ארכיון קטגוריה: כתיבה אישית

הכ(ר) את המומחה

מיכאל אברהם – ויקיפדיה  הפקולטה למדעי הבריאות - הסוף לעיכוב באבחנות?

הרב ד”ר מיכאל אברהם                                    ד”ר סודי נמיר

  פרופ’ יורם יובל יורם יובל – ויקיפדיה

על הומוסקסואליות וכשל המומחיות ( דיון עם מיכאל אברהם)

בתקופה של מגפת הקורונה וסגר, בהחלט היו גם דברים נעימים.

אחד מהם היה, לקבל משלוח ובו טרילוגיה של הרב ד"ר מיכאל אברהם ( מעל 1800 עמודים, במצטבר, בשלושה כרכים עבי כרס) ובהם הצעה מעמיקה לדיון מקיף ויסודי בכל השאלות שמנסרות בחלל עולמו של האדם הדתי המודרני- פילוסופיה, הגות והלכה. הרב אברהם, מחבר פורה, שכבר נהניתי בעבר מספריו, כולל דיון מקיף בפוסט מודרניזם, תרם לנו עכשיו ספרי הגות רחבי יריעה, וכשאני אסיים אותם ( מתישהו…) אני מתכוון לעשות סיום מסכת של ממש.

גילוי נאות- הייתה לי גם קורת רוח אישית מסוימת מהעניין, מכיוון שבפרק על הומוסקסואליות הייתה בינינו החלפת דעות, בתיווכה של עורכת הטרילוגיה המופלאה, ד"ר חיותה דויטש, ואני הקטן אפילו מוזכר ומצוטט במפורש בפרק ( טוב, נו, מותר ליטוף קטן לאגו

וכעת הייתי רוצה להתייחס לדיון בכרך על ההלכה ( "מהלכים בין העומדים"), חלק עשירי, פרק 28 – "יחסי הרב ואיש המקצוע- הלכה ועובדות". הרב אברהם דן שם באריכות בהבחנה החדה שלו שבין ערכים לעובדות ומביא כאחד ממקרי המבחן את ההומוסקסואליות ואת התקרית עם ד"ר סודי נמיר, שהורחק מהוועדה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, עקב התבטאות שנטייה הומוסקסואלית היא סטייה. בסוף הפרק מוזכר גם דיון מול הפסיכיאטר פרופ” יורם יובל , מעל דפי מוסף “שבת” של “מקור ראשון”

ראשית, כמנהג דיון בית מדרשי מהוגן, אציג את תפיסתו של הרב אברהם, בתפילה שלא תצא טעות תחת ידי:

  1. יש להבחין הבחנה חדה בין עובדות לערכים
  2. האמירה שהומוסקסואליות היא סטייה- היא אמירה ערכית ולא מדעית. מדע מטבעו הוא מתאר, אין בו סטיות ונורמות
  3. אמירה ש"מדע הוכיח שהומוסקסואליות אינה סטייה" פשוט אינה נכונה. מדע אינו יכול להוכיח או להפריך כזה דבר
  4. לכן, ההתנפלות על ד"ר סודי נמיר הייתה בגדר סתימת פיות, וכך גם ההתנפלות על הרב לוינשיין ורבנים אחרים שהתבטאו ברוח דומה. הדבר מעיד, בין היתר, על הצביעות המוסר הכפול של הקהילה הגאה, שמתגנדרת בליברליות מצד אחד- וסותמת פיות מאידך.
  5. לא שייך לדיון הזה- אבל חשוב לציין שהרב אברהם עצמו לא מחזיק בכל תפיסה הומופובית ומאמין שלפחות ברמה התיאורטית, יש אפשרות לשינוי הלכתי בנושא. מי שרוצה להרחיב בעניין, מוזמן לעיין באותו כרך, חלק 11, פרק 35.

ובכן, לאחר שתיארתי כמיטב יכולתי את הדברים- הריני חולק על כבוד תורתו בכמה היבטים ובפרט לגבי ד"ר סודי נמיר.

  1. אני לא חושב שלתורה ולהלכה יש דעה כזו או אחרת על הומוסקסואליות. יש בהלכה איסור על משכב זכר. כמו שיש איסור על חילול שבת ובעילת נידה. אמירה שתורה רואה בהומוסקסואליות סטייה- היא אנכרוניזם ( שימוש בשפת מושגים של תקופה אחת, כדי לתאר תקופה אחרת)
  2. הפסיכיאטריה המודרנית עברה כברת דרך מעניינת ביחס להומוסקסואליות. בשלהי מאה 19 ותחילת המאה ה-20, הסקסולוג קראפט- אבינג ראה בה מחלה וסטייה, ולשם אישוש הטיעונים שלו, טען שכל ההומוסקסואלים הם מפגרים הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה מוסרית ( דגנרטים). פרויד חלק עליו, וסבר כי הומוסקסואליות מעידה לכל היותר על עיכוב התפתחותי – רגשי. הוא התנגד לרדיפה הפלילית של הומוסקסואלים – אך באותה נשימה גם הסתייג מהתנועה ההומופילית של תקופתו, בראשותו של מגנוס הירשפלד. מספר תלמידי תלמידיו של פרויד התרחקו מתפיסתו של רבם בנושא והתקרבו בחזרה לקראפט- אבינג. הם טענו שכל הומוסקסואל הוא חולה ומופרע וסובל מהפרעות רגשיות קשות שניתן לטל בהן רק בטיפול אנליטי ארוך טווח.
  3. לא מדובר כלל בתפיסה תיאורטית גרידא. לתפיסה זו היו השלכות קשות: להומוסקסואלים גלויים היה אסור לכהן במגוון רב של תפקידים הקשורים באחריות ובטח בעבודה עם ילדים ( וכי איך סוטה שלא יכול לשלוט בעצמו ייקח אחריות?) . לכן, הומוסקסואלים ולסביות לא יכלו לשמש בתור רופאים, מורים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, לכהן בכל תפקיד ציבורי משמעותי ( מחשש לביזוי התפקיד) וכמובן, לא לשרת בצבא או ארגוני הביון , בטח לא בתפקידי קצונה ופיקוד ( הרי ניתן יהיה לסחוט אותם). אמנם, בפועל בכל התקופה הזו הומוסקסואלים ולסביות אכן שימשו בכל התפקידים האלו– אבל הם נאלצו להסתיר את נטייתם המינית, לחיות בארון, בפחד בבושה ובהסתרה. אגב, צחוקים והכול, האיסור של שירותם הצבאי של הומוסקסואלים בצבא ארה"ב ולסביות גלויים בוטל רשמית רק ב-2011, בפקודתו האישית של הנשיא אובמה. אם כן, ברור שהגדרתה של הנטייה המינית ההומוסקסואלית כסטייה ( מחלה) לא הייתה עמדה תיאורטית בעלמא- אלא כלי יעיל לדיכוי חברתי. ניתן להקביל זאת לאבחון של סכיזופרניה אצל מתנגדי המשטר בשנות ה-70 של המאה שעברה בברית המועצות.
  4. באופן תיאורטי, כל אותם פסיכיאטרים היו יכולים להסתפק באמירה "אנו מאמינים שהומוסקסואליות היא סטייה, אבל הומוסקסואלים הם אנשים רגילים לגמרי שיכולים לתפקד ככל אדם". תיאורטית- כן, בפועל- הם התעקשו שלא כך הדבר. כי אם יש סטייה אבל היא לא באה לידי ביטוי בשום פן מעשי- אז למאי נפקא מינא למעשה? לכן הם טענו שכל ההומוסקסואלים והלסביות סובלים מהפרעות נפשיות קשות. ולכן, כמובן, גם הצדיקו את אפלייתם התעסוקתית. לכן- אין זה פלא כלל שפעילים גאים ראו בביטול הגדרתה של הומוסקסואליות כסטייה את אחד הדגלים החשובים של מאבקם. ואכן- בתחילה הדבר קרה בארגון פסיכיאטרי של ארה"ב ב- 1973 ואחריו באו כל הארגונים האחרים, עד לארגון הבריאות העולמי ב- 1990
  5. אבל איך כל זה קשור ליהדות, רבנים וישראל 2020? הקשר הוא פשוט. כשחבריי ואני, הומואים ולסביות דתיים, התחילו לצאת מהארון ולדרוש מהרבנים מענה, הם גילו לפתע שאין להם מענה משמעותי להציע לנו. לחלקם היה את האומץ ואת היושר האינטלקטואלי הנדרש להודות בכך. אבל לרבים אחרים לא היו כל הנ"ל. אי לכך ובהתאם לזאת, הם החליטו שהמענה היחיד התקף והנכון לבעיית ההומואים והלסביות הדתיים- זה טיפולי המרה ( כפי שאכן הכריזו במסמך המבזה "הצהרת התורה" רוב המנהיגים החשובים של האורתודוקסיה הלא- ליברלית בשנת 2011). וגם פה, היה ניתן להכריז שהגדרת המחלה לחוד והטיפול לחוד. אבל הרבנים- כולל הרב לוינשטיין- בחרו בטקטיקה אחרת. הטיעון הולך בערך בצורה הבאה: הומוסקסואליות היא סטייה והתורה מזהירה מפניה כפי שהיא תמיד מזהירה מפני סטיות חולניות, בבחינת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". הומוסקסואליות הוצאה מקטלוג האבחון הפסיכיאטרי עקב לחץ של ארגונים גאים, המכונה לשם קיצור "טרור להטב"י". פסיכולוגים אצילי נפש, שהמשיכו להאמין שזו סטייה ושהיא ניתנת לריפוי ( עוד כשל, אבל עליו אולי בפעם אחרת), ממשיכים לטפל בנושא בהצלחה מרובה. כאן אגב, חלק מההומופובים , והרב לוינשטיין ביניהם, מתחילים לסתור את עצמם- חלקם טוענים שכבר היום יש טיפול מצוין לשינוי נטייה מינית- וחלקם טוענים שטיפול כזה עדיין איננו- בגלל הלחץ של ה"טרור הלהט"בי", שאינו מאפשר לפרסם מחקרים בנושא ( הבל מוחלט…אבל גם על זה בפעם אחרת). וגם בשנת 2020, רבנים, כולל הרב צבי טאו והרב דרור אריה, בעבר לא רחוק ראש מפלגת "נעם", עדיין מתעקשים להציג את הומוסקסואליות לא רק כאיסור תורה, אלא כסטייה שמעוררת גועל וחלחלה ומתלווה להפרעות רגשיות חמורות ( זאת גם כשהם מפרסמים את טיפולי ההמרה, שהם מסרבים לקרוא להם כך…אבל גם על זה בפעם אחרת)
  6. נחזור לשנת 2015 ולד"ר סודי נמיר. הוא התבטא בפורום רפואי סגור ברשת שהומוסקסואליות היא סטייה. לאחר מכן, הוא חזר על זה מספר פעמים וסירב בתוקף להתנצל. ההבנה הפשוטה והמצויה של דבריו בעיניי יכולה להיות רק אחת- עידוד להחזרת הסטיגמה ויחסי הנידוי החברתי כלפי הומואים ולסביות וגם עידוד לאפליה תעסוקתית בפועל. קשה לי להבין בצורה אחרת את דבריו של ד"ר נמיר : "אני רוצה שהם יחזרו קצת לארון". הוא בקלות היה יכול להתבטא אחרת ולומר- שמבחינתו הומואים ולסביות הם אנשים בריאים לגמרי וראויים לשוויון מכל בחינה אפשרית, כולל ההכרה בזוגיות ובהורות- ולצדם, יש לסייע בכלים של פסיכותרפיה מודרנית לאלו מהם שמתקשים עקב הקונפליקט בין נטייתם המינית לזהותם הדתית ( תפיסה בהחלט מפותחת וקיימת בקרב אנשי טיפול נוצריים בארה"ב) . הוא בחר שלא לעשות זאת וגם לא להתנצל על דבריו, כאמור
  7. ד"ר נמיר התעקש על כך שאמר את דעתו האישית. לא כך בחרו להבין אותו ולפרש את דבריו רבני ישראל. הם פרסמו גילוי דעת שבו הם לקו בכשל המומחיות, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות ואפילו היפוכן! במכתב התמיכה שלהם נכתב " הרופא היקר ד"ר סודי נמיר נ"י  הביע עמדה מקצועית בנושא זה, האומרת שגם אנשי בעלי "נטייה הפוכה" יכולים להתגבר על כך ולהקים משפחה נורמטיבית"- בעוד שד"ר נמיר מעולם לא אמר זאת ולמעשה, אמר את ההיפך: כשהוא נשאל בראיון האם לדעתו ניתן לשנות את הנטייה המינית, הוא אמר שלא למד את הנושא ומעדיף שלא להתבטא בנושא שאינו "גרוס בו היטב".
  8. אני אישית חושב שהרחקתו של ד"ר נמיר ממועצת האתיקה של ההסתדרות הרפואית לאור ההתבטאות שלו וסירוב עקבי להתנצל עליה הייתה נכונה וראויה ( לעומת זאת, אם חלילה הייתה דרישה לשלול ממנו את האפשרות לעסוק ברפואה- הייתי הראשון להקים קול זעקה!) הייתי אומר זאת על כל איש מקצוע שהתבטא בצורה סטיגמטית ולא ראויה על כל קבוצה באוכלוסייה ( דתיים, מתנחלים, אתיופים, ערבים וכו). אני מוכן לשמוע דעות אחרות ולנסות להשתכנע מהן . ברם, אני מאמין שמי שתקף את הקהילה הגאה ואת אנשי ההסתדרות הרפואית ( מהצד הדתי- חרדלי של המפה) התנהג כאן בחוסר תום לב וחוסר יושרה. למיטב ידיעתי, מלבד עבודתו כרופא ד"ר נמיר הוא גם מוהל. איני יודע אם הוא גובה שכר על קיום מצווה חשובה זו, ואם כן- מהו הנתח של הכנסות אלו בין כלל הכנסותיו. אבל דמיינו בעיני רוחכם לרגע- את המציאות שבה ד"ר נמיר יוצא מהארון ומכריז קבל עם עצמו כהומוסקסואל. כמה מבין מגיניו בחירוף נפש היו ממשיכים להזדקק לשירותיו כמוהל? האם הוא היה עדיין נשאר, בעיניי אותם רבנים, "הרופא היקר ד"ר סודי נמיר, נ"י" ? כמה מהם היו מוכנים אפילו לגדוע את מטה לחמו ? על כגון זה נאמר " טול מוסר כפול מבין עיניך"
  9. לסיכום, נעשה סדר:

– הגדרת הומוסקסואליות כ"סטייה" אינה בגדר טענה בעלמא, ויש לה השלכות מעשיות, על שלומם ובריאותם של הומואים ולסביות, וכמו כן כל תעסוקתם

– לכן, ברור שכל חברי הקהילה הגאה יילחמו נגד כל מי שמשמיע את הטענה הזו וייראו בו מבקש נפשם

– אדם דתי או דמות רבנית שחושבים שלאיסור של משכב זכר ניתן לקרוא "סטייה" לוקים בערבוב מושגים מתחומים לא קשורים. זה מסיט את הדיון

– הגדרתה של הומוסקסואליות כסטייה או לא, אינה קשורה בשום דרך ליכולת לפתח פרקטיקה טיפולית שיכולה לסייע בשינוי נטייה מינית או למצער להסתגלות הטרוסקסואלית תפקודית מעט יותר מוצלחת. לשם כך, נדרשת עבודה רבה בטיפול ובמחקר, ולא הדבקת סטיגמות. גם בשנת 2020 יש לא מעט אנשים בעולם, שחווים קונפליקט בין נטייתם המינית וזהותם הדתית, ויציאה מהארון אינה אופציה מבחינתם. טיפול כזה יכול להיות לעזר רב לאנשים כאלו

ודבר אחרון. נכון, שגם בצד הטיפולי הליברלי קיים כשל המומחיות. הוא בא לידי ביטוי, למשל, בדבריו המלאים ברצון טוב של פרופ" יורם יובל על ההומואים הדתיים. הוא מאמין באמונה כנה שאם הוא רק יסביר לרבנים שאנחנו באמת לא חולים ולא סוטים ולא יכולים להשתנות- הם יקבלו אותנו בזרועות פתוחות ועם דמעה בזווית העין. פרופ" יובל היקר, צר לי מאד אבל זה לא עובד ככה. יצרנו את הקהילה הדתית הגאה, אנחנו יוצאים מהארון ומקדמים את המודעות ואת הקבלה, באירועי "פסח שני" מדי שנה, אנו פוגשים עוד ועוד אנשים כדי שישמעו את הסיפור האישי שלנו. זאת הדרך שלנו להתקבל. מי שמקשיב לך- זה הרבנים שכבר מראש רוצים להקשיב לך. כי מי שלא מקשיב- תמיד יש לו את ד"ר נמיר. זו אולי ההגדרה החדשה לכשל המומחיות- אמונה שאם

סיפור מותו ותחייתו של יונתן לנגר

על הסרט "יונתן אגסי הציל את חיי", תומר וברק היימן, 2018

תוצאת תמונה עבור יונתן אגסי הציל את חיי

התלבטתי ארוכות האם לכתוב על הסרט "יונתן אגסי הציל את חיי".

משהו בי אפילו לא רוצה שאנשים יידעו שצפיתי בו.

אבל משהו אחר בו ממשיך להטריד ולהציק, כמעט שבוע אחרי הצפייה. נראה שמשהו שהטריד את הדמות עבר לבמאי – ומשם לקהל. אז אנסה לגעת במשהו הזה. אין לראות בדברים שבהמשך ביקורת קולנועית, אלא צרור של רשמים מאד אישיים. שעם זאת, ייתכן שיש לציבור עניין בהם.

אגיד מהתחלה- הסרט קשה מאד לצפייה, גם למי שחושב שהוא מורגל בתכנים קשים. גם לי, שעוסק בטיפול בעשור האחרון ושמכיר היטב את הקהילה הגאה, כולל הצדדים הפחות פוטוגניים שלה- ברגעים מסוימים היה צורך להוריד את העיניים מהמסך. ולכן, גם לחובבים מושבעים של יצירת האחים היימן ( ואני בהחלט אחד מהם ) – תחשבו פעמיים ושלוש, לפני שאתם מאתגרים את הליברליות ואת סף ההכלה של עצמכם ברמה כל כך גבוהה. הוזהרתם, ומעכשיו האחריות היא עליכם.

דווקא לאור הנ"ל ומתוך הנחה שחלק מקוראי הביקורת לא ייראו את הסרט – ספוילר. יונתן אגסי הוא שם במה של יונתן לנגר- שהיה במשך שנים אחדות לכוכב העולמי הבלתי מעורער של הפורנו הגאה ומושא הפנטזיות של רבבות גברים ברחבי העולם. הסרט עוקב אחרי חייו הסוערים, הזוהר והכאב שמאחורי זה, ההתרסקות הקשה- והחזרה לארץ.

אולי אתחיל דווקא מחיבור לסרט אחר מבית היוצר של האחים היימן, שכתבתי עליו בעבר בהתרגשות גדולה- "מי יאהב אותי עכשיו". הסרט מתאר מפגש בין סער מעוז, גיי נשא HIV, למשפחתו הדתית מקיבוץ טירת צבי, לאחר שנים רבות של נתק. אין בסרט שום דבר נועז או מזעזע ברמה ויזואלית. זהו סיפור אנושי נוגע ללב.

ואחרי שצפיתי בסרט הנוכחי- חזרתי לרגע בלבי לסרט הקודם. נניח לרגע שהמצלמה של תומר היימן הייתה מלווה את סער מעוז בתקופת יציאה מהארון שלו. אנחנו הצופים שותקים בנימוס, אבל כולנו יודעים איך נדבקים ב-hiv. מה היה אם היינו נכנסים לתקופה בחייו של סער שהייתה מלווה בכאב על גילוי נטייתו המינית, כאב על דחיית המשפחה, כאב על הקונפליקט הדתי – ואיבוד הדעת והרס עצמי שבאו כתוצאה מכך ? כמה היינו מסוגלים להכיל את זה? האם האמפתיה שלנו לסער הייתה נפגעת?

אני מהרהר בקול רם, בין היתר כי אני קולט כמה קל יהיה לצופה בסרט "יונתן אגסי הציל את חיי" להפיק ממנו מסרים הומופוביים, על חיי ההוללות והפריצות של הקהילה הגאה. כמה קל יהיה לסובב את הכול לכיוון מוסרני – טהרני שמדבר בכאב מעושה על תהומות של הפקרות שקיימים בחלקים מסוימים של קהילה זו . וכמה כולנו נוטים לעקוף את הצדדים האלו בשתיקה מנומסת.

אבל הצד הזה קיים. בקהילה הגאה וגם בי באופן אישי. לכן צפיתי בסרט מתחילתו ועד סופו. הצד הזה לא סתם קיים, אלא מוקצן בסרט עד קצה גבול היכולת. בשלב מסוים מתברר, באופן צפוי למדי, שמלבד החיים ככוכב פורנו, אגסי עוסק במקביל גם בליווי. הדיבור הגלוי על זה מביך גם אותו, לפחות מול אחותו. וגם כשהוא מראה לאימא שלו את החלקים מסרטי הפורנו בהם הוא השתתף, הוא עוצר אותם לפני שהם מגיעים "לדבר עצמו". כי קשה, באמת קשה, לראות את כל החלקים האלה. גם ליונתן אגסי עצמו.

אגב, יונתן אגסי. סוד שמו של הסרט נחשף די בהתחלה, כשהוא מספר על כך ששם משפחתו המקורי הוא לנגר, והשם אגסי הוא מעין "שם במה". אבל זהו בעצם "האני האחר" של יונתן אגסי, הדמות האחרת שלו, שלדבריו "הצילה את חייו" בכל פעם שהיה זקוק לה.

וממה היה צריך להציל את חייו ?

מסתבר שמהרבה דברים. מההשפלות בבית הספר, כלפי הילד העדין והנשי. מהניתוק המוחלט מדמות האב- שמופיע בסרט בדרמטיות, שנים רבות אחרי שעקבותיו נעלמו בברלין. שנים רבות אגסי הצטלם ושלח ד"שים מצולמים לאביו בחו"ל, בלי לקבל תשובה לעולם- והאבא היה עבורו, "האור הדולק של המצלמה".

אז איך מתגברים על הניתוק והניכור ? איך מגנים על הילד הקטן והעדין ?

למשל, מנסים להעלים אותו. מקימים סביבו מעטפת של גבר גדול ומזוקן, מנופח משרירים, סטירואידים וסמים ,מקועקע מכף רגל ועד ראש ומנוקב פירסינגים. הופכים את הגבר הזה לנחשק האולטימטיבי, שדמותו מופצת במאות אתרים ואלפי דיסקים. הופכים אותו לפנטזיית הדגל שמספקת את כל הצרכים והגחמות. וכרגע האבא, שהפך לאור האדום במצלמה, רוצה אותו כל הזמן וצריך אותו כל הזמן. וגם הרבה אנשים מציאותיים, מתחילים לרצות את דמותו של יונתן אגסי, וגם מוכנים לשלם לו בהתאם. וזה מאד מעורר ומגניב, בתקופה מסוימת.

כמובן, שתמיד קיים גם יונתן אגסי אחר. הוא הילד הטוב שאוהב את האוכל הביתי שאימא מכינה לו במטבח של הדירה בחולון. ששולח את הכסף שהוא מרוויח מלשמש פנטזיה אליה- כי היא בקושי גומרת את החודש. שמנסה להסביר לאחותו, בצורה לא משכנעת, שליווי אינו זנות. ובעיקר- שנשאר עדיין ילד עדין, שנשבר ובוכה מעלבון, שנזכר איך רצה להתלבש כמו ילדה קטנה עם שיער יפה ועדיין כואב את האבא שלא היה שם ואת הילדות שנגזלה בגיל צעיר.

מטבע הדברים, עם הפרסום והתהילה באים גם שוברי תשלום. בשלב מסוים, בעלים הסטודיו שאתו אגסי עובד, מתחיל לדרוש ממנו לעשות דברים שמסכנים את בריאותו ומרסקים אותו מנטלית. ובשלב מסוים, כשהוא לא מסוגל לספק את הסחורה- הוא נשלח הביתה. לאימא בחולון. ועדיין, לקוחות רבים בעולם מחכים להגשים את הפנטזיה שלהם עם יונתן אגסי. אבל משם ואילך, הוא מתחיל יותר ויותר לפגוש את יונתן אגסי הישן. הפצעים של ילדות עדיין ישנם. האבא הנטש עדיין חסר. וזה ממש לא מקרי שאגסי נוחת בברלין- עיר מגוריו של אביו, עם משפחתו החדשה. והסיפור המשפחתי ממשיך ונפרש למלוא האורך ובמלוא הכאב. עד לנקודת השבר וחזרה לחולון. נראה שאפשר לעצור את הספוילר כאן.

הדברים נכתבים בחודש אלול ואווירת התשובה מרחפת באוויר שלי, כיהודי. אני נזכר במה ששמעתי פעם מהמורה הגדול למחשבת ישראל, פרופ' אבי רביצקי, על ההבדל בין תפיסת התשובה האשכנזית לזו הספרדית. אצל האשכנזים, תשובה כללה פעמים רבות טכניקות סגפנות קיצוניות למדי, כמו המון צומות, גלגולי שלג וגם הלקאה עצמית מסוגים שונים. לעומת זאת, דרך התשובה הספרדית הייתה קלה יותר- ובו זמנית גם תובענית יותר. היא לא דרשה הלקאת הגוף הפיזי, אלא שינוי רוחני. נכון, שהאדם החוטא היה צריך למות בחטאו- אבל התשובה הופכת אותו לאדם חדש. הוא, בשונה מהקודם, ראוי להיכתב לחיים טובים בשנה החדשה. כנראה שאלו הם שני הדרכים- להכאיב לעצמנו עד אינסוף- או למות ולהיוולד מחדש מבחינה רוחנית, כבני אדם חדשים. וזה מה שיונתן אגסי עושה- לקראת הסוף, הוא משיל , בכאב גדול, את יונתן אגסי הישן, ומתחיל להיוולד מחדש. בגלל זה הסרט עם יונתן אגסי הוא כל כך חשוב. כי הוא מציג לנו, בצורה מאד מוקצנת ובוטה, את החלקים שקיימים בכל הומוסקסואל ויתרה מזאת- בכל גבר ( גם בי ). ולמרות שמבחינת התפאורה החיצונית, סיפור חיי האישי שונה מאד מהסיפור של יונתן אגסי, הכאב הפנימי הוא מאד דומה. כאב, ששנים ארוכות של חיי לא ידעתי להתמודד אתו. כאב, שהתמודדות שגויה אתו גבתה ממני מחירים כבדים. ומאידך- בתקופה ההיא לא היו לי כלים אחרים להתמודדות. ולכן, כשהחלטתי, לאט ובהדרגה, להתחיל ולגעת בכאב שלי- היה בי חלק מסוים שמת. והתאבלתי עליו, כמו שמתאבלים על פנטזיה וכמו שיונתן אגסי התאבל על האני האחר שלו, שכבר לא יהיה שם כדי להגן עליו. ליונתן לפחות הייתה אימא שעמדה לצדו במשך כל הדרך- אחרת, הכול היה יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע . מה יכול להיות יותר גרוע, כשאין תמיכה מההורים בתקופה קריטית?- תשאלו את סער מעוז.

אני מדמיין את עצמי יושב מול הדמות של יונתן אגסי. מה אני רוצה לומר לו ? קודם כל, הייתי רוצה להגיד לו תודה על הכנות העצומה שלו והנכונות להיפתח כל כך ולחשוף קבל עם ועולם את החלקים הכי פצועים וכואבים שלו. ותודה גדולה על התזכורת, שלגעת בכאב הפנימי מאד קשה- אבל הניסיון להשתיק ולהקהות אותו עם כאב חיצוני, לאורך זמן הורס ופוצע אפילו עוד יותר.

מה עוד אני רוצה להגיד ליונתן אגסי? אני רוצה לאחל לו לחבק חזק ובאהבה את הילד העדין עם השיער הנשי. לאחל לו להכיל את הכאב שלו ולא לזמן לחייו כאב נוסף. לאחל לו לאהוב את עצמו ואת החיים ולשחרר את האנשים הקרובים אליו להיות כפי שהם. ובעיקר … למצוא עם הזמן את הכוח להיפתח לאהבה. כי באמת כואב לחשוב על אדם שחווה בחייו כל כך הרבה סקס- וכל כך קצת אהבה. כמובן, חוץ מהאהבה של אימא.

אז תודה ליונתן אגסי. תודה לתומר וברק היימן על החוויה המטלטלת והקשה. ואם החלטתם בכל זאת שאתם רוצים לראות את הסרט- תנסו להתחבר למסר של תקווה. שצומחת גם בתהומות העמוקים ביותר של ההרס. גם בחדרים האפלים ביותר של הכאב. ההרס העצמי אינו גזירת הגורל. הכאב כואב מאד- אבל לא נמשך לנצח. האהבה של אימא בסוף חזקה יותר. לבסוף, האהבה מנצחת את הכאב, והחיים – את המוות.

מכתב לסבא

סבא

אמנם לימדתי אותי לקרוא לפני גיל שש, אבל לכתוב למדתי אחרי שכבר הלכת לעולמך. מדינת ישראל חוגגת עוד מעט את יום הולדתה ה- 70. ולכבוד זה, חשבתי לכתוב לך ולספר לך כמה דברים.

היום, גופך טמון באדמת הגלות ונשמתך- בעולם האמת. מעולם לא הייתה בישראל, אך היית מאד קשור אליה. האזנת בסתר לשידורי "קול ישראל" שאז ניסו להשתיק אותם. וכשאחותך הייתה באה לבקר אצלנו היא הייתה שואלת אותך : "מוטל, מה המצב אצל היהודים"? והיית עונה לה : "חי'לה, המצב אצל היהודים לא טוב".

אז סבא, הלכת מ אתנו ב- 1982, עכשיו 2018, מדינת ישראל היא בת 70 והמצב אצל היהודים הוא טוב. לא סתם טוב- מצוין. למרות בריאותך, שהייתה רופפת מאד, הארכת חיים עד גיל שמונים ונחשבת אז לאדם שנפטר בגיל קשיש מאד. אז תדע לך, שהיום בישראל זהו הגיל הממוצע עבור גבר. וסבתא ריסה חיה אתנו כאן עד גיל 96. אגב, אם היית מגיע לכאן, היו מטפלים בך כאן מעולה. בעיר שאנו גרים בה, פתח תקווה, יש את בית החולים הטוב ביותר במזרח התיכון, ביילינסון ויש עוד אחד. אמבולנס היה מוזעק אלינו הביתה לעתים קרובות והיית נוהג להתלוצץ על זה רוב הרופאים בטיפול נמרץ במינסק הם יהודים. אז עכשיו רובם נמצאים כאן בארץ- וגם ילדיהם, שכבר למדו כאן רפואה. ואם ברוסיה היית יכול להסתדר עם הרופאים ביידיש- בארץ היית מסתדר עם רובם ברוסית. הם טיפלו יפה מאד בסבתא והיא נפטרה בשיבה מאד טובה. גם אם בסוף היא כבר לא זכרה מי אנחנו- תמיד זכרנו מי היא וביקרנו אותה כל הזמן. ומדינת ישראל, שסבתא לא עבדה בה יום אחד, שילמה לה פנסיה וזה הספיק לה כדי להזדקן בכבוד.

סבא, היהודים כאן עושים צבא. ברוסיה של אז ושל היום, כל מי שיכול לחמוק משירות צבאי, עושה זאת. כאן, הרוב המוחלט מתעקש לשרת ולתרום, גם אם זה מסוכן. יגאל, נכדך הבכור, עשה כאן שירות קרבי אבל מקוצר, אני עשיתי שירות עורפי אבל מלא, והרבה זמן מילואים- שנים כטבח ובשנים האחרונות בתור קב"ן, שזה פסיכולוג צבאי. ואני אגלה לך, סבא, את מה שרוב הישראלים אפילו לא יודעים- רוב החיילים בצבא בישראל באים לפסיכולוג לא כדי להשתחרר מהצבא, אלא כדי להמשיך לשרת, גם אם קשה להם מבחינה נפשית. ועכשיו הנין הבכור שלך גם משרת בשירות קרבי והוא חייל מצטיין. אתה יכול להיות גאה בו. ובכולנו.

סבא, שלא תחשוב שהצבא זה עיקר החיים כאן- זה חלק קטן בסך הכול. החיים זה עבודה ומשפחה. וכל המשפחה שלנו כאן חיה ברמת חיים טובה ועושה עבודה טובה. אני זוכר איך לימדת תמיד אותי ואת יגאל להיות ישרים וטובים ולא לשקר. מה שלא ידענו אז ואימא סיפרה לנו אחר כך, זה שכל השנים סבלת מאד מהשחיתות וחוסר הצדק של השלטון הסובייטי. כי זה כל כך התנגש עם כל מערכת הערכים שלך. אז תדע לך, שכאן בארץ יש חוק ויש סדר ויש צדק. דוגמה פשוטה- היו כאן ראש הממשלה וגם נשיא שישבו בבית סוהר. אתה בטח מתבייש בכלל בזה שיהודים מסוגלים לעשות מעשים כאלה. אבל יהודים גם הם בני אדם וגם להם יש יצר הרע. מה שכן, מדינת ישראל לא נשאה להם פנים, הם באו בפני בית משפט כאחד האדם וזה דן אותם לכף חובה- ולא עזרו להם כל עורכי הדין הטובים ביותר. כי יש בארץ חוק וסדר וצדק. לוקח לצדק זמן להתגלות- אבל אנחנו יודעים לחכות הרי. אנחנו יהודים.

סבא, יש כאן בארץ כל מיני יהודים. מהכי אדוקים ועד הכי כופרים, עם כל מה שבאמצע. אבל האמת היא שהרוב הם אנשים שדי דומים לך כפי שאני זוכר אותך. הם אנשים טובים, שעובדים קשה, מחוברים למסורת, משפחה עבורם זה העיקר והמצווה העיקרית שלהם היא להיות "מענטש"- בן אדם. יגאל ואני עובדים קשה והרבה. הוא בתחום שצריך בעיקר ידיים- ואני בתחום שצריך בעיקר ראש. אבל שנינו טובים מאד במה שאנחנו עושים, שנינו אוהבים את מה שאנחנו עושים ושנינו עושים טוב לסביבה שלנו. וגם תמיד שומרים על הקשר. בכלל, המשפחה שלנו נותרה מגובשת מאד , למרות שהיו כל מיני קשיים וטלטלות. אתה יכול להיות גאה בנו.

אנחנו היינו רק שני נכדים שלך. אני אומר לפעמים לחברים הישראלים- "היינו שני ילדים בבית. משפחה רוסית גדולה". ואהבת אותנו מאד. אז בטח תשמח לשמוע שיש לך ארבעה נינים ! ההבדל ביניהם גדול – והקשר ביניהם מצוין. הם נפלאים ומקסימים ושובבים וחמודים- כל אחד בדרכו. תשמור עליהם מלמעלה – וגם עלינו.

סבא, אומר לך בכנות. אתה כעת בעולם של מעלה ואתה יודע על הנטייה המינית שלי. אני בטוח לחלוטין שאתה מקבל אותי לגמרי כמו שאני- תמיד אהבת אותי כל כך והייתי הנכד האהוב והקטן. בכלל, אתה הרי כעת בעולם האמת ויודע שאין בנטייה המינית האחרת משהו רע. וגם זה משהו שהיה לי חשוב לספר לך- למרות שהיו תקופות שהיה לי מאד קשה, בסוף החלטתי לצאת מהארון, להישאר יהודי, להישאר בן אדם טוב ולהיטיב עם הסביבה כמה שאני יכול. וברוך השם, בשנת 2018 זה בהחלט אפשרי בישראל. ואפילו עשיתי ואני ממשיך לעשות דברים כדי שלאלו שבאים אחרי יהיה קל יותר והם יחיו בחברה פתוחה ומקבלת יותר. אני מאמין שאני אשאיר אחריי עולם יותר טוב. ומאמין שאתה גאה בי היום.

סבא, אני אומר לך בכנות, אני גם רוצה להביא לך נינים. ואני אעשה את זה. היום בישראל זה אפשרי, גם לגבר שחי בזוגיות עם גבר אחר. קשה, מסובך, מורכב- אבל אפשרי. לפעמים כשאני חושב על כל הקשיים שמצפים לי בדרך וגם על הגיל שלי- אני מתעודד גם מהעובדה שגם אתה הפכת לאבא בגיל 44. סבתא סיפרה לי איך זה היה. היה לכם תינוק שמת משחפת, ואז סבתא הפילה פעמיים ולא רצתה להיכנס להיריון שוב. הצלחת לשכנע אותה לנסות פעם אחת אחרונה. ובשנת 1946, אחרי המלחמה הנוראה- נולדה לך בת יחידה. שחגגה בשבוע שעבר את יום הולדתה ה – 72. אימא שלי. ובגלל זה- כולנו פה. אגב- גם יגאל הפך לאב בפעם השלישית והרביעית אחרי גיל ארבעים. כך שיש לי לקחת דוגמה גם ממך וגם ממנו.

סבא, אני רוצה להגיד לך תודה .על זה שלמרות כל הקושי וכל המאמצים וכל התלאות שהיו מנת חלקך, לא ויתרת והמשכת את החוט של החיים היהודיים. לא ויתרת על הדור הבא. גידלת את הבת שלך באהבה- וכך גם היא ואבא גידלו אותנו. והיום- הנינים שלך גדלים במקום אחר. שבמקום שבו לא רודפים יהודים ולא מדכאים הומואים וכל אחד יכול להגיע למה שהוא שואף. לא קל. אבל אפשרי.

אז סבא, תודה לך על הכול. מדינת ישראל תהיה בת שבעים עוד מעט ומחכות לנו עוד הפתעות רבות. כשאתה היית בן שבעים, הייתי בן שנתיים ואי אפשרי היה לדעת מה ייצא ממני. והיום, כעבור ארבעים שנה, אני בעיצומם של החיים. חיים כיהודי חופשי במדינת ישראל הריבונית. אז סבא, הכול בסדר. המצב טוב אצל היהודים. תמסור ד"ש לסבתא ולכל מי שאתה פוגש שם. אנחנו נתראה, אבל לא בקרוב. כי אנחנו עוד צעירים והמדינה היא רק בת שבעים ויש כאן עוד הרבה עבודה. ואם אנחנו לא נעשה אותה, מי יעשה ?

אז זהו, אנחנו לוקחים קצת חופש מהעבודה והולכים לחגוג שבעים למדינה. מזל טוב !

נכדך הצעיר- ויטליק ( זאב )

התמכרות- המתכון

oppositeAddiction_trauma

 

 

 

את הרעיון לרשימה הזו קיבלתי מרוברט וייס- מומחה חשוב בתחום ההתמכרויות וספציפית התמכרות למין. אך ראיתי שיש הרבה מה להוסיף- לכן אבקש לשתף אתכם בגרסה המורחבת משל עצמי.

ובכן, קיים מתכון בדוק לייצר התמכרות. כמו כל המתכונים, גם בו ישנן וריאציות שונות שמייצרות מגוון יחסי של המוצרים הסופיים- אבל הכול מבוסס על מתכון בסיסי עם רכיבים קבועים- שכל אחד "משכלל " אותו על פי ראות עיניו ובהתאם לרכיבים הנגישים.

אז איך מכינים התמכרות ?

הרכיבים:

– תינוק אחד, זכר או נקבה

– הורה אחד או יותר אלים, מזניח או מתעלם מהצרכים הרגשיים. לא חובה הורה מכור בעצמו

– אלימות או הזנחה מצד ההורה

– טראומה- מצד ההורים, האחים, החברים או אירועי החיים ( השפלה, חרם בבית ספר, פיגוע, אלימות כלפי האחים, גירושין )

– רגישות יתר ( רכיב מובנה )

– נטייה להתנתק ולהתבודד

אופן ההכנה:

– מערבבים את הכול במכל גדול ומשרים שם לתקופה. מחכים שנוצר ילד סגור , מנותק, עם דימוי עצמי ירוד

– משחררים את הילד לסביבה לא בטוחה, לא יציבה או לא מתפקדת, שאין לו את כישורי החיים הנדרשים כדי להתמודד אתה

– מחזקים אצל הילד את רגשי הבושה והאשמה על חוסר הכישורים שלו ואת הצורך להסתיר את מי שהוא. אפשר גם להתאמץ להראות כלפי חוץ ש"הכול בסדר" ולסגור את כל הבעיות בפנים.

– הילד ימצא בקלות חומר או התנהגות ממכרת ( סמים, אלכוהול, הימורים, פורנו, אכלנות-יתר )

– ממשיכים להתנהל בבושה, אשמה והסתרה עד שההתמכרות מבשילה לגמרי. אפשר לעשות את זה או בחום גבוה ( התפרצויות זעם, צרחות, השפלות, חשדנות בלתי פוסקת) או בקור ( ניתוק רגשי, התעלמות מוחלטת )

הגשה:

– בהגשה ניתן להשתמש בתוספות חמות ( האשמות, זעם, קללות , אלימות) או קרות ( ניתוק, אדישות, חוסר אמון )

– הולך גם מצוין עם סגירות, ניתוק, חוסר רצון להיעזר, בושה ואשמה

– לאוהבי המתכונים המתוחכמים , ניתן להוסיף מגוון רציונליזציות כדי לסבר את האוזן : "כולם מכורים למשהו ( כולם שותים/ מעשנים/ מהמרים/ צופים בפורנו ). אני יכול לשלוט בעצמי ולא צריך עזרה. במצב שלי, כל אחד היה עושה את זה. הייתה לי ילדות קשה והחיים קשים מאד באופן כללי"

ובכן, כפי שאתם רואים, יש לנו כאן מתכון פשוט ונגיש. כל משפחה מסוגלת להכין אותו – והאמונה שניתן לעשות זאת רק בסוג משפחות מסוים היא בלתי מבוססת. זה רק נשמע הרבה עבודה- אבל בעיקר צריך להזניח ולא לעשות דברים.

הכנת ההחלמה היא כבר מתכון הרבה יותר מורכב. נדבר על זה בפעם הבאה.

איפה אתה, מייקל ?

אני מייקל

על הסרט "אני, מייקל"

זאת הייתה שמחה וצהלה

דורשי רעתה של הקהילה הגאה קיבלו סופסוף פיצוי של עוגמת נפש רבת השנים

כבר שנים ארוכות לא היה מישהו מפורסם ש"עזב את אורח החיים ההומוסקסואלי" וראה את האור הנוצרי- סטרייטי הגדול. ההיפך הוא הנכון- בשנת 2011 כדאי היה לשמוח אם שערורייה עם "מרפא הגייז" הבא בתור התפרצה רק פעם השנה ולא יותר.

באווירה כזו, סיפורו של מייקל גלאץ היה כאוויר לנשימה. פעיל מוכר בקהילה הגאה, איש שייסד מגזין גאה, אחד שמתבגרים להט"בים מכל רחבי ארה"ב נשאו אליו את עיניהם וראו בו מודל לחיקוי, אדם שנמצא בזוגיות גאה גלויה ורבת שנים – הודיע על עזיבתו את הומוסקסואליות, על היותה "מעשה שטן" – ומאוחר יותר, אף התחתן. את התהליך שלו גלאץ תאר לא כתהליך טיפולי- אלא כ"לידה מחדש" מבחינה דתית.

ושמחה הכנסייה וצהלו מטפלי ההמרה והקהילה הגאה נבוכה .. עיתונאי גאה, בנואה דניז- לואיס ראיין את גלאץ- וכך עשה גם "הכהן הגדול" של טיפולי ההמרה, ג'וזף ניקולוסי. אך ברור שגם אחרי שהמהומה שככה, דמותו של גלאץ ריתקה אליה אנשים. אחד מהם, במאי ג'אסטין קלי, עשה סרט תחת השם "אני, מייקל" בכיכובו של ג'יימס פרנקו.

צפיתי בסרט לא בלי חששות. למישה, הערכתי שהוא בהכרח יילך לאחד משני כיוונים בעייתיים: או שהוא יצייר את גלאץ כמו המטיפים נוצריים אהבו לצייר אותו- כגיי אומלל ומיוסר שעזב את עולם הגייז האפל והמיוסר וכיום הוא סטרייט נוצרי זורח ומאושר. הכיוון השני, תמונת תשליל של הראשון- יראה את גלאץ כנבל ושקרן, מטורף שהוזה הזיות דתיות ומטיף לשנאה וביטול של הדברים , אותם הוא העלה על הנס רק אתמול.

לשמחתי, הבמאי לא נפל לאף אחת משתי המלכודות. יצא לו סרט שמספר סיפור אנושי מורכב, עם הרבה אמפתיה, ובלי לעשות דמוניזציה לאף אחד. בעידן הפוליטיזציה שלנו, זהו הושג אמנותי לא מבוטל.

על מה חשבתי בעקבות הסרט :

  1. על המורכבות העצומה של הנפש האנושית , על האינטראקציות של אינספור מרכיבים בתוכה ועל כמה קשה לסדר אותן בתבניות. איני אומר שצריך לחיות ללא תבניות, אני רק אומר שסוכן לקדש אותן
  2. חשבתי גם על כך שסרט יכול לעודד דיון בשאלות שאנו מעדיפים לא לדבר עליהן. כשבו דמותו של גלאץ אומר לו שהוא צריך לקחת פסק זמן מהקר שלהם, הוא מזכיר לו גם את העובדה שצירוף "הצלע השלישית" לזוגיות שלהם, עבר, בעצם, מבלי שיח של ממש. זה פשוט קרה , מתוך הנחה ששני הצדדים מעוניינים. זו לא השאלה, האם קשרים פתוחים יכולים או לא יכולים לעבוד בקהילה הגאה. זו השאלה האם זה משהו שאנו בכלל מוכנים לדבר על זה בכנות ומתוך אחריות ?
  3. וחשבתי גם על עוד תזכורת חשובה שמייקל גלאץ שולח לנו. גם אדם שיצא מהארון, זקוק לגישה אל המעבר, לצר הערכי שמארגן את חייו, לחיבור אל הפליאה הגדולה למול מעשי בראשית ולסעד הנפשי מול החרדה גדולה של הקיום. את כל הדברים האלו לא חייבים למצוא בכנסיה, או בבית הכנסת- אבל חשוב לכל הפחות לדבר עליהם וליצור אווירה של שיח פתוח ולגיטימי.
  4. ככלל, אני מאמין שהשיח שהסרט מייצר הוא שיח של קהילת להט"ב חזקה ובוגרת. בשנת 2017, אנו יכולים להכיל שוני ומגוון החלטות ביחס לזהות ויציאה מהארון. את הזהויות האישיות המורכבות. וגם אם מישהו אומר על זהותנו שהיא "מעשה שטן"…כבר לא יחרב עלינו העולם. אולי כדאי שנעמיק ונחקור ונתחבר לאמת הפנימית שלנו, עם כל המורכבות מסביב. ונדבק בה באומץ. בלי לחשוב מה יגידו. כמו מייקל גלאץ. אולי ב- 2017 ניתן פשוט להאזין לסיפור, או לצפות בסרט, מבלי לסווג אותו מייד כעוין או מסייע.