ארכיון מחבר: zeeviksh

איש טיפול
כותב
פעיל גאה
מקדיש זמן לחשיבה על השילוב הראוי בין פרט וכלל

מועדון הקרב של הרב לוינשטיין

הציונות הדתית לקראת אחדות או פירוק? הרב יגאל לוינשטיין    זאב שביידל – ויקיפדיה

מהו הכלל הראשון של מועדון קרב?

לא לספר על מועדון קרב!

מהו הכלל הראשון של מכחיש שואה?

להכחיש שהוא מכחיש שואה !

מהו הכלל הראשון של מטפל המרה?

להגיד שהוא לא עושה טיפולי המרה !

רב לוינשטיין שוב עשה את זה. לפני כמעט 4 שנים הוא קרה לנו "סוטים" שש פעמים במשך שלוש דקות, מול קהל של מאות רבנים, וסירב בעקביות להתנצל על כך. בניסיונות הנואשים שלו מאז להסביר את עצמו הוא נקט בכל פעם בתירוץ אחר- החל מזה ש"ככה קוראים לזה בגמרא" וכלה ב"ככה פעם הפסיכיאטרים הגדירו את זה".
והנה- בשנת 2020, הרב מצדד כעת בטיפולי המרה לקטינים, אומר את זה בשידור חי לתלמידים שלו, וטוען במצח נחושה שיש אנשי טיפול שעושים זאת ומצליחים בזה. והכי חשוב- זה לא "טיפולי המרה". כי טיפולי המרה- זה רק מכות חשמל וטיפול בכפייה.

אז בואו נבהיר זאת, בפעם האלף ( ברשותכם, אצטט מנייר עמדה שהכנתי לפני מעט יותר משנה עבור גוף מקצועי)

" באשר לכל הסוגים של "טיפולי ההמרה". ראשית אגדיר: טיפול המרה הוא טיפול , המכוון לשנות את נטייתו המינית של הפרט מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית, כאשר הוא משוכנע שנטייה הומולסבית תמיד מעידה על סטייה או הפרעה כלשהי ואינה יכולה להוות בסיס בזהותו של הפרט. חשוב לציין זאת, בייחוד על רקע הטענה של חלק ממטפלי ההמרה, שנשמעת בשנים האחרונות, שאינם מבצעים טיפולי המרה, כיוון שטיפולי המרה פירושם רק טיפול בעל רכיבים של כפייה , או טכניקה התנהגותית אלימה במיוחד. אין הדבר כך. כמו כן, טיפול שבוחן ביחד עם הפרט את רמת הגמישות של הנטייה המינית שלו, מטפל בטראומות המיניות שלו או בדימוי הגברי שלו ללא אג'נדה מוקדמת, או בוחן את האפשרויות השונות לשלב בין חלקי הזהות השונים של הפרט הוא טיפול לגיטימי ואינו בגדר טיפול המרה"

זאת יש לדעת ולומר בצורה ברורה ונחרצת: נכון לכתיבת שורות אלו, בדצמבר 2018, ישנן ראיות קלושות בלבד ליעילות של כל סוג של טיפולי המרה, כלומר לכך שהם גורמים לשינוי של נטייה מינית מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית באחוז ניכר כלשהו. בשנת 2009, וועדה מיוחדת של האיגוד הפסיכולוגי של ארה"ב פרסמה דו"ח ארוך ומפורט בנושא. הדו"ח בחן את כל החומר המחקרי הרלוונטי והגיע למסקנה שכל סוגי טיפולי ההמרה המוכרים לנו אינם גורמים לפרט להגשים את ההמטרה הטיפולית שלו ברוב המוחלט של המקרים, ובמקרים רבים אף עלולים להסב נזק רגשי . הסתדרות הפסיכולוגים בישראל פרסמה חוות דעת משל עצמה, לאחר שהקימה וועדה עצמאית שדנה ברמת היעילות של טיפולי ההמרה, עם מסקנות דומות מאד לאלו של עמיתיהם בארה"ב. בהקשר הזה, כדאי גם לציין, שנכון להיום רק אישיות רבנית אחת היא בעלת היכרות מקיפה על הספרות של טיפולי ההמרה- הרב חיים רפופורט, ששימש כיועצו של הרב הראשי לבריטניה, הרב יונתן זקס. בשנת 2004 פרסם הרב רפופורט ספר מקיף בנושא ( באנגלית ), בו התייחס, בין היתר, לנושא של טיפולי המרה. מבלי לנקוט עמדה חד משמעית חיובית או שלילית בנושא, הרב רפופורט כתב בנחרצות שטיפולי ההמרה אינם יכולים בשום אופן לשמש כ"פתרון מערכתי" להתמודדות של האנשים ההומולסביים בחברה הדתית .

זאת ועוד. בזמן שיש לנו מעט ידע מחקרי על טיפולי המרה המיועדים למבוגרים, לא היה עד עכשיו אף מחקר אחד על טיפולי ההמרה עבור בני הנוער. מחקר חדש ממש שהתפרסם בנושא מראה כי בני נוער שנשלחו על ידי הוריהם ( הדתיים ושמרניים לרוב ) לטיפולי ההמרה מראים עלייה באחוזי הדיכאון, האובדנות, לצד ירידה בהישגים הלימודיים ותפקוד כללי. כמו כן, יש לציין שאנשי מקצוע שמציעים טיפולי המרה, בניגוד לדעתם של האיגודים המקצועיים בעולם, פעמים רבות מתנהגים בצורה לא אתית גם בתחומים אחרים. נראה כי מקרים של עבירות אתיות או התנהגויות מגונות בקרב מטפלי ההמרה גבוהה במיוחד. עקב כך, אין זה פלא שנכון ל- 2018, שבע מדינות בארה"ב אסרו על טיפולי המרה לקטינים ( מאז מספר המדינות אלו עלה, וגרמניה הצטרפה אליהם ממש לאחרונה)

American Psychological Association. (2009). Resolution on appropriate therapeutic response to sexual orientation distress and change efforts. Retrieved from http://www.apa.org/about/policy/sexual-orientation.aspx

http://www.psychology.org.il/נייר-עמדה-בנושא-טיפולי-המרה

Rapoport, C. (2004). Judaism and Homosexuality : an Authentic Orthodox View. Valentine Mitchell Press: London.

לניתוח עמדתו של רפופורט בעברית, ראה, מאמרי: שביידל, ז. (2006). אח(ר)ים בתוכינו: מקומם של הדתיים ההומולסביים בחברה הדתית. אקדמות, י"ז, עמ' 85- 115.

Ryan, C et. Al ( 2018). Parent- Initiated Sexual Orientation Change Efforts With LGBT Adolescents: Implications for Young Adult Mental Health and Adjustment. Journal of Homosexuality, 4, 2-15.

אני מאתגר בזאת את הרב לוינשטיין להביא לידיעת הציבור איש טיפול אחד, עם קול ופנים, שמוכן להופיע מול מצלמות, לספר על שיטת הטיפול שלו, על אחוזי ההצלחה ודרך מדידתם, שהגיע לאחוזים שהרב מצטט אותם. אני סבור שאיש טיפול כזה לא קיים !

אני מאתגר בזאת את הרב לוינשטיין להביא לידיעת הציבור ולו אדם אחד, עם קול ופנים, שיהיה מוכן לעמוד מול מצלמות ולספר את הסיפור של שינוי הנטייה המינית שהוא עבר, כדי לתת תקווה לכל אותם נערים בני 13-15, שהרב לוינשטיין רוצה לעזור להם, לדבריו. אני סבור שהרב לוינשטיין לא מכיר אנשים כאלה.

אני מאתגר את הרב לוינשטיין לקרוא את העדויות האישיות באתר של המרכז הישראלי למידע על טיפולי ההמרה ולהתייחס אליהם ברמה ציבורית.

במידה שהרב יסרב לעשות את הנ"ל, איאלץ לראות בו גונב דעת הבריות !

ועד שהרב יעשה זאת, אני קורא לכל בני הנוער שמתמודדים עם קונפליקט סביב נטייתם המינית וזהותם הדתית, לקבל טיפול מקצועי ואתי אצל אנשי טיפול אמתיים, עם קול ופנים, שיכולים לעמוד מאחורי שיטות הטיפול שלהם.

להורים של נערים אלו, לתלמידים של הרב לוינשטיין ולרב לוינשטיין עצמו- אני פונה בקריאה להכיר אותנו, הומואים ולסביות דתיים אמתיים, אנשים עם קול ופנים, ולשמוע את הסיפור שלנו.

פסיכולוגים כבני אדם

לורי גוטליב

"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו", לורי גוטליב, מאנגלית שאול לוין, כנרת זמורה, 2020, 463 עמ'

אני מתמקם מול הנייד שלי, שעומד על חצובה. חושב באיזו זווית רואים אותי. ממקם את המצלמה, את הזווית של הכיסא. לוקח לעצמי כוס מים. כן, אני הולך לעשות את הטיפול הראשון שלי בזום. אין ברירה, לא ברור מתי הבידוד נגמר ואת העבודה הטיפולית חייבים להמשיך. אני משתדל מאד לאסוף את עצמי ולהיות ממוקד. אני גם עוד לא שולט הכי טוב בזום. אבל …גם כשאני משתדל להיות ממוקד, אני עם הרגשה מאד ברורה שלא ממש ברור לי מה אני חושב על הטיפול הזה. ועל המסגרת הזו. ועל זה שלראשונה בחיי אינני נפגש עם המטופל על השטח הנייטראלי של הקליניקה, אלא מכניס אותו אליי הביתה. וגם הוא מכניס אותי אליו הביתה. האם מהמצלמה רואים את תריסי הפלסטיק הלא נקיים ?

את ספרה של לורי גוטליב ראיתי בחנויות הספרים עוד טרם פרוץ הקורונה. השם היה מוכר לי- זכרתי אותה ככותבת ועורכת ב"אטלנטיק מגזין" שפרסמה בזמנו כתבה ארוכה ונלהבת על החשיבות של "להתפשר בבחירת בן הזוג ולבחור…מישהו". כנראה, גם בעקבות זה לא חשבתי שהפעם יש איזה להיט נפלא והמילים הנלהבות של ארוין יאלום על הכריכה האחורית רק הוסיפו את חוסר האמון- אני שייך לדור הישן והמרובע, במידת מה, שמאמין ש"דבר טוב לא צריך לפרסם עד כדי כך". אבל תקופת "שקט הקורונה" פינתה לי זמן קריאהו…אודה שנהגתי בדיוק כמו יאלום- התחלתי לקרוא את הספר והתקשיתי לסיים. אמנם זה לא לקח שבת אחת, אלא שתיים- אבל החוויה הייתה עוצמתית מאד. בכנות- לא זכור מתי הייתה הפעם האחרונה בה ספר עיון הביא אותי לדמעות.

ובכן- לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית- וקודם לכן למדה רפואה- וקודם לכן הייתה הייתה בהוליווד. היא מתארת בספרה מספר מטופלים שלה ואת העבודה שלה איתם. מה ששונה בספר הזה- זה שהיא מתארת במקביל את הטיפול שלה- שהיא מתחילה אצל פסיכולוג, בעקבות פרידה מפתיעה מבן הזוג. מטופלים שלה באים עם מגוון של סיפורים: מפיק הוליוודי מצליח שחי תוך התעצבנות מתמדת על ה"אידיוטים" מסביב, וכבר "פיטר" 2-3 מטפלים אחרי מספר פגישות, כי הם, כאמור, "אידיוטים". אישה צעירה בת 35 ונשואה טרייה, שמגלה זמן קצר אחרי נישואיה גידול ממאיר וסופני. אישה אחרת, מבוגרת, שחיה את חייה תוך ניתוק מילדיה, שכועסים עליה בגלל שזנחה אותם לאב שתיין, שלא מגלה בחייה כל משמעות ומחליטה לתת בטיפול הזה צ'אנס אחרון לחיים האלה, לפני שביום הולדתה ה-70 היא שמה קץ לחייה. ויש עוד. איך אומרים?- עוד יום במשרד בסך הכול.

גוטליב עיתונאית עם וותק והיא בהחלט יודעת לכתוב ולספר סיפור. אבל הכתיבה הקולחת והמרתקת לא באה על חשבון העומק והכנות. גוטליב נכנסת ללא מורא ובכנות אדירה לפינות הכי לא נעימות של הטיפול הפסיכולוגי- שלה עצמה ושל המטופלים שלה. היא מדברת על מה שכולנו מעדיפים לשתוק- ובגלל זה, בעקיפין, מדברים על זה בלי הפסקה.

ובכן, על מה אנחנו לא מדברים ביומיום ומנסים לא לדבר גם בטיפול?

על זה שרובנו עדיין מתביישים להיות מטופלים. כן כן, גוטליב מקבילה טיפול פסיכולוגי, מהבחינה הזו, לצפייה בפורנו. המון אנשים עושים זאת- ורובם מתביישים בזה ומסתירים. אלא שבמקרה של טיפול- זה ממש לא בצדק. ומי במיוחד מתביישים להיות מטופלים?- ניחשתם נכון, אנשי הטיפול עצמם. בגלל זה גוטליב, שנפרדת לפתע מבן הזוג שאיתו היא כבר חשבה שזה הולך לכיוון של חתונה, מתקשרת לחברה, פסיכולוגית גם היא, ולא מוצאת משהו חכם יותר להמציא מלהגיד שהיא "שואלת בשביל חברה". רק לקראת סוף הספר היא מספרת לאותה חברה שה"חברה" –זאת היא. אז אני לא צריכה טיפול…חברה שואלת J

על זה שכולנו רוצים להרגיש יותר טוב- אבל לא רוצים להשתנות בשביל זה- ובמיוחד לא רוצים לזרוק את הקביים שלנו. נושא הקביים בולט בצורה ברורה ביותר אצל מטופלים שסובלים מהתמכרויות ( מטופלת צעירה של גוטליב, שנתלית בסירוגין באלכוהול ובבן זוג הרסני)- אבל יש הרבה סוגי קביים- דיכאון, תלות בקשרים, היאחזות במשפחה, בסביבה המוכרת

על זה שאנחנו לא יכולים לשנות אנשים אחרים. ואם נכעס עליהם בגלל זה- זה לא ממש יעזור. נשאר לנו להשתדל לאהוב אותם ולהתנהל מול כמה שיותר טוב.

על זה שאיננו יכולים לשנות את נסיבות חיינו, ושנסיבות אלו לא הוגנות כלפי חלקנו. נכון יותר כלפי כולנו- אבל כלפי חלקנו זה פשוט בולט יותר. כשגוטליב עצמה מתלוננת פעם אחת על חוסר הוגנות של חייה למטפל שלה, הוא מגיב "את מדברת כמו ילדה בת 10 שלי. מי אמר לך שהחיים צריכים להיות הוגנים"? פרידה מבן זוג, בעל אלכוהוליסט, גידול ממאיר- הכול חלק מהחבילה. ואין מה לעשות איתה.

אם נתמזל מזלנו והגענו לחדר לאיש טיפול שאנו מתחברים אליו ומסוגלים לתת בו אמון- מאד ייתכן שנתפרק. וזה בסדר. וגוטליב מפתיעה את עצמה- כשבמפגש הראשון עם הפסיכולוג שלה היא מתיישבת מולו- ופשוט לא מצליחה להפסיק לבכות במשך כל הפגישה הראשונה. מותר לא להיות חזקים כל הזמן . חשוב לא להיות חזקים כל הזמן. אני זוכר איך חבר אמר לי פעם משפט שהוא שמע מהרב בישיבה: "בזוגיות אין משבר" ( משבר במלעיל, כמובן). אז אולי אין בזוגיות משבר במובן של שבירת הכלים- אבל בהחלט יש משברים בין בני הזוג. והדיבור עליהם עלול לעורר הרבה כאב. וכן, קשרים גם נשברים, כי זה טבעו של העולם הלא הוגן ( ע"ע סעיף קודם)

ועם כל זאת, אנחנו תמיד יכולים לעשות משהו אחר. לקחת אחריות על החיים שלנו. למשל, בהבנה שעלינו לשלם מחיר על הבחירות שלנו. כמו, בלשון הזהב של גוטליב: "אם למלכה היו ביצים, היא הייתה מלך". הבחירה היא לעולם בין אופציות קיימות. ולכל אופציה של מחיר. והאופציה של היעדר הכרעה בין האופציות- גובה לרוב את המחיר היקר ביותר !!!

העבר בלתי נשלט- אבל אנחנו יכולים להחליט להתנהג היום אחרת- גם אם יום הולדת 70 דופק בדלת ! העתיד הוא בלתי נשלט- אבל גם אם גידול ממאיר קוצב את זממנו, אנו יכולים להחליט איך נעזוב את העולם הזה וכיצד יזכרו אותנו. הכאב בלתי נמנע- אבל ניתן לבחור בחיים למרות הכאב. ניתן להשתחרר מקשר תלותי. ניתן להשתחרר ממחויבות שניתנה תחת לחץ ( ולשלם את המחיר, כמו שגוטליב עושה). ניתן לשפר משהו קטן- ובשביל זה צריך לזרוק קביים ולקחת אחריות.

קל להגיד "לזרוק קביים ולקחת אחריות". לרוב האנשים זה קשה-עד קשה מאד- עד בלתי אפשרי כמעט. זה מה שאומר לגוטליב הספר הגיי שלה. הוא בוחן את שרירי זרועו המקועקעים תוך כדי שהוא מספר אותה, ומגלה באזניה שהדרך שלו לשפר את ההרגשה שלו, היא להקל את הבדידות במפגשים מיניים אנונימיים עם גברים מהאפליקציות השונות. הוא פעם בשבוע פוגש סטוץ- ומטופליה של גוטליב פעם בשבוע פוגשים אותה. מה כבר ההבדל? אבל, חושבת גוטליב לעצמה תוך כדי הישיבה במספרה, יש הבדל גדול מאד. אחרי המפגשים עם גברים- תוך זמן קצר הספר שלה מתחיל להרגיש שוב בדידות ( ומספר לה על זה בתספורת הבאה). המטרה של טיפול היא לא לייצר לתלות במטפל- אלא להשתחרר. אבל כדי להגיע לשחרור הזה צריך שוב לגעת במה שכואב- למשל, בסיפור ילדות על ילד חלש שמציקים לו בבית ספר ושהוריו לא קיבלו את הנטייה המינית שלו כשהוא יצא מולם מהארון. ושוב, גם פה צריך אומץ כדי לזרוק את הקביים ( אפליקציות). הספר של גוטליב עוד לא מוכן לזה.

ואפרופו תלות. אם המטרה היא להשתחרר מתלות- אז פירוש הדבר שהטיפול יסתיים. ושוב זה יכאב. כי חיינו הם רצף של פרידות והפרידות כואבות. במיוחד שזו תהיה פרידה מהאדם שאולי בפעם הראשונה בחייך ראה אותך כפי שאתה, הקשיב לך באמת וקיבל אותך באמת. אבל הסיום מגיעה. סיום הטיפול של המטופלים של גוטליב- וגם סיום הטיפול שלה עצמה.

אנשי טיפול לומדים כללי התנהגות מקצועיים. כללים אלו חשובים והם מאפשרים להם לעשות את העבודה שלהם בלי ליפול לכל מיני מלכודות שמזמנת להם סיטואציה של קרבה פיזית ורגשית יוצאת דופן עם המטופל. כללים אלו הם תוצאה של ניסוי וטעייה של דורות של אנשי טיפול. עם זאת, בסיטואציה הנכונה, איש טיפול יודע גם לצאת המקווים כדי לשרת את המטופל- וחשוב כמובן שהוא יידע שהוא משרת את המטופל ולא את הצרכים של עצמו. וגוטליב אכן "יוצאת מהקווים" עם אחת המטופלות. וגם עם מטופל שמבקש שיחה בסקייפ ( אפורופו זום). ואז המטפל שלה, לקראת סיום הטיפול, גם "יוצא מהקווים" איתה

כל הספר חוזר ומשקף משהו שאולי עד עכשיו טרם הודגש, או הודגש אבל מצריך הרבה יותר- מטפלים הם בני אדם. קשרים זוגיים שלהם מתפרקים, הם נתקעים בפקקים, הילדים כועסים עליהם, הורים שלהם מזדקנים ומתים, הם לפעמים מתקשים לשמור על ערנות מול המטופלים שלהם…וכן, גם הם עושים על המטפלים שלהם גוגל. הישג אמתי של גוטליב הוא בהדגשת האנושיות העמוקה שלה – שכנראה היא גם זו שעוזרת למטופלים שלה. כי טיפול , בסופו של דבר, מחזק החלמה לא כי יושב בחדר המטפל המופלא שיודע הכול- אלא כי יש שני בני אדם בחדר שרואים אחד את השני.

הביקורת הצפויה למדי כלפי ספרה של גוטליב תהיה, מן הסתם, שהיא מתארת- שוב- את בני מעמד הביניים, הוואספים האמריקאיים, שיש להם מספיק כסף ומשאבים אחרים ( השכלה, רשת חברתית, תמיכה משפחתית), כדי להרשות לעצמם טיפול פסיכולוגי פרטי ו"נראה אותך, פסיכולוגית גדולה, מטפלת באם שחורה נרקומנית חד הורית מובטלת שנמצאת בדיכאון ובבידוד מהקורונה"? בהחלט ניתן לדמיין ביקורת כזו. אבל זוהי בדיוק גדולתו של הספר- הוא מראה איך גם מעמד פריווילגי חברתי אין מגן מפני תחלואי העולם ( סרטן, בעל שתיין, פרידה מפתיעה וכו") וגם יכולת להתבונן על האחריות האישית בתוך הסבל וניסיון לצמצם אותו.

אז כן, התרגשתי מאד מספרה של גוטליב, ואפילו דמעתי כמה פעמים. אבל גם- החלטתי שאחרי שנים רבות, גם אני רוצה טיפול כעת. הגיע גם הזמן שלי לצאת מהמוכר והידוע. אבל- לא רוצה להתחיל בזום. כשנחזור לקליניקה!

בחזרה משם

הרבלין

יהונתן הרבלין, "גם אני הייתי שם", כינרת- זמורה ביתן, ישראל 2019, 270 עמ'

הייתי מסופח לגדוד מילואים שתפקידו – לדאוג לצרכים של החיילים הפצועים ומשפחותיהם. התעסוקה הרצינית הראשונה שלי הייתה ב"צוק איתן". הגדוד הוצב באחד מבתי החולים בארץ ודאגנו כמיטב יכולתנו לחיילים, כשאני נמצא על תקן של איש מקצוע בתחום של בריאות הנפש. הגדוד סעד בחדר האוכל של סגל בית החולים. באחד הימים, התיישבתי לאכול באותו שולחן עם אחד הרופאים הבכירים. הוא ראה את המדים שלי ושאל מהו תפקידי בכוח? הסברתי לו בקצרה. "טוב"- הוא אמר לי- "אני מקווה שאתם עושים את העבודה שלכם טוב. הרבה מחבריי חזרו ממלחמת יום כיפורים שרוטים לגמרי וככה הם מסתובבים מאז.

מבצע "צוק איתן" ( או "מלחמת עזה מספר …) הטביע חותם מורכב על החברה הישראלית. מצד אחד- כבר מזמן לא הייתה התאחדות כל כך נלהבת של עם ישראל, חזית ועורף גם יחד, מאחורי מטרות הלחימה. חוויתי הרגשה שמשהו שנפרם אולי במלחמת יום כיפור ואולי במלחמת לבנון הראשונה, חוזר ומתאחה לנגד עיניי. היה ברור לכולם שחייבים להגן על יישובי הדרום, ושהמנהרות הן סכנה ממשית. חטיפת שלושת הנערים המחישה בצורה זוועתית למדי את רמת האכזריות של האויב- ולכן ההרגשה הייתה שכל עם ישראל שם. כאיש אחד בלב אחד.

מאידך, זה היה מבצע שגרר אחריו הרבה אי שביעות רצון, חוסר בהירות לגבי השאלה מה היו המטרות שלו, האם הושגו ומה עכשיו? אולי דווקא על רקע ההתלהבות, השאלות הללו היו נרחצות יותר. התאחדנו כולנו- ומה הלאה? מה עכשיו? מתי המבצע הבא? האם המחיר היה שווה? ולצד השאלות האלו- התעצמה גם הביקורת על אופן תכנון לקוי של חלק מהמבצעים- בראש ובראשונה דיון תקשורתי נרחב על תקלת הדמים של הנגמ"ש בסג'עייה.

אבל היה ל"צוק איתן" עוד צד- שיש לכל לוחמה, אך מטבע הדברים שהוא מדובר פחות. זהו צדם של אלו שהלוחמה פצעה אותם נפשית וסובלים מרמות שונות של תסמונת פוסט טראומטית ( PTSD). אלו מתחלקים לשתי קבוצות- אנשים שנפצעו פיזית במהלך המבצע- ואלו שהיו עדים למותם או פציעתם של חבריהם , או שהלוחמה והמתח הנפשי שכרוך בה הציפו אצלם את טראומות העבר, שלא היו קשורות ללוחמה דווקא. כך, זמן קצר אחרי תום המבצע התפרסם סיפורו של חייל שהלוחמה הציפה אצלו טראומה של פגיעה מינית שחווה בילדותו, וכיוון שלא מצא במהרה את המענה הטיפולי למצוקתו- שם קץ לחייו.

"גם אני הייתי שם", ספר הביכורים של יהונתן הרבלין- מספר את הסיפור שלו ושל דורו. הגיבור- יער לורנט, חייל קרבי שלחם בעזה- מתואר בתחנות חייו השונות, לפני ואחרי הטראומה של "צוק איתן"- בטירונות קרבית, שגובה ממנו המון כוחות נפשיים ופיזיים וגם שמה אותו במצבים משפילים. הוא מלווה ע"י משפחתו לטיול בדרום אמריקה- שאליו יצא אחרי שעבר התערבות טיפולית ראשונית בטראומה שלו. הוא מתואר תוך כדי הטיפול- עם לבטים וכאב שצף, עם התקפי זעם, עבודה שהוא לא מצליח להחזיק, ומריבות עם בת הזוג. הוא מתואר במסע בין המדינות השונות של דרום אמריקה, שאף הוא מצריך מאמץ פיזי ומנטאלי לא קל לפעמים וכולל הרבה סכנות וגם הרבה לבד. וכמובן- בתוך עולם דמיוני ומסויט של הלוחמה בעזה, שאין כל דרך להיות מוכן נפשית באמת למה שפוגשים שם- ובטח שלא לאובדן של מפקד וחבר טוב.

חוויה פוסט טראומטית כבר תוארה בספרות, ישראלית ועולמית, פעמים רבות. ובכל זאת, בכל פעם שמישהו עושה שוב את הצעד הזה- זוהי שוב "יציאה מהארון" של בדידות וסבל, של הסתרה וחוסר הבנה, של הסביבה וגם של עצמך. מוסף של אחד העיתונים פרסם לאחרונה מקבץ זיכרונות של כמה חיילים ממוצב "בופור". אחד מהם סבל במשך שנים מדיכאון, ולא תפקד בעבודה ובזוגיות, כאשר הדבר היחיד פחות או יותר שלמענו הוא יצא מהבית, היה עיסוק באמנות הלחימה- שכאמור, עוררה אותו לצאת מהבית, אך ממש לא פתרה את הבעיה. לא היו לו תסמינים קלסיים של פוסט טראומה והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ה"אסימון" נפל לו יום אחד, כשהוא ישב בבית עם חברתו דאז, והיא אמרה לו: "אני חושבת שאין לך כלום. אתה פשוט צריך לצאת ולעבוד". אותו לוחם לשעבר ואמן לחימה בהווה פרץ בבכי, ופשוט חזר בלי הפסקה על המשפט: "אבל אני לא עצלן, אני לא עצלן". אחרי זה הוא הגיע להחלטה על תהליך טיפולי, ארוך וקשה, שלדבריו גם החמיר את מצבו הרגשי בשלבים הראשונים.

יער, גיבורו של הרבלין, עובר תהליך דומה. הוא חוזר מעזה- אך עזה מסרבת לצאת ממנו והוא לא מבין "מה לא בסדר". מדוע הוא לא מצליח להחזיק מערכת יחסים ורב עם החברה שלו? מדוע הוא לא מחזיק עבודה? מדוע הוא חש את הנפילות הרגשיות שלו? וכמובן, האם הוא "נדפק בלי תקנה", – או יחזור לקדמותו, מתישהו? תשובתו של שלמה, איש הטיפול, היא שלילית- כבר בתחילת הספר. "עברת אירוע מאד קשה"- הוא אומר ליער- "אירוע שממנו אולי אף פעם לא תחלים לגמרי. עם זאת, אנחנו נעשה ככל שניתן על מנת שתחזור לחיים נורמליים, ככל האפשר".

תחנתו הראשונה של יער ל"חיים נורמליים, ככל האפשר "- היא פחית קולה. כמה שזה נשמע מוזר, דווקא אותה המטפל שלו מביא לשיחה הטיפולית הראשונה. כי אחד המאפיינים המובהקים של הפוסט טראומה היא שהייה במרחב כלשהו שהוא לא כאן ועכשיו- והמטרה העיקרית של הטיפול היא החזרה להווה והיכולת לשמר את רצף בין הווה לעבר. בהמשך הספר, נראה עוד הרבה סמלים של החפצים החומריים וחוויות רגשיות שעוזרים להתחבר למציאות של "כאן ועכשיו": המאמץ והזיעה של הרכיבה על האופניים. הטעם של המאכלים הדרום אמריקאיים. טוב ליבה של משפחת איכרים פשוטה וענייה בברזיל. וכמובן- אופני הכביש שנדדו עם הגיבור בכל דרום אמריקה וזכו לשם החיבה "יולנדה".

ואם כבר מדברים על הנוכחות והחיבור. אחד הדברים שלהם מתפתה כמעט כל מי שסובל מתסמינים פוסט טראומטיים, מתוך אמונה שהם יכולים לסייע בהיעלמות לזמן קל מהכאב של "כאן ועכשיו"- הם שימוש בסמים ממשפחת הקנאביס ( ושמא גם זה הופך את דרום אמריקה ליעד תיירותי מועדף…). התלבטות זאת פוגשת את כל מי שמתמודד בנושא. "הוא התחיל לעשן בארבעת החודשים האחרונים של השירות שלו. מיד אחרי המלחמה חיפש כל דרך אפשרית לעמעם את הכאב, את הטירוף. אף אחד לא דיבר איתם על מה שקרה, והוא לא דיבר עם אף אחד על מה שקרה, אז הוא פנה לכל דבר אחר שאולי היה יכול לעזר לו. במשך תקופה ארוכה באמת אהב לעשן. כל החברים שלו עישנו, והוא עבד רוב שעות היממה. הפעילות היחידה שהייתה לו עם אנשים אחרים, שלא מהעבודה, סבבה סביב העישון" ( עמ' 125) בארץ יער מחליט לוותר על העישון- אבל בדרום אמריקה, ברגע של לבד ועם כמות גדולה של קנאביס לידו, שהתגלגלה אליו עקב "צירוף מקרים" ( מפנה פחות אמין בעלילה) – הוא מחליט לחזור להרגשה הטובה- שבמהרה הופכת לסיוט. יש בכך אמירה חשובה של הגיבור- בהתמודדות עם פוסט טראומה יש כאב, יש קושי- אבל אין קיצורי דרך כימיקליים או טבעיים להתגבר על הקושי הזה.

ככלל, הספר כתוב היטב ומצליח לשמור על האיזון בין שני קטבים: זהו אינו תיאור "החור השחור" של זוועה- ומאידך, גם לא "סיפורי קרבות" של לוחם מהולל. הרבלין בונה עלילה יחסית מורכבת שנעה על כמה צירים, משלב תיאורים יפים עם נגיעה מאוזנת בעולמו הרגשי של הגיבור ובסך הכול יוצר דמות אנושית שההתמודדות שלה מעוררת אמפתיה. נראה ששיוך סוגה המדויק ביותר יהיה "מסע הגיבור" שנלחם בשדיו הפנימיים. הוא אינו סיפור אוטוביוגרפי במובן הצר של המילה, כיוון שיש כאן דמות ספרותית שאינה המחבר וגם קו עלילה. הספר עשוי כמובן לעורר הזדהות אצל אנשים נוספים ש"היו שם"- ובאותה מידה להפגיש את הקורא ש"לא היה שם" עם עולמו של נפגע הפוסט טראומה כדמות אנושית שלמה, שחייה לא מתחילים ב"אירוע"- וגם לא מסתיימים ב"טיפול" כלשהו. הספר נקרא בשטף ומעורר ציפייה להמשך התפתחותו של הרבלין כסופר. בצד החסר מעט, ניתן לציין התייחסות מקוטעת וסכימטית למשפחת המוצא של הגיבור, שבאה קצת כ"רקע לסיפור הפסיכולוגי" ודי נדחית לצד העלילה.

קראתי בהרבלין ונזכרתי בטבעיות בספר אחר בנושא, שהקדים אותו ב- 16 שנה- "רסיס ממגש הכסף" של מנחם אנסבכר, שבו הוא מגולל איך לקראת סוף שנות ה-90 הוא החליט לטפל בפוסט טראומה שלו ממלחמת יום כיפור. את משפט המחץ שהוא עונה למטפלת של משרד הביטחון, ששואלת אותו, מדוע הוא רוצה טיפול, כי על פניו הוא נראה אדם מתפקד- "כן, אני מתפקד, אבל אני לא חי". חברה ישראלית הייתה אז במקום מאד אחר כלפי נפגעי פוסט טראומה. הם חיו בהרגשה שהם "אשמים" על עצם זה שהם דורשים תשומת לב על הדברים שהיו לפני שנים או עשורים, במקום "פשוט להמשיך הלאה בחייהם". כמה אומץ נדרש מאנסבכר אז כדי לספר את הסיפור שלו- וכמה, אולי בלי לדעת, אף הוא סלל דרך עבור הרבלין. וברור שעבור שניהם- עצם כתיבת הספר הייתה חלק מהטיפול. כי חוויה פוצעת יכולה להפוך למקור של עוצמה, ולא רק של כאב- רק אם יודעים לשלב אותה בחיים ולעשות ממנה סיפור.

אז כעת, הסיפורים של הרבלין ואנסבכר הפכו לחלק מהסיפור הכולל שלנו כאן והם עוזרים לאחרים לבנות את הסיפור שלהם. של צמיחה מתוך כאב. ישראל תמשיך כנראה, למרבה הצער, להילחם מדי פעם על הביטחון שלה, וגם במקרה של הלוחמה המוצדקת והמוסרית ביותר, זה יגבה פגיעות בגוף ובנפש. אולי לא נוכל להיות בעתיד הנראה לעין "מדינה נורמלית". אבל נוכל לבנות, כמו אנסבכר, הרבלין וחבריהם "את החיים הנורמליים ככל האפשר".

פורסם במוסף “שבת” 6.3.20

מהי משפחה נורמלית- ביקורת ספר

תוצאת תמונה עבור בין היצר ליוצר

אייל זק, "בין היצר ליוצר"- נראטיבים של הומואים דתיים, הוצאת רסלינג, ישראל, 2019, 160 עמ'

כמעט כל יומיים יש כאן סערה חדשה בכוס מים. כעת כבר כמעט מיצינו את סערת "הרב פרץ וטיפולי המרה". מישהו עוד זוכר שרק לפני חודש היינו ב"מהי משפחה נורמלית ולמה מורידים את השלטים של תנועת "חזון".?

כלומר , יש בארץ אנשים שלפחות להם ברור שהם יודעים , מהי "משפחה נורמלית"

אז בואו ננסה רגע תרגיל מחשבתי, לאתגר אותם.

כבוד רבני תנועת החזון, הרבנים אבינר, לוינשטיין, טאו, שמואל אליהו…וכל המצטרפים. אתם טוענים, שאתם יודעים מהי משפחה נורמלית. אז בואו ותסבירו לנו בבקשה- האם גבר הומוסקסואל שנשוי לאישה, זו משפחה נורמלית, לשיטתכם ?

אני מדמיין לעצמי את כבוד הרבנים זזים במקומותיהם באי נוחות. הצלחתי קצת להביך אותם. כבר טוב.

מן הסתם חלק יענו משהו כמו : "בטח משפחה נורמלית, לכל אחד יש יצר הרע, הוא צריך להתמודד", חלק יענו "מה פתאום…" וחלק ישמרו על זכות השתיקה.

העניין הוא שלפחות חלק מחבריי מהקהילה הדתית הגאה, שאלה כזו יכולה להביך לא פחות. חלקם מן הסתם ייראו בזה נישואי שקר, מתכון לאומללות ולהתכחשות עצמית , ומצב שפתרון יחיד בו הוא יציאה מהארון.

אבל מה עם לשאול את הגייז הדתיים הנשואים עצמם?

זה בדיוק מה שעושה אייל ז"ק, ד"ר לעבודה סוציאלית, מטפל ומרצה. במשך שנים הוא היה כתובת למענה טיפולי עבור גברים הומוסקסואלים דתיים נשואים ובמסגרת הטיפול גם ערך עבודת מחקר שהפכה לדוקטורט וכעת- לספר בהוצאת "רסלינג" ( נראה לי ש"ספריית בית אל" לא הייתה אופציה). והספר מתאר, כלשון תת הכותרת את ה"נראטיבים של ההומואים הדתיים".

ברור שעבור חוקר הנרטיבים, סיפור של הומואים דתיים נשואים הוא מרתק, כי הוא מנסה לקשר על קצוות תודעה שקשה מאד עד בלתי אפשרי לקשר ביניהם. כפי שאומר משפט הפתיחה של הספר : "אין ספק שלהיות הומו ולהיות דתי ולהיות נשוי זה מין משולש כזה שהוא …אפילו לא היית מגדיר את זה כמשולש, אלא …כשלוש קצוות שקשה מאד לחבר ביניהם, או אפילו אפשר להגיד שזה בלתי אפשרי לחבר אותם.

ובכל זאת, ז"ק הולך ומגלה את סיפורם האישי של ההומוסקסואלים הדתיים הנשואים לנשים ( חלקם בזמן הראיון כבר גרושים). הספר מכיל , בחלק הראשון, מבוא מקיף ומצוין לדיון בשאלת ההומואים היהודים הדתיים בישראל ובחברה הדתית, תוך התוויה של כל כיווני השיח העיקריים בשנים האחרונות, התייחסות לטיפולי ההמרה ולארגונים הדתיים הגאים העיקריים. בהמשך, המחבר מראיין ומנתח עמדות.

אומר את האמת- היה לי צפי לאיזה סיפור אחיד ולא מרנין במיוחד. ציפיתי או לתיאור של אומללות נוראית וכוללת- או למעין הצדקה עצמית אפולוגטית והניסיון לטשטש את הקונפליקט. במקום זאת, קיבלתי תיאור עשיר ומורכב, שמתאר את כל המורכות ללא כחל ושרק, שעוקב אחרי הדילמות והלבטים, שאין בו שום פתרון קסם ולא תרופת פלא ולא ברירת מחדל- אך יש סיפור ש מורכבות, התמודדות איתה ומציאת דרך התמודדות שהיא לעולם אישית ואין מה לגזור ממנה הכללה כלשהי. יש הומואים דתיים נשואים שמרגישים בקשר שלהם איום ונורא ומאמינים שהוא יתפרק- וחלק פירקו את החבילה זה מכבר. עם זאת, רובם לא מצטערים בדיעבד, בטח כשיש ילדים בתמונה. אחרים, עושים ככל יכולתם לתחזק את מסגרת הנישואין, חלק מתוך מידור רגשי ( "הגברים זה לסקס והנשים- לאהבה"), חלק מתוך מאבק עצמי מתמיד ונפילות חוזרות וחלק- מתוך השלמה בדיעבד.

אמת- יש בספר פרקים שקשים לקריאה. הפרק שעוסק בחווית האשמה, מתאר תחושת אשמה מתמדת ומרעילה אצל רבים מהמרואיינים. מאידך, יש גם מסרים של תקווה, בהם מרואיינים מצליחים להגיע לעמק השווה עם אורח חייהם ואמונתם ולהתקיים כמיטב היכולת. מציאתה של קהילה תומכת, מקום של שיתוף כנה ( אפילו במסגרת הראיון לספר), מציאת דמות רבנית תומכת, מציאת מרחב פרשני אישי להלכה- כל אלו יכולים לייצר תחושה חדשה ולחבר את הקצוות הבלתי מתחברים או לכל הפחות לסייע לחיות עם חוסר החיבור.

באחרית הדבר המרגשת, ז"ק מתאר את השינוי שהוא עצמו עבר תוך כדי המחקר. הוא מספר על הנחות העבודה שאיתם הגיע למחקר- ושהתחילו להשתנות בהדרגה במהלך העבודה. הוא ראה את הדת כתפיסה חשוכה וחונקת, את האותנטיות כמרחב להגשמה עצמית אישית ואת ברירת המחדל הנכונה כפירוק של מסגרת שלא מאפשרת הגשמה אישית. במהלך המחקר, ז"ק התחיל להכיר את פניה האחרים של האמת- את הצד המכיל , המחדש והיצירתי של ההלכה, את החשיבות של ההשתייכות הקהילתית והדתית לצד ההגשמה האישית ואת היכולת לשמר את המסגרת ולהגמיש אותה, בלי לפרק בהכרח. בקרב חלק מהרבנים וכותבים מהצד הפחות- מקבל את הקהילה הדתית הגאה, ישנו משפט נפוץ שאסור לקבל את המחקרים בנושא, מכיוון שהם כולם "מוטי אג'נדה". והנה, יש פה מחקר שעורר שינוי אצל החוקר !

במאמר מוסגר, חשוב לציין שמחקרו של ז"ק משתלב בכיוון שקיים בספרות המחקרית והטיפולית על הלהט"ב: האפשרות של קיום המשפחות המעורבות מבחינת הנטייה המינית ( Mixed orientation marriage) ואת מגוון האפשרויות הפתוחות בפני אלו שרוצים לקיים מסגרת זו. נראה שספרו של ז"ק מתאר חוויה שבו הקהילה הדתית הגאה כבר מרגישה את עצמה במקום בוגר ויציב די הצורך, על מנת להכיל אופציות ואפשרויות שאינן כוללות בהכרח יציאה מהארון או הצהרה פומבית אחרת בדבר הזהות האישית. מתברר, שגם בקהילה הגאה, אין דגם אחד מחייב של משפחה "נורמלית" ואין מידה אחת שמתאימה לכולם. דגל קשת הגאווה של הקהילה הגאה, הדתית והכללית, מכיל עוד ועוד גוונים, וספרו של ז"ק הוא תרומה מחקרית ואישית חשובה להבנת המורכבות המעשירה הזו.

של מי הבעיה הזאת?- תגובה לקלמן ליבסקינד

 

    תוצאת תמונה עבור קלמן ליבסקינד  אני במצעד

שלום קלמן

שמי זאב שביידל, אני פעיל בקהילה הדתית הגאה, ורציתי לכתוב לך בעקבות הרשימה שפרסמת תחת כותרת : "די לסתימת הפיות". זה חשוב לי משני טעמים: ראשית, כי אני חולק על כמה מהטיעונים שלך, וחושב שהם מספקים תמונה חלקית ומקוטעת (וכתבת שחשוב לך לקדם שיח בנושא); ושנית, כי לצערי כמה מהיריבים שלך לא מצאו, כפי שצפית, משהו יותר חכם לכתוב לך מלבד להטיח בך שאתה "הומופוב", או אפילו, שומו שמים, "גבר סטרייט לבן ופריווילגי". אז בוא באמת נדבר על זה פעם אחת בלי שנאת חינם ובלי התלהמות.

שתי טענות בפיך: אחת מהותית בנושא של המשפחות הלהט"ביות, ואחת טכנית יותר, לגבי חוסר האיזון בשיח, ניסיון לצנזורה ולסתימת פיות ועיסוק מוגזם בנושא הלהט"בי בכללי. אני מאמין שיש לנו נקודת מוצא דומה: אמונה בשוויון, בחופש הדיבור וחשיבות המשפחה היהודית וזהותה היהודית של ישראל. ומההנחות האלו, אני מגיע למסקנות השונות מאד משלך. אתחיל קודם דווקא בנושא הטכני יותר.

אתה טוען שבנושא הלהט"בי מתקיימת צנזורה ולא ניתן להשמיע דעה אחרת. ראשית, פרסום מאמרך בכפולת סופ"ש של עיתון גדול נוגד מעט את הטענה. אבל מעבר לזה- התקשורת לא מורכבת רק מעיתוני סופ"ש גדולים. היא מורכבת גם מעשרות עלוני סופ"ש שמופצים בכל בית כנסת. ובהם מצויה לרוב רק תמונה אחת ומאד לא מחמיאה של האוכלוסייה ההומולסבית. למשל, בשנה שעברה העלון הנפוץ "עולם קטן" פרסם מאמר אחד שבו השווה בין הומואים ולסביות לג'וקים ומאמר אחר שאמר ש"בעלי נטיות הפוכות מפיצים איידס ואבולה" ( !!!) במשך תקופה ארוכה שלחתי למערכת מאמרי תגובה, שכולם היו כתובים בנימה מאד מנומסת ומכבדת. אף תגובה לא פורסמה ועורך העלון טרח גם להבהיר לי שלא יפרסם שום דבר ממני גם בעתיד. ועוד לא דיברנו על העיתונות החרדית, שבכלל לא כותבת על הקהילה הגאה שום דבר, מטוב עד רע. נכון חוסר איזון אחד אינו מבטל חוסר איזון אחר, אבל את חוזר האיזון השני אתה כלל לא טורח להזכיר והוא מייצר בדיוק את אותו הדבר- הטייה בוטה בשיח.

הלאה. המודעות שהוסרו לפני המצעד הירושלמי. אני אישית ממש לא הרגשתי צורך שהיועצת המשפטית של עיריית ירושלים תגן על הרגשות הגאים שלי, ולא זכור לי שביקשתי ממנה לעשות זאת. אני יכול גם להעיד שהפיד שלי כבר מזמן לא היה מוצף בכל כך הרבה ממים מצחיקים ופרודיים, כמו בעקבות הקמפיין של תנועת "חזון", כך שממש לא בטוח שכל כך רצינו שזה יוסר. בנוסף, כשהגעתי לירושלים ביום המצעד, ראיתי קרוב לפנייה לשדרות מנחם בגין לפחות שלט אחד כזה – ואני משער שהיו עוד. כך שהלובי הגאה הוא לא כזה מהלך אימים וסותם פיות לכולם. ובהזדמנות זו כדאי גם להזכיר, שהעובדה שהסרת השלטים לא נמנעה ע"י בית המשפט, נבעה מכך שעורכי הדין של תנועת "חזון" פנו בטעות לבג"ץ, במקום לבית משפט לעניינים מנהליים. כפי שציינת בצדק, יש לנו במדינה עוד כמה בעיות, חוץ מבעיית להט"ב. למשל, בעיה של עורכי דין לא מקצועיים.

ולדבר המהותי יותר- המשפחות הגאות. נתחיל במעט רקע עובדתי: לפי ארגון "משפחה חדשה", היום גרות בארץ 35.000 זוגות גאים עם ילדים, נכון ל- 2017. 35.000 משפחות גאות. רבבות ילדים בישראל גדלים במשפחות גאות. מספר זה לא כולל זוגות מאותו מין שמגדלים ילדים מנישואין הטרוסקסואליים קודמים. נכון להיום, בכנסת הנוכחית ארבעה חברי הכנסת הם בעלי משפחות גאות- כולל שר המשפטים הממונה ( 3.5 אחוזים). הח"כ החמישי בדרך להורות. ובמקום העבודה שלי- 2 משפחות גאות (אני הרווק הגאה היחיד בצוות) בצוות של 14 (14 אחוזים). אלו לא משפחות ששואלות אם זה בסדר שהן יהיו או לא- הן כבר קיימות. אגב, שתי המשפחות הגאות במקום העבודה שלי נוצרו במהלך 2018, כך שהמספר 35.000 כבר לא עדכני. גם מי שלא חושב אולי שמשפחות אלו הן דבר אידיאלי לכתחילה- חייב לדאוג להסדרת הסטטוס החוקי שלהן, לכך שהן לא יצטרכו לעבור את שבעת מדורי גהינום הביורוקרטיה כדי לקבל צו הורות או לקבל כל הכרה אחרת בהורות שלהם. אם להשוות את זה לבעיות אחרות- אמרנו, שאתה לא אוהב לדבר רק על בעיות של להט"בים- ניתן להמשיל זאת לחוק ההסדרה. למדתי מהרשת שאתה תומך די נלהב בו. וחוק ההסדרה אומר, שיש להשיג הסדרה חוקית ליישובים היהודיים ביו"ש- שגם התומכים בו מודים שהוקמו מלכתחילה בניגוד לחוק- כי היישובים כבר נמצאים שם, כי למה להרוס את הבית ובהרבה מקרים, כי אין תביעות פלשתיניות על השטח. אז מדוע משפחה, שגם אם לא התלהבת ממנה לכתחילה, אבל היא כבר נוצרה, והיא כבר מגדלת ילדים- לא תזכה ל"חוק ההסדרה" משלה ?

אתה טוען ש"בכל מקרה עדיף לילד שהוא יגדל אצל שני הורים ביולוגיים". אבל מה לעשות שיש מציאות שהורות ביולוגית לא יכולה להתממש. אגב, משום מה להרבה אנשים הרבה יותר קל להבין את המציאות ההפוכה- שיש הורים בעלי יכולת ביולוגית להביא ילדים לעולם, אך עם כישורי הורות …איך לומר זאת…מצומצמים למדי. בתור עובד סוציאלי, אני פוגש הורים כאלה כל יום, בערך. איש אינו מציע לשלול מהם את זכותם להורות בשל כך, מלבד מקרים שבהם מדובר בהתעללות והזנחה קיצונית, ואחר התרעות חוזרות ונשנות של שירותי הרווחה. וגם אז, יש עיתונאים שיוצאים בכותרות ענק על "עובדים סוציאליים שחוטפים ילדים מההורים" ( אמרנו , לא רק ללהט"בים יש בעיות, נכון?) אז מה כל כך קשה להבין שיש גם מציאות הפוכה- אנשים בעלי יכולת הורות רגשית מדהימה או לפחות מאד טובה, אך נטולי יכולת ביולוגית. מדוע למנוע מהם להגשים הורות בנתיבים המוכרים עבור זוגות סטרייטים שמתקשים להגשים הורות ביולוגית ?

אתה מדבר על התמיכה חסרת התקדים של הציבור במחאה של הקהילה הגאה, ואומר שאף קבוצה לא זוכה לתמיכה דומה. אין לי עניין להתחיל למדוד מי מסכן יותר. אבל בהחלט יש לי עניין להזכיר, שבכל הסקרים מהשנים האחרונות רואים שיש בארץ רוב מוצק ( גם במגזר היהודי וגם בכלל האוכלוסייה) להכרה מלאה בנישואין חד מיניים ובמשפחות הגאות. כלומר, אם היה נערך משאל עם בנושא, היינו עם שוויון כבר מזמן. כעת, בשיטה הישראלית לא נערכים משאלי עם ולרוב זה מוצדק- דמוקרטיה ייצוגית קיימת בדיוק כדי שלא נצטרך אותם בכל פעם. אבל מה לעשות שהדמוקרטיה הייצוגית בישראל שבויה בידי קבוצות מיעוט שמשמשות לשון מאזניים בין הגושים הפוליטיים ומטילות ווטו על כל התקדמות בנושא ? מה לעשות , חוץ מלפנות לבג"ץ בכל פעם ולקוות לטוב? ושוב לשמוע הרצאות על איך שדיקטטורה שיפוטית בישראל הורסת את הדמוקרטיה ( אלא אם כן צריכים אותה כדי למנוע את הסרת השלטים של תנועת "חזון")? וזאת בהחלט בעיה של עוד הרבה קבוצות בישראל- לא רק של להט"בים.

בכלל, כדי לגרום לשוויון המלא של הקהילה הגאה בישראל, צריך בסך הכול לחוקק שני חוקים. ותתפלא, שניהם לא קשורים כלל ללהט"בים. החוק הראשון- חוק לנישואין אזרחיים, שיכיל בתוכו נישואין גאים ( הגיע זמן שזוג סטרייטים גם יוכל להתחתן בישראל שלא ברבנות). והחוק השני- חוק כשירות הורית, שמתנה את הכשירות לכל סוגי ההורות, ביולוגית, אימוץ או פונדקאות – ביכולת הכלכלית ובמצב הנפשי, ולא בנטייה המינית. תדברו אתנו על מסוגלות הורית שלנו ולא על הנטייה המינית! די כבר להתעסק בלהט"בים! ודרך אגב, וכיוון שגם הזכרת כביכול התנגדות של אנשי מקצוע לפונדקאות עבור הורים גאים- עוד בשנת 2012 ועדת מור יוסף, שכללה בתוכה את אנשי המקצוע הבכירים בארץ בתחום האתיקה, המליצה לפתוח מסלול פונדקאות אלטרואיסטי, שכולל יחידים וזוגות מכל מין. מה קרה עם זה מאז?- כדאי לשאול את שרי הבריאות לדורותיהם!

עוד משהו. בכל פעם שמדברים על ההורות הגאה, נמנעים מלהזכיר את הפיל הגדול בחדר. מה עשו עד עכשיו הומואים ולסביות שהאמינו שהם יכולים להיות הורים טובים? התשובה- הם התחתנו נישואי שקר והסתרה , וגרמו כאב רב, לעצמם ולבנות/בני הזוג. אם אתה רוצה להכיר קצת יותר את הנושא, אני ממליץ לך מאד לקרוא את ספרו החדש של אייל זק "בין היצר ליוצר" על סיפורי חייהם של הומוסקסואלים דתיים הנשואים לנשים. תוכל להבין יותר את הבדיחה הישנה של סטנדאפיסט גיי בארה"ב, ג'ייסון סטיוארט: "אתם, הסטרייטים צריכים להיות הראשונים שתומכים בנישואין גאים! כי אם נוכל להתחתן אחד עם השני- אז נפסיק להתחתן אתכם!"

אז איפה זה משאיר אותנו- אותך ואותי? לאן ממשיכים מכאן? אנחנו ממשיכים לעולם מורכב, שבו מאוד סוער וקר בחוץ, ושבו המשפחה היא עוגן חשוב. והמשפחות שלנו יותר ויותר רוצות אותנו יחד. שלמים, שלווים ומאושרים. עם בני זוג ועם ילדים. ועם מישהו ממשפחתך יצא מהארון, גם אתה קלמן, גבר לבן ימני סטרייט פריבילגי שכמותך- תרצה שהוא יהיה שלם ומאושר, ולא מרוסק, בודד, דכאוני ואובדני. ואז יום אחד הוא יזמין אותך לטקס נישואין עם בן זוגו ( אצלנו בעבודה כל הצוות הגיע, חוץ מהחברה החרדית). ואחר כך- לזבד הבת או לברית/ פדיון הבן ( היה לנו פעמיים כבר, כל הצוות הגיע, כולל החברה החרדית). כי המחאה של הלהטב"ים תפסה כזאת תאוצה לא סתם בגלל הרוח הגבית של התקשורת ( אם הרוח הגבית של התקשורת הייתה קובעת, נתניהו מזמן לא היה ראש ממשלה. סתם, לא קשור, אבל אמרנו שלא מדברים רק על הלהט"בים) . המחאה שלנו תפסה תאוצה בגלל שההורים שלנו, האחים שלנו, המשפחות המורחבות שלנו לוקחים בה חלק. וגם העמיתים לעבודה, החברים מהקהילה והצבא, ידידים ומכרים וסתם אנשים טובים באמצע הקשת שרוצים את המשפחה שלנו גדולה וחזקה ורחבה. הם כולם רוצים לחיות בעולם פתוח, מכיל , אך גם מגובש וסולידרי. כי בעיות הלהט"בים- זה לא בעיות רק של להבט"בים.