Category Archives: כתיבה אישית

על ד”ר טראנס ומר ג’נדר

סוגיית הטראנסג’נדרים ב”השילוח”

תוצאת תמונה עבור ‪jewish transgender‬‏

 

אני אוהב את כתב העת הישראלי החדש "שילוח" וחושב שהוא מאד חשוב. גילוי נאות- אני גם מיודד אישית עם העורך הראשי יואב שורק ועם עורך משנה צור ארליך. על אחת כמה וכמה, צרם לי מאד פרסומו של המאמר המתורגם "הטראנס של משטר המגדר" בגיליון השלישי. כיוון שמדובר במאמר מתורגם בכתב עת אמריקאי נוצרי והוא אינו מתייחס ישירות לשיח הקיים בישראל, החלטתי שלא להגיב. ברם, כעת התרגום עלה לרשת ואני רואה שמשתפים אותו ברשתות חברתיות. לכן אכתוב מספר מילים התייחסות בקצרה

– ראשית, הערכה כללית: מדובר במאמר גרוע, שטחי וחד צדדי שמקדש מלחמה על טראנסג'נדרים באשר הם ואינו מעוניין כלל לדון בתופעה לעומק ובצורה אנושית. יתרה מזאת, המאמר משתמש פעם אחד פעם בהצגה מגמתית ומקוטעת של הידע המחקרי הקיים על אודות טראנסג'נדרים ובכך קרוב להפוך את עצמו למאמר תעמולה במקום מאמר הגותי או אפילו פולמוסי

– האירועים המוצגים במאמר ביחס לבית ספר שבו התעוררה בעיה של הכלה כלפי ילדה טראנסג'נדרית מוצגים בזווית מאד מסוימת. מצויה ברשת גרסה מפורטת ושונה מאד של האירועים. חשוב לציין שבסופו של דבר הילדה לא המשיכה ללמוד בבית הספר וכיום היא לומדת בבית ספר אחר שאינו מתקשה להכיל את השונות המגדרית שלה. אם בוחרים את הדוגמה של בית הספר "נובה" כדוגמה של טרור להט"בי, הרי שזו דוגמה ממש לא מוצלחת

– במאמר מצוטט מספר פעמים פסיכיאטר פול מק'יו שכופר במלוא הפה בשינוי זהות מגדרית ומכנה אותו "שקר גלוי ובוטה". דעתו זו של מק'יו אפילו אינה דעת מיעוט בקהילה הפסיכיאטרית- היא דעת יחיד ! בזמנו, הוא סגר את התכנית לשינוי מין בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס, בטענה ש"יש לתקן להם את המוח ולא את הגוף" ( we have to fix their minds and not their bodies). מיותר לציין שפרופ מק'יו לא הציג עד היום אפילו מחקר אחד ( !!!) שמציג דרך טיפולית יעילה לגרום לטראנסג'נדרים להפסיק לרצות לשנות את מינם. סקירתו המוזכרת במאמר, שפורסמה במגזין שמרני New Atlantis וכוללת 143 עמודים ( !) אינה מכילה אף מחקר אחד בודד כזה לרפואה. ככלל, מק'יו אינו מתמחה בנושאים של נטייה מינית או זהות מגדרית ולא פרסם אף לא פרסום אקדמאי אחד בנושא. את שני הפרסומים שהוא כתב בנושא ניתן למצוא ברשת- אחד במגזין שבו התפרסם גם המאמר הנוכחי, ירחון נוצרי First Things והשני ב- Wall Street Journal

– המאמר מצטט בצורה מניפולטיבית את המחקר של חוקרת שוודית, שניתן כביכול להבין ממנו שניתוח לשינוי מין מחמיר את מצבם הנפשי של טראנסג'נדרים. היא עצמה אמרה בעבר שזו צורה לא אתית של שימוש בנתונים שלה. בנוסף, רק בשנה שעברה התפרסם המחקר שראה עליה מתמדת ברמת האושר והסיפוק אצל כל מי שעבר הליך של שינוי מין, למרות העובדה שכעת הוא חשוף לאפליה תעסוקתית. בכלל, המאמר אפילו לא טורח להזכיר את העובדה שאיגוד פסיכולוגי אמריקאי, גוף בריאות הנפש הגדול בארה"ב, פרסם לפני שנתיים קווים מנחים לטיפול בטראנסג'נדרים. כמו כן, דעותיו של מומחה חשוב בנושא, פרופ' קנט צוקר מוצגים בצורה מקוטעת. צוקר אכן טוען שכל הילדים שהגיעו אליו לטיפול לפני גיל שש בסופו של דבר לא שינו את מינם כתוצאה מהטיפול אצלו ( ואני מטיל ספק בנתון זה, בהיעדר נתוני מחקר). אך צוקר עצמו מודה שאחרי גיל שש בהרבה מקרים כבר מאוחר וגם ממליץ על טיפול הורמונלי טרום גיל ההתבגרות

– בחברה חופשית מותר לדבר ולדון בכל נושא. מותר ולגיטימי בהחלט להרהר בשאלה האם ועד כמה נכון שהאצבע תהיה קלה על ההדק של טיפולים למניעת התבגרות הורמונלית לקטינים, כאשר 75-90% מהם בוחרים בסופו של דבר שלא לעבור הליך של שינוי מין. אף בין החוקרים ואנשי טיפול המטפלים בקהילת הטראנס קיימים חילוקי דעות בנושא. אך לא ניתן למחוק את זהותם של אנשים טראנסג'נדרים במחי המקלדת ולדון אותם לסבל של חיים תחת זהות מגדרית כפויה שלא תואמת את מכלול החוויה הרגשית שלהם

– לסיום- שמחתי על הופעתו של "השילוח" כעל במה שמרנית דינמית צעירה ו"יוצאת מהקופסה". מאמרים כמו זה של קרסטן מכניסים את כתב העת האיכותי הזה לקופסה חולה מאד. ההצגה של "בני החושך" הטראנסים שזוממים להחריב את החינוך ואת התרבות המערבית מול "בני האור" הנוצרים שמקיימים את יסודות הציוויליזציה רק מזיקה לכולם. בספרו החשוב Far from Tree, בפרק מקיף ויסודי ( כמו יתר פרקי הספר) הדן בשינוי מין, המחבר אנדרו סלומון אומר בהלצה, שהיה טוב לו הטראנסג'נדרים היו לובשים טי-שרט "לך זה לא יקרה". התחושה שהגדרות הבסיסיות ביותר שלנו על עצמנו ( גבר/ אישה) עלולות להתערער, מוציאה מאחדים מאתנו את הרצון לעלות על בריקדות ולגונן. אבל האמת היא שאין על מי או על מה. טראנסג'נדרים הם מיעוט מזערי מכלל האוכלוסייה. לא צפויה כאן כל תנועה המונית. אז בואו, שמרנים יקרים, נתחיל לאט ובהדרגה לשנות את דעתנו בנושא ולאמץ עמדה מורכבת יותר. זה לא קל- אבל קל יותר משינוי מין.

סיפור על אהבה בחושך

אלצהיימר

על ספרו של אמנון שמוש "בוקר טוב, אלץ היימר"

לכל דבר בחיים יש מחיר. ולדברים היקרים ללבנו לפעמים יש מחיר יקר במיוחד. ל"מחצית השלישית של החיים" , כפי שהסופר אמנון שמוש קורא לחציית גיל גבורות, עלול להיות מחיר של "הימחקות הדרגתית" המוכרת תחת שם "דמנציה ".

זה מה שקרה לאשתו חנה. לפני 13 שנה היא אובחנה עם מחלת אלצהיימר ובני הזוג קיבלו החלטה להמשיך בחייהם המשותפים. בשלב מסוים, אמנון שמוש התחיל לתאר את ההתמודדות שלו עם המחלה של אשתו ביומן, שקטעים ממנו פורסמו ב"ידיעות אחרונות" ולאחר מכן הוא פורסם כולו, תחת כותרת "בוקר טוב, אלצ היימר".

משמעותה של הכותרת היא מטפורה שמשמשת מפתח ליומן- ובה שמוש מתאר את המחלה כדמות של איש רע והרסני ששמו הפרטי אלצ ושם משפחתו היימר. זוגיותו של הסופר עם אשתו נהפכה , אם כך, לקשר משולש, כאשר אדון אלצ היימר כל הזמן נוכח ברקע ומרוקן את מוחה של אשתו מהזיכרונות, מהידע ומחוויות המשותפות. מדובר בחוויה מייסרת במיוחד. ידוע שהאדם שהדמנציה קשה עליו ביותר הוא בן/בת זוג של החולה, כמי שרגיל שנים רבות להכיר את בת זוגתו כאישה משכילה ורהוטה ( בזמן כתיבת היומן, שמוש וזוגתו ציינו 62 שנה של חייהם המשותפים !!!). בנוסף, מדובר באישה משכילה ורהוטה במיוחד, כפי שבעלה מעיד עליה. למשל, במשך עשורים רבים היא הייתה רגילה לעיין בקביעות במגזין אינטלקטואלי אנין טעם "ניו יורקר" – וכעת, בהדרגה, היא מאבדת בו עניין. למשעה, איבוד העניין הולך ומתרחב לאטו לכל הדברים האחרים- ואין דרך חזרה.

ואיך בעלה מתמודד עם זה? בגבורה רבה ובתעצומות נפש נדירות לאיש שבעצמו עבר את גיל גבורות כמעט לפני עשור ומתקרב ל- 90, כשהוא הולך ומתעוור. אמנון שמוש מתאר את ההיאחזות העיקשת שלו בסממנים הבסיסיים ביותר של חייהם האינטימיים- במגע, בחיבוק, בנשיקה, במאכלים הטעימים. לאורך כל הספר וכל התיאורים הקשים הוא חוזר ואומר שמדובר בשנים קשות, וכואבות- אבל טובות. במשך תקופת חייהם הארוכה מאד, אמנון וחנה שמוש צברו חשבון חיסכון נאה ביותר- לא רק מבחינה כספית, אלא בעיקר מבחינה אהבה, חוויות משותפות ואינטימיות זוגית. ולכן כעת, כהגיע זמן למשוך מהחשבון הזה ולרוקן אותו- יש הרבה מאד מה למשוך. והחיסכון הזה שומר על הקשר גם בעידנים הקשים ביותר. חנה ממשיכה להיות בבית, בעלה ממשיך לטפל בה ולהשיב לה ללא הרף על שאלות שהיא שואלת אותו שוב ושוב, הילדי מגיעים לבקר, למרות העובדה שהיא אינה מזהה אותם וגם העוזרת מטפלת בה במסירות- למרות היחס מצדה של המטופלת עלול להגיע להשפלות של ממש !

הספר נכתב, בין היתר, במטרה לתת לקוראים תחושת הזדהות ועידוד ולסייע להם בהתמודדות עם מצבים דומים. אך כאן בדיוק ארשה לעצמי הערת הסתייגות. אמנון וחנה שמוש הם מקרה מיוחד, מבחינת רמת ההתפתחות האישית של שני בני הזוג והמשאבים הרבים העומדים לרשותם, חומריים כרוחניים. אדם אחר במצב דומה, בן זוג או צאצא של חולה דמנציה, עלול למצוא את עצמו, יחד עם הידרדרות המחלה, במצב שהופך למעמסה מנטלית בלתי נסבלת. קוצר רוח עלול לצאת על בן הזוג הסובל מהדמנציה ולהוסיף מצוקה על מצוקתו. חשוב שכל מי שמטפל בבן משפחה חולה דמנציה יידע את הגבולות של עצמו ויהיה מוכן לאפשרות שבה הטיפול בבית לא יהיה יותר בגדר אפשרי וחלופה מוסדית תהיה חלופה ראויה, למרות הכאב הכרוך בכך. פעמים רבות, הבחירה בחיים היא בין רע לרע יותר.

אז מהי המסקנה מהספר? האם יצאתי מהקריאה פסימי או אופטימי יותר? מצד אחד, ברור שהספר מתאר חוויה כואבת ובעיקר בלתי הפיכה. הדמנציה לא תיעלם. "הפי אנד" לא צפוי. אמנון שמוש בוחר לעצור את כתיבת היומן כשהוא צופה את ההידרדרות הקריטית וכנראה סופית של חנה. על כל פנים, חלקו של היומן המיועד לקורא מבחוץ, נעצר כאן. במובן מסוים, חנה שמוש עברה את התהליך שעל כולנו לעבור, בצורה מעט יותר קשה או מעט רכה יותר. כולנו, או כל מי שיתמזל מזלו, עתידים להזדקן, תוך אובדן הדרגתי של יכולות פיזיות ומנטאליות. כאמור, זהו המחיר של "המחצית השלישית של החיים". מר אלצ היימר הולך ומרושש את חנה בכל זיכרונותיה, שאיפותיה ותשוקותיה. והוא לא עוצר עד שהוא מרוקן את כל האוצר. מאידך, הוא לא מצליח לזרוע ייאוש. בשנה שעברה חנה שמוש נפטרה בביתה. מר אלצ היימר לא הצליח להפריד אותה מבעלה, אתו היא חיה 62 שנה , בשנה האחרונה מבלי לדעת זאת. החושך שירד על מאור עיניו של אמנון שמוש ועל מאוש תבונתה של רעייתו אינו מסוג המחשכים שניתן להאיר ע"י פלורסנט. אך עם זאת, מאור האהבה ההדדית שלהם, אינטימיות של עשורים ארוכים, היצירה שבה אמנון פורק את הכאב והופך אותו לשירות לאחרים לעצמו, אהבת בני המשפחה לדורותיהם- הם אלו שמביאים לסיפור הזה המון אהבה ותקווה. תקווה שיכולה לחמם את הלב ולחזק גם בחושך.

האם הדת גורמת לאנשים להתמכר לפורנו ?

sad-man-computer-111201

 

 

תודו שהפעם אתם מופתעים מהשאלה …

אבל בואו נודה על האמת – עד עכשיו למי שרצה לענות על השאלה הזו ברמה המחקרית, לא היה מאיפה לקבל מידע

בכלל- מהו היחס בין התמכרות למין ודתיות? ברור שהדת כמו יהדות ונצרות אוסרות על הרבה פעולות הקשורות להתמכרות למין. וברור גם שיש אנשים דתיים שהם מכורים למין בצורות שונות ( ולצורך העניין, אני מכליל בכפיפה אחת את ההתמכרות להתנהגות מינית עם אנשים אחרים וצפייה בתכנים וירטואליים). אז איך זהה משפיע? האם יש קשר? דתיים מתמכרים למין פחות מחילוניים? יותר? אותו דבר ?

הגיליון הכפול ( 2016) של כתב העת היחיד שמוקדש כולו לנושא של התמכרות למין, Sexual Addiction and Compulsivity מוקדש כולו לבחינת הקשרים המורכבים בין הדתיות, הרוחניות וההתמכרות למין. מיטב החוקרים בתחום מביאים את הממצאים שלהם, תוך כדי כך שהם מודים שמדובר במאמץ מחקרי די חלוצי מסוגו בעולם. ובכן, עולה תמונה מורכבת:

– ראשית, מחקר מגלה את המובן מאליו, שהדת מגנה צורות שונות של התנהגות מינית ממכרת ואדם דתי יראה בהם יותר בעיה מאדם חילוני.

– וכאן כבר עולה השאלה. האם זה יפחית את הסיכוי שהוא יתמכר למין ? התשובה שעולה היא כבר מורכבת. נראה שחשיפה פחותה לחומרים מיניים ברשת אכן מפחיתה את הסיכוי לפתח התמכרות למין. ברם, יש כמה צורות להגדיר התמכרות למין. האחת והנפוצה היא לעשות הערכה ולראות, עד כמה התנהגות מינית מתנגשת עם התפקוד היומיומי. האחרת היא האם אדם מגדיר את עצמו כמכור למין. מתברר שאנשים דתיים נוטים להגדיר את עצמם יותר כמכורים למין, למרות שבפועל הם צורכים פחות תכנים מיניים מהממוצע. הדבר משפיע על עליהם לרעה מבחינה רגשית ומבחינת הדימוי העצמי.

– ומה לגבי ההחלמה? מתברר שכאשר אנשים דתיים מחלימים מהתמכרות למין, דווקא הבושה והאשמה שהדת מעוררת אצלם – הם אלו שחוסמים את הסיכוי להחלים מהתמכרות למין. לעומת זאת, תפיסה רוחנית שפחות קשורה לדת ורואה באלוהים כוח רוחני אוהב ולא מעניש- דווקא היא זו שבסיכוי טוב יותר תשפיע על כך שהתמכרות לא תופיע לכתחילה, או שאם היא בכל זאת תופיע, הגישה הרוחנית תקל על הטיפול.

זה שם אותנו מול הבנה מורכבת. מנהיגים דתיים אוהבים לדבר על עולם פרוץ ומתירני שגורם לכל ההתמכרויות האפשריות, ויש יותר משמץ של אמת בדבריהם. אנו חיים בעולם שמוצף בים עצום של גירויים 24/7 נדרשת מנה גדושה של יציבות אישית כדי לעמוד מול כל זה בשוויון נפש. מאידך, מתברר שהקמת חומות ושבירת האייפונים אינה פתרון. במילים אחרות, דת אכן עשויה להפחית את הסיכוי להופעת ההתמכרות למין, אך גם לראותה היכן שאינה קיימת או לצמצם את הסיכוי להחלמה ממנה אצל מי שהתמכרות כבר התפתחה. חיזוק של רגשי אשם והרס הדימוי העצמי אינם עוזרים, אלא מחבלים בטיפול. לכן כולנו , כולל הדתיים שבינינו, נצטרך לעשות הרבה שיעורי הבית כדי לראות, איך אנו שומרים גם כאן על האיזון הראוי. ושמא גם על זה נאמר "למימנים בה עשית סם החיים, למשמיאילים בה נעשית סם המוות".

התמכרות למין. האמנם? אכן !

sex addiction

לכולם ברור שיש דבר כזה- התמכרות למין, נכון?

זה באמת ברור לכולם ?

אני שמח בשבילכם. כי לאיגוד פסיכיאטרי של ארה"ב זה לא ברור.

עובדה. בשנת 2013 התפרסמה מהדורה הדשה של ספר האבחון הדיאגנוסטי- DSM- ואין בה זכר לאבחון ששמו "התמכרות למין".

האמת היא שעל ההגדרה הזו נמתחה ביקורת רבה. מה זה התמכרות למין? מי קובע כמה מין זה יותר מדי? בכלל, התמכרות זה לא רק כשמכניסים חומר לגוף? ומה זה ש"מרפאים אותי מהמיניות"? מה זה- טיפולי המרה? מה, עוד פעם החברה ממשטרת לנו את המיניות שלנו ?

אז בדיוק בשביל זה, כתב עת מקוון The Therapist פרסם מאמר שחתומים עליו 23 ( !!! ) מומחים לטיפול בהתמכרות למין. מאמר מפרט את הבסיס הטיפולי והמחקרי להגדרה, וגם מפרק כמה מיתוסים בדרך. ובכן:

  1. טיפול בהתמכרות למין אינו דומה בשום אופן ובשום דרך ל"טיפולי המרה" או "טיפולים רפראטיביים" שפעם נעשו ולפעמים היו נעשים עבור הומוסקסואלים ולסביות. רבים מהמטפלים בהתמכרות למין הם להט"בים, מחוץ לארון ונשואים לבני זוגם ( אחד מהבכירים שבהם, רוברט וייס, אף חתום על המאמר). להט"בים רבים מחלימים מהתמכרות למין לא כדי להפוך לסטרייטים או ליצורים א- מיניים, אלא כדי לחיות באינטימיות בריאה ומתגמלת עם בני/ בנות זוג. מטפלים בהתמכרות למין אף לא "מייעדים" את אוכלוסיית להט"ב כאוכלוסייה מועדת במיוחד, ובטח לא באופן בלעדי, להתמכרות למין. כל אדם עם כל נטייה מינית וזהות מגדרית יכול להיות מכור- או לא מכור.
  2. מיתוס נוסף הוא שכל טיפול בהתמכרות למין חייב לשלב השתתפות בקבוצות של 12 צעדים. על פי רוב באמת מומלץ לשלב בין טיפול פסיכולוגי לסוג זה של קבוצות עזרה עצמית, אבל זאת לא חובה. במיוחד, שחלק מהקבוצות האלו בוחרות בהגדרות מיניות בריאה שלא קשורות לתפיסה טיפולית מודרנית של מיניות וקרובות יותר לדת. כמובן, קיימות גם קבוצות אחרות, עם הגדרות פתוחות וגמישות של מיניות בריאה
  3. ונמשיך עם ההגדרות. זה לא נכון שהמטפלים בהתמכרות למין רואים בכל מיניות "לא שגרתית", כגון BDSM או פרקטיקות "קינקיות" אחרות התמכרות. השאלה שנבחנת אינה שאלה "האם אתה עושה משהו לא שגרתי", אלא "האם הפעילות המינית השגרתית או בלתי שגרתית שלך פוגעת לך בתפקוד, יוצאת מכלל שליטה או משליכה בצורה שלילית על סדר יומך, על האינטימיות שלך, על קשרים חברתיים או גוזלת זמן רב מדי? וכמובן, האם קיימות התנהגויות שאתה רוצה לעצור או למתן אותן ולא מצליח"? יתרה מזאת, רוב המטפלים בהתמכרות למין מסכימים שפעילות מינית מספקת וקבועה טובה לבריאות פיזית ונפשית ולא ממליצים להימנע כליל ממנה, אלא מצורות הרסניות ופוגעניות שלה
  4. קיימים קריטריונים אבחוניים ברורים עבור התמכרות למין. לא ניתן לקרוא "מכור למין" לכל מי שלא מוצא חן בעיניי וההגדרה אינה שרירותית. אבחון של התמכרות למין כולל לרוב את התסמינים הבאים:

– המשך התנהגות על אף מחירים רגשיים, אישיים, תעסוקתיים או בריאותיים

– כישלון חוזר לעמוד מול הדחפים

– התעסקות יתר עם ההתנהגות המינית או עם הטקסים המקדימים

– התעסקות מינית שבאה על חשבון העבודה, הפעילות החברתית או חיי החברה

– צמצום של חיי חברה, בילוי או פגיעה בפריון בעבודה כתוצאה מפעילות מינית

– כאמור, איגוד פסיכיאטארי של ארה"ב טרם הכיר בהגדרה זו, אך גופים אחרים, כמו האיגוד האמריקאי הרפואי לטיפול בהתמכרויות ( American Society of Addiction Medicine) מכירה בו

  1. קיימות ראיות הולכות ומצטברות לכך שהתמכרות למין משנה את הפעילות המוחית בדרך שמאד דומה להשפעת הסם. סריקה מגנטית של אנשים הצופים בצורה כפייתית בפורנו, למשל, מראה שפעילות באזורים שונים במוח האחראים לתחושת הזמן ולקבלת החלטות יורדת.
  2. ובכן, החדשות הרעות הן שהתמכרות למין אכן קיימת וגובה מחירים כבדים ביותר ממי שסובל ממנה. החדשות הטובות הן, שניתן לטפל בה. באמצעות תהליך טיפולי נכון ומותאם על ידי איש מקצוע בקי בתחום, ניתן להחלים מכל התנהגות מינית ממכרת, לטפל בטראומות שמשמות לה כתשתית ולצאת מהעולם של בושה, אשמה, סודות מביכים וקשרים הרסניים לאינטימיות בריאה, מלאה ומספקת, כל אחד ואחת על פי דרכו. אבל- לפני שמיישמים פתרון, צריך להודות שיש בעיה. אם אכן יש בעיה. שיהיה לכולנו בהצלחה.

שעה קלה על אי הפללה

קנאביס

ישראל עשתה צעד לכיוון של אי הפללה – וכל הציבור כמרקחה.

יש מי שאומר שזהו הישג חשוב לליבראליות הישראלית, לא פחות.

מאידך, יש מי שסובר שזה ימיט עלינו נחשול של התמכרויות ושבקרוב נראה על כל ספסל ציבורי מתבגרים עם שלושה מזרקים תקועים להם בכל יד.

איפה כל זה שם אותי כאיש טיפול בתחום ההתמכרויות ?

ארשום מספר הערות על המצב להבנתי ואשמח להמשך הדיון

1. אנחנו ממש לא הגענו ללגליזציה. רחוק מזה. למעשה, כעת מעשני קנאביס קבועים ישלמו מחיר יקר יותר על התחביב שלהם. אם על עישון של כמות קטנה התיק שלהם עד עכשיו היה נסגר, כעת הם יצטרכו לשלם 1000 ₪ בפעם הראשונה, 3000 ₪ בפעם השנייה, יכפו עליהם הסדר כלשהו בפעם השלישית ויפתחו להם תיק בפעם הרביעית. החגיגות היו מוקדמות. הולנד, פורטוגל וקולורדו זה לא כאן. ממש לא כאן

2. עוד לפני שהגענו לדעתי האישית על קנאביס, ברור לי שהם לחלוטין לא חייב לשמש "מקפצה" לסמים קשים יותר. על פי רוב זה לא קורה. אני יכול להעיד על כך כאיש טיפול. לפני 5-6 שנים סמי פיצוציות סינטטיים ( והמפורסם שבהם- נייס גיי ) היו פופולריים מאד. הפופולריות ירדה במהרה, לאו דווקא בגלל שהם נעשו בלתי חוקיים ( חשיש וגראס היו לא חוקיים כל הזמן ), אלא בגלל שלסמי הפיצוציות יצא שם של "זבל שדופק את המוח ויכול להפוך אותך למשוגע"

3. מאידך, אין שחר לתעמולה שמנסה להפוך את קנאביס ל"סם החיים ותרופה אוניברסלית". עד עכשיו, התחום היחיד שבו היעילות שלו הוכחה בבירור היא כלפי אוכלוסייה מצומצמת של אנשים הסובלים מכאבים כרוניים קשים, כתוצאה מכוויות קשות או כמותראפיה במקרה של מחלות ממאירות. גראס מקל על מצוקתם של חולים אלו והכמות של 20 גר' לחודש בהחלט מספיקה להם

4. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מכריעה. נראה שלגליזציה היא הכיוון בכל העולם. אני אומר זאת לא בהתלהבות יתרה ואף לא בהיסטריה, אלא כציון עובדה. צמח הקנאביס נגיש מאד לכל דכפין, גם כעת כשהוא לא חוקי. לנסות להפוך אותו לבלתי נגיש זו עבודה סיזיפית שנידונה לכישלון. וזה מעמיד בפני כולנו, מתנגדים ומצדדים כאחד, אתגר גדול. אנחנו צריכים ללמד את בני הנוער- אבל לפני כן את עצמנו- אוריינות רגשית. אנו צריכים להכיר את העולם הפנימי שלנו. עלינו לדעת, מתי החיים נעשים קשים עלינו ואנו בורחים לסם. או למזון, או לבהייה במסכים, או לעבודה. אנו צריכים לפתח, אצלנו קודם כל, את היכולת להיות נוכחים בעולם, גם בעולם שבו לא הכול קורה לפי רצוננו. כי אדם שחי את החיים ומתמודד אתם, מדי יום ביומו, שמקבל את כל המנעד של רגשותיו ואת כל מנעד החוויות שהחיים מזמנים, לא צריך את הסם, מכל סוג. ובן אדם שמרגיש שהחיים האלו גדולים עליו ושהוא זקוק למשהו כדי "לעבור אותם בשלום" לא יעזרו צעקות פאתטיות של דודות ומורות "רק אל תשתה חשיש"! עם זה כולנו נצטרך להתמודד, עם או בלי הפללה.