החיים שלפני המוות

תוצאת תמונה עבור דפנה מאיר ספר

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר- סיפור חייה של דפנה מאיר, מאת יפעת ארליך, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2017, 207 עמ'

עקרונית, אני משתדל מאד שלא לקרוא כל הערכה ביקורתית על ספר שטרם קראתי. וכך התכוונתי לנהוג גם לגבי ספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר, אלא שלפעמים העקרונות לחוד והמציאות לחוד. ראיתי בעיתון "הארץ" את ההסתייגות הנמרצת של טלילה ציפר מהספר – וגם את השבחים של בכל סרלואי. אך גם בקרב חוג חבריי ( נכון יותר, חברותיי) הדעות היו חלוקות, ואחת הנפוצות הייתה שהספר "מיותר". אז בשבת האחרונה בלעתי את הספר מתחילתו ועד סופו ( למה קיים שבת אחר הצהרים בקיץ ?), ולהלן מספר הרהוריי בנושא.

לא עם כל מה שקראתי חשתי בנוח, אך דבר אחרון שניתן לומר על ספר כזה, זה שהוא "מיותר". הדמות שמשתקפת ממנו היא מאד צבעונית ועוצמתית , לטוב ולמוטב. ניתן היה לסדר ולארגן את פרקי הספר בצורה אחרת ואולי אף לסנן ממנו מספר תכנים בלתי נחוצים, אך בעיקרון הוא משקף דמות מרתקת בעיניי.

בעיניי, סיפור חייה של דפנה מאיר הוא סיפור רצוף נסים. היא באה ממשפחה מפורקת, ללא דמות אב של ממש, חיים בשכונת פשע, טלטלות בין פנימיות- ויצאה משם אשת מקצוע ואשת חסד מופלאה

היא עברה שתי לידות בסיכון גבוה מאד- ופעמיים נולדו שני ילדים בריאים, ועוד שני נוספים ובנוסף- עוד שני ילדי אמנה, אחד עם צרכים מיוחדים

חייה בעתניאל מוכת הטרור, שלבסוף קצר אף את חייה- שלה לא גרמו לא לשנוא ערבים באשר הם- אדרבא, היא למדה ערבית בעצמה ואף בעלה המשיך לאחר מותה לטפח קשרי ידידות עם הערבים מהסביבה

לכן סיפור חייה ובראש ובראשונה סיפור שנוסך הרבה אהבה ותקווה, ולו לשם כך היה ראוי שייכתב

לגבי הצדדים הבעייתיים שמשתקפים בספר. הניסיון הליבראלי להאשים את דפנה בכך שהיא הטילה את האחריות על הטרדה מינית על המוטרדות הוא מגוחך וצריך מבט מאד מגמתי על ספר, כדי לקחת פסקה אחת בודדת, עם הסתייגות לפני ואחרי, ולהציג אותה כאילו שהיא תמצית הדמות כולה. דפנה מאיר האמינה כי "לכל מטריד יש להוריד את האשכים, בתור התחלה" וכך כתבה. היא האמינה בנוסף שבמציאות הלא מושלמת גם על האישה מוטלת אחריות לא לשים את עצמה במצבים שמגדילים את הסיכוי שלה להיות מוטרדת. לאורך כל הספר רואים איך דפנה עצמה הייתה אישה מאד עצמאית ונחרצת ( לפעמים מדי ) ועמדה על דעותיה ללא כחל ושרק. אגב, לתחושתי במחנה השמרני – חרד"לי אין התלהבות רבה מהספר, כיוון שיש שם קושי עם דמותה של אישה דתייה שגם הלכה לצבא, גם נשארה דתית שם, גם למדה תורה עם בעלה העתידי וגם דעתנית למדי מול הרבנים.

חלקים אחרים שאתם התקשו רבות מחברותיי הן הפרגונים העצמיים של דפנה השזורים לאורך הספר וגם מתקפות אישיות שלה על שלל דמויות קרובות ורחוקות, עליהן היא לא פעם מתנצלת. אז לגבי השני, לא צריך להיות פסיכולוג כדי לחוש שלעתים תכופות דפנה חשה מותקפת באופן אישי ללא הצדקה ו"ירתה מהמותן" בחזרה. הייתה לה מודעות מסוימת וגם נעשתה שם עבודה עצמית, אך בהחלט ייתכן שהתערבות טיפולית הייתה יכולה למנוע חלק מההתפרצויות וממילא את הצורך להתנצל לאחר מכן. ולגבי הפרגון העצמי … בואו נאמר בעדינות, שיצא לי לקרוא בימי חיי אי אלו ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות שהמחברים שלהם "עפו על עצמם" הרבה יותר מדפנה מאיר, עם הרבה פחות סיבות אובייקטיביות לכך. עדיין נשארת השאלה, האם לא מוטב היה להשאיר חלק מהשבחים העצמיים מחוץ לספר ולצרף אליהם גם חלק מהתחשבנות אישית של דפנה על עמיתים לעבודה.

שני חלקים נוספים שגרמו לי להתפעלות אישית הם מעורבות של דפנה בהסברה לגבי מיניות האישה ופנייתה למזכירות של עתניאל בנושא מצבו הכלכלי של היישוב. גישתה למיניות היא טבעית ובריאה, שמסרבת להיות נבוכה, שאומרת בבירור את התפיסה ההלכתית, אך לא מערבת בינה לבין המקצועיות ומעודדת את שומעי לקחה בעיקר לקחת אחריות על גופן ומיניותן, מתוך מודעות, בחירה ודרגות חופש.

המכתב למזכירות של עתניאל נוגע בנושא שכיום מביך את הציבור הדתי אולי אפילו יותר מהמיניות- הכסף. כרגיל, בכנות עוצמתית דפנה מתארת את עצמה, את התנהלותה הכושלת מבחינה כספית ואת תודעת המחסור המתמדת שהביאה ממשפחת המוצא ושבאה לידי ביטוי בבזבוזים בלתי נחוצים בעליל. היא שואלת את הנהלת היישוב- ואת עצמה- האם הם מתכוונים ומוכנים לחיות חיי עושר ושפע- שזה ההפך מחיי המותרות ו"ניקור עיניים". היא חולמת על עתניאל כיישוב עשיר, שמנצל את משאביו לפיתוח ולפרויקטים שמיטיבים עם כל הסביבה. ובכך שואלת שאלה כללית יותר, על הזיקה הדתית לעולם הזה, ועד כמה היא יכולה לשמור על האיזון העדין בין חיבור אמתי לעולם החומר לבין היעדר שקיעה בו או התמכרות אליו.

אז בגלל כל הדברים האלו, אני סבור שספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר לא זו בלבד שאינו "מיותר", אלא ספר מרגש וחשוב, שאפשר לשפץ אותו קצת למהדורות הבאות. זה מה שרציתי להגיד.

אה כן…לא עניתי לשאלה

מה יהיה אם אמות מחר בבוקר?

או יותר נכון, איך אחיה היום במודעות שאולי אמות מחר בבוקר?

– אשתדל לחיות את היום שלי כדי שיהיה לי כמה שפחות דברים להצטער או להתנצל עליהם בסוף היום. אם בכל זאת אפגע במישהו, אתקן מיד. מי יודע אם אוכל עוד מחר? ואם מישהו יפגע בי- אשתדל למחול לו מיד. מי יודע איפה אהיה מחר, עם הטינות …

– אשמור איתי את הישגי החשובים בחיי עד עכשיו- כולם בגדר יציאה מהמקום המוכר והבטוח, מאזור הנוחות . חיבור ליהדות וחזרה בתשובה. יציאה מהארון. טיפול בעצמי ובכל הדברים שמעכבים אותי. עבודה כאיש טיפול. יציאה לחיים העצמאיים. נהיגה.

– אשתדל לא לחשוב על "מה יגידו" ו"איך יסתכלו", אלא על איך אני חי חיים משמעותיים עם נתינה לעצמי ולזולת.

– ואם יהיה לי קשה- אזכר בדברים ובאנשים שעוזרים לי. בדפנה מאיר, למשל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: