ארכיון חודשי: אפריל 2018

מכתב לסבא

סבא

אמנם לימדתי אותי לקרוא לפני גיל שש, אבל לכתוב למדתי אחרי שכבר הלכת לעולמך. מדינת ישראל חוגגת עוד מעט את יום הולדתה ה- 70. ולכבוד זה, חשבתי לכתוב לך ולספר לך כמה דברים.

היום, גופך טמון באדמת הגלות ונשמתך- בעולם האמת. מעולם לא הייתה בישראל, אך היית מאד קשור אליה. האזנת בסתר לשידורי "קול ישראל" שאז ניסו להשתיק אותם. וכשאחותך הייתה באה לבקר אצלנו היא הייתה שואלת אותך : "מוטל, מה המצב אצל היהודים"? והיית עונה לה : "חי'לה, המצב אצל היהודים לא טוב".

אז סבא, הלכת מ אתנו ב- 1982, עכשיו 2018, מדינת ישראל היא בת 70 והמצב אצל היהודים הוא טוב. לא סתם טוב- מצוין. למרות בריאותך, שהייתה רופפת מאד, הארכת חיים עד גיל שמונים ונחשבת אז לאדם שנפטר בגיל קשיש מאד. אז תדע לך, שהיום בישראל זהו הגיל הממוצע עבור גבר. וסבתא ריסה חיה אתנו כאן עד גיל 96. אגב, אם היית מגיע לכאן, היו מטפלים בך כאן מעולה. בעיר שאנו גרים בה, פתח תקווה, יש את בית החולים הטוב ביותר במזרח התיכון, ביילינסון ויש עוד אחד. אמבולנס היה מוזעק אלינו הביתה לעתים קרובות והיית נוהג להתלוצץ על זה רוב הרופאים בטיפול נמרץ במינסק הם יהודים. אז עכשיו רובם נמצאים כאן בארץ- וגם ילדיהם, שכבר למדו כאן רפואה. ואם ברוסיה היית יכול להסתדר עם הרופאים ביידיש- בארץ היית מסתדר עם רובם ברוסית. הם טיפלו יפה מאד בסבתא והיא נפטרה בשיבה מאד טובה. גם אם בסוף היא כבר לא זכרה מי אנחנו- תמיד זכרנו מי היא וביקרנו אותה כל הזמן. ומדינת ישראל, שסבתא לא עבדה בה יום אחד, שילמה לה פנסיה וזה הספיק לה כדי להזדקן בכבוד.

סבא, היהודים כאן עושים צבא. ברוסיה של אז ושל היום, כל מי שיכול לחמוק משירות צבאי, עושה זאת. כאן, הרוב המוחלט מתעקש לשרת ולתרום, גם אם זה מסוכן. יגאל, נכדך הבכור, עשה כאן שירות קרבי אבל מקוצר, אני עשיתי שירות עורפי אבל מלא, והרבה זמן מילואים- שנים כטבח ובשנים האחרונות בתור קב"ן, שזה פסיכולוג צבאי. ואני אגלה לך, סבא, את מה שרוב הישראלים אפילו לא יודעים- רוב החיילים בצבא בישראל באים לפסיכולוג לא כדי להשתחרר מהצבא, אלא כדי להמשיך לשרת, גם אם קשה להם מבחינה נפשית. ועכשיו הנין הבכור שלך גם משרת בשירות קרבי והוא חייל מצטיין. אתה יכול להיות גאה בו. ובכולנו.

סבא, שלא תחשוב שהצבא זה עיקר החיים כאן- זה חלק קטן בסך הכול. החיים זה עבודה ומשפחה. וכל המשפחה שלנו כאן חיה ברמת חיים טובה ועושה עבודה טובה. אני זוכר איך לימדת תמיד אותי ואת יגאל להיות ישרים וטובים ולא לשקר. מה שלא ידענו אז ואימא סיפרה לנו אחר כך, זה שכל השנים סבלת מאד מהשחיתות וחוסר הצדק של השלטון הסובייטי. כי זה כל כך התנגש עם כל מערכת הערכים שלך. אז תדע לך, שכאן בארץ יש חוק ויש סדר ויש צדק. דוגמה פשוטה- היו כאן ראש הממשלה וגם נשיא שישבו בבית סוהר. אתה בטח מתבייש בכלל בזה שיהודים מסוגלים לעשות מעשים כאלה. אבל יהודים גם הם בני אדם וגם להם יש יצר הרע. מה שכן, מדינת ישראל לא נשאה להם פנים, הם באו בפני בית משפט כאחד האדם וזה דן אותם לכף חובה- ולא עזרו להם כל עורכי הדין הטובים ביותר. כי יש בארץ חוק וסדר וצדק. לוקח לצדק זמן להתגלות- אבל אנחנו יודעים לחכות הרי. אנחנו יהודים.

סבא, יש כאן בארץ כל מיני יהודים. מהכי אדוקים ועד הכי כופרים, עם כל מה שבאמצע. אבל האמת היא שהרוב הם אנשים שדי דומים לך כפי שאני זוכר אותך. הם אנשים טובים, שעובדים קשה, מחוברים למסורת, משפחה עבורם זה העיקר והמצווה העיקרית שלהם היא להיות "מענטש"- בן אדם. יגאל ואני עובדים קשה והרבה. הוא בתחום שצריך בעיקר ידיים- ואני בתחום שצריך בעיקר ראש. אבל שנינו טובים מאד במה שאנחנו עושים, שנינו אוהבים את מה שאנחנו עושים ושנינו עושים טוב לסביבה שלנו. וגם תמיד שומרים על הקשר. בכלל, המשפחה שלנו נותרה מגובשת מאד , למרות שהיו כל מיני קשיים וטלטלות. אתה יכול להיות גאה בנו.

אנחנו היינו רק שני נכדים שלך. אני אומר לפעמים לחברים הישראלים- "היינו שני ילדים בבית. משפחה רוסית גדולה". ואהבת אותנו מאד. אז בטח תשמח לשמוע שיש לך ארבעה נינים ! ההבדל ביניהם גדול – והקשר ביניהם מצוין. הם נפלאים ומקסימים ושובבים וחמודים- כל אחד בדרכו. תשמור עליהם מלמעלה – וגם עלינו.

סבא, אומר לך בכנות. אתה כעת בעולם של מעלה ואתה יודע על הנטייה המינית שלי. אני בטוח לחלוטין שאתה מקבל אותי לגמרי כמו שאני- תמיד אהבת אותי כל כך והייתי הנכד האהוב והקטן. בכלל, אתה הרי כעת בעולם האמת ויודע שאין בנטייה המינית האחרת משהו רע. וגם זה משהו שהיה לי חשוב לספר לך- למרות שהיו תקופות שהיה לי מאד קשה, בסוף החלטתי לצאת מהארון, להישאר יהודי, להישאר בן אדם טוב ולהיטיב עם הסביבה כמה שאני יכול. וברוך השם, בשנת 2018 זה בהחלט אפשרי בישראל. ואפילו עשיתי ואני ממשיך לעשות דברים כדי שלאלו שבאים אחרי יהיה קל יותר והם יחיו בחברה פתוחה ומקבלת יותר. אני מאמין שאני אשאיר אחריי עולם יותר טוב. ומאמין שאתה גאה בי היום.

סבא, אני אומר לך בכנות, אני גם רוצה להביא לך נינים. ואני אעשה את זה. היום בישראל זה אפשרי, גם לגבר שחי בזוגיות עם גבר אחר. קשה, מסובך, מורכב- אבל אפשרי. לפעמים כשאני חושב על כל הקשיים שמצפים לי בדרך וגם על הגיל שלי- אני מתעודד גם מהעובדה שגם אתה הפכת לאבא בגיל 44. סבתא סיפרה לי איך זה היה. היה לכם תינוק שמת משחפת, ואז סבתא הפילה פעמיים ולא רצתה להיכנס להיריון שוב. הצלחת לשכנע אותה לנסות פעם אחת אחרונה. ובשנת 1946, אחרי המלחמה הנוראה- נולדה לך בת יחידה. שחגגה בשבוע שעבר את יום הולדתה ה – 72. אימא שלי. ובגלל זה- כולנו פה. אגב- גם יגאל הפך לאב בפעם השלישית והרביעית אחרי גיל ארבעים. כך שיש לי לקחת דוגמה גם ממך וגם ממנו.

סבא, אני רוצה להגיד לך תודה .על זה שלמרות כל הקושי וכל המאמצים וכל התלאות שהיו מנת חלקך, לא ויתרת והמשכת את החוט של החיים היהודיים. לא ויתרת על הדור הבא. גידלת את הבת שלך באהבה- וכך גם היא ואבא גידלו אותנו. והיום- הנינים שלך גדלים במקום אחר. שבמקום שבו לא רודפים יהודים ולא מדכאים הומואים וכל אחד יכול להגיע למה שהוא שואף. לא קל. אבל אפשרי.

אז סבא, תודה לך על הכול. מדינת ישראל תהיה בת שבעים עוד מעט ומחכות לנו עוד הפתעות רבות. כשאתה היית בן שבעים, הייתי בן שנתיים ואי אפשרי היה לדעת מה ייצא ממני. והיום, כעבור ארבעים שנה, אני בעיצומם של החיים. חיים כיהודי חופשי במדינת ישראל הריבונית. אז סבא, הכול בסדר. המצב טוב אצל היהודים. תמסור ד"ש לסבתא ולכל מי שאתה פוגש שם. אנחנו נתראה, אבל לא בקרוב. כי אנחנו עוד צעירים והמדינה היא רק בת שבעים ויש כאן עוד הרבה עבודה. ואם אנחנו לא נעשה אותה, מי יעשה ?

אז זהו, אנחנו לוקחים קצת חופש מהעבודה והולכים לחגוג שבעים למדינה. מזל טוב !

נכדך הצעיר- ויטליק ( זאב )

מאה שנות טוטליטריות רוסית: מסטלין עד פוטין- ובחזרה

פורסם בכתב עת “השילוח”, גיליון תשע

appelbaum     gessen

מסטלין לפוטין – ובחזרה?

מחקרה של אן אפלבאום על ההרעבה בימי סטלין מעורר אצלה תקווה על רקע לאומי; ומחקרה של מאשה גסן על ימי פוטין מעורר אצלה דכדוך על רקע ליברלי. האם רוסיה נידונה לטוטליטריות נצחית? תלוי כנראה איפה היא תחפש את המפתח לחופש

.

Red Famine: Stalin's War on Ukraine

Anne Applebaum

Doubleday, 2017 | 496 pp.

The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia

Masha Gessen

Riverhead Books, 2017 | 528 pp.

ב-7 בנובמבר 2017 מלאו מאה שנים למהפכה הרוסית. ציון האירוע התאפיין בעיקר בחוסר אפיון. כלומר בהרגשה הכללית של היסוס והתלבטות: אירוע שלפני מאה שנה טלטל את העולם ויצר את ברית המועצות, מדינה שקבעה את סדר היום העולמי במשך מעט יותר משבעים שנות קיומה – האם האירוע הזה הוא בעל משמעות כלשהי היום? מה נשאר מברית המועצות של פעם? ומהי רוסיה של פוטין ביחס אליה: מדינת המשך, תשליל מוחלט או שמא ברייה שונה לגמרי?

שני קצות חוט של תשובה אפשר למצוא בשני ספרים שהתפרסמו לאחרונה בארה"ב בשפה האנגלית מאת שתי כותבות שכבר מוכרות בעיסוקן האינטנסיבי בעבר ובהווה הרוסי. שתיהן אגב ממוצא יהודי. האחת היא אן אפלבאום, עיתונאית וחוקרת אמריקנית, המוכרת לקורא הישראלי בזכות ספריה על הגולאג (ספר שבשלו זכתה גם בפרס פוליצר ב-2003) ועל ההשתלטות הקומוניסטית על מזרח אירופה.[1] השנייה היא העיתונאית מאשה גֶסֶן, שפרסמה ספרים במגוון נושאים, ולעברית תורגם ספרה על פוטין.[2] אפלבאום נשואה לרדוסלב סיקורסקי, שהיה בעבר יו"ר הפרלמנט הפולני ושר החוץ של פולין, ומתגוררת היום באנגליה. גסן היא ילידת רוסיה; הוריה היגרו לארה"ב כשהייתה ילדה, בשנות ה-90 היא חזרה לרוסיה לעבוד שם כעיתונאית, וב-2013 חזרה לארה"ב. גסן לסבית גלויה ופעילת להט"ב מוכרת; היא נשואה לבת זוגה ואם לילדים מאומצים וביולוגיים. שתיהן מתארות את המציאות הטוטליטרית הרוסית: אפלבאום בשנות ה-30 של המאה שעברה, וגסן – בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית.

בספרה החדש, 'הרעב האדום', אפלבאום מתמקדת באחד הפרקים הטרגיים ביותר של הטרור הסטליניסטי: ההלאמה הכפויה של האיכרים האוקראינים (הקולקטיביזציה), שקיבלה מאז שנות ה-90 של המאה שעברה גם את השם "הולודומור" (המתה ברעב). ספרה מתאר את קורות האסון שפקד את האיכרים באוקראינה בשנים 1932–1933. זוהי עבודה היסטורית מצוינת הפורסת תמונה מקיפה ורחבה תוך שימוש יסודי, אך לא מעיק, במקורות ההיסטוריים הראשוניים והמשניים.

אפלבאום מתארת את קורות אוקראינה, ארץ שהתאמצה לגבש אופי ייחודי ותרבות לאומית נפרדת, אך עמה לא זכה עד תחילת המאה העשרים לעצמאות אלא תמיד חי מפוצל תחת שלטון רוסי או פולני. דווקא לאחר מהפכת אוקטובר קמה לראשונה ישות מדינית אוקראינית – אך תחת קורת הגג הגדולה של ברית המועצות. לנוכחותה של אוקראינה בתוך המדינה הסובייטית הצעירה הייתה משמעות כלכלית גדולה: הקרקע הפורייה של אזורים רבים באוקראינה הייתה נכס חקלאי יקר, ומטבע הדברים המושלים הרוסים והפולנים במהלך ההיסטוריה לטשו אליו עין. והנה, בימי ברית המועצות, סביב הנכס הזה התחילו להתפתח הדרמות העיקריות של ההיסטוריה האוקראינית.

בהתחלה פרץ הרעב של שנות העשרים המוקדמות. אוקראינה רק התחילה להתאושש מהמהפכה הבולשביקית וממלחמת האזרחים העקובה מדם שפרצה בעקבותיה בין הבולשביקים (האדומים), מצדדי חזרת הצאר (הלבנים), וקבוצות שונות של לאומנים אוקראינים – מלחמה שמלבד מעשי הרג נוראים של כל הצדדים התאפיינה גם בפוגרומים רבים ביהודים מכל הצדדים. כשפרץ הרעב ב-1922, הממשלה הרוסית ואנשי הרוח הרוסים העבירו לכל הארגונים ההומניטריים פנייה נרגשת שיצילו את אוקראינה מחרפת רעב. הקריאה נענתה והסיוע זרם לאוקראינה הרעבה מכל רחבי העולם, בתיווכו של הצלב האדום הבינלאומי (וגם בסיוע של הג'וינט).

לאחר שהמצב התייצב מעט, וסטלין החליף את לנין בהנהגת ברית המועצות, התחיל שלב ההלאמה האגרסיבית של התוצרת החקלאית. התוכנית הייתה לבטל את קיומם של משקים פרטיים. כל האיכרים נדרשו למסור את המשק ואת התוצרת שלהם למשקים הקיבוציים (קולחוזים) ולעבוד רק במסגרתם. האיכרים העשירים, שכונו "קולאקים", נחשבו לאויבים העיקריים של תוכנית ההלאמה – שנטלה מהם את כל רכושם ופרי עמלם. במקביל, סטלין חתם על הסכמי ייצוא מסיביים של תוצרת חקלאית לכמה מדינות אירופיות – במטרה להגדיל את המלאי של מטבע זר וגם כדי לסייע לבסס את הלגיטימיות הבינלאומית של ברית המועצות (ועל הדרך להפגין את העליונות של המשק הקומוניסטי).

ב-1932 הצטרפו יחדיו כמה גורמים ויצרו את אסון הרעב: שנת בצורת; הלאמה אגרסיבית שהוציאה לרבים מהאיכרים את החשק לעבוד; החרמה מלאה של היבול; דרישות גוברות של הקרמלין לספק כמויות בלתי סבירות של תבואה, שהייתה צריכה להספיק גם לכלכלה של ברית המועצות וגם לייצוא; והעובדה שסטלין כפוליטיקאי הטיל את כל כובד משקלו ויוקרתו על הצלחתה של ההלאמה. זו הייתה גם הסיבה לכך שכעת, בניגוד ל-1921, סטלין לא פנה לסיוע הומניטרי עולמי ולא חשף את ממדי האסון. להפך: הוא התעקש בכל מחיר על כך שאוקראינה תספק את המכסה של התוצרת החקלאית ויהי מה, סירב באופן מוחלט לכל סיוע הומניטרי, הסתיר מדעת הקהל העולמית כל מה שמתרחש באוקראינה, ואף הטיל את האשמה על המחסור, העוני ולאחר מכן הרעב על "מתנגדי המהפכה", "הקולאקים" ואלמנטים חתרניים אחרים.

כך הפך המחסור לאסון. בכפרים האוקראיניים שהתרוקנו מכל גרגיר תבואה וחסרו בהם עובדות, פרצה ב-1933 מגפת רעב המונית, שלמיטב ההערכות קיפחה את חייהם של כארבעה מיליוני איכרים. בחלק הזה אפלבאום מביאה עדויות אישיות ארכיוניות (ולא נשארו הרבה עדויות כאלה מהאיכרים, האנאלפביתים ברובם) שמתארות חרפת רעב, מחיקת צלם אנוש וקניבליזם. מכתב אנונימי שמצא את דרכו לארכיון של הוותיקן, ושאפלבאום מצטטת, מגולל את התמונה הבאה: "בערבים, ואפילו במשך היום, אסור ללכת ברחוב עם כיכר לחם כשהיא גלויה לעין כול. אנשים רעבים עלולים פשוט לעצור אותך ולחטוף אותה מידיך, לנשוך את ידיך או לפצוע אותך עם סכין. מעולם לא ראיתי פרצופים כה מצומקים ופראיים וגופים המכוסים כה מעט עם בלויי סחבות. הכרחי לחיות כאן כדי לראות ולהבין את ממדי האסון. אפילו היום, בדרכי אל השוק, ראיתי שני אנשים שמתו מרעב והחיילים זרקו את הגופות על המשאית. כיצד אנו יכולים לחיות ככה?"

עדות אחרת היא של אולגה מנה, פולנייה שחצתה את הגבול לברית המועצות במטרה ללמוד שם רפואה, הואשמה בריגול ונשלחה למחנה סולובייצקי, הגולאג הראשון. תחילה פחדה מאוד כי נאמר לה שתהיה במחנה ביחד עם "300 קניבלים אוקראינים". אך כשהגיעה לשם ראתה משהו אחר: "ההלם והבהלה שלי מפניהם חלפו במהרה. היה מספיק פשוט לראות את האוקראינים האומללים, היחפים וחצי-העירומים האלה. הם שהו בבניין המנזר הישן, לרבים מהם בטן נפוחה מרעב, ורובם חולי נפש. טיפלתי בהם, הקשבתי לזיכרונות ולהרהורים שלהם. הם סיפרו לי כיצד ילדיהם גוועו ברעב, ואיך הם עצמם, קרובים למות, בישלו את גופות ילדיהם ואכלו אותן. הם עשו זאת תחת בולמוס נוראי של רעב. ומאוחר יותר, כשהם הבינו מה הם עשו, נטרפה עליהם דעתם. הייתי אמפתית כלפיהם. ניסיתי להיות רכה ולעודד אותם בכאבם הנפשי הנורא. זה עזר לזמן מה. הם נרגעו קצת והתחילו לבכות ואני בכיתי יחד איתם".

הנרטיב ההיסטורי שאפלבאום מתווה כאן, ושהיסטוריונים נוספים מגבים,[3] הוא שהרעב באוקראינה לא היה אסון טבע אלא מעשה ידי אדם. סטלין קיבל לאורך כל התקופה התרעות רבות על הידרדרות המצב באוקראינה ועל חרפת הרעב שם (בין היתר, מחברי הפוליטביורו ומחתן פרס הנובל העתידי הסופר שולוחוב). סטלין הודה בעובדות, אך התעקש להפנות אצבע מאשימה כלפי הקולאקים עצמם, לנוכח התנגדותם לקולחוזים ולשלטון הסובייטי. גם לאחר שהרעב פסק, עקב ריכוך הדרגתי של המדיניות החקלאית, עצם קיומו הוסתר תמיד באמצעות זיוף הנתונים של מרשם האוכלוסין, השתקה בתקשורת המערבית ודממה מלאה בספרי ההיסטוריה הסובייטיים.

סטלין אמנם לא הצליח לסחוט מאוקראינה את כמות התוצרת החקלאית שציפה לקבל, אך הוא הצליח לממש שתי מטרות אחרות שהיו חשובות לו: לרסק את האיכרים ואת החקלאות העצמאית, ויחד איתם את התנועה הלאומית האוקראינית. את זו האחרונה האשים בשיתוף פעולה עם הקולאקים ובקשירת מזימות נגד ברית המועצות. רק בתקופת ההתפוררות של הקומוניזם ושל ברית המועצות ניתן היה שוב לדבר בלי חשש על נוראות עידן ההלאמה, אסון המתקרב בהיקף נספיו לשואה. ואכן, הפרק האחרון בספר מוקדש לדיון בהגדרת "רצח עם" כפי שזו נוסחה בידי רפאל למקין ובאפשרות להחילה על ההלאמה. המסקנה הסופית חיובית: אפלבאום רואה בהלאמה מסע מכוון להשמדה של האיכרים עצמם ושל הזהות האוקראינית.

נבחרת המיואשים

בנקודת הזמן הזו מתחיל ספרה של מאשה גסן. הוא מבוסס על ראיונות שהיא ערכה במשך תקופה ארוכה עם שבעה אנשים שהיו פעילים בקידום רפורמות וליברליות בתקופת השינויים בברית המועצות ולאחר מכן ברוסיה, ובעידן פוטין מצאו את עצמם מורחקים בהדרגה מכל עמדה ופעילות. כולם מוזכרים בספר בשמותיהם הפרטיים בלבד, אך כולם דמויות מציאותיות. האחת, ז'אנה, היא בתו של מנהיג אופוזיציוני שנרצח, בוריס נמצוב. אחר, אלכסיי, הוא פעיל להט"ב שניהל את התוכנית היחידה בכל רוסיה ללימודי מגדר באוניברסיטת פרם. וגם פסיכואנליטיקאית רוסית ראשונה, מריה ארוטיוניאן, ומנהל מכון המחקרים הסוציולוגיים הראשון והיחיד ברוסיה, לב גודקוב, משתתפים בספר. על פני 500 עמודים, גסן עוקבת אחרי מסלולי חייהן של דמויותיה – החל בתקוות הראשונות של תקופת הפרסטרויקה (סבא של אחד מהגיבורים, אלכסנדר יקובלב, היה יד ימינו של גורבצ'וב), דרך ההשתוללות האנרכית השמחה והמפחידה בו-זמנית בשנות ה-90, ועד להתבססות משטרו של פוטין החל בשנת 2000.

עבודתה של גסן עיתונאית, ובניגוד לעבודתה של אפלבאום אין בה ממד אקדמי, אך גם היא נעזרת רבות במחקרים אקדמיים ותובנות פסיכולוגיות כדי להבין את התהליכים שעוברים על הגיבורים שלה ועל רוסיה כולה. לעומת אפלבאום, הבוחרת בעיקר בתיאור של תהליכים היסטוריים, גסן בוחרת בשרטוט של נרטיבים אישיים כתשתית למסירת הסיפור הרוסי הכללי.

הסיפור הזה מתחיל בהתפוררות של ברית המועצות ובתקוות שסיום הסיוט הטוטליטרי יביא לעתיד טוב יותר. מסך הברזל התחיל להיסדק, האמת ההיסטורית על העבר הרוסי נידונה בהרחבה, מדעי החברה המערביים המודרניים שוב היו מותרים לבוא בקהל, ובאוויר הייתה אופטימיות. הכוחות השמרניים של המפלגה הקומוניסטית ניסו לארגן פוטש באוגוסט 1991, וזה כשל לחלוטין. זמן קצר לאחר פרפור גסיסה אחרון זה, ברית המועצות שבקה חיים וקמה רוסיה עצמאית. הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר נפרדו ממנה.

שנות התשעים התאפיינו בהפרטה אגרסיבית, שנלוותה אליה היווצרות של חיים פוליטיים רב-מפלגתיים אך כאוטיים מאוד, וכן מלחמה כושלת בצ'צ'ניה ומשבר כלכלי קשה ב-1998 שבו רוסיה בעצם פשטה את הרגל. כל זה הוביל להתרוששות כללית של האוכלוסייה, לחוסר ביטחון כללי, ולכמיהה למנהיג חזק שיבוא ויעשה סדר. ועל רקע זה בשלהי שנת 1999, בוריס ילצין המותש העביר את הנהגת המדינה לקולונל בקג"ב וסגן ראש העיר פטרסבורג לשעבר, ולדימיר פוטין, שלא היה מוכר בציבור לפני כן.

פוטין חיסל בהדרגה את כלי התקשורת העצמאיים, סילק או כלא את כל אנשי העסקים שלא היו מוכנים להתיישר עם התוכניות שלו, ביטל למעשה את האופוזיציה, יצר מצב שבו לא יכול לקום לו מחליף של ממש, והשליט את מה שגסן וגיבוריה מתארים כטוטליטריות חדשה. זו באה לידי ביטוי בהרס גופי המחקר העצמאיים, בהשתלחות אגרסיבית בקבוצות שונות באוכלוסייה המסומנות כמאיימות על המשטר, ובדיכוי פעיל של מתנגדי המשטר תוך שימוש במעצרים, מאסרים, השתקה והרחקה מרוסיה.

הטוטליטריות החדשה מתבטאת גם במדיניות חוץ: רטוריקה אגרסיבית כלפי המערב ובמיוחד ארה"ב, שבשיאה מתחילה להזכיר את השיח הסובייטי; השקעה תופחת בחידוש המערך הצבאי; צבא תעמולה גדול ותוקפני בדמותם של בלוגרים, האקרים וטוקבקיסטים החורשים את הרשת ואת הרשתות החברתיות במטרה להטריל את כל מי שמשמיע מסר נוגד למשטר – וכמובן סיפוח חצי האי קרים והמלחמה במזרח אוקראינה. המשפט "אין עתיד" (נייט בודושצ'גו) חוזר פעם אחר פעם בדבריהם של גיבוריה ככל שהם נכנסים עמוק יותר לעשור הנוכחי. הגיבורים עצמם מתפזרים לכל עבר: ז'אנה, אחרי שאביה נרצח, מוצאת את עצמה בגרמניה; אלכסיי, לאחר שהתוכנית ללימודי מגדר נסגרת והוא חש מאוים, מבקש מעמד פליט בארה"ב; ו'מכון לבדה', מכון המחקר הסוציולוגי העצמאי היחיד ברוסיה, מוצא את עצמו תחת ההגדרה המשפטית "סוכן זר" (כי הוא ממומן בחלקו על ידי גורמים מחוץ למדינה וחייב להצהיר על עצמו ככזה. נכון לעכשיו, המכון לא נסגר). גסן עצמה עזבה את רוסיה ב-2013, בעקבות חשש שרשויות הרווחה מתכוונות למסור ילדים של זוגות הומולסביים לאימוץ או לאומנה. שדה השיח הפתוח והביקורתי כעת נראה די ריק, ונכון לכתיבת שורות אלו, לקראת הבחירות לנשיאות, לא נראה שמישהו מנסה לאתגר ברצינות את מנהיגותו הבלתי-מעורערת של פוטין – וככל שהיו כאלה, מועמדותם נפסלה בידי השלטונות.

נושאים אלינו עיניים

האם רוסיה עשתה סיבוב גדול וחזרה לשנת 1917? או 1937? האם נראה מהדורה חדשה של אותה "הלאמה" שגרמה לקורבנות כה רבים במאה הקודמת? תשובתה של גסן לכל אלו היא שפוטין אכן מחזיר את רוסיה לעידן טוטליטרי חדש, אך זו תשובה בעייתית. אין זה תמיד נכון לבחון את העתיד לאור המודלים של העבר. הדיקטטורה הסטליניסטית והגולאג היו נחלת תקופה היסטורית ספציפית. דיקטטורה אחרונה בעולם מהדגם הזה סופרת את ימיה לאחור בצפון קוריאה. פוטין אינו סטלין חדש והוא גם איננו מתכוון להיות כזה. הוא לא מקים מחדש את הגולאג, לא מוביל את המשק הרוסי לכיוון של הלאמה, ומדבר על ימי סטלין כעל תקופה שנעשו בה פשעים נוראים כלפי העם הרוסי. רדיפותיו אחר מתנגדי המשטר הן בלתי עקביות; אלה שנכלאו באמירה נחושה שייעצרו לעולם ועד משתחררים לפתע בהנפת יד נשיאותית (כגון איש העסקים הגולה כעת מיכאיל חודורקובסקי, או חברות הלהקה הפרובוקטיבית 'פוסי ריוט').

אין זה אומר שלא צריך לדאוג לנוכח המשטר הזה. יש סיבות רבות לדאגה. סתימת פיהם של מתנגדי המשטר והרחקתם, המעורבות הרוסית הגוברת בעולם שדרכיה עקלקלות ונסתרות (כולל פרשת ההתערבות בבחירות בארצות הברית, שעדיין לא התבררה כל צורכה), ההתעוררות החוזרת של התיאבון הרוסי הקולוניאליסטי וההיסטריה הלאומנית של "קרים שלנו", התמיכה הרוסית בימין ובשמאל הקיצוניים באירופה, דיכוי הלהט"ב, הרס מדעי החברה ועוד. אלא שהדאגה צריכה להתמקד בניתוח המצב הרוסי הנוכחי; אפשר לבחון את ההווה בהקשר של העבר ההיסטורי, אך יש להיזהר מניסיון לכפות על ההווה מודלים מן העבר.

בעיה נוספת בספרה של גסן, הגורמת לתמונה המצטיירת בו להיות חד-צדדית, היא בחירתה שלא לראיין את תומכי פוטין. חשיפה לרוסים הרואים בפוטין מנהיג הממלא את ליבם בגאווה, מכירים לו תודה על היציבות, האמיתית או המדומה, שהוא יוצר, ורואים בו המנהיג היחידי האפשרי, הייתה מעמיקה את הבנתו של המצב הרוסי העכשווי.

בעוד נימת הסיום של גסן היא קודרת, אפלבאום מסיימת באופטימיות זהירה. לאחר שנים רבות, אוקראינה זכתה בעצמאות שלה, המאפשרת לה לעבור תהליך היסטורי של מחקר והבנת תוצאות ההלאמה, וכמובן להתנסות לראשונה בקיום כמדינה עצמאית. אפלבאום תולה בכך תקוות רבות, ואף מעלה על הנס את הלאומיות האוקראינית המתחדשת בתור מקור לתקווה החדשה. אומנם, ההתלהבות שלה מהתחייה הלאומית האוקראינית יוצרת פגמים אחדים בניתוח. כך למשל היא מדגישה את האחדות האתנית והתרבותית של האוקראינים, משל היו תמיד "עם אחד", ומדלגת על התהליכים המרתקים שבהם קבוצות שונות שהתגוררו באוקראינה במאה ה-19 (רותנים, שחיו לאורך הגבול עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית, לצדם של מאלורוסים, שראו באוקראינה "רוסיה הקטנה" ובעצמם קבוצה נפרדת המשתלבת בתוך הזהות הרוסית הגדולה, לצד האוקראינים)[4] התגבשו בתהליך איטי וארוך לעם אוקראיני אחד. היא גם נוטה לרכך את הרכיב האנטישמי הלא מבוטל שבלט מאז ומעולם בלאומנות האוקראינית, וממעיטה במשקלו. גסן, מנגד, מאתרת אנטישמיות ושנאת זרים כללית אצל כל מי שמזוהה מבחינתה עם משטרו של פוטין השנוא. לפעמים זה נראה כמו רצון להגיד שכל מי שהוא לאומן, הומופוב או סתם רוסי שמרן בהכרח יהיה גם אנטישמי.

אבל מעבר לביקורת הנקודתית, מעניין לחשוב על הלאומיות כמקור האופטימיות של אפלבאום. אולי ערכים כגון זכויות הפרט או חשיפת האמת המחקרית, שהגיבורים של גסן נלחמו עליהם בחירוף הנפש, פשוט אינם מספקים את הסחורה, ואינם מסוגלים לגרום לרבבות רוסים לצאת לרחובות כדי למחות נגד משטרו של פוטין? הדמות הקרובה ביותר למעלת אופוזיציונר משמעותי ברוסיה של היום הוא אלכסיי נבאלני, שהדימוי העיקרי שלו הוא של לוחם בשחיתות, אך גם של פטריוט רוסי; אולי דווקא מסר המדבר אל הרגשות הפטריוטיים של הרוסים, מבלי לסתור את המחויבות לערכים הליברליים ולחברה הפתוחה, הוא אשר ישים קץ לשלטונו של פוטין ויפנה את הדרך למנהיגות חדשה?

אישוש לתחושה זו אפשר למצוא בהתייחסות של החברה הרוסית העכשווית לישראל. רוב המבקרים הרוסים בארץ, אנשי המיינסטרים הפוטיני וליברלים (שהיום מסווגים בשיח הפוליטי הרוסי כ"ימין") כאחד, נוטים לשבח את ישראל; ובייחוד הם נלהבים מכך שהצעירים כאן הם פטריוטים הלהוטים לשרת בצבא, גאים במדינתם למרות הדעות הפוליטיות השונות, ואף כי הם מטיילים הרבה בחו"ל רובם אינם רוצים להגר מישראל. ישראל, המשלבת גאווה לאומית עם חברה מגוונת וליברלית ויש בה קהילה דוברת רוסית גדולה, היא בעיני רוסים רבים מעין סמל למה שרוסיה הייתה יכולה להיות לו היו הדברים מתפתחים אחרת.

הילדים שגדלו אל תוך שלטונו של פוטין הם היום דור הצעירים החדש של רוסיה. דור שלא ידע את שנות התשעים על הקשיים והתוהו-ובוהו שלהן, והאיומים מפני שובה של מציאות טרום-פוטינית זו אינם מפחידים אותו. רוסים צעירים רבים מבעבר חושבים על אפשרות לגאווה לאומית אחרת. אולי חיבור עמוק ומשמעותי יותר לגאוות הזהות הרוסית יסייע לחפש אותה לא בכיבושים האימפריאליים, אלא בהעלאה של רמת החיים והישגי המשק הרוסי? הדור הבא של הצעירים הרוסים יצטרך לתת מענה לע שאלות אלו.


[1] אן אפלבאום, גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, מאנגלית: כרמית גיא, ירושלים: עברית, 2004.

אן אפלבאום, מסך הברזל: ריסוק מזרח אירופה, מאנגלית: כרמית גיא, תל-אביב: עם עובד, 2014.

[2] מאשה גסן, פוטין: האיש ללא פנים, מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים, תל-אביב: ספרי עליית הגג ומשכל, 2012.

[3] Terry Martin, “The 1932–33 Ukrainian Terror: new documentation on surveillance and the thought process of Stalin”, in Wsevolod W. Isajiw (ed.), Famine-Genocide in Ukraine, 1932–1933: Western Archives, Testimonies and New Research, Toronto: 2003, pp. 97–114

[4] העיר על כך ההיסטוריון כריסטופר הילי, בביקורתו המקוונת על ספרה של אפלבאום http://www.history.ac.uk/reviews/review/2203

מה על ההורה לדעת כשילדיו יוצאים מהארון ?

תוצאת תמונה עבור ‪why gender matters‬‏ 

מתוך הספר "Why Gender matters ?"

לאונרד סאקס, רופא ואיש חינוך

תרגום והקדמה מאת זאב שביידל

"כל המחקר על הנטייה המינית מוטה בהתאם לאג'נדה, לצד זה או לצד אחר"

כמה פעמים שמעתם את זה ?

אז זהו, שזה לא נכון.

לאונרד סאקס הוא רופא אמריקאי. בשנים האחרונות הוא עוסק באופן אינטנסיבי גם בנושא של חינוך והורות, מרצה ופרסם עד כה ארבעה ספרים בנושא. שמרנים אוהבים לרוב את הספרים שלו, כלומר חלקים מסוימים בהם. סאקס מדבר על ההבלי המגדר כמשהו מובנה ( ולא הבנייתי ) וגם על חשיבות של חינוך שלוקח את הבדלי המגדר בחשבון. מותר כמובן להסכים עם דעותיו או לחלוק עליהן, כמו לגבי כל דעה אחרת, אך אין ספק בעיניי שדעותיו מוכתבות נטו מתוך תפיסה מקצועית ולא מדעות צדדיות. להלן אבקש לתרגם את סיום הפרק על נטייה מינית מתוך ספרו על ההבדלים בין המינים, שבו סאקס מבקש למסור להורים את המידע החיוני במקרה שמי מהילדים שלהם ייצא מהארון.

" הספר הזה מיועד בעיקר להורים, למורים ולאחרים שעובדים עם הילדים. החומרים שהצגתי בפרק הזה עד עכשיו הם רק ביסוס עבור החלק החשוב ביותר: מה עליך לדעת ולעשות במקרה שבן או בת שלך באים יום אחד כדי לספר לך שהם לא סטרייטים.

זאת עליך כהורה לדעת: בנים ובנות שאינם סטרייטים הם בסיכון גבוה לדיכאון, ביחס לסטרייטים[i]. מחקר אחר גילה שיותר מ- 20% של בני נוער שאינם סטרייטים ביצעו ניסיון אובדני בשנה האחרונה[ii]. ועוד מחקר קובע שילדים שאינם סטרייטים מועדים כמעט פי שלוש לשימוש בסמים ואלכוהול[iii]. אלא שלא מדבור בגזירת גורל: בני נוער הומולסביים שזוכים לתמיכה חזקה מהוריהם מועדים הרבה פחות לכל הבעיות מן הסוג הזה [iv].

מה פירוש "תמיכה חזקה"?

פירוש הדבר להגיד לבן או לבת : "אוהב אותך תמיד, ולא משנה אם אתה סטרייט או גיי".

פירוש הדבר הוא שכשהבת שלך מביאה הביתה את בת הזוג שלה ( או הבן- את בן הזוג שלו ) לקבל את פניהם בסבר פנים יפות בדיוק כפי שהייתם מקבלים את בן או בת הזוג מהמין השני.

פירוש הדבר שאתה משוחח עם יועצת בית הספר ומוודא שבבית הספר קיימת תכנית מוגנות חזקה עבור הנוער ההומולסבי שמונעת מבני נוער אלו הצקות. בתחום הזה חלה התקדמות משמעות בשלושים השנים האחרונות. כשהייתי רופא צעיר בשנות ה- 80, אני זוכר שבא אלי נער הומוסקסואל שהתלונן על אלימות בבית הספר. ההורים יצרו קשר עם היועצת כדי לבדוק מה נעשה בנידון. אז פתרו אותם במשיכת כתפיים ובאמירה : "טוב, הוא הומו" מה אתם מצפים"? היום תגובה כזאת היא נדירה ביותר. זה יכול עדיין לקרות – אפשר גם לקרוא סיפורים כאלה ברשת- אבל הרבה פחות מאשר לפני 20-30 שנה.

השאלה הנפוצה ביותר שאני שומע מההורים של הומואים ולסביות צעירים היא "האם הם תמיד יישארו כאלה, או זה רק שלב"? התשובה לשאלה זו משתנה, וזה תלוי גם אם מדובר בבן או בבת. אם מדובר בן, התשובה היא לא והוא כמעט בוודאות לא "יגדל מזה". רובם המוחלט של נעירם הומוסקסואלים הופכים לגברים הומוסקסואלים. לעומת זאת, אם הבת שלך מספרת לך שהיא לסבית או התאהבה בבחורה אחרת, התשובה היא מורכבת יותר ( כאן סאקס מתאר סיפור של נערה בשם ואנסה שיצאה עם בנים, אך בשלב מסוים חשה בנוח במצב אינטימי עם נערה אחרת )

עצה: אם הבת שלך היא כמו ואנסה ובמהלך השנים היא נפרדת מהנערה האחרת ומתחילה לצאת עם בנים, אל תגידו לה "תמיד ידעתי שכל הקטע הלסבי היה רק שלב". זו טעות, מכמה סיבות. ראשית, זהו לא רק שלב. שנית, אתם מראים בזה חוסר כבוד לבת שלכם ולמערכות היחסים שלה. אם יש לכם בת כמו ואנסה, קיים סיכוי גבוה שהיא ביסקסואלית. ייתכן שהיא תצא השנה עם בנים ובשנה שאחרי זה עם בנות. ואם אתם מזלזלים במערכות היחסים הלסביות שלה, אתם לא מצמצמים בכך את הסיכוי שלה להיות בקשר לסבי, אתם רק מצמצמים את הסיכוי שהיא תשתף אתכם על הקשר הלסבי הזה. והמרחק בינכם לבת שלכם יגדל. ומספר שנים מהיום, כשהיא תתחתן עם בחירת ליבה, אתם תהיו האחרונים לדעת.

ואתם לא רוצים שזה יקרה. אתם רוצים שיהיה לכם חלק חשוב בחיים של הבת שלכם וכך ראוי להיות. ולא תוכלו להשיג זאת בכך שתעמידו פנים שהבת שלכם היא מי שהיא לא באמת.

שאלה אחרת שאני שומע אותה היום פחות מאשר לפני 20-30 שנה : האם קיימת איזו תכנית טיפולית שיכולה לשנות את הנטייה המינית של בני/בתי. התשובה היא לא. אין כל תכנית בעלת יעילות מוכחת לשינוי של נטייה מינית לכיוון כלשהו. יש הרבה תכנית שטוענות להצלחה בתחום שינוי נטייה מינית, אך במבחן במציאות רוב הטענות האלו התבררו כשקריות או לא מבוססות. למעשה, מספר מדינות בארה"ב, כמו קליפורניה וניו ג'רסי הוציאו מחוץ לחוק "טיפולי המרה של נטייה מינית" עבור ילדים ובני נוער[v].

ישנן עדיין הרבה שאלות לא פתורות ביחס לנטייה מינית הומוסקסואלית, וחלקן לדעתי מצריכות מענה דחוף. כך, חוקרים בהולנד בדקו ומצאו שגבר הומוסקסואל בנמצא במערכת יחסים אינטימית עם גבר אחר מועד להתנהגות אובדנית פי שמונה ( !) מאשר גבר שנמצא ביחסים עם אישה- בעוד שאישה לסבית שנמצאת במערכת יחסים עם אישה אחרת, אינה מועדת לאובדנות יותר מאישה שנמצאת בקשר הטרוסקסואלי[vi]. החוקרים גם הצביעו על העובדה שהולנד היא אחת המדינות הפתוחות והסובלניות ביותר ביחס לזוגות הומולסביים, אך הסיכון של הצעירים והמבוגרים מקרב הגייז הוא זהה. אני חושב שאנו חייבים לברר למה זה קורה ומה ניתן לעשות בעניין, אם ניתן[vii].

רוב ההורים, כמו רוב המבוגרים בכלל, הנם סטרייטים. ואם אתה סטרייט ובן או בת שלך מספרים לך שהם גייז, מותר להיות נבוך. ומותר להיות מבולבל. וזה גם בסדר להיות עצוב, אם כי אני לא הייתי ממליץ שהילדים שלכם יראו אתכם בוכים בהיסטריה אל תוך הלילה. כי כך אולי יהיה להם קשה להאמין לכנות של המשפט "גם אם אתה גיי אני מקבל אותך וימי מה ".

זה בסדר להזדקק לעזרה. לא בהכרח עזרה מקצועית – זה בסדר לדבר עם הבן שלכם ( אלא אם כן הוא סובל מחרדה, דיכאון או הפרעה פסיכיאטרית אחרת ). וזה בהחלט רעיון טוב לדבר עם הורים אחרים של הומואים ולסביות. למעשה, קיימת קבוצת תמיכה שאני מאד ממליץ עליה – תהיל"ה.


[i] Marshal, M. P., Dietz, L. J., Friedman, M. S., Stall, R., Smith, H. A., McGinley, J., Thoma, B. C., Murray, P. J., DAugelli, A., & Brent, D. A. (2011). Suicidality and Depression Disparities between Sexual Minority and Heterosexual Youth: A Meta-Analytic Review. Journal of Adolescent Health, 49, 115-123. PMID:21783042.

[ii] Hatzenbuehler, M. L. (2011). The social environment and suicide attempts in a population-based sample of LGB youth. Pediatrics, 127, 896-903.

[iii] Marshal, M. P., Friedman, M. S., Stall, R., King, K. M., Miles, J., Gold, M. A., Bukstein, O. G., & Morse, J. Q. (2008). Sexual orientation and adolescent substance use: A meta-analysis and methodological review. Addiction, 103, 546-556.

[iv] Typologies of social support and associations with mental health outcomes among LGBT youth McConnell EA, Birkett MA, Mustanski B, LGBT Health. 2015 Mar; 2(1): 55-61

[v] "הכהן הגדול" של טיפולי המרה, ג'וזף ניקולוסי, סיפר בראיון ב- 2013 שכ-60% מהמטופלים שלו הם קטינים

https://www.youtube.com/watch?v=WnBBqYFGKB8

[vi] Suicidality and sexual orientation: differences between men and women in a general population-based sample from the Netherlands. de Graaf R, Sandfort TG, ten Have M. Arch Sex Behav. 2006 Jun;35(3):253-62

[vii] לאחרונה נערכו מחקרים שהראו כי אפילו התערבות טיפולית קצרת מועד המיועדת לאוכלוסייה ההומולסבית, מגדילה באופן משמעותי את הרווחה הרגשית של אוכלוסייה זו ( הערת מתרגם )

Pachankis, J. E. (2015). A transdiagnostic minority stress pathways approach for treating psychosocial syndemic conditions among gay and bisexual men. Archives of Sexual Behavior, 44, 1843-1860.