Category Archives: כתיבה אישית

איפה אתה, מייקל ?

אני מייקל

על הסרט "אני, מייקל"

זאת הייתה שמחה וצהלה

דורשי רעתה של הקהילה הגאה קיבלו סופסוף פיצוי של עוגמת נפש רבת השנים

כבר שנים ארוכות לא היה מישהו מפורסם ש"עזב את אורח החיים ההומוסקסואלי" וראה את האור הנוצרי- סטרייטי הגדול. ההיפך הוא הנכון- בשנת 2011 כדאי היה לשמוח אם שערורייה עם "מרפא הגייז" הבא בתור התפרצה רק פעם השנה ולא יותר.

באווירה כזו, סיפורו של מייקל גלאץ היה כאוויר לנשימה. פעיל מוכר בקהילה הגאה, איש שייסד מגזין גאה, אחד שמתבגרים להט"בים מכל רחבי ארה"ב נשאו אליו את עיניהם וראו בו מודל לחיקוי, אדם שנמצא בזוגיות גאה גלויה ורבת שנים – הודיע על עזיבתו את הומוסקסואליות, על היותה "מעשה שטן" – ומאוחר יותר, אף התחתן. את התהליך שלו גלאץ תאר לא כתהליך טיפולי- אלא כ"לידה מחדש" מבחינה דתית.

ושמחה הכנסייה וצהלו מטפלי ההמרה והקהילה הגאה נבוכה .. עיתונאי גאה, בנואה דניז- לואיס ראיין את גלאץ- וכך עשה גם "הכהן הגדול" של טיפולי ההמרה, ג'וזף ניקולוסי. אך ברור שגם אחרי שהמהומה שככה, דמותו של גלאץ ריתקה אליה אנשים. אחד מהם, במאי ג'אסטין קלי, עשה סרט תחת השם "אני, מייקל" בכיכובו של ג'יימס פרנקו.

צפיתי בסרט לא בלי חששות. למישה, הערכתי שהוא בהכרח יילך לאחד משני כיוונים בעייתיים: או שהוא יצייר את גלאץ כמו המטיפים נוצריים אהבו לצייר אותו- כגיי אומלל ומיוסר שעזב את עולם הגייז האפל והמיוסר וכיום הוא סטרייט נוצרי זורח ומאושר. הכיוון השני, תמונת תשליל של הראשון- יראה את גלאץ כנבל ושקרן, מטורף שהוזה הזיות דתיות ומטיף לשנאה וביטול של הדברים , אותם הוא העלה על הנס רק אתמול.

לשמחתי, הבמאי לא נפל לאף אחת משתי המלכודות. יצא לו סרט שמספר סיפור אנושי מורכב, עם הרבה אמפתיה, ובלי לעשות דמוניזציה לאף אחד. בעידן הפוליטיזציה שלנו, זהו הושג אמנותי לא מבוטל.

על מה חשבתי בעקבות הסרט :

  1. על המורכבות העצומה של הנפש האנושית , על האינטראקציות של אינספור מרכיבים בתוכה ועל כמה קשה לסדר אותן בתבניות. איני אומר שצריך לחיות ללא תבניות, אני רק אומר שסוכן לקדש אותן
  2. חשבתי גם על כך שסרט יכול לעודד דיון בשאלות שאנו מעדיפים לא לדבר עליהן. כשבו דמותו של גלאץ אומר לו שהוא צריך לקחת פסק זמן מהקר שלהם, הוא מזכיר לו גם את העובדה שצירוף "הצלע השלישית" לזוגיות שלהם, עבר, בעצם, מבלי שיח של ממש. זה פשוט קרה , מתוך הנחה ששני הצדדים מעוניינים. זו לא השאלה, האם קשרים פתוחים יכולים או לא יכולים לעבוד בקהילה הגאה. זו השאלה האם זה משהו שאנו בכלל מוכנים לדבר על זה בכנות ומתוך אחריות ?
  3. וחשבתי גם על עוד תזכורת חשובה שמייקל גלאץ שולח לנו. גם אדם שיצא מהארון, זקוק לגישה אל המעבר, לצר הערכי שמארגן את חייו, לחיבור אל הפליאה הגדולה למול מעשי בראשית ולסעד הנפשי מול החרדה גדולה של הקיום. את כל הדברים האלו לא חייבים למצוא בכנסיה, או בבית הכנסת- אבל חשוב לכל הפחות לדבר עליהם וליצור אווירה של שיח פתוח ולגיטימי.
  4. ככלל, אני מאמין שהשיח שהסרט מייצר הוא שיח של קהילת להט"ב חזקה ובוגרת. בשנת 2017, אנו יכולים להכיל שוני ומגוון החלטות ביחס לזהות ויציאה מהארון. את הזהויות האישיות המורכבות. וגם אם מישהו אומר על זהותנו שהיא "מעשה שטן"…כבר לא יחרב עלינו העולם. אולי כדאי שנעמיק ונחקור ונתחבר לאמת הפנימית שלנו, עם כל המורכבות מסביב. ונדבק בה באומץ. בלי לחשוב מה יגידו. כמו מייקל גלאץ. אולי ב- 2017 ניתן פשוט להאזין לסיפור, או לצפות בסרט, מבלי לסווג אותו מייד כעוין או מסייע.

יכול להיות שאתם מכורים לסקס ולא ידעתם?

רשימה זו מאת ידיד יקר, עו”ס מיכאל אמיר, התפרסמה ב”מאקו גאווה” עם איור בעייתי. ביקשתי לפרסם אותה אצלי, מפאת חשיבותה, עם איור שונה

sex addiction

סקס זה כיף. התמכרות לסקס זה ממש לא כיף (ויעידו על כך המכורים). אז איך תדעו אם אתם מכורים? מה המחיר שמשלמים על ההתמכרות הזאת, ואיך נגמלים ממנה? מיכאל אמיר, מטפל בהתמכרות לחומרים והתנהגויות כפייתיות, שופך אור על הנושא הלא מדובר: "בהתמכרות הבעיה היא לא האקט עצמו, אלא שאתה מאבד את עצמך בתוך העוררות הזאת. המחירים בהתמכרות למין הם אדירים"

מיכאל אמיר

לפני שנבין מהי התמכרות לסקס, חשוב לציין כי ביטויים של מיניות לא שגרתית או חריגה (כגון: פטישיזם, סאדו-מאזו ועוד) אינם מעידים בהכרח על התמכרות לסקס. למעשה, אפילו קיום יחסי מין באופן תדיר או רגשות אשם המלווים התנהגות מינית, אינם מדד מספק להתמכרות לסקס. כשאנו מדברים על התמכרות לסקס אנו לא מדברים על פרקטיקה מינית או על כמות. חשבו על כך – האם אדם ששתה כמות רבה של אלכוהול והשתכר נחשב מכור? בוודאי שלא. כשאנו מדברים על התמכרות אנו מדברים על תפקוד .

למרות שהתמכרות לסקס עדיין אינה מוכרת בספר האבחונים הפסיכיאטרי העולמי (ככל הנראה מסיבות פוליטיות), נהוג לבחון את ההתמכרות לסקס על פי אופן ואיכות הפניית המשאבים החיצוניים והפנימיים המושקעים על מנת להשיג סיפוק המיני. מרכיב מרכזי ביותר בהתמכרות למין קשור לפנטזיות. קיום יחסי המין הוא למעשה אקט של שחרור ופורקן לאחר עוררות מינית שהחלה בשלבים מוקדמים יותר במוח. הפנטזיה דוחפת אותנו לעבר המימוש, וההתמכרות היא למעשה לריגוש (העוררות). הריגוש נותן לנו תחושת חיות. כשאנו מפנטזים חלה עוררות מינית דרך חומר המופרש למוח (דופמין) שיוצר תחושת עונג. המוח שלנו חכם ומתוחכם, הוא אוהב וזוכר את ההרגשה המענגת של הדופמין ומנסה למשוך אותנו שוב ושוב להשיג את אותה ההנאה.

הגירוי (פנימי או חיצוני) מוביל לפנטזיה, שמובילה להפרשת דופמין, שמוביל לחיפוש אובססיבי אחר פורקן (דחף). כך למעשה עצם הפנטזיה (בלי שעוד מימשתם אותה) יוצרת עונג .לא הסקס עצמו ממכר, אלא האופוריה הנגרמת כתוצאה מהעוררות המינית. בהתמכרות הבעיה היא לא האקט עצמו, אלא שאתה מאבד את עצמך בתוך העוררות הזאת וננעל כמו "קרן לייזר ממוקדת" ללא יכולת להשתחרר. אתה נמצא ב"טראנס" שלאחריו אתה שואל את עצמך: איפה לעזאזל הייתי? להיכן נעלמו כל השעות והימים? אתה מתעורר כאילו מחלום כשהטראנס מתפוגג.

לאור הבנה זו, ניתן לומר כי התמכרות לסקס כוללת בתוכה: התמכרות לאהבה, לאפליקציות, שיחות בצ'טים, צפייה מאסיבית בפורנו והסכמה ללכת רחוק – לפעמים צעד אחד יותר מדי (כמו למשל : נהיגה בשכרות, יחסי מין לא מוגנים או חציית קווים שמבחינתך היו קווים אדומים) על מנת לפרוק את הדחף ולהרגיש סיפוק. אל הפנטזיה נכנסים אלמנטים רגשיים רבים כמו: צורך להרגיש מחוזר, נאהב, אהוב, מוכל. או להיפך: צורך להרגיש מושפל, נשלט, נחות. כל אלה נותנים תחושת חיות (הגם שהיא זמנית) והמערכת הנוירולוגית במוח שואפת לשמר ולשחזר מצבים אלו.

ההתמכרות לסקס משרתת בעצם כמה אסטרטגיות התמודדות של הנפש: היא מאפשרת להתמודד עם רגשות כואבים. כשאתה עסוק בפורנו אתה לא פגיע, מאוכזב או פצוע רגשית. כשלאנשים יש יום רע, הם מוצאים לעצמם כל מיני דרכים לווסת את עצמם בצורות שונות. לעומת זאת, מכורים לסקס ביום רע חייבים ריגוש קיצוני שיאפשר להם להתנתק מרגשות מכאיבים. העוררות המינית מאפשרת להיכנס "לטראנס" של ניתוק.

מכורים לסקס ביום רע חייבים ריגוש קיצוני שיאפשר להם להתנתק מרגשות מכאיבים | צילום: יוטיוב

ההתמכרות מאפשרת לאדם להרגיש שליטה באופן פרדוקסלי. על פניו התמכרות היא איבוד שליטה, אבל כלפי חוץ ובתחושתו הפנימית של המכור יש לו שליטה מסוימת על רגשותיו. כל תכליתה של כל התמכרות היא הניסיון לשלוט על רגשות ובהתאם לכך על ההתנהגות. עליי גם לציין כי להתמכרות יש מאפיינים ביולוגיים-תורשתיים. ישנם אנשים בעלי רגישות שמועדים לפתח התמכרות באם לא ישמרו על עצמם.

המחירים בהתמכרות לסקס

המחירים בהתמכרות לסקס הם אדירים. בניגוד לסמים, שאותם אפשר לנסות להרחיק, מיניות היא חלק אינטגרלי ובסיסי באדם, ועל כן התמכרות זו קשה לא פחות מהתמכרות לחומרים (ויש שיאמרו אף יותר). בהתמכרות לסקס מספיקה פנטזיה משמעותית אחת על מנת להניע את מערכת העוררות המינית וחזרה לדפוסים של התנהגות כפייתית – התמכרותית. מעבר לכך, סמים בדרך כלל מעוררים או מרגיעים. בהתמכרות לסקס יש את שני החלקים, כך שההתמודדות קשה יותר.

מחירים נוספים קשורים לפגיעה בתפקוד ובמערכות יחסים. היכולת ליצור קשרים אינטימיים עמוקים נפגעת בהדרגה, מאחר שהאדם ממוקד לאובייקטים האמורים לספק את צרכיו, ובכך נעשית אובייקטיביזציה (חפצון) של אנשים. כמו כל התמכרות גם בהתמכרות לסקס קיימת הסתרה, בושה, אשמה ותחושה של חוסר אונים, במיוחד כשהמחירים עולים על הרווחים. קיומה של זוגיות אינה מבטיחה חוסן בפני התמכרות, וכשההתמכרות מתגלה היא גורמת לשבר עמוק במערכת האמון הזוגית.

להט"בים הם קבוצת סיכון גבוהה לפתח התמכרות לסקס | צילום: istockphoto

להט"בים הם קבוצת סיכון גבוהה לפתח התמכרות לסקס. המתירנות המינית, השפע, הלגיטימציה ואף העידוד של החברה לצריכת סקס (וסמים), הפכו את המין לווסת רגשי וכמרכיב עיקרי להתמודדות עם רגשות קשים ותסכולים. כמובן שאין כל רע להתווסת לעיתים דרך סקס, השאלה היא באיזה אופן, על חשבון מה ובעיקר מי, והאם האדם פיתח מנגנוני התמודדות נוספים.

מאפייני תרבות להט"ביים משפיעים עמוק על אופן התפתחותה של ההתמכרות. נושאים של דימוי גוף ודימוי עצמי, הפרעות אכילה, צריכת סמים ומסיבות סקס בהם נדרשים "סטנדרטים" מסוימים, עלולים להאיץ מרכיבים התמכרותיים באישיות. אין פלא שרבים מהמכורים לסקס מפתחים אף תלות בסמים וכן להפך.

ובכל זאת, אנסה לסכם באופטימיות. התמכרות היא איתות של הנפש על מצוקה. היא הניסיון לשלוט על מצוקה גלויה או סמויה. כשהמחירים גוברים על הרווחים – האדם מבין (בתקווה רבה) כי עליו להיות קשוב לאיתותים הנפשיים, ולקחת אחריות על רגשותיו ומעשיו המשפיעים הן על תפקודיו והתנהלותו והן על סביבתו. פנייה לטיפול יכולה לתת מקום ומענה לפן הרגשי, תוך התייחסות ליכולות ומשאבים לצד פיתוחה של מיניות בריאה ויצירת מנגנוני התמודדות יעילים אל מול דחפים ומצבי דחק.

מיכאל אמיר, M.sw – עו"ס קליני מוסמך, מטפל בתחומי בריאות הנפש וההתמכרות לחומרים והתנהגויות כפייתיות

על ד”ר טראנס ומר ג’נדר

סוגיית הטראנסג’נדרים ב”השילוח”

תוצאת תמונה עבור ‪jewish transgender‬‏

 

אני אוהב את כתב העת הישראלי החדש "שילוח" וחושב שהוא מאד חשוב. גילוי נאות- אני גם מיודד אישית עם העורך הראשי יואב שורק ועם עורך משנה צור ארליך. על אחת כמה וכמה, צרם לי מאד פרסומו של המאמר המתורגם "הטראנס של משטר המגדר" בגיליון השלישי. כיוון שמדובר במאמר מתורגם בכתב עת אמריקאי נוצרי והוא אינו מתייחס ישירות לשיח הקיים בישראל, החלטתי שלא להגיב. ברם, כעת התרגום עלה לרשת ואני רואה שמשתפים אותו ברשתות חברתיות. לכן אכתוב מספר מילים התייחסות בקצרה

– ראשית, הערכה כללית: מדובר במאמר גרוע, שטחי וחד צדדי שמקדש מלחמה על טראנסג'נדרים באשר הם ואינו מעוניין כלל לדון בתופעה לעומק ובצורה אנושית. יתרה מזאת, המאמר משתמש פעם אחד פעם בהצגה מגמתית ומקוטעת של הידע המחקרי הקיים על אודות טראנסג'נדרים ובכך קרוב להפוך את עצמו למאמר תעמולה במקום מאמר הגותי או אפילו פולמוסי

– האירועים המוצגים במאמר ביחס לבית ספר שבו התעוררה בעיה של הכלה כלפי ילדה טראנסג'נדרית מוצגים בזווית מאד מסוימת. מצויה ברשת גרסה מפורטת ושונה מאד של האירועים. חשוב לציין שבסופו של דבר הילדה לא המשיכה ללמוד בבית הספר וכיום היא לומדת בבית ספר אחר שאינו מתקשה להכיל את השונות המגדרית שלה. אם בוחרים את הדוגמה של בית הספר "נובה" כדוגמה של טרור להט"בי, הרי שזו דוגמה ממש לא מוצלחת

– במאמר מצוטט מספר פעמים פסיכיאטר פול מק'יו שכופר במלוא הפה בשינוי זהות מגדרית ומכנה אותו "שקר גלוי ובוטה". דעתו זו של מק'יו אפילו אינה דעת מיעוט בקהילה הפסיכיאטרית- היא דעת יחיד ! בזמנו, הוא סגר את התכנית לשינוי מין בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס, בטענה ש"יש לתקן להם את המוח ולא את הגוף" ( we have to fix their minds and not their bodies). מיותר לציין שפרופ מק'יו לא הציג עד היום אפילו מחקר אחד ( !!!) שמציג דרך טיפולית יעילה לגרום לטראנסג'נדרים להפסיק לרצות לשנות את מינם. סקירתו המוזכרת במאמר, שפורסמה במגזין שמרני New Atlantis וכוללת 143 עמודים ( !) אינה מכילה אף מחקר אחד בודד כזה לרפואה. ככלל, מק'יו אינו מתמחה בנושאים של נטייה מינית או זהות מגדרית ולא פרסם אף לא פרסום אקדמאי אחד בנושא. את שני הפרסומים שהוא כתב בנושא ניתן למצוא ברשת- אחד במגזין שבו התפרסם גם המאמר הנוכחי, ירחון נוצרי First Things והשני ב- Wall Street Journal

– המאמר מצטט בצורה מניפולטיבית את המחקר של חוקרת שוודית, שניתן כביכול להבין ממנו שניתוח לשינוי מין מחמיר את מצבם הנפשי של טראנסג'נדרים. היא עצמה אמרה בעבר שזו צורה לא אתית של שימוש בנתונים שלה. בנוסף, רק בשנה שעברה התפרסם המחקר שראה עליה מתמדת ברמת האושר והסיפוק אצל כל מי שעבר הליך של שינוי מין, למרות העובדה שכעת הוא חשוף לאפליה תעסוקתית. בכלל, המאמר אפילו לא טורח להזכיר את העובדה שאיגוד פסיכולוגי אמריקאי, גוף בריאות הנפש הגדול בארה"ב, פרסם לפני שנתיים קווים מנחים לטיפול בטראנסג'נדרים. כמו כן, דעותיו של מומחה חשוב בנושא, פרופ' קנט צוקר מוצגים בצורה מקוטעת. צוקר אכן טוען שכל הילדים שהגיעו אליו לטיפול לפני גיל שש בסופו של דבר לא שינו את מינם כתוצאה מהטיפול אצלו ( ואני מטיל ספק בנתון זה, בהיעדר נתוני מחקר). אך צוקר עצמו מודה שאחרי גיל שש בהרבה מקרים כבר מאוחר וגם ממליץ על טיפול הורמונלי טרום גיל ההתבגרות

– בחברה חופשית מותר לדבר ולדון בכל נושא. מותר ולגיטימי בהחלט להרהר בשאלה האם ועד כמה נכון שהאצבע תהיה קלה על ההדק של טיפולים למניעת התבגרות הורמונלית לקטינים, כאשר 75-90% מהם בוחרים בסופו של דבר שלא לעבור הליך של שינוי מין. אף בין החוקרים ואנשי טיפול המטפלים בקהילת הטראנס קיימים חילוקי דעות בנושא. אך לא ניתן למחוק את זהותם של אנשים טראנסג'נדרים במחי המקלדת ולדון אותם לסבל של חיים תחת זהות מגדרית כפויה שלא תואמת את מכלול החוויה הרגשית שלהם

– לסיום- שמחתי על הופעתו של "השילוח" כעל במה שמרנית דינמית צעירה ו"יוצאת מהקופסה". מאמרים כמו זה של קרסטן מכניסים את כתב העת האיכותי הזה לקופסה חולה מאד. ההצגה של "בני החושך" הטראנסים שזוממים להחריב את החינוך ואת התרבות המערבית מול "בני האור" הנוצרים שמקיימים את יסודות הציוויליזציה רק מזיקה לכולם. בספרו החשוב Far from Tree, בפרק מקיף ויסודי ( כמו יתר פרקי הספר) הדן בשינוי מין, המחבר אנדרו סלומון אומר בהלצה, שהיה טוב לו הטראנסג'נדרים היו לובשים טי-שרט "לך זה לא יקרה". התחושה שהגדרות הבסיסיות ביותר שלנו על עצמנו ( גבר/ אישה) עלולות להתערער, מוציאה מאחדים מאתנו את הרצון לעלות על בריקדות ולגונן. אבל האמת היא שאין על מי או על מה. טראנסג'נדרים הם מיעוט מזערי מכלל האוכלוסייה. לא צפויה כאן כל תנועה המונית. אז בואו, שמרנים יקרים, נתחיל לאט ובהדרגה לשנות את דעתנו בנושא ולאמץ עמדה מורכבת יותר. זה לא קל- אבל קל יותר משינוי מין.

סיפור על אהבה בחושך

אלצהיימר

על ספרו של אמנון שמוש "בוקר טוב, אלץ היימר"

לכל דבר בחיים יש מחיר. ולדברים היקרים ללבנו לפעמים יש מחיר יקר במיוחד. ל"מחצית השלישית של החיים" , כפי שהסופר אמנון שמוש קורא לחציית גיל גבורות, עלול להיות מחיר של "הימחקות הדרגתית" המוכרת תחת שם "דמנציה ".

זה מה שקרה לאשתו חנה. לפני 13 שנה היא אובחנה עם מחלת אלצהיימר ובני הזוג קיבלו החלטה להמשיך בחייהם המשותפים. בשלב מסוים, אמנון שמוש התחיל לתאר את ההתמודדות שלו עם המחלה של אשתו ביומן, שקטעים ממנו פורסמו ב"ידיעות אחרונות" ולאחר מכן הוא פורסם כולו, תחת כותרת "בוקר טוב, אלצ היימר".

משמעותה של הכותרת היא מטפורה שמשמשת מפתח ליומן- ובה שמוש מתאר את המחלה כדמות של איש רע והרסני ששמו הפרטי אלצ ושם משפחתו היימר. זוגיותו של הסופר עם אשתו נהפכה , אם כך, לקשר משולש, כאשר אדון אלצ היימר כל הזמן נוכח ברקע ומרוקן את מוחה של אשתו מהזיכרונות, מהידע ומחוויות המשותפות. מדובר בחוויה מייסרת במיוחד. ידוע שהאדם שהדמנציה קשה עליו ביותר הוא בן/בת זוג של החולה, כמי שרגיל שנים רבות להכיר את בת זוגתו כאישה משכילה ורהוטה ( בזמן כתיבת היומן, שמוש וזוגתו ציינו 62 שנה של חייהם המשותפים !!!). בנוסף, מדובר באישה משכילה ורהוטה במיוחד, כפי שבעלה מעיד עליה. למשל, במשך עשורים רבים היא הייתה רגילה לעיין בקביעות במגזין אינטלקטואלי אנין טעם "ניו יורקר" – וכעת, בהדרגה, היא מאבדת בו עניין. למשעה, איבוד העניין הולך ומתרחב לאטו לכל הדברים האחרים- ואין דרך חזרה.

ואיך בעלה מתמודד עם זה? בגבורה רבה ובתעצומות נפש נדירות לאיש שבעצמו עבר את גיל גבורות כמעט לפני עשור ומתקרב ל- 90, כשהוא הולך ומתעוור. אמנון שמוש מתאר את ההיאחזות העיקשת שלו בסממנים הבסיסיים ביותר של חייהם האינטימיים- במגע, בחיבוק, בנשיקה, במאכלים הטעימים. לאורך כל הספר וכל התיאורים הקשים הוא חוזר ואומר שמדובר בשנים קשות, וכואבות- אבל טובות. במשך תקופת חייהם הארוכה מאד, אמנון וחנה שמוש צברו חשבון חיסכון נאה ביותר- לא רק מבחינה כספית, אלא בעיקר מבחינה אהבה, חוויות משותפות ואינטימיות זוגית. ולכן כעת, כהגיע זמן למשוך מהחשבון הזה ולרוקן אותו- יש הרבה מאד מה למשוך. והחיסכון הזה שומר על הקשר גם בעידנים הקשים ביותר. חנה ממשיכה להיות בבית, בעלה ממשיך לטפל בה ולהשיב לה ללא הרף על שאלות שהיא שואלת אותו שוב ושוב, הילדי מגיעים לבקר, למרות העובדה שהיא אינה מזהה אותם וגם העוזרת מטפלת בה במסירות- למרות היחס מצדה של המטופלת עלול להגיע להשפלות של ממש !

הספר נכתב, בין היתר, במטרה לתת לקוראים תחושת הזדהות ועידוד ולסייע להם בהתמודדות עם מצבים דומים. אך כאן בדיוק ארשה לעצמי הערת הסתייגות. אמנון וחנה שמוש הם מקרה מיוחד, מבחינת רמת ההתפתחות האישית של שני בני הזוג והמשאבים הרבים העומדים לרשותם, חומריים כרוחניים. אדם אחר במצב דומה, בן זוג או צאצא של חולה דמנציה, עלול למצוא את עצמו, יחד עם הידרדרות המחלה, במצב שהופך למעמסה מנטלית בלתי נסבלת. קוצר רוח עלול לצאת על בן הזוג הסובל מהדמנציה ולהוסיף מצוקה על מצוקתו. חשוב שכל מי שמטפל בבן משפחה חולה דמנציה יידע את הגבולות של עצמו ויהיה מוכן לאפשרות שבה הטיפול בבית לא יהיה יותר בגדר אפשרי וחלופה מוסדית תהיה חלופה ראויה, למרות הכאב הכרוך בכך. פעמים רבות, הבחירה בחיים היא בין רע לרע יותר.

אז מהי המסקנה מהספר? האם יצאתי מהקריאה פסימי או אופטימי יותר? מצד אחד, ברור שהספר מתאר חוויה כואבת ובעיקר בלתי הפיכה. הדמנציה לא תיעלם. "הפי אנד" לא צפוי. אמנון שמוש בוחר לעצור את כתיבת היומן כשהוא צופה את ההידרדרות הקריטית וכנראה סופית של חנה. על כל פנים, חלקו של היומן המיועד לקורא מבחוץ, נעצר כאן. במובן מסוים, חנה שמוש עברה את התהליך שעל כולנו לעבור, בצורה מעט יותר קשה או מעט רכה יותר. כולנו, או כל מי שיתמזל מזלו, עתידים להזדקן, תוך אובדן הדרגתי של יכולות פיזיות ומנטאליות. כאמור, זהו המחיר של "המחצית השלישית של החיים". מר אלצ היימר הולך ומרושש את חנה בכל זיכרונותיה, שאיפותיה ותשוקותיה. והוא לא עוצר עד שהוא מרוקן את כל האוצר. מאידך, הוא לא מצליח לזרוע ייאוש. בשנה שעברה חנה שמוש נפטרה בביתה. מר אלצ היימר לא הצליח להפריד אותה מבעלה, אתו היא חיה 62 שנה , בשנה האחרונה מבלי לדעת זאת. החושך שירד על מאור עיניו של אמנון שמוש ועל מאוש תבונתה של רעייתו אינו מסוג המחשכים שניתן להאיר ע"י פלורסנט. אך עם זאת, מאור האהבה ההדדית שלהם, אינטימיות של עשורים ארוכים, היצירה שבה אמנון פורק את הכאב והופך אותו לשירות לאחרים לעצמו, אהבת בני המשפחה לדורותיהם- הם אלו שמביאים לסיפור הזה המון אהבה ותקווה. תקווה שיכולה לחמם את הלב ולחזק גם בחושך.

האם הדת גורמת לאנשים להתמכר לפורנו ?

sad-man-computer-111201

 

 

תודו שהפעם אתם מופתעים מהשאלה …

אבל בואו נודה על האמת – עד עכשיו למי שרצה לענות על השאלה הזו ברמה המחקרית, לא היה מאיפה לקבל מידע

בכלל- מהו היחס בין התמכרות למין ודתיות? ברור שהדת כמו יהדות ונצרות אוסרות על הרבה פעולות הקשורות להתמכרות למין. וברור גם שיש אנשים דתיים שהם מכורים למין בצורות שונות ( ולצורך העניין, אני מכליל בכפיפה אחת את ההתמכרות להתנהגות מינית עם אנשים אחרים וצפייה בתכנים וירטואליים). אז איך זהה משפיע? האם יש קשר? דתיים מתמכרים למין פחות מחילוניים? יותר? אותו דבר ?

הגיליון הכפול ( 2016) של כתב העת היחיד שמוקדש כולו לנושא של התמכרות למין, Sexual Addiction and Compulsivity מוקדש כולו לבחינת הקשרים המורכבים בין הדתיות, הרוחניות וההתמכרות למין. מיטב החוקרים בתחום מביאים את הממצאים שלהם, תוך כדי כך שהם מודים שמדובר במאמץ מחקרי די חלוצי מסוגו בעולם. ובכן, עולה תמונה מורכבת:

– ראשית, מחקר מגלה את המובן מאליו, שהדת מגנה צורות שונות של התנהגות מינית ממכרת ואדם דתי יראה בהם יותר בעיה מאדם חילוני.

– וכאן כבר עולה השאלה. האם זה יפחית את הסיכוי שהוא יתמכר למין ? התשובה שעולה היא כבר מורכבת. נראה שחשיפה פחותה לחומרים מיניים ברשת אכן מפחיתה את הסיכוי לפתח התמכרות למין. ברם, יש כמה צורות להגדיר התמכרות למין. האחת והנפוצה היא לעשות הערכה ולראות, עד כמה התנהגות מינית מתנגשת עם התפקוד היומיומי. האחרת היא האם אדם מגדיר את עצמו כמכור למין. מתברר שאנשים דתיים נוטים להגדיר את עצמם יותר כמכורים למין, למרות שבפועל הם צורכים פחות תכנים מיניים מהממוצע. הדבר משפיע על עליהם לרעה מבחינה רגשית ומבחינת הדימוי העצמי.

– ומה לגבי ההחלמה? מתברר שכאשר אנשים דתיים מחלימים מהתמכרות למין, דווקא הבושה והאשמה שהדת מעוררת אצלם – הם אלו שחוסמים את הסיכוי להחלים מהתמכרות למין. לעומת זאת, תפיסה רוחנית שפחות קשורה לדת ורואה באלוהים כוח רוחני אוהב ולא מעניש- דווקא היא זו שבסיכוי טוב יותר תשפיע על כך שהתמכרות לא תופיע לכתחילה, או שאם היא בכל זאת תופיע, הגישה הרוחנית תקל על הטיפול.

זה שם אותנו מול הבנה מורכבת. מנהיגים דתיים אוהבים לדבר על עולם פרוץ ומתירני שגורם לכל ההתמכרויות האפשריות, ויש יותר משמץ של אמת בדבריהם. אנו חיים בעולם שמוצף בים עצום של גירויים 24/7 נדרשת מנה גדושה של יציבות אישית כדי לעמוד מול כל זה בשוויון נפש. מאידך, מתברר שהקמת חומות ושבירת האייפונים אינה פתרון. במילים אחרות, דת אכן עשויה להפחית את הסיכוי להופעת ההתמכרות למין, אך גם לראותה היכן שאינה קיימת או לצמצם את הסיכוי להחלמה ממנה אצל מי שהתמכרות כבר התפתחה. חיזוק של רגשי אשם והרס הדימוי העצמי אינם עוזרים, אלא מחבלים בטיפול. לכן כולנו , כולל הדתיים שבינינו, נצטרך לעשות הרבה שיעורי הבית כדי לראות, איך אנו שומרים גם כאן על האיזון הראוי. ושמא גם על זה נאמר "למימנים בה עשית סם החיים, למשמיאילים בה נעשית סם המוות".