המערכת נגד אם ובנה

היום כבר ניתן לומר, שדה- לגיטימציה של הומואים ולסביות דתיים בציבור הדתי נחלה כישלון חרוץ כתופעה. הדבר הבשיל במשך זמן רב וקיבל את הביטוי הסופי במצעד הגאווה הירושלמי ב- 2016, כאשר עשרות רבות מהקהילה הדתית הסטרייטית תומכת יצאו לצעוד איתנו, במחאה על "נאום הסוטים" של הרב יגאל לוינשטיין , ושתיקת הרבנים שנכחו במעמד.

כעת, נראה שציבור החרד"לי מבקש להציב מטרה הרבה יותר צנועה. והוא אכן מצא אותה- בדיוק זמן קצר לפני הבחירות האחרונות , נחשפה זהותו הביולוגית של ילד מגוון מגדרית "רועי" בבי"ס ממ"ד בגבעת שמואל. בהתחלה הייתה שם מחאת ההורים – שהיה סיכוי להרגיע אותה באמצעות הליך של גישור והידברות. אבל אז נכנסו לסיפור רוני ססובר ועורך "בשבע" עמנואל שילה- והתחילה חגיגה של פירומניה ושלהוב. היה להם חשוב למשוך את תשומת לב של כל מי שאפשר למה שקרה, לזעזע את אמות הסיפים, לעורר את ההורים, את הרבנים ואת הפוליטיקאים הדתיים למחות נגד המשך לימודיו של "רועי" בבית הספר-  משל היה כאן לא ילד בן 8 מגוון מגדרית אחד- אלא שכל הפרוגרסיביה העולמית, כולל קרן החדשה לישראל, ג'ורג' סורוס, הפמיניזם הרדיקלי והאנרכיזם הקווירי סימנו לעצמם יעד- לקעקע את חינוך הממ"ד בגבעת שמואל. ילד שלמד במערכת החינוך הזו מזה שנתיים, שרצה להמשיך ללמוד שם, שראשי חמ"ד בהתייעצות עם רבנים החליטו שהוא יכול ללמוד שם – הפך למפלצת שמאיימת להדביק את הילדים האחרים בדיספוריה מהגדרית שלו, ואימו, פרופ' לכימיה אורגנית באוניברסיטת אריאל מינדי לוין – לחורשת מזימות מרושעת שהטעתה הורים וילדים תמימים וגרמה להם לטראומה. כך הופכים את הקורבן לתוקף. ההמשך ידוע – ממ"ד שינה את דעתו והמליץ להעביר את רועי לבית ספר אחר באמצע השנה. ארגון "חברותא" פנה לבית המשפט וזה החליט לדחות את ההעברה לתחילת השנה באה. בנתיים, נראה שהרוחות פחות סוערות. וגם אימא, מינדי לוין, בחרה לספר את גרסתה לסיפור בתקשורת.

נושאי הלפיד העיקריים של טרנספוביה מגזרית הם, כאמור, עורך "בשבע" עמנואל שילה  ויו"ר "בוחרים במשפחה" מיכאל פואה. אחרי חשיפתה של ד"ר לוין, למיכאל פואה היה חשוב לפרסם 2 רשימות ( !) בעיתון "בשבע", כדי להביע את דעתו. סיפורם הכואב של "רועי" ואימו, נהפך תחת ידיו של פואה לסיפור על מזימה מפלצתית, שבה לובי נוראי מפעיל אם מטורפת, שאיבדה את שיקול דעתה, שמתעללת בבת שלה וכופה על כל המערכת לשתף איתה פעולה ע"י מניפולציות ושקרים – וכך גם הדברים נכפו על ההורים. על הדרך, יש שימוש מניפולטיבי ומקוטע בשברי מידע מחקרי לגבי דיספוריה מגדרית של קטינים. אתייחס אליו בקצרה, כי הטיעונים של פואה וגם של שילה מתבססים עליו.

ובכן, עד לאחרונה ממש כל אנשי הטיפול והמחקר בתחום של זהות מגדרית היו בטוחים שלגביה לא קיים גל סוג של השפעת קבוצת השווים ( או "הדבקה חברתית"). בשנים האחרונות, התפרסמו שני מחקרים שאולי מערערים את ההנחה הזו מעט. מחקר אחד ע"י ד"ר ליסה ליטמן מאוניברסיטת בראון ב- 2018 והשני- ע"י מייקל ביילי מאונ' נורת'ווסטרן ב- 2023. שניהם מדברים על זה שייתכן שמסתמן סוג חדש של דיספוריה מגדרית אצל קבוצה אחת מאד מסוימת ומוגדרת – בנות מתבגרות, שלא הפגינו דיספוריה מגדרית טרם גיל ההתבגרות, סבלו ממצוקות נפשיות והיו חשופות לרשתות חברתיות ולמידע על מעברים מגדריים לפני שהן דיווחו על דיספוריה. שני המחקרים עוררו שיח אינטנסיבי וביקורת רבה ושניהם אף מודים שלא הצליחו לבסס אבחון וקיים צורך במחקר נוסף. אך גם אם הם גילו משהו בקרב אותה קבוצת אוכלוסייה – הרי ש"רועי" לא שייך אליה. הוא לא היה בת מתבגרת עם מצוקה רגשית וחשופה לשרתות חברתיות שיום אחד הנחיתה על הוריה שהיא רוצה להיות בן – אלא ילדה ביולוגית בגיל הגן, בלי כל נוכחות ברשת חברתית, שהגיעה לאימא שלה בגיל הגן ואמרה לה בנחרצות שהיא חווה את עצמה כבן. אימא כמובן לא ידעה מה לעשות והתייעצה עם המומחים הטובים ביותר שהיא הכירה ( אזכיר שוב- אימא היא פרופ' לכימיה אורגנית). המומחים יעצו לה פה אחד לסייע ל"רועי" בהליך של מעבר חברתי. זהו תהליך שאמור להקל עליו מבחינה נפשית, ובניגוד לחלק ממנטרות ששילה ופואה מצטטים, ממש לא חייב להוביל לטיפולים הורמונליים- שלרועי בכל מקרה יש כמה שנים טובות עד שהם בכלל יהיו רלוונטיים. כך שבביה"ס בגבעת שמואל בכל מקרה לא יכלה להתרחש שום "הדבקה חברתית" בכל צורה שהיא. בטח כש"רועי" הסתיר את מין המולד שלו. בדיעבד, חלק מהמעורבים פקפקו בשאלה עד כמה היה חכם להסתיר את זהותו הביולוגית של רועי ( ותמיד קל להיות חכמים בדיעבד ). אבל התגובה של פואה ושילה מראה שבעצם כל בחירה שמינדי לוין הייתה עושה- הייתה בחירה גרועה. או שהיא הייתה בוחרת לחשוף את זהותו של רועי- ולהיות מואשמת ב"הדבקה חברתית" – או שהיא הייתה בוחרת להסתיר אותה, כפי שבחרה בהתייעצות עם אנשי מקצוע ורבנים-  ואז להיות מואשמת בשקר והסתרה.

טענה נוספת שנשמעה בהקשר של "הדבקה חברתית" היא שהיום יש מקומות שבהם זה "מגניב" להיות מגוון מגדרית. ייתכן שההחלטה שלא לחשוף את מינו הביולוגי של "רועי" התבססה בין היתר על החשיבה הזו – אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו – אולי באיזשהו בית ספר פרוגרסיבי במיוחד בחוף המערבי, זה "מגניב" להיות קוויר ומגוון מגדרית. אם מישהו, בטעות גמורה, הניח שכך המצב בממ"ד גבעת שמואל – מיכול פואה, עמנואל שילה ורוני ססובר דאגו לשחרר אותו מהר מאד מאשלייתו המסוכנת .

אז האם הקהילה הדתית הגאה ניצחה או הפסידה בגבעת שמואל ?  כנראה שגם וגם. "רועי" לא יסיים את לימודיו עם החברים שלו וילמד בשנה הבאה בחינוך ממלכתי חילוני- ולא ברור אם יבחר באורח חיים דתי. אבל הציבור הדתי הבין, שכמו שנטייה מינית הומולסבית לא "מדלגת" בקלילות מעל ממ"ד ו"בני עקיבא"- כך גם גיוון ודיספוריה מגדרית. "רועי" הוא בוודאות לא הילד האחרון שמתמודד עם זהות מגדרית בחינוך הממ"ד. ולילד ( או ילדה) הבאים שייחשפו בתוך ממ"ד, תהיה תמיכה משמעותית יותר מהמשפחה, מהרבנים, מאנשי הטיפול ומהקהילה הדתית הגאה והתומכת. אנחנו לא נפקיר אף אחד ואף אחת לבד. נכון, דיספוריה מגדרית ומעברים מגדריים של קטינים הם נושאים מאד מורכבים ומאתגרים מהרבה בחינות- וגם מבחינה הלכתית. גם בעולם החילוני, בישראל ובעולם, הדיון בנושא בעיצומו ויש הרבה יותר שאלות מתשובות. דוגמה להתלבטות הזו ניתן לקרוא בספרה הנפלא של ד"ר יוכבד דיבו "איך לדבר עם ילדינו על מיניות ואינטימיות"

" לדעתי, הגישה הליברלית והמתקדמת למגדר, המכירה בכך שאחוז מסוים מכל אוכלוסייה אינו תואם מגדר, סייע לאין ערוך להעניק לאנשים אלו את החירות ולהפוך ממנודים חברתית למקובלים בקהילה. אני מציעה שנקבל בברכה את ההתקדמות שנעשתה בחברה הליברלית שלנו לשים קץ לסבל ולבושה העצומים ולצורך להסתתר, שנכפו בעבר על אנשים שאינם תואמי מגדר, ובמקומות רבים עדיין נכפים עליהם. יש לראות בדבר זה ערך תורני. אבל עלינו גם לזכור שלהצלחות של החברה הליברלית שלנו יש מחיר. בקרב צעירים כיום יש בלבול רב יותר בקשר למגדר ולנטייה מינית שלהם עצמם. .. זהו המאזן המורכב שאנו בחברה הדתית בעלת הגישה החומלת שואפים לשמור. בנוסף לכל זה, עלינו לשאוף לענווה".

אם כן, יש לנו על מי לסמוך ועם מי לדבר. עמנואל שילה ומיכאל פואה ימשיכו לעשות לנו דמוניזציה ולמחוק את האנושיות שלנו ( בדומה לרב לוינשטיין).  אבל רבים אחרים, יבחרו להקשיב לנו, להבין אותנו ולהזדהות גם עם הסיפורים המורכבים יותר. כמו סיפורם של רועי ומינדי לוין. כי בסוף זה מה שמנצח- מצד אחד, עיתונאים, אקטיביסטים ורבנים עם דרשות מלאות פאתוס וזעם על ערכי משפחה, הגדרות יסוד וטרלול פרוגרסיבי – ומהצד השני, אימא שלא מוכנה לוותר על הילד שלה.