Category Archives: ביקורות הספרים

העצבני הנצחי

ניסן שור

 

ניסן שור, "הישראלי הנצחי" , הוצאת כתר 2017, 279 עמ'

אני מודה שאני קורא את עיתון "הארץ" בעיקר בגלל כתבות במוסף סופשבוע וגם מוסף ספרים. אני מונע את עצמי מהקריאה בטורי הדעות, ולא מחשש "להיחשף" ואפילו לא בגלל "עצבים". פשוט לרוב, מדובר בדעות צפויות מראש עד מאד, שבהם ישראל שוב תהיה רעה גזענית ואשמה תמידית ויהיה בוז אוטומטי לכל דעה אחרת.

על רקע זה, יש שני בעלי טורים, שדעתם לא תמיד ברורה לי מראש- סייד קשוע וניסן שור. קשוע – על תקן ערבי ישראלי גולה שמביא את הזווית האחרת ושור- בתור חילוני-שמאלני- תל אביבי שמצליח לשמר תוך כדי גם הסתכלות אירונית ומעט מרוחקת על השמאלנות החילונית התל אביבית עצמה. בטורים שלו יש לרוב ערך מוסף כלשהו לטרוניות "הארציות" השגרתיות. גם מוצא עדתי (סובייטי) משותף של שנינו היה לסוג של נקודת חיבור ולכן הסתקרנתי כששור הוציא את הרומן הראשון שלו, ה"ישראלי הנצחי".

בדיעבד, רק לפי כמות הסופרלטיבית על הכריכה האחורית הייתי צריך להבין שכנראה מדובר בספר גרוע. "שיאים של גרוטסקה פראית", "וירטואוזיות", "לונה פרק ספרותי חד פעמי" …כל אלו לא בישרו טובות. מדובר בתיאור חייו של ישראלי, בן להורים יוצאי ברית המועצות, אשר מנסה לנתק את עצמו מחווייתם וגם מחוויית הישראליות ולא מצליח. הגיבור עסוק במריבות תמידיות- עם הוריו, עם החברה הישראלית ועם חבריו, שמצאו את מקומם בחו"ל, אך לא באמת השתלבו שם. הוא לא מתחבר, לא מצליח, לא טוב לו- וכך זה נשאר. אריאל הורוביץ כתב במוסף "מוצ"ש" שספר משאיר רושם של אוסף טורים- אך בעיניי הוא נקרא יותר כמו אסופה מודפסת של תכניות "זהבי עצבני", עם ניחוח של ריחוק וניכור צפונבוני- תל אביבי. זה מתחיל מהתמונה הסטירית של הוריו, שבאו לארץ וממשיכים להתגעגע לעולם הסובייטי ולבוז לכל מה שקיים כאן, ממשיך בחבריו ה"מסודרים" , מהמשפחות של "מלח הארץ" שכולם עוזבים ובונים את חייהם בחו"ל- אחד בתור איש העסקים המצליח בקנה מידה בינלאומי, השני בתור אמן עם אמירות "חתרניות" המשווקות היטב והשלישי- בתור מדען שמגלה תרופה שתמנע הזדקנות, תוך כדי הנאה מחיי ההוללות הסוערים של ברלין. הגיבור מסתרך מאחור, כותב תסריטים לסדרות ישראליות, לעולם לא באמת מצליח בזה ולבסוף הוא מפוטר. בכל פעם שהוא מגיע לחו"ל, תוקפים אותו תסמינים לא ברורים והוא נאלץ לשוב למקום, שבו הוא לא באמת מחובר לשום דבר. ניתן היה אולי לפטור את הספר כ"מיותר", אך לדעתי ההתבוננות עליו בהקשר בכל זאת מסמנת משהו , בעולמו וסביבתו של המחבר. משהו שכדאי לשים לב אליו.

הגיבור נמצא כל הזמן בסביבה המוכרת לו ומשתדל לא לצאת ממנה. על אף ששור עצמו התעקש בראיון ( ב"הארץ" ) על כך שמדובר בדמות שהיא "פיקשן לגמרי", אני מודה שקשה לקנות את זה, במיוחד כשהוא עצמו מתאר את חייו היום כבחירה מודעת לחיות בתל אביב, במקום בורגני, מטופח ומסודר, ולא ב"סלאמס של חיפה, שבו ראיתי בתור ילד גופות מעוכות של נרקומנים". האמת היא שהשילוב – של המחבר ושל הגיבור- בין הרצונות לגנות את האליטה לרצון להזדחל אליה בכל מחיר, יש בו משהו ספק אירוני ספק מגוחך. מגוחך כי גם בעולם הפוסט מודרני אי אפשר להיות בשוליים ובמרכז בו זמנית. הוריו של גיבור אומרים לו ש"בארץ הוא לעולם לא יצליח בלי פרוטקציה" ( אמירה שמוכרת לי היטב מבית הוריי ומובנת לגמרי לאור הניסיון הסובייטי) – אך המחבר, באותו ראיון, נראה כי ממשיך להחזיק בדעה זו. וכשהמראיינת מעירה לו על כך שהוא בעל טור בעיתון אליטיסטי שגם פרסם ספרים וצילם סדרות, הוא מציג את עצמו כמקרה חד פעמי של הצלחה אישית, אך באופן כללי, עדיין "בישראל מצליח מי שנולד במשפחה הנכונה ומחובר אליה". כשאני מביט בחברה הישראלית שסביבי, איני מצליח לזהות מישהו שהגיע לתפקידיו או למעמדו בגלל היותו "בן של", מלבד שני הרבנים הראשיים. ניר ברעם הוא סופר גדול ומוכשר ולא נראה לי שעובדת היותו של בן פוליטיקאי לשעבר עזרה לו להצליח עם ספריו בארץ ( וגם בחו"ל ). אבל כנראה שקיים הצורך להמשיך ולדבר על הפרוטקציה. כי אם לא נדבר עליה, נצטרך לתהות על כל מיני קטגוריות אחרות, למשל על הפער בין הדימוי העצמי לכישרון בפועל.

סיום הספר הוא סמלי. הגיבור חוזר לביתו בישראל, נכנס לדירה וסוגר את הדלת. אין כאן ניסיון של תיקון , של מרד- או לחילופין של השלמה עם המציאות. בעיניי, המחווה הזו אומרת משהו על הרוח הנושבת ב"חוגי הארץ" במדינת תל אביב. מחאה , סאטירה או ניתוח ביקורתי נתפסים ככלים שזמנם חלף. חלקים בשמאל מיואשים. אינם מאמינים בשינוי או בתיקון כאופציות אפשריות. לכן הם בוחרים בנסיגה אל הבועה, ממנה הם מעירים הערות ציניות לסדר יום- פעם על הסביבה ופעם על עצמם. הם נטשו את המיינסטרים הישראלי ואינם מנסים להשפיע עליו בשום דרך, גם לא לנסות למשוך אותו לכיוון שלהם. היה להם מספיק.

חבל שזה כך. הספר הזה יכול היה להיות הרבה דברים. הוא היה יכול לספר תיאור סטירי לגל הראשון והשני של העלייה הרוסית לישראל- ואחד הדברים שבהם ניתן היה לעשות שימוש מבריק וששור נמנע ממנו, הוא ההנגדה בין הקיטורים הבלתי פוסקים של דור ראשון ליוצאי רוסיה בארץ על חוסר התרבות הישראלית, לבין ההגנה הנמלצת שלהם על ישראל בכל פעם כשמישהו "מבחוץ" בא בהערות ביקורתיות כלשהן. ניתן היה להראות מתוך מעט יותר חמלה את עולמם של "היורדים" ואת דבקותם אחד בשני. וניתן היה גם לכתוב את הסיפור הטראגי של האדם המרגיש תלישות כללית מהעולם ומהחוויה. שוב- קל יותר לומר, כפי שאמר יאיר גרבוז, "לא ציירתי את גרניקה כי נולדתי בגבעתיימקה", מאשר להודות שאתה לא פיקאסו. אבל גם מי שלא פיקאסו או טולסטוי, צריך לעשות כמיטב יכולתו כדי לייצר אמנות או ספרות עם אמירה משמעותית על מה שקורה סביבה. לספר כזה מאת ניסן שור נצטרך ,בינתיים, לחכות.

החיים שלפני המוות

תוצאת תמונה עבור דפנה מאיר ספר

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר- סיפור חייה של דפנה מאיר, מאת יפעת ארליך, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2017, 207 עמ'

עקרונית, אני משתדל מאד שלא לקרוא כל הערכה ביקורתית על ספר שטרם קראתי. וכך התכוונתי לנהוג גם לגבי ספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר, אלא שלפעמים העקרונות לחוד והמציאות לחוד. ראיתי בעיתון "הארץ" את ההסתייגות הנמרצת של טלילה ציפר מהספר – וגם את השבחים של בכל סרלואי. אך גם בקרב חוג חבריי ( נכון יותר, חברותיי) הדעות היו חלוקות, ואחת הנפוצות הייתה שהספר "מיותר". אז בשבת האחרונה בלעתי את הספר מתחילתו ועד סופו ( למה קיים שבת אחר הצהרים בקיץ ?), ולהלן מספר הרהוריי בנושא.

לא עם כל מה שקראתי חשתי בנוח, אך דבר אחרון שניתן לומר על ספר כזה, זה שהוא "מיותר". הדמות שמשתקפת ממנו היא מאד צבעונית ועוצמתית , לטוב ולמוטב. ניתן היה לסדר ולארגן את פרקי הספר בצורה אחרת ואולי אף לסנן ממנו מספר תכנים בלתי נחוצים, אך בעיקרון הוא משקף דמות מרתקת בעיניי.

בעיניי, סיפור חייה של דפנה מאיר הוא סיפור רצוף נסים. היא באה ממשפחה מפורקת, ללא דמות אב של ממש, חיים בשכונת פשע, טלטלות בין פנימיות- ויצאה משם אשת מקצוע ואשת חסד מופלאה

היא עברה שתי לידות בסיכון גבוה מאד- ופעמיים נולדו שני ילדים בריאים, ועוד שני נוספים ובנוסף- עוד שני ילדי אמנה, אחד עם צרכים מיוחדים

חייה בעתניאל מוכת הטרור, שלבסוף קצר אף את חייה- שלה לא גרמו לא לשנוא ערבים באשר הם- אדרבא, היא למדה ערבית בעצמה ואף בעלה המשיך לאחר מותה לטפח קשרי ידידות עם הערבים מהסביבה

לכן סיפור חייה ובראש ובראשונה סיפור שנוסך הרבה אהבה ותקווה, ולו לשם כך היה ראוי שייכתב

לגבי הצדדים הבעייתיים שמשתקפים בספר. הניסיון הליבראלי להאשים את דפנה בכך שהיא הטילה את האחריות על הטרדה מינית על המוטרדות הוא מגוחך וצריך מבט מאד מגמתי על ספר, כדי לקחת פסקה אחת בודדת, עם הסתייגות לפני ואחרי, ולהציג אותה כאילו שהיא תמצית הדמות כולה. דפנה מאיר האמינה כי "לכל מטריד יש להוריד את האשכים, בתור התחלה" וכך כתבה. היא האמינה בנוסף שבמציאות הלא מושלמת גם על האישה מוטלת אחריות לא לשים את עצמה במצבים שמגדילים את הסיכוי שלה להיות מוטרדת. לאורך כל הספר רואים איך דפנה עצמה הייתה אישה מאד עצמאית ונחרצת ( לפעמים מדי ) ועמדה על דעותיה ללא כחל ושרק. אגב, לתחושתי במחנה השמרני – חרד"לי אין התלהבות רבה מהספר, כיוון שיש שם קושי עם דמותה של אישה דתייה שגם הלכה לצבא, גם נשארה דתית שם, גם למדה תורה עם בעלה העתידי וגם דעתנית למדי מול הרבנים.

חלקים אחרים שאתם התקשו רבות מחברותיי הן הפרגונים העצמיים של דפנה השזורים לאורך הספר וגם מתקפות אישיות שלה על שלל דמויות קרובות ורחוקות, עליהן היא לא פעם מתנצלת. אז לגבי השני, לא צריך להיות פסיכולוג כדי לחוש שלעתים תכופות דפנה חשה מותקפת באופן אישי ללא הצדקה ו"ירתה מהמותן" בחזרה. הייתה לה מודעות מסוימת וגם נעשתה שם עבודה עצמית, אך בהחלט ייתכן שהתערבות טיפולית הייתה יכולה למנוע חלק מההתפרצויות וממילא את הצורך להתנצל לאחר מכן. ולגבי הפרגון העצמי … בואו נאמר בעדינות, שיצא לי לקרוא בימי חיי אי אלו ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות שהמחברים שלהם "עפו על עצמם" הרבה יותר מדפנה מאיר, עם הרבה פחות סיבות אובייקטיביות לכך. עדיין נשארת השאלה, האם לא מוטב היה להשאיר חלק מהשבחים העצמיים מחוץ לספר ולצרף אליהם גם חלק מהתחשבנות אישית של דפנה על עמיתים לעבודה.

שני חלקים נוספים שגרמו לי להתפעלות אישית הם מעורבות של דפנה בהסברה לגבי מיניות האישה ופנייתה למזכירות של עתניאל בנושא מצבו הכלכלי של היישוב. גישתה למיניות היא טבעית ובריאה, שמסרבת להיות נבוכה, שאומרת בבירור את התפיסה ההלכתית, אך לא מערבת בינה לבין המקצועיות ומעודדת את שומעי לקחה בעיקר לקחת אחריות על גופן ומיניותן, מתוך מודעות, בחירה ודרגות חופש.

המכתב למזכירות של עתניאל נוגע בנושא שכיום מביך את הציבור הדתי אולי אפילו יותר מהמיניות- הכסף. כרגיל, בכנות עוצמתית דפנה מתארת את עצמה, את התנהלותה הכושלת מבחינה כספית ואת תודעת המחסור המתמדת שהביאה ממשפחת המוצא ושבאה לידי ביטוי בבזבוזים בלתי נחוצים בעליל. היא שואלת את הנהלת היישוב- ואת עצמה- האם הם מתכוונים ומוכנים לחיות חיי עושר ושפע- שזה ההפך מחיי המותרות ו"ניקור עיניים". היא חולמת על עתניאל כיישוב עשיר, שמנצל את משאביו לפיתוח ולפרויקטים שמיטיבים עם כל הסביבה. ובכך שואלת שאלה כללית יותר, על הזיקה הדתית לעולם הזה, ועד כמה היא יכולה לשמור על האיזון העדין בין חיבור אמתי לעולם החומר לבין היעדר שקיעה בו או התמכרות אליו.

אז בגלל כל הדברים האלו, אני סבור שספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר לא זו בלבד שאינו "מיותר", אלא ספר מרגש וחשוב, שאפשר לשפץ אותו קצת למהדורות הבאות. זה מה שרציתי להגיד.

אה כן…לא עניתי לשאלה

מה יהיה אם אמות מחר בבוקר?

או יותר נכון, איך אחיה היום במודעות שאולי אמות מחר בבוקר?

– אשתדל לחיות את היום שלי כדי שיהיה לי כמה שפחות דברים להצטער או להתנצל עליהם בסוף היום. אם בכל זאת אפגע במישהו, אתקן מיד. מי יודע אם אוכל עוד מחר? ואם מישהו יפגע בי- אשתדל למחול לו מיד. מי יודע איפה אהיה מחר, עם הטינות …

– אשמור איתי את הישגי החשובים בחיי עד עכשיו- כולם בגדר יציאה מהמקום המוכר והבטוח, מאזור הנוחות . חיבור ליהדות וחזרה בתשובה. יציאה מהארון. טיפול בעצמי ובכל הדברים שמעכבים אותי. עבודה כאיש טיפול. יציאה לחיים העצמאיים. נהיגה.

– אשתדל לא לחשוב על "מה יגידו" ו"איך יסתכלו", אלא על איך אני חי חיים משמעותיים עם נתינה לעצמי ולזולת.

– ואם יהיה לי קשה- אזכר בדברים ובאנשים שעוזרים לי. בדפנה מאיר, למשל.

מסע אל הקצה היהודי של החוויה

יהודי בלילה

 

"יהודי בלילה- מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן מברסלב", מאת אלחנן ניר, ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 2017, 359 עמ'

גילוי נאות 1- אלחנן ניר ואני חברים

גילוי נאות 2- הוא גם עורך את מוסף השבת שבו אני כותב מזה שנים אחדות ( עם כי לאחרונה פחות )

גילוי נאות 3- ראיתי את אחד מפרקי הספר "יהודי בלילה" בטרם פורסם ואף היה לנו דיון סביבו

כעת יצאתי ידי חובת הגילוי הנאות, שמסביר גם מדוע כתיבה זו לא עומדת להתפרסם ב"מוסף שבת" של "מקור ראשון" או במה מודפסת אחרת. עם זאת, כיוון שהקריאה בספר הסבה לי עונג רב, החלטתי להקדיש לו מספר מילים, שאולי יהיה בהם עניין.

אומר בכנות שאיני הוגה בשיטתיות בתורתו של ר' נחמן במרסלב ושחוויה הברסלבית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בציבוריות הישראלית של היום, רחוקה ממני ומעולמי הדתי. מעולם לא טסתי לאומן ואין לי תכנית כזו, מעולם לא רקדתי על משאית באמצע רחוב סואן ושרתי שאין ייאוש בעולם ומימיי לא שאגתי בקול תרועה רמה "אוי, טאטע !" תוך כדי התבודדות בקרחת היער. כל לימודי ברסלב שלי באו אלי מכלי שני או שלישי ( שלום רוזנברג, דב אלבוים, עדין שטיינזלץ, ארתור גרין)- וכעת, גם אלחנו ניר, שאני מרשה לעצמי לקרוא לו כאן ר' אלחנן. כיאה לאדם בעל ידע יהודי בסיסי, אני מכיר באופן כללי את העלילה של סיפורי המעשיות וגם מודע לביוגרפיה של ר' נחמן בקוויה העיקריים. אני מודה שהיה לי ספק לגבי השאלה איזה דבר מקורי ועמוק ניתן לחדש מהחלומות של ר' נחמן- אך ספרו של ר' אלחנן גרם לי להודות שהתבדיתי. אני מואס בסופרלטיבים על הכריכות האחוריות ונוטה מיד להניח מידי ספר שהפרסומת עליו מבטיחה שהוא "סוחף" ( זאת גם לנוכח הנטייה הספציפית של "ידיעות ספרים" ליחצן את עצמה לדעת )- אך הפעם באמת נסחפתי עם הספר ועם החלומות.

ר' אלחנן דן בשמונה חלומות של ר' נחמן ( ועוד שני הגיגים נוספים) כאשר כל חלום מתחבר לתחום דיון מסוים ועכשווי מאד, שמפתחים אותו דרך התכנים של החלום. הבחירה בחלומות מתבררת כמבריקה, כיוון שהיא יכולה ( קצת בדומה לסיפורי המעשיות) לקחת אותנו מהחוויה שלנו, תחומה וגדורה היטב, למשהו פחות "נורמטיבי ומהוגן", אך גם להחזיר אותנו אל חיינו המוכרים ( בזה ספרו הנוכחי של ר' אלחנו מתכתב עם ספר העיון הקודם, "אם רץ ליבך" העוסק בתפיסות השונות של המושג "רצוא ושוב" )

ומסתבר שבחלומותיו, ר' נחמן "בורח" הרבה פעמים מהעולם היהודי הנורמטיבי , עד כדי כמעט חריגה אפילו מגבולות ההלכה, אל "קצוות החוויה " השונים. 4 דוגמאות מתוך הספר: בעוד שבחסידות ה"נורמטיבית" , חובה לחגור בגרטל כדי להפריד את החלקים ה"טמאים" של הגוף מהחלקים ה"טהורים", הרי שבחלום השני "צדיק ממקומות מטונפים" מופיעה דמותו של צדיק שכל גופו מורכב מחלקים טהורים וטמאים גם יחד, ששום גרטל לא יפריד ביניהם. בעוד שעולם יהודי נורמטיבי מפריד בין גברים לנשים וממדר את האחרונות מלימוד התורה, הרי שבחלום השלישי, "כלות רוקדות בישיבה" נשים מרקדות אל מול הגברים בבית המדרש. בעולם הנורמה חל איסור מוחלט להידמות לגויים- ובחלום השישי רב גדול מגלח את זקנו ופיאותיו. ובעוד שנורמה יהודית, כמובן, מחייבת תפילה במניין, הרי שר' נחמן מדבר דווקא על ההתבודדות כדרך לתקשורת בלתי אמצעית עם קב"ה.

כצד משלים את הצד הראשון, לאורך פרקי הספר עובר כחוט השני גם הרעיון של חזרה- אל הבית ואל החברה. החלום השביעי- "אתה חשוד!" , שכולו זוועה אבסורדית גדולה , ברוח "משפט" של קפקא, שעוברת בדרך את הדיון בתופעת ה"שיימינג" העכשווית- מחזיר בסופו של דבר את ה"חשוד המיידי" למעגלי השייכות שלן. כמעט בכל אחד מהחלומות ר' נחמן הולך אל "קצה חוויה" אחר- קצה ההפרדה המגדרית, קצה השייכות החברתית, קצה השפיות או קצה החיים- אבל אף פעם לא שוכח "לשוב בחזרה". עלי להודות שהספר שבר לי את הדימוי של ר' נחמן, שבמידה גדולה נפוץ גם לגבי חסידיו וגם היום- שמדובר במעין דמויות קצה חברתיות, "היפים חסידיים" ואנשים שאינם מן היישוב. כך, בספר "חתונה של אבודים" שבו הרב יאיר דרייפוס ( שר' אלחנן אף מורה בבית מדרשו) הדמויות שבסיפור "שבעת הקבצנים" מוצגות כ"קצוות" שונים של החוויה, כאשר המחבר מתאמץ לאורך הסיפור "להשיב אותן" אל החוויה הנורמטיבית ( הסיפור נפתח, בעצם, בחתונה של שני ילדים בתוך בור האשפה …). בעוד שר' נחמן שמתגלה בסיפור "שמיים וכוכבים" דווקא כמי שמעודד את חסידיו לעסוק במסחר ולא להיות "מלמדי תינוקות", אך לא לשכוח גם "להביט אל השמיים". בכלל, כל הספר מדבר על היכולת להכיל מורכבויות שונות מבלי לוותר על חלקים מהן- והדבר קשה, אפילו על תלמידיו הקרובים של ר' נחמן. הסיפור "שאנחנו משוגע" על "תבואת השיגעון" המפורסמת, מדבר על חיים על גבול השפיות- והפרק מגלה דבר שאני אישית לא הכרתי, שקיימת גרסה מאוחרת יותר של הסיפור "תבואת השיגעון", שבו המלך משכנע את אהובו שלא לאכול מהתבואה, אלא להישאר שפויים בעולם מטורף ולייצר מעין "בועה של שפיות". בעוד שהרב מדבר על היכולת לחיות בתוך עולם לא שפוי ולהתמודד אתו, התלמיד רוצה להתבצר ממנו ולחיות בתור מקום סטרילי. ר' נחמן מתנגד לזה. אולי כי הוא מאמין שלא עובדים את השם מתוך סטריליות. ואולי כי הוא חש שבעוד אי אלו שנים לא יישארו מקומות סטריליים בעולם?

ואם מדברים על הסטריליות, אזכיר שוב את הפרק "צדיק ממקומות מטונפים". הוא פותח אפשרות, שכמעט ולא מדוברת היום, של הערכת הפרט ביחס למצב התמודדות האישית שלו ולא רק ביחס לנורמה ההלכתית. אז אמנם בממד של ה"ערנות היהודית" הנורמטיבית, אולי ניתן למדוד את הפרט רק מול ביצוע הסעיפים של "שולחן ערוך" או "משנה ברורה", אבל ב"חלום החסידי" ניתן למדוד גם כמה אדם מתקרב אל הקב"ה, או כמה רצונו להתחבר, ולהתפשט קצת ממדידות חיצוניות. ואם כבר מדברים על היצרים והיצריות, קשה להתעלם מההקבלה הברורה לספר יהדות- עיון מעולה אחר, שיצא בשנה שעברה, "חיות הקודש" של עדו חברוני, המתאר אף הוא ממדים שונים של יצריות וחיות בתוך העולם היהודי – נורמטיבי והניסיונות להתמודד אתם- מול הרתיעה מהם.

ועוד הרבה דברים יקרים וחשובים ישנם בספר זה. דיון מעמיק, אך רהוט וקולח, שאינו גולש למלל אקדמי או בית- מדרשי פנימי, שמשלב ושוזר בטבעיות ומתוך ידע עמוק ומקיף את היהדות, החסידות, חקר היהדות האקדמי, ספרות, אמנות והגות מודרנית ופוסט מודרנית. וכנות אישית נוגעת ללב וחשיפה כנה שבשום מקום אינה גולשת לחשפנות מיותרת. לכן, לדעתי, ספרו של הרב אלחנן הוא הישג. הוא ספר שמאפשר לקורא מאמין ומחפש- ואולי גם לקורא הבלתי מאמין ומחפש- את היכולת לנסוק לשמים ולצלול לתהומות יחד עם ר' נחמן, לחלום ולהתעורר. קצת כמו טעיה, אותו ישמעאלי בסיפורי רבה בר בר חנה, אנו עומדים , יחד עם ר' נחמן ור' אלחנן על קצה העולם, במקום שבו שמים וארץ נפגשים, תוהים לאן נעלם לו לפתע התרמיל שלנו…ומחכים שהוא יחזור. הכול יחזור.

סיפור על אהבה בחושך

אלצהיימר

על ספרו של אמנון שמוש "בוקר טוב, אלץ היימר"

לכל דבר בחיים יש מחיר. ולדברים היקרים ללבנו לפעמים יש מחיר יקר במיוחד. ל"מחצית השלישית של החיים" , כפי שהסופר אמנון שמוש קורא לחציית גיל גבורות, עלול להיות מחיר של "הימחקות הדרגתית" המוכרת תחת שם "דמנציה ".

זה מה שקרה לאשתו חנה. לפני 13 שנה היא אובחנה עם מחלת אלצהיימר ובני הזוג קיבלו החלטה להמשיך בחייהם המשותפים. בשלב מסוים, אמנון שמוש התחיל לתאר את ההתמודדות שלו עם המחלה של אשתו ביומן, שקטעים ממנו פורסמו ב"ידיעות אחרונות" ולאחר מכן הוא פורסם כולו, תחת כותרת "בוקר טוב, אלצ היימר".

משמעותה של הכותרת היא מטפורה שמשמשת מפתח ליומן- ובה שמוש מתאר את המחלה כדמות של איש רע והרסני ששמו הפרטי אלצ ושם משפחתו היימר. זוגיותו של הסופר עם אשתו נהפכה , אם כך, לקשר משולש, כאשר אדון אלצ היימר כל הזמן נוכח ברקע ומרוקן את מוחה של אשתו מהזיכרונות, מהידע ומחוויות המשותפות. מדובר בחוויה מייסרת במיוחד. ידוע שהאדם שהדמנציה קשה עליו ביותר הוא בן/בת זוג של החולה, כמי שרגיל שנים רבות להכיר את בת זוגתו כאישה משכילה ורהוטה ( בזמן כתיבת היומן, שמוש וזוגתו ציינו 62 שנה של חייהם המשותפים !!!). בנוסף, מדובר באישה משכילה ורהוטה במיוחד, כפי שבעלה מעיד עליה. למשל, במשך עשורים רבים היא הייתה רגילה לעיין בקביעות במגזין אינטלקטואלי אנין טעם "ניו יורקר" – וכעת, בהדרגה, היא מאבדת בו עניין. למשעה, איבוד העניין הולך ומתרחב לאטו לכל הדברים האחרים- ואין דרך חזרה.

ואיך בעלה מתמודד עם זה? בגבורה רבה ובתעצומות נפש נדירות לאיש שבעצמו עבר את גיל גבורות כמעט לפני עשור ומתקרב ל- 90, כשהוא הולך ומתעוור. אמנון שמוש מתאר את ההיאחזות העיקשת שלו בסממנים הבסיסיים ביותר של חייהם האינטימיים- במגע, בחיבוק, בנשיקה, במאכלים הטעימים. לאורך כל הספר וכל התיאורים הקשים הוא חוזר ואומר שמדובר בשנים קשות, וכואבות- אבל טובות. במשך תקופת חייהם הארוכה מאד, אמנון וחנה שמוש צברו חשבון חיסכון נאה ביותר- לא רק מבחינה כספית, אלא בעיקר מבחינה אהבה, חוויות משותפות ואינטימיות זוגית. ולכן כעת, כהגיע זמן למשוך מהחשבון הזה ולרוקן אותו- יש הרבה מאד מה למשוך. והחיסכון הזה שומר על הקשר גם בעידנים הקשים ביותר. חנה ממשיכה להיות בבית, בעלה ממשיך לטפל בה ולהשיב לה ללא הרף על שאלות שהיא שואלת אותו שוב ושוב, הילדי מגיעים לבקר, למרות העובדה שהיא אינה מזהה אותם וגם העוזרת מטפלת בה במסירות- למרות היחס מצדה של המטופלת עלול להגיע להשפלות של ממש !

הספר נכתב, בין היתר, במטרה לתת לקוראים תחושת הזדהות ועידוד ולסייע להם בהתמודדות עם מצבים דומים. אך כאן בדיוק ארשה לעצמי הערת הסתייגות. אמנון וחנה שמוש הם מקרה מיוחד, מבחינת רמת ההתפתחות האישית של שני בני הזוג והמשאבים הרבים העומדים לרשותם, חומריים כרוחניים. אדם אחר במצב דומה, בן זוג או צאצא של חולה דמנציה, עלול למצוא את עצמו, יחד עם הידרדרות המחלה, במצב שהופך למעמסה מנטלית בלתי נסבלת. קוצר רוח עלול לצאת על בן הזוג הסובל מהדמנציה ולהוסיף מצוקה על מצוקתו. חשוב שכל מי שמטפל בבן משפחה חולה דמנציה יידע את הגבולות של עצמו ויהיה מוכן לאפשרות שבה הטיפול בבית לא יהיה יותר בגדר אפשרי וחלופה מוסדית תהיה חלופה ראויה, למרות הכאב הכרוך בכך. פעמים רבות, הבחירה בחיים היא בין רע לרע יותר.

אז מהי המסקנה מהספר? האם יצאתי מהקריאה פסימי או אופטימי יותר? מצד אחד, ברור שהספר מתאר חוויה כואבת ובעיקר בלתי הפיכה. הדמנציה לא תיעלם. "הפי אנד" לא צפוי. אמנון שמוש בוחר לעצור את כתיבת היומן כשהוא צופה את ההידרדרות הקריטית וכנראה סופית של חנה. על כל פנים, חלקו של היומן המיועד לקורא מבחוץ, נעצר כאן. במובן מסוים, חנה שמוש עברה את התהליך שעל כולנו לעבור, בצורה מעט יותר קשה או מעט רכה יותר. כולנו, או כל מי שיתמזל מזלו, עתידים להזדקן, תוך אובדן הדרגתי של יכולות פיזיות ומנטאליות. כאמור, זהו המחיר של "המחצית השלישית של החיים". מר אלצ היימר הולך ומרושש את חנה בכל זיכרונותיה, שאיפותיה ותשוקותיה. והוא לא עוצר עד שהוא מרוקן את כל האוצר. מאידך, הוא לא מצליח לזרוע ייאוש. בשנה שעברה חנה שמוש נפטרה בביתה. מר אלצ היימר לא הצליח להפריד אותה מבעלה, אתו היא חיה 62 שנה , בשנה האחרונה מבלי לדעת זאת. החושך שירד על מאור עיניו של אמנון שמוש ועל מאוש תבונתה של רעייתו אינו מסוג המחשכים שניתן להאיר ע"י פלורסנט. אך עם זאת, מאור האהבה ההדדית שלהם, אינטימיות של עשורים ארוכים, היצירה שבה אמנון פורק את הכאב והופך אותו לשירות לאחרים לעצמו, אהבת בני המשפחה לדורותיהם- הם אלו שמביאים לסיפור הזה המון אהבה ותקווה. תקווה שיכולה לחמם את הלב ולחזק גם בחושך.

טוהר הכוונות- על הרומן האחרון של ג’ונן פראנזן

טוהר

"טוהר", , ג'ונתן פראנזן, תרגום ארז וולק, עם עובד- ספריה לעם, 2017, 637 עמ'.

ציפייה לספרו הבא של ג'ונתן פראנזן הייתה ציפייה דרוכה. זאת, בין היתר, בגלל הפסקה הבאה בקובץ המסות שלו "הרחק מכאן", מסה תחת שם "על פרוזה אוטוביוגרפית" ( תרגום שלי, ז.ש. )

"אני משוכנע שאם הסופר לא הסתכן במידת – מה, אם ספר לא הפך עבורו למסע אל עבר האל- נודע, אם הוא לא הציב לעצמו משימה קשה בזמן כתיבת הספר, ואם המוצר המוגמר אינו תוצר של התגברות על התנגדות חזקה במיוחד- לקורא לא כדאי להשקיע את זמנו בקריאה. ובהתאמה, למחבר לא היה כדאי להשקיע את זמנו בכתיבה. כדי לעבוד על רומן, עליך לחפור הכי עמוק וללכת הכי רחוק שאתה מסוגל. ואם אתה לא עושה זאת, אתה מתרשל בעבודתך. כי אדם שהיית כבר כתב את הספר הטוב ביותר שהוא היה מסוגל. או במילים אחרות- כדי לכתוב ספר חדש, עליך להשתנות כבן אדם".

לכן מובן שהציפייה היא דרוכה. האם המחבר שוב יתעלה על עצמו, אחרי השיאים הקודמים ? האם הוא שוב ישבור את התקרה עם הראש כדי לצאת מהצד השני? ומה יהיה אם לא ?

לאחר שסיימתי לקרוא את "טוהר" , אין לי תשובה ברורה לשאלה זו. וזה כשלעצמו אולי מראה שפראנזן לא נסק הפעם לגבהים שאליהם הוא הצליח להגיע בשני הרומנים הקודמים שלו : "תיקונים" ( שנותר לדעתי הטוב ביותר ו"חירות" ).

יש לנו שפע של נושאים ברומן- כיאה לפראנזן, הוא לא הסתפק בקו עלילה אחד או במספר מצומצם של דמויות. "טוהר" הוא בהחלט עליית מדרגה ברמת המורכבות של קווי העלילה והיחסים בין הגיבורים. לראשונה, פראנזן מותח אותנו עם מעין "חיפוש אחר מטמון" שאכן נמצא לקראת סוף הספר. דמויות שלו נודדת הרחק מהנופים הרגילים של פראנזן, ציר מערב תיכון- ניו יורק בארה"ב ( להוציא את המסע המרתק של צי'יפ למברט בעולם הסוריאליסטי של ליטא פוסט סובייטית ב"תיקונים"). חלק ארוך ומצוין מתאר את מזרח גרמניה הקומוניסטית. משפטים כמו "בתיאוריה לא היה צורך בפסיכולוגים ברפובליקת הטעם הרע, שהרי הנוירוזה היא מחלה בורגנית, ביטוי חולני לסתירות שמעצם הגדרתן אינן יכולות להתקיים בחברת פועלים מושלמת" ( עמ' 133 ) מסגירים הבנת ניואנסים ברמה הגבוהה ביותר.

טוב, יש עוד הרבה מאד בספר הזה. שלל דמויות משנה צבעוניות חולפות מולנו כמו בגלריה: אנשי שיווק שאין להם כל הבנה או חיבה למוצר שהם משווקים, "מורדים נגד קפיטליזם" הפוסט מודרניים, שמנהלים דיונים המסגירים את חוסר האונים המוחלט שלהם מול המציאות ואת זה שאין להם שמץ של מושג מה הם עומדים להקים על תלי חרבות של קפיטליזם גלובאלי, אישה ניו אייג'ית מטורפת, דמויות רפאים ממזרח גרמניה קומוניסטית, בלשי הרשת הבלי נלאים, מרדף מטורף אחרי מידע…ועוד. הקורא הישראלי אולי יתאכזב מעט כשיגלה שהפעם אין בכל הספר דמות של יהודי או ישראלי אחד לרפואה. ואם כבר מדובר בדמויות, במסה "על כתיבה אוטוביוגרפית" שהזכרתי בהתחלה, פראנזן כותב על כך שבמהלך העבודה על "תיקונים" הוא סילק משם דמות מרכזית בשם אדי אברנט. ובכן, אברנט, שבינתיים שינה את שמו הפרטי לטום, מופיע ב"טוהר" כאחד הגיבורים המרכזיים. לדעתי, סיפורו הארוך כתוב בצורה מעיקה למדי , כשלאורך כל הקריאה לא הצלחתי להבין- מדוע שאדם כל כך בורגני ומיושב יתעקש כל כך לחבור לאישה שהיא בוודאות חולת נפש ( אחר כך הוא לא מצליח לעזוב אותה בגלל האשמה ). מעבר לזה, 637 עמודים לא מאפשרים להשתעמם לרגע, אם כי טוב היה עושה המחבר אם היה מוסיף מעט הערות שוליים שמסבירות את המושגים כמו "סיכון מוסרי" מבלי שהקורא יצטרך לדפדף בויקיפדיה.

ובכל זאת…מהו הנושא העיקרי? מישהו כבר העיר בציניות: "אם הרומן "תיקונים" עוסק בתיקונים והרומן "חירות" עוסק בחירות על כל נגזרותיה, מה יהיה הנושא של "טוהר"? ובכן, פראנזן נכנס הפעם לעובי הקורה של השאיפה לפרפקציוניזם בעולם העכשווי. לזה שאנו שוחים בים של "מידע רב מדי" ( Too much information) כדי להיות מושלמים. שלא ידבק בנו רבב. הגיבורה, פיט, רוצה להיות מושלמת. הגיבור אנדריאס וולף מטפח דימוי של אדם מושלם. הופעה מושלמת. חזות מושלמת. מוניטין מושלמים.

אולי זה מה שמחבר בין "טוהר" לספריו הקודמים של פראנזן . לא ניתן באמת לתקן את כל העולם- וברגע שחדלים מזה, אפשר לתקן הרבה דברים קטנים ולנקות את המרזבים בחצר. לא ניתן לזכות בחירות מושלמת- וברגע שמבינים את זה, ניתן להשתחרר מכמה מערכות יחסים מעיקות בחיים. וגם לא ניתן להגיע לטוהר המושלם. בסצנה האחרונה של הספר, כלב שנכנס לבית מרחוב גשום, מביא אתו סימנים של לכלוך. ויחד עם הלכלוך נכנס משהו חי ואמיתי. ונכנסת התקווה. לכן, בסופו של דבר, אהבתי את הספר "טוהר", גם אם הוא לא מגיע לרמת העומק של ההכללות והתצפיות של הספרים הקודמים. צריך לדעת לשמוח על דבר טוב מאד, גם אם אינו מושלם.