ארכיון קטגוריה: ביקורות הספרים

מאה שנות טוטליטריות רוסית: מסטלין עד פוטין- ובחזרה

פורסם בכתב עת “השילוח”, גיליון תשע

appelbaum     gessen

מסטלין לפוטין – ובחזרה?

מחקרה של אן אפלבאום על ההרעבה בימי סטלין מעורר אצלה תקווה על רקע לאומי; ומחקרה של מאשה גסן על ימי פוטין מעורר אצלה דכדוך על רקע ליברלי. האם רוסיה נידונה לטוטליטריות נצחית? תלוי כנראה איפה היא תחפש את המפתח לחופש

.

Red Famine: Stalin's War on Ukraine

Anne Applebaum

Doubleday, 2017 | 496 pp.

The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia

Masha Gessen

Riverhead Books, 2017 | 528 pp.

ב-7 בנובמבר 2017 מלאו מאה שנים למהפכה הרוסית. ציון האירוע התאפיין בעיקר בחוסר אפיון. כלומר בהרגשה הכללית של היסוס והתלבטות: אירוע שלפני מאה שנה טלטל את העולם ויצר את ברית המועצות, מדינה שקבעה את סדר היום העולמי במשך מעט יותר משבעים שנות קיומה – האם האירוע הזה הוא בעל משמעות כלשהי היום? מה נשאר מברית המועצות של פעם? ומהי רוסיה של פוטין ביחס אליה: מדינת המשך, תשליל מוחלט או שמא ברייה שונה לגמרי?

שני קצות חוט של תשובה אפשר למצוא בשני ספרים שהתפרסמו לאחרונה בארה"ב בשפה האנגלית מאת שתי כותבות שכבר מוכרות בעיסוקן האינטנסיבי בעבר ובהווה הרוסי. שתיהן אגב ממוצא יהודי. האחת היא אן אפלבאום, עיתונאית וחוקרת אמריקנית, המוכרת לקורא הישראלי בזכות ספריה על הגולאג (ספר שבשלו זכתה גם בפרס פוליצר ב-2003) ועל ההשתלטות הקומוניסטית על מזרח אירופה.[1] השנייה היא העיתונאית מאשה גֶסֶן, שפרסמה ספרים במגוון נושאים, ולעברית תורגם ספרה על פוטין.[2] אפלבאום נשואה לרדוסלב סיקורסקי, שהיה בעבר יו"ר הפרלמנט הפולני ושר החוץ של פולין, ומתגוררת היום באנגליה. גסן היא ילידת רוסיה; הוריה היגרו לארה"ב כשהייתה ילדה, בשנות ה-90 היא חזרה לרוסיה לעבוד שם כעיתונאית, וב-2013 חזרה לארה"ב. גסן לסבית גלויה ופעילת להט"ב מוכרת; היא נשואה לבת זוגה ואם לילדים מאומצים וביולוגיים. שתיהן מתארות את המציאות הטוטליטרית הרוסית: אפלבאום בשנות ה-30 של המאה שעברה, וגסן – בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית.

בספרה החדש, 'הרעב האדום', אפלבאום מתמקדת באחד הפרקים הטרגיים ביותר של הטרור הסטליניסטי: ההלאמה הכפויה של האיכרים האוקראינים (הקולקטיביזציה), שקיבלה מאז שנות ה-90 של המאה שעברה גם את השם "הולודומור" (המתה ברעב). ספרה מתאר את קורות האסון שפקד את האיכרים באוקראינה בשנים 1932–1933. זוהי עבודה היסטורית מצוינת הפורסת תמונה מקיפה ורחבה תוך שימוש יסודי, אך לא מעיק, במקורות ההיסטוריים הראשוניים והמשניים.

אפלבאום מתארת את קורות אוקראינה, ארץ שהתאמצה לגבש אופי ייחודי ותרבות לאומית נפרדת, אך עמה לא זכה עד תחילת המאה העשרים לעצמאות אלא תמיד חי מפוצל תחת שלטון רוסי או פולני. דווקא לאחר מהפכת אוקטובר קמה לראשונה ישות מדינית אוקראינית – אך תחת קורת הגג הגדולה של ברית המועצות. לנוכחותה של אוקראינה בתוך המדינה הסובייטית הצעירה הייתה משמעות כלכלית גדולה: הקרקע הפורייה של אזורים רבים באוקראינה הייתה נכס חקלאי יקר, ומטבע הדברים המושלים הרוסים והפולנים במהלך ההיסטוריה לטשו אליו עין. והנה, בימי ברית המועצות, סביב הנכס הזה התחילו להתפתח הדרמות העיקריות של ההיסטוריה האוקראינית.

בהתחלה פרץ הרעב של שנות העשרים המוקדמות. אוקראינה רק התחילה להתאושש מהמהפכה הבולשביקית וממלחמת האזרחים העקובה מדם שפרצה בעקבותיה בין הבולשביקים (האדומים), מצדדי חזרת הצאר (הלבנים), וקבוצות שונות של לאומנים אוקראינים – מלחמה שמלבד מעשי הרג נוראים של כל הצדדים התאפיינה גם בפוגרומים רבים ביהודים מכל הצדדים. כשפרץ הרעב ב-1922, הממשלה הרוסית ואנשי הרוח הרוסים העבירו לכל הארגונים ההומניטריים פנייה נרגשת שיצילו את אוקראינה מחרפת רעב. הקריאה נענתה והסיוע זרם לאוקראינה הרעבה מכל רחבי העולם, בתיווכו של הצלב האדום הבינלאומי (וגם בסיוע של הג'וינט).

לאחר שהמצב התייצב מעט, וסטלין החליף את לנין בהנהגת ברית המועצות, התחיל שלב ההלאמה האגרסיבית של התוצרת החקלאית. התוכנית הייתה לבטל את קיומם של משקים פרטיים. כל האיכרים נדרשו למסור את המשק ואת התוצרת שלהם למשקים הקיבוציים (קולחוזים) ולעבוד רק במסגרתם. האיכרים העשירים, שכונו "קולאקים", נחשבו לאויבים העיקריים של תוכנית ההלאמה – שנטלה מהם את כל רכושם ופרי עמלם. במקביל, סטלין חתם על הסכמי ייצוא מסיביים של תוצרת חקלאית לכמה מדינות אירופיות – במטרה להגדיל את המלאי של מטבע זר וגם כדי לסייע לבסס את הלגיטימיות הבינלאומית של ברית המועצות (ועל הדרך להפגין את העליונות של המשק הקומוניסטי).

ב-1932 הצטרפו יחדיו כמה גורמים ויצרו את אסון הרעב: שנת בצורת; הלאמה אגרסיבית שהוציאה לרבים מהאיכרים את החשק לעבוד; החרמה מלאה של היבול; דרישות גוברות של הקרמלין לספק כמויות בלתי סבירות של תבואה, שהייתה צריכה להספיק גם לכלכלה של ברית המועצות וגם לייצוא; והעובדה שסטלין כפוליטיקאי הטיל את כל כובד משקלו ויוקרתו על הצלחתה של ההלאמה. זו הייתה גם הסיבה לכך שכעת, בניגוד ל-1921, סטלין לא פנה לסיוע הומניטרי עולמי ולא חשף את ממדי האסון. להפך: הוא התעקש בכל מחיר על כך שאוקראינה תספק את המכסה של התוצרת החקלאית ויהי מה, סירב באופן מוחלט לכל סיוע הומניטרי, הסתיר מדעת הקהל העולמית כל מה שמתרחש באוקראינה, ואף הטיל את האשמה על המחסור, העוני ולאחר מכן הרעב על "מתנגדי המהפכה", "הקולאקים" ואלמנטים חתרניים אחרים.

כך הפך המחסור לאסון. בכפרים האוקראיניים שהתרוקנו מכל גרגיר תבואה וחסרו בהם עובדות, פרצה ב-1933 מגפת רעב המונית, שלמיטב ההערכות קיפחה את חייהם של כארבעה מיליוני איכרים. בחלק הזה אפלבאום מביאה עדויות אישיות ארכיוניות (ולא נשארו הרבה עדויות כאלה מהאיכרים, האנאלפביתים ברובם) שמתארות חרפת רעב, מחיקת צלם אנוש וקניבליזם. מכתב אנונימי שמצא את דרכו לארכיון של הוותיקן, ושאפלבאום מצטטת, מגולל את התמונה הבאה: "בערבים, ואפילו במשך היום, אסור ללכת ברחוב עם כיכר לחם כשהיא גלויה לעין כול. אנשים רעבים עלולים פשוט לעצור אותך ולחטוף אותה מידיך, לנשוך את ידיך או לפצוע אותך עם סכין. מעולם לא ראיתי פרצופים כה מצומקים ופראיים וגופים המכוסים כה מעט עם בלויי סחבות. הכרחי לחיות כאן כדי לראות ולהבין את ממדי האסון. אפילו היום, בדרכי אל השוק, ראיתי שני אנשים שמתו מרעב והחיילים זרקו את הגופות על המשאית. כיצד אנו יכולים לחיות ככה?"

עדות אחרת היא של אולגה מנה, פולנייה שחצתה את הגבול לברית המועצות במטרה ללמוד שם רפואה, הואשמה בריגול ונשלחה למחנה סולובייצקי, הגולאג הראשון. תחילה פחדה מאוד כי נאמר לה שתהיה במחנה ביחד עם "300 קניבלים אוקראינים". אך כשהגיעה לשם ראתה משהו אחר: "ההלם והבהלה שלי מפניהם חלפו במהרה. היה מספיק פשוט לראות את האוקראינים האומללים, היחפים וחצי-העירומים האלה. הם שהו בבניין המנזר הישן, לרבים מהם בטן נפוחה מרעב, ורובם חולי נפש. טיפלתי בהם, הקשבתי לזיכרונות ולהרהורים שלהם. הם סיפרו לי כיצד ילדיהם גוועו ברעב, ואיך הם עצמם, קרובים למות, בישלו את גופות ילדיהם ואכלו אותן. הם עשו זאת תחת בולמוס נוראי של רעב. ומאוחר יותר, כשהם הבינו מה הם עשו, נטרפה עליהם דעתם. הייתי אמפתית כלפיהם. ניסיתי להיות רכה ולעודד אותם בכאבם הנפשי הנורא. זה עזר לזמן מה. הם נרגעו קצת והתחילו לבכות ואני בכיתי יחד איתם".

הנרטיב ההיסטורי שאפלבאום מתווה כאן, ושהיסטוריונים נוספים מגבים,[3] הוא שהרעב באוקראינה לא היה אסון טבע אלא מעשה ידי אדם. סטלין קיבל לאורך כל התקופה התרעות רבות על הידרדרות המצב באוקראינה ועל חרפת הרעב שם (בין היתר, מחברי הפוליטביורו ומחתן פרס הנובל העתידי הסופר שולוחוב). סטלין הודה בעובדות, אך התעקש להפנות אצבע מאשימה כלפי הקולאקים עצמם, לנוכח התנגדותם לקולחוזים ולשלטון הסובייטי. גם לאחר שהרעב פסק, עקב ריכוך הדרגתי של המדיניות החקלאית, עצם קיומו הוסתר תמיד באמצעות זיוף הנתונים של מרשם האוכלוסין, השתקה בתקשורת המערבית ודממה מלאה בספרי ההיסטוריה הסובייטיים.

סטלין אמנם לא הצליח לסחוט מאוקראינה את כמות התוצרת החקלאית שציפה לקבל, אך הוא הצליח לממש שתי מטרות אחרות שהיו חשובות לו: לרסק את האיכרים ואת החקלאות העצמאית, ויחד איתם את התנועה הלאומית האוקראינית. את זו האחרונה האשים בשיתוף פעולה עם הקולאקים ובקשירת מזימות נגד ברית המועצות. רק בתקופת ההתפוררות של הקומוניזם ושל ברית המועצות ניתן היה שוב לדבר בלי חשש על נוראות עידן ההלאמה, אסון המתקרב בהיקף נספיו לשואה. ואכן, הפרק האחרון בספר מוקדש לדיון בהגדרת "רצח עם" כפי שזו נוסחה בידי רפאל למקין ובאפשרות להחילה על ההלאמה. המסקנה הסופית חיובית: אפלבאום רואה בהלאמה מסע מכוון להשמדה של האיכרים עצמם ושל הזהות האוקראינית.

נבחרת המיואשים

בנקודת הזמן הזו מתחיל ספרה של מאשה גסן. הוא מבוסס על ראיונות שהיא ערכה במשך תקופה ארוכה עם שבעה אנשים שהיו פעילים בקידום רפורמות וליברליות בתקופת השינויים בברית המועצות ולאחר מכן ברוסיה, ובעידן פוטין מצאו את עצמם מורחקים בהדרגה מכל עמדה ופעילות. כולם מוזכרים בספר בשמותיהם הפרטיים בלבד, אך כולם דמויות מציאותיות. האחת, ז'אנה, היא בתו של מנהיג אופוזיציוני שנרצח, בוריס נמצוב. אחר, אלכסיי, הוא פעיל להט"ב שניהל את התוכנית היחידה בכל רוסיה ללימודי מגדר באוניברסיטת פרם. וגם פסיכואנליטיקאית רוסית ראשונה, מריה ארוטיוניאן, ומנהל מכון המחקרים הסוציולוגיים הראשון והיחיד ברוסיה, לב גודקוב, משתתפים בספר. על פני 500 עמודים, גסן עוקבת אחרי מסלולי חייהן של דמויותיה – החל בתקוות הראשונות של תקופת הפרסטרויקה (סבא של אחד מהגיבורים, אלכסנדר יקובלב, היה יד ימינו של גורבצ'וב), דרך ההשתוללות האנרכית השמחה והמפחידה בו-זמנית בשנות ה-90, ועד להתבססות משטרו של פוטין החל בשנת 2000.

עבודתה של גסן עיתונאית, ובניגוד לעבודתה של אפלבאום אין בה ממד אקדמי, אך גם היא נעזרת רבות במחקרים אקדמיים ותובנות פסיכולוגיות כדי להבין את התהליכים שעוברים על הגיבורים שלה ועל רוסיה כולה. לעומת אפלבאום, הבוחרת בעיקר בתיאור של תהליכים היסטוריים, גסן בוחרת בשרטוט של נרטיבים אישיים כתשתית למסירת הסיפור הרוסי הכללי.

הסיפור הזה מתחיל בהתפוררות של ברית המועצות ובתקוות שסיום הסיוט הטוטליטרי יביא לעתיד טוב יותר. מסך הברזל התחיל להיסדק, האמת ההיסטורית על העבר הרוסי נידונה בהרחבה, מדעי החברה המערביים המודרניים שוב היו מותרים לבוא בקהל, ובאוויר הייתה אופטימיות. הכוחות השמרניים של המפלגה הקומוניסטית ניסו לארגן פוטש באוגוסט 1991, וזה כשל לחלוטין. זמן קצר לאחר פרפור גסיסה אחרון זה, ברית המועצות שבקה חיים וקמה רוסיה עצמאית. הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר נפרדו ממנה.

שנות התשעים התאפיינו בהפרטה אגרסיבית, שנלוותה אליה היווצרות של חיים פוליטיים רב-מפלגתיים אך כאוטיים מאוד, וכן מלחמה כושלת בצ'צ'ניה ומשבר כלכלי קשה ב-1998 שבו רוסיה בעצם פשטה את הרגל. כל זה הוביל להתרוששות כללית של האוכלוסייה, לחוסר ביטחון כללי, ולכמיהה למנהיג חזק שיבוא ויעשה סדר. ועל רקע זה בשלהי שנת 1999, בוריס ילצין המותש העביר את הנהגת המדינה לקולונל בקג"ב וסגן ראש העיר פטרסבורג לשעבר, ולדימיר פוטין, שלא היה מוכר בציבור לפני כן.

פוטין חיסל בהדרגה את כלי התקשורת העצמאיים, סילק או כלא את כל אנשי העסקים שלא היו מוכנים להתיישר עם התוכניות שלו, ביטל למעשה את האופוזיציה, יצר מצב שבו לא יכול לקום לו מחליף של ממש, והשליט את מה שגסן וגיבוריה מתארים כטוטליטריות חדשה. זו באה לידי ביטוי בהרס גופי המחקר העצמאיים, בהשתלחות אגרסיבית בקבוצות שונות באוכלוסייה המסומנות כמאיימות על המשטר, ובדיכוי פעיל של מתנגדי המשטר תוך שימוש במעצרים, מאסרים, השתקה והרחקה מרוסיה.

הטוטליטריות החדשה מתבטאת גם במדיניות חוץ: רטוריקה אגרסיבית כלפי המערב ובמיוחד ארה"ב, שבשיאה מתחילה להזכיר את השיח הסובייטי; השקעה תופחת בחידוש המערך הצבאי; צבא תעמולה גדול ותוקפני בדמותם של בלוגרים, האקרים וטוקבקיסטים החורשים את הרשת ואת הרשתות החברתיות במטרה להטריל את כל מי שמשמיע מסר נוגד למשטר – וכמובן סיפוח חצי האי קרים והמלחמה במזרח אוקראינה. המשפט "אין עתיד" (נייט בודושצ'גו) חוזר פעם אחר פעם בדבריהם של גיבוריה ככל שהם נכנסים עמוק יותר לעשור הנוכחי. הגיבורים עצמם מתפזרים לכל עבר: ז'אנה, אחרי שאביה נרצח, מוצאת את עצמה בגרמניה; אלכסיי, לאחר שהתוכנית ללימודי מגדר נסגרת והוא חש מאוים, מבקש מעמד פליט בארה"ב; ו'מכון לבדה', מכון המחקר הסוציולוגי העצמאי היחיד ברוסיה, מוצא את עצמו תחת ההגדרה המשפטית "סוכן זר" (כי הוא ממומן בחלקו על ידי גורמים מחוץ למדינה וחייב להצהיר על עצמו ככזה. נכון לעכשיו, המכון לא נסגר). גסן עצמה עזבה את רוסיה ב-2013, בעקבות חשש שרשויות הרווחה מתכוונות למסור ילדים של זוגות הומולסביים לאימוץ או לאומנה. שדה השיח הפתוח והביקורתי כעת נראה די ריק, ונכון לכתיבת שורות אלו, לקראת הבחירות לנשיאות, לא נראה שמישהו מנסה לאתגר ברצינות את מנהיגותו הבלתי-מעורערת של פוטין – וככל שהיו כאלה, מועמדותם נפסלה בידי השלטונות.

נושאים אלינו עיניים

האם רוסיה עשתה סיבוב גדול וחזרה לשנת 1917? או 1937? האם נראה מהדורה חדשה של אותה "הלאמה" שגרמה לקורבנות כה רבים במאה הקודמת? תשובתה של גסן לכל אלו היא שפוטין אכן מחזיר את רוסיה לעידן טוטליטרי חדש, אך זו תשובה בעייתית. אין זה תמיד נכון לבחון את העתיד לאור המודלים של העבר. הדיקטטורה הסטליניסטית והגולאג היו נחלת תקופה היסטורית ספציפית. דיקטטורה אחרונה בעולם מהדגם הזה סופרת את ימיה לאחור בצפון קוריאה. פוטין אינו סטלין חדש והוא גם איננו מתכוון להיות כזה. הוא לא מקים מחדש את הגולאג, לא מוביל את המשק הרוסי לכיוון של הלאמה, ומדבר על ימי סטלין כעל תקופה שנעשו בה פשעים נוראים כלפי העם הרוסי. רדיפותיו אחר מתנגדי המשטר הן בלתי עקביות; אלה שנכלאו באמירה נחושה שייעצרו לעולם ועד משתחררים לפתע בהנפת יד נשיאותית (כגון איש העסקים הגולה כעת מיכאיל חודורקובסקי, או חברות הלהקה הפרובוקטיבית 'פוסי ריוט').

אין זה אומר שלא צריך לדאוג לנוכח המשטר הזה. יש סיבות רבות לדאגה. סתימת פיהם של מתנגדי המשטר והרחקתם, המעורבות הרוסית הגוברת בעולם שדרכיה עקלקלות ונסתרות (כולל פרשת ההתערבות בבחירות בארצות הברית, שעדיין לא התבררה כל צורכה), ההתעוררות החוזרת של התיאבון הרוסי הקולוניאליסטי וההיסטריה הלאומנית של "קרים שלנו", התמיכה הרוסית בימין ובשמאל הקיצוניים באירופה, דיכוי הלהט"ב, הרס מדעי החברה ועוד. אלא שהדאגה צריכה להתמקד בניתוח המצב הרוסי הנוכחי; אפשר לבחון את ההווה בהקשר של העבר ההיסטורי, אך יש להיזהר מניסיון לכפות על ההווה מודלים מן העבר.

בעיה נוספת בספרה של גסן, הגורמת לתמונה המצטיירת בו להיות חד-צדדית, היא בחירתה שלא לראיין את תומכי פוטין. חשיפה לרוסים הרואים בפוטין מנהיג הממלא את ליבם בגאווה, מכירים לו תודה על היציבות, האמיתית או המדומה, שהוא יוצר, ורואים בו המנהיג היחידי האפשרי, הייתה מעמיקה את הבנתו של המצב הרוסי העכשווי.

בעוד נימת הסיום של גסן היא קודרת, אפלבאום מסיימת באופטימיות זהירה. לאחר שנים רבות, אוקראינה זכתה בעצמאות שלה, המאפשרת לה לעבור תהליך היסטורי של מחקר והבנת תוצאות ההלאמה, וכמובן להתנסות לראשונה בקיום כמדינה עצמאית. אפלבאום תולה בכך תקוות רבות, ואף מעלה על הנס את הלאומיות האוקראינית המתחדשת בתור מקור לתקווה החדשה. אומנם, ההתלהבות שלה מהתחייה הלאומית האוקראינית יוצרת פגמים אחדים בניתוח. כך למשל היא מדגישה את האחדות האתנית והתרבותית של האוקראינים, משל היו תמיד "עם אחד", ומדלגת על התהליכים המרתקים שבהם קבוצות שונות שהתגוררו באוקראינה במאה ה-19 (רותנים, שחיו לאורך הגבול עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית, לצדם של מאלורוסים, שראו באוקראינה "רוסיה הקטנה" ובעצמם קבוצה נפרדת המשתלבת בתוך הזהות הרוסית הגדולה, לצד האוקראינים)[4] התגבשו בתהליך איטי וארוך לעם אוקראיני אחד. היא גם נוטה לרכך את הרכיב האנטישמי הלא מבוטל שבלט מאז ומעולם בלאומנות האוקראינית, וממעיטה במשקלו. גסן, מנגד, מאתרת אנטישמיות ושנאת זרים כללית אצל כל מי שמזוהה מבחינתה עם משטרו של פוטין השנוא. לפעמים זה נראה כמו רצון להגיד שכל מי שהוא לאומן, הומופוב או סתם רוסי שמרן בהכרח יהיה גם אנטישמי.

אבל מעבר לביקורת הנקודתית, מעניין לחשוב על הלאומיות כמקור האופטימיות של אפלבאום. אולי ערכים כגון זכויות הפרט או חשיפת האמת המחקרית, שהגיבורים של גסן נלחמו עליהם בחירוף הנפש, פשוט אינם מספקים את הסחורה, ואינם מסוגלים לגרום לרבבות רוסים לצאת לרחובות כדי למחות נגד משטרו של פוטין? הדמות הקרובה ביותר למעלת אופוזיציונר משמעותי ברוסיה של היום הוא אלכסיי נבאלני, שהדימוי העיקרי שלו הוא של לוחם בשחיתות, אך גם של פטריוט רוסי; אולי דווקא מסר המדבר אל הרגשות הפטריוטיים של הרוסים, מבלי לסתור את המחויבות לערכים הליברליים ולחברה הפתוחה, הוא אשר ישים קץ לשלטונו של פוטין ויפנה את הדרך למנהיגות חדשה?

אישוש לתחושה זו אפשר למצוא בהתייחסות של החברה הרוסית העכשווית לישראל. רוב המבקרים הרוסים בארץ, אנשי המיינסטרים הפוטיני וליברלים (שהיום מסווגים בשיח הפוליטי הרוסי כ"ימין") כאחד, נוטים לשבח את ישראל; ובייחוד הם נלהבים מכך שהצעירים כאן הם פטריוטים הלהוטים לשרת בצבא, גאים במדינתם למרות הדעות הפוליטיות השונות, ואף כי הם מטיילים הרבה בחו"ל רובם אינם רוצים להגר מישראל. ישראל, המשלבת גאווה לאומית עם חברה מגוונת וליברלית ויש בה קהילה דוברת רוסית גדולה, היא בעיני רוסים רבים מעין סמל למה שרוסיה הייתה יכולה להיות לו היו הדברים מתפתחים אחרת.

הילדים שגדלו אל תוך שלטונו של פוטין הם היום דור הצעירים החדש של רוסיה. דור שלא ידע את שנות התשעים על הקשיים והתוהו-ובוהו שלהן, והאיומים מפני שובה של מציאות טרום-פוטינית זו אינם מפחידים אותו. רוסים צעירים רבים מבעבר חושבים על אפשרות לגאווה לאומית אחרת. אולי חיבור עמוק ומשמעותי יותר לגאוות הזהות הרוסית יסייע לחפש אותה לא בכיבושים האימפריאליים, אלא בהעלאה של רמת החיים והישגי המשק הרוסי? הדור הבא של הצעירים הרוסים יצטרך לתת מענה לע שאלות אלו.


[1] אן אפלבאום, גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, מאנגלית: כרמית גיא, ירושלים: עברית, 2004.

אן אפלבאום, מסך הברזל: ריסוק מזרח אירופה, מאנגלית: כרמית גיא, תל-אביב: עם עובד, 2014.

[2] מאשה גסן, פוטין: האיש ללא פנים, מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים, תל-אביב: ספרי עליית הגג ומשכל, 2012.

[3] Terry Martin, “The 1932–33 Ukrainian Terror: new documentation on surveillance and the thought process of Stalin”, in Wsevolod W. Isajiw (ed.), Famine-Genocide in Ukraine, 1932–1933: Western Archives, Testimonies and New Research, Toronto: 2003, pp. 97–114

[4] העיר על כך ההיסטוריון כריסטופר הילי, בביקורתו המקוונת על ספרה של אפלבאום http://www.history.ac.uk/reviews/review/2203

לאן דוהרת הסוסה השחורה

צוערים

יונתן דה שליט, צוערים. הוצאת כתר, ישראל, 2017, 351 עמ'

מודה ומתוודה- עד לאחרונה ממש, לא הייתי חסיד נלהב של ספרי מתח- ריגול. ולכן גם כשבמוסף "שבת" התפרסמו מדי פעם ביקורות בנושא של אחד יונתן דה שליט, לרוב דפדתי הלאה, ודבר לא צד את תשומת לבי מלבד השם משפחה, המעט לא שגרתי. בהתחלה זה לא השתנה גם ככשמעתי שהמבקר פרסם בעצמו ספר מתח- ריגול. נו שוין, כמו שאומרים. אלא שלפעמים סיפור טוב מגרה יותר מהספר, ובראיון שנערך במוסף התברר ש"יונתן דה שליט" זה שם עט של איש פעיל בקהילת המודיעין הישראלי, שבזמנו הפנוי חוטא לא רק בביקורות, אלא גם החליט לייצר רומן ריגול כחול לבן. הייתי מרותק לראיון ולאחר מכן בלעתי תוך ערב וחצי את ספרו הראשון של דה- שליט, "הבוגד". הספר כתוב היטב והעלה את החשק לספר השני. וגם זה עתה הגיע.

ובכן, "הבוגד" מתאר מצב בו לראש מוסד לשעבר נודע בדרך כלשהי שסוכן רוסי התברג למקום מאד גבוה בצמרת ישראל. איש לא יודע לאן ובכלל איש לא יודע עליו דבר, מלבד הכינוי האופרטיבי "קוברה". נשיא ישראל נותן הוראה לראש מוסד לשעבר להקים כוח מיוחד , מחוץ לגופי הביטחון הקיימים, שמטרתו לאתר את "קוברה". חבורת טיפוסים צבעוניים מתגבשת, מאתרת את קוברה ו…את היתר תקראו בעצמכם.

תחילת העלילה חוזרת על עצמה ב"צוערים". אחת הדמויות ב"בוגד" יערה שטיין, נקראת על ידי ראש ממשלה כדי להקים כוח מיוחד, אף הוא מחוץ לזרועות הביטחון הקיימות. הפעם המטרה היא לא לבצע משימה מיוחדת ספציפית, אלא להיות מעין "זרוע משלים ולא רשמי" לביטחון ישראל. ראש הממשלה ( עמ' 9-10 ) מספר ליערה משל של אפלטון על שני סוסים, שחור ולבן, הגוררים יחד את העגלה. הסוס הלבן – אלו ארגוני הבטחון הרשמיים, שב"כ ומוסד, והסוס השחור- אלו ארגונים "אישיים". ראש הממשלה מזהיר את יערה שטיין שייתכן ויצטרך להתנכר אליה בעת הצורך. ומשם …תצטרכו לקרוא. רק אזכיר שבאמצע נעלמים להם טרוריסטית גרמניה, מצאצאי קבוצת "באדר מיינהוף", טרוריסט שיושב בכלא בריטי ומטיף מוסלמי קיצוני במסגד בלונדון.

על מה הספר ? אני מנסה לדמיין בעיני רוחי את …איש המודיעין הישראלי הוותיק שכותב. הוא איש ממסד וכל חייו כפוף לכללים ולנהלים. כנראה שהוא למד להבטיח את ביטחון ישראל תוך היצמדות אליהם בצורה לא רעה בכלל- עובדה שאנו עדיין פה. ועם זאת, אולי על משכבו בלילות, כששנתו נודדת …הוא מדמיין עולם אחר. עולם שבו ניתן לרדוף את אויבי ישראל ולהשיגם בכל מקום שהם. שבו ניתן לספק גם את יצר הנקמה הפרטי ( וקשה שלא להיזכר בסרט "ללכת על המים ", בו סוכן מוסד קשוח המגולם ע"י ליאור אשכנזי, מקבל משימה לחסל נאצי קשיש, שמתברר על הדרך כסבא של גיי פציפיסט גרמני חביב ). זאת כנראה דילמה שמעסיקה אנשי ביטחון. מהמעט שקראתי על תולדות המוסד ( אמרתי כבר, לא מחובבי הז'אנר ) למדתי שאיסר הראל, ראש המוסד המיתולוגי, לא היה נלהב במיוחד לחפש אחרי אייכמן ושהמידע על מקום הימצאו של הנאצי הבכיר הגיע לידיו דרך מקרה. אז מה, אם יש אי שם בעולם נאצים קשישים או מחבלים שזוממים לבצע פיגועים באירופה ? חסר לנו בארץ מטלות ביטחון שוטפות ?

חלה גם התקדמות בעלילה מהספר הראשון לשני. אם בפעם הראשונה היה צורך חיצוני להקים כוח מיוחד עקב בעיה מיוחדת ( מרגל שהתברג לעמדה מאד בכירה, אך לא ידועה ), כעת אין בכך צורך. שלושת החיסולים שמבצע הכוח של יערה שטיין אינם קשורים ישירות לביטחון ישראל. על הספר הראשון פורסם בזמנו שהוא עבר כל מיני וועדות כדי לאשר את פרסומו, למען ווידוא ש"סודות המדינה לא ייחשפו". אני כמעט מסוגל לדמיין את הספר החדש נפסל לפרסום ע"י הבג"ץ, עקב העובדה שראש ממשלת ישראל חורג מסמכויותיו ( ראש ממשלה דמיוני, אז מה …)

כאמור, הספר הנוכחי שונה מקודמו. דה שליט ( שם בדוי ) התפתח כסופר מאז החיבור הראשון. אם מה שמחזיק את הקורא ( אותי ) ער עד השעות הקטנות של הלילה זו הסקרנות לדעת מי זה "קוברה" ומה יקרה אתו, הרי שבספר הנוכחי, דמויות המחוסלים די מינוריות ( לטעמי, מינוריות מדי). ציפיתי לאיזה מונולוג מרקסיסטי של חברת "באדר מיינהוף", או לפחות לדרשה אנטישמית חוצבת להבות במסגד בלונדון ( יוטיוב מלא בדרשות כאלה, מתורגמות לאנגלית ). כעת היחסים בין הגיבורים מתפתחים. אנשי היחידה הסודית של יערה שטיין הן דמויות, כל אחת בפני עצמה, ונרקמות ביניהם קשרים שונים ומגוונים, כולל תחילתו של רומן לסבי בין שתי נשים נשואות. לא, אין סצנות סקס סוערות ואף אחת לא יוצאת מהארון. האוייבים המחוסלים נשארים סכימטיים , אבל לפחות "בחורנו ובחורותינו המצויינות" מקבלים קווי עומק. אגב, מעניין לציין שגם ראש המוסד הדמיונית בספר היא אישה. הייתכן שתוכן נוסף בדמיונו של איש המודיעין הוותיק הוא שהארגון המאד גברי שלו לובש פנים נשיות יותר ?

אודה שהחלק שנגיע לליבי יותר מכל דבר אחר בספר היה דווקא קו העלילה המקביל, של אמן ישראלי המתגורר בחו"ל , ומשמש במקביל כאיש המספק מידע מודיעיני חשוב בתקופה של טרום הקמת מדינה ואחריה. היצירתיות והפעילות, כלי החרט והמיקרופילם , שלובים יחדיו. דה שליט הצליח להתחבר כאן למשהו שקצת נשכח מאתנו, לתחושתי- שאת המדינה הזו הקימו אנשים עם כישרון מופלא, שהיו יכולים לנצל אותו כדי להצטיין בהרבה תחומים אחרים ולהגיע לפסגות- אך העצמאות של עמם הייתה עבורם בקדימות גבוהה יותר. הם היו אנשי רוח ברמה הגבוהה ביותר- ועם זאת, היו עסוקים בשמירה על ביטחון המדינה. אולי אני כותב דברים בנאליים ומובנים מאליהם- אבל בעידן שבו בוז לכל דבר ממלכתי הוא מסימני ההיכר של אינטלקטואל, כדאי אולי לחזור שוב גם על הדברים הבנאליים.

ולסיום…גם כשסיימתי לקרוא את הספר ולהרהר בו, איני יודע אם אני אוהב את הגיבורה הראשית, את יערה שטיין. לא ברור לי לאן הסוסה השחורה הזו דוהרת. אני מנסה לדמיין את ההמשך שלה. אולי זה יהיה סיום טראגי ובאחת הפעולות שלה היא מוצאת את מותה ? אולי זה יקרה אפילו ע"י סוכן מוסד, כאשר משהו בפעילות שלה יגרום נזק עקיף לביטחון ישראל ? ואולי להיפך, יום אחד היא מתאהבת, מתחתנת, ושוקעת בחיי המשפחה והיצירות שלה. ראש הממשלה מביא לה מזכרת צנועה, ראש המוסד היוצאת לוחצת לה לחיצת יד קרירה- מנומסת- ויערה שטיין יוצאת לחיי שגרה בורגניים. אבל אז…מה יהיה עם הסוס השחור שדוהר בלב של כל אחד מאתנו, מעל המגבלות והנהלים ? האם חייבים להוציא אותו להורג? האם חייבים לביית אותו? האם יש דרך אחרת לשמר את הפראות שלו ובו זמנית לרסן אותה? בסוף הספר, המחבר מבטיח שמסעה של יערה שטיין לא תם.

יש למה לצפות

אי המטמון הגורלי

תוצאת תמונה עבור אשת הפיראט היהודי

אילן שיינפלד, אשת הפיראט היהודי, הוצאת זמורה-ביתן, 2017, 494 עמ'

בספרו על תפיסת הגוף היהודית, אנתרופולוג יהודי מלווין קונר נזכר בחדווה בתקופת ילדותו, בה התוודע, בתור ילד יהודי בארה"ב, על קיומם על גנגסטרים יהודים. באותה תקופה הדבר מילא את ליבו בסוג של גאווה, על כך שהנה יש "יהודים קשוחים" שיכולים "לתת פייט" לגויים.

מן הסתם, הרגשה דומה מתעוררת גם ב- 2017, כשאומרים את צירוף המילים "פיראט יהודי". נכון שאנחנו כבר אחרי כמה עשורים טובים של ממלכתיות יהודית עוצמתית ויהודים נחושים וקשוחים יש כאן בשפע…ובכל זאת, יש משהו בסיפור על הפיראט היהודי שימשוך את הלב.

בספרו החדש, הולך המשורר והסופר אילן שיינפלד במסלול הדומה לספריו הקודמים "מעשה בטבעת" ו"כשמתים חזרו", שאחד מהם עסק בתעשיית הזנות היהודית בדרום אמריקה, והשני בודה דמות של משיח הגורם לתחיית המתים. לשיינפלד רומן עתיק עם העיירה היהודית ( "שדלץ") וגם עם המאמצים של הדמויות שלו לצאת מהאווירה האנמית של תחום המושב ולפרוץ אל העולם הגדול, המלא תשוקות, יצרים ונקמות. וגם מסתורין, גורל ומיסטיקה. הדבר משקף משהו מאישיותו של אילן שיינפלד בעצמו- מצד אחד, הומוסקסואל גלוי, אינטלקטואל ואיש שמאל, תל אביבי ( עד לאחרונה )- ומאידך, אדם הנטוע עמוק מאד במסורת היהודית, "חי" אותה מאד וגם מחובר למיסטיקה של קלפי טארוט.

גם תחילתו של הספר הנוכחי הוא במעין התגלות מיסטית, עליה שיינפלד מספר באחרית דבר. יום אחד הוא חלם על אישה לבושה בסחבות עם שיניים חסרות בפה, כאשר ביקיצתו היה לו ברור, משום מה, שמדובר בפיראטית יהודיה. שיינפלד ניגש לתחקיר היסטורי מפורט וגילה שאכן לא ראה בחלומו רק מהגיגי ליבו, אלא שפיראטים יהודים היו גם נבראו בהיסטוריה. הוא הגיע לספרו של אדוארד קריצלר "שודדי הים היהודים מן הקאריביים" ( שצפוי אף הוא להתפרסם בעברית השנה, בהוצאת זמורה ביתן) ומשם לחיבורים נוספים בנושא. דמות שצדה את עינו הייתה דמותו של שמואל פלאח, צאצא של מגורשי ספרד, שהפך, יחד עם אחיו יוסף, לשודד ים יהודי, בנוסף להיותו רב בישראל, ועסק במשך תקופה ארוכה בחייו הן בשוד ים והן בתככנות דיפלומטית בין שליטי העולם השונים- סולטן מרוקו, מלך ספרד, שליטים אנגלים ופורטוגליים. הוא משוטט ברחבי העולם, מתווך בין המלכים ומרגל פעם לטובת האחד ופעם לטובת השני- כאשר שתי מטרות לנגד עיניו: נקמה ממלכות ספרד על שהגלתה את אבות אבותיו, ומציאת האוצר של כריסטופור קולומבוס, הוא קריסטובל קולון ( יהודי מומר, על פי שיינפלד, אך גם לפי כמה השערות היסטוריות). במאמר מוסגר, העלילה של חיפוש המטמון מציבה אתגר קשה מול סופר, כי צריך לחשוב טוב מה הגיבור ימצא כשיגיע לסוף המסלול. כדי לגלות את פתרונו של שיינפלד, תצטרכו לקרוא את הספר על הפרק האחרון ממש. שאליו, אגב, שמואל פלאח לא הגיע, כי נפטר ונטמן בבית העלמין באמסטרדם, אי הסבלנות הדתית באירופה של סוף ימי הביניים- שם היה אחד המקימים של הקהילה היהודית החדשה.

וכל זה הוא רק מתאבן ל"מנה העיקרית" – דמותה של מאליקה, "אשת הפיראט היהודי". זו אישה עצמאית ונחרצת, שאינה מהססת לשבור את המוסכמות, ללמוד גמרא, להיות שוחטת, להתחפש לגבר – בקיצור, אישה נלהבת ופעילה. בזה היא מזכירה את הגיבורה של ספר עכשווי – היסטורי- ישראלי- יהודי אחר- "תיקון אחר חצות" של יניב איצקוביץ'. היא מביאה לעולם את ילדיו של שמואל פלאח , והיא גם זו שמשלימה, בסופו של דבר, את מפעל חייו. הכול סביבה גועש ומעורר יצרים- אפילו שערה האדמוני, שהיא דואגת להסתירו מתחת לכיסוי, לגלח – וגם לחשוף בשעת הצורך.

ישנן כמה דרכים להסתכל על ספרו של שיינפלד. ניתן לראות בו רומן היסטורי עם הרפתקאות, מעין "שלושה מוסקטרים" בגרסה יהודית, בו כמה דמויות של גיבורים משוטטות בין מלכי תבל, ועל הדרך גם אוהבות, מקנאות ומהוות דוגמה ומופת. לשלילה או לחיוב. אך ניתן לראות בו גם מעין היסטוריה אלטרנטיבית שאכן הייתה, מהסוג של "איגוד הסופרים האידיים" של מייקל שייבון. זהו מעין יקום שבו נשים עצמאיות אינן מתכנסות לד' אמות המטבח, אלא מובילות דברים וגורמות להם להתגשם, היהודים אינם נדחסים לגטו, אלא לוחמים ועומדים על גורלם, כשהם מוכנים אפילו להתנצל למראית העין ( ספוילר- אף אחד לא באמת מתנצר בסוף, וזו בחירה מעניינת מצדו של שיינפלד ). בחירה אחרת, מעניינת לא פחות, היא ההתעסקות אינטנסיבית ( שלא לומר אובססיה ) של שיינפלד עם חפצים ויצורים מיסטיים, שמופיעים פעם אחר פעם וחורצים גורלות, שאין ביכולתו של איש לשנותם ( קלפי טארוט, כבר אמרנו ?)- מוטיבים אלו חוזרים גם ב"מעשה בטבעת" וגם כאן. לא ניתן לחמוק מגורלו של פיראט- בדיוק כפי שלא ניתן לחמוק מגורל של זנות. בזה, בעיניי, שיינפלד הוא לא סופר "יהודי" או "עם מסר יהודי"- כי ביצירותיו, בהחלט יש מזל לישראל. ואין דרך לחמוק ממנו. אם להעיר כמה הערות על הצורה, מצער ששיינפלד, רב אמן בעיצוב השפה, מחליק מדי פעם לעברית מודרנית בשפת גיבוריו ומגלה נטייה מעצבנת לחשוף בלשונו של מספר הסיפור מה אנו עומדים לקרוא בהמשך. גם תיאור העלילות השונות בין מלכי העולם הופך לעתים למייגע וגורם לקורא ציפייה "שייגמר כבר". ניכרת בספר עבודת התחקיר המאומצת והנרחבת- ויחד איתה ניכר המאמץ לשלב את כל התחקיר בתוך הספר, גם על חשבון הכבדת העלילה.

והערה אחרונה, העלולה לגבול ביחצ"נות. שיינפלד הוא אב יחידני לשני ילדי פונדקאות, כיום בני חמש. לאחרונה יצא במיזם הדסטארט, הקורא לקוראים לתמוך בו כפי יכולתם, על מנת שיוכל להשלים כתיבה של שני רומנים נוספים ( שהמשך של אחד מהם מובטח לנו בסיום הספר ) וגם של ספר הדרכה להורים. ובכן, זו הזדמנות נדירה עבור הקורא שיחשוב שהפיק הנאה מהקריאה בספר. הוא יוכל לסייע בהופעתו של הספר הבא, אם ירצה בכך. האם זו יח"צנות או תמיכה בתרבות עברית ? לשיקולכם !

העצבני הנצחי

ניסן שור

 

ניסן שור, "הישראלי הנצחי" , הוצאת כתר 2017, 279 עמ'

אני מודה שאני קורא את עיתון "הארץ" בעיקר בגלל כתבות במוסף סופשבוע וגם מוסף ספרים. אני מונע את עצמי מהקריאה בטורי הדעות, ולא מחשש "להיחשף" ואפילו לא בגלל "עצבים". פשוט לרוב, מדובר בדעות צפויות מראש עד מאד, שבהם ישראל שוב תהיה רעה גזענית ואשמה תמידית ויהיה בוז אוטומטי לכל דעה אחרת.

על רקע זה, יש שני בעלי טורים, שדעתם לא תמיד ברורה לי מראש- סייד קשוע וניסן שור. קשוע – על תקן ערבי ישראלי גולה שמביא את הזווית האחרת ושור- בתור חילוני-שמאלני- תל אביבי שמצליח לשמר תוך כדי גם הסתכלות אירונית ומעט מרוחקת על השמאלנות החילונית התל אביבית עצמה. בטורים שלו יש לרוב ערך מוסף כלשהו לטרוניות "הארציות" השגרתיות. גם מוצא עדתי (סובייטי) משותף של שנינו היה לסוג של נקודת חיבור ולכן הסתקרנתי כששור הוציא את הרומן הראשון שלו, ה"ישראלי הנצחי".

בדיעבד, רק לפי כמות הסופרלטיבית על הכריכה האחורית הייתי צריך להבין שכנראה מדובר בספר גרוע. "שיאים של גרוטסקה פראית", "וירטואוזיות", "לונה פרק ספרותי חד פעמי" …כל אלו לא בישרו טובות. מדובר בתיאור חייו של ישראלי, בן להורים יוצאי ברית המועצות, אשר מנסה לנתק את עצמו מחווייתם וגם מחוויית הישראליות ולא מצליח. הגיבור עסוק במריבות תמידיות- עם הוריו, עם החברה הישראלית ועם חבריו, שמצאו את מקומם בחו"ל, אך לא באמת השתלבו שם. הוא לא מתחבר, לא מצליח, לא טוב לו- וכך זה נשאר. אריאל הורוביץ כתב במוסף "מוצ"ש" שספר משאיר רושם של אוסף טורים- אך בעיניי הוא נקרא יותר כמו אסופה מודפסת של תכניות "זהבי עצבני", עם ניחוח של ריחוק וניכור צפונבוני- תל אביבי. זה מתחיל מהתמונה הסטירית של הוריו, שבאו לארץ וממשיכים להתגעגע לעולם הסובייטי ולבוז לכל מה שקיים כאן, ממשיך בחבריו ה"מסודרים" , מהמשפחות של "מלח הארץ" שכולם עוזבים ובונים את חייהם בחו"ל- אחד בתור איש העסקים המצליח בקנה מידה בינלאומי, השני בתור אמן עם אמירות "חתרניות" המשווקות היטב והשלישי- בתור מדען שמגלה תרופה שתמנע הזדקנות, תוך כדי הנאה מחיי ההוללות הסוערים של ברלין. הגיבור מסתרך מאחור, כותב תסריטים לסדרות ישראליות, לעולם לא באמת מצליח בזה ולבסוף הוא מפוטר. בכל פעם שהוא מגיע לחו"ל, תוקפים אותו תסמינים לא ברורים והוא נאלץ לשוב למקום, שבו הוא לא באמת מחובר לשום דבר. ניתן היה אולי לפטור את הספר כ"מיותר", אך לדעתי ההתבוננות עליו בהקשר בכל זאת מסמנת משהו , בעולמו וסביבתו של המחבר. משהו שכדאי לשים לב אליו.

הגיבור נמצא כל הזמן בסביבה המוכרת לו ומשתדל לא לצאת ממנה. על אף ששור עצמו התעקש בראיון ( ב"הארץ" ) על כך שמדובר בדמות שהיא "פיקשן לגמרי", אני מודה שקשה לקנות את זה, במיוחד כשהוא עצמו מתאר את חייו היום כבחירה מודעת לחיות בתל אביב, במקום בורגני, מטופח ומסודר, ולא ב"סלאמס של חיפה, שבו ראיתי בתור ילד גופות מעוכות של נרקומנים". האמת היא שהשילוב – של המחבר ושל הגיבור- בין הרצונות לגנות את האליטה לרצון להזדחל אליה בכל מחיר, יש בו משהו ספק אירוני ספק מגוחך. מגוחך כי גם בעולם הפוסט מודרני אי אפשר להיות בשוליים ובמרכז בו זמנית. הוריו של גיבור אומרים לו ש"בארץ הוא לעולם לא יצליח בלי פרוטקציה" ( אמירה שמוכרת לי היטב מבית הוריי ומובנת לגמרי לאור הניסיון הסובייטי) – אך המחבר, באותו ראיון, נראה כי ממשיך להחזיק בדעה זו. וכשהמראיינת מעירה לו על כך שהוא בעל טור בעיתון אליטיסטי שגם פרסם ספרים וצילם סדרות, הוא מציג את עצמו כמקרה חד פעמי של הצלחה אישית, אך באופן כללי, עדיין "בישראל מצליח מי שנולד במשפחה הנכונה ומחובר אליה". כשאני מביט בחברה הישראלית שסביבי, איני מצליח לזהות מישהו שהגיע לתפקידיו או למעמדו בגלל היותו "בן של", מלבד שני הרבנים הראשיים. ניר ברעם הוא סופר גדול ומוכשר ולא נראה לי שעובדת היותו של בן פוליטיקאי לשעבר עזרה לו להצליח עם ספריו בארץ ( וגם בחו"ל ). אבל כנראה שקיים הצורך להמשיך ולדבר על הפרוטקציה. כי אם לא נדבר עליה, נצטרך לתהות על כל מיני קטגוריות אחרות, למשל על הפער בין הדימוי העצמי לכישרון בפועל.

סיום הספר הוא סמלי. הגיבור חוזר לביתו בישראל, נכנס לדירה וסוגר את הדלת. אין כאן ניסיון של תיקון , של מרד- או לחילופין של השלמה עם המציאות. בעיניי, המחווה הזו אומרת משהו על הרוח הנושבת ב"חוגי הארץ" במדינת תל אביב. מחאה , סאטירה או ניתוח ביקורתי נתפסים ככלים שזמנם חלף. חלקים בשמאל מיואשים. אינם מאמינים בשינוי או בתיקון כאופציות אפשריות. לכן הם בוחרים בנסיגה אל הבועה, ממנה הם מעירים הערות ציניות לסדר יום- פעם על הסביבה ופעם על עצמם. הם נטשו את המיינסטרים הישראלי ואינם מנסים להשפיע עליו בשום דרך, גם לא לנסות למשוך אותו לכיוון שלהם. היה להם מספיק.

חבל שזה כך. הספר הזה יכול היה להיות הרבה דברים. הוא היה יכול לספר תיאור סטירי לגל הראשון והשני של העלייה הרוסית לישראל- ואחד הדברים שבהם ניתן היה לעשות שימוש מבריק וששור נמנע ממנו, הוא ההנגדה בין הקיטורים הבלתי פוסקים של דור ראשון ליוצאי רוסיה בארץ על חוסר התרבות הישראלית, לבין ההגנה הנמלצת שלהם על ישראל בכל פעם כשמישהו "מבחוץ" בא בהערות ביקורתיות כלשהן. ניתן היה להראות מתוך מעט יותר חמלה את עולמם של "היורדים" ואת דבקותם אחד בשני. וניתן היה גם לכתוב את הסיפור הטראגי של האדם המרגיש תלישות כללית מהעולם ומהחוויה. שוב- קל יותר לומר, כפי שאמר יאיר גרבוז, "לא ציירתי את גרניקה כי נולדתי בגבעתיימקה", מאשר להודות שאתה לא פיקאסו. אבל גם מי שלא פיקאסו או טולסטוי, צריך לעשות כמיטב יכולתו כדי לייצר אמנות או ספרות עם אמירה משמעותית על מה שקורה סביבה. לספר כזה מאת ניסן שור נצטרך ,בינתיים, לחכות.

החיים שלפני המוות

תוצאת תמונה עבור דפנה מאיר ספר

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר- סיפור חייה של דפנה מאיר, מאת יפעת ארליך, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2017, 207 עמ'

עקרונית, אני משתדל מאד שלא לקרוא כל הערכה ביקורתית על ספר שטרם קראתי. וכך התכוונתי לנהוג גם לגבי ספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר, אלא שלפעמים העקרונות לחוד והמציאות לחוד. ראיתי בעיתון "הארץ" את ההסתייגות הנמרצת של טלילה ציפר מהספר – וגם את השבחים של בכל סרלואי. אך גם בקרב חוג חבריי ( נכון יותר, חברותיי) הדעות היו חלוקות, ואחת הנפוצות הייתה שהספר "מיותר". אז בשבת האחרונה בלעתי את הספר מתחילתו ועד סופו ( למה קיים שבת אחר הצהרים בקיץ ?), ולהלן מספר הרהוריי בנושא.

לא עם כל מה שקראתי חשתי בנוח, אך דבר אחרון שניתן לומר על ספר כזה, זה שהוא "מיותר". הדמות שמשתקפת ממנו היא מאד צבעונית ועוצמתית , לטוב ולמוטב. ניתן היה לסדר ולארגן את פרקי הספר בצורה אחרת ואולי אף לסנן ממנו מספר תכנים בלתי נחוצים, אך בעיקרון הוא משקף דמות מרתקת בעיניי.

בעיניי, סיפור חייה של דפנה מאיר הוא סיפור רצוף נסים. היא באה ממשפחה מפורקת, ללא דמות אב של ממש, חיים בשכונת פשע, טלטלות בין פנימיות- ויצאה משם אשת מקצוע ואשת חסד מופלאה

היא עברה שתי לידות בסיכון גבוה מאד- ופעמיים נולדו שני ילדים בריאים, ועוד שני נוספים ובנוסף- עוד שני ילדי אמנה, אחד עם צרכים מיוחדים

חייה בעתניאל מוכת הטרור, שלבסוף קצר אף את חייה- שלה לא גרמו לא לשנוא ערבים באשר הם- אדרבא, היא למדה ערבית בעצמה ואף בעלה המשיך לאחר מותה לטפח קשרי ידידות עם הערבים מהסביבה

לכן סיפור חייה ובראש ובראשונה סיפור שנוסך הרבה אהבה ותקווה, ולו לשם כך היה ראוי שייכתב

לגבי הצדדים הבעייתיים שמשתקפים בספר. הניסיון הליבראלי להאשים את דפנה בכך שהיא הטילה את האחריות על הטרדה מינית על המוטרדות הוא מגוחך וצריך מבט מאד מגמתי על ספר, כדי לקחת פסקה אחת בודדת, עם הסתייגות לפני ואחרי, ולהציג אותה כאילו שהיא תמצית הדמות כולה. דפנה מאיר האמינה כי "לכל מטריד יש להוריד את האשכים, בתור התחלה" וכך כתבה. היא האמינה בנוסף שבמציאות הלא מושלמת גם על האישה מוטלת אחריות לא לשים את עצמה במצבים שמגדילים את הסיכוי שלה להיות מוטרדת. לאורך כל הספר רואים איך דפנה עצמה הייתה אישה מאד עצמאית ונחרצת ( לפעמים מדי ) ועמדה על דעותיה ללא כחל ושרק. אגב, לתחושתי במחנה השמרני – חרד"לי אין התלהבות רבה מהספר, כיוון שיש שם קושי עם דמותה של אישה דתייה שגם הלכה לצבא, גם נשארה דתית שם, גם למדה תורה עם בעלה העתידי וגם דעתנית למדי מול הרבנים.

חלקים אחרים שאתם התקשו רבות מחברותיי הן הפרגונים העצמיים של דפנה השזורים לאורך הספר וגם מתקפות אישיות שלה על שלל דמויות קרובות ורחוקות, עליהן היא לא פעם מתנצלת. אז לגבי השני, לא צריך להיות פסיכולוג כדי לחוש שלעתים תכופות דפנה חשה מותקפת באופן אישי ללא הצדקה ו"ירתה מהמותן" בחזרה. הייתה לה מודעות מסוימת וגם נעשתה שם עבודה עצמית, אך בהחלט ייתכן שהתערבות טיפולית הייתה יכולה למנוע חלק מההתפרצויות וממילא את הצורך להתנצל לאחר מכן. ולגבי הפרגון העצמי … בואו נאמר בעדינות, שיצא לי לקרוא בימי חיי אי אלו ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות שהמחברים שלהם "עפו על עצמם" הרבה יותר מדפנה מאיר, עם הרבה פחות סיבות אובייקטיביות לכך. עדיין נשארת השאלה, האם לא מוטב היה להשאיר חלק מהשבחים העצמיים מחוץ לספר ולצרף אליהם גם חלק מהתחשבנות אישית של דפנה על עמיתים לעבודה.

שני חלקים נוספים שגרמו לי להתפעלות אישית הם מעורבות של דפנה בהסברה לגבי מיניות האישה ופנייתה למזכירות של עתניאל בנושא מצבו הכלכלי של היישוב. גישתה למיניות היא טבעית ובריאה, שמסרבת להיות נבוכה, שאומרת בבירור את התפיסה ההלכתית, אך לא מערבת בינה לבין המקצועיות ומעודדת את שומעי לקחה בעיקר לקחת אחריות על גופן ומיניותן, מתוך מודעות, בחירה ודרגות חופש.

המכתב למזכירות של עתניאל נוגע בנושא שכיום מביך את הציבור הדתי אולי אפילו יותר מהמיניות- הכסף. כרגיל, בכנות עוצמתית דפנה מתארת את עצמה, את התנהלותה הכושלת מבחינה כספית ואת תודעת המחסור המתמדת שהביאה ממשפחת המוצא ושבאה לידי ביטוי בבזבוזים בלתי נחוצים בעליל. היא שואלת את הנהלת היישוב- ואת עצמה- האם הם מתכוונים ומוכנים לחיות חיי עושר ושפע- שזה ההפך מחיי המותרות ו"ניקור עיניים". היא חולמת על עתניאל כיישוב עשיר, שמנצל את משאביו לפיתוח ולפרויקטים שמיטיבים עם כל הסביבה. ובכך שואלת שאלה כללית יותר, על הזיקה הדתית לעולם הזה, ועד כמה היא יכולה לשמור על האיזון העדין בין חיבור אמתי לעולם החומר לבין היעדר שקיעה בו או התמכרות אליו.

אז בגלל כל הדברים האלו, אני סבור שספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר לא זו בלבד שאינו "מיותר", אלא ספר מרגש וחשוב, שאפשר לשפץ אותו קצת למהדורות הבאות. זה מה שרציתי להגיד.

אה כן…לא עניתי לשאלה

מה יהיה אם אמות מחר בבוקר?

או יותר נכון, איך אחיה היום במודעות שאולי אמות מחר בבוקר?

– אשתדל לחיות את היום שלי כדי שיהיה לי כמה שפחות דברים להצטער או להתנצל עליהם בסוף היום. אם בכל זאת אפגע במישהו, אתקן מיד. מי יודע אם אוכל עוד מחר? ואם מישהו יפגע בי- אשתדל למחול לו מיד. מי יודע איפה אהיה מחר, עם הטינות …

– אשמור איתי את הישגי החשובים בחיי עד עכשיו- כולם בגדר יציאה מהמקום המוכר והבטוח, מאזור הנוחות . חיבור ליהדות וחזרה בתשובה. יציאה מהארון. טיפול בעצמי ובכל הדברים שמעכבים אותי. עבודה כאיש טיפול. יציאה לחיים העצמאיים. נהיגה.

– אשתדל לא לחשוב על "מה יגידו" ו"איך יסתכלו", אלא על איך אני חי חיים משמעותיים עם נתינה לעצמי ולזולת.

– ואם יהיה לי קשה- אזכר בדברים ובאנשים שעוזרים לי. בדפנה מאיר, למשל.