בחזרה משם

הרבלין

יהונתן הרבלין, "גם אני הייתי שם", כינרת- זמורה ביתן, ישראל 2019, 270 עמ'

הייתי מסופח לגדוד מילואים שתפקידו – לדאוג לצרכים של החיילים הפצועים ומשפחותיהם. התעסוקה הרצינית הראשונה שלי הייתה ב"צוק איתן". הגדוד הוצב באחד מבתי החולים בארץ ודאגנו כמיטב יכולתנו לחיילים, כשאני נמצא על תקן של איש מקצוע בתחום של בריאות הנפש. הגדוד סעד בחדר האוכל של סגל בית החולים. באחד הימים, התיישבתי לאכול באותו שולחן עם אחד הרופאים הבכירים. הוא ראה את המדים שלי ושאל מהו תפקידי בכוח? הסברתי לו בקצרה. "טוב"- הוא אמר לי- "אני מקווה שאתם עושים את העבודה שלכם טוב. הרבה מחבריי חזרו ממלחמת יום כיפורים שרוטים לגמרי וככה הם מסתובבים מאז.

מבצע "צוק איתן" ( או "מלחמת עזה מספר …) הטביע חותם מורכב על החברה הישראלית. מצד אחד- כבר מזמן לא הייתה התאחדות כל כך נלהבת של עם ישראל, חזית ועורף גם יחד, מאחורי מטרות הלחימה. חוויתי הרגשה שמשהו שנפרם אולי במלחמת יום כיפור ואולי במלחמת לבנון הראשונה, חוזר ומתאחה לנגד עיניי. היה ברור לכולם שחייבים להגן על יישובי הדרום, ושהמנהרות הן סכנה ממשית. חטיפת שלושת הנערים המחישה בצורה זוועתית למדי את רמת האכזריות של האויב- ולכן ההרגשה הייתה שכל עם ישראל שם. כאיש אחד בלב אחד.

מאידך, זה היה מבצע שגרר אחריו הרבה אי שביעות רצון, חוסר בהירות לגבי השאלה מה היו המטרות שלו, האם הושגו ומה עכשיו? אולי דווקא על רקע ההתלהבות, השאלות הללו היו נרחצות יותר. התאחדנו כולנו- ומה הלאה? מה עכשיו? מתי המבצע הבא? האם המחיר היה שווה? ולצד השאלות האלו- התעצמה גם הביקורת על אופן תכנון לקוי של חלק מהמבצעים- בראש ובראשונה דיון תקשורתי נרחב על תקלת הדמים של הנגמ"ש בסג'עייה.

אבל היה ל"צוק איתן" עוד צד- שיש לכל לוחמה, אך מטבע הדברים שהוא מדובר פחות. זהו צדם של אלו שהלוחמה פצעה אותם נפשית וסובלים מרמות שונות של תסמונת פוסט טראומטית ( PTSD). אלו מתחלקים לשתי קבוצות- אנשים שנפצעו פיזית במהלך המבצע- ואלו שהיו עדים למותם או פציעתם של חבריהם , או שהלוחמה והמתח הנפשי שכרוך בה הציפו אצלם את טראומות העבר, שלא היו קשורות ללוחמה דווקא. כך, זמן קצר אחרי תום המבצע התפרסם סיפורו של חייל שהלוחמה הציפה אצלו טראומה של פגיעה מינית שחווה בילדותו, וכיוון שלא מצא במהרה את המענה הטיפולי למצוקתו- שם קץ לחייו.

"גם אני הייתי שם", ספר הביכורים של יהונתן הרבלין- מספר את הסיפור שלו ושל דורו. הגיבור- יער לורנט, חייל קרבי שלחם בעזה- מתואר בתחנות חייו השונות, לפני ואחרי הטראומה של "צוק איתן"- בטירונות קרבית, שגובה ממנו המון כוחות נפשיים ופיזיים וגם שמה אותו במצבים משפילים. הוא מלווה ע"י משפחתו לטיול בדרום אמריקה- שאליו יצא אחרי שעבר התערבות טיפולית ראשונית בטראומה שלו. הוא מתואר תוך כדי הטיפול- עם לבטים וכאב שצף, עם התקפי זעם, עבודה שהוא לא מצליח להחזיק, ומריבות עם בת הזוג. הוא מתואר במסע בין המדינות השונות של דרום אמריקה, שאף הוא מצריך מאמץ פיזי ומנטאלי לא קל לפעמים וכולל הרבה סכנות וגם הרבה לבד. וכמובן- בתוך עולם דמיוני ומסויט של הלוחמה בעזה, שאין כל דרך להיות מוכן נפשית באמת למה שפוגשים שם- ובטח שלא לאובדן של מפקד וחבר טוב.

חוויה פוסט טראומטית כבר תוארה בספרות, ישראלית ועולמית, פעמים רבות. ובכל זאת, בכל פעם שמישהו עושה שוב את הצעד הזה- זוהי שוב "יציאה מהארון" של בדידות וסבל, של הסתרה וחוסר הבנה, של הסביבה וגם של עצמך. מוסף של אחד העיתונים פרסם לאחרונה מקבץ זיכרונות של כמה חיילים ממוצב "בופור". אחד מהם סבל במשך שנים מדיכאון, ולא תפקד בעבודה ובזוגיות, כאשר הדבר היחיד פחות או יותר שלמענו הוא יצא מהבית, היה עיסוק באמנות הלחימה- שכאמור, עוררה אותו לצאת מהבית, אך ממש לא פתרה את הבעיה. לא היו לו תסמינים קלסיים של פוסט טראומה והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ה"אסימון" נפל לו יום אחד, כשהוא ישב בבית עם חברתו דאז, והיא אמרה לו: "אני חושבת שאין לך כלום. אתה פשוט צריך לצאת ולעבוד". אותו לוחם לשעבר ואמן לחימה בהווה פרץ בבכי, ופשוט חזר בלי הפסקה על המשפט: "אבל אני לא עצלן, אני לא עצלן". אחרי זה הוא הגיע להחלטה על תהליך טיפולי, ארוך וקשה, שלדבריו גם החמיר את מצבו הרגשי בשלבים הראשונים.

יער, גיבורו של הרבלין, עובר תהליך דומה. הוא חוזר מעזה- אך עזה מסרבת לצאת ממנו והוא לא מבין "מה לא בסדר". מדוע הוא לא מצליח להחזיק מערכת יחסים ורב עם החברה שלו? מדוע הוא לא מחזיק עבודה? מדוע הוא חש את הנפילות הרגשיות שלו? וכמובן, האם הוא "נדפק בלי תקנה", – או יחזור לקדמותו, מתישהו? תשובתו של שלמה, איש הטיפול, היא שלילית- כבר בתחילת הספר. "עברת אירוע מאד קשה"- הוא אומר ליער- "אירוע שממנו אולי אף פעם לא תחלים לגמרי. עם זאת, אנחנו נעשה ככל שניתן על מנת שתחזור לחיים נורמליים, ככל האפשר".

תחנתו הראשונה של יער ל"חיים נורמליים, ככל האפשר "- היא פחית קולה. כמה שזה נשמע מוזר, דווקא אותה המטפל שלו מביא לשיחה הטיפולית הראשונה. כי אחד המאפיינים המובהקים של הפוסט טראומה היא שהייה במרחב כלשהו שהוא לא כאן ועכשיו- והמטרה העיקרית של הטיפול היא החזרה להווה והיכולת לשמר את רצף בין הווה לעבר. בהמשך הספר, נראה עוד הרבה סמלים של החפצים החומריים וחוויות רגשיות שעוזרים להתחבר למציאות של "כאן ועכשיו": המאמץ והזיעה של הרכיבה על האופניים. הטעם של המאכלים הדרום אמריקאיים. טוב ליבה של משפחת איכרים פשוטה וענייה בברזיל. וכמובן- אופני הכביש שנדדו עם הגיבור בכל דרום אמריקה וזכו לשם החיבה "יולנדה".

ואם כבר מדברים על הנוכחות והחיבור. אחד הדברים שלהם מתפתה כמעט כל מי שסובל מתסמינים פוסט טראומטיים, מתוך אמונה שהם יכולים לסייע בהיעלמות לזמן קל מהכאב של "כאן ועכשיו"- הם שימוש בסמים ממשפחת הקנאביס ( ושמא גם זה הופך את דרום אמריקה ליעד תיירותי מועדף…). התלבטות זאת פוגשת את כל מי שמתמודד בנושא. "הוא התחיל לעשן בארבעת החודשים האחרונים של השירות שלו. מיד אחרי המלחמה חיפש כל דרך אפשרית לעמעם את הכאב, את הטירוף. אף אחד לא דיבר איתם על מה שקרה, והוא לא דיבר עם אף אחד על מה שקרה, אז הוא פנה לכל דבר אחר שאולי היה יכול לעזר לו. במשך תקופה ארוכה באמת אהב לעשן. כל החברים שלו עישנו, והוא עבד רוב שעות היממה. הפעילות היחידה שהייתה לו עם אנשים אחרים, שלא מהעבודה, סבבה סביב העישון" ( עמ' 125) בארץ יער מחליט לוותר על העישון- אבל בדרום אמריקה, ברגע של לבד ועם כמות גדולה של קנאביס לידו, שהתגלגלה אליו עקב "צירוף מקרים" ( מפנה פחות אמין בעלילה) – הוא מחליט לחזור להרגשה הטובה- שבמהרה הופכת לסיוט. יש בכך אמירה חשובה של הגיבור- בהתמודדות עם פוסט טראומה יש כאב, יש קושי- אבל אין קיצורי דרך כימיקליים או טבעיים להתגבר על הקושי הזה.

ככלל, הספר כתוב היטב ומצליח לשמור על האיזון בין שני קטבים: זהו אינו תיאור "החור השחור" של זוועה- ומאידך, גם לא "סיפורי קרבות" של לוחם מהולל. הרבלין בונה עלילה יחסית מורכבת שנעה על כמה צירים, משלב תיאורים יפים עם נגיעה מאוזנת בעולמו הרגשי של הגיבור ובסך הכול יוצר דמות אנושית שההתמודדות שלה מעוררת אמפתיה. נראה ששיוך סוגה המדויק ביותר יהיה "מסע הגיבור" שנלחם בשדיו הפנימיים. הוא אינו סיפור אוטוביוגרפי במובן הצר של המילה, כיוון שיש כאן דמות ספרותית שאינה המחבר וגם קו עלילה. הספר עשוי כמובן לעורר הזדהות אצל אנשים נוספים ש"היו שם"- ובאותה מידה להפגיש את הקורא ש"לא היה שם" עם עולמו של נפגע הפוסט טראומה כדמות אנושית שלמה, שחייה לא מתחילים ב"אירוע"- וגם לא מסתיימים ב"טיפול" כלשהו. הספר נקרא בשטף ומעורר ציפייה להמשך התפתחותו של הרבלין כסופר. בצד החסר מעט, ניתן לציין התייחסות מקוטעת וסכימטית למשפחת המוצא של הגיבור, שבאה קצת כ"רקע לסיפור הפסיכולוגי" ודי נדחית לצד העלילה.

קראתי בהרבלין ונזכרתי בטבעיות בספר אחר בנושא, שהקדים אותו ב- 16 שנה- "רסיס ממגש הכסף" של מנחם אנסבכר, שבו הוא מגולל איך לקראת סוף שנות ה-90 הוא החליט לטפל בפוסט טראומה שלו ממלחמת יום כיפור. את משפט המחץ שהוא עונה למטפלת של משרד הביטחון, ששואלת אותו, מדוע הוא רוצה טיפול, כי על פניו הוא נראה אדם מתפקד- "כן, אני מתפקד, אבל אני לא חי". חברה ישראלית הייתה אז במקום מאד אחר כלפי נפגעי פוסט טראומה. הם חיו בהרגשה שהם "אשמים" על עצם זה שהם דורשים תשומת לב על הדברים שהיו לפני שנים או עשורים, במקום "פשוט להמשיך הלאה בחייהם". כמה אומץ נדרש מאנסבכר אז כדי לספר את הסיפור שלו- וכמה, אולי בלי לדעת, אף הוא סלל דרך עבור הרבלין. וברור שעבור שניהם- עצם כתיבת הספר הייתה חלק מהטיפול. כי חוויה פוצעת יכולה להפוך למקור של עוצמה, ולא רק של כאב- רק אם יודעים לשלב אותה בחיים ולעשות ממנה סיפור.

אז כעת, הסיפורים של הרבלין ואנסבכר הפכו לחלק מהסיפור הכולל שלנו כאן והם עוזרים לאחרים לבנות את הסיפור שלהם. של צמיחה מתוך כאב. ישראל תמשיך כנראה, למרבה הצער, להילחם מדי פעם על הביטחון שלה, וגם במקרה של הלוחמה המוצדקת והמוסרית ביותר, זה יגבה פגיעות בגוף ובנפש. אולי לא נוכל להיות בעתיד הנראה לעין "מדינה נורמלית". אבל נוכל לבנות, כמו אנסבכר, הרבלין וחבריהם "את החיים הנורמליים ככל האפשר".

פורסם במוסף “שבת” 6.3.20

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: