פסיכולוגים כבני אדם

"אולי כדאי לך לדבר עם מישהו", לורי גוטליב, מאנגלית שאול לוין, כנרת זמורה, 2020, 463 עמ'

אני מתמקם מול הנייד שלי, שעומד על חצובה. חושב באיזו זווית רואים אותי. ממקם את המצלמה, את הזווית של הכיסא. לוקח לעצמי כוס מים. כן, אני הולך לעשות את הטיפול הראשון שלי בזום. אין ברירה, לא ברור מתי הבידוד נגמר ואת העבודה הטיפולית חייבים להמשיך. אני משתדל מאד לאסוף את עצמי ולהיות ממוקד. אני גם עוד לא שולט הכי טוב בזום. אבל …גם כשאני משתדל להיות ממוקד, אני עם הרגשה מאד ברורה שלא ממש ברור לי מה אני חושב על הטיפול הזה. ועל המסגרת הזו. ועל זה שלראשונה בחיי אינני נפגש עם המטופל על השטח הנייטראלי של הקליניקה, אלא מכניס אותו אליי הביתה. וגם הוא מכניס אותי אליו הביתה. האם מהמצלמה רואים את תריסי הפלסטיק הלא נקיים ?

את ספרה של לורי גוטליב ראיתי בחנויות הספרים עוד טרם פרוץ הקורונה. השם היה מוכר לי- זכרתי אותה ככותבת ועורכת ב"אטלנטיק מגזין" שפרסמה בזמנו כתבה ארוכה ונלהבת על החשיבות של "להתפשר בבחירת בן הזוג ולבחור…מישהו". כנראה, גם בעקבות זה לא חשבתי שהפעם יש איזה להיט נפלא והמילים הנלהבות של ארוין יאלום על הכריכה האחורית רק הוסיפו את חוסר האמון- אני שייך לדור הישן והמרובע, במידת מה, שמאמין ש"דבר טוב לא צריך לפרסם עד כדי כך". אבל תקופת "שקט הקורונה" פינתה לי זמן קריאהו…אודה שנהגתי בדיוק כמו יאלום- התחלתי לקרוא את הספר והתקשיתי לסיים. אמנם זה לא לקח שבת אחת, אלא שתיים- אבל החוויה הייתה עוצמתית מאד. בכנות- לא זכור מתי הייתה הפעם האחרונה בה ספר עיון הביא אותי לדמעות.

ובכן- לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית- וקודם לכן למדה רפואה- וקודם לכן הייתה הייתה בהוליווד. היא מתארת בספרה מספר מטופלים שלה ואת העבודה שלה איתם. מה ששונה בספר הזה- זה שהיא מתארת במקביל את הטיפול שלה- שהיא מתחילה אצל פסיכולוג, בעקבות פרידה מפתיעה מבן הזוג. מטופלים שלה באים עם מגוון של סיפורים: מפיק הוליוודי מצליח שחי תוך התעצבנות מתמדת על ה"אידיוטים" מסביב, וכבר "פיטר" 2-3 מטפלים אחרי מספר פגישות, כי הם, כאמור, "אידיוטים". אישה צעירה בת 35 ונשואה טרייה, שמגלה זמן קצר אחרי נישואיה גידול ממאיר וסופני. אישה אחרת, מבוגרת, שחיה את חייה תוך ניתוק מילדיה, שכועסים עליה בגלל שזנחה אותם לאב שתיין, שלא מגלה בחייה כל משמעות ומחליטה לתת בטיפול הזה צ'אנס אחרון לחיים האלה, לפני שביום הולדתה ה-70 היא שמה קץ לחייה. ויש עוד. איך אומרים?- עוד יום במשרד בסך הכול.

גוטליב עיתונאית עם וותק והיא בהחלט יודעת לכתוב ולספר סיפור. אבל הכתיבה הקולחת והמרתקת לא באה על חשבון העומק והכנות. גוטליב נכנסת ללא מורא ובכנות אדירה לפינות הכי לא נעימות של הטיפול הפסיכולוגי- שלה עצמה ושל המטופלים שלה. היא מדברת על מה שכולנו מעדיפים לשתוק- ובגלל זה, בעקיפין, מדברים על זה בלי הפסקה.

ובכן, על מה אנחנו לא מדברים ביומיום ומנסים לא לדבר גם בטיפול?

– על זה שרובנו עדיין מתביישים להיות מטופלים. כן כן, גוטליב מקבילה טיפול פסיכולוגי, מהבחינה הזו, לצפייה בפורנו. המון אנשים עושים זאת- ורובם מתביישים בזה ומסתירים. אלא שבמקרה של טיפול- זה ממש לא בצדק. ומי במיוחד מתביישים להיות מטופלים?- ניחשתם נכון, אנשי הטיפול עצמם. בגלל זה גוטליב, שנפרדת לפתע מבן הזוג שאיתו היא כבר חשבה שזה הולך לכיוון של חתונה, מתקשרת לחברה, פסיכולוגית גם היא, ולא מוצאת משהו חכם יותר להמציא מלהגיד שהיא "שואלת בשביל חברה". רק לקראת סוף הספר היא מספרת לאותה חברה שה"חברה" –זאת היא. אז אני לא צריכה טיפול…חברה שואלת J

– על זה שכולנו רוצים להרגיש יותר טוב- אבל לא רוצים להשתנות בשביל זה- ובמיוחד לא רוצים לזרוק את הקביים שלנו. נושא הקביים בולט בצורה ברורה ביותר אצל מטופלים שסובלים מהתמכרויות ( מטופלת צעירה של גוטליב, שנתלית בסירוגין באלכוהול ובבן זוג הרסני)- אבל יש הרבה סוגי קביים- דיכאון, תלות בקשרים, היאחזות במשפחה, בסביבה המוכרת

– על זה שאנחנו לא יכולים לשנות אנשים אחרים. ואם נכעס עליהם בגלל זה- זה לא ממש יעזור. נשאר לנו להשתדל לאהוב אותם ולהתנהל מול כמה שיותר טוב.

– על זה שאיננו יכולים לשנות את נסיבות חיינו, ושנסיבות אלו לא הוגנות כלפי חלקנו. נכון יותר כלפי כולנו- אבל כלפי חלקנו זה פשוט בולט יותר. כשגוטליב עצמה מתלוננת פעם אחת על חוסר הוגנות של חייה למטפל שלה, הוא מגיב "את מדברת כמו ילדה בת 10 שלי. מי אמר לך שהחיים צריכים להיות הוגנים"? פרידה מבן זוג, בעל אלכוהוליסט, גידול ממאיר- הכול חלק מהחבילה. ואין מה לעשות איתה.

– אם נתמזל מזלנו והגענו לחדר לאיש טיפול שאנו מתחברים אליו ומסוגלים לתת בו אמון- מאד ייתכן שנתפרק. וזה בסדר. וגוטליב מפתיעה את עצמה- כשבמפגש הראשון עם הפסיכולוג שלה היא מתיישבת מולו- ופשוט לא מצליחה להפסיק לבכות במשך כל הפגישה הראשונה. מותר לא להיות חזקים כל הזמן . חשוב לא להיות חזקים כל הזמן. אני זוכר איך חבר אמר לי פעם משפט שהוא שמע מהרב בישיבה: "בזוגיות אין משבר" ( משבר במלעיל, כמובן). אז אולי אין בזוגיות משבר במובן של שבירת הכלים- אבל בהחלט יש משברים בין בני הזוג. והדיבור עליהם עלול לעורר הרבה כאב. וכן, קשרים גם נשברים, כי זה טבעו של העולם הלא הוגן ( ע"ע סעיף קודם)

– ועם כל זאת, אנחנו תמיד יכולים לעשות משהו אחר. לקחת אחריות על החיים שלנו. למשל, בהבנה שעלינו לשלם מחיר על הבחירות שלנו. כמו, בלשון הזהב של גוטליב: "אם למלכה היו ביצים, היא הייתה מלך". הבחירה היא לעולם בין אופציות קיימות. ולכל אופציה של מחיר. והאופציה של היעדר הכרעה בין האופציות- גובה לרוב את המחיר היקר ביותר !!!

– העבר בלתי נשלט- אבל אנחנו יכולים להחליט להתנהג היום אחרת- גם אם יום הולדת 70 דופק בדלת ! העתיד הוא בלתי נשלט- אבל גם אם גידול ממאיר קוצב את זממנו, אנו יכולים להחליט איך נעזוב את העולם הזה וכיצד יזכרו אותנו. הכאב בלתי נמנע- אבל ניתן לבחור בחיים למרות הכאב. ניתן להשתחרר מקשר תלותי. ניתן להשתחרר ממחויבות שניתנה תחת לחץ ( ולשלם את המחיר, כמו שגוטליב עושה). ניתן לשפר משהו קטן- ובשביל זה צריך לזרוק קביים ולקחת אחריות.

– קל להגיד "לזרוק קביים ולקחת אחריות". לרוב האנשים זה קשה-עד קשה מאד- עד בלתי אפשרי כמעט. זה מה שאומר לגוטליב הספר הגיי שלה. הוא בוחן את שרירי זרועו המקועקעים תוך כדי שהוא מספר אותה, ומגלה באזניה שהדרך שלו לשפר את ההרגשה שלו, היא להקל את הבדידות במפגשים מיניים אנונימיים עם גברים מהאפליקציות השונות. הוא פעם בשבוע פוגש סטוץ- ומטופליה של גוטליב פעם בשבוע פוגשים אותה. מה כבר ההבדל? אבל, חושבת גוטליב לעצמה תוך כדי הישיבה במספרה, יש הבדל גדול מאד. אחרי המפגשים עם גברים- תוך זמן קצר הספר שלה מתחיל להרגיש שוב בדידות ( ומספר לה על זה בתספורת הבאה). המטרה של טיפול היא לא לייצר לתלות במטפל- אלא להשתחרר. אבל כדי להגיע לשחרור הזה צריך שוב לגעת במה שכואב- למשל, בסיפור ילדות על ילד חלש שמציקים לו בבית ספר ושהוריו לא קיבלו את הנטייה המינית שלו כשהוא יצא מולם מהארון. ושוב, גם פה צריך אומץ כדי לזרוק את הקביים ( אפליקציות). הספר של גוטליב עוד לא מוכן לזה.

– ואפרופו תלות. אם המטרה היא להשתחרר מתלות- אז פירוש הדבר שהטיפול יסתיים. ושוב זה יכאב. כי חיינו הם רצף של פרידות והפרידות כואבות. במיוחד שזו תהיה פרידה מהאדם שאולי בפעם הראשונה בחייך ראה אותך כפי שאתה, הקשיב לך באמת וקיבל אותך באמת. אבל הסיום מגיעה. סיום הטיפול של המטופלים של גוטליב- וגם סיום הטיפול שלה עצמה.

– אנשי טיפול לומדים כללי התנהגות מקצועיים. כללים אלו חשובים והם מאפשרים להם לעשות את העבודה שלהם בלי ליפול לכל מיני מלכודות שמזמנת להם סיטואציה של קרבה פיזית ורגשית יוצאת דופן עם המטופל. כללים אלו הם תוצאה של ניסוי וטעייה של דורות של אנשי טיפול. עם זאת, בסיטואציה הנכונה, איש טיפול יודע גם לצאת המקווים כדי לשרת את המטופל- וחשוב כמובן שהוא יידע שהוא משרת את המטופל ולא את הצרכים של עצמו. וגוטליב אכן "יוצאת מהקווים" עם אחת המטופלות. וגם עם מטופל שמבקש שיחה בסקייפ ( אפורופו זום). ואז המטפל שלה, לקראת סיום הטיפול, גם "יוצא מהקווים" איתה

כל הספר חוזר ומשקף משהו שאולי עד עכשיו טרם הודגש, או הודגש אבל מצריך הרבה יותר- מטפלים הם בני אדם. קשרים זוגיים שלהם מתפרקים, הם נתקעים בפקקים, הילדים כועסים עליהם, הורים שלהם מזדקנים ומתים, הם לפעמים מתקשים לשמור על ערנות מול המטופלים שלהם…וכן, גם הם עושים על המטפלים שלהם גוגל. הישג אמתי של גוטליב הוא בהדגשת האנושיות העמוקה שלה – שכנראה היא גם זו שעוזרת למטופלים שלה. כי טיפול , בסופו של דבר, מחזק החלמה לא כי יושב בחדר המטפל המופלא שיודע הכול- אלא כי יש שני בני אדם בחדר שרואים אחד את השני.

הביקורת הצפויה למדי כלפי ספרה של גוטליב תהיה, מן הסתם, שהיא מתארת- שוב- את בני מעמד הביניים, הוואספים האמריקאיים, שיש להם מספיק כסף ומשאבים אחרים ( השכלה, רשת חברתית, תמיכה משפחתית), כדי להרשות לעצמם טיפול פסיכולוגי פרטי ו"נראה אותך, פסיכולוגית גדולה, מטפלת באם שחורה נרקומנית חד הורית מובטלת שנמצאת בדיכאון ובבידוד מהקורונה"? בהחלט ניתן לדמיין ביקורת כזו. אבל זוהי בדיוק גדולתו של הספר- הוא מראה איך גם מעמד פריווילגי חברתי אין מגן מפני תחלואי העולם ( סרטן, בעל שתיין, פרידה מפתיעה וכו") וגם יכולת להתבונן על האחריות האישית בתוך הסבל וניסיון לצמצם אותו.

אז כן, התרגשתי מאד מספרה של גוטליב, ואפילו דמעתי כמה פעמים. אבל גם- החלטתי שאחרי שנים רבות, גם אני רוצה טיפול כעת. הגיע גם הזמן שלי לצאת מהמוכר והידוע. אבל- לא רוצה להתחיל בזום. כשנחזור לקליניקה!

בחזרה משם

יהונתן הרבלין, "גם אני הייתי שם", כינרת- זמורה ביתן, ישראל 2019, 270 עמ'

הייתי מסופח לגדוד מילואים שתפקידו – לדאוג לצרכים של החיילים הפצועים ומשפחותיהם. התעסוקה הרצינית הראשונה שלי הייתה ב"צוק איתן". הגדוד הוצב באחד מבתי החולים בארץ ודאגנו כמיטב יכולתנו לחיילים, כשאני נמצא על תקן של איש מקצוע בתחום של בריאות הנפש. הגדוד סעד בחדר האוכל של סגל בית החולים. באחד הימים, התיישבתי לאכול באותו שולחן עם אחד הרופאים הבכירים. הוא ראה את המדים שלי ושאל מהו תפקידי בכוח? הסברתי לו בקצרה. "טוב"- הוא אמר לי- "אני מקווה שאתם עושים את העבודה שלכם טוב. הרבה מחבריי חזרו ממלחמת יום כיפורים שרוטים לגמרי וככה הם מסתובבים מאז.

מבצע "צוק איתן" ( או "מלחמת עזה מספר …) הטביע חותם מורכב על החברה הישראלית. מצד אחד- כבר מזמן לא הייתה התאחדות כל כך נלהבת של עם ישראל, חזית ועורף גם יחד, מאחורי מטרות הלחימה. חוויתי הרגשה שמשהו שנפרם אולי במלחמת יום כיפור ואולי במלחמת לבנון הראשונה, חוזר ומתאחה לנגד עיניי. היה ברור לכולם שחייבים להגן על יישובי הדרום, ושהמנהרות הן סכנה ממשית. חטיפת שלושת הנערים המחישה בצורה זוועתית למדי את רמת האכזריות של האויב- ולכן ההרגשה הייתה שכל עם ישראל שם. כאיש אחד בלב אחד.

מאידך, זה היה מבצע שגרר אחריו הרבה אי שביעות רצון, חוסר בהירות לגבי השאלה מה היו המטרות שלו, האם הושגו ומה עכשיו? אולי דווקא על רקע ההתלהבות, השאלות הללו היו נרחצות יותר. התאחדנו כולנו- ומה הלאה? מה עכשיו? מתי המבצע הבא? האם המחיר היה שווה? ולצד השאלות האלו- התעצמה גם הביקורת על אופן תכנון לקוי של חלק מהמבצעים- בראש ובראשונה דיון תקשורתי נרחב על תקלת הדמים של הנגמ"ש בסג'עייה.

אבל היה ל"צוק איתן" עוד צד- שיש לכל לוחמה, אך מטבע הדברים שהוא מדובר פחות. זהו צדם של אלו שהלוחמה פצעה אותם נפשית וסובלים מרמות שונות של תסמונת פוסט טראומטית ( PTSD). אלו מתחלקים לשתי קבוצות- אנשים שנפצעו פיזית במהלך המבצע- ואלו שהיו עדים למותם או פציעתם של חבריהם , או שהלוחמה והמתח הנפשי שכרוך בה הציפו אצלם את טראומות העבר, שלא היו קשורות ללוחמה דווקא. כך, זמן קצר אחרי תום המבצע התפרסם סיפורו של חייל שהלוחמה הציפה אצלו טראומה של פגיעה מינית שחווה בילדותו, וכיוון שלא מצא במהרה את המענה הטיפולי למצוקתו- שם קץ לחייו.

"גם אני הייתי שם", ספר הביכורים של יהונתן הרבלין- מספר את הסיפור שלו ושל דורו. הגיבור- יער לורנט, חייל קרבי שלחם בעזה- מתואר בתחנות חייו השונות, לפני ואחרי הטראומה של "צוק איתן"- בטירונות קרבית, שגובה ממנו המון כוחות נפשיים ופיזיים וגם שמה אותו במצבים משפילים. הוא מלווה ע"י משפחתו לטיול בדרום אמריקה- שאליו יצא אחרי שעבר התערבות טיפולית ראשונית בטראומה שלו. הוא מתואר תוך כדי הטיפול- עם לבטים וכאב שצף, עם התקפי זעם, עבודה שהוא לא מצליח להחזיק, ומריבות עם בת הזוג. הוא מתואר במסע בין המדינות השונות של דרום אמריקה, שאף הוא מצריך מאמץ פיזי ומנטאלי לא קל לפעמים וכולל הרבה סכנות וגם הרבה לבד. וכמובן- בתוך עולם דמיוני ומסויט של הלוחמה בעזה, שאין כל דרך להיות מוכן נפשית באמת למה שפוגשים שם- ובטח שלא לאובדן של מפקד וחבר טוב.

חוויה פוסט טראומטית כבר תוארה בספרות, ישראלית ועולמית, פעמים רבות. ובכל זאת, בכל פעם שמישהו עושה שוב את הצעד הזה- זוהי שוב "יציאה מהארון" של בדידות וסבל, של הסתרה וחוסר הבנה, של הסביבה וגם של עצמך. מוסף של אחד העיתונים פרסם לאחרונה מקבץ זיכרונות של כמה חיילים ממוצב "בופור". אחד מהם סבל במשך שנים מדיכאון, ולא תפקד בעבודה ובזוגיות, כאשר הדבר היחיד פחות או יותר שלמענו הוא יצא מהבית, היה עיסוק באמנות הלחימה- שכאמור, עוררה אותו לצאת מהבית, אך ממש לא פתרה את הבעיה. לא היו לו תסמינים קלסיים של פוסט טראומה והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. ה"אסימון" נפל לו יום אחד, כשהוא ישב בבית עם חברתו דאז, והיא אמרה לו: "אני חושבת שאין לך כלום. אתה פשוט צריך לצאת ולעבוד". אותו לוחם לשעבר ואמן לחימה בהווה פרץ בבכי, ופשוט חזר בלי הפסקה על המשפט: "אבל אני לא עצלן, אני לא עצלן". אחרי זה הוא הגיע להחלטה על תהליך טיפולי, ארוך וקשה, שלדבריו גם החמיר את מצבו הרגשי בשלבים הראשונים.

יער, גיבורו של הרבלין, עובר תהליך דומה. הוא חוזר מעזה- אך עזה מסרבת לצאת ממנו והוא לא מבין "מה לא בסדר". מדוע הוא לא מצליח להחזיק מערכת יחסים ורב עם החברה שלו? מדוע הוא לא מחזיק עבודה? מדוע הוא חש את הנפילות הרגשיות שלו? וכמובן, האם הוא "נדפק בלי תקנה", – או יחזור לקדמותו, מתישהו? תשובתו של שלמה, איש הטיפול, היא שלילית- כבר בתחילת הספר. "עברת אירוע מאד קשה"- הוא אומר ליער- "אירוע שממנו אולי אף פעם לא תחלים לגמרי. עם זאת, אנחנו נעשה ככל שניתן על מנת שתחזור לחיים נורמליים, ככל האפשר".

תחנתו הראשונה של יער ל"חיים נורמליים, ככל האפשר "- היא פחית קולה. כמה שזה נשמע מוזר, דווקא אותה המטפל שלו מביא לשיחה הטיפולית הראשונה. כי אחד המאפיינים המובהקים של הפוסט טראומה היא שהייה במרחב כלשהו שהוא לא כאן ועכשיו- והמטרה העיקרית של הטיפול היא החזרה להווה והיכולת לשמר את רצף בין הווה לעבר. בהמשך הספר, נראה עוד הרבה סמלים של החפצים החומריים וחוויות רגשיות שעוזרים להתחבר למציאות של "כאן ועכשיו": המאמץ והזיעה של הרכיבה על האופניים. הטעם של המאכלים הדרום אמריקאיים. טוב ליבה של משפחת איכרים פשוטה וענייה בברזיל. וכמובן- אופני הכביש שנדדו עם הגיבור בכל דרום אמריקה וזכו לשם החיבה "יולנדה".

ואם כבר מדברים על הנוכחות והחיבור. אחד הדברים שלהם מתפתה כמעט כל מי שסובל מתסמינים פוסט טראומטיים, מתוך אמונה שהם יכולים לסייע בהיעלמות לזמן קל מהכאב של "כאן ועכשיו"- הם שימוש בסמים ממשפחת הקנאביס ( ושמא גם זה הופך את דרום אמריקה ליעד תיירותי מועדף…). התלבטות זאת פוגשת את כל מי שמתמודד בנושא. "הוא התחיל לעשן בארבעת החודשים האחרונים של השירות שלו. מיד אחרי המלחמה חיפש כל דרך אפשרית לעמעם את הכאב, את הטירוף. אף אחד לא דיבר איתם על מה שקרה, והוא לא דיבר עם אף אחד על מה שקרה, אז הוא פנה לכל דבר אחר שאולי היה יכול לעזר לו. במשך תקופה ארוכה באמת אהב לעשן. כל החברים שלו עישנו, והוא עבד רוב שעות היממה. הפעילות היחידה שהייתה לו עם אנשים אחרים, שלא מהעבודה, סבבה סביב העישון" ( עמ' 125) בארץ יער מחליט לוותר על העישון- אבל בדרום אמריקה, ברגע של לבד ועם כמות גדולה של קנאביס לידו, שהתגלגלה אליו עקב "צירוף מקרים" ( מפנה פחות אמין בעלילה) – הוא מחליט לחזור להרגשה הטובה- שבמהרה הופכת לסיוט. יש בכך אמירה חשובה של הגיבור- בהתמודדות עם פוסט טראומה יש כאב, יש קושי- אבל אין קיצורי דרך כימיקליים או טבעיים להתגבר על הקושי הזה.

ככלל, הספר כתוב היטב ומצליח לשמור על האיזון בין שני קטבים: זהו אינו תיאור "החור השחור" של זוועה- ומאידך, גם לא "סיפורי קרבות" של לוחם מהולל. הרבלין בונה עלילה יחסית מורכבת שנעה על כמה צירים, משלב תיאורים יפים עם נגיעה מאוזנת בעולמו הרגשי של הגיבור ובסך הכול יוצר דמות אנושית שההתמודדות שלה מעוררת אמפתיה. נראה ששיוך סוגה המדויק ביותר יהיה "מסע הגיבור" שנלחם בשדיו הפנימיים. הוא אינו סיפור אוטוביוגרפי במובן הצר של המילה, כיוון שיש כאן דמות ספרותית שאינה המחבר וגם קו עלילה. הספר עשוי כמובן לעורר הזדהות אצל אנשים נוספים ש"היו שם"- ובאותה מידה להפגיש את הקורא ש"לא היה שם" עם עולמו של נפגע הפוסט טראומה כדמות אנושית שלמה, שחייה לא מתחילים ב"אירוע"- וגם לא מסתיימים ב"טיפול" כלשהו. הספר נקרא בשטף ומעורר ציפייה להמשך התפתחותו של הרבלין כסופר. בצד החסר מעט, ניתן לציין התייחסות מקוטעת וסכימטית למשפחת המוצא של הגיבור, שבאה קצת כ"רקע לסיפור הפסיכולוגי" ודי נדחית לצד העלילה.

קראתי בהרבלין ונזכרתי בטבעיות בספר אחר בנושא, שהקדים אותו ב- 16 שנה- "רסיס ממגש הכסף" של מנחם אנסבכר, שבו הוא מגולל איך לקראת סוף שנות ה-90 הוא החליט לטפל בפוסט טראומה שלו ממלחמת יום כיפור. את משפט המחץ שהוא עונה למטפלת של משרד הביטחון, ששואלת אותו, מדוע הוא רוצה טיפול, כי על פניו הוא נראה אדם מתפקד- "כן, אני מתפקד, אבל אני לא חי". חברה ישראלית הייתה אז במקום מאד אחר כלפי נפגעי פוסט טראומה. הם חיו בהרגשה שהם "אשמים" על עצם זה שהם דורשים תשומת לב על הדברים שהיו לפני שנים או עשורים, במקום "פשוט להמשיך הלאה בחייהם". כמה אומץ נדרש מאנסבכר אז כדי לספר את הסיפור שלו- וכמה, אולי בלי לדעת, אף הוא סלל דרך עבור הרבלין. וברור שעבור שניהם- עצם כתיבת הספר הייתה חלק מהטיפול. כי חוויה פוצעת יכולה להפוך למקור של עוצמה, ולא רק של כאב- רק אם יודעים לשלב אותה בחיים ולעשות ממנה סיפור.

אז כעת, הסיפורים של הרבלין ואנסבכר הפכו לחלק מהסיפור הכולל שלנו כאן והם עוזרים לאחרים לבנות את הסיפור שלהם. של צמיחה מתוך כאב. ישראל תמשיך כנראה, למרבה הצער, להילחם מדי פעם על הביטחון שלה, וגם במקרה של הלוחמה המוצדקת והמוסרית ביותר, זה יגבה פגיעות בגוף ובנפש. אולי לא נוכל להיות בעתיד הנראה לעין "מדינה נורמלית". אבל נוכל לבנות, כמו אנסבכר, הרבלין וחבריהם "את החיים הנורמליים ככל האפשר".

פורסם במוסף “שבת” 6.3.20

מאה שנות טוטליטריות רוסית: מסטלין עד פוטין- ובחזרה

פורסם בכתב עת “השילוח”, גיליון תשע

    

מסטלין לפוטין – ובחזרה?

מחקרה של אן אפלבאום על ההרעבה בימי סטלין מעורר אצלה תקווה על רקע לאומי; ומחקרה של מאשה גסן על ימי פוטין מעורר אצלה דכדוך על רקע ליברלי. האם רוסיה נידונה לטוטליטריות נצחית? תלוי כנראה איפה היא תחפש את המפתח לחופש

.

Red Famine: Stalin's War on Ukraine

Anne Applebaum

Doubleday, 2017 | 496 pp.

The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia

Masha Gessen

Riverhead Books, 2017 | 528 pp.

ב-7 בנובמבר 2017 מלאו מאה שנים למהפכה הרוסית. ציון האירוע התאפיין בעיקר בחוסר אפיון. כלומר בהרגשה הכללית של היסוס והתלבטות: אירוע שלפני מאה שנה טלטל את העולם ויצר את ברית המועצות, מדינה שקבעה את סדר היום העולמי במשך מעט יותר משבעים שנות קיומה – האם האירוע הזה הוא בעל משמעות כלשהי היום? מה נשאר מברית המועצות של פעם? ומהי רוסיה של פוטין ביחס אליה: מדינת המשך, תשליל מוחלט או שמא ברייה שונה לגמרי?

שני קצות חוט של תשובה אפשר למצוא בשני ספרים שהתפרסמו לאחרונה בארה"ב בשפה האנגלית מאת שתי כותבות שכבר מוכרות בעיסוקן האינטנסיבי בעבר ובהווה הרוסי. שתיהן אגב ממוצא יהודי. האחת היא אן אפלבאום, עיתונאית וחוקרת אמריקנית, המוכרת לקורא הישראלי בזכות ספריה על הגולאג (ספר שבשלו זכתה גם בפרס פוליצר ב-2003) ועל ההשתלטות הקומוניסטית על מזרח אירופה.[1] השנייה היא העיתונאית מאשה גֶסֶן, שפרסמה ספרים במגוון נושאים, ולעברית תורגם ספרה על פוטין.[2] אפלבאום נשואה לרדוסלב סיקורסקי, שהיה בעבר יו"ר הפרלמנט הפולני ושר החוץ של פולין, ומתגוררת היום באנגליה. גסן היא ילידת רוסיה; הוריה היגרו לארה"ב כשהייתה ילדה, בשנות ה-90 היא חזרה לרוסיה לעבוד שם כעיתונאית, וב-2013 חזרה לארה"ב. גסן לסבית גלויה ופעילת להט"ב מוכרת; היא נשואה לבת זוגה ואם לילדים מאומצים וביולוגיים. שתיהן מתארות את המציאות הטוטליטרית הרוסית: אפלבאום בשנות ה-30 של המאה שעברה, וגסן – בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית.

בספרה החדש, 'הרעב האדום', אפלבאום מתמקדת באחד הפרקים הטרגיים ביותר של הטרור הסטליניסטי: ההלאמה הכפויה של האיכרים האוקראינים (הקולקטיביזציה), שקיבלה מאז שנות ה-90 של המאה שעברה גם את השם "הולודומור" (המתה ברעב). ספרה מתאר את קורות האסון שפקד את האיכרים באוקראינה בשנים 1932–1933. זוהי עבודה היסטורית מצוינת הפורסת תמונה מקיפה ורחבה תוך שימוש יסודי, אך לא מעיק, במקורות ההיסטוריים הראשוניים והמשניים.

אפלבאום מתארת את קורות אוקראינה, ארץ שהתאמצה לגבש אופי ייחודי ותרבות לאומית נפרדת, אך עמה לא זכה עד תחילת המאה העשרים לעצמאות אלא תמיד חי מפוצל תחת שלטון רוסי או פולני. דווקא לאחר מהפכת אוקטובר קמה לראשונה ישות מדינית אוקראינית – אך תחת קורת הגג הגדולה של ברית המועצות. לנוכחותה של אוקראינה בתוך המדינה הסובייטית הצעירה הייתה משמעות כלכלית גדולה: הקרקע הפורייה של אזורים רבים באוקראינה הייתה נכס חקלאי יקר, ומטבע הדברים המושלים הרוסים והפולנים במהלך ההיסטוריה לטשו אליו עין. והנה, בימי ברית המועצות, סביב הנכס הזה התחילו להתפתח הדרמות העיקריות של ההיסטוריה האוקראינית.

בהתחלה פרץ הרעב של שנות העשרים המוקדמות. אוקראינה רק התחילה להתאושש מהמהפכה הבולשביקית וממלחמת האזרחים העקובה מדם שפרצה בעקבותיה בין הבולשביקים (האדומים), מצדדי חזרת הצאר (הלבנים), וקבוצות שונות של לאומנים אוקראינים – מלחמה שמלבד מעשי הרג נוראים של כל הצדדים התאפיינה גם בפוגרומים רבים ביהודים מכל הצדדים. כשפרץ הרעב ב-1922, הממשלה הרוסית ואנשי הרוח הרוסים העבירו לכל הארגונים ההומניטריים פנייה נרגשת שיצילו את אוקראינה מחרפת רעב. הקריאה נענתה והסיוע זרם לאוקראינה הרעבה מכל רחבי העולם, בתיווכו של הצלב האדום הבינלאומי (וגם בסיוע של הג'וינט).

לאחר שהמצב התייצב מעט, וסטלין החליף את לנין בהנהגת ברית המועצות, התחיל שלב ההלאמה האגרסיבית של התוצרת החקלאית. התוכנית הייתה לבטל את קיומם של משקים פרטיים. כל האיכרים נדרשו למסור את המשק ואת התוצרת שלהם למשקים הקיבוציים (קולחוזים) ולעבוד רק במסגרתם. האיכרים העשירים, שכונו "קולאקים", נחשבו לאויבים העיקריים של תוכנית ההלאמה – שנטלה מהם את כל רכושם ופרי עמלם. במקביל, סטלין חתם על הסכמי ייצוא מסיביים של תוצרת חקלאית לכמה מדינות אירופיות – במטרה להגדיל את המלאי של מטבע זר וגם כדי לסייע לבסס את הלגיטימיות הבינלאומית של ברית המועצות (ועל הדרך להפגין את העליונות של המשק הקומוניסטי).

ב-1932 הצטרפו יחדיו כמה גורמים ויצרו את אסון הרעב: שנת בצורת; הלאמה אגרסיבית שהוציאה לרבים מהאיכרים את החשק לעבוד; החרמה מלאה של היבול; דרישות גוברות של הקרמלין לספק כמויות בלתי סבירות של תבואה, שהייתה צריכה להספיק גם לכלכלה של ברית המועצות וגם לייצוא; והעובדה שסטלין כפוליטיקאי הטיל את כל כובד משקלו ויוקרתו על הצלחתה של ההלאמה. זו הייתה גם הסיבה לכך שכעת, בניגוד ל-1921, סטלין לא פנה לסיוע הומניטרי עולמי ולא חשף את ממדי האסון. להפך: הוא התעקש בכל מחיר על כך שאוקראינה תספק את המכסה של התוצרת החקלאית ויהי מה, סירב באופן מוחלט לכל סיוע הומניטרי, הסתיר מדעת הקהל העולמית כל מה שמתרחש באוקראינה, ואף הטיל את האשמה על המחסור, העוני ולאחר מכן הרעב על "מתנגדי המהפכה", "הקולאקים" ואלמנטים חתרניים אחרים.

כך הפך המחסור לאסון. בכפרים האוקראיניים שהתרוקנו מכל גרגיר תבואה וחסרו בהם עובדות, פרצה ב-1933 מגפת רעב המונית, שלמיטב ההערכות קיפחה את חייהם של כארבעה מיליוני איכרים. בחלק הזה אפלבאום מביאה עדויות אישיות ארכיוניות (ולא נשארו הרבה עדויות כאלה מהאיכרים, האנאלפביתים ברובם) שמתארות חרפת רעב, מחיקת צלם אנוש וקניבליזם. מכתב אנונימי שמצא את דרכו לארכיון של הוותיקן, ושאפלבאום מצטטת, מגולל את התמונה הבאה: "בערבים, ואפילו במשך היום, אסור ללכת ברחוב עם כיכר לחם כשהיא גלויה לעין כול. אנשים רעבים עלולים פשוט לעצור אותך ולחטוף אותה מידיך, לנשוך את ידיך או לפצוע אותך עם סכין. מעולם לא ראיתי פרצופים כה מצומקים ופראיים וגופים המכוסים כה מעט עם בלויי סחבות. הכרחי לחיות כאן כדי לראות ולהבין את ממדי האסון. אפילו היום, בדרכי אל השוק, ראיתי שני אנשים שמתו מרעב והחיילים זרקו את הגופות על המשאית. כיצד אנו יכולים לחיות ככה?"

עדות אחרת היא של אולגה מנה, פולנייה שחצתה את הגבול לברית המועצות במטרה ללמוד שם רפואה, הואשמה בריגול ונשלחה למחנה סולובייצקי, הגולאג הראשון. תחילה פחדה מאוד כי נאמר לה שתהיה במחנה ביחד עם "300 קניבלים אוקראינים". אך כשהגיעה לשם ראתה משהו אחר: "ההלם והבהלה שלי מפניהם חלפו במהרה. היה מספיק פשוט לראות את האוקראינים האומללים, היחפים וחצי-העירומים האלה. הם שהו בבניין המנזר הישן, לרבים מהם בטן נפוחה מרעב, ורובם חולי נפש. טיפלתי בהם, הקשבתי לזיכרונות ולהרהורים שלהם. הם סיפרו לי כיצד ילדיהם גוועו ברעב, ואיך הם עצמם, קרובים למות, בישלו את גופות ילדיהם ואכלו אותן. הם עשו זאת תחת בולמוס נוראי של רעב. ומאוחר יותר, כשהם הבינו מה הם עשו, נטרפה עליהם דעתם. הייתי אמפתית כלפיהם. ניסיתי להיות רכה ולעודד אותם בכאבם הנפשי הנורא. זה עזר לזמן מה. הם נרגעו קצת והתחילו לבכות ואני בכיתי יחד איתם".

הנרטיב ההיסטורי שאפלבאום מתווה כאן, ושהיסטוריונים נוספים מגבים,[3] הוא שהרעב באוקראינה לא היה אסון טבע אלא מעשה ידי אדם. סטלין קיבל לאורך כל התקופה התרעות רבות על הידרדרות המצב באוקראינה ועל חרפת הרעב שם (בין היתר, מחברי הפוליטביורו ומחתן פרס הנובל העתידי הסופר שולוחוב). סטלין הודה בעובדות, אך התעקש להפנות אצבע מאשימה כלפי הקולאקים עצמם, לנוכח התנגדותם לקולחוזים ולשלטון הסובייטי. גם לאחר שהרעב פסק, עקב ריכוך הדרגתי של המדיניות החקלאית, עצם קיומו הוסתר תמיד באמצעות זיוף הנתונים של מרשם האוכלוסין, השתקה בתקשורת המערבית ודממה מלאה בספרי ההיסטוריה הסובייטיים.

סטלין אמנם לא הצליח לסחוט מאוקראינה את כמות התוצרת החקלאית שציפה לקבל, אך הוא הצליח לממש שתי מטרות אחרות שהיו חשובות לו: לרסק את האיכרים ואת החקלאות העצמאית, ויחד איתם את התנועה הלאומית האוקראינית. את זו האחרונה האשים בשיתוף פעולה עם הקולאקים ובקשירת מזימות נגד ברית המועצות. רק בתקופת ההתפוררות של הקומוניזם ושל ברית המועצות ניתן היה שוב לדבר בלי חשש על נוראות עידן ההלאמה, אסון המתקרב בהיקף נספיו לשואה. ואכן, הפרק האחרון בספר מוקדש לדיון בהגדרת "רצח עם" כפי שזו נוסחה בידי רפאל למקין ובאפשרות להחילה על ההלאמה. המסקנה הסופית חיובית: אפלבאום רואה בהלאמה מסע מכוון להשמדה של האיכרים עצמם ושל הזהות האוקראינית.

נבחרת המיואשים

בנקודת הזמן הזו מתחיל ספרה של מאשה גסן. הוא מבוסס על ראיונות שהיא ערכה במשך תקופה ארוכה עם שבעה אנשים שהיו פעילים בקידום רפורמות וליברליות בתקופת השינויים בברית המועצות ולאחר מכן ברוסיה, ובעידן פוטין מצאו את עצמם מורחקים בהדרגה מכל עמדה ופעילות. כולם מוזכרים בספר בשמותיהם הפרטיים בלבד, אך כולם דמויות מציאותיות. האחת, ז'אנה, היא בתו של מנהיג אופוזיציוני שנרצח, בוריס נמצוב. אחר, אלכסיי, הוא פעיל להט"ב שניהל את התוכנית היחידה בכל רוסיה ללימודי מגדר באוניברסיטת פרם. וגם פסיכואנליטיקאית רוסית ראשונה, מריה ארוטיוניאן, ומנהל מכון המחקרים הסוציולוגיים הראשון והיחיד ברוסיה, לב גודקוב, משתתפים בספר. על פני 500 עמודים, גסן עוקבת אחרי מסלולי חייהן של דמויותיה – החל בתקוות הראשונות של תקופת הפרסטרויקה (סבא של אחד מהגיבורים, אלכסנדר יקובלב, היה יד ימינו של גורבצ'וב), דרך ההשתוללות האנרכית השמחה והמפחידה בו-זמנית בשנות ה-90, ועד להתבססות משטרו של פוטין החל בשנת 2000.

עבודתה של גסן עיתונאית, ובניגוד לעבודתה של אפלבאום אין בה ממד אקדמי, אך גם היא נעזרת רבות במחקרים אקדמיים ותובנות פסיכולוגיות כדי להבין את התהליכים שעוברים על הגיבורים שלה ועל רוסיה כולה. לעומת אפלבאום, הבוחרת בעיקר בתיאור של תהליכים היסטוריים, גסן בוחרת בשרטוט של נרטיבים אישיים כתשתית למסירת הסיפור הרוסי הכללי.

הסיפור הזה מתחיל בהתפוררות של ברית המועצות ובתקוות שסיום הסיוט הטוטליטרי יביא לעתיד טוב יותר. מסך הברזל התחיל להיסדק, האמת ההיסטורית על העבר הרוסי נידונה בהרחבה, מדעי החברה המערביים המודרניים שוב היו מותרים לבוא בקהל, ובאוויר הייתה אופטימיות. הכוחות השמרניים של המפלגה הקומוניסטית ניסו לארגן פוטש באוגוסט 1991, וזה כשל לחלוטין. זמן קצר לאחר פרפור גסיסה אחרון זה, ברית המועצות שבקה חיים וקמה רוסיה עצמאית. הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר נפרדו ממנה.

שנות התשעים התאפיינו בהפרטה אגרסיבית, שנלוותה אליה היווצרות של חיים פוליטיים רב-מפלגתיים אך כאוטיים מאוד, וכן מלחמה כושלת בצ'צ'ניה ומשבר כלכלי קשה ב-1998 שבו רוסיה בעצם פשטה את הרגל. כל זה הוביל להתרוששות כללית של האוכלוסייה, לחוסר ביטחון כללי, ולכמיהה למנהיג חזק שיבוא ויעשה סדר. ועל רקע זה בשלהי שנת 1999, בוריס ילצין המותש העביר את הנהגת המדינה לקולונל בקג"ב וסגן ראש העיר פטרסבורג לשעבר, ולדימיר פוטין, שלא היה מוכר בציבור לפני כן.

פוטין חיסל בהדרגה את כלי התקשורת העצמאיים, סילק או כלא את כל אנשי העסקים שלא היו מוכנים להתיישר עם התוכניות שלו, ביטל למעשה את האופוזיציה, יצר מצב שבו לא יכול לקום לו מחליף של ממש, והשליט את מה שגסן וגיבוריה מתארים כטוטליטריות חדשה. זו באה לידי ביטוי בהרס גופי המחקר העצמאיים, בהשתלחות אגרסיבית בקבוצות שונות באוכלוסייה המסומנות כמאיימות על המשטר, ובדיכוי פעיל של מתנגדי המשטר תוך שימוש במעצרים, מאסרים, השתקה והרחקה מרוסיה.

הטוטליטריות החדשה מתבטאת גם במדיניות חוץ: רטוריקה אגרסיבית כלפי המערב ובמיוחד ארה"ב, שבשיאה מתחילה להזכיר את השיח הסובייטי; השקעה תופחת בחידוש המערך הצבאי; צבא תעמולה גדול ותוקפני בדמותם של בלוגרים, האקרים וטוקבקיסטים החורשים את הרשת ואת הרשתות החברתיות במטרה להטריל את כל מי שמשמיע מסר נוגד למשטר – וכמובן סיפוח חצי האי קרים והמלחמה במזרח אוקראינה. המשפט "אין עתיד" (נייט בודושצ'גו) חוזר פעם אחר פעם בדבריהם של גיבוריה ככל שהם נכנסים עמוק יותר לעשור הנוכחי. הגיבורים עצמם מתפזרים לכל עבר: ז'אנה, אחרי שאביה נרצח, מוצאת את עצמה בגרמניה; אלכסיי, לאחר שהתוכנית ללימודי מגדר נסגרת והוא חש מאוים, מבקש מעמד פליט בארה"ב; ו'מכון לבדה', מכון המחקר הסוציולוגי העצמאי היחיד ברוסיה, מוצא את עצמו תחת ההגדרה המשפטית "סוכן זר" (כי הוא ממומן בחלקו על ידי גורמים מחוץ למדינה וחייב להצהיר על עצמו ככזה. נכון לעכשיו, המכון לא נסגר). גסן עצמה עזבה את רוסיה ב-2013, בעקבות חשש שרשויות הרווחה מתכוונות למסור ילדים של זוגות הומולסביים לאימוץ או לאומנה. שדה השיח הפתוח והביקורתי כעת נראה די ריק, ונכון לכתיבת שורות אלו, לקראת הבחירות לנשיאות, לא נראה שמישהו מנסה לאתגר ברצינות את מנהיגותו הבלתי-מעורערת של פוטין – וככל שהיו כאלה, מועמדותם נפסלה בידי השלטונות.

נושאים אלינו עיניים

האם רוסיה עשתה סיבוב גדול וחזרה לשנת 1917? או 1937? האם נראה מהדורה חדשה של אותה "הלאמה" שגרמה לקורבנות כה רבים במאה הקודמת? תשובתה של גסן לכל אלו היא שפוטין אכן מחזיר את רוסיה לעידן טוטליטרי חדש, אך זו תשובה בעייתית. אין זה תמיד נכון לבחון את העתיד לאור המודלים של העבר. הדיקטטורה הסטליניסטית והגולאג היו נחלת תקופה היסטורית ספציפית. דיקטטורה אחרונה בעולם מהדגם הזה סופרת את ימיה לאחור בצפון קוריאה. פוטין אינו סטלין חדש והוא גם איננו מתכוון להיות כזה. הוא לא מקים מחדש את הגולאג, לא מוביל את המשק הרוסי לכיוון של הלאמה, ומדבר על ימי סטלין כעל תקופה שנעשו בה פשעים נוראים כלפי העם הרוסי. רדיפותיו אחר מתנגדי המשטר הן בלתי עקביות; אלה שנכלאו באמירה נחושה שייעצרו לעולם ועד משתחררים לפתע בהנפת יד נשיאותית (כגון איש העסקים הגולה כעת מיכאיל חודורקובסקי, או חברות הלהקה הפרובוקטיבית 'פוסי ריוט').

אין זה אומר שלא צריך לדאוג לנוכח המשטר הזה. יש סיבות רבות לדאגה. סתימת פיהם של מתנגדי המשטר והרחקתם, המעורבות הרוסית הגוברת בעולם שדרכיה עקלקלות ונסתרות (כולל פרשת ההתערבות בבחירות בארצות הברית, שעדיין לא התבררה כל צורכה), ההתעוררות החוזרת של התיאבון הרוסי הקולוניאליסטי וההיסטריה הלאומנית של "קרים שלנו", התמיכה הרוסית בימין ובשמאל הקיצוניים באירופה, דיכוי הלהט"ב, הרס מדעי החברה ועוד. אלא שהדאגה צריכה להתמקד בניתוח המצב הרוסי הנוכחי; אפשר לבחון את ההווה בהקשר של העבר ההיסטורי, אך יש להיזהר מניסיון לכפות על ההווה מודלים מן העבר.

בעיה נוספת בספרה של גסן, הגורמת לתמונה המצטיירת בו להיות חד-צדדית, היא בחירתה שלא לראיין את תומכי פוטין. חשיפה לרוסים הרואים בפוטין מנהיג הממלא את ליבם בגאווה, מכירים לו תודה על היציבות, האמיתית או המדומה, שהוא יוצר, ורואים בו המנהיג היחידי האפשרי, הייתה מעמיקה את הבנתו של המצב הרוסי העכשווי.

בעוד נימת הסיום של גסן היא קודרת, אפלבאום מסיימת באופטימיות זהירה. לאחר שנים רבות, אוקראינה זכתה בעצמאות שלה, המאפשרת לה לעבור תהליך היסטורי של מחקר והבנת תוצאות ההלאמה, וכמובן להתנסות לראשונה בקיום כמדינה עצמאית. אפלבאום תולה בכך תקוות רבות, ואף מעלה על הנס את הלאומיות האוקראינית המתחדשת בתור מקור לתקווה החדשה. אומנם, ההתלהבות שלה מהתחייה הלאומית האוקראינית יוצרת פגמים אחדים בניתוח. כך למשל היא מדגישה את האחדות האתנית והתרבותית של האוקראינים, משל היו תמיד "עם אחד", ומדלגת על התהליכים המרתקים שבהם קבוצות שונות שהתגוררו באוקראינה במאה ה-19 (רותנים, שחיו לאורך הגבול עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית, לצדם של מאלורוסים, שראו באוקראינה "רוסיה הקטנה" ובעצמם קבוצה נפרדת המשתלבת בתוך הזהות הרוסית הגדולה, לצד האוקראינים)[4] התגבשו בתהליך איטי וארוך לעם אוקראיני אחד. היא גם נוטה לרכך את הרכיב האנטישמי הלא מבוטל שבלט מאז ומעולם בלאומנות האוקראינית, וממעיטה במשקלו. גסן, מנגד, מאתרת אנטישמיות ושנאת זרים כללית אצל כל מי שמזוהה מבחינתה עם משטרו של פוטין השנוא. לפעמים זה נראה כמו רצון להגיד שכל מי שהוא לאומן, הומופוב או סתם רוסי שמרן בהכרח יהיה גם אנטישמי.

אבל מעבר לביקורת הנקודתית, מעניין לחשוב על הלאומיות כמקור האופטימיות של אפלבאום. אולי ערכים כגון זכויות הפרט או חשיפת האמת המחקרית, שהגיבורים של גסן נלחמו עליהם בחירוף הנפש, פשוט אינם מספקים את הסחורה, ואינם מסוגלים לגרום לרבבות רוסים לצאת לרחובות כדי למחות נגד משטרו של פוטין? הדמות הקרובה ביותר למעלת אופוזיציונר משמעותי ברוסיה של היום הוא אלכסיי נבאלני, שהדימוי העיקרי שלו הוא של לוחם בשחיתות, אך גם של פטריוט רוסי; אולי דווקא מסר המדבר אל הרגשות הפטריוטיים של הרוסים, מבלי לסתור את המחויבות לערכים הליברליים ולחברה הפתוחה, הוא אשר ישים קץ לשלטונו של פוטין ויפנה את הדרך למנהיגות חדשה?

אישוש לתחושה זו אפשר למצוא בהתייחסות של החברה הרוסית העכשווית לישראל. רוב המבקרים הרוסים בארץ, אנשי המיינסטרים הפוטיני וליברלים (שהיום מסווגים בשיח הפוליטי הרוסי כ"ימין") כאחד, נוטים לשבח את ישראל; ובייחוד הם נלהבים מכך שהצעירים כאן הם פטריוטים הלהוטים לשרת בצבא, גאים במדינתם למרות הדעות הפוליטיות השונות, ואף כי הם מטיילים הרבה בחו"ל רובם אינם רוצים להגר מישראל. ישראל, המשלבת גאווה לאומית עם חברה מגוונת וליברלית ויש בה קהילה דוברת רוסית גדולה, היא בעיני רוסים רבים מעין סמל למה שרוסיה הייתה יכולה להיות לו היו הדברים מתפתחים אחרת.

הילדים שגדלו אל תוך שלטונו של פוטין הם היום דור הצעירים החדש של רוסיה. דור שלא ידע את שנות התשעים על הקשיים והתוהו-ובוהו שלהן, והאיומים מפני שובה של מציאות טרום-פוטינית זו אינם מפחידים אותו. רוסים צעירים רבים מבעבר חושבים על אפשרות לגאווה לאומית אחרת. אולי חיבור עמוק ומשמעותי יותר לגאוות הזהות הרוסית יסייע לחפש אותה לא בכיבושים האימפריאליים, אלא בהעלאה של רמת החיים והישגי המשק הרוסי? הדור הבא של הצעירים הרוסים יצטרך לתת מענה לע שאלות אלו.

---

[1] אן אפלבאום, גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, מאנגלית: כרמית גיא, ירושלים: עברית, 2004.

אן אפלבאום, מסך הברזל: ריסוק מזרח אירופה, מאנגלית: כרמית גיא, תל-אביב: עם עובד, 2014.

[2] מאשה גסן, פוטין: האיש ללא פנים, מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים, תל-אביב: ספרי עליית הגג ומשכל, 2012.

[3] Terry Martin, “The 1932–33 Ukrainian Terror: new documentation on surveillance and the thought process of Stalin”, in Wsevolod W. Isajiw (ed.), Famine-Genocide in Ukraine, 1932–1933: Western Archives, Testimonies and New Research, Toronto: 2003, pp. 97–114

[4] העיר על כך ההיסטוריון כריסטופר הילי, בביקורתו המקוונת על ספרה של אפלבאום http://www.history.ac.uk/reviews/review/2203

לאן דוהרת הסוסה השחורה

יונתן דה שליט, צוערים. הוצאת כתר, ישראל, 2017, 351 עמ'

מודה ומתוודה- עד לאחרונה ממש, לא הייתי חסיד נלהב של ספרי מתח- ריגול. ולכן גם כשבמוסף "שבת" התפרסמו מדי פעם ביקורות בנושא של אחד יונתן דה שליט, לרוב דפדתי הלאה, ודבר לא צד את תשומת לבי מלבד השם משפחה, המעט לא שגרתי. בהתחלה זה לא השתנה גם ככשמעתי שהמבקר פרסם בעצמו ספר מתח- ריגול. נו שוין, כמו שאומרים. אלא שלפעמים סיפור טוב מגרה יותר מהספר, ובראיון שנערך במוסף התברר ש"יונתן דה שליט" זה שם עט של איש פעיל בקהילת המודיעין הישראלי, שבזמנו הפנוי חוטא לא רק בביקורות, אלא גם החליט לייצר רומן ריגול כחול לבן. הייתי מרותק לראיון ולאחר מכן בלעתי תוך ערב וחצי את ספרו הראשון של דה- שליט, "הבוגד". הספר כתוב היטב והעלה את החשק לספר השני. וגם זה עתה הגיע.

ובכן, "הבוגד" מתאר מצב בו לראש מוסד לשעבר נודע בדרך כלשהי שסוכן רוסי התברג למקום מאד גבוה בצמרת ישראל. איש לא יודע לאן ובכלל איש לא יודע עליו דבר, מלבד הכינוי האופרטיבי "קוברה". נשיא ישראל נותן הוראה לראש מוסד לשעבר להקים כוח מיוחד , מחוץ לגופי הביטחון הקיימים, שמטרתו לאתר את "קוברה". חבורת טיפוסים צבעוניים מתגבשת, מאתרת את קוברה ו…את היתר תקראו בעצמכם.

תחילת העלילה חוזרת על עצמה ב"צוערים". אחת הדמויות ב"בוגד" יערה שטיין, נקראת על ידי ראש ממשלה כדי להקים כוח מיוחד, אף הוא מחוץ לזרועות הביטחון הקיימות. הפעם המטרה היא לא לבצע משימה מיוחדת ספציפית, אלא להיות מעין "זרוע משלים ולא רשמי" לביטחון ישראל. ראש הממשלה ( עמ' 9-10 ) מספר ליערה משל של אפלטון על שני סוסים, שחור ולבן, הגוררים יחד את העגלה. הסוס הלבן – אלו ארגוני הבטחון הרשמיים, שב"כ ומוסד, והסוס השחור- אלו ארגונים "אישיים". ראש הממשלה מזהיר את יערה שטיין שייתכן ויצטרך להתנכר אליה בעת הצורך. ומשם …תצטרכו לקרוא. רק אזכיר שבאמצע נעלמים להם טרוריסטית גרמניה, מצאצאי קבוצת "באדר מיינהוף", טרוריסט שיושב בכלא בריטי ומטיף מוסלמי קיצוני במסגד בלונדון.

על מה הספר ? אני מנסה לדמיין בעיני רוחי את …איש המודיעין הישראלי הוותיק שכותב. הוא איש ממסד וכל חייו כפוף לכללים ולנהלים. כנראה שהוא למד להבטיח את ביטחון ישראל תוך היצמדות אליהם בצורה לא רעה בכלל- עובדה שאנו עדיין פה. ועם זאת, אולי על משכבו בלילות, כששנתו נודדת …הוא מדמיין עולם אחר. עולם שבו ניתן לרדוף את אויבי ישראל ולהשיגם בכל מקום שהם. שבו ניתן לספק גם את יצר הנקמה הפרטי ( וקשה שלא להיזכר בסרט "ללכת על המים ", בו סוכן מוסד קשוח המגולם ע"י ליאור אשכנזי, מקבל משימה לחסל נאצי קשיש, שמתברר על הדרך כסבא של גיי פציפיסט גרמני חביב ). זאת כנראה דילמה שמעסיקה אנשי ביטחון. מהמעט שקראתי על תולדות המוסד ( אמרתי כבר, לא מחובבי הז'אנר ) למדתי שאיסר הראל, ראש המוסד המיתולוגי, לא היה נלהב במיוחד לחפש אחרי אייכמן ושהמידע על מקום הימצאו של הנאצי הבכיר הגיע לידיו דרך מקרה. אז מה, אם יש אי שם בעולם נאצים קשישים או מחבלים שזוממים לבצע פיגועים באירופה ? חסר לנו בארץ מטלות ביטחון שוטפות ?

חלה גם התקדמות בעלילה מהספר הראשון לשני. אם בפעם הראשונה היה צורך חיצוני להקים כוח מיוחד עקב בעיה מיוחדת ( מרגל שהתברג לעמדה מאד בכירה, אך לא ידועה ), כעת אין בכך צורך. שלושת החיסולים שמבצע הכוח של יערה שטיין אינם קשורים ישירות לביטחון ישראל. על הספר הראשון פורסם בזמנו שהוא עבר כל מיני וועדות כדי לאשר את פרסומו, למען ווידוא ש"סודות המדינה לא ייחשפו". אני כמעט מסוגל לדמיין את הספר החדש נפסל לפרסום ע"י הבג"ץ, עקב העובדה שראש ממשלת ישראל חורג מסמכויותיו ( ראש ממשלה דמיוני, אז מה …)

כאמור, הספר הנוכחי שונה מקודמו. דה שליט ( שם בדוי ) התפתח כסופר מאז החיבור הראשון. אם מה שמחזיק את הקורא ( אותי ) ער עד השעות הקטנות של הלילה זו הסקרנות לדעת מי זה "קוברה" ומה יקרה אתו, הרי שבספר הנוכחי, דמויות המחוסלים די מינוריות ( לטעמי, מינוריות מדי). ציפיתי לאיזה מונולוג מרקסיסטי של חברת "באדר מיינהוף", או לפחות לדרשה אנטישמית חוצבת להבות במסגד בלונדון ( יוטיוב מלא בדרשות כאלה, מתורגמות לאנגלית ). כעת היחסים בין הגיבורים מתפתחים. אנשי היחידה הסודית של יערה שטיין הן דמויות, כל אחת בפני עצמה, ונרקמות ביניהם קשרים שונים ומגוונים, כולל תחילתו של רומן לסבי בין שתי נשים נשואות. לא, אין סצנות סקס סוערות ואף אחת לא יוצאת מהארון. האוייבים המחוסלים נשארים סכימטיים , אבל לפחות "בחורנו ובחורותינו המצויינות" מקבלים קווי עומק. אגב, מעניין לציין שגם ראש המוסד הדמיונית בספר היא אישה. הייתכן שתוכן נוסף בדמיונו של איש המודיעין הוותיק הוא שהארגון המאד גברי שלו לובש פנים נשיות יותר ?

אודה שהחלק שנגיע לליבי יותר מכל דבר אחר בספר היה דווקא קו העלילה המקביל, של אמן ישראלי המתגורר בחו"ל , ומשמש במקביל כאיש המספק מידע מודיעיני חשוב בתקופה של טרום הקמת מדינה ואחריה. היצירתיות והפעילות, כלי החרט והמיקרופילם , שלובים יחדיו. דה שליט הצליח להתחבר כאן למשהו שקצת נשכח מאתנו, לתחושתי- שאת המדינה הזו הקימו אנשים עם כישרון מופלא, שהיו יכולים לנצל אותו כדי להצטיין בהרבה תחומים אחרים ולהגיע לפסגות- אך העצמאות של עמם הייתה עבורם בקדימות גבוהה יותר. הם היו אנשי רוח ברמה הגבוהה ביותר- ועם זאת, היו עסוקים בשמירה על ביטחון המדינה. אולי אני כותב דברים בנאליים ומובנים מאליהם- אבל בעידן שבו בוז לכל דבר ממלכתי הוא מסימני ההיכר של אינטלקטואל, כדאי אולי לחזור שוב גם על הדברים הבנאליים.

ולסיום…גם כשסיימתי לקרוא את הספר ולהרהר בו, איני יודע אם אני אוהב את הגיבורה הראשית, את יערה שטיין. לא ברור לי לאן הסוסה השחורה הזו דוהרת. אני מנסה לדמיין את ההמשך שלה. אולי זה יהיה סיום טראגי ובאחת הפעולות שלה היא מוצאת את מותה ? אולי זה יקרה אפילו ע"י סוכן מוסד, כאשר משהו בפעילות שלה יגרום נזק עקיף לביטחון ישראל ? ואולי להיפך, יום אחד היא מתאהבת, מתחתנת, ושוקעת בחיי המשפחה והיצירות שלה. ראש הממשלה מביא לה מזכרת צנועה, ראש המוסד היוצאת לוחצת לה לחיצת יד קרירה- מנומסת- ויערה שטיין יוצאת לחיי שגרה בורגניים. אבל אז…מה יהיה עם הסוס השחור שדוהר בלב של כל אחד מאתנו, מעל המגבלות והנהלים ? האם חייבים להוציא אותו להורג? האם חייבים לביית אותו? האם יש דרך אחרת לשמר את הפראות שלו ובו זמנית לרסן אותה? בסוף הספר, המחבר מבטיח שמסעה של יערה שטיין לא תם.

יש למה לצפות

אי המטמון הגורלי

אילן שיינפלד, אשת הפיראט היהודי, הוצאת זמורה-ביתן, 2017, 494 עמ'

בספרו על תפיסת הגוף היהודית, אנתרופולוג יהודי מלווין קונר נזכר בחדווה בתקופת ילדותו, בה התוודע, בתור ילד יהודי בארה"ב, על קיומם על גנגסטרים יהודים. באותה תקופה הדבר מילא את ליבו בסוג של גאווה, על כך שהנה יש "יהודים קשוחים" שיכולים "לתת פייט" לגויים.

מן הסתם, הרגשה דומה מתעוררת גם ב- 2017, כשאומרים את צירוף המילים "פיראט יהודי". נכון שאנחנו כבר אחרי כמה עשורים טובים של ממלכתיות יהודית עוצמתית ויהודים נחושים וקשוחים יש כאן בשפע…ובכל זאת, יש משהו בסיפור על הפיראט היהודי שימשוך את הלב.

בספרו החדש, הולך המשורר והסופר אילן שיינפלד במסלול הדומה לספריו הקודמים "מעשה בטבעת" ו"כשמתים חזרו", שאחד מהם עסק בתעשיית הזנות היהודית בדרום אמריקה, והשני בודה דמות של משיח הגורם לתחיית המתים. לשיינפלד רומן עתיק עם העיירה היהודית ( "שדלץ") וגם עם המאמצים של הדמויות שלו לצאת מהאווירה האנמית של תחום המושב ולפרוץ אל העולם הגדול, המלא תשוקות, יצרים ונקמות. וגם מסתורין, גורל ומיסטיקה. הדבר משקף משהו מאישיותו של אילן שיינפלד בעצמו- מצד אחד, הומוסקסואל גלוי, אינטלקטואל ואיש שמאל, תל אביבי ( עד לאחרונה )- ומאידך, אדם הנטוע עמוק מאד במסורת היהודית, "חי" אותה מאד וגם מחובר למיסטיקה של קלפי טארוט.

גם תחילתו של הספר הנוכחי הוא במעין התגלות מיסטית, עליה שיינפלד מספר באחרית דבר. יום אחד הוא חלם על אישה לבושה בסחבות עם שיניים חסרות בפה, כאשר ביקיצתו היה לו ברור, משום מה, שמדובר בפיראטית יהודיה. שיינפלד ניגש לתחקיר היסטורי מפורט וגילה שאכן לא ראה בחלומו רק מהגיגי ליבו, אלא שפיראטים יהודים היו גם נבראו בהיסטוריה. הוא הגיע לספרו של אדוארד קריצלר "שודדי הים היהודים מן הקאריביים" ( שצפוי אף הוא להתפרסם בעברית השנה, בהוצאת זמורה ביתן) ומשם לחיבורים נוספים בנושא. דמות שצדה את עינו הייתה דמותו של שמואל פלאח, צאצא של מגורשי ספרד, שהפך, יחד עם אחיו יוסף, לשודד ים יהודי, בנוסף להיותו רב בישראל, ועסק במשך תקופה ארוכה בחייו הן בשוד ים והן בתככנות דיפלומטית בין שליטי העולם השונים- סולטן מרוקו, מלך ספרד, שליטים אנגלים ופורטוגליים. הוא משוטט ברחבי העולם, מתווך בין המלכים ומרגל פעם לטובת האחד ופעם לטובת השני- כאשר שתי מטרות לנגד עיניו: נקמה ממלכות ספרד על שהגלתה את אבות אבותיו, ומציאת האוצר של כריסטופור קולומבוס, הוא קריסטובל קולון ( יהודי מומר, על פי שיינפלד, אך גם לפי כמה השערות היסטוריות). במאמר מוסגר, העלילה של חיפוש המטמון מציבה אתגר קשה מול סופר, כי צריך לחשוב טוב מה הגיבור ימצא כשיגיע לסוף המסלול. כדי לגלות את פתרונו של שיינפלד, תצטרכו לקרוא את הספר על הפרק האחרון ממש. שאליו, אגב, שמואל פלאח לא הגיע, כי נפטר ונטמן בבית העלמין באמסטרדם, אי הסבלנות הדתית באירופה של סוף ימי הביניים- שם היה אחד המקימים של הקהילה היהודית החדשה.

וכל זה הוא רק מתאבן ל"מנה העיקרית" – דמותה של מאליקה, "אשת הפיראט היהודי". זו אישה עצמאית ונחרצת, שאינה מהססת לשבור את המוסכמות, ללמוד גמרא, להיות שוחטת, להתחפש לגבר – בקיצור, אישה נלהבת ופעילה. בזה היא מזכירה את הגיבורה של ספר עכשווי – היסטורי- ישראלי- יהודי אחר- "תיקון אחר חצות" של יניב איצקוביץ'. היא מביאה לעולם את ילדיו של שמואל פלאח , והיא גם זו שמשלימה, בסופו של דבר, את מפעל חייו. הכול סביבה גועש ומעורר יצרים- אפילו שערה האדמוני, שהיא דואגת להסתירו מתחת לכיסוי, לגלח – וגם לחשוף בשעת הצורך.

ישנן כמה דרכים להסתכל על ספרו של שיינפלד. ניתן לראות בו רומן היסטורי עם הרפתקאות, מעין "שלושה מוסקטרים" בגרסה יהודית, בו כמה דמויות של גיבורים משוטטות בין מלכי תבל, ועל הדרך גם אוהבות, מקנאות ומהוות דוגמה ומופת. לשלילה או לחיוב. אך ניתן לראות בו גם מעין היסטוריה אלטרנטיבית שאכן הייתה, מהסוג של "איגוד הסופרים האידיים" של מייקל שייבון. זהו מעין יקום שבו נשים עצמאיות אינן מתכנסות לד' אמות המטבח, אלא מובילות דברים וגורמות להם להתגשם, היהודים אינם נדחסים לגטו, אלא לוחמים ועומדים על גורלם, כשהם מוכנים אפילו להתנצל למראית העין ( ספוילר- אף אחד לא באמת מתנצר בסוף, וזו בחירה מעניינת מצדו של שיינפלד ). בחירה אחרת, מעניינת לא פחות, היא ההתעסקות אינטנסיבית ( שלא לומר אובססיה ) של שיינפלד עם חפצים ויצורים מיסטיים, שמופיעים פעם אחר פעם וחורצים גורלות, שאין ביכולתו של איש לשנותם ( קלפי טארוט, כבר אמרנו ?)- מוטיבים אלו חוזרים גם ב"מעשה בטבעת" וגם כאן. לא ניתן לחמוק מגורלו של פיראט- בדיוק כפי שלא ניתן לחמוק מגורל של זנות. בזה, בעיניי, שיינפלד הוא לא סופר "יהודי" או "עם מסר יהודי"- כי ביצירותיו, בהחלט יש מזל לישראל. ואין דרך לחמוק ממנו. אם להעיר כמה הערות על הצורה, מצער ששיינפלד, רב אמן בעיצוב השפה, מחליק מדי פעם לעברית מודרנית בשפת גיבוריו ומגלה נטייה מעצבנת לחשוף בלשונו של מספר הסיפור מה אנו עומדים לקרוא בהמשך. גם תיאור העלילות השונות בין מלכי העולם הופך לעתים למייגע וגורם לקורא ציפייה "שייגמר כבר". ניכרת בספר עבודת התחקיר המאומצת והנרחבת- ויחד איתה ניכר המאמץ לשלב את כל התחקיר בתוך הספר, גם על חשבון הכבדת העלילה.

והערה אחרונה, העלולה לגבול ביחצ"נות. שיינפלד הוא אב יחידני לשני ילדי פונדקאות, כיום בני חמש. לאחרונה יצא במיזם הדסטארט, הקורא לקוראים לתמוך בו כפי יכולתם, על מנת שיוכל להשלים כתיבה של שני רומנים נוספים ( שהמשך של אחד מהם מובטח לנו בסיום הספר ) וגם של ספר הדרכה להורים. ובכן, זו הזדמנות נדירה עבור הקורא שיחשוב שהפיק הנאה מהקריאה בספר. הוא יוכל לסייע בהופעתו של הספר הבא, אם ירצה בכך. האם זו יח"צנות או תמיכה בתרבות עברית ? לשיקולכם !