומולסביים ועל זוגיות הומולסבית באופן כללי. האם בזוגיות כזו ניתן להיות מאושר? מסופק ? להתמיד לאורך זמן? להביא ילדים ? אם המטפל מציג לכם תמונה שלילית גורפת של יחסים הומולסביים, רוב הסיכוי שהוא מטפל המרה
- ולבסוף, אל תפחד ! אתה חי בעולם שבו יש הרבה אנשי טיפול שיכולים לעזור לך בהתמודדות הלא פשוטה של נטייה מינית מול זהות דתית. איש טיפול כזה יכול להיות דתי או חילוני, גיי או סטרייט, גבר או אישה והוא גם לא חייב להיות יהודי. הוא צריך להיות רק איש מקצוע שמחויב לאתיקה, מקצועיות ושקיפות.
כמובן, ייתכן שתבחר שלא להקשיב לכל ההמלצות לעיל וזו זכותך- אתה אדם בוגר ואחראי להחלטות שלך. אתה תוכל לגשת לטיפול אצל אדם שמפגין סטיגמות הומופוביות או מסגיר חוסר ידע או שהרקע המקצועי שלו אינו ברור. שיהיה לך בהצלחה. ייתכן שתסיים את הטיפול ותמצא את האושר ההטרוסקסואלי שעליו חלמת. יחד עם זאת, ייתכן גם שכעבור תקופה תמצא את עצמך עם פחות כסף, פחות כוחות נפשיים, פחות דימוי עצמי חיובי ועם אותה נטייה מינית כפי שהייתה.
אז אם זה יקרה- אל תגיד שלא הזהירו אותך.
מוגש כשירות לציבור
על כלל ופרט 
תגובות
כוונותיך טובות אבל להתרשמותי מקצועיותך אינה כה גבוהה, ואתה נותן לאידיאולוגיה המקצועית שלך להכתיב את ה'יעוץ' המקצועי שאתה מתיימר לתת.
אני אינני מטפל המרה, אינני תומך בטיפולי המרה, ולמיטב ידיעתי אין תמיכה אמפירית ביעילות של טיפולי המרה. לעתים הם אף יכולים לגרום נזק.
יחד עם זאת:
אדם יכול לסבור שהומוסקסואליות היא סטיה, או פתולוגיה, בלי שזה הופך אותו למטפל המרה, ובלי שזה פוגע במקצועיותו.
יש אמנם דעה שהוצאתה של ההומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות, ה-DSM, היא תוצאה של מהלכים פוליטייים, ונקיטה של דעה כזו אינה מחשידה את נושאה בכך שהוא מטפל המרה.
למטפלים מקצועיים רבים אין הרבה ידע בתחום של הומוסקבסואליות, אבל עובדה זו אינה מחשידה אותם בכך שהם מטפלי המרה. הם יכולים לעזור להומוסקסואלים במצוקות הנפשיות שלהם, גם אם אין להם" ידע מקיף לגבי נטייה הומוסקסואלית ושלבי גיבוש הזהות ההומוסקסואלית".
ההמלצה שלפיה "אין שום פסול להתעניין בחיי החברה של המטפל שלך. לשאול האם יש זוגות ומשפחות של הומואים ולסביות בסביבתו החברתית. אם הוא משיב שאין- מותר לשאול למה. אם הוא מתחמק מהתשובה- ניתן להתעקש או להבין את הרמז" היא במקרה הטוב חובבנית. שום מטפל אינו נותן דיווח על חיי החברה שלו, והשאלה האם יש לו חברים הומסוקסואלים היא ממש לא מעניינו של המטופל, ובודאי לא מעידה על זה שמדובר במטפל המרה, או על הדרך שבה איש מקצוע זה מטפל בהומוסקסואלים.
ההמלצה הבאה היא ממש משונה. מדוע זה "בסדר גמור שמגיעים לטיפול עם כוונה לשנות נטייה מינית, או לפחות לבחון זאת בתור אופציה"? ברור שלמטופל מותר לרצות כל דבר, אבל לאור מה שנכתב עד כה גם ברור שמשאלה כזו היא גם לא ריאלית ולא רצויה. ולמה חייבים "לדבוק" במטרה הזו? מה פסול בכך שהתוצאה תהיה ש"אם הנטייה המינית לא תשתנה, הדימוי העצמי יעלה?
ההמלצה הכי שווה כאן היא שאיש המקצוע אליו פונים צריך להיות "רק איש מקצוע שמחויב לאתיקה, מקצועיות ושקיפות". המלצה זו מנוגדת להמלצות שבאות לפניה ומנוגדת לדרך בה אתה עצמך מנסה לעזור להומוסקסואלים.