"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו", לורי גוטליב, מאנגלית שאול לוין, כנרת זמורה, 2020, 463 עמ'
אני מתמקם מול הנייד שלי, שעומד על חצובה. חושב באיזו זווית רואים אותי. ממקם את המצלמה, את הזווית של הכיסא. לוקח לעצמי כוס מים. כן, אני הולך לעשות את הטיפול הראשון שלי בזום. אין ברירה, לא ברור מתי הבידוד נגמר ואת העבודה הטיפולית חייבים להמשיך. אני משתדל מאד לאסוף את עצמי ולהיות ממוקד. אני גם עוד לא שולט הכי טוב בזום. אבל …גם כשאני משתדל להיות ממוקד, אני עם הרגשה מאד ברורה שלא ממש ברור לי מה אני חושב על הטיפול הזה. ועל המסגרת הזו. ועל זה שלראשונה בחיי אינני נפגש עם המטופל על השטח הנייטראלי של הקליניקה, אלא מכניס אותו אליי הביתה. וגם הוא מכניס אותי אליו הביתה. האם מהמצלמה רואים את תריסי הפלסטיק הלא נקיים ?
את ספרה של לורי גוטליב ראיתי בחנויות הספרים עוד טרם פרוץ הקורונה. השם היה מוכר לי- זכרתי אותה ככותבת ועורכת ב"אטלנטיק מגזין" שפרסמה בזמנו כתבה ארוכה ונלהבת על החשיבות של "להתפשר בבחירת בן הזוג ולבחור…מישהו". כנראה, גם בעקבות זה לא חשבתי שהפעם יש איזה להיט נפלא והמילים הנלהבות של ארוין יאלום על הכריכה האחורית רק הוסיפו את חוסר האמון- אני שייך לדור הישן והמרובע, במידת מה, שמאמין ש"דבר טוב לא צריך לפרסם עד כדי כך". אבל תקופת "שקט הקורונה" פינתה לי זמן קריאהו…אודה שנהגתי בדיוק כמו יאלום- התחלתי לקרוא את הספר והתקשיתי לסיים. אמנם זה לא לקח שבת אחת, אלא שתיים- אבל החוויה הייתה עוצמתית מאד. בכנות- לא זכור מתי הייתה הפעם האחרונה בה ספר עיון הביא אותי לדמעות.
ובכן- לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית- וקודם לכן למדה רפואה- וקודם לכן הייתה הייתה בהוליווד. היא מתארת בספרה מספר מטופלים שלה ואת העבודה שלה איתם. מה ששונה בספר הזה- זה שהיא מתארת במקביל את הטיפול שלה- שהיא מתחילה אצל פסיכולוג, בעקבות פרידה מפתיעה מבן הזוג. מטופלים שלה באים עם מגוון של סיפורים: מפיק הוליוודי מצליח שחי תוך התעצבנות מתמדת על ה"אידיוטים" מסביב, וכבר "פיטר" 2-3 מטפלים אחרי מספר פגישות, כי הם, כאמור, "אידיוטים". אישה צעירה בת 35 ונשואה טרייה, שמגלה זמן קצר אחרי נישואיה גידול ממאיר וסופני. אישה אחרת, מבוגרת, שחיה את חייה תוך ניתוק מילדיה, שכועסים עליה בגלל שזנחה אותם לאב שתיין, שלא מגלה בחייה כל משמעות ומחליטה לתת בטיפול הזה צ'אנס אחרון לחיים האלה, לפני שביום הולדתה ה-70 היא שמה קץ לחייה. ויש עוד. איך אומרים?- עוד יום במשרד בסך הכול.
גוטליב עיתונאית עם וותק והיא בהחלט יודעת לכתוב ולספר סיפור. אבל הכתיבה הקולחת והמרתקת לא באה על חשבון העומק והכנות. גוטליב נכנסת ללא מורא ובכנות אדירה לפינות הכי לא נעימות של הטיפול הפסיכולוגי- שלה עצמה ושל המטופלים שלה. היא מדברת על מה שכולנו מעדיפים לשתוק- ובגלל זה, בעקיפין, מדברים על זה בלי הפסקה.
ובכן, על מה אנחנו לא מדברים ביומיום ומנסים לא לדבר גם בטיפול?
– על זה שרובנו עדיין מתביישים להיות מטופלים. כן כן, גוטליב מקבילה טיפול פסיכולוגי, מהבחינה הזו, לצפייה בפורנו. המון אנשים עושים זאת- ורובם מתביישים בזה ומסתירים. אלא שבמקרה של טיפול- זה ממש לא בצדק. ומי במיוחד מתביישים להיות מטופלים?- ניחשתם נכון, אנשי הטיפול עצמם. בגלל זה גוטליב, שנפרדת לפתע מבן הזוג שאיתו היא כבר חשבה שזה הולך לכיוון של חתונה, מתקשרת לחברה, פסיכולוגית גם היא, ולא מוצאת משהו חכם יותר להמציא מלהגיד שהיא "שואלת בשביל חברה". רק לקראת סוף הספר היא מספרת לאותה חברה שה"חברה" –זאת היא. אז אני לא צריכה טיפול…חברה שואלת J
– על זה שכולנו רוצים להרגיש יותר טוב- אבל לא רוצים להשתנות בשביל זה- ובמיוחד לא רוצים לזרוק את הקביים שלנו. נושא הקביים בולט בצורה ברורה ביותר אצל מטופלים שסובלים מהתמכרויות ( מטופלת צעירה של גוטליב, שנתלית בסירוגין באלכוהול ובבן זוג הרסני)- אבל יש הרבה סוגי קביים- דיכאון, תלות בקשרים, היאחזות במשפחה, בסביבה המוכרת
– על זה שאנחנו לא יכולים לשנות אנשים אחרים. ואם נכעס עליהם בגלל זה- זה לא ממש יעזור. נשאר לנו להשתדל לאהוב אותם ולהתנהל מול כמה שיותר טוב.
– על זה שאיננו יכולים לשנות את נסיבות חיינו, ושנסיבות אלו לא הוגנות כלפי חלקנו. נכון יותר כלפי כולנו- אבל כלפי חלקנו זה פשוט בולט יותר. כשגוטליב עצמה מתלוננת פעם אחת על חוסר הוגנות של חייה למטפל שלה, הוא מגיב "את מדברת כמו ילדה בת 10 שלי. מי אמר לך שהחיים צריכים להיות הוגנים"? פרידה מבן זוג, בעל אלכוהוליסט, גידול ממאיר- הכול חלק מהחבילה. ואין מה לעשות איתה.
– אם נתמזל מזלנו והגענו לחדר לאיש טיפול שאנו מתחברים אליו ומסוגלים לתת בו אמון- מאד ייתכן שנתפרק. וזה בסדר. וגוטליב מפתיעה את עצמה- כשבמפגש הראשון עם הפסיכולוג שלה היא מתיישבת מולו- ופשוט לא מצליחה להפסיק לבכות במשך כל הפגישה הראשונה. מותר לא להיות חזקים כל הזמן . חשוב לא להיות חזקים כל הזמן. אני זוכר איך חבר אמר לי פעם משפט שהוא שמע מהרב בישיבה: "בזוגיות אין משבר" ( משבר במלעיל, כמובן). אז אולי אין בזוגיות משבר במובן של שבירת הכלים- אבל בהחלט יש משברים בין בני הזוג. והדיבור עליהם עלול לעורר הרבה כאב. וכן, קשרים גם נשברים, כי זה טבעו של העולם הלא הוגן ( ע"ע סעיף קודם)
– ועם כל זאת, אנחנו תמיד יכולים לעשות משהו אחר. לקחת אחריות על החיים שלנו. למשל, בהבנה שעלינו לשלם מחיר על הבחירות שלנו. כמו, בלשון הזהב של גוטליב: "אם למלכה היו ביצים, היא הייתה מלך". הבחירה היא לעולם בין אופציות קיימות. ולכל אופציה של מחיר. והאופציה של היעדר הכרעה בין האופציות- גובה לרוב את המחיר היקר ביותר !!!
– העבר בלתי נשלט- אבל אנחנו יכולים להחליט להתנהג היום אחרת- גם אם יום הולדת 70 דופק בדלת ! העתיד הוא בלתי נשלט- אבל גם אם גידול ממאיר קוצב את זממנו, אנו יכולים להחליט איך נעזוב את העולם הזה וכיצד יזכרו אותנו. הכאב בלתי נמנע- אבל ניתן לבחור בחיים למרות הכאב. ניתן להשתחרר מקשר תלותי. ניתן להשתחרר ממחויבות שניתנה תחת לחץ ( ולשלם את המחיר, כמו שגוטליב עושה). ניתן לשפר משהו קטן- ובשביל זה צריך לזרוק קביים ולקחת אחריות.
– קל להגיד "לזרוק קביים ולקחת אחריות". לרוב האנשים זה קשה-עד קשה מאד- עד בלתי אפשרי כמעט. זה מה שאומר לגוטליב הספר הגיי שלה. הוא בוחן את שרירי זרועו המקועקעים תוך כדי שהוא מספר אותה, ומגלה באזניה שהדרך שלו לשפר את ההרגשה שלו, היא להקל את הבדידות במפגשים מיניים אנונימיים עם גברים מהאפליקציות השונות. הוא פעם בשבוע פוגש סטוץ- ומטופליה של גוטליב פעם בשבוע פוגשים אותה. מה כבר ההבדל? אבל, חושבת גוטליב לעצמה תוך כדי הישיבה במספרה, יש הבדל גדול מאד. אחרי המפגשים עם גברים- תוך זמן קצר הספר שלה מתחיל להרגיש שוב בדידות ( ומספר לה על זה בתספורת הבאה). המטרה של טיפול היא לא לייצר לתלות במטפל- אלא להשתחרר. אבל כדי להגיע לשחרור הזה צריך שוב לגעת במה שכואב- למשל, בסיפור ילדות על ילד חלש שמציקים לו בבית ספר ושהוריו לא קיבלו את הנטייה המינית שלו כשהוא יצא מולם מהארון. ושוב, גם פה צריך אומץ כדי לזרוק את הקביים ( אפליקציות). הספר של גוטליב עוד לא מוכן לזה.
– ואפרופו תלות. אם המטרה היא להשתחרר מתלות- אז פירוש הדבר שהטיפול יסתיים. ושוב זה יכאב. כי חיינו הם רצף של פרידות והפרידות כואבות. במיוחד שזו תהיה פרידה מהאדם שאולי בפעם הראשונה בחייך ראה אותך כפי שאתה, הקשיב לך באמת וקיבל אותך באמת. אבל הסיום מגיעה. סיום הטיפול של המטופלים של גוטליב- וגם סיום הטיפול שלה עצמה.
– אנשי טיפול לומדים כללי התנהגות מקצועיים. כללים אלו חשובים והם מאפשרים להם לעשות את העבודה שלהם בלי ליפול לכל מיני מלכודות שמזמנת להם סיטואציה של קרבה פיזית ורגשית יוצאת דופן עם המטופל. כללים אלו הם תוצאה של ניסוי וטעייה של דורות של אנשי טיפול. עם זאת, בסיטואציה הנכונה, איש טיפול יודע גם לצאת המקווים כדי לשרת את המטופל- וחשוב כמובן שהוא יידע שהוא משרת את המטופל ולא את הצרכים של עצמו. וגוטליב אכן "יוצאת מהקווים" עם אחת המטופלות. וגם עם מטופל שמבקש שיחה בסקייפ ( אפורופו זום). ואז המטפל שלה, לקראת סיום הטיפול, גם "יוצא מהקווים" איתה
כל הספר חוזר ומשקף משהו שאולי עד עכשיו טרם הודגש, או הודגש אבל מצריך הרבה יותר- מטפלים הם בני אדם. קשרים זוגיים שלהם מתפרקים, הם נתקעים בפקקים, הילדים כועסים עליהם, הורים שלהם מזדקנים ומתים, הם לפעמים מתקשים לשמור על ערנות מול המטופלים שלהם…וכן, גם הם עושים על המטפלים שלהם גוגל. הישג אמתי של גוטליב הוא בהדגשת האנושיות העמוקה שלה – שכנראה היא גם זו שעוזרת למטופלים שלה. כי טיפול , בסופו של דבר, מחזק החלמה לא כי יושב בחדר המטפל המופלא שיודע הכול- אלא כי יש שני בני אדם בחדר שרואים אחד את השני.
הביקורת הצפויה למדי כלפי ספרה של גוטליב תהיה, מן הסתם, שהיא מתארת- שוב- את בני מעמד הביניים, הוואספים האמריקאיים, שיש להם מספיק כסף ומשאבים אחרים ( השכלה, רשת חברתית, תמיכה משפחתית), כדי להרשות לעצמם טיפול פסיכולוגי פרטי ו"נראה אותך, פסיכולוגית גדולה, מטפלת באם שחורה נרקומנית חד הורית מובטלת שנמצאת בדיכאון ובבידוד מהקורונה"? בהחלט ניתן לדמיין ביקורת כזו. אבל זוהי בדיוק גדולתו של הספר- הוא מראה איך גם מעמד פריווילגי חברתי אין מגן מפני תחלואי העולם ( סרטן, בעל שתיין, פרידה מפתיעה וכו") וגם יכולת להתבונן על האחריות האישית בתוך הסבל וניסיון לצמצם אותו.
אז כן, התרגשתי מאד מספרה של גוטליב, ואפילו דמעתי כמה פעמים. אבל גם- החלטתי שאחרי שנים רבות, גם אני רוצה טיפול כעת. הגיע גם הזמן שלי לצאת מהמוכר והידוע. אבל- לא רוצה להתחיל בזום. כשנחזור לקליניקה!
על כלל ופרט 