Category Archives: כתיבה אישית

סיפור על אהבה בחושך

אלצהיימר

על ספרו של אמנון שמוש "בוקר טוב, אלץ היימר"

לכל דבר בחיים יש מחיר. ולדברים היקרים ללבנו לפעמים יש מחיר יקר במיוחד. ל"מחצית השלישית של החיים" , כפי שהסופר אמנון שמוש קורא לחציית גיל גבורות, עלול להיות מחיר של "הימחקות הדרגתית" המוכרת תחת שם "דמנציה ".

זה מה שקרה לאשתו חנה. לפני 13 שנה היא אובחנה עם מחלת אלצהיימר ובני הזוג קיבלו החלטה להמשיך בחייהם המשותפים. בשלב מסוים, אמנון שמוש התחיל לתאר את ההתמודדות שלו עם המחלה של אשתו ביומן, שקטעים ממנו פורסמו ב"ידיעות אחרונות" ולאחר מכן הוא פורסם כולו, תחת כותרת "בוקר טוב, אלצ היימר".

משמעותה של הכותרת היא מטפורה שמשמשת מפתח ליומן- ובה שמוש מתאר את המחלה כדמות של איש רע והרסני ששמו הפרטי אלצ ושם משפחתו היימר. זוגיותו של הסופר עם אשתו נהפכה , אם כך, לקשר משולש, כאשר אדון אלצ היימר כל הזמן נוכח ברקע ומרוקן את מוחה של אשתו מהזיכרונות, מהידע ומחוויות המשותפות. מדובר בחוויה מייסרת במיוחד. ידוע שהאדם שהדמנציה קשה עליו ביותר הוא בן/בת זוג של החולה, כמי שרגיל שנים רבות להכיר את בת זוגתו כאישה משכילה ורהוטה ( בזמן כתיבת היומן, שמוש וזוגתו ציינו 62 שנה של חייהם המשותפים !!!). בנוסף, מדובר באישה משכילה ורהוטה במיוחד, כפי שבעלה מעיד עליה. למשל, במשך עשורים רבים היא הייתה רגילה לעיין בקביעות במגזין אינטלקטואלי אנין טעם "ניו יורקר" – וכעת, בהדרגה, היא מאבדת בו עניין. למשעה, איבוד העניין הולך ומתרחב לאטו לכל הדברים האחרים- ואין דרך חזרה.

ואיך בעלה מתמודד עם זה? בגבורה רבה ובתעצומות נפש נדירות לאיש שבעצמו עבר את גיל גבורות כמעט לפני עשור ומתקרב ל- 90, כשהוא הולך ומתעוור. אמנון שמוש מתאר את ההיאחזות העיקשת שלו בסממנים הבסיסיים ביותר של חייהם האינטימיים- במגע, בחיבוק, בנשיקה, במאכלים הטעימים. לאורך כל הספר וכל התיאורים הקשים הוא חוזר ואומר שמדובר בשנים קשות, וכואבות- אבל טובות. במשך תקופת חייהם הארוכה מאד, אמנון וחנה שמוש צברו חשבון חיסכון נאה ביותר- לא רק מבחינה כספית, אלא בעיקר מבחינה אהבה, חוויות משותפות ואינטימיות זוגית. ולכן כעת, כהגיע זמן למשוך מהחשבון הזה ולרוקן אותו- יש הרבה מאד מה למשוך. והחיסכון הזה שומר על הקשר גם בעידנים הקשים ביותר. חנה ממשיכה להיות בבית, בעלה ממשיך לטפל בה ולהשיב לה ללא הרף על שאלות שהיא שואלת אותו שוב ושוב, הילדי מגיעים לבקר, למרות העובדה שהיא אינה מזהה אותם וגם העוזרת מטפלת בה במסירות- למרות היחס מצדה של המטופלת עלול להגיע להשפלות של ממש !

הספר נכתב, בין היתר, במטרה לתת לקוראים תחושת הזדהות ועידוד ולסייע להם בהתמודדות עם מצבים דומים. אך כאן בדיוק ארשה לעצמי הערת הסתייגות. אמנון וחנה שמוש הם מקרה מיוחד, מבחינת רמת ההתפתחות האישית של שני בני הזוג והמשאבים הרבים העומדים לרשותם, חומריים כרוחניים. אדם אחר במצב דומה, בן זוג או צאצא של חולה דמנציה, עלול למצוא את עצמו, יחד עם הידרדרות המחלה, במצב שהופך למעמסה מנטלית בלתי נסבלת. קוצר רוח עלול לצאת על בן הזוג הסובל מהדמנציה ולהוסיף מצוקה על מצוקתו. חשוב שכל מי שמטפל בבן משפחה חולה דמנציה יידע את הגבולות של עצמו ויהיה מוכן לאפשרות שבה הטיפול בבית לא יהיה יותר בגדר אפשרי וחלופה מוסדית תהיה חלופה ראויה, למרות הכאב הכרוך בכך. פעמים רבות, הבחירה בחיים היא בין רע לרע יותר.

אז מהי המסקנה מהספר? האם יצאתי מהקריאה פסימי או אופטימי יותר? מצד אחד, ברור שהספר מתאר חוויה כואבת ובעיקר בלתי הפיכה. הדמנציה לא תיעלם. "הפי אנד" לא צפוי. אמנון שמוש בוחר לעצור את כתיבת היומן כשהוא צופה את ההידרדרות הקריטית וכנראה סופית של חנה. על כל פנים, חלקו של היומן המיועד לקורא מבחוץ, נעצר כאן. במובן מסוים, חנה שמוש עברה את התהליך שעל כולנו לעבור, בצורה מעט יותר קשה או מעט רכה יותר. כולנו, או כל מי שיתמזל מזלו, עתידים להזדקן, תוך אובדן הדרגתי של יכולות פיזיות ומנטאליות. כאמור, זהו המחיר של "המחצית השלישית של החיים". מר אלצ היימר הולך ומרושש את חנה בכל זיכרונותיה, שאיפותיה ותשוקותיה. והוא לא עוצר עד שהוא מרוקן את כל האוצר. מאידך, הוא לא מצליח לזרוע ייאוש. בשנה שעברה חנה שמוש נפטרה בביתה. מר אלצ היימר לא הצליח להפריד אותה מבעלה, אתו היא חיה 62 שנה , בשנה האחרונה מבלי לדעת זאת. החושך שירד על מאור עיניו של אמנון שמוש ועל מאוש תבונתה של רעייתו אינו מסוג המחשכים שניתן להאיר ע"י פלורסנט. אך עם זאת, מאור האהבה ההדדית שלהם, אינטימיות של עשורים ארוכים, היצירה שבה אמנון פורק את הכאב והופך אותו לשירות לאחרים לעצמו, אהבת בני המשפחה לדורותיהם- הם אלו שמביאים לסיפור הזה המון אהבה ותקווה. תקווה שיכולה לחמם את הלב ולחזק גם בחושך.

האם הדת גורמת לאנשים להתמכר לפורנו ?

sad-man-computer-111201

 

 

תודו שהפעם אתם מופתעים מהשאלה …

אבל בואו נודה על האמת – עד עכשיו למי שרצה לענות על השאלה הזו ברמה המחקרית, לא היה מאיפה לקבל מידע

בכלל- מהו היחס בין התמכרות למין ודתיות? ברור שהדת כמו יהדות ונצרות אוסרות על הרבה פעולות הקשורות להתמכרות למין. וברור גם שיש אנשים דתיים שהם מכורים למין בצורות שונות ( ולצורך העניין, אני מכליל בכפיפה אחת את ההתמכרות להתנהגות מינית עם אנשים אחרים וצפייה בתכנים וירטואליים). אז איך זהה משפיע? האם יש קשר? דתיים מתמכרים למין פחות מחילוניים? יותר? אותו דבר ?

הגיליון הכפול ( 2016) של כתב העת היחיד שמוקדש כולו לנושא של התמכרות למין, Sexual Addiction and Compulsivity מוקדש כולו לבחינת הקשרים המורכבים בין הדתיות, הרוחניות וההתמכרות למין. מיטב החוקרים בתחום מביאים את הממצאים שלהם, תוך כדי כך שהם מודים שמדובר במאמץ מחקרי די חלוצי מסוגו בעולם. ובכן, עולה תמונה מורכבת:

– ראשית, מחקר מגלה את המובן מאליו, שהדת מגנה צורות שונות של התנהגות מינית ממכרת ואדם דתי יראה בהם יותר בעיה מאדם חילוני.

– וכאן כבר עולה השאלה. האם זה יפחית את הסיכוי שהוא יתמכר למין ? התשובה שעולה היא כבר מורכבת. נראה שחשיפה פחותה לחומרים מיניים ברשת אכן מפחיתה את הסיכוי לפתח התמכרות למין. ברם, יש כמה צורות להגדיר התמכרות למין. האחת והנפוצה היא לעשות הערכה ולראות, עד כמה התנהגות מינית מתנגשת עם התפקוד היומיומי. האחרת היא האם אדם מגדיר את עצמו כמכור למין. מתברר שאנשים דתיים נוטים להגדיר את עצמם יותר כמכורים למין, למרות שבפועל הם צורכים פחות תכנים מיניים מהממוצע. הדבר משפיע על עליהם לרעה מבחינה רגשית ומבחינת הדימוי העצמי.

– ומה לגבי ההחלמה? מתברר שכאשר אנשים דתיים מחלימים מהתמכרות למין, דווקא הבושה והאשמה שהדת מעוררת אצלם – הם אלו שחוסמים את הסיכוי להחלים מהתמכרות למין. לעומת זאת, תפיסה רוחנית שפחות קשורה לדת ורואה באלוהים כוח רוחני אוהב ולא מעניש- דווקא היא זו שבסיכוי טוב יותר תשפיע על כך שהתמכרות לא תופיע לכתחילה, או שאם היא בכל זאת תופיע, הגישה הרוחנית תקל על הטיפול.

זה שם אותנו מול הבנה מורכבת. מנהיגים דתיים אוהבים לדבר על עולם פרוץ ומתירני שגורם לכל ההתמכרויות האפשריות, ויש יותר משמץ של אמת בדבריהם. אנו חיים בעולם שמוצף בים עצום של גירויים 24/7 נדרשת מנה גדושה של יציבות אישית כדי לעמוד מול כל זה בשוויון נפש. מאידך, מתברר שהקמת חומות ושבירת האייפונים אינה פתרון. במילים אחרות, דת אכן עשויה להפחית את הסיכוי להופעת ההתמכרות למין, אך גם לראותה היכן שאינה קיימת או לצמצם את הסיכוי להחלמה ממנה אצל מי שהתמכרות כבר התפתחה. חיזוק של רגשי אשם והרס הדימוי העצמי אינם עוזרים, אלא מחבלים בטיפול. לכן כולנו , כולל הדתיים שבינינו, נצטרך לעשות הרבה שיעורי הבית כדי לראות, איך אנו שומרים גם כאן על האיזון הראוי. ושמא גם על זה נאמר "למימנים בה עשית סם החיים, למשמיאילים בה נעשית סם המוות".

התמכרות למין. האמנם? אכן !

sex addiction

לכולם ברור שיש דבר כזה- התמכרות למין, נכון?

זה באמת ברור לכולם ?

אני שמח בשבילכם. כי לאיגוד פסיכיאטרי של ארה"ב זה לא ברור.

עובדה. בשנת 2013 התפרסמה מהדורה הדשה של ספר האבחון הדיאגנוסטי- DSM- ואין בה זכר לאבחון ששמו "התמכרות למין".

האמת היא שעל ההגדרה הזו נמתחה ביקורת רבה. מה זה התמכרות למין? מי קובע כמה מין זה יותר מדי? בכלל, התמכרות זה לא רק כשמכניסים חומר לגוף? ומה זה ש"מרפאים אותי מהמיניות"? מה זה- טיפולי המרה? מה, עוד פעם החברה ממשטרת לנו את המיניות שלנו ?

אז בדיוק בשביל זה, כתב עת מקוון The Therapist פרסם מאמר שחתומים עליו 23 ( !!! ) מומחים לטיפול בהתמכרות למין. מאמר מפרט את הבסיס הטיפולי והמחקרי להגדרה, וגם מפרק כמה מיתוסים בדרך. ובכן:

  1. טיפול בהתמכרות למין אינו דומה בשום אופן ובשום דרך ל"טיפולי המרה" או "טיפולים רפראטיביים" שפעם נעשו ולפעמים היו נעשים עבור הומוסקסואלים ולסביות. רבים מהמטפלים בהתמכרות למין הם להט"בים, מחוץ לארון ונשואים לבני זוגם ( אחד מהבכירים שבהם, רוברט וייס, אף חתום על המאמר). להט"בים רבים מחלימים מהתמכרות למין לא כדי להפוך לסטרייטים או ליצורים א- מיניים, אלא כדי לחיות באינטימיות בריאה ומתגמלת עם בני/ בנות זוג. מטפלים בהתמכרות למין אף לא "מייעדים" את אוכלוסיית להט"ב כאוכלוסייה מועדת במיוחד, ובטח לא באופן בלעדי, להתמכרות למין. כל אדם עם כל נטייה מינית וזהות מגדרית יכול להיות מכור- או לא מכור.
  2. מיתוס נוסף הוא שכל טיפול בהתמכרות למין חייב לשלב השתתפות בקבוצות של 12 צעדים. על פי רוב באמת מומלץ לשלב בין טיפול פסיכולוגי לסוג זה של קבוצות עזרה עצמית, אבל זאת לא חובה. במיוחד, שחלק מהקבוצות האלו בוחרות בהגדרות מיניות בריאה שלא קשורות לתפיסה טיפולית מודרנית של מיניות וקרובות יותר לדת. כמובן, קיימות גם קבוצות אחרות, עם הגדרות פתוחות וגמישות של מיניות בריאה
  3. ונמשיך עם ההגדרות. זה לא נכון שהמטפלים בהתמכרות למין רואים בכל מיניות "לא שגרתית", כגון BDSM או פרקטיקות "קינקיות" אחרות התמכרות. השאלה שנבחנת אינה שאלה "האם אתה עושה משהו לא שגרתי", אלא "האם הפעילות המינית השגרתית או בלתי שגרתית שלך פוגעת לך בתפקוד, יוצאת מכלל שליטה או משליכה בצורה שלילית על סדר יומך, על האינטימיות שלך, על קשרים חברתיים או גוזלת זמן רב מדי? וכמובן, האם קיימות התנהגויות שאתה רוצה לעצור או למתן אותן ולא מצליח"? יתרה מזאת, רוב המטפלים בהתמכרות למין מסכימים שפעילות מינית מספקת וקבועה טובה לבריאות פיזית ונפשית ולא ממליצים להימנע כליל ממנה, אלא מצורות הרסניות ופוגעניות שלה
  4. קיימים קריטריונים אבחוניים ברורים עבור התמכרות למין. לא ניתן לקרוא "מכור למין" לכל מי שלא מוצא חן בעיניי וההגדרה אינה שרירותית. אבחון של התמכרות למין כולל לרוב את התסמינים הבאים:

– המשך התנהגות על אף מחירים רגשיים, אישיים, תעסוקתיים או בריאותיים

– כישלון חוזר לעמוד מול הדחפים

– התעסקות יתר עם ההתנהגות המינית או עם הטקסים המקדימים

– התעסקות מינית שבאה על חשבון העבודה, הפעילות החברתית או חיי החברה

– צמצום של חיי חברה, בילוי או פגיעה בפריון בעבודה כתוצאה מפעילות מינית

– כאמור, איגוד פסיכיאטארי של ארה"ב טרם הכיר בהגדרה זו, אך גופים אחרים, כמו האיגוד האמריקאי הרפואי לטיפול בהתמכרויות ( American Society of Addiction Medicine) מכירה בו

  1. קיימות ראיות הולכות ומצטברות לכך שהתמכרות למין משנה את הפעילות המוחית בדרך שמאד דומה להשפעת הסם. סריקה מגנטית של אנשים הצופים בצורה כפייתית בפורנו, למשל, מראה שפעילות באזורים שונים במוח האחראים לתחושת הזמן ולקבלת החלטות יורדת.
  2. ובכן, החדשות הרעות הן שהתמכרות למין אכן קיימת וגובה מחירים כבדים ביותר ממי שסובל ממנה. החדשות הטובות הן, שניתן לטפל בה. באמצעות תהליך טיפולי נכון ומותאם על ידי איש מקצוע בקי בתחום, ניתן להחלים מכל התנהגות מינית ממכרת, לטפל בטראומות שמשמות לה כתשתית ולצאת מהעולם של בושה, אשמה, סודות מביכים וקשרים הרסניים לאינטימיות בריאה, מלאה ומספקת, כל אחד ואחת על פי דרכו. אבל- לפני שמיישמים פתרון, צריך להודות שיש בעיה. אם אכן יש בעיה. שיהיה לכולנו בהצלחה.

שעה קלה על אי הפללה

קנאביס

ישראל עשתה צעד לכיוון של אי הפללה – וכל הציבור כמרקחה.

יש מי שאומר שזהו הישג חשוב לליבראליות הישראלית, לא פחות.

מאידך, יש מי שסובר שזה ימיט עלינו נחשול של התמכרויות ושבקרוב נראה על כל ספסל ציבורי מתבגרים עם שלושה מזרקים תקועים להם בכל יד.

איפה כל זה שם אותי כאיש טיפול בתחום ההתמכרויות ?

ארשום מספר הערות על המצב להבנתי ואשמח להמשך הדיון

1. אנחנו ממש לא הגענו ללגליזציה. רחוק מזה. למעשה, כעת מעשני קנאביס קבועים ישלמו מחיר יקר יותר על התחביב שלהם. אם על עישון של כמות קטנה התיק שלהם עד עכשיו היה נסגר, כעת הם יצטרכו לשלם 1000 ₪ בפעם הראשונה, 3000 ₪ בפעם השנייה, יכפו עליהם הסדר כלשהו בפעם השלישית ויפתחו להם תיק בפעם הרביעית. החגיגות היו מוקדמות. הולנד, פורטוגל וקולורדו זה לא כאן. ממש לא כאן

2. עוד לפני שהגענו לדעתי האישית על קנאביס, ברור לי שהם לחלוטין לא חייב לשמש "מקפצה" לסמים קשים יותר. על פי רוב זה לא קורה. אני יכול להעיד על כך כאיש טיפול. לפני 5-6 שנים סמי פיצוציות סינטטיים ( והמפורסם שבהם- נייס גיי ) היו פופולריים מאד. הפופולריות ירדה במהרה, לאו דווקא בגלל שהם נעשו בלתי חוקיים ( חשיש וגראס היו לא חוקיים כל הזמן ), אלא בגלל שלסמי הפיצוציות יצא שם של "זבל שדופק את המוח ויכול להפוך אותך למשוגע"

3. מאידך, אין שחר לתעמולה שמנסה להפוך את קנאביס ל"סם החיים ותרופה אוניברסלית". עד עכשיו, התחום היחיד שבו היעילות שלו הוכחה בבירור היא כלפי אוכלוסייה מצומצמת של אנשים הסובלים מכאבים כרוניים קשים, כתוצאה מכוויות קשות או כמותראפיה במקרה של מחלות ממאירות. גראס מקל על מצוקתם של חולים אלו והכמות של 20 גר' לחודש בהחלט מספיקה להם

4. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מכריעה. נראה שלגליזציה היא הכיוון בכל העולם. אני אומר זאת לא בהתלהבות יתרה ואף לא בהיסטריה, אלא כציון עובדה. צמח הקנאביס נגיש מאד לכל דכפין, גם כעת כשהוא לא חוקי. לנסות להפוך אותו לבלתי נגיש זו עבודה סיזיפית שנידונה לכישלון. וזה מעמיד בפני כולנו, מתנגדים ומצדדים כאחד, אתגר גדול. אנחנו צריכים ללמד את בני הנוער- אבל לפני כן את עצמנו- אוריינות רגשית. אנו צריכים להכיר את העולם הפנימי שלנו. עלינו לדעת, מתי החיים נעשים קשים עלינו ואנו בורחים לסם. או למזון, או לבהייה במסכים, או לעבודה. אנו צריכים לפתח, אצלנו קודם כל, את היכולת להיות נוכחים בעולם, גם בעולם שבו לא הכול קורה לפי רצוננו. כי אדם שחי את החיים ומתמודד אתם, מדי יום ביומו, שמקבל את כל המנעד של רגשותיו ואת כל מנעד החוויות שהחיים מזמנים, לא צריך את הסם, מכל סוג. ובן אדם שמרגיש שהחיים האלו גדולים עליו ושהוא זקוק למשהו כדי "לעבור אותם בשלום" לא יעזרו צעקות פאתטיות של דודות ומורות "רק אל תשתה חשיש"! עם זה כולנו נצטרך להתמודד, עם או בלי הפללה.

בבית הסופר אמנון שמוש

רות יצחקי

אמנון שמוש אלצהיימר

לראשונה אני מעלה באתר שלי משהו שלא אני כתבתי. הראיון התפרסם בגיליון של כתב העת "עמדא"- כתב על של עמותה ישראלית למען חולי דמנציה".

לדעתי, זה מסמך אנושי מעורר השראה שמן הראוי שיזכה לחשיפה רחבה

 

בעקבות סקירת ספרו של אמנון שמוש "בקר טוב אלץ היימר" בעלון העמותה הקודם, הזמין אותי המחבר לבוא לביתו בקיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון כדי לראיין אותו.

כשאני כולי נרגשת קבענו תאריך, ומיד התחלתי לתכנן מה אשאל אותו בראיון. בראשי דמיינתי ישיבה מול הסופר ליד שולחן כתיבה ובינינו "פינג פונג" של שאלות ותשובות… אך, בפרק הזמן שבין שני האירועים התפרסמה במוסף שבת של ידיעות אחרונות כתבה של אמנון שמוש "בעקבות הזמן האבוד"– פרקי יומן אחרונים על מחלת אשתו וההתמודדות שלו עם המצב. התחלתי לחשוש. האם יתחדש משהו בנושא כשאדבר עמו?!

כשהגיע המועד, לשמחתי, ביום אביבי נאה, שמתי פעמיי צפונה…השקט והצבע הירוק של מדשאות הקיבוץ והאילנות הרבים, הפריחה הנהדרת והריחנית והגינות המטופחות הרגיעו אותי ונראו בעיניי כפתיח מבטיח לפגישה "טובה".

אכן, הייתה זו פגישה טובה, מרגשת ונעימה. מהר מאד נוצרה בינינו קירבה, מעין חברות (גם בעלי הצטרף לנסיעה ולמפגש). לא היה זה ראיון ענייני "יבש", אלא שיח של הזדהות והבנה בנושא ההתמודדות עם מחלת אלצהיימר (טיפלתי פרק זמן ארוך באמי ז"ל שהייתה חולה באלצהיימר) וגם גלישה לעניינים נוספים. מר שמוש, בקיבוץ- אמנון בפי כל, הרגיע אותי שלא אדאג מכפילות בגלל הכתבה בעיתון. "בכתבה הובאו פרקי יומן שהם המשך לספר ולכתבות הקודמות. אך בחיי היומיום יש אפיזודות חדשות מדי פעם, שעיקר חשיבותן הוא הבנה וזרימה עם האירועים" אמר.

ביקשתי לדעת מה הביא את אמנון לכתיבת הספר "בקר טוב אלץ היימר". האם היה זה יצר הכתיבה שלו? האם בתור סופר, שכתב ספרים ומאמרים רבים זה עשרות שנים הוא מבקש עתה לבטא עצמו גם בתחום זה?

התשובה של אמנון הפתיעה אותי. " בכלל לא חשבתי על כתיבת ספר בנושא אלצהיימר או ההתמודדות. התחלתי לכתוב רק אחרי שבע שנות המחלה הראשונות. אז החלה הידרדרות בהתנהגותה של חנה מה שהקשה עלי מאד. היא הייתה בתקופה של התנגדות לכל דבר. "אנטי" כל דבר שהוצע לה, אף על פי שאחרי רגעים מספר קיבלה והסכימה למוצע. למשל, סירבה בתוקף לאכול מה שהוגש לה, ואחר כמה דקות "בלעה" הכל. היא הייתה מקנטרת, מתקיפה ודחתה את המטפלת. לי אישית הדבר היה קשה במיוחד כי בגלל מצבי הבריאותי (מעל לגיל 80 ולקוי בראייה – עיוורון מוחלט) הייתי זקוק לעזרת המטפלת המצוינת שלנו ,ג'ויס, כמעט בכל: בהלבשתה של חנה, בהאכלה ברחצה…

"התחלתי לכתוב כדי להקל על עצמי. מיעטתי לצאת מן הבית כי הרגשתי שחנה מרגישה בטוחה ונינוחה יותר כשאני אתה. התנתקתי מהרבה פעילויות שהייתי רגיל לקחת בהם חלק. ואת החסר מילאתי קצת בכתיבה (בעזרת המזכירה שלי, יעל). כתבתי במשך 4 שנים את העובר על חנה אשתי ועליי כיומן לעצמי. אולי גם למשפחתי הקרובה. מעין תיעוד המצב. זו לא הייתה כתיבה יומיומית, אלא לפרקים, לעתים בעקבות אירוע מסוים במשפחה, בקיבוץ, או במהלך המחלה.

חברים ראו את קשיי וריחמו עלי: "אתה קובר את עצמך" אמרו לי. "אין שום תועלת בהמשך החיים שלך בבית עם אשתך החולה. עליך להכניס אותה למוסד סיעודי טוב כאן בסביבה. זה יקל עליך ועליה".

"מדבריהם הבנתי שהם אינם מבינים מהי המחלה, אינם מבינים מה טוב לחולה. החלטתי לפרסם לטובת הכלל את שאני חווה ואת כל מה שאני יודע ומבין אודות המחלה, שהאנשים ידעו שהחיים טובים גם עם המחלה; לחולה, ולבן הזוג המטפל בו באהבה". כך "נולד" הספר!

כל הנכתב בספר הוא תולדה של הידע שצבר אמנון תוך כדי טיפול ברעייתו החולה, חנה, במשך השנים. חלק מהידע הגיע לעתים מאוחר מדי רק לאחר תעייה וניסוי מחדש ואמנון חש צורך לספר לאחרים המתמודדים בבעיות דומות כיצד הוא מצא פתרונות, אולי גם הם יוכלו להיעזר בניסיונו ובמסקנותיו ויחסכו רגעים/שעות של התמודדות קשה.

"בשלב מסוים של המחלה" הוא מספר," חנה התחילה לגלות אי שקט בזמן הארוחה. היא הייתה לוקחת את צנצנת הסוכר ושופכת אותה על מאכלים, מעבירה את המלחייה או את הכוסות ממקום למקום תוך ערבוב המשקאות השונים… לסובבים נגרמה אי נוחות והשולחן והסביבה כמובן התלכלכו. רק אחרי פרק זמן מסוים של ניסיונות הרגעה שלא צלחו הגעתי להבנה שחנה פשוט זקוקה לתעסוקה בידיה, באצבעותיה, וכך מצאתי את "התרופה" שהרגיעה את חנה: משחקים שהמישוש הם החלק העיקרי בהם. ההצלחה הגדולה ביותר היא עם בובת "מיקי מאוס" גדולה שחנה ממששת, ממלמלת אליה ומחבקת בחום."

האצבעות, המישוש הן שפת הדיבור של חנה כיום.(למרות שיד ימין של חנה כמעט ואינה מתפקדת עתה). אמנון וחנה, זוג אוהבים , מנהלים שיח אצבעות ביניהם, תוך מלמולים, חיוכים והחלפת משפטי אהבה קצרים. " את זוכרת?" הוא שואל אותה והיא עונה "אמנון שלי".

לא רק חוש המישוש חשוב לחנה. אמנון רוצה שכולם יידעו שחוש הטעם לא נפגם אצל חולה אלצהיימר. " אתה יכול לחתוך חתיכות תפוחי אדמה וחתיכות אבטיח – והחולה לא יבחין ביניהם. אך אם תכניס לפיו חתיכת אבטיח עסיסי- כמה יתענג עליו! בהתנהגותה חנה מראה שהיא רוצה עוד. אתם צריכים לראות כמה היא אוהבת מילקי…" המסקנה- תכיר את העדפותיו של החולה שלך ותעניק לו טעם לחיים- תרתי משמע.

גם שירים מן העבר מענגים אותה היום מאד. בקטעי היומן שפרסם ב"ידיעות אחרונות" מתאר אמנון "אני שר שירי ילדים מוכרים מפסיק לפני מילת המפתח, או המלה המסיימת, וכמעט תמיד חנה משלימה את המלה הבאה ..ובכל פעם היא נהנית יותר ויותר כשהמלה החסרה נמצאה לה".

אמנון שמוש חוזר מדי פעם על דיבורים של חנה המעידים על חוש ההומור שלה שלא נעלם. "ליטפתי את שערה ברכות. היא חייכה ואמרה "אל תתחנף. זה לא יעזור לך" . האין זה הומור? " והוסיף: " לא פלא, שההומור נקרא "חוש" כשאר החושים- גם הוא אינו נעלם ."

ובכן, יש הרבה דברים שמענגים את חנה וכנראה גם חולי אלצהיימר נוספים. לא נכון לחשוב ולומר "מה הטעם בחיים שלהם". יש בהם טעם ואפשר לתת להם אותו. הם חשים ומרגישים!

חנה הביעה תרעומת כאשר במפגש ידידים הנוכחים התעלמו ממנה . אמנון הסביר לה שהיא לא ענתה להם, ולכן הפסיקו לפנות אליה. היא הצליחה לבטא את עצמה: " אני לא יכולה".

לענות לשואלים אינה יכולה, אך היא מרגישה, קולטת את הסביבה. יש לדעת זאת ביחס לכל חולה אלצהיימר. לא להתעלם ממנו! דברו אליו כי הוא מרגיש אתכם.

מעל לכל מדגיש אמנון את יחסי האהבה השוררים ביניהם ומאפשרים לו להיות עם חנה ביחד למרות מחלתה. ה"יחד" והידיעה שאהבתם נשארה בעינה ואף התעצמה. הוא מרגיש שהוא לא רק נותן ומעניק, אלא גם מקבל. "יחד אני מזכיר לה ולי את הדברים הטובים שהיו ויש לנו. והזיכרונות טובים גם לי" . האהבה והביטחון שהוא משרה עליה בליטוף, דיבור מרגיע ועצם נוכחותו הם לפי תיאורו כמו היחס בין הים והחוף. תנועה מתמדת ודינמית של פעילות הדדית. "יש פה זרימה והזרמה. אני נהנה מהנתינה וגם מהקבלה. זו אהבה מיוחדת, צרופה, יותר מאהבת אם".

"לא קל לי, אך לא הייתי מוותר על שנים אלו למרות הקשיים. כמו שאינני מוותר על אריכות חיים למרות שאחרי גיל 80 המחלות קשות ומקשות, כך אינני רוצה לוותר על החיים הטובים שיש לי עם חנה למרות המחלה. אלו הם החיים – צריך לשלם על הטוב. אין ספק שאני משקיע הרבה, אך יש לי תגמול. אני מרגיש מתוגמל"

אמנון מודע לכך שאשתו והוא ברי מזל במצבם. הזוגיות הנהדרת שלהם במשך למעלה משישים וחמש שנה, החיים בסביבה תומכת בקיבוץ, שניים מילדיהם, המשפחה הקרובה, אף הם בקיבוץ. לא כל המשפחות המתמודדות עם הטיפול בחולה אלצהיימר זוכות לכך. לכן, אין הוא שופט משפחות אחרות על דרכי הטיפול שלהן בחולה. הוא רק פורש את תמונת התמודדותו עם אלץ היימר ומציע וממליץ על הדרכים לחיים טובים עם המחלה כשהדבר מתאפשר.

בארבעת השבועות שקדמו למפגשנו חלה נפילה במצבה של חנה . היא הייתה חצי שעה ללא הכרה ואף על פי כן לא נעתר לבקשת רופא הקיבוץ להעבירה לבי"ח. "לקחתי את האחריות למצבה על עצמי. למרות היכולות הרפואיות שלהם, אני יודע מה היא צריכה, איך לתת לה רוך, חום וביטחון. אני נותן אהבה ופועל מתוך אהבה. שום אחות בבי"ח, גם זו הפועלת מתוך חמלה רבה – אינה תחליף לטיפול שאני מעניק לה בבית". ואמנם חלה השתפרות קלה במצבה. כבר ממלמלת קמעא.

"אבל עתה, בתקופת האפאטיה שלה אני מרגיש שלא רק אהבה מצדי מצויה כאן אלא גם חמלה. כבר היו תקופות של ירידה שהיא התאוששה מהן, התנהגויות קשות שהתרככו והתעדנו, אמירת משפטים לאחר תקופות של היאלמות, ממש בנייה מחדש של תאים במוח שהתנוונו. אני מקווה שגם הפעם תצא מזה."

כשאנו כבר על סף היציאה מביתו עצר אותנו אמנון בחיוך: "באתם ביום טוב. יום שמח עבורי ". הוא הצביע לעבר שולחן בפינת החדר ואמר: "הבוקר קיבלתי לביתי את החבילה הזאת, ספרי החדש "לירי" יצא לאור, בואו קבלו ממני עותק במתנה". שלף עט , הרהר מעט, כתב לנו דברי ברכה וחתם את שמו.

לצערנו, תוך החלפת אימיילים בינינו על הכתבה, הודיעה לנו מזכירתו, יעל, כי חנה אשתו של אמנון נפטרה בלילה, בדיוק שבוע לאחר פגישתנו.

יהא זכרה ברוך, והדברים שנאמרו ונכתבו כאן יהיו לזכרה ולעילוי נשמתה.