איפה אתה, מייקל ?

אני מייקל

על הסרט "אני, מייקל"

זאת הייתה שמחה וצהלה

דורשי רעתה של הקהילה הגאה קיבלו סופסוף פיצוי של עוגמת נפש רבת השנים

כבר שנים ארוכות לא היה מישהו מפורסם ש"עזב את אורח החיים ההומוסקסואלי" וראה את האור הנוצרי- סטרייטי הגדול. ההיפך הוא הנכון- בשנת 2011 כדאי היה לשמוח אם שערורייה עם "מרפא הגייז" הבא בתור התפרצה רק פעם השנה ולא יותר.

באווירה כזו, סיפורו של מייקל גלאץ היה כאוויר לנשימה. פעיל מוכר בקהילה הגאה, איש שייסד מגזין גאה, אחד שמתבגרים להט"בים מכל רחבי ארה"ב נשאו אליו את עיניהם וראו בו מודל לחיקוי, אדם שנמצא בזוגיות גאה גלויה ורבת שנים – הודיע על עזיבתו את הומוסקסואליות, על היותה "מעשה שטן" – ומאוחר יותר, אף התחתן. את התהליך שלו גלאץ תאר לא כתהליך טיפולי- אלא כ"לידה מחדש" מבחינה דתית.

ושמחה הכנסייה וצהלו מטפלי ההמרה והקהילה הגאה נבוכה .. עיתונאי גאה, בנואה דניז- לואיס ראיין את גלאץ- וכך עשה גם "הכהן הגדול" של טיפולי ההמרה, ג'וזף ניקולוסי. אך ברור שגם אחרי שהמהומה שככה, דמותו של גלאץ ריתקה אליה אנשים. אחד מהם, במאי ג'אסטין קלי, עשה סרט תחת השם "אני, מייקל" בכיכובו של ג'יימס פרנקו.

צפיתי בסרט לא בלי חששות. למישה, הערכתי שהוא בהכרח יילך לאחד משני כיוונים בעייתיים: או שהוא יצייר את גלאץ כמו המטיפים נוצריים אהבו לצייר אותו- כגיי אומלל ומיוסר שעזב את עולם הגייז האפל והמיוסר וכיום הוא סטרייט נוצרי זורח ומאושר. הכיוון השני, תמונת תשליל של הראשון- יראה את גלאץ כנבל ושקרן, מטורף שהוזה הזיות דתיות ומטיף לשנאה וביטול של הדברים , אותם הוא העלה על הנס רק אתמול.

לשמחתי, הבמאי לא נפל לאף אחת משתי המלכודות. יצא לו סרט שמספר סיפור אנושי מורכב, עם הרבה אמפתיה, ובלי לעשות דמוניזציה לאף אחד. בעידן הפוליטיזציה שלנו, זהו הושג אמנותי לא מבוטל.

על מה חשבתי בעקבות הסרט :

  1. על המורכבות העצומה של הנפש האנושית , על האינטראקציות של אינספור מרכיבים בתוכה ועל כמה קשה לסדר אותן בתבניות. איני אומר שצריך לחיות ללא תבניות, אני רק אומר שסוכן לקדש אותן
  2. חשבתי גם על כך שסרט יכול לעודד דיון בשאלות שאנו מעדיפים לא לדבר עליהן. כשבו דמותו של גלאץ אומר לו שהוא צריך לקחת פסק זמן מהקר שלהם, הוא מזכיר לו גם את העובדה שצירוף "הצלע השלישית" לזוגיות שלהם, עבר, בעצם, מבלי שיח של ממש. זה פשוט קרה , מתוך הנחה ששני הצדדים מעוניינים. זו לא השאלה, האם קשרים פתוחים יכולים או לא יכולים לעבוד בקהילה הגאה. זו השאלה האם זה משהו שאנו בכלל מוכנים לדבר על זה בכנות ומתוך אחריות ?
  3. וחשבתי גם על עוד תזכורת חשובה שמייקל גלאץ שולח לנו. גם אדם שיצא מהארון, זקוק לגישה אל המעבר, לצר הערכי שמארגן את חייו, לחיבור אל הפליאה הגדולה למול מעשי בראשית ולסעד הנפשי מול החרדה גדולה של הקיום. את כל הדברים האלו לא חייבים למצוא בכנסיה, או בבית הכנסת- אבל חשוב לכל הפחות לדבר עליהם וליצור אווירה של שיח פתוח ולגיטימי.
  4. ככלל, אני מאמין שהשיח שהסרט מייצר הוא שיח של קהילת להט"ב חזקה ובוגרת. בשנת 2017, אנו יכולים להכיל שוני ומגוון החלטות ביחס לזהות ויציאה מהארון. את הזהויות האישיות המורכבות. וגם אם מישהו אומר על זהותנו שהיא "מעשה שטן"…כבר לא יחרב עלינו העולם. אולי כדאי שנעמיק ונחקור ונתחבר לאמת הפנימית שלנו, עם כל המורכבות מסביב. ונדבק בה באומץ. בלי לחשוב מה יגידו. כמו מייקל גלאץ. אולי ב- 2017 ניתן פשוט להאזין לסיפור, או לצפות בסרט, מבלי לסווג אותו מייד כעוין או מסייע.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: