Category Archives: ביקורות הספרים

סיפור על אהבה בחושך

אלצהיימר

על ספרו של אמנון שמוש "בוקר טוב, אלץ היימר"

לכל דבר בחיים יש מחיר. ולדברים היקרים ללבנו לפעמים יש מחיר יקר במיוחד. ל"מחצית השלישית של החיים" , כפי שהסופר אמנון שמוש קורא לחציית גיל גבורות, עלול להיות מחיר של "הימחקות הדרגתית" המוכרת תחת שם "דמנציה ".

זה מה שקרה לאשתו חנה. לפני 13 שנה היא אובחנה עם מחלת אלצהיימר ובני הזוג קיבלו החלטה להמשיך בחייהם המשותפים. בשלב מסוים, אמנון שמוש התחיל לתאר את ההתמודדות שלו עם המחלה של אשתו ביומן, שקטעים ממנו פורסמו ב"ידיעות אחרונות" ולאחר מכן הוא פורסם כולו, תחת כותרת "בוקר טוב, אלצ היימר".

משמעותה של הכותרת היא מטפורה שמשמשת מפתח ליומן- ובה שמוש מתאר את המחלה כדמות של איש רע והרסני ששמו הפרטי אלצ ושם משפחתו היימר. זוגיותו של הסופר עם אשתו נהפכה , אם כך, לקשר משולש, כאשר אדון אלצ היימר כל הזמן נוכח ברקע ומרוקן את מוחה של אשתו מהזיכרונות, מהידע ומחוויות המשותפות. מדובר בחוויה מייסרת במיוחד. ידוע שהאדם שהדמנציה קשה עליו ביותר הוא בן/בת זוג של החולה, כמי שרגיל שנים רבות להכיר את בת זוגתו כאישה משכילה ורהוטה ( בזמן כתיבת היומן, שמוש וזוגתו ציינו 62 שנה של חייהם המשותפים !!!). בנוסף, מדובר באישה משכילה ורהוטה במיוחד, כפי שבעלה מעיד עליה. למשל, במשך עשורים רבים היא הייתה רגילה לעיין בקביעות במגזין אינטלקטואלי אנין טעם "ניו יורקר" – וכעת, בהדרגה, היא מאבדת בו עניין. למשעה, איבוד העניין הולך ומתרחב לאטו לכל הדברים האחרים- ואין דרך חזרה.

ואיך בעלה מתמודד עם זה? בגבורה רבה ובתעצומות נפש נדירות לאיש שבעצמו עבר את גיל גבורות כמעט לפני עשור ומתקרב ל- 90, כשהוא הולך ומתעוור. אמנון שמוש מתאר את ההיאחזות העיקשת שלו בסממנים הבסיסיים ביותר של חייהם האינטימיים- במגע, בחיבוק, בנשיקה, במאכלים הטעימים. לאורך כל הספר וכל התיאורים הקשים הוא חוזר ואומר שמדובר בשנים קשות, וכואבות- אבל טובות. במשך תקופת חייהם הארוכה מאד, אמנון וחנה שמוש צברו חשבון חיסכון נאה ביותר- לא רק מבחינה כספית, אלא בעיקר מבחינה אהבה, חוויות משותפות ואינטימיות זוגית. ולכן כעת, כהגיע זמן למשוך מהחשבון הזה ולרוקן אותו- יש הרבה מאד מה למשוך. והחיסכון הזה שומר על הקשר גם בעידנים הקשים ביותר. חנה ממשיכה להיות בבית, בעלה ממשיך לטפל בה ולהשיב לה ללא הרף על שאלות שהיא שואלת אותו שוב ושוב, הילדי מגיעים לבקר, למרות העובדה שהיא אינה מזהה אותם וגם העוזרת מטפלת בה במסירות- למרות היחס מצדה של המטופלת עלול להגיע להשפלות של ממש !

הספר נכתב, בין היתר, במטרה לתת לקוראים תחושת הזדהות ועידוד ולסייע להם בהתמודדות עם מצבים דומים. אך כאן בדיוק ארשה לעצמי הערת הסתייגות. אמנון וחנה שמוש הם מקרה מיוחד, מבחינת רמת ההתפתחות האישית של שני בני הזוג והמשאבים הרבים העומדים לרשותם, חומריים כרוחניים. אדם אחר במצב דומה, בן זוג או צאצא של חולה דמנציה, עלול למצוא את עצמו, יחד עם הידרדרות המחלה, במצב שהופך למעמסה מנטלית בלתי נסבלת. קוצר רוח עלול לצאת על בן הזוג הסובל מהדמנציה ולהוסיף מצוקה על מצוקתו. חשוב שכל מי שמטפל בבן משפחה חולה דמנציה יידע את הגבולות של עצמו ויהיה מוכן לאפשרות שבה הטיפול בבית לא יהיה יותר בגדר אפשרי וחלופה מוסדית תהיה חלופה ראויה, למרות הכאב הכרוך בכך. פעמים רבות, הבחירה בחיים היא בין רע לרע יותר.

אז מהי המסקנה מהספר? האם יצאתי מהקריאה פסימי או אופטימי יותר? מצד אחד, ברור שהספר מתאר חוויה כואבת ובעיקר בלתי הפיכה. הדמנציה לא תיעלם. "הפי אנד" לא צפוי. אמנון שמוש בוחר לעצור את כתיבת היומן כשהוא צופה את ההידרדרות הקריטית וכנראה סופית של חנה. על כל פנים, חלקו של היומן המיועד לקורא מבחוץ, נעצר כאן. במובן מסוים, חנה שמוש עברה את התהליך שעל כולנו לעבור, בצורה מעט יותר קשה או מעט רכה יותר. כולנו, או כל מי שיתמזל מזלו, עתידים להזדקן, תוך אובדן הדרגתי של יכולות פיזיות ומנטאליות. כאמור, זהו המחיר של "המחצית השלישית של החיים". מר אלצ היימר הולך ומרושש את חנה בכל זיכרונותיה, שאיפותיה ותשוקותיה. והוא לא עוצר עד שהוא מרוקן את כל האוצר. מאידך, הוא לא מצליח לזרוע ייאוש. בשנה שעברה חנה שמוש נפטרה בביתה. מר אלצ היימר לא הצליח להפריד אותה מבעלה, אתו היא חיה 62 שנה , בשנה האחרונה מבלי לדעת זאת. החושך שירד על מאור עיניו של אמנון שמוש ועל מאוש תבונתה של רעייתו אינו מסוג המחשכים שניתן להאיר ע"י פלורסנט. אך עם זאת, מאור האהבה ההדדית שלהם, אינטימיות של עשורים ארוכים, היצירה שבה אמנון פורק את הכאב והופך אותו לשירות לאחרים לעצמו, אהבת בני המשפחה לדורותיהם- הם אלו שמביאים לסיפור הזה המון אהבה ותקווה. תקווה שיכולה לחמם את הלב ולחזק גם בחושך.

טוהר הכוונות- על הרומן האחרון של ג’ונן פראנזן

טוהר

"טוהר", , ג'ונתן פראנזן, תרגום ארז וולק, עם עובד- ספריה לעם, 2017, 637 עמ'.

ציפייה לספרו הבא של ג'ונתן פראנזן הייתה ציפייה דרוכה. זאת, בין היתר, בגלל הפסקה הבאה בקובץ המסות שלו "הרחק מכאן", מסה תחת שם "על פרוזה אוטוביוגרפית" ( תרגום שלי, ז.ש. )

"אני משוכנע שאם הסופר לא הסתכן במידת – מה, אם ספר לא הפך עבורו למסע אל עבר האל- נודע, אם הוא לא הציב לעצמו משימה קשה בזמן כתיבת הספר, ואם המוצר המוגמר אינו תוצר של התגברות על התנגדות חזקה במיוחד- לקורא לא כדאי להשקיע את זמנו בקריאה. ובהתאמה, למחבר לא היה כדאי להשקיע את זמנו בכתיבה. כדי לעבוד על רומן, עליך לחפור הכי עמוק וללכת הכי רחוק שאתה מסוגל. ואם אתה לא עושה זאת, אתה מתרשל בעבודתך. כי אדם שהיית כבר כתב את הספר הטוב ביותר שהוא היה מסוגל. או במילים אחרות- כדי לכתוב ספר חדש, עליך להשתנות כבן אדם".

לכן מובן שהציפייה היא דרוכה. האם המחבר שוב יתעלה על עצמו, אחרי השיאים הקודמים ? האם הוא שוב ישבור את התקרה עם הראש כדי לצאת מהצד השני? ומה יהיה אם לא ?

לאחר שסיימתי לקרוא את "טוהר" , אין לי תשובה ברורה לשאלה זו. וזה כשלעצמו אולי מראה שפראנזן לא נסק הפעם לגבהים שאליהם הוא הצליח להגיע בשני הרומנים הקודמים שלו : "תיקונים" ( שנותר לדעתי הטוב ביותר ו"חירות" ).

יש לנו שפע של נושאים ברומן- כיאה לפראנזן, הוא לא הסתפק בקו עלילה אחד או במספר מצומצם של דמויות. "טוהר" הוא בהחלט עליית מדרגה ברמת המורכבות של קווי העלילה והיחסים בין הגיבורים. לראשונה, פראנזן מותח אותנו עם מעין "חיפוש אחר מטמון" שאכן נמצא לקראת סוף הספר. דמויות שלו נודדת הרחק מהנופים הרגילים של פראנזן, ציר מערב תיכון- ניו יורק בארה"ב ( להוציא את המסע המרתק של צי'יפ למברט בעולם הסוריאליסטי של ליטא פוסט סובייטית ב"תיקונים"). חלק ארוך ומצוין מתאר את מזרח גרמניה הקומוניסטית. משפטים כמו "בתיאוריה לא היה צורך בפסיכולוגים ברפובליקת הטעם הרע, שהרי הנוירוזה היא מחלה בורגנית, ביטוי חולני לסתירות שמעצם הגדרתן אינן יכולות להתקיים בחברת פועלים מושלמת" ( עמ' 133 ) מסגירים הבנת ניואנסים ברמה הגבוהה ביותר.

טוב, יש עוד הרבה מאד בספר הזה. שלל דמויות משנה צבעוניות חולפות מולנו כמו בגלריה: אנשי שיווק שאין להם כל הבנה או חיבה למוצר שהם משווקים, "מורדים נגד קפיטליזם" הפוסט מודרניים, שמנהלים דיונים המסגירים את חוסר האונים המוחלט שלהם מול המציאות ואת זה שאין להם שמץ של מושג מה הם עומדים להקים על תלי חרבות של קפיטליזם גלובאלי, אישה ניו אייג'ית מטורפת, דמויות רפאים ממזרח גרמניה קומוניסטית, בלשי הרשת הבלי נלאים, מרדף מטורף אחרי מידע…ועוד. הקורא הישראלי אולי יתאכזב מעט כשיגלה שהפעם אין בכל הספר דמות של יהודי או ישראלי אחד לרפואה. ואם כבר מדובר בדמויות, במסה "על כתיבה אוטוביוגרפית" שהזכרתי בהתחלה, פראנזן כותב על כך שבמהלך העבודה על "תיקונים" הוא סילק משם דמות מרכזית בשם אדי אברנט. ובכן, אברנט, שבינתיים שינה את שמו הפרטי לטום, מופיע ב"טוהר" כאחד הגיבורים המרכזיים. לדעתי, סיפורו הארוך כתוב בצורה מעיקה למדי , כשלאורך כל הקריאה לא הצלחתי להבין- מדוע שאדם כל כך בורגני ומיושב יתעקש כל כך לחבור לאישה שהיא בוודאות חולת נפש ( אחר כך הוא לא מצליח לעזוב אותה בגלל האשמה ). מעבר לזה, 637 עמודים לא מאפשרים להשתעמם לרגע, אם כי טוב היה עושה המחבר אם היה מוסיף מעט הערות שוליים שמסבירות את המושגים כמו "סיכון מוסרי" מבלי שהקורא יצטרך לדפדף בויקיפדיה.

ובכל זאת…מהו הנושא העיקרי? מישהו כבר העיר בציניות: "אם הרומן "תיקונים" עוסק בתיקונים והרומן "חירות" עוסק בחירות על כל נגזרותיה, מה יהיה הנושא של "טוהר"? ובכן, פראנזן נכנס הפעם לעובי הקורה של השאיפה לפרפקציוניזם בעולם העכשווי. לזה שאנו שוחים בים של "מידע רב מדי" ( Too much information) כדי להיות מושלמים. שלא ידבק בנו רבב. הגיבורה, פיט, רוצה להיות מושלמת. הגיבור אנדריאס וולף מטפח דימוי של אדם מושלם. הופעה מושלמת. חזות מושלמת. מוניטין מושלמים.

אולי זה מה שמחבר בין "טוהר" לספריו הקודמים של פראנזן . לא ניתן באמת לתקן את כל העולם- וברגע שחדלים מזה, אפשר לתקן הרבה דברים קטנים ולנקות את המרזבים בחצר. לא ניתן לזכות בחירות מושלמת- וברגע שמבינים את זה, ניתן להשתחרר מכמה מערכות יחסים מעיקות בחיים. וגם לא ניתן להגיע לטוהר המושלם. בסצנה האחרונה של הספר, כלב שנכנס לבית מרחוב גשום, מביא אתו סימנים של לכלוך. ויחד עם הלכלוך נכנס משהו חי ואמיתי. ונכנסת התקווה. לכן, בסופו של דבר, אהבתי את הספר "טוהר", גם אם הוא לא מגיע לרמת העומק של ההכללות והתצפיות של הספרים הקודמים. צריך לדעת לשמוח על דבר טוב מאד, גם אם אינו מושלם.

על שירה שבפרוזה

200px-Shira_3rd_edition

מי אמר שצריך לעשות סיום רק על מסכת בגמרא ? באמת, מי אמר?

אדם שמתאמץ וקורא יצירה עברית קלאסית, של 540 עמ', כתב צפוף עם רווחים קטנים ופונטים מיושנים, עם מילים ארכאיות- לא מגיע לו לחגוג את הסיום ?

או אולי אנסה את זה בסגנון עגנוני?

"קורא אדם ספר עברי של סופר עברי. כך וכך ערבים מתייגע בו, כך וכך שבתות אינו ישן שנת צהרים, כך וכך מייגע את מוחו ונפשו. והספר גדול עצום ורב כספר הזוהר בשעתו, ויש בו מן הפשט, מן הרמז, מן הדרש ומן הסוד. ויש בו כך וכך דברי סאטירה, כך וכך מסימני העתים, ומדברי ימי העם והעולם, ומתיאורי נופים, וממעשים שבינו לבינה. והסופר הוא עמקן ובעל מחשבות ומצודתו פרוסה לו מקצה העולם ועד קצהו מדברי תורה ודברי סופרים וחכמת ישראל ואומות העולם. קורא אדם את הספר לא כשם שקוראים קונטרס קליל ולא כשם שמעיינים בעיתון בוקר ולא כשם שמדפדפים בספר שיש בו כדי להפיג שעמום. אלא קורא אדם את הספר ועושה בו סימנים ומהרהר בדברים והוגה בהם ומניח הספר לשעה קלה מידו, כדי לעיין בדברים ביתר שאת. אינו דין שישמח שמחה גדולה על שזכה להשלים קריאה זו? הסופר עיתותיו בידו וכל מלאכתו כתיבה היא. אך הקורא אין עתותיו בידו ומלאכת יומו וטרחת הפרנסה וצער גידול בנים עליו- אינו דין שיתנו לו כבוד ועיקר ? ובדק הקורא, האי גברא רבא, וחיפש ומצא ספר עברי שראוי להתכבד בו, שכן סופרים עבריים עושים ספרים לרוב ומכסים בהם את עין הארץ ושוכחים את אשר אמר החכם שבאדם "רק היזהר מעשות ספרים הרבה אין קץ" ומוצא הספר והוגה בו ומסיים אותו- אינו ראוי שיקבע עליו סעודה כשלמה המלך בשעתו ויתנו לו חבריו כבוד ועיקר"?

ובכן, בגילי המופלג, זכיתי לקרוא את יצירת המופת "שירה", ה"סימפוניה הבלתי גמורה" של עגנון.

כמה הערות

  1. לא אחדש דבר לאיש, אבל יש דברים לא מחודשים שראוי לחזור עליהם. יש יתרון גדול בקריאת יצירות קלסיות דווקא לקראת גיל העמידה. בייחוד כשמדובר בספר כמו "שירה" – רווחים צפופים ופונטים מיושנים כבר אמרנו. אבל עוד לא אמרנו על מילים ארכאיות כמו "אבטומוביל", "בית קהוה" ו"ציגרטה". ועל הקווי העלילה המורכבים, ועל הסטירה, ועל ההבנות המורכבות על היחסים הזוגיים…יותר מדי דברים שירתיעו תיכוניסט סקרן ביותר. או ישעממו אותו. מכאן המסקנה: אם לא קראתם ספר קלאסי בגיל צעיר- תקראו אותו עכשיו. ואם קראתם- גם תקראו אותו עכשיו. תראו איך אתם מבינים אותו אחרת
  2. אפרופו הבנות על היחסים הזוגיים. לכל אלו שהתרגלו למחשבה ש"גבר מתחיל לרצות אישה אחרת סתם כי הוא חרמן"- תראו באיזו עדינות והבנה עגנון מתאר מרצה מזדקן שמתחיל לגלות עניין באישה אחרת לא בגלל שלא טוב לו עם אשתו, אלא בגלל שלא טוב לו עם עצמו. אגב, אודה שרציתי לקרוא את "שירה" גם כי כמה ממוריי הפליגו בשבחן של התיאורים האינטימיים העדינים אצל עגנון. ובכן, התיאורים הן עדינים לחלוטין ובשום מקום לא מתקרבים לגבול הנועז, אבל …בואו נאמר שבסצנה אחת מופיע שוט. גבר, אישה ושוט. שווה בעיני את כל ה"גוונים של אפור" למיניהם

  3. סאטירה. יש ב"שירה" הצגה סאטירית יוצאת מן הכלל של כמה מאנשי האקדמיה מהקהילה היקית שסביב האוניברסיטה העברית בירושלים. בולט ביניהם דיוקנו הבלתי- מחמיא של פרופ" קלוזנר- המוצג תחת השם "פרופסור בכלם". ההתעסקות של מגדל השן האקדמי שמנתקת את האנשים מחיי המציאות הולכת משם ועד ל"הערת שוליים" של שנות האלפיים. היא חיברה אותי גם למשהו נוסף- סרט רוסי של שנות ה- 70 "מרתון סתיו". הוא מציג אמנם לא מרצה באוניברסיטה, אלא מתרגם, גם אינטלקטואל, שנקרא בין אשתו למאהבת שלו , ואינו מסוגל להגיד לאף אחת מהן "לא". "מרתון סתיו" מתחבר בקלות לדמות הראשית של שירה, מנפרד הרבסט, שתרגום שם משפחתו לעברית הוא "סתיו".
  4. קצת מבהיל להיווכח שיש דברים שלא חל בהם שינוי לטובה מתקופת עגנון. תראו למשל את זה "ספסר קרקעות בור ועם הארץ עשה לו הון. הלך ובנה לו בית גדול ולא מכוער. אילו היה מכוער הייתי מייעץ את השלטונות לעשותו בית אסורים ולאסור שם את בעל הבית ואת שותפיו ושותפי שותפיו ואת הפקידים הגבוהים שקיבלו שוחד ממנו בסתר ובגלוי" ( עמ' 422). תעשו העתק הדבק- והרי לכם כתבה על "הולילנד".
  5. אולי הגיע זמן ש"שירה" תתפרסם מחדש? עם פונטים ורווחים נורמליים, עם הערות ופירושים, אולי אפילו בשני כרכים, עם הקדמה שפותחת את השער בפני קורא של שנות האלפיים ( חיים באר? דן לאור ? זיווה שמיר?) ואולי אפילו עם החלפת מילים "ציגרטה" ו"בית קהווה" ?
  6. אז "יהי רצון לפניך, אלוהי היצירה העברית, שנזכה לקרוא וללמוד ולהבין ולהתחבר ולהתענג ליצירה העברית המשובחת והראויה לשמה. שנזכה לנחת, ולהרחבת הדעת והנפש. וכפי שסיימתי את "שירה" שאזכה להתחיל ולסיים יצירות רבות וטובות, שלא יהיה חלקי עם יושבי קרנות ובוהי ריאליטי, ושים חלקי בין אנשים מרחיבי הדעת והנפש.
  7. ונאמר אמן

איש הברזל, לאן ?

 

 

גוסטב איש הברזל, הנס פלאדה, תרגום יוסיפיה סימון, הוצאת ידיעות 2016, 750 עמ'

בספרו האוטוביוגרפי "בארצי הזרה לי" הנס פלאדה, מתייחס לטענות כלפיו על כך שלא היגר מגרמניה בתקופת השלטון הנאצי, בדומה לאריך מריה רמרק, למשל. בנימה מעורבת של אפולוגטיקה וכאב אמתי פלאדה כותב על הפחד של ניתוק מהסביבה הלשונית הטבעית, העלולה להיות קטלנית עבור סופר, וגם על הצורך להשפיע מבפנים. ברם, גורל של הרומן "גוסטב איש הברזל" מלמד על המחיר שהוא שילם על הישארותו.

זה התחיל טוב. בשנת 1932 פלאדה היה כבר סופר מוכר. לכן חברת הסרטים " טוביס " פנתה אליו כדי שיכתוב רומן שיעובד לאחר מכן לתסריט, עבור השחקן אמיל ינינגס שסבל תקופה ארוכה מהיעדר תפקידים מתאימים. פלאדה החליט להתבסס על סיפור אמתי – סיפור על עגלון ברלינאי גוסטב הרטמן שירש את עסק הכרכרות של חמיו, חיזק וביסס אותו וכשהעסק החל להידרדר הוא רכב עם הכרכרה שלו מברלין לפריז והיה לגיבור לאומי לכמה רגעים. פלאדה יצר על בסיס זה סיפור עלילה רחב יריעה המתאר את קורותיה של משפחת בעל הכרכרות גוסטב האקנדל , ואת החוויות שעוברות על אשתו ועל ילדיו בזמן ולאחר מלחמת העולם הראשונה ותוך כדי טלטלות עצומות שגרמניה עוברת. הספר נכתב בתקופת שיא ( פלאדה היה מכור לעבודה ידוע ) ונמסר לעיבוד לתסריט. אלא שאז החל להתעניין בו קורא מוכר נוסף- שר התעמולה יוזף גבלס. והוא דרש שכדי שהרומן אכן יעובד לתסריט, בסוף הספר אב, גוסטב האקנדל ובנו הצעיר היינץ יתפקדו לשורותיה של התנועה הנאצית. בלית ברירה פלאדה הסכים ושינה את סיום הספר, כמי שכפאו שד. אלא שלאחר מכן הממונה על האידיאולוגיה, אלפרד רוזנברג, קבע כי פלאדה אינו סופר שראוי לאמון אידיאולוגי ואין לפרסם את ספריו או לעבדם לתסריטים בכל מקרה. פלאדה נותר קרח מכאן ומכאן ועם רומן שהוא אנס את עצמו לתקן. רק בשנת 1963, חוקר ספרות גינטר קספר הצליח בעבודת ארכיון קפדנית לשחזר את הסיום המקורי של הרומן.

ובכן, סיפורו של פלאדה על גוסטב מתחיל ב"זמנים הטובים" טרם פרוץ מלחמת עולם ראשונה. עולם מוכר, בטוח ומהוגן ,הסובב על ציר פטריארכלי, כאשר בשמים יש אלוהים אחד גדול, על הארץ – קייזר אחד גדול ובמשפחה- אב אחד גדול. והאב הגדול והנורא, גוסטב האקנדל, אכן שולט במשפחתו ביד רמה. הוא בעל עסק פורח ומשגשג, הוא מוכר בברלין, הוא מאמין בערכים שברלינאי טוב אמור להאמין בהם- סדר, משמעת, עבודה קשה, משמעת נוקשה ופטריוטיות. וכמובן בקייזר ובדת. כך הוא מחנך גם את ילדיו, או יותר נכון מצפה שכך הם יגדלו. אלא שמשהו בדרכו להנחיל את המורשת לילדיו משתבש ובגדול- איש מהם אינו ממשיך את דרכו של אביו. הבכור, שגדל להיות חסר אופי ועמוד שדרה- מצליח לבסוף, בזמן המלחמה, לעמוד על רגליו ואף להודיע לאביו על העובדה שיש לו בת זוג מזה מספר שנים והיא מגדלת את הילד שלו- וכמעט מיד אחרי זה נהרג בחזית. בן אחר מסתבך בעסקנות פוליטית מלוכלכת למדי, כזאת שלא הייתה חסרה בגרמניה בין שתי מלחמות עולם ולאחר מכן שוקע בעולם של עסקי מניות והימורים ( כפי שכבר כתבתי, בכל ספר של פלאדה חייבת להיות דמות של מכור). בת נוספת מידרדרת על לעיסוק בזנות, עם סרסור מחליא שהופך אותה לשפחה נרצעת שלו ובת נוספת עושה סוג של "הפוך על הפוך"- היא הולכת להיות אחות רחמנייה, אך לא מתוך רצון אלטרואיסטי לסייע לחולים, אלא מתוך רצון להשתחרר מאבא , תוך כדי ניתוק מוחלט ממנו. רק הבן הצעיר, היינץ, גורם לאביו נחת, באופן יחסי. הוא לא עוסק בפשע ולא בזנות, אלא נושא לאישה בחורה צנועה שאותה אוהב ומנסה להתפרנס ולשמור על צלם אנוש כמיטב יכולתו- שתי משימות לא קלות בגרמניה הווימארית. אך בגלל נכונותו לעמוד על עקרונותיו- חייו הופכים למסע הישרדות בלתי פוסק. פלאדה מיטיב כאן לתאר הן את מסכת ההשפלות שמובטל עובר והן את הניוון שבחיי האבטלה ואת הניצול שזו מאפשרת.

אך לא רק ילדיו של גוסטב האקנדל מדירים שינה מעיניו. כל העולם מסביב קורס. אלוהים גדול שבשמיים אינו נענה לתפילות להצלחת הנשק הגרמני. קייזר גדול ונערץ ששולח רבבות חייליו אל מותם, נמלט על נפשו להולנד ברגע שהוא שומע על הפסדים בשדה הקרב. הסדר החברתי המוכר קורס מול עיניו של עגלון ברלינאי- וקובר תחתיו גם את העסק המשפחתי שלו, ברגע ש"מגייסים" לו את הסוסים וגם את ביתו המרווח- שכעת אין ביכולתו הכלכלית להחזיק. כאמור, איש מילדיו אינו הולך בדרכי אביו. רובם אינם מסוגלים לתמוך בו כלכלית וגם אם היו יכולים ורוצים- האב הגאה היה מעדיף למות ולא להזדקק ליוצאי חלציו. הוא מאמין בסדר הישן וכשהסדר הישן קורס תחתיו- לא נותר לו עוד במה להאמין. הוא הופך למעין הכלאה בין עגלון לליצן קרקס שמשעשע תיירים במסבאה זולה, כדי להרוויח כמה גרושים לביתו, לעת זקנה. דמות של קשיש שאינו מצליח להשתלב בזמנים החדשים המשתנים בקצב היא אחת הדמויות המוכרות בספרות העולמית- ואחד מביטוייה המאוחרים היא דמותו של אלפרד לאמברט ברומן של ג'ונתן פראנזן האמריקאי "תיקונים"- דמות שמזכירה בהרבה היבטים את גוסטב האקנדל. מדובר בקשיש נוקשה, איש תעשיית מסילות הברזל של פעם, שאינו יודע כיצד להשתלב בעולם של טכנולוגיות מתקדמות ושילדיו אינם סופגים את עולמו הערכי- ערכי מעמד הביניים של המערב התיכון בארה"ב. אלא שאלפרד לאמברט חולה פרקינסון ועיסוק במצבו הבריאותי מסיח את דעתו ממחשבות נוגות על סדרי בראשית קורסים- ולעומת זאת, בריאותו של גוסטב האקנדל טובה וראשו צלול ואין מה שיסיח את דעתו מהמחשבות הנוגות על משפחתו ועל העולם. הרהורי תשובה אינם חלק מאוצר המושגים שלו ואינו מתחרט על חינוך נוקשה מדי שנתן לילדיו או על כך שהם גדלו חסרי עמוד שדרה. הוא רק הולך ומתכנס בשתיקתו ובשתייתו.

מה יש לפלאדה להגיד על גרמניה שבין שתי מלחמות ? ניכר שהוא- וגם גיבוריו- נקרעים בין שני עולמות ( ואיש מגיבוריו אינו בוחר להגר, כולל הבן העסקן וה"תלוש" מכולם). מצד אחד, ביום שבו ברלינאים פשוטים מלווים את ילדיהם למלחמה וההתעוררות הפטריוטית מחברת את כולם עם כולם- גם גיבוריו של פלאדה חשים התרוממות רוח ואף מוכנים לוותר על הטינות ההדדיות שלהם. מאידך, ההתפוררות והסיאוב שאנו פוגשים בספר לאחר מכן ובייחוד שחיתות ותאוותנות בוטה ומוחצנת במסדרונות השלטון הויימארי בתחילת דרכו, שפלאדה מתאר בצורה נוקבת למדי, גורמים לנו להרגשה שהעולם אכן קורס תחתיו. כל הגיבורים לכודים כעכברים בגלגל ללא מוצא- חוץ מהבן הלוחם שנח בקבר. האב לכוד בין גלגלי הכרכרה, בתו האחת לכודה בעסק שלה ובתה השנייה- בסרסור שלה, בן אחד שקוע בהימורים והבן השני- ביציאה ממעגל האבטלה שסוגר עליו מכל הכיוונים. מעגל ללא מוצא.

מפתיע, אבל הראשון שמצליח לפרוץ את המעגל זה דווקא האב. הוא מחליט על רכיבה מברלין לפריז ובחזרה. בגילו המופלג הוא מצליח לעשות את זה ואפילו לשווק תוך כדי כך המון גלויות, להגיע לכותרות הראשיות ולזכות להערצה רבה גם בצרפת- מדינה שממש לא מזמן נחלה לארצו תבוסה צבאית משפילה ולאחר מכן שללה ממנה חבל ארץ גדול. בדרך הוא רואה הרבה קברי חיילים ומהרהר עם עצמו האם אחד מהם הוא קבר בנו. החלקים האחרונים של הספר ספוגים בשנאת מלחמה וגם בגלל זה ברור שהניסיון "לדחוף" את גוסטב האקנדל ובנו לעבר שורותיה של מפלגה נאצית נכפה לחלוטין על היצירה והיה בה נטע זר גמור. גוסטב האקנדל חזר לברלין כגיבור ועם קצת כסף ושמח לשוב אל האנונימיות שלו, כעגלון ברלינאי קשיש.

לבטים של פלאדה וגיבוריו בין המלחמות אינם זרים לנו גם ב- 2016. כפי שגרמניה של פלאדה התלבטה בין לאומנות אלימה ורצחנית לבין גאווה לאומית על הישגים ראויים- כך גם גרמניה של היום מתלבטת עד כמה מותר לה לשמר את הזהות הלאומית והתרבותית שלה אל מול גל גואה של מהגרים מוסלמים. שליפת העבר הגרמני האפל על כל צעד ושעל אינה מהווה מענה מספיק להתלבטות זו. כמה אני אוהב את המולדת שלי? כמה אני מוכן להסתכן ולהישאר בה בשעתה הרעה? כמה אני אשפיע עליה וכמה היא תעצב אותי ? קוראי פלאדה מוזמנים לחשוב על כך.

עקב עבודות שחזור, השתמרו מספר גרסאות לסוף הרומן. למשל, התרגום הרוסי מוסיף מספר פרקי סיום לאחר הפרק בו מסתיים התרגום העברי – פרקים שמספרים, בין היתר, על מותו של הסרסור הרע. אני גם מנסה לדמיין סיום שונה או המשך לספר ( מה יש, רק לגבלס מותר?) מה גוסטב האקנדל היה עושה לאחר עליית הנאצים ובזמן המלחמה? האם היה מתכנס לתוך עצמו? או שמא, בדומה לגיבור ספרו האחרון של פלאדה, "לבן בברלין" , היה פותח במחאה של איש אחד נגד המשטר, כדי שעוד נערים גרמניים לא ימותו כבשר תותחים? נדמה לי שגוסטב האקנדל מספיק עקשן בשביל זה. איש הברזל כבר אמרנו ?

מעבר למחיצה

יותם ראובני, “האוטוביוגרפיה של ז’או ריבן”, הוצאת אפיק, 2015, 235 עמ’

יותם ראובני

 

כשעבדתי עם דרי רחוב, לפעמים שאלו אותי : "זאב, תגיד, למטופלים שלך טוב ככה, כשהם ישנים ברחוב? למה הם לא רוצים להשתקם? "

והייתי עונה: "לא, לא טוב להם ברחוב, ממש לא. הבעיה היא שחלקם שכחו איך זה לא להיות ברחוב".

קראתי את ספרו של יותם ראובני "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" עם רגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר בסיפור חיים של אחד הגייז הראשונים שיצאו מהארון בארץ, עם כל המשתמע מכך, בתקופה שזה באמת היה עלול לסכן קריירה. הבן אדם פרסם כתבות ושירים וספרים. וזכה לפרסים ולהוקרה. והכניס את הומוסקסואליות לשיח הציבורי. והוא מספר על זה. הז'אנר אמנם לא קל לקריאה, זרם התודעה…אבל כדאי להתאמץ. גם כדי לשמוע את סיפור החיים שהיה ברקע. ילדות ברומניה, מות האימא, עלייה לארץ, קשיי השתלבות, חוויות הומוסקסואליות על חוף אשדוד ובפארקים של תל אביב, פרסומים ראשונים. אלכוהוליזם, דיכאון, קנאביס רפואי, כדורים פסיכיאטריים, בעיות גב. הצלחה, התרוששות. תהום, פסגה, שוב תהום ( אוי, אני מתחיל לחקות את הסגנון …)

למה הספר קשה עלי ? אולי כי הוא מציג היאחזות במשהו שכבר אבד עליו הכלח ? בחווית הארון שהולכת קיימת בשום מקום חוץ מאשר במוחו של המחבר, אבל הוא מתעקש להיאחז בה. מכל הישגי הקהילה הגאה בארץ ( וראובני אומר שאין קהילה גאה…) , מכל ההכרה שזכינו בחוק, מכל השינוי החברתי האדיר, לבו של ראובני רחב דווקא בגלל ש…היום אנשים מעזים לשים תמונות גלויות באטרף. שהחיינו.

והאמת היא שחל שינוי.. שינוי שאותו רצה הרוב בקהילת להט"ב בישראל ( ואני מאמין שבעולם). הומו חדל להיות הגיבור הטראגי ואיש השוליים. הוא הפך לשכן השגרתי והבורגני . ובכן, הומו יכול להיות קצין בצבא, רופא והמנדס, איש משרד החוץ ואיש שב"כ, נשוי לבן זוגו ואב לילדים. הוא יכול אפילו להיות חבר בבית כנסת- ואף שליח ציבור, כפי שפסקו לאחרונה "רבני בית הלל". אבל ראובני מחמיר יותר מרבני בית הלל והוא חושב שאם הם יכירו בו, הוא עלול להידרדר להיות בורגני, רחמנא ליצלן.

בראיון שפורסם בעיתון "הארץ" בעקבות פרסום הספר , נחשפה אפיזודה מעניינת. המראיין תהה בקול רם כיצד קרה ששיריו של ראובני לא נכללו האנתולוגיה חדשה ומפוארת של שירה להט"בית הראשונה מסוגה בישראל, "נפלאתה". התגלו הבדלי גרסאות בין ראובני לעורכים, כאשר ראובני טוען שהקובץ הוא "נוצץ ובורגני" מדי, בעוד העורכים טוענים שמלכתחילה התכוונו לכלול מבחר נכבד משיריו של ראובני והנ"ל משך אותם, לאחר שאחד העורכים סרב לפרסם מחזה ארוך שלו בבמה אחרת. ואני הרגשתי שראובני עדיין מנסה להיות בו זמנית בארון ומחוצה לו. להיות פרא מבוית. להגיד ש"חייבים לצאת ממוסף ספרים" ( כדי לא להיות כפוף לממסד) ובו זמנית להגיד למראיין ש"לקבל את פרס ספיר, יהיה נחמד מאד" ( 150 אלף ₪ עוד לא הזיקו לאיש …)

לאורך הספר מפוזרות לא מעט חוויות מיסטיות ( ראובני אחראי להרבה תרגומים של קלאסיקות בתחום של חקר הדתות והמיסטיקה, כולל בן ארצו מירצ'ה אילאדה). מטפורה שמוזכרת לאורך כל הספר היא "מחיצה" שמאיימת על המחבר- לכלותו, לאיין אותו, להתהפך עליו. ונדמה שלאורך חייו ראובני עובד קשה כדי לשמר את אותה מחיצה- בינו לבין העולם, בינו לבין הזכרונות של עצמו, בינו לבני הזוג שלו , בינו לבין עמו. אהוביו שהוא קורא להם בשם קיבוצי "אהובי" , הם ללילה אחד. חברים נפגעים ממנו ומנתקים קשרים. מערכות עיתונים, הוצאות לאור, הדירה בתל אביב- הכול ננטש. אין אפילו בעל חיים .

תמיד אפשר לומר- טראומת ילדות, מותה של אימא, דיכאון, התמכרות ( ובתור איש טיפול, אני מתרשם מאד מהעובדה שראובני מזכיר את גמילתו מאלכוהול כהישג הגדול ביותר שלו בחייו). אבל יש לאדם אחריות להתמודד עם מצוקותיו ולהתחבר לאחרים דווקא מתוכם. אנו חיים בארץ בה אנשים למודי טראומות וסבל מסתובבים בינינו בכמויות . אנשים כאלה, בנו , בין היתר, את הקהילה הגאה בארץ והובילו אותנו להישגים ולניצחונות.

אפשר לכתוב עוד הרבה דברים על הספר "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן". על השמאלניות הנרגנת של המחבר, שזועם על העוול שנעשה במדינה ולא עושה דבר בקשר לזה, רק מתחפר עמוק יותר בספריו. אפשר גם לכתוב שאדם הכותב ש"ימין רצח את רבין , ימין עשה לרבין פולסא דנורא" ממש מתעקש שלא ייקחו אותו ברצינות. ואפשר …

אבל אני עוצר ושואל את עצמי- רגע…אם יותם ראובני, לא היה עושה ככל יכולתו להתקרב למחיצה- אולי לא הייתי כלל מסוגל לטפס עליה ולעבור אותה? אולי כולנו, הגאים המיינסטרימיים, המוצהרים, נטולי התסביכים והאשמה, הרהוטים והמחייכים- לא היינו מגיעים לשם? אולי מישהו צריך לשכב חצי מעוך מתחת למחיצה, כדי שנוכל לטפס עליה ולעבור הלאה ?

לא יודע. אין לי תשובה. אבל אני מבקש לקרוא את "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" בגובה העיניים, ללא תסביך עליונות או נחיתות, בלי הערצה ובלי בוז. בעיקר כדי לזכור מאיזה מקום כולנו הגיענו לפני זמן לא רב. וכמה מקומנו היום בישראל הוא לא מובן מאליו. לפני שנים אחדות, מי חשב שנגיע לזה ? מי יכול היה לדמיין ?

אפילו יותם ראובני לא היה מדמיין בהזיה הכי פרועה שלו, שהומו דתי מוצהר, עולה ( הוא בטח יתעקש על מהגר) מברית המועצות, כותב בעיתון ימני – שמרני- יכתוב ביקורת על ספרו ? והנה זה קורה. אולי יתברר בסוף, שלא רק לארון, אלא גם לדברים טובים אפשר להתרגל.