ארכיון מחבר: zeeviksh

עובד סוציאלי וקרימינולוג מוסמך, פובליציסט
כותב בעיתון "מקור ראשון" ובבמות אחרות
פעיל בקהילה הגאה
מחפש את דרכי השילוב בין הכללי להפרטי.

מהי משפחה נורמלית- ביקורת ספר

תוצאת תמונה עבור בין היצר ליוצר

אייל זק, "בין היצר ליוצר"- נראטיבים של הומואים דתיים, הוצאת רסלינג, ישראל, 2019, 160 עמ'

כמעט כל יומיים יש כאן סערה חדשה בכוס מים. כעת כבר כמעט מיצינו את סערת "הרב פרץ וטיפולי המרה". מישהו עוד זוכר שרק לפני חודש היינו ב"מהי משפחה נורמלית ולמה מורידים את השלטים של תנועת "חזון".?

כלומר , יש בארץ אנשים שלפחות להם ברור שהם יודעים , מהי "משפחה נורמלית"

אז בואו ננסה רגע תרגיל מחשבתי, לאתגר אותם.

כבוד רבני תנועת החזון, הרבנים אבינר, לוינשטיין, טאו, שמואל אליהו…וכל המצטרפים. אתם טוענים, שאתם יודעים מהי משפחה נורמלית. אז בואו ותסבירו לנו בבקשה- האם גבר הומוסקסואל שנשוי לאישה, זו משפחה נורמלית, לשיטתכם ?

אני מדמיין לעצמי את כבוד הרבנים זזים במקומותיהם באי נוחות. הצלחתי קצת להביך אותם. כבר טוב.

מן הסתם חלק יענו משהו כמו : "בטח משפחה נורמלית, לכל אחד יש יצר הרע, הוא צריך להתמודד", חלק יענו "מה פתאום…" וחלק ישמרו על זכות השתיקה.

העניין הוא שלפחות חלק מחבריי מהקהילה הדתית הגאה, שאלה כזו יכולה להביך לא פחות. חלקם מן הסתם ייראו בזה נישואי שקר, מתכון לאומללות ולהתכחשות עצמית , ומצב שפתרון יחיד בו הוא יציאה מהארון.

אבל מה עם לשאול את הגייז הדתיים הנשואים עצמם?

זה בדיוק מה שעושה אייל ז"ק, ד"ר לעבודה סוציאלית, מטפל ומרצה. במשך שנים הוא היה כתובת למענה טיפולי עבור גברים הומוסקסואלים דתיים נשואים ובמסגרת הטיפול גם ערך עבודת מחקר שהפכה לדוקטורט וכעת- לספר בהוצאת "רסלינג" ( נראה לי ש"ספריית בית אל" לא הייתה אופציה). והספר מתאר, כלשון תת הכותרת את ה"נראטיבים של ההומואים הדתיים".

ברור שעבור חוקר הנרטיבים, סיפור של הומואים דתיים נשואים הוא מרתק, כי הוא מנסה לקשר על קצוות תודעה שקשה מאד עד בלתי אפשרי לקשר ביניהם. כפי שאומר משפט הפתיחה של הספר : "אין ספק שלהיות הומו ולהיות דתי ולהיות נשוי זה מין משולש כזה שהוא …אפילו לא היית מגדיר את זה כמשולש, אלא …כשלוש קצוות שקשה מאד לחבר ביניהם, או אפילו אפשר להגיד שזה בלתי אפשרי לחבר אותם.

ובכל זאת, ז"ק הולך ומגלה את סיפורם האישי של ההומוסקסואלים הדתיים הנשואים לנשים ( חלקם בזמן הראיון כבר גרושים). הספר מכיל , בחלק הראשון, מבוא מקיף ומצוין לדיון בשאלת ההומואים היהודים הדתיים בישראל ובחברה הדתית, תוך התוויה של כל כיווני השיח העיקריים בשנים האחרונות, התייחסות לטיפולי ההמרה ולארגונים הדתיים הגאים העיקריים. בהמשך, המחבר מראיין ומנתח עמדות.

אומר את האמת- היה לי צפי לאיזה סיפור אחיד ולא מרנין במיוחד. ציפיתי או לתיאור של אומללות נוראית וכוללת- או למעין הצדקה עצמית אפולוגטית והניסיון לטשטש את הקונפליקט. במקום זאת, קיבלתי תיאור עשיר ומורכב, שמתאר את כל המורכות ללא כחל ושרק, שעוקב אחרי הדילמות והלבטים, שאין בו שום פתרון קסם ולא תרופת פלא ולא ברירת מחדל- אך יש סיפור ש מורכבות, התמודדות איתה ומציאת דרך התמודדות שהיא לעולם אישית ואין מה לגזור ממנה הכללה כלשהי. יש הומואים דתיים נשואים שמרגישים בקשר שלהם איום ונורא ומאמינים שהוא יתפרק- וחלק פירקו את החבילה זה מכבר. עם זאת, רובם לא מצטערים בדיעבד, בטח כשיש ילדים בתמונה. אחרים, עושים ככל יכולתם לתחזק את מסגרת הנישואין, חלק מתוך מידור רגשי ( "הגברים זה לסקס והנשים- לאהבה"), חלק מתוך מאבק עצמי מתמיד ונפילות חוזרות וחלק- מתוך השלמה בדיעבד.

אמת- יש בספר פרקים שקשים לקריאה. הפרק שעוסק בחווית האשמה, מתאר תחושת אשמה מתמדת ומרעילה אצל רבים מהמרואיינים. מאידך, יש גם מסרים של תקווה, בהם מרואיינים מצליחים להגיע לעמק השווה עם אורח חייהם ואמונתם ולהתקיים כמיטב היכולת. מציאתה של קהילה תומכת, מקום של שיתוף כנה ( אפילו במסגרת הראיון לספר), מציאת דמות רבנית תומכת, מציאת מרחב פרשני אישי להלכה- כל אלו יכולים לייצר תחושה חדשה ולחבר את הקצוות הבלתי מתחברים או לכל הפחות לסייע לחיות עם חוסר החיבור.

באחרית הדבר המרגשת, ז"ק מתאר את השינוי שהוא עצמו עבר תוך כדי המחקר. הוא מספר על הנחות העבודה שאיתם הגיע למחקר- ושהתחילו להשתנות בהדרגה במהלך העבודה. הוא ראה את הדת כתפיסה חשוכה וחונקת, את האותנטיות כמרחב להגשמה עצמית אישית ואת ברירת המחדל הנכונה כפירוק של מסגרת שלא מאפשרת הגשמה אישית. במהלך המחקר, ז"ק התחיל להכיר את פניה האחרים של האמת- את הצד המכיל , המחדש והיצירתי של ההלכה, את החשיבות של ההשתייכות הקהילתית והדתית לצד ההגשמה האישית ואת היכולת לשמר את המסגרת ולהגמיש אותה, בלי לפרק בהכרח. בקרב חלק מהרבנים וכותבים מהצד הפחות- מקבל את הקהילה הדתית הגאה, ישנו משפט נפוץ שאסור לקבל את המחקרים בנושא, מכיוון שהם כולם "מוטי אג'נדה". והנה, יש פה מחקר שעורר שינוי אצל החוקר !

במאמר מוסגר, חשוב לציין שמחקרו של ז"ק משתלב בכיוון שקיים בספרות המחקרית והטיפולית על הלהט"ב: האפשרות של קיום המשפחות המעורבות מבחינת הנטייה המינית ( Mixed orientation marriage) ואת מגוון האפשרויות הפתוחות בפני אלו שרוצים לקיים מסגרת זו. נראה שספרו של ז"ק מתאר חוויה שבו הקהילה הדתית הגאה כבר מרגישה את עצמה במקום בוגר ויציב די הצורך, על מנת להכיל אופציות ואפשרויות שאינן כוללות בהכרח יציאה מהארון או הצהרה פומבית אחרת בדבר הזהות האישית. מתברר, שגם בקהילה הגאה, אין דגם אחד מחייב של משפחה "נורמלית" ואין מידה אחת שמתאימה לכולם. דגל קשת הגאווה של הקהילה הגאה, הדתית והכללית, מכיל עוד ועוד גוונים, וספרו של ז"ק הוא תרומה מחקרית ואישית חשובה להבנת המורכבות המעשירה הזו.

של מי הבעיה הזאת?- תגובה לקלמן ליבסקינד

 

    תוצאת תמונה עבור קלמן ליבסקינד  אני במצעד

שלום קלמן

שמי זאב שביידל, אני פעיל בקהילה הדתית הגאה, ורציתי לכתוב לך בעקבות הרשימה שפרסמת תחת כותרת : "די לסתימת הפיות". זה חשוב לי משני טעמים: ראשית, כי אני חולק על כמה מהטיעונים שלך, וחושב שהם מספקים תמונה חלקית ומקוטעת (וכתבת שחשוב לך לקדם שיח בנושא); ושנית, כי לצערי כמה מהיריבים שלך לא מצאו, כפי שצפית, משהו יותר חכם לכתוב לך מלבד להטיח בך שאתה "הומופוב", או אפילו, שומו שמים, "גבר סטרייט לבן ופריווילגי". אז בוא באמת נדבר על זה פעם אחת בלי שנאת חינם ובלי התלהמות.

שתי טענות בפיך: אחת מהותית בנושא של המשפחות הלהט"ביות, ואחת טכנית יותר, לגבי חוסר האיזון בשיח, ניסיון לצנזורה ולסתימת פיות ועיסוק מוגזם בנושא הלהט"בי בכללי. אני מאמין שיש לנו נקודת מוצא דומה: אמונה בשוויון, בחופש הדיבור וחשיבות המשפחה היהודית וזהותה היהודית של ישראל. ומההנחות האלו, אני מגיע למסקנות השונות מאד משלך. אתחיל קודם דווקא בנושא הטכני יותר.

אתה טוען שבנושא הלהט"בי מתקיימת צנזורה ולא ניתן להשמיע דעה אחרת. ראשית, פרסום מאמרך בכפולת סופ"ש של עיתון גדול נוגד מעט את הטענה. אבל מעבר לזה- התקשורת לא מורכבת רק מעיתוני סופ"ש גדולים. היא מורכבת גם מעשרות עלוני סופ"ש שמופצים בכל בית כנסת. ובהם מצויה לרוב רק תמונה אחת ומאד לא מחמיאה של האוכלוסייה ההומולסבית. למשל, בשנה שעברה העלון הנפוץ "עולם קטן" פרסם מאמר אחד שבו השווה בין הומואים ולסביות לג'וקים ומאמר אחר שאמר ש"בעלי נטיות הפוכות מפיצים איידס ואבולה" ( !!!) במשך תקופה ארוכה שלחתי למערכת מאמרי תגובה, שכולם היו כתובים בנימה מאד מנומסת ומכבדת. אף תגובה לא פורסמה ועורך העלון טרח גם להבהיר לי שלא יפרסם שום דבר ממני גם בעתיד. ועוד לא דיברנו על העיתונות החרדית, שבכלל לא כותבת על הקהילה הגאה שום דבר, מטוב עד רע. נכון חוסר איזון אחד אינו מבטל חוסר איזון אחר, אבל את חוזר האיזון השני אתה כלל לא טורח להזכיר והוא מייצר בדיוק את אותו הדבר- הטייה בוטה בשיח.

הלאה. המודעות שהוסרו לפני המצעד הירושלמי. אני אישית ממש לא הרגשתי צורך שהיועצת המשפטית של עיריית ירושלים תגן על הרגשות הגאים שלי, ולא זכור לי שביקשתי ממנה לעשות זאת. אני יכול גם להעיד שהפיד שלי כבר מזמן לא היה מוצף בכל כך הרבה ממים מצחיקים ופרודיים, כמו בעקבות הקמפיין של תנועת "חזון", כך שממש לא בטוח שכל כך רצינו שזה יוסר. בנוסף, כשהגעתי לירושלים ביום המצעד, ראיתי קרוב לפנייה לשדרות מנחם בגין לפחות שלט אחד כזה – ואני משער שהיו עוד. כך שהלובי הגאה הוא לא כזה מהלך אימים וסותם פיות לכולם. ובהזדמנות זו כדאי גם להזכיר, שהעובדה שהסרת השלטים לא נמנעה ע"י בית המשפט, נבעה מכך שעורכי הדין של תנועת "חזון" פנו בטעות לבג"ץ, במקום לבית משפט לעניינים מנהליים. כפי שציינת בצדק, יש לנו במדינה עוד כמה בעיות, חוץ מבעיית להט"ב. למשל, בעיה של עורכי דין לא מקצועיים.

ולדבר המהותי יותר- המשפחות הגאות. נתחיל במעט רקע עובדתי: לפי ארגון "משפחה חדשה", היום גרות בארץ 35.000 זוגות גאים עם ילדים, נכון ל- 2017. 35.000 משפחות גאות. רבבות ילדים בישראל גדלים במשפחות גאות. מספר זה לא כולל זוגות מאותו מין שמגדלים ילדים מנישואין הטרוסקסואליים קודמים. נכון להיום, בכנסת הנוכחית ארבעה חברי הכנסת הם בעלי משפחות גאות- כולל שר המשפטים הממונה ( 3.5 אחוזים). הח"כ החמישי בדרך להורות. ובמקום העבודה שלי- 2 משפחות גאות (אני הרווק הגאה היחיד בצוות) בצוות של 14 (14 אחוזים). אלו לא משפחות ששואלות אם זה בסדר שהן יהיו או לא- הן כבר קיימות. אגב, שתי המשפחות הגאות במקום העבודה שלי נוצרו במהלך 2018, כך שהמספר 35.000 כבר לא עדכני. גם מי שלא חושב אולי שמשפחות אלו הן דבר אידיאלי לכתחילה- חייב לדאוג להסדרת הסטטוס החוקי שלהן, לכך שהן לא יצטרכו לעבור את שבעת מדורי גהינום הביורוקרטיה כדי לקבל צו הורות או לקבל כל הכרה אחרת בהורות שלהם. אם להשוות את זה לבעיות אחרות- אמרנו, שאתה לא אוהב לדבר רק על בעיות של להט"בים- ניתן להמשיל זאת לחוק ההסדרה. למדתי מהרשת שאתה תומך די נלהב בו. וחוק ההסדרה אומר, שיש להשיג הסדרה חוקית ליישובים היהודיים ביו"ש- שגם התומכים בו מודים שהוקמו מלכתחילה בניגוד לחוק- כי היישובים כבר נמצאים שם, כי למה להרוס את הבית ובהרבה מקרים, כי אין תביעות פלשתיניות על השטח. אז מדוע משפחה, שגם אם לא התלהבת ממנה לכתחילה, אבל היא כבר נוצרה, והיא כבר מגדלת ילדים- לא תזכה ל"חוק ההסדרה" משלה ?

אתה טוען ש"בכל מקרה עדיף לילד שהוא יגדל אצל שני הורים ביולוגיים". אבל מה לעשות שיש מציאות שהורות ביולוגית לא יכולה להתממש. אגב, משום מה להרבה אנשים הרבה יותר קל להבין את המציאות ההפוכה- שיש הורים בעלי יכולת ביולוגית להביא ילדים לעולם, אך עם כישורי הורות …איך לומר זאת…מצומצמים למדי. בתור עובד סוציאלי, אני פוגש הורים כאלה כל יום, בערך. איש אינו מציע לשלול מהם את זכותם להורות בשל כך, מלבד מקרים שבהם מדובר בהתעללות והזנחה קיצונית, ואחר התרעות חוזרות ונשנות של שירותי הרווחה. וגם אז, יש עיתונאים שיוצאים בכותרות ענק על "עובדים סוציאליים שחוטפים ילדים מההורים" ( אמרנו , לא רק ללהט"בים יש בעיות, נכון?) אז מה כל כך קשה להבין שיש גם מציאות הפוכה- אנשים בעלי יכולת הורות רגשית מדהימה או לפחות מאד טובה, אך נטולי יכולת ביולוגית. מדוע למנוע מהם להגשים הורות בנתיבים המוכרים עבור זוגות סטרייטים שמתקשים להגשים הורות ביולוגית ?

אתה מדבר על התמיכה חסרת התקדים של הציבור במחאה של הקהילה הגאה, ואומר שאף קבוצה לא זוכה לתמיכה דומה. אין לי עניין להתחיל למדוד מי מסכן יותר. אבל בהחלט יש לי עניין להזכיר, שבכל הסקרים מהשנים האחרונות רואים שיש בארץ רוב מוצק ( גם במגזר היהודי וגם בכלל האוכלוסייה) להכרה מלאה בנישואין חד מיניים ובמשפחות הגאות. כלומר, אם היה נערך משאל עם בנושא, היינו עם שוויון כבר מזמן. כעת, בשיטה הישראלית לא נערכים משאלי עם ולרוב זה מוצדק- דמוקרטיה ייצוגית קיימת בדיוק כדי שלא נצטרך אותם בכל פעם. אבל מה לעשות שהדמוקרטיה הייצוגית בישראל שבויה בידי קבוצות מיעוט שמשמשות לשון מאזניים בין הגושים הפוליטיים ומטילות ווטו על כל התקדמות בנושא ? מה לעשות , חוץ מלפנות לבג"ץ בכל פעם ולקוות לטוב? ושוב לשמוע הרצאות על איך שדיקטטורה שיפוטית בישראל הורסת את הדמוקרטיה ( אלא אם כן צריכים אותה כדי למנוע את הסרת השלטים של תנועת "חזון")? וזאת בהחלט בעיה של עוד הרבה קבוצות בישראל- לא רק של להט"בים.

בכלל, כדי לגרום לשוויון המלא של הקהילה הגאה בישראל, צריך בסך הכול לחוקק שני חוקים. ותתפלא, שניהם לא קשורים כלל ללהט"בים. החוק הראשון- חוק לנישואין אזרחיים, שיכיל בתוכו נישואין גאים ( הגיע זמן שזוג סטרייטים גם יוכל להתחתן בישראל שלא ברבנות). והחוק השני- חוק כשירות הורית, שמתנה את הכשירות לכל סוגי ההורות, ביולוגית, אימוץ או פונדקאות – ביכולת הכלכלית ובמצב הנפשי, ולא בנטייה המינית. תדברו אתנו על מסוגלות הורית שלנו ולא על הנטייה המינית! די כבר להתעסק בלהט"בים! ודרך אגב, וכיוון שגם הזכרת כביכול התנגדות של אנשי מקצוע לפונדקאות עבור הורים גאים- עוד בשנת 2012 ועדת מור יוסף, שכללה בתוכה את אנשי המקצוע הבכירים בארץ בתחום האתיקה, המליצה לפתוח מסלול פונדקאות אלטרואיסטי, שכולל יחידים וזוגות מכל מין. מה קרה עם זה מאז?- כדאי לשאול את שרי הבריאות לדורותיהם!

עוד משהו. בכל פעם שמדברים על ההורות הגאה, נמנעים מלהזכיר את הפיל הגדול בחדר. מה עשו עד עכשיו הומואים ולסביות שהאמינו שהם יכולים להיות הורים טובים? התשובה- הם התחתנו נישואי שקר והסתרה , וגרמו כאב רב, לעצמם ולבנות/בני הזוג. אם אתה רוצה להכיר קצת יותר את הנושא, אני ממליץ לך מאד לקרוא את ספרו החדש של אייל זק "בין היצר ליוצר" על סיפורי חייהם של הומוסקסואלים דתיים הנשואים לנשים. תוכל להבין יותר את הבדיחה הישנה של סטנדאפיסט גיי בארה"ב, ג'ייסון סטיוארט: "אתם, הסטרייטים צריכים להיות הראשונים שתומכים בנישואין גאים! כי אם נוכל להתחתן אחד עם השני- אז נפסיק להתחתן אתכם!"

אז איפה זה משאיר אותנו- אותך ואותי? לאן ממשיכים מכאן? אנחנו ממשיכים לעולם מורכב, שבו מאוד סוער וקר בחוץ, ושבו המשפחה היא עוגן חשוב. והמשפחות שלנו יותר ויותר רוצות אותנו יחד. שלמים, שלווים ומאושרים. עם בני זוג ועם ילדים. ועם מישהו ממשפחתך יצא מהארון, גם אתה קלמן, גבר לבן ימני סטרייט פריבילגי שכמותך- תרצה שהוא יהיה שלם ומאושר, ולא מרוסק, בודד, דכאוני ואובדני. ואז יום אחד הוא יזמין אותך לטקס נישואין עם בן זוגו ( אצלנו בעבודה כל הצוות הגיע, חוץ מהחברה החרדית). ואחר כך- לזבד הבת או לברית/ פדיון הבן ( היה לנו פעמיים כבר, כל הצוות הגיע, כולל החברה החרדית). כי המחאה של הלהטב"ים תפסה כזאת תאוצה לא סתם בגלל הרוח הגבית של התקשורת ( אם הרוח הגבית של התקשורת הייתה קובעת, נתניהו מזמן לא היה ראש ממשלה. סתם, לא קשור, אבל אמרנו שלא מדברים רק על הלהט"בים) . המחאה שלנו תפסה תאוצה בגלל שההורים שלנו, האחים שלנו, המשפחות המורחבות שלנו לוקחים בה חלק. וגם העמיתים לעבודה, החברים מהקהילה והצבא, ידידים ומכרים וסתם אנשים טובים באמצע הקשת שרוצים את המשפחה שלנו גדולה וחזקה ורחבה. הם כולם רוצים לחיות בעולם פתוח, מכיל , אך גם מגובש וסולידרי. כי בעיות הלהט"בים- זה לא בעיות רק של להבט"בים.

טיפולי המרה 2.0

תוצאת תמונה עבור משפחה מפעל חיים

האם בשנת 2019 צריך לכתוב ( עדיין) על טיפולי ההמרה ?

מסתבר שכן

זה מסתבר, כי לאחרונה יש הרבה בלבול בנושא. בין היתר, כי מספרים לנו, ש…כבר אין טיפולי המרה. זה לא קיים. זה משהו שהיה פעם. שהיום יש "טיפולים רגילים" שנועדו "לסייע לאנשים שלא מרוצים מהנטייה המינית שלהם". ממש לאחרונה , התפרסם קובץ מאמרים : "משפחה: מפעל חיים" , שבו מיטב הכותבים , רבנים ואנשי מקצוע מהציונות הדתית, מתייחסים למגוון הנושאים הקשורים למשפחה, והמאמר היחיד שמוקדש לנושא ההומולסבי ( מתוך ה- 88 שמרכיבים את הקובץ), מתייחס ל…טיפולי המרה ( שהוא מכנה אותם טיפולי "רה אורינטציה" ( מאת הרב ארל'ה הראל) ומסביר, מדוע אלו אינם כלל טיפולי המרה. דברים דומים ניתן לקרוא, למשל, בקבוצת פייסבוק "וידויים של קהילה מתמודדת".

אז בואו נעשה רגע סדר.

מצבם של טיפולי המרה , בארץ ובעולם, הוא עגום. אולי ניתן לתאר אותו כשפל מדרגה מוחלט מאז שהם התחילו את קיומם. אף ארגון בריאות נפש מקצועי מיינטסטרימי באף מדינה מפותחת לא מכיר בהם. בשלושים השנים האחרונות הם לא פיתחו אף חידוש תיאורטי רציני ובטח לא פרסמו אף מחקר שמעיד על שיעורי ההצלחה- או הכישלון- שלהם. אין להם אף תכנית להכשרת מטפלים. ובעיקר- מספר המטופלים שלהם הולך ומידלדל, עקב העובדה שגם בקהילות דתיות ושמרניות יש פתיחות וקבלה הולכת וגדלה כלפי חברי הקהילה הגאה. בנוסף, סיפורם של רבים מפליטי ונפגעי ההמרה, שערוריות אתיות הקשורות לבכירי המטפלים ( בשנה האחרונה גם בארץ) תרמו אף הם לעמעום הזוהר. במצב כזה, נדרש שדרוג דחוף ושיפור דרמטי ביחסי הציבור. ובזה בדיוק עוסקים אנשי ההמרה בשנים האחרונות. בהמשך, אציג כמה מהטיעונים הנפוצים שלהם ואבקש לבחון אותם בצורה ביקורתית.

בתור פתיח, אקח את ההלצה ששמעתי ממרצה למשפט פלילי בשנה א' ללימודיי ( ועם חבריי עורכי הדין הסליחה).

מהם שלושת הכללים של עורכי דין?

1. לעולם תכחיש

2. לעולם תדחה ( את הדיון)

3. לעולם תגבה שכר טרחה ( ולא בסדר הזה)

ההכחשה:

כללים אלו מתאימים מאד לדרך פעולה של מטפלי ההמרה העכשויים

ראשית, אמירתם היא "איננו עושים טיפולי המרה". בדומה ל"איננו גזענים / אנטישמים/ מכחישי שואה". כשבוחנים את הטענה, נוכחים לדעת שלרוב הכוונה היא שאינם משתמשים בטכניקות שהיו נפוצות בשנות ה- 70, של מכות חשמל או ניסיון לעורר הקאה וכו". אך טיפולי המרה מעולם לא היו בהכרח קשורים לטכניקה התנהגותית. למעשה, הם מעולם לא היו קשורים לשום דבר מוגדר וברור. תמיד היו אנשי טיפול שונים, מכיוונים שונים ופרספקטיבות תיאורטיות שונות, שהתיימרו לכך שהטיפול אצלם יכול לגרום לשינוי של נטייתו המינית של המטופל מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית. ומעולם לא נמצא לדברים אלו בסיס מחקרי. לכן – איש טיפול שלא קורה לעצמו "מטפל המרה", אך המטופלים באים אליו כדי לשנות את נטייתם המינית הוא …מטפל המרה שמכחיש את היותו מטפל המרה.

הדחייה:

טיפול המרה היום חייב להתלוות בדחייה מרבית של כל אפשרות לכל אמירה ברורה לגבי תוכן הטיפול, המתודיקה הטיפולית, הביסוס התיאורטי שלו, ליווי מחקרי ואחוזי ההצלחה. בכלל, כדאי "למרוח" כמה שיותר מלל טיפולי מעורפל ולא להגיד שום דבר ברור. כי את הדבר הברור יכולים לבדוק. ערפול השיח נעשה בצורות שונות, להלן כמה דגימות נפוצות, שממשיכות, בצורה כזו או אחרת, את הטענה "אנו לא עוסקים בטיפולי המרה"

– "זה לא טיפול המרה, זה טיפול פסיכולוגי רגיל". אין דבר כזה, "טיפול פסיכולוגי רגיל" . מאחורי כל טיפול פסיכולוגי יש פרספקטיבה תיאורטית, בסיס מחקרי, רציונל ומטרת הטיפול. לשבת ולדבר על הרגשות "באופן כללי" זו לא מטרה טיפולית . ואם הטיפול הפסיכולוגי ה"רגיל" חותר לשינוי של הנטייה המינית- הוא טיפול המרה

– "הטיפולים של היום זה לא הטיפולים של פעם"- מה זה הטיפולים של היום ומה זה של פעם ובמה הם שונים? אם הכוונה היא, כמו שכתבתי בפסקה הקודמת, שהיום כבר לא נותנים מכות חשמל, זה לא מעיד על שינוי מהותי, אלא רק על הניסיון להמשיך לעשות היום את אשר נעשה פעם, בכלים אחרים.

– "אנחנו בכלל לא מדברים על הנטייה המינית" – אז על מה מדברים? ולאיזו מטרה מדברים על מה שמדברים ? מדברים על טראומה- כי מאמינים שהנטייה המינית נגרמה מהטראומה? מדברים על התמכרות- כי מאמינים שההחלמה מההתמכרות תוביל לשינוי הנטייה המינית? מדברים על הדימוי העצמי הנמוך? על הדימוי הגברי/נשי? מתוך מטרה לתקן שם משהו כדי שהנטייה המינית כבר "תתקן את עצמה"? זה בדיוק העניין- "לא מדברים" על הנטייה המינית, "לא מתמקדים" בה- אבל כל הזמן חושבים עליה.

– "באף טיפול אין 100% הצלחה"- וכמה אחוזי הצלחה יש אצלכם? 0%?

– "אנו לא מבטיחים 100% הצלחה" – וכמה כן ? וכשאין הצלחה- במה תולים זאת? ברצון שאינו מספיק ? ואם אין הצלחה בשינוי הנטייה המינית- האם המטפל יהיה מוכן ללוות את המטופל לגיבוש של זהות הומולסבית בריאה? או שהוא לא מאמין שדבר כזה קיים?

– "טיפולים נעשים ע"י איש מקצוע מוסמך ולפי שיטות טיפוליות מקובלות". אין שיטות טיפול מקובלות לשינוי של נטייה מינית. איש מקצוע שמבצע את הטיפולים האלו, עושה זאת בניגוד לחוות הדעת של ארגוני בריאות הנפש בארץ ובעולם, על אחריותו האישית בלבד וניגוד מוחלט לכללי האתיקה המקצועית.

– גם אין "שיטות טיפול מקובלות" לשינוי הנטייה המינית. למשל, בשנים האחרונות רבים ממטפלי ההמרה נעזרים בשיטה טיפולית של תנועות עיניים- EMDR. זו אכן שיטה מוכרת בעולם הטיפול שאכן הוכיחה את עצמה- בטיפול בטראומה, ועל יעילותה בתחום הזה התפרסמו עשרות, אם לא מאות מחקרים בעולם. לעומת זאת, אין אף מחקר שמראה על היעילות של EMDR לשינוי של נטייה מינית. ישנם כמה מאמרים בהם מטפלי המרה מתארים תיאורי מקרה של שימוש ב- EMDR תוך כדי טיפול המרה- אך לא ברור כלל מה הייתה הוצאה והאם היא החזיקה לאורך זמן.

– הערה חשובה: ארגון המרה עולמי מפרסם כתב עת שנקרא "Journal of Human Sexuality". כרגיל, השם מטעה. זהו לא כתב עת לחקר המיניות האנושית, אלא בטאון פנימי של אנשי ההמרה, שמפרסמים בו את המאמרים של עצמם ( שאף כתב עת רציני אחר לא מוכן לפרסם), ללא כל ביקורת עמיתים – והכול מתמקד רק בזהות להטבית והמאמץ לשנות אותה. בגיליון אחרון, התפרסם משהו חסר תקדים- קבוצה של מטפלי המרה בכירים ומוכרים ביותר ענתה על מקבץ השאלות שהופנה אליה ע"י המטפלים מהקהילה הגאה ( התשובות נערכו ע"י עורך כתב העת, קריסטופר רוזיק, שגם הוסיף להם דיון מסכם). אחד הדברים העולים בבירור מהתשובות זה שלטיפולי ההמרה ( רה אוריינטציה, העצמה מגדרית, רפרטיביים או כל דבר אחר) אין כל בסיס משותף, מחקרי או טיפולי. כל מטפל כזה עושה מה בראש שלו, פחות או יותר. ובמאמר מוסגר- זו גם הסיבה שבגללה קשה עד בלתי אפשרי לאסור על טיפולים אלו בחוק.

והתשלום:

אמרנו- לעולם תגבה שכר טרחה. בואו נפסיק להתבייש ונאמר זאת בבירור- טיפולי ההמרה אינם נעשים בהתנדבות. וזכותו של האדם שמשלם 300-400 ₪ לשעה, לדעת, על מה הוא משלם, מהו הבסיס התיאורטי והמחקרי של הטיפול ומהם אחוזי ההצלחה. בטיפול המודרני, המטופל אינו פסיבי, אלא בא מעמדה של צרכנות מושכלת. ואם הסחורה נראית לו פגומה- הוא לא יקנה.

– מטפל המרה אחד עז מצח במיוחד, ענה לי פעם : "משלמים לי על השימוש שנעשה בזמן שלי". אז התשובה היא שאנשים משלמים לו לא בגלל שהם אוהבים את הטפטים אצלו בקליניקה או כי הקפה שהוא מכין להם טעים במיוחד, אלא כי הם מאמינים שהוא יכול לעזור להם לשנות את נטייתם המינית. ואם הם היו יודעים, מהו סיכויים האמתי לכך- יש להניח שהם היו חושבים על אפיק השקעה נאה יותר למיטב כספם.

אז מה בסוף?

אנשי ההמרה מן הסתם ימשיכו בשלהם. עלינו, הקהילה הגאה, הדתית והכללית, כדאי להתארגן לפי כללי הפעולה הבאים:

– להמשיך ולעשות את מה שניסיתי לעשות ברשימה הזו ובאחרות שפרסמתי. לחשוף את ההנחות התיאורטיות של טיפולי ההמרה, את חוסר העדות המחקרית ליעילות שלהם, ואת חוסר הבסיס התיאורטי והמחקרי

– לחשוף את המניעים של האנשים שמקדמים את טיפולי ההמרה: רבנים , ארגונים חוץ פרלמנטריים שנלחמים נגד הקהילה הגאה ( "בוחרים במשפחה", "חזון" ) ופוליטיקאים אנטרסנטים ( מוטי יוגב )

– להימנע בשום פנים ואופן מהתקפה על האנשים הפונים לטיפול המרה, מהלחץ המשפחתי, הקהילתי, או מתחושת הקונפליקט הדתי שאינו בא על פתרונו. אני ועוד פעילים רבים בקהילה הגאה היינו שם- ניסינו לשנות את עצמינו ככל שיכולנו. ואני של היום אינו רוצה ואינו מעוניין לזרוק אבן באני של אתמול

– עבור אלו, חשוב וצריך להעמיד כמה שיותר חלופות- מסגרות טיפול מקצועי, בהם אנשי טיפול, דתיים וחילוניים, סטרייטים ולהט"בים, יוכלו לעשות עבודה טיפולית סביב הקונפליקטים הדתיים שבקיום הדתי הלהט"בי, את המשברים האישיים, את המצוקות הרגשיות הנלוות ( טראומה/ התמכרות/ חרדה/ דיכאון/ אובססיה/ משבר רגשי-רוחני וכו) באווירה לא שיפוטית ולא מכוונת לתוצאה גזורה מראש.

בעולם כזה, שכר הטרחה שאנשי ההמרה ה"משודרגים" יוכלו לגבות מאתנו יהיה נמוך, עד בלתי משתלם.

פניית הפ(א)רסה של החברה השמרנית

jewish transgender

על ניר מנוסי, ט' ואותיות אחרות

זה כבר לא הפולמוס הראשון שלי עם ניר מנוסי בסוגיית הלהט"ב. כעת, בחודש הגאווה 2019, ניר בחר לפרסם פוסט המוקדש כולו לנושא הטרנסג'נדרים בלבד. אני מודה שלקח לי זמן להבין למה הפוסט כל כך מקומם אותי, והוא גם עזר לי להבין ( באיחור ניכר מאד ) את הקשר המהותי בין המאבק הטרנסג'נדרי למאבק הקהילה ההומולסבית. אני עצמי פעיל ותיק בקהילה הגאה, הדתית והכללית, ולא תמיד נתתי את דעתי לעניין. אין בחוג חבריי הקרובים ממש חברי קהילת הטרנס ורוב הקשר שלי איתם היה דרך מטופלים ( בעבר ) שדרכם הגעתי להכיר את הנושא ולהתעניין בו. להלן אתייחס לנקודות שמנוסי מעלה ולהקשרן ( הגלוי והסמוי ). אך קודם לכן, אבהיר מספר נקודות שאולי לא ברורות לקורא מן השורה בפוסט של מנוסי

  1. דיספוריה מגדרית היא הרגשה של "לידה לתוך הגוף הלא נכון". מדובר בחוויה רגשית כואבת ומייסרת ביותר. היא מעלה באופן דרמטי את הסיכוי לדיכאון, חרדה, התמכרות, התנהגויות של הרס עצמי ואובדנות. אני איש טיפול מזה 11 שנה, והמטופלת היחידה שלי, עד כה, שבחרה לשים קץ לחייה, הייתה , למרבה הכאב, מטופלת טרנסג'נדרית. מטופל אחר , תיאר בפניי פעם את חוויתו בלשון הבאה: "נכון, יש מושג כזה "כאבי פאנטום", על איבר שנכרת, אך עדיין כואב?- אז אני מרגיש כאילו שכל הגוף שלי הוא פאנטום"
  2. הטיפול היעיל היחיד המוכר לפסיכולוגיה המודרנית שמסוגל לצמצם את הסבל שבדיספוריה המגדרית הוא תהליך של התאמת המראה הפיזיולוגי לזהות הרגשית של הפרט, המכונה "שינוי מין". הוא יכול לכלול התערבות קוסמטית, התערבות הורמונלית, ניתוחים כירורגיים, וליווי פסיכוסוציאלי ממושך. אלו שעוברים את התהליך בהצלחה, מדווחים לרוב על שינוי משמעותי מאד לטובה בתחושת הרווחה האישית, במכלול הקשיים הרגשיים, ברמת האושר ובעוד שלל מדדים רגשיים ובריאותיים. רובם המוחלט ( 87-100% לפי המחקרים השונים) אינם מתחרטים על התהליך )
  3. אדגיש זאת שוב- נכון להיום לא נמצאה כל דרך חלופית לכך, ולא נמצא כל טיפול רגשי שהוכח ככזה שמסוגל להקל לאורך זמן על מצוקתו של הפרט שסובל מדיספוריה מגדרית, ללא תהליך של התאמה ( שינוי מין )
  4. כאמור, מדובר בתהליך ארוך וקשה. מן הראוי שהוא יהיה מלווה במערך מקיף של תמיכה פסיכו סוציאלית, ע"י אנשי מקצוע שמצויים היטב בסוגיות הקשורות לדיספוריה מגדרית, ובקבוצות תמיכה. דרוש מערך מקיף של הערכה פסיכיאטרית, שנועדה לעשות אבחנה מבדלת, בין דיספוריה מגדרית לתופעות אחרות- למשל פסיכוזה, או ניסיון של עבריין נמלט להתחזות לזהות אחרת ( היו דברים מעולם !). פעמים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי מקיף בסוגיות רגשיות אחרות ( דיכאון, התמכרות, חרדה ) לפני שתהליך ההתאמה מתחיל. בישראל, התהליך נעשה באמצעות ועדה לשינוי מין , היושבת בבית החולים תל השומר ומשלבת בתוכה מומחים לכירורגיה, לטיפולים הורמונליים ולליווי טיפולי של תהליך ההתאמה.
  5. מכאן לסוגיה הראשונה שמנוסי מזכיר- תופעת החרטה על שינוי המין ( detransition). מדובר בתופעה שאיש אינו יודע את ההיקף שלה וטרם נחקרה די הצורך. כתב העת Atlantic הקדיש לה דיון נרחב בשנה שעברה – ובהכללה גסה, נראה כי לרוב מדובר באנשים שלא עברו את התהליך המקיף של הערכה פסיכיאטרית לפני שהם התחילו את תהליך ההתאמה. בכתבה עצמה מוזכר מקרה אחד שבו אישה שחשבה על תהליך התאמה נדרשה ע"h הפסיכיאטר שלה לעבור קודם טיפול נגד דיכאון ( גם כהכנה לתהליך ארוך וקשה של התאמה). היא לקחה את הטיפול ותוך כדי כך חשה שאין לה כבר צורך בתהליך ההתאמה. קשה לי לחשוב על מישהו שיתנגד להחלטה שלה. ברם, כאמור, רוב האנשים בוחרים לעבור את תהליך ההתאמה במועדות מלאה, אינם מתחרטים עליו וחיים את חיי המגדר החדשים שלהם באושר ובשמחה
  6. תופעה שניה שמנוסי מזכיר, טיפול בדיספוריה מגדרית של ילדים ומתבגרים, שנוי במחלוקת חזקה אף בתוך קהילת הטרנס עצמה והן בתוך אנשי המקצוע בתחום (לדיון מקיף ומאוזן בנושא, כדאי לעיין בפרק המוקדש לנושא בספרו של אנדרו סלומון “רחוק מהעץ”, שראה אור בעברית לאחרונה ממש ). עם זאת, חשוב לי להדגיש שמנוסי מציג תמונה מאד חד צדדית ומסולפת, לפיה עלו להיווצר רושם שילד קטין מחליט על דעת עצמו על שינוי מין. כמובן שזה לא נכון. ילדים מדווחים על תסמינים של דיספוריה מגדרית ומצוקה בעקבות זה. אין להם דרך וכלים לדעת איך לטפל נכון בבעיה. לעומת זאת, הורים , יחד עם אנשי מקצוע, דנים בעניין ומגבשים את דרך הטיפול המתאימה, שיכולה לכלול מתן טיפול הורמונלי מעכב התבגרות ( שמנוסי דואג להציג את הצדדים הקשים שלו, אך אינו מציג את הצד ההפוך- את הסרת הסבל שבדיספוריה המגדרית. נכון, כבר היו תקדימים של תביעות כלפי ההורים על הליכה קלה מדי לכיוון של שינוי המין- אך היו תביעות גם מהכיוון השני, מתוך הנחה שהורה היה יכול למנוע מהילדים שלו סבל מיותר). כך פרופ' קנת' צוקר, הנחשב לגדול המומחים בעולם לנושא של דיספוריה מגדרית, ולבעל גישה שמרנית למדי בתחום, טוען שכל הילדים שהגיעו אליו לטיפול לפני גיל שש, לא נזקקו לשינוי מין לאחר מכן. עם זאת, הוא מודה שבחלק מהמקרים, אחרי גיל שש זה כבר "מאוחר מדי" וממליץ בעצמו על תהליך של עיכוב התפתחות הורמונלית. אמנם נכון ש( כפי שמתואר באותה כתבה ב"אטלנטיק") ישנם היום מומחים, בשולי המחנה, שטוענים שאין מה לעשות לילדים הערכות פסיכיאטריות וש"הילד יודע יותר טוב מיהו". כאמור, זו דעת שוליים, שאינה תואמת אפילו את הקווים המנחים המפורטים של האקדמיה הפדיאטרית של ארה"ב בנושא.
  7. את הבעיות שמנוסי מונה בחלק הרביעי של הפוסט ( לחלק השלישי אתייחס מאוחר יותר) ניתן היה לפתור בקלות מבלי לערער על עצם הרעיון של שינוי המין. כך, עבריין אלים יש להחזיק בבידוד, ללא כל קשר לזהותו המגדרית המוצהרת. גם את בעיית הספורטאים המקצועיים או החובבניים מול המתחרים הטרנסג'נדרים , ניתן לפתור בצורות שונות ( למשל, להכריז כ"אלופה בקרב סיסג’נדרים" וכדומה).
  8. אבל יש בהחלט גם בעיות גדולות יותר, ואליהן מנוסי לדעתי רק רומז. בשנים האחרונות, הוא וחבריו מהמחנה השמרני, מנסים לעצור את ההתקדמות של התנועה הלהטב"ית בישראל ובקהילה הדתית בפרט. עד עכשיו, ביחס לתנועה ההומולסבית, הם לא נחלו הצלחה גדולה מדי. בכל שנה ( וגם השנה ) הקהילה הדתית הסטרייטית התומכת מגיעה בהיקפים גדולים יותר הן למצעד הגאווה בירושלים, והן לאירועי "פסח שני" בכל רחבי הארץ, מהצפון עד הדרום ( כולל לא מעט יישובי יו"ש). בעיניי, מנוסי מנסה לעשות כאן צעד דרמטי כדי לעצור את גל התמיכה הזה, ולשם כך מציג את כל הקהילה ההומולסבית כתומכת בתופעות שוליים קיצוניות. תוך כדי כך, מנוסי מתעלם מהסבל הממשי מאד שחווים היום אנשים טרנסג'נדרים- למשל בכך, שמההורים שנמצאים בתהליך של שינוי מין נשללת פעמים רבות גישה לילדים שלהם ( כפי שקרה לפעילת טרנס חשובה מרקע דתי, מאי פלג ז"ל- והניתוק שלה מילדיה היה מעין "הטיפה האחרונה" שהובילה אותה לשלוח יד בנפשה). יתרה מזו, גופים חוץ פרלמנטריים חרדליים של היום, מתחילים לדבר לא רק על בלימת המשך התקדמות שוויון להט"ב – אלא על הצמצום של הזכויות הקיימות כבר- ביניהם הוצאת הניתוחים לשינוי מין מסל התרופות ( !!! ) לא ברור כעת מה יהיה כוח של נציגיהם הפוליטיים בכנסת הקרובה- אך ברור שהם לפחות ינסו להעביר את הדברים בחוק. במידה ודבר כזה יקרה- אנשים שסובלים מדיספוריה מגדרית ימצאו את עצמם נאלצים לנדוד למדינות של דרום מזרח אסיה, על מנת להקל על סבלם. שם יוכלו לעבור את תהליך ההתאמה ללא פיקוח וליווי פסיכולוגי, תוך סיכונים בריאותיים. מהפוסט לא ברור כלל מהי דעתו של מנוסי בנושא.
  9. אחזור להתחלה. לאחר הקריאה בפוסט, התחדדה אצל ההבנה מה באמת מחבר בין המאבק ההומולסבי למאבק הטרנסג'נדרי. זהו מאבק של שתי קבוצות על ההכרה בזהות שלהם ועל ההבנה, שאיש אינו מכיר את הזהות שלנו טוב יותר מאתנו. עבור שתי הקבוצות, פעם זה היה מאבק עקר של שנים רבות להתאים את עצמנו אל החברה- וכישלון חרוץ של רובנו בכך. אמנם, קיימים מחקרים שונים המצביעים על שוני גנטי או נוירופיזיולוגי בין הומואים וסטרייטים ( וגם אצל טראנסג'נדרים !) – אבל המחקרים האלו מוכיחים לנו את מה שממילא ידענו על עצמנו. הומואים ולסביות- וגם טרנסג'נדרים- יוצאים מהארון במספרים הולכים וגדלים- וכך גם קורה בקהילה הדתית ( לאחרונה יצאה מהארון בראיון אמיץ חברה יקרה ופעילת טרנס דתית חשובה). מנוסי קובל על הקלות הבלתי נסבלת שבה מוטח המושג "טרנספוב". נדמה לי שכדאי לו לשים לב על הקלות הבלתי נסבלת בה הוא עצמו מוחק את הזהות הטרנסית, מעבר למשפט החלול על כך ש"דיספוריה מגדרית היא ממשית מאד" ו"יש להתייחס אליה בתבונה וברגישות מירבית". רגישות מירבית באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בהקשבה לסיפורי החיים האותנטיים של טרנסג'נדרים עצמם, בהקשבה להם ובהכלתם האמתית
  10. ומילה אחרונה- דווקא לחבריי מקהילת הטרנס. זה ש"מוחקי הזהות שלנו" טועים בכל- לא אומר שאנחנו צודקים בכול ! דפוס שעליו מצביע מנוסי- ניסיון להמציא מין דקדוקי בינוני, מילים כגון "ze , ve, xe" – הוא ניסיון מגושם של משטור השפה, שיוביל להתקוממות מובנת. נכונה לנו דרך ארוכה- אבל אי אפשר לקצר אותה. נצטרך ללכת צעד צעד, עקב בצד אגודל, להיחשף ולהסביר- וכל הקהילה תלמד, לאט לאט, להכיר ולהכיל אותנו ולהתאים את עצמה ( כמה שנים לקח לנו להתאים את עצמנו?) בינתיים, מותר לכולנו קצת להתבלבל ולתקן אחד את השנייה).
  11. אם כן, לא נשאר לחברה השמרנית הרבה ברירות. או שמדובר בתהליך קבלה- הדרגתי, אך נחוש- של כל קהילת להט"ב, כולל הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים, תוך כדי שימור הערך הנעלה של המשפחה היהודית וההבדלים בין המינים- או שנהיה שוב ושוב עדים למחזה העצוב והמגוחך גם יחד, בו הוגים שמרנים נוקטים במאמצים אדירים, כדי לנעול את דלתות האורווה שהסוסים מזמן ברחו ממנה

מבחן סדן

 

תוצאת תמונה עבור אלי סדן

לכבוד

הרב אלי סדן, ראש מכינה קדם צבאית "בני דוד" – עלי

שלום וברכה

שמי זאב שביידל, אני ציוני דתי, עובד סוציאלי ופעיל בקהילה הדתית הגאה. כמו כן, אני משרת כקב"ן מילואים. קראתי היום את מכתבך לראשי המכינות הקדם צבאיות, מכתב חשוב שנכתב בלב פתוח וכואב, ואני רואה בו סיכוי ממשי ליצירת שיח מעמיק ורציני.

אפתח מיד ובגלוי את השקפת עולמי : אני יהודי שומר מצוות וציוני , ומאד מעריך את מפעלו החינוכי רב השנים של כבוד הרב ועמיתיו- המכינות הקדם צבאיות. אני חושב שהניסיון לסגור אותן או להפסיק להן מימון בשל התבטאות לא מוצלחת של מי מראשי המכינות, הרי הוא הגדר צנזורה גסה ( עוד על כך- בהמשך ). בתור פעיל בקהילה הגאה, אני מאמין בשוויון מלא עבורנו ומשוכנע שנזכה בו ( גם על כך ארחיב בהמשך). ואני משוכנע שניתן לקיים שיח מכבד מתוך כבוד הדדי וחוסר הסכמה הדדית. כפי שהרב חוזר ומזכיר בדבריו, לא חייבים להסכים עם כל דעה כדי לכבד אותה ולא כל פולמוס וויכוח נוקב הוא בגדר "הסתה".

וחשוב לנהל את הדיון הזה מתוך כבוד הדדי ולא פחות חשוב מזה- מתוך כבוד לאמת. וכאן יש לי מספר הערות על תוכן האיגרת עצמה, שבעיניי לא תמיד מכבדת את העובדות ולעתים מחליפה עובדות בהערכות.

ראשית, הרב כותב שוויכוח הוא לגיטימי, בתנאי ששני הצדדים חופשיים להביע את דעתם בפומבי. נכון, אבל יש עוד תנאי: צד אחד אינו מנסה למנוע מהשני גם לממש את דעתו במסגרת הכללים הדמוקרטיים. משל למה הדבר דומה?- עמיתך להנהלת המכינה, הרב יגאל לווינשטיין, המוזכר באיגרת מספר פעמים, הפגין בשנה שעברה נגד מצעד הגאווה בירושלים, בהפגנה שנערכה בשעת המצעד ליד גשר המיתרים. לא הייתה כל מחאה או הערה נגדו. וזאת למה?- כי הוא לא ניסה למנוע את המצעד עצמו. אני מניח שהוא היה מאד שמח לעשות זאת, אם הדבר היה עולה בידו. יתרה מזאת, ייתכן מאד שרגשותיו הדתיים של הרב לוינשטיין, ואולי גם שלך, פגועים מאד ממצעד הגאווה בירושלים. ובאותה מידה הרגשות שלי ושל חבריי היו נפגעים לו היה נמנע מאתנו לצעוד. לכן- לנו מותר לצעוד ולרב לוינשטיין מותר להפגין נגד.

באותה מידה: לכבוד הרב בהחלט מותר להגיד שלדעתו משפחה של שני גברים או שתי נשים אינה משפחה ואף לסרב לחתן זוג מאותו מין שיגיע אילו במטרה כזו. עם זאת, הרב מתנגד גם לנישואין בין יהודים לשאינם יהודים, אך אין בארץ חוק שאוסר זאת, איש לא ניסה לחוקק חוק שכזה ( מלבד מאיר כהנא המנוח), וזוגות מעורבים של יהודים ושאינם יהודים נהנים מכל ההטבות החוקיות של זוג יהודים. איש לא מונע מהם לגדל ילדים, לחיות חיים גלויים ולפתור את בעיות הזהות שלהם כהבנתם. לעומת זאת, ברגע שמדובר בקהילה הגאה, מסיבה לא ברורה מותר להפלות אותנו באימוץ ובפונדקאות, להימנע מהכרת רשמית בנישואין שלנו, לגרור אותנו למיליון סיבוכים בירוקרטיים בכל הכרה במסלול הורות- וזאת בניגוד לדעתם של כל הארגונים המקצועיים בתחום של בריאות הנפש ! בואו נשווה את הזכויות, ואז ניתווכח אם אנחנו משפחה או לא

למה האפליה הזו אפשרית? כי הנציגים הפוליטיים שכבוד הרב – ואנשים אחרים- שולחים לכנסת, כדי לעשות את שליחותם, מונעים את ההכרה במשפחות החד מיניות, תוך כדי ניצול הבעיות במבנה הפוליטי בישראל- זאת בשעה שרוב היהודים בישראל , כולל אפילו בקרב הכיפות הסרוגות, תומכים בהכרה במשפחות ובהורות שלנו !!! רוב המשפחות בישראל הן משפחות של אבא ואימא- מהסיבה הפשוטה שהרוב בעולם סטרייטים, – אך הרוב הסטרייטי הזה, בשנת 2019, לא זו בלבד שלא רואה במשפחה הגאה "סטייה", אלא תוספת ייחודית טבעית למוסד המשפחה היהודי. אצלי במקום העבודה יש, ברוך השם, שתי משפחות גאות עם ילדים- ואני מקווה, בעזרת השם, להוסיף אליהן משפחה שלישית. אבל עם כל הקשיים שמערימים עליי היום, הדבר יצריך ממני המון מאמצים ומשאבים. למה לא להקל עליי ועל חבריי, אם נעשה את זה בכל זאת ?

בנוסף להיותי איש טיפול, אני גם חוקר עם פרסומים אקדמיים, ולכן לא אוהב כשמסלפים את העובדות כדי להתאים אותן לאג’נדה, מה שהרב טוען שהליברלים עושים. זכותו המלאה להתנגד למשכב זכר בגלל סיבות דתיות, אבל זה מופרך לגמרי להגיד שמאזן הילודה השלילי באירופה נגרם ממשפחות חד מיניות. ראשית- איך חמישה אחוז באוכלוסייה יכולים לגרום לשיעור ילודה שלילי? שנית- אם הרב יבדוק את שיעורי הילודה לפי מדינות, הוא ייווכח שבהרבה מדינות הומופוביות וסגורות הרמטית יש מאזן ילודה שלילי חזק ( צפון קוריאה, איראן, בלרוס ) . וכמובן, יש מדינה אחת עם קהילה גאה מאד מפותחת ומתקדמת, עם חברה פטריוטית ומסורתית, ועם מאזן ילודה חיובי חזק. הרב מכיר את המדינה הזו. שנינו גרים בה. ישראל. אז אפשר גם וגם. בכלל, האם זה לא מה שאנחנו בציונות הדתית מאמינים- ביכולת לשלב דברים ? בקיצור, לא רצחנו את רבין, ולא את ארלוזורוב, איננו גורמים לרעידות האדמה ולא לגידול אוכלוסייה שלילי.

לא אפרט כאן על סוגיית הפונדקאות, שעליה קיימות דעות שונות גם בתוך הקהילה הגאה. אציין רק שכל במורכבות הזו לא מפריעה לזוגות הסטרייטים בישראל ליהנות מהפונדקאות כבר למעלה מעשרים שנה, שוועדת מור- יוסף שישבה ב- 2012 פרסמה דוח שבו היא ממליצה על הקמת מסלול פונדקאות אלטרואיסטי בארץ , שבו תינתן אפשרות לכולם, כולל זוגות ובודדים. בהחלט מותר לחשוב שזה לא נכון. אבל קודם תנו לנו את האפשרות !

בסוף דבריו, הרב מזכיר את ספרו של העיתונאי הבריטי דאגלס מאריי, "מותה המוזר של אירופה", ומקיש ממנו לישראל. אני בהחלט מסכים עם המסר של הספר- שהגיע הזמן שהליברלים באירופה יפסיקו לפחד ויגידו קול רם וצלול, שהמיעוט המוסלמי חייב לקבל עליו את הכללים של המשחק הדמוקרטי המודרני והוא לא יכול, בשם רב התרבותיות, לקיים תרבות שמסיתה לשנוא את הכופרים ואת היהודים, ולדכא נשים ולהט"בים. שאלה אם הרב מסכים למסר הזה ?

ולגבי סתימת הפיות. לפני כשנתיים וחצי, זמן קצר אחרי "נאום הסוטים" של הרב יגאל ( עליו, בניגוד לדברי הרב, הרב יגאל לא התנצל מעולם ), הוזמנתי לדבר במכינת "נחשון", של דתיים וחילוניים. הם יצרו איתי קשר ביוזמתם. נסעתי אליהם בחול המועד סוכות. הייתי לי שיחה ארוכה ונהדרת איתם, שבה סיפרתי להם על הקהילה הדתית הגאה, על ההתמודדות שלנו ועל האמונה. הם שאלו המון שאלות. לקראת הסוף, הם אמרו שהרב לוינשטיין הגיע אליהם במשך תקופה ארוכה ושהם מעריכים אותו מאד בתור מורה ליהדות. אבל שהם בשום פנים ואופן לא היו מוכנים לקבל את הדרך בה הוא משפיל את חבריהם מהקהילה הגאה, ולא מוכן להתנצל על זה. לכן הם ביקשו ממנו לא ללמד יותר במכינה, עד שהוא יתנצל. ההתנצלות מעולם לא הגיעה.

וכעת, אני מבקש לבחון את כבוד הרב מעוניין באמת ובתמים בשיח מכבד ואי סתימת פיות. אני מציע להזמין אותי לדבר במכינה "בני עלי". אשמח לדבר לצדו של הרב עצמו, או של הרב יגאל, שיגידו את כל מה שהם חושבים על הנושא, בצורה ברורה. ואחרי זה אשמח להציג את תפיסת עולמי ואת סיפורי האישי בצורה אותנטית, בלי שום דבר פרובוקטיבי או "מתגרה" ( אתה מוזמן לשאול ב"נחשון", אם אתה רוצה). אז בוא נעשה מבחן של פתיחות וסבלנות למכינת "בני דוד". הרי אתה מבקש לחנך לסבלנות ולהקשבה- ובדברים האלה, כידוע, אין כמו דוגמה אישית.

מחכה להזמנה

בברכה

זאב שביידל- ציוני דתי גאה