ארכיון קטגוריה: סקירות כתבי העת הלועזיים

סקירת יולי 2016

הסקירה התפרסמה בגיליון שבת “מסעי תשע”ו. עקב צמצום המקום, אייטם אחרון הושמט ממנה. אני מביא אותה כאן במלואה לכבודו של המלומד הגדול, ברנרד לואיס

שנאת הממסד

השלכות מועמדותו של טרמפ כמנהיג רפובליקני על החיים הפוליטיים בארה"ב ממשיכות להעסיק את הפרשנים. מסתו הארוכה של ג'ונתן ראוך ב- Atlantic Monthly מנתחת את הסיבות למצב הנוכחי. ראוך הוא כתב מדיניות וותיק וגם פרסם בעבר ספרים על ניתוח מדיניות הממשל הוושינגטוני. ובכן, כשהוא עוסק בשאלה "כיצד הגענו עד הלום", תשובתו היא שחוסר האמון הכללי של האמריקאים בממסד מוביל אותם לכיוון של מועמדים כמו טרמפ. אלא שכאן בדיוק הבעיה, לדעתו של ראוך. המערכת הפוליטית של ארה"ב פיתחה במהלך שנות קיומה מנגנון מורכב של איזונים ובלמים, הכולל בין היתר גם מנגנונים של שתי מפלגות גדולות, את יכולת התיווך של העסקנים ואת יכולת גיוס התרומות. מדובר במנגנון שנבנה במשך זמן רב ולכן מזה שנים רבות הוא מתפקד טוב ושומר על המערכת הפוליטית של ארה"ב. הוא פועל ומתפקד טוב עד כדי כך, שאמריקאים רבים מתחילים לשכוח שהוא קיים ובטח לא זוכרים למה בכלל צריך אותו. מדובר ברטוריקה שבשנים האחרונות בולטת יותר דווקא בימין האמריקאי, ובאה לידי ביטוי בתנועת "מסיבת התה" וכעת גם במועמדות של טרמפ, אך גם לשמאל השיח האנטי ממסדי מהסוג הזה אינו זר וגם שם המועמד ברני סרנדרס מביא את קולו של מי ש"אינו בא מהפוליטיקה" ולכן מסוגל באופן מסתורי כלשהו לפתור את כל הבעיות, כולל ביטוח בריאות וגרעון תקציבי, "בגלל שהוא לא מושחת כמו האלו בוושינגטון". ראוך מציין עוד תופעה- אחוז הולך וגדל של אמריקאים, הנאמד אי שם בין 25-40% מכלל הבוחרים, הם מה שנקרא "פוליטופובים" – כלומר אנשים שמתעבים את הפוליטיקאים באשר הם. הם לא סתם מתנגדים לשחיתות, אלא הם מאמינים שהמנגנון המפלגתי הוא מושחת מעצם הגדרתו ויתרה מזאת- אין בין הפוליטיקאים כל הבדל אמתי והם היו יכולים כבר מזמן ליישב את כל חילוקי הדעות ביניהם- לולא האינטרסים. לכן המושיע במצב הזה לרוב אינו פוליטיקאי של שמאל, ימין או מרכז, אלא איש אחד אמפתי, ענייני ו"חזק" ובעיקר נטול אינטרסים, שיבוא ויעשה "סדר". תומכיו של טרמפ אינם חוששים שהוא יפרק את המפלגה הרפובליקנית- הם מקווים שהוא יעשה זאת ! ראוך אינו רואה פתרון מיידי באופק, אך ניתן לעשות כמה דברים כדי להתחיל בשיפור הדרגתי של המצב: חיזוק מנגנוני המפלגה ושל חוליית העסקנים, ביטול פיקוח עודף על גיוס תרומות של המפלגות, החזרת אמון בפוליטיקה המגזרית המאוזנת של האינטרסים ובכך שכל אחד מביא את הרווחים למחוז שלו – אך מעל הכול, החזרת האמון בפוליטיקה כמקצוע. מכונת המפלגות זקוקה לחיזוק ולא לערעור- אחרת ארה"ב תהיה נתונה לחסדם של דמגוגים מוכשרים בודדים- פעם מימין ופעם משמאל. הפעם אולי ניתן להפוך את הסיסמה העתיקה ולומר- לא הממסד הוא זה שזנח את העם, אלא העם זנח את הממסד !

ליברלים תחת אש

רשימתו של סוראב אהמרי ב – Commentary ממשיכה בניתוח של "תופעת טרמפ", אך עושה זאת במסגרת של ניתוח התופעה הגלובלית של משבר בליברליזם העולמי. הכותב מנתח את התזוזות האנטי ליבראליות בכל העולם, לכיוון ימני- פשיסטי ושמאלי – אנטי גלובליסטי גם יחד. הימין הקיצוני בהונגריה, מפלגות שמרימות את דגל התנגדות להגירה באוסטריה ובצרפת, לאומנות רוסית חדשה על הגל של פוטין, מפלגה אנטי גלוסליסטית לצד מפלגת ימין קיצוני עם לצב קרס כסמל ביוון- כל אלו מתחברות למגמת מתקפה על הערכים הליבראליים והגלובליים. נחשו, למשל, מה משותף בין דונלד טרמפ וברני סנדרס? ובכן, שניהם מתנגדים להסכמים בינלאומיים בתחום של סחר חופשי, בטענת פגיעה בתעשיות מקומיות , או , כפי שסנדרס אמר זאת : " צרכנים אמריקאיים אינם זקוקים ל-23 סוגים של דאודורנטים או 18 זוגות של נעלי ספורט, כשיש ילדים רעבים בארץ הזו". בד"כ, אידיאולוגיה אנטי ליבראלית חדשה כוללת שלושה רכיבים עיקריים: שאיפה לבידוד כלכלי, לבידוד פוליטי ומלחמה לכל מי שמערער על הבידוד הזה ( מהגרים, כוחות השוק הגלובלי- ולעתים יהודים). ניתן לשלב כאן היטב את הכמיה לעבר ההיסטורי המפואר – כפי שטרמפ אוהב לעשות כשהוא מבטיח ש"ארה"ב תהיה שוב גדולה". כך תומכי עזיבת איחוד אירופי בבריטניה מתגעגעים ל"ימי העצמאות מהבירוקרטיה בבריסל" וכך גם לאומנים רוסים שואפים לעולם שבו יש "יותר ממוקד כוח אמריקאי אחד". לאומנים הונגרים מתגעגעים לימי הגדולה של ארצם, ותוך כדי מנסים לטשטש את חלקם הפעיל בשואה- ומארי לה פן מתנגדת למוצרים אמריקאיים בשל היותם "בלתי היגייניים". יש משהו אירוני בכך ש"מגמת טרמפ" כשהיא מתפשטת בעולם, מתמקדת לרוב בשנאה יוקדת לארה"ב, כנציגת ההון העולמי, התאגידים, הרס איכות הסביבה וכל הרעות החולות האחרות. עקב כך, לא מעטים מאותם אנשי שמאל וימין גם יחד מפתחים חיבה למשטרו של פוטין ולאישיותו. קושי נוסף שמוליד את משבר הליברליות העכשווי הוא הסתייגות ליברלית מערכים פטריוטיים וגם החשש שלה לקרוא לדברים בשמם. לנוכח גלי הגירה מוסלמית לאירופה, פיגועי טרור נמשכים שם ובארה"ב וגמגום של מנהיגי העולם החופשי, כולל נשיא ארה"ב, לקרוא לסכנת האיסלאם הקיציני בשמה המפורש , מעוררת את טרמפ, למשל, לומר שהוא לא יאפשר את כניסתם של מולסמים לארה"ב, גם אם הם בעלי אזרחות אמריקאית "עד שנבין מה עושים עם כל העסק הזה". ברור שמדובר בהצעה לא ישימה ודמיונית, אבל היא מושכת את תשומת הלב בגלל שהיא מעזה לקרוא לדברים בשמם. לבסוף, המחבר מציע תקומה גדולה של הערכים הליבראליים – כולל עמדה ברורה ומפורשת ביחס לסוגיות המסחר הבינלאומי, טרור איסלמי ושילובם של מהגרים, יותר מודעות עצמית ומודעות לערכים הדמוקרטיים וגם בדקות בחינוך דמוקרטי באמצעות דמויות שמזכירות את רייגן, תאצ'ר וצ'רצ'יל. לא ברור מהמאמר מה ניתן לעשות בהיעדר דמויות אלו, אך ברור מי תופס את מקומן.

רחוב הקדושים

 

ז’אן רספל

ועוד קצת על סוגיית המהגרים. מדור ביקורות ספרים של American Interest מקדיש רשימה אחת מאת Asle Toje לספר יוצא דופן של סופר צרפתי ז'ן רספל, שהחודש מלאו לו 91. הספר ששמו "מחנה הקדושים" התפרסם לראשונה ב- 1973 וגרר התלהבות מצד אחד- וזעם עם האשמות בגזענות מן הצד השני. האגדה מספרת שכשראש שירותי הביון של צרפת הרוזן אלכסנדר דה מרנשה נפגש ב- 1980 עם הנשיא רייגן כדי לדון בפלישה הסובייטית לאפגניסטן, הוא המליץ לו בחום על הספר ורייגן קרא והתלהב מאד. בשנים האחרונות הספר תורגם לשפות רבות ומכר מיליוני עותקים ברחבי העולם. העלילה מתארת פעיל צדק אירופאי שרוצה להביא לאירופה מיליון פליטים הודים כדי ליישב אתם שם. סירות מרובות מלאות בפליטים נודדות בין החופים ובסופו של דבר עוגנות מול חופה הדרומי של צרפת. נשיא צרפת הדמיוני מתלבט בין שאיפתו ההומנית לסייע לפליטים לחשש מחיקת אופייה התרבותי של ארצו. לבסוף הוא מחליט לא להחליט ומצווה את הצבא "לנהוג בהתאם לצו המצפון" . הוראה מעורפלת שכזו אינה מחזיקה מעמד ותוך זמן קצר צרפת מוצפת ברבבות פליטים, כאשר מיליונים נוספים ממשיכים להפליג בסירות לכיוונה. ומדובר בפליטים שאינם מתכוונים כלל להשתלב בצרפת מבחינה תרבותית, אלא רק ליהנות מהשפע הכלכלי שלה, שלא היה נגיש להם בארצות מוצאם. וזה קורה בתיווך של ליברלים טובים ( "הקדושים") אשר רוצים להקל על המצוקה של העולם השלישי. המחבר עצמו מתעקש לומר בראיונות שאינו גזען ושיש לו אמפתיה רבה למצוקות העולם השלישי. ספריו הקודמים גם מתארים את המסעות שלו שם, כולל בניקרגואה. הוא פשוט לא חושב שהמערב צריך להיות האחראי הבלעדי בפתרון מצוקות אלו. התיאורים שלו את האנשים כהי העור הם לרוב שליליים וניתן בקלות ללמד זכות על מי שמאשים את הספר בקידום דעות גזעניות. מאידך, ברור שבמצב של משבר הפליטים הנוכחי הספר מעורר עניין רב בעולם. גרמניה לבדה קלטה ב 2015 מעל מיליון מוסלמים הנמלטים על נפשם מזוועות המלחמה בעיראק. היא הולכת כרגע על החלק ההומניטרי- כאשר אין עדיין תשובה לשאלה כיצד היא ממשיכה לשמר את הקהילה הפנימית שלה. ניתן כמובן לפתור את כל מי ששואל את השאלה האחרונה כגזען- אבל אז שורות הגזענים יתרבו. מה שנראה ב- 1973 כהזיה רחוקה- מתחיל להידמות מאד למציאות ב- 2016. הרשימה נפתחת בהערה מפורסמת של ג'ורג' אורוול על כך שכלפי אדם המתיימר להציג את עצמו כקדוש יש לנקוט בעמדה חשדנית, עד שיתברר ההפך. ניתן בקלות ליישם את האמירה הזו כלפי הקדושים של היום, שמנסים לסייע לכל חלכאי העולם, תוך הזנחה או התעלמות מהסובלים מבית.

מלומד גדול

בחודש מאי השנה מלאו מאה לאיש שנחשב לאחד מגדולי המזרחנים החיים אתנו היום- ברנרד לואיס. מגזין מקוון Mosaic הקדיש לנושא מספר רשימות של תלמידיו וממשיכי דרכו של לואיס הסוקרים את דרכו במבט על מסכם ומלא הערכה- אך גם ביקורתי. מרטין קרמר פותח את רשימתו באזכור מאמר ב- Commentary לפני ארבעים שנה (!) בו לואיס מדבר על חזרתו של האסלם המיליטנטי כגורם פוליטי ראשון במעלה. התאריך 1976- הוא תקופה שבה היה קשה מאד לראות כיצד תחזית זו תתגשם – כאשר באיראן שולטת ביד רמה שושלת פהלווי החילונית, במצריים הנשיא סדאת רודה ביד ברזל באחים המוסלמים ואש"ף מדבר במושגים של התקוממות חילונית נגד כיבוש נוסח וייטנאם. אך כבר אז לואיס דיבר על עליית האיסלאם כגורם קובע מבחינה מנטלית במרחב הערבי והמזרח תיכוני. רבים לעגו לו – וביניהם בר הפלוגתא שלו במשך שנים ארוכות, פרופ אדוארד סעיד, חוקר ספרות מאוניברסיטת קולומביה בעל תזת ה"אוריינטליזם" לפיה כל המחקר המערבי את המזרח נועד, פחות או יותר, כדי להצדיק את המשך השליטה הקולוניאלית. עקב כך, סעיד ( שנחשב לאחד הדוברים הבולטים יותר בעולם למען העניין הפלשתיני) , נטה גם להמעיט בחשיבותו של חמאס ולעג למי שטען אחרת. בכל מקרה, לואיס הצטיין בניתוח תהליכים כולל ולא בניבוי אירועים ספציפיים. הוא לא צפה את עלייתו של חומייני ( והודה בכנות שאף לא שמע עליו לפני המהפך של 1980) ,  לא חשב שפיגוע תאומים יתבצע ולא צפה גם את האביב הערבי ולא את עליית דעא"ש- ותמך בכניסת ארה"ב לעיראק, דבר שגם תלמידיו היותר נלהבים מתקשים להצדיק. עקרונית, לואיס לא חשב שדמוקרטיה מערבית בנוסח המוכר לנו מתאימה לכל מדינה ולכל עם, בטח לא בכל פרק זמן נתון. אך הוא בהחלט האמין שעמי ערב והמזרח התיכון בוגרים די הצורך כדי ליטול אחריות על חייהם וגם לעשות את הטעויות משל עצמם ולשלם עליהם מחיר. ערעורים אחרים על תפיסתו המחקרית היו סביב השאלה האם יהודי שגם מוכר כציוני ומבקר דרך קבע בישראל, יכול להיות חוקר אובייקטיבי של איסלאם ומוסלמים ? לואיס בהחלט האמין שכן וכך נוהגים תלמידיו הרבים. יש לציין שהוא הוקיר את מדינת ישראל ובמשך יותר מארבעה עשורים בילה כאן בכל חורף, והרצה באניברסיטת תל אביב וגם באוניברסיטה העברית. כעת, בגיל 100, לואיס פרש מכתיבה אקדמית ומהרצאות ומתגורר בדיור מוגן יהודי בניו ג'רסי, כשהוא שומר על צלילות דעתו וחוש הומור. מחברי הרשימות מאחלים לו בריאות טובה, צלילות דעת , עד מאה ועשרים ( כי "עד מאה כעשרים" כבר התקיים בו) וכפי שהוא זכה לראות בימי חייו התמוטטות של אימפריה עות'מנית , גרמניה נאצית ואימפריה סובייטית, לזכות לראות את כינונה של דמוקרטיה במזרח התיכון.

zeeviksh@gmail.com

סקירת נובמבר 2015

רפורמה לפני שיהיה מאוחר מדי

ספרה החדש של מבקרת האסלאם קורא לרפורמה בעולם המוסלמי לנוכח ההקצנה של השנים האחרונות. לדעתה הדבר עדיין אפשרי

רשימתו של מקס רודנבק ב–New York Review of Books מוקדשת לספרה החדש של איין חירסי עלי, "כופרת – מדוע האסלאם זקוק לרפורמה עכשיו". חירסי עלי, מוסלמית ממוצא סומאלי שחיה במערב, מוכרת לקורא הישראלי בזכות ספרה הקודם, "נוודת", שבו היא מונה שורה ארוכה של חוליים באסלאם העכשווי ומציעה דרך לשחרור ממנו, כשהיא אפילו מעודדת את הכנסייה הקתולית לפתוח בעבודה מיסיונרית מאומצת יותר בקרב מוסלמים, לפחות במערב, מתוך תקווה לעודד אותם לאמץ מסורת דתית שלכל הפחות מכירה בהפרדה בין דת ומדינה. בספר ההוא עלי גם מסתייגת מהאפשרות של רפורמה באסלאם, מתוך תפיסה שמוסלמים רפורמיסטיים מציגים תפיסות לא משכנעות.

הפעם היא סבורה אחרת. מוסלמים ברחבי העולם מתוארים על ידה בתור קבוצת רוב ושתי קבוצות שוליים: הרוב הוא מוסלמים ששומרים על מסגרת חייהם המסורתית תחת חוקי האסלאם, אך אינם שואפים ללוחמה או טרור. קבוצת השוליים ה"ימנית" מונה להערכתה כארבעה אחוז מהמוסלמים, אלו שמצדדים בתפיסות קיצוניות יותר (היא מכנה אותם "אנשי מדינה" בניגוד לרוב שהם "אנשי מכה"). קבוצה זו מונה את אנשי הטליבאן, דאעש ובוקו חראם. קבוצת השוליים השנייה, הקטנה מהראשונה, מונה מוסלמים רפורמים, קולות שקוראים לפרשנות מחודשת של הקוראן ברוח הזמן. ברור שקבוצה יחסית קטנה זו כנראה לא תהיה מסוגלת לשנות לגמרי את דעת הרוב, אך עלי מקווה שהיא לכל הפחות תעודד חשיבה ביקורתית ותציב חלופה לעיקרי האמונה האסלאמיסטית.

"לאיסלאם יש סיכוי גדול יותר לעבור רפורמה מאשר ליהדות האורתודוקסית" מפגינה שבידה ספר הקוראן, איראן 2015 צילום: אי.פי.אי

"לאיסלאם יש סיכוי גדול יותר לעבור רפורמה מאשר ליהדות האורתודוקסית" מפגינה שבידה ספר הקוראן, איראן 2015
צילום: אי.פי.אי

ההערות של חירסי עלי מתמקדות בעיקר בהצבעה על דפוסים עכשוויים כמו חוסר סובלנות, שלעתים ממש נוגדים את המסורת ההיסטורית. ידוע, למשל, שמבחינת השאיפות להעביר את הכופרים על דתם, מוסלמים היו סובלנים הרבה יותר מהנוצרים ולא נהגו על פי רוב לגרש אותם (ובכלל זאת היהודים) ממקום ישיבתם. תפיסה אחרת, של מחבלים מתאבדים, היא מעשה כפירה לדעתם של רוב המטיפים העכשוויים. אלו שעושים זאת מיישמים על פי רוב תפיסות פוליטיות–צבאיות, הדומות לאלו של טייסי הקמיקזה ביפן, ולא תפיסה דתית כלשהי. הקוראן אינו מזכיר סקילה של אישה נואפת, אך פרקטיקה זו קיימת בחוק של שש מדינות ורק אחת – איראן – אכן מבצעת אותה בפועל.

לדעתה של חיסני עלי, לאסלאם יש סיכוי גדול יותר לעבור רפורמה מאשר ליהדות האורתודוקסית, למשל, כיוון שהכללים של השריעה מעולם לא נוסחו בקוד פסיקה אחד שמחייב כל מוסלמי ברחבי העולם. אין "שולחן ערוך" מוסלמי. במקומו קיימת מערכת מסועפת של מצוות, פירושים ומנהגים ששנויים במחלוקת חריפה בין חברי האסכולות השונות בפרשנות הדת.

אבל לאסלאם בעיה אחרת. בעוד שתי הדתות המונותיאיסטיות הגדולות עברו תהליכי התפתחות במשך מאות שנים, האסלאם קיבל "בהנחתה" את כל אתגרי המודרנה במאה וחמישים השנים האחרונות ונאלץ להתמודד איתם יחד. גם מבלי להיות רפורמים, רבים מהמוסלמים ברחבי העולם אינם מקפידים על אורח חיים שכולל חמש תפילות ביום או לבוש נשי צנוע לפי חוקי הדת, אלא בוחרים לעצמם את מה שמתאים להם מתוך שלל דעות והשקפות. לכן, סממן של תקווה בכל האירועים האחרונים יכול להיות דווקא העובדה שקבוצות דמויות דאעש נוהגות באלימות כה קיצונית בגלל התחושה שההתנגדות צומחת מבפנים ולא מצדו של "המערב המושחת". בסך הכול, במהלך 35 שנות משטר איסלמי באיראן, האיראנים הפכו לחילונים יותר. בכל אופן, השאלה מה עושים בינתיים עם הטרור של קבוצות השוליים נשארת פתוחה.

———-

לסבול זה באופנה

לבן שחי כשחור, בריאים על כיסא גלגלים או פיקחים שרוצים להתעוור. יותר ויותר אנשים מאמצים לעצמם זהויות של מיעוטים

מאמרו יוצא הדופן של קטרין קראמבי במגזין המקוון Aeon מוקדש לשאלת נזילות גבולות הזהות. ביוני השנה נחשפה פעילה בקהילה האפרו אמריקנית של ארה"ב, רייצ'ל דלזאל, בתור מי שאינה שחורה מלידה. היא עברה טיפולים להכהיית עור באמצעות תרסיס. יצוין שדלזאל אומצה בידי זוג קתולים שבנוסף אליה אימצו עוד מספר ילדים שחורים. היא גדלה כל חייה עם שחורים ובשלב מסוים רצתה לאמץ את אחד מאחיה המאומצים ולכן החליטה לאמץ זהות שחורה. אז מה עכשיו? היא "באמת שחורה" או "מתחזה"? תשובתה של דלזאל לעצמה ברורה; לנו פחות.

אילו רכיבים בזהות שלנו הם מובנים ואילו ניתנים לשינוי? סוג שינוי מובהק שזוכה לתשומת לב תקשורתית בעשורים האחרונים הוא שינוי מין, אם כי המספר האמיתי של אנשים שעוברים תהליך לשינוי מין נותר זניח ונוגע בעשיריות אחוז בודדות באוכלוסייה. אבל למה שם הדבר מותר בעיני רבים וכאן לא? מדוע אפשר להיות לדעתם טרנסג'נדר ולא טרנס–אתני? למחברת עצמה סיפור ייחודי בהקשר זה; היא נולדה מרומן של ימאי איראני עם ילדה בריטית קטינה. הוריה המאמצים היו מוסלמייה בוסנית ואב בריטי. אם כן, מהי זהותה האתנית של המחברת?

בין האנשים שמאמצים לעצמם זהות לא להם מונה הכותבת "טרנס נכים" (אנשים שטוענים לנכות מתוך הזדהות, יושבים על כיסא גלגלים או אף מבקשים מהרופא לגרום להם לעיוורון, על מנת "להזדהות עם החיים של אדם עיוור"). קיימים גם "טרנס שמנים", רזים שאומרים שהם "מרגישים הזדהות" עם שמנים, וכמובן אנשים שממציאים לעצמם מגילות יוחסין המשייכות אותם לכל מיני קבוצות אתניות מיוחסות או סובלות – כמו יהודים, צוענים או אינדיאנים.

בשנים עברו, אנשים שהשתייכו לקבוצות מיעוט התאמצו כדי "להיראות" כמו הרוב. כך, היה פעיל שחור שעקב גוון עור בהיר מאוד "עבר" בתור לבן ואף הצליח לחקור כך מספר רב של מקרי לינץ' כלפי שחורים בארה"ב. גם לורנס איש ערב הבריטי נלחם בתור "ערבי–בדואי". כעת קיימת מגמה הפוכה: דווקא בני קבוצות הרוב מאמצים לעצמם זהות של מיעוט. ברם, עד כמה זה מוצלח ומחזיק מעמד? המחברת מספרת איך כבר בתור אישה בוגרת היא ביקרה באיראן על מנת לפגוש את אביה הביולוגי. באיראן היא הייתה אמורה להתלבש לפי קוד הלבוש המקובל ויכלה בקלות להתחזות לאיראנית, אלא שהיא לא רצתה לעשות זאת. דווקא שם היא הרגישה כמה היא בריטית בזהות הבסיסית שלה.

וזו אולי הבעיה של "מאמצי זהות" למיניהם. הם רואים את המקום שאליו הם שואפים בתור "ארץ אקזוטית מופלאה", מבלי יכולת לשים לב לכל המצוקה שרק מי שנמצא בפנים מכיר. אימוץ מוצלח של זהות כרוך בקבלה ראשונית של מי שאתה, קצת בדומה למוגלי, שרק אחרי שקיבל את עובדת היותו בן אדם שגדל בלהקת זאבים היה יכול לדעת לאן הוא באמת שייך.

——–

ישרות פילוסופית

הפילוסוף אנדרה גלוקסמן, שהלך השבוע לעולמו, היה נציג מובהק של השמאל הליברלי, אך דווקא איתו הסתבך

במגזין היהודי המקוון Tablet פול ברמן סופד לידידו, הפילוסוף הצרפתי–יהודי אנדרה גלוקסמן, שהלך לעולמו החודש. גלוקסמן היה איש יוצא דופן בנוף ההגות הצרפתי, ובתור שכזה ספג קיתונות של רותחין מספר פעמים בחייו. הוריו היו במחתרת הצרפתית שלחמה בנאצים במלחמת העולם השנייה. כשהיה ילד אמו התנדבה בבית יתומים יהודי בצרפת ואנדרה הקטן ספג את מה שראה כערך עליון – עזרה לחלשים ונדכאים. באופן טבעי הדבר הוביל אותו להזדהות עם התפיסות של השמאל, אך מה אירוני היה הדבר שיישום שיטתי של אותן תפיסות גרם לגלוקסמן להסתבך שוב ושוב עם תפיסות השמאל הצרפתי דווקא.

גלוקסמן התחיל את התהליך בשנות השישים, כאשר היה מעורב יחד עם כולם במהומות הסטודנטים. ב–1975 פרסם גלוקסמן ספר על הגולאג הסובייטי, בשם "הטבחית והקניבל", כשהוא הולך בעקבות ויקטור הוגו בתיאור חייהם של העלובים ביותר, וגם מיישם את הכלים התיאורטיים החדשניים של פוקו על מוסדות הענישה. אלא שכבר אז השמאל הצרפתי העדיף שלא לדבר יתר על המידה בגנותה של ברית המועצות (ידוע משפטו של סארטר שהוא אמנם מגנה את הפרת זכויות האדם בגולאג, אך הוא גם לא סובל את "מה שהעיתונות הבורגנית עושה מזה"). מאוחר יותר גלוקסמן כבר עורר תרעומת כשאמר שהוא תומך בהצבת הטילים האמריקניים באירופה.

תמך‭ ‬בסרקוזי‭ ‬אך‭ ‬התאכזב‭ ‬ממנו‭ ‬במהלך‭ ‬הזמן‭. ‬אנדרה‭ ‬גלוקסמן צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

תמך‭ ‬בסרקוזי‭ ‬אך‭ ‬התאכזב‭ ‬ממנו‭ ‬במהלך‭ ‬הזמן‭. ‬אנדרה‭ ‬גלוקסמן
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

במהלך השנים שבאו לאחר מכן היה עסוק גלוסקמן בהענקת תמיכה לכל המיעוטים שנרדפו באיזושהי נקודה בעולם, כולל "פליטי הסירות" הוויטנאמים, הבוסנים, פליטי רואנה וצ'צ'נים שארצם הופגזה בידי פוטין. בספרו האחרון שמוקדש לוולטיר הוא אף הגן על מקומם של הצוענים בצרפת, עוד עמדה שלא נחשבה אופנתית (לפני מספר שנים היה זה דווקא שר הפנים של צרפת שהמליץ באיגרת לכוחות המשטרה "לפנות ערי אוהלים לא חוקיות, בייחוד של צוענים").

אך מה שנחשב לאחד ה"חטאים" הבלתי נסלחים של גלוקסמן הוא תמיכתו בסרקוזי ב–2007. אז, רבים בשמאל האמינו שסרקוזי יקדם סדר יום חדש, יבריא את שירות המדינה ואת מערכות הרווחה ויסייע לצרפתי הפשוט. היה בכוונתו אף לבנות מסגדים על מנת לסייע לאינטגרציה של המוסלמים הצרפתים. גלוקסמן העניק לסרקוזי את תמיכתו והתאכזב ממנו במהלך הזמן, בין היתר בגלל שיתוף הפעולה עם פוטין. הוא המשיך לכתוב נגד כל הצורות של הטוטליטריות והאלימות הפוליטית, ואף כתב ספר על יהודים, יחד עם ילנה בונר, אלמנתו של הפיזיקאי ופעיל זכויות האדם הסובייטי אנדריי סחרוב (הספר טרם מצא את דרכו לתרגום עברי או אנגלי). בספריו הוא דיבר על "שלושת מעגלי השנאה שהולכים ומתפשטים בעולם: שנאת נשים, שנאת ארה"ב ושנאת יהודים".

בעיקר, גלוקסמן היה איש של יושר אינטלקטואלי בלתי מתפשר ששמר על עיקרי המחשבה הליברלית הצרפתית מכל נוגש, משמאל או מימין. חבריו (ביניהם ברנר אנרי לוי) מדברים עליו כאיש עם קול מוסרי צלול, הנאמן לאידיאלים של חופש ועזרה לנרדפים. צרפת של היום, הנקרעת בין מעמסת התקינות הפוליטית ובין הימין הקיצוני העולה לנוכח פיגועי הטרור, זקוקה לשמוע את קולו יותר מאי פעם.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון ט"ו כסלו  תשע"ו, 27.11.2015

סקירת אוקטובר 2015

פנים אמיתיות

היא מתמחה בעיתונות חוקרת ומספרת את ההיסטוריה דרך המבט האישי של הגיבורים. על מפעלה של כלת פרס נובל לספרות, סבטלנה אלקסייביץ'

יש להניח שקוראי העיתון שאינם ממוצא רוסי לא שמעו בעבר את שמה של כלת פרס נובל לספרות החדשה, סבטלנה אלקסייביץ'. גם לרוב האנשים במערב השם בוודאי לא מוכר. אי לכך, ההיסטוריון טימוטי סניידר ראה צורך לפרסם בבלוג שלו ב– New York Review of Books רשימה המתארת את אלקסייביץ' ואת חשיבות המפעל שלה.

תחילה יש לציין שמדובר בפרס יוצא דופן. שכן זו הפעם הרביעית בלבד שפרס נובל לספרות ניתן על כתיבה עיונית–פובליציסטית ולא ספרותית (בפעמים הקודמות היו אלו ההיסטוריון הקלאסי תיאודור מומסן, צ'רצ'יל עם האוטוביוגרפיה שלו ואלכסנדר סולז'ניצין עם הספר על גולאג). אלקסייביץ' מתייחדת בכך שבכתיבה שלה היא מנסה לספר סיפור שונה מתפיסות מקובלות שקיימות.

פוטין לא התקשר לברך, אלקסייביץ' לאחר הזכיה צילום: אי.פי.איי

פוטין לא התקשר לברך, אלקסייביץ' לאחר הזכיה

סבטלנה אלקסייביץ' נולדה ב–1948 בעיר ניקולייב, שכמו רבים מערי מזרח אירופה עברה מידי מדינה אחת לחברתה. בתחילה הייתה העיר חלק מהאימפריה האוסטרו–הונגרית, לאחר מכן השתייכה לפולין הסובייטית ולבסוף לאוקראינה המערבית (מעוז הלאומנות האוקראינית של היום). יהודים היו רוב אוכלוסיית העיר ורובם נספו בשואה. עצם התיאור הזה מסביר משהו ממורכבות זהותה האישית של אלקסייביץ'. היא ילידת אוקראינה, בת לאב בלרוסי ואם אוקראינית, שחיה את רוב חייה בבלרוס וכותבת רק בשפה הרוסית. אביה נלחם נגד לאומנים אוקראינים שרצו בשעתם להקים מדינה עצמאית באזור גליציה. אִמה סיפרה לה על מוראות הרעב ששרר באוקראינה בשנות ה–30 כתוצאה מהלאמת התבואה ההמונית שסטלין ביצע.

משפחתה עברה להתגורר בבלרוס, שם למדה אלקסייביץ' עיתונאות והתמחתה בתחקירים. אלקסייביץ' יצאה בתחקיריה נגד הנוסטלגיה הרשמית שהשתלטה על ההיסטוריה העובדתית. התחקיר הראשון שפרסמה, "פניה הלא נשיות של המלחמה", אשר סיפר את סיפורן של חיילות סובייטיות במלחמת העולם השנייה, הפך לרב מכר ונמכרו ממנו שני מיליון עותקים (!). גם היום, כעבור שלושים שנות לימודי מגדר, הוא נחשב לאחד הקלאסיים בתיאור "הקול הנשי" מהמלחמה.

אלקסייביץ' מתנגדת גם לתפיסה הפוסט מודרנית שלפיה "לכל אחד יש נראטיב משלו". בתחקירים ובכתיבה שלה היא מנסה לגלות את האמת דרך סיפוריהם האישיים של הגיבורים המעורבים, ולכן היא ממשיכה לחקור את הסוגיות ה"לא נוחות" לתעמולה הסובייטית הרשמית, וביניהן ההתאבדויות של יוצאי מלחמת העולם השנייה. ספר אחר מוקדש לחיילים הסובייטיים באפגניסטן, שהפלישה אליה הייתה ממבט לאחור הסמל של "התחלת הסוף" של ברית המועצות. ספר נוסף הוקדש לאסון צ'רנוביל וסימל את תקופת הפרסטרויקה, שבה המבנה הסובייטי המפואר החל להתפורר ולקרוס, ובכלל זאת מתקנים גרעיניים.

אלקסייביץ' מבקרת את הסיפור הרשמי, אך תמיד שומרת על נימה אמפתית. כשהיא מדברת על הדור הסובייטי והפוסט סובייטי, היא מקפידה להשתמש במילה "אנחנו". עמדה זו הובילה אותה לנסוע לאוקראינה בעקבות האירועים של השנה האחרונה ולתאר את מה שמתרחש שם. התקשורת הרוסית לא אהבה את המסע הזה והחלה לעסוק בהכפשתה, עד כדי כך שהנשיא פוטין לא התקשר אליה כדי לברכה על זכייתה בפרס (נשיא בלרוס דווקא התקשר, על אף שבעבר גם הוא זכה ליחס ביקורתי ממנה). ואולם, גם כאן אלקסייביץ' לא חיברה כתב אישום על הפלישה הרוסית לאוקראינה, אלא סיפרה את הסיפור האנושי, בין היתר על אנשים שנהרגו מאש הצלפים הרוסים. בשורה התחתונה, העיתונות החוקרת והיושר האישי קיבלו פרס נובל. מגיע לה.

———-

מעריצים את עצמם

האומה הצרפתית ככלל היא רציונלית וחילונית, אך מנהיגיה האמינו באסטרולוגיה ונתפסו כמשיחים. על התרבות הפוליטית המורכבת בפריס של ימינו

ועוד קצת על פרס נובל לספרות. בשנה שעברה הוענק הפרס לסופר הצרפתי פטריק מודיאנו. שרת התרבות של צרפת סיפרה בראיון טלוויזיוני נרגש על ארוחת הצהריים שסעדה יחד עם הסופר ודיברה בגאווה על העובדה ש"שוב צרפת נמצאת בקדמת הבמה של ההישגים התרבותיים". כשהמראיין שאל אותה אילו מספריו של מודיאנו היא קראה לאחרונה, הודתה השרה ללא מבוכה שהיא לא קראה את ספריו ואף אינה מכירה את שמות ספריו, כיוון שמאז שנבחרה לתפקיד היא פנויה רק לקריאת מסמכים רשמיים.

באנקדוטה הזו בחר מרק לילה לפתוח את רשימתו – אף היא ב–New York Review of Books – על ספרה של חוקרת התרבות הפוליטית של צרפת, Sudhir Hazareesighn. הספר מתאר עולם תרבותי מורכב, מגוון ומעניין, שכולל לעתים קרובות דבר והיפוכו. לדוגמה, התרבות הצרפתית היא מאוד רציונלית והיא מתגאה בכך שדקארט, בעל האמירה "אני חושב משמע אני קיים", ובמידה מסוימת אבי הפילוסופיה המודרנית, היה צרפתי (אמנם, המחברת מציינת שצרפתים רבים גאים גם בטענה הלא מציאותית שהוא היה מאהב של מלכת שבדיה). ואולם, לצרפתים יש עניין רב מאוד גם במיסטיקה. המיסטיקאי לואי קלוד דה סן מרטין נחשב למי שכתביו השפיעו רבות על המהפכה הצרפתית וייתכן שהוא שטבע את הסיסמה "חירות, שוויון, אחווה". גם בזמננו, הנשיא פרנסואה מיטראן נהג להתייעץ עם כוכבת לשעבר שהפכה לאסטרולוגית (ואולי הייתה גם מאהבת) בנוגע לסוגיות מדיניות. בימי מלחמת המפרץ היה מתקשר אליה פעמיים ביום כדי להתעדכן במצב הכוכבים.

באופן כללי ניתן לומר שהאומה הצרפתית היא חילונית מאוד – רק יפן, סין וצ'כיה חילוניות ממנה – והיא נוהגת להתייחס למנהיגים שלה, דוגמת נפוליאון, דה גול או מיטראן, כמו משיחים (יש מי שהעיר שעל המשיח בצרפת להיות נמוך קומה באופן מיוחד או גבה קומה). גם מבחינת הערכים הפוליטיים הצרפתים הם מורכבים. מצד אחד, שלושים שנה לאחר מלחמת העולם השנייה צרפת שגשגה בצורה יוצאת מן הכלל ולכן היה מי שהאמין שעברה המהפכני מאחוריה, שמהומות נוסח 1968 אינן אפשריות יותר ושהיא צפויה להיות אומה ליברלית סטנדרטית; אך ב–1995, כשראש הממשלה אלן ז'ופה רצה להעביר רפורמות מתונות במדיניות הרווחה, הוא נתקל במחאה המונית שהייתה מושרשת היטב גם באוניברסיטאות ברחבי המדינה.

המפלגה הקומוניסטית הצרפתית איבדה הרבה מהקסם שלה ואינה מהווה היום גורם משמעותי בנוף הפוליטי של צרפת. שרידיה מתקיימים היום בצורה שיכולה לעורר גיחוך. יש עדיין דמויות נערצות, דוגמת סלבוי ז'יז'ק או ההוגה הצרפתי–קומוניסטי אלן בדיו, ועדיין מתפרסמים עלונים שקוראים למהפכה, אבל הכותבים מקפידים לחתום עליהם בשמות בדויים "כי זה מסוכן". בשונה מהם, חברי החזית הלאומית של לה פן לחלוטין לא מתביישים בסיסמאות שלהם כלפי הזרים בצרפת.

בכלל, אחת השאלות לגבי חיי החברה של צרפת, הדומה לזו של ישראל, היא האם החלוקה המהותית היא בין שמאל–ימין או דתיים–חילוניים. ייתכן שמשפחה צרפתית קתולית חוגגת את חגה של ז'אן ד'ארק במאי, ומשפחה ליברלית חילונית חוגגת את "חג האנושות" הקומוניסטי בספטמבר, ומה שמחבר ביניהן הוא הסלידה שלהם מהבורגנות. ופרדוקס אחרון – עם כל סלידתם מהבורגנות ועם כל המסורת הרדיקלית של מהפכות ופוסט מודרניזם, הצרפתים הם עם שמרני מאוד, והם אינם רוצים בשום אופן לשנות את הסדר הקיים (לכן הם כל כך מתעקשים, למשל, לשמר את יוון בתוך האיחוד האירופי בכל מחיר). אחרי הכול, הצרפתים מעריצים את התרבות שלהם. גם אם הם לא פנויים תמיד לקרוא ספר.

אהבה בעדשת המיקרוסקופ

ג'ון גוטמן, מי שנחשב לחוקר הזוגיות מספר אחת בעולם, מנתח מערכות יחסים בכלים מדעיים ומסביר אותן בנוסחאות מתמטיות. האהבה כמדע

קריסטין אולסון כותבת במגזין הפסיכולוגי הפופולרי Psychology Today רשימה על מי שנחשב חוקר הזוגיות מספר אחת בעולם – ג'ון (מרדכי) גוטמן. מעבר לנושאי המחקר, הכתבה חושפת פן אישי ייחודי. כמשתמע משמו הפרטי, גוטמן הוא יהודי ואף שומר מצוות (מהזרם הקונסרבטיבי). הוריו נישאו בווינה זמן קצר לפני פלישתו של היטלר, ומיד אחריה נאסר על אביו ללמוד רפואה (כמחצית מהסטודנטים לרפואה באוניברסיטת וינה היו אז יהודים) והם נמלטו לשוויץ. אמנם שוויץ לא נטתה לאפשר כניסת פליטים עקב מעמדה הניטרלי, אבל אמו של גוטמן הייתה שפית והיא נקלטה בתור טבחית במחנה פליטים. משם המשפחה נדדה לרפובליקה הדומיניקנית, שמנהיגה, הרודן המקומי רפאל טרוחיליו, היה מוכן לקלוט אלפי פליטים יהודים מאירופה.

גוטמן נולד שם ב–1942. משם המשפחה נדדה למיאמי שבארה"ב. לאחר שאביו עורר מהומה שם בשל התעקשות לשבת בחלק האחורי של האוטובוס כאות מחאה על ההפרדה הגזעית, עברה המשפחה לברוקלין. גוטמן למד מתמטיקה בהתלהבות, כמו נערים יהודים רבים בשכבת הגיל שלו, בין היתר מתוך האמונה הנפוצה שנוסחה של איינשטיין הייתה כביכול זו שגרמה לניצחון במלחמת העולם השנייה.

אירוע ראשון שבישר על כיוון הקריירה של גוטמן קרה בגיל עשר, כשאביו קרא לו ולאחותו לשיחה משותפת ובישר להם שהוא ואשתו מתכוונים להיפרד. הוא שאל אותם אם היו רוצים להישאר עם אבא או עם אמא. ג'ון הקטן היה מזועזע מהשאלה ואמר לאביו שהוא ילד והוא לא אמור לקבל החלטות כאלה ושהוא מקווה שהוריו יישארו יחד. נראה שהדבר הותיר על אביו רושם כי נושא הגירושין לא עלה עוד. כאן נבטה אצל גוטמן ההבנה הראשונה עד כמה הנישואין הם דבר שביר, אם כי בשלב ההוא כמובן לא הייתה מחשבה על מחקר בנושא.

בגיל התיכון גוטמן אהב, כאמור, מתמטיקה, אך כאשר התוודע במכללה לפערים הגדולים בין המתמטיקה התיאורטית לזו היישומית החליט לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה. בהתחלה היה פסיכולוג ילדים אבל בשלב די  מוקדם הוא שם לב שאחד הגורמים החשובים למצוקה הרגשית של הילדים היו משברי הנישואין של ההורים (יש לזכור שמדובר בשנות השבעים, שבהן שיעורי הגירושין בארה"ב התחילו לזנק). גוטמן החליט לערוך מחקר יסודי בנושא. הוא הקים "מעבדה לחקר הזוגיות" והחליט לגשת לעניין עם יסודיות של איש מדע. הוא ביקש מהזוגות לצלם את עצמם בזמן שהם מדברים ביניהם על משהו – בכל נושא – והוא וצוותו ניתחו לפרטי פרטים את הבעות הפנים, את התוכן המילולי ואת שפת הגוף של שני בני הזוג בזמן השיחה.

במקביל לעניין המחקרי התחדד ההיבט אישי. ב–1981 התגרש גוטמן מאשתו שאיתה חי עשר שנים (קודם לכן היו נישואין קצרים וכושלים בשנות התיכון). הוא היה מדוכדך והרגיש שחסר לו ידע מוצק שיאפשר לו לא לחזור על הטעויות בקשר הזוגי הבא. הוא לקח לעצמו פסק זמן של חמש שנים והתחיל לחפש בת זוג חדשה עם אובססיביות של חוקר שמסתער על מחקר חדש. תוך שישה שבועות הוא יצא לשישים (!) דייטים, כשהוא משיב למודעות היכרויות בעיתונות המקומית. כשנפגש עם המועמדת ה–61, ג'ולי שוורץ, הוא מצא עצמו לראשונה צוחק עם בת זוגו. השיחה הטלפונית הראשונה ארכה ארבע שעות ולאחר היכרות מעמיקה יותר הם נישאו. גוטמן זכה בבת זוג, בשותפה למחקר (שוורץ היא פסיכולוגית) ובהבנה שאחד המרכיבים החשובים בזוגיות מוצלחת הוא הומור. מאז, מחקריו של גוטמן עשו להם שם. מה שמייחד אותם הוא שילוב ייחודי של תובנות מהתחום הרגשי ושל שיטות מחקר כמותיות, ואפילו נוסחאות מתמטיות שמסבירות מה תורם לאהבה ומה מעכב אותה.

גוטמן סיכם את ממצאיו בספרים ובמאמרים רבים, שבהם הוא מפרט את הגורמים שפוגעים בזוגיות וגם את אלו המחזקים אותה. לדוגמה, חוסר הדדיות בקשר הזוגי וציפייה לתמורה על כל טובה שנעשית הם אחד מגורמי הסיכון הגדולים. "חבלן" קשה אחר של זוגיות הוא הצורך לדחות דברים לא נעימים. טענתו של גוטמן היא שתיקון מהיר של כל בעיה שצצה מונע ממנה להתפתח לממדים של חבלה זוגית. בנוסף, הוא מעודד את ההבנה שחלק מהבעיות בזוגיות הן מובנות ואין מה לעשות איתן, או שיש תכונות מסוימות של בן הזוג שאיתן נצטרך להשלים. בכלל, נראה שחשוב לדעת לקבל את עצמנו ואת בני הזוג כיצורים לא מושלמים. עובדה: אפילו לחוקר הזוגיות הדגול זה לא הצליח בפעם הראשונה.

———

אפיפיור ניאו–רפורמי?

מחלוקת על יחסה של הכנסייה הקתולית לגרושים שנישאו בשנית מאיימת לפצל את הכנסייה

רשימתו של ג'ט היר ב–New Republic מוקדשת לביקורו האחרון של האפיפיור פרנציסקוס בארה"ב ובאופן נרחב יותר להתפתחויות האחרונות בכנסייה הקתולית, התפתחויות שמאיימות לפצל אותה מבפנים.

יותר ויותר קתולים מתחילים להרגיש לא בנוח בכנסייה כיוון שלדעתם האפיפיור הנוכחי הוא ליברל מדי. האפיפיור אישר מספר פעמים את התנגדותה המוחלטת של הכנסייה להפלות, להסמכת נשים לכמורה ולנישואין חד מיניים. הוא אף נשא נאום שבו הוא הדגיש כי לפי תפיסת העולם הקתולית ההבדלים בין המינים הם חלק מהסדר האלוהי ביקום. אז היכן מתבטאת הליברליות? ובכן, לפי התפיסה הקתולית, הגירושין הם אסורים ולכן אדם שהתגרש והתחתן בשנית נתפס כנואף. השאלה שעולה כעת היא האם ניתן לאפשר לאנשים כאלה להיות חברים בכנסייה.

ליברל מדי? האפיפיור פרנציסקוס ונזירים בותיקן, 2015 צילום: אי.פי.אי

 

קרדינל גרמני בשם וולטר קספר חושב שהגיע הזמן לשנות את העמדה הקתולית הרשמית בנושא ולאפשר לגרושים הנישאים מחדש להיות חברים בכנסייה. באופן מפתיע, קספר מצא אוזן קשבת בעניין זה אצל האפיפיור, מה שהרתיע באופן מיידי את השמרנים. לדעתם, עלול להיווצר מצב של מדרון חלקלק. ברגע שכנסייה מכירה במה שהיא תופסת כניאוף, מדוע שלא תכיר בצורות אחרות של אינטימיות מונוגמית, כמו זוגיות ללא נישואין, בזוגיות חד מינית או בזוגיות פוליגמית? בעקבות החשש הזה, יש המאיימים, כאמור, בפיצול הכנסייה.

במאמר מוסגר יש לציין שאחדות הכנסייה היא אחת מאבני היסוד של התפיסה הקתולית ופיצול נחשב לאחד החטאים היותר קשים, כך שאין זה מפתיע שיש מי שמדבר בחריפות רבה נגד אלו התומכים בפיצול. מאידך, גם הללו מדברים על כך שבשעת הסכנה חובה על קתולים נאמנים להתריע ולעשות זאת גם במקום שבו רועיהם הרוחניים אינם מזהים פורענות מתקרבת.

בכל מקרה, קשה לצפות ירידה בכוחה של הכנסייה הקתולית בעקבות מחלוקת זו. לכנסייה הקתולית קהילה גדולה של מאמינים עם תורות מורכבות ומסועפות שנוגעות לכל אחד מתחומי החיים, כולל כלכלה ופוליטיקה, והיא אינה מצטמצמת בבחירות של הפרט בתחום ההתנהגות המינית. המחבר מציין בעוקצנות שהאיומים של המחנה השמרני מתחילים להזכיר בת זוג סוררת שמאיימת בגירושין בזמן ויכוח משפחתי או אפילו איש ארגון פשע שאומר "יהיה חבל מאוד אם בבניין היפה שלך פתאום תפרוץ שרפה…". בכל מקרה, נראה כי מגוון הדעות הקיים בכנסייה הקתולית הוא כבר רחב יותר מזה שחלק מחבריה היו מעוניינים בו. במובן הזה, גם הקתולים הם כבר די פרוטסטנטים.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון כ"ד חשוון תשע"ו, 6.11.2015

סקירת אוגוסט 2015

סקירת כתבי עת מן העולם

זן נכחד

הכלכלה שהפכה לגלובלית, השחיקה התרבותית והתפיסות הפוליטיות שהביאו לקריסה בקלפיות. השמאל האירופי עורך חשבון נפש

רשימתו של אלן ג'ונסון ברבעון World Affairs מוקדשת להתרסקותו של השמאל הסוציאל–דמוקרטי באירופה. מה שמפתיע ומתסכל בו–זמנית את חברי התנועה הוא העובדה שהשמאל התרסק בדיוק כשהיו צריכים אותו, במשבר הכלכלי של 2008, המשבר הגדול ביותר מאז תקופת השפל של שנות העשרים. הממשלות לא נתנו לבנקים הגדולים לקרוס, הזרימו אליהם תקציבי ענק והאזרח הפשוט סובל. הביטחון במקום העבודה הידרדר ותרומות מזון הפכו לחזון נפרץ.

עד שנות השבעים, השמאל הסוציאל–דמוקרטי הצליח במה שהיה נראה כמשימה בלתי אפשרית: לשלב בצורה הרמונית קפיטליזם, דמוקרטיה ויציבות חברתית. אך בשנות השמונים הוא נאלץ להודות שאין תחלופה אמיתית לתפיסות הניאו–ליברליות, להפרטה ולצמצום כוחם של האיגודים המקצועיים. השמאל הציע, לכל היותר, גרסה מעט רכה יותר של אותו ניאו–ליברליזם. התברר גם שהשמאל בעצמו שמח כש"נדבק בידו מאומה מן החרם", כפי שקרה בצרפת למשל, שם התברר ששר האוצר הסוציאליסטי ג'רום קהוזק, מנתח פלסטי במקצועו, מחזיק בין שש מאות אלף לחמישה עשר מיליון יורו בחשבונות חסויים בשווייץ ובסינגפור. התוצאה הייתה שכשהמשבר הגדול פרץ, הציבור חשב שהסוציאל–דמוקרטים אחראים לו בדיוק כמו הימין. ואכן, ביוון, מפלגת השמאל צנחה לגבול התחתון של אחוז החסימה.

 

בנוסף, תהליכי גלובליזציה של הכלכלה פגעו מאוד ביכולת של הפועלים להתארגן, מה שפגע אנושות באיגודים המקצועיים שהיוו מאז ומתמיד בסיס הבוחרים החשוב ביותר של הסוציאל–דמוקרטים. ההון הפך לעולמי, נייד וגמיש, והעובדים לחסרי ארגון, תעסוקה קבועה ומשרות מלאות.

בתחום החברתי–תרבותי, ניתן לראות באירופה שחיקה גדולה של מה שהיה נחשב פעם ל"מעלות הטובות" של מעמד הביניים העולמי – ריסון עצמי, אחריות אישית ודחיית סיפוקים. כתוצאה מכך, רבים שוקעים בצרכנות בלתי מרוסנת, בהלוואות ובמשיכות יתר, וגם סובלים מעודף השמנה, מהפרעות נפשיות, מדיכאון ומשימוש בסמים.

גם ברמה האינטלקטואלית, השמאל אימץ את תפיסות הימין והמפלגות הפוליטיות שלו הפכו ממפלגות מייצגות למפלגות שולטות, השואפות להנחיל את התורה שלהן לכל העולם. לכן, רבים מן הבוחרים נהרו למקומות הזדהותם הטבעית וכתוצאה מכך, בבחירות בבריטניה השנה, השמאל קיבל רק 30% מהקולות, כשדווקא המפלגה הלאומית הסקוטית הייתה זו שנגסה בקולות שלו.

בסיטואציה הזו, הסוציאל–דמוקרטים בוחרים בשני כיוונים: או תנועות מחאה חברתית חסרות ארגון פוליטי כמו "כיבוש וול סטריט", או מפלגות של שמאל רדיקלי שמתרחקות מהמיינסטרים הסוציאל–דמוקרטי ומתחברות עם קומוניסטים שהיו שנואי נפשם בעבר הלא רחוק – כפי שקורה באיטליה, בפורטוגל, בדנמרק, בגרמניה וכמובן ביוון. ואולם, גורלן של מפלגות אלו לא שפר עליהן, ורובן נמחקו מהמפה, או ניסו להשתלב ללא הצלחה בקואליציות הקיימות. בין הגורמים לכישלונן, מונה ג'ונסון חוסר בשלות פוליטית, פלגנות בין תנועות קטנות וקיקיוניות וגם הידרדרות בתפיסות הרעיוניות, שגורמת להן להפוך מתנועות שמאל סוציאל–דמוקרטיות עם חזון גלובלי לבנות ברית לכל מי שנתפס בעיניהן כמתנגד לעולם הרע של הקפיטליזם המערבי.

נראה אם כן כי לסוציאל–דמוקרטיה העולמית אין הרבה סיבות לאופטימיות. אף על פי כן, המחבר מקווה שאם השמאל יגבש חזון חדש של חיזוק מעמד הפועלים והאיגודים המקצועיים, תפיסה אקולוגית מקיפה ליצירת סביבה עירונית ידידותית יותר ומערכת חלוקת עושר שוויונית יותר, הוא יוכל לשוב ולהיות פעיל מרכזי בשיח הציבורי. בסך הכול, מזכיר ג'ונסון, גם הימין הניאו–שמרני היה פעם נחלת מיעוט של כמה אינטלקטואלים זניחים.

—-

אנדרטה מזדקנת בלב אריזונה

האדריכל האיטלקי פאולו סולרי חלם להקים עיר שתהיה ידידותית לסביבה ותשתלב בה. שנתיים עברו מאז פטירתו, והעולם עדיין מנסה להבין כיצד עושים זאת

רשימתו של רוס אנדרסן במגזין המקוון Aeon מתארת פרויקט חיים ייחודי של איש ייחודי – האדריכל האיטלקי פאולו סולרי. סולרי היה תלמיד מצטיין לאדריכלות באוניברסיטת טורינו, התגורר שנה וחצי באריזונה, שם למד אדריכלות אצל פרנק לויד רייט, ושב למולדתו ב–1950, עם חזון ייחודי בתחום של תכנון ערים. גורדי השחקים של מנהטן פגעו בחוש האסתטי שלו והוא החליט לפתח תפיסה ארכיטקטונית ייחודית, שתשלב תפיסה רחבה של איכות הסביבה ותהפוך את הערים לישויות "נושמות".

"ארכיטקטורה היא צורה פיזית של אקולוגיה אנושית, תצורת חומר שמאפשרת שילוב אנרגטי ורצוני מיטבי", כותב סולרי ב"ארכו–לוגיה: עיר בדמותו של אדם" – ספר שבו הוא פורש את עיקרי משנתו. "ארכו–לוגיה" היא שילוב מילולי של ארכיטקטורה ואקולוגיה, והיא קוראת להקמת ערים ידידותיות לסביבה שלא מעמיסות על הכוכב שלנו, הדחוס גם כך עד אפס מקום. סולרי החל ליישם את החזון שלו, כשבשנת 1970 עבד על פרויקט לבניית עיר סביבתית באמצע מדבר אריזונה – "אקרוסנטי". החזון היה ליצור מעין קמפוס ענק עם גגות פתוחים, שחי מאנרגיה סולרית ושאמור להביא את מרב החום בחורף ואת מרב הצל בקיץ. הכוונה הייתה לאכלס במקום כ–5,000 איש. כיום, 45 שנה אחרי, מתגוררים שם בסביבות 80 איש, רובם היפים מזדקנים ומעריצים של סולרי.

האם‭ ‬למפעל‭ ‬חייו‭ ‬יהיה‭ ‬המשך‭? ‬פאולו‭ ‬סולרי‭ ‬באקרוסנטי צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

האם‭ ‬למפעל‭ ‬חייו‭ ‬יהיה‭ ‬המשך‭? ‬פאולו‭ ‬סולרי‭ ‬באקרוסנטי
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

גם ניסיונות אחרים להוציא את חזון הארכו–לוגיה לפועל נחלו כישלונות לעת עתה. ב–2004, למשל, ביקשה עיריית טוקיו להקים פירמידה ענקית מזכוכית שתרחף מעל מפרץ טוקיו ותסייע לפתור את מצוקת הדיור בעיר הדחוסה. התברר שלשם יישום הפרויקט נדרשת זכוכית שעדיין לא יודעים לייצר אותה והפיתוח בעיצומו. ברוסיה הייתה כוונה להקים "עיר קריסטלים" בפרברי מוסקבה שתאכלס בתוכה כשלושים אלף תושבים, אך גם שם הפרויקט נתקע כתוצאה ממשבר כלכלי (בין היתר בגלל ההוצאות על המשחקים האולימפיים של 2014) וכנראה לא יושלם לעולם.

הפרויקט המבטיח ביותר עד עתה בעניין זה הוא בנסיכות אבו–דאבי. הכוונה שם היא ליצור מרחב ייחודי שישמש למחקר ופיתוח עבור חברות גדולות. הבנייה התחילה ב–2008 וגם היא נבלמה עקב המשבר הכלכלי העולמי. כרגע הכוונה היא להשלים את הפרויקט בין השנים 2020–2025.

בכל מקרה, השאלה העקרונית סביב פרויקט הארכולוגיה היא אחת: האם "עיר מתוכננת" היא פרויקט שיכול בכלל להצליח, או שהיא לעולם תישאר דוגמת העיר מגניטוגורסק שבברית המועצות או ערי הרפאים בסין העכשווית – מפלצת אורבנית שגדלה פרא ולא מסוגלת לאכלס בני אדם אמיתיים. לעת עתה נראה שהקפיטליזם הגלובלי הוא הרבה יותר גמיש ויצירתי ומסוגל להתמודד עם הצרכים המגוונים של אוכלוסיות הערים הקיימות.

הקשיים בפרויקט הארכולוגיה מעידים על עוד משהו: לא ניתן לבנות פרויקטים גדולים על דמות נערצת אחת, גם אם מדובר בדמותו של אדריכל דגול דוגמת סולרי. לאחר שסולרי הלך לעולמו לפני שנתיים, לא נשאר מי שירים את הדגל של תכנון ערים סביבתי. האם למפעל חייו יהיה המשך – או שכל מה שיישאר ממנו הוא עיר רפאים באמצע מדבר אריזונה עם כמה היפים מזדקנים?

———–

לפייס את הרודן

הכלכלה הרוסית קורסת, ופוטין מנצל את המצב כדי לרכוב על גלי השנאה כלפי המערב ולהשתלט על אוקראינה

המערב ממשיך לעקוב בדאגה אחר התפתחות העניינים באוקראינה ורבים שואלים מה עומד לקרות שם בהמשך. כדי להבין זאת, לאון ארון, ברשימתו ב–American Interest, לוקח אותנו לסיור ברוסיה של השנים האחרונות. מדובר במדינה ענקית שהכלכלה שלה מבוססת בעיקר על ייצוא מקורות האנרגיה שלה. הנשיא הבטיח שכך יהיה גם בשנים הקרובות, וזה מה שיהפוך את רוסיה ל"מעצמת–על אנרגטית".

הבעיה היא ששני משברים כלכליים קשים – האחד ב–2008 והאחר בשנה שחלפה – דרדרו את הכלכלה הרוסית, ורבים איבדו את כספם. כיצד מסיחים את הדעת מכך? באמצעות גילוי האויב המשותף, שהוא – איך לא – המערב שמתנכל לרוסיה ולא רוצה לראות אותה מעצמה עולמית.

נחוש‭ ‬לא‭ ‬לוותר‭. ‬הציור‭ "‬פני‭ ‬המלחמה‭" ‬מאת‭ ‬הציירת‭ ‬האוקראינית‭ ‬דריה‭ ‬מרצ‭'‬נקו‭, ‬קייב‭ ‬2015 צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

נחוש‭ ‬לא‭ ‬לוותר‭. ‬הציור‭ "‬פני‭ ‬המלחמה‭" ‬מאת‭ ‬הציירת‭ ‬האוקראינית‭ ‬דריה‭ ‬מרצ‭'‬נקו‭, ‬קייב‭ ‬2015
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

בשנים האחרונות, הרטוריקה הלאומנית האנטי מערבית גואה ברוסיה כמו גם בנאומיו של פוטין. מקורביו, דובריו ואנשי פמלייתו נוטים יותר ויותר להציג אותו בתור מנהיג דגול שמציל את העם הרוסי מהמשבר וגם בתור האדם היחיד שמסוגל לייצר הרתעה אצל מבקשי רעתה של רוסיה. הנה כי כן, ביום שבו תושבי חצי האי קרים הכריעו בהצבעה (מזויפת לדעת רבים) להצטרף לרוסיה, אחת התוכניות החשובות בפריים טיים דיברה על כך במושגים הדומים לניצחונה של ברית המועצות במלחמת העולם השנייה, לא פחות. במקביל, הצנזורה על כלי התקשורת נעשית הדוקה יותר, תפקידה של הכנסייה הפרבוסלבית הופך למרכזי יותר, וגוברת הרטוריקה על "ציוויליזציה רוסית ייחודית" ועל יתרון הערכים הרוסיים על אלו האירופיים והמערביים.

בכל הנוגע לאוקראינה, נראה שפוטין נחוש לא לוותר. הניצחון מבחינתו לא מחייב השתלבות מחודשת של אוקראינה בתוך רוסיה, אלא פיצול זוחל של המדינה על ידי הקמה של מדינה עצמאית בדרום מזרח המדינה וממשלת מריונטות פרו–רוסית בקייב. כנגד זה, המערב לא יכול להרשות לעצמו להתנהל בפייסנות, כיוון שהוא רוצה בשקט תעשייתי בעוד פוטין מעוניין בניצחון. על החברות המערביות לנקוט צעדים שיגרמו לרוסיה לחוש שהיא משלמת מחיר מורגש על מדיניותה, כמו שלילת אשראי לחברות הרוסיות המובילות.

ומה בהמשך? עלייה דרמטית בכלכלה הרוסית לא צפויה להתרחש, ולכן פוטין ימשיך ככל הנראה לרכוב על גל הלאומנות הפטריוטית הגואה, מה גם שהישרדותו הפוליטית האישית תלויה בכך. הניסיון המערבי התורן לפייס את הרודן עלול לעורר את התיאבון שלו. לתשומת לבם של אלו המתלבטים לגבי משמעות ההסכם עם איראן.

——

זמר שלא מטעם

מסתבר ששיריו של הזמר ולדימיר ויסוצקי, שכתב על האבסורד בחברה הסובייטית, עדיין פופולריים ברוסיה. האם משמעות הדבר היא שלא הרבה השתנה מאז?

בחודש יולי האחרון מלאו 35 שנה למותו של האיש הפופולרי ביותר ברוסיה אחרי יורי גגרין – הזמר ולדימיר ויסוצקי. לויסוצקי מוקדשת רשימתו של מבקר המוזיקה אלכסנדר ארכנגלסקי במגזין השבועי "אוגוניוק".

ובכן, בחייו הקצרים חיבר ויסוצקי כ–600 שירים (בנוסף להיותו שחקן תיאטרון וקולנוע), אשר הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הרוסית–סובייטית. כשם שהיה ניתן לשחזר את רוסיה הצארית לפי הסיפורים של צ'כוב, כך אם מישהו היה רוצה לשחזר את ברית המועצות של שנות השבעים והשמונים הוא היה יכול לעשות זאת לפי שיריו של ויסוצקי. גם אנשים צעירים שנולדו לאחר פירוקה של ברית המועצות מכירים רבים משיריו – וזו עובדה לא מובנת מאליה, בהתחשב בכך ששיריו לא הפכו חלק מעולם הבידור הרוסי העכשווי. את רוב השירים ששר ביצע ויסוצקי עם גיטרת סולו וקול צרוד וזועק. ניסיון לעבד אותם באמצעים אלקטרוניים או לשדר אותם בביצוע של זמרים אחרים בתחנות רדיו רוסיות עכשוויות נחל על פי רוב כישלון חרוץ.

גיטרת‭ ‬סולו‭ ‬
וקול‭ ‬צרוד‭ ‬וזועק‭. ‬ולדימיר‭ ‬ויסוצקי‭. ‬ צילום‭: ‬איגור‭ ‬פלמין

גיטרת‭ ‬סולו‭ ‬ וקול‭ ‬צרוד‭ ‬וזועק‭. ‬ולדימיר‭ ‬ויסוצקי‭. ‬
צילום‭: ‬איגור‭ ‬פלמין

לפני שנתיים עלתה יוזמה לקרוא על שמו רחוב מרכזי במוסקבה, אך זו נגנזה. לאחר מכן עלתה ההצעה לקרוא על שמו דרך צדדית קטנה, אך גם יוזמה זו נכשלה. נראה כי משהו בשיריו דוחה בעקביות איזושהי "הכרה ממסדית". מבחינה זו, יצירתו של ויסוצקי מעניינת. מצד אחד הוא מעולם לא היה "יוצר אנטי ממסדי" באופן רשמי. הוא לא חיבר שירי מחאה שבהם הוא לעג לברז'נייב או מחה כנגד הפלישה לצ'כוסלובקיה, למשל. שיריו נהגו לעשות את אחד משני הדברים – או להראות את האבסורד שבחוויה הסובייטית המאוחרת (כמו בשיר "מכתב מבית משוגעים") או להראות את האינדיבידואל הפרטי שבורח מחיי האבסורד לבדידות.

אכן, ויסוצקי היה בודד. הוא בחר שלא להצטרף למקהלת ה"אמנים מטעם" ובמקום זאת להיות אדם הגון באופן אישי. לדעתו, נכון שכולם מלשינים על חבריהם לקג"ב, אבל ליחיד אסור לעשות זאת.

זהו תפקיד חשוב מאוד לאמן בחברה הסובייטית. שכן, מסביר הכותב, פרטים בחברה זו איבדו במידה רבה את היכולת להבחין בין טוב לרע. יכולת זו מטושטשת אצל רבים גם ברוסיה העכשווית, ומכאן הפופולריות של ויסוצקי בימינו. רבים רוצים לשאול אותו איך לחיות בעולם מבולבל. תשובתו של ויסוצקי היא – בחירה מוסרית של הפרט: לא לעשות טוב, אלא לסור מרע. לא להיות זה שמוציא להורג.

אולי בגלל זה אחד השירים היותר פופולריים שלו הוא שיר שכל השורות בו מתחילות מהמילים "איני אוהב". ויסוצקי שר פחות על דברים שהוא אהב, והתמקד במה שלדעתו הפך את החיים לבלתי אפשריים. אולי הפופולריות הרבה שלו ברוסיה מוכיחה שהחיים שם הם עדיין כאלה?

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ' אלול, 4.9.2015

סקירת יולי 2015

פונדמנטליזם אפריקני

כשתמלוגי נפט בשווי מיליארדי דולרים מתחלקים בין פקידי שלטון מושחתים, אין זה מפתיע שהאסלאם הקיצוני מצליח להרים ראש. על עלייתו של ארגון בוקו חראם בניגריה

*

העיסוק האינטנסיבי של התקשורת הישראלית בדאעש מובן בהחלט. בסופו של יום, אנחנו קרובים מאוד לזירת האירועים. אך מתברר שישנם עוד ארגונים דומים בעולם, לדוגמה בוקו חראם הפועל בניגריה. רשימתו של ג'ושוע האמר ב–New York Review of Books מתארת את התפתחותו של ארגון זה ומעלה מספר תובנות על האסלאם הקיצוני.

ראשית, מעט רקע. אוכלוסיית ניגריה מונה 174 מיליון תושבים. מבחינת ייצור הנפט, היא ממוקמת במקום העשירי בעולם. המדינה עם התל"ג השנתי הגבוה ביותר באפריקה. לאחר זכייתה בעצמאות בשנת 1960 רבים ציפו שניגריה תהפוך למעצמה כלכלית בינלאומית, אך לא כך היה. כמו במדינות רבות בעידן הפוסט–קולוניאלי, בניגריה שלטו אנשי צבא שהתחלפו בתדירות גבוהה ויצרו משטר מושחת מן המסד ועד הטפחות. השלטון האזרחי שעלה ב–1999 לא שיפר את המצב, וניגריה עדיין נמצאת במקום מאוד לא מכובד במדד השחיתות העולמי. נגיד הבנק המרכזי של ניגריה, למידו סאנוסי, האשים בשנה שעברה את תאגיד הנפט הלאומי כי הסתיר תמלוגי נפט בסך 18.5 מיליארד דולר במהלך שנה אחת, וחילק אותם בין מספר מצומצם של מוטבים בצמרת התאגיד. שלא במקרה, אותו נגיד פוטר מתפקידו מספר שבועות לאחר מכן.

נאמנים לדעאש. זירת פיגוע שביצעו בוקו חראם בניגריה, 2014 צילום: אי.פי.אי

נאמנים לדעאש. זירת פיגוע שביצעו בוקו חראם בניגריה, 2014
צילום: אי.פי.אי

ערך תמלוגי הנפט שלא הגיעו לכיסם של האזרחים נאמד בכ–400 מיליארד דולר בכל שנות עצמאותה של ניגריה. במצב כזה, אך טבעי הוא שתקום תנועת מחאה שתבטיח לנקות את האורוות ולהשיב את הסדר על כנו. וכך היה. ב–2002 מטיף דת צעיר בשם מוחמד יוסוף שבא מהעיר מיידיגורו, לא רחוק מהגבול עם צ'אד, התחיל לאסוף סביבו תומכים וחסידים. הוא הכריז שרעיונות מערביים וחינוך מערבי אסורים – חראם – על פי האסלאם. המסר מצא את דרכו ללבם של ניגרים רבים חסרי השכלה, שבקלות יכלו לזהות את אלו שקיבלו חינוך מערבי כמי שהפכו לאחר מכן לפקידי ממשל מושחתים.

ב–2008 החלו התנגשויות בין חייליו של יוסוף, שצברו נשק ותחמושת, לצבא ולמשטרה הניגריים, ובסופן הוא נלכד והוצא להורג. תפקיד ההנהגה עבר לאבו באכר שקאו, הקיצוני אף יותר מיוסוף. בהמשך, בשנת 2010 נערכו בחירות במדינה ובהן הביס מועמד נוצרי בשם גודלאק ג'ונתן את הרודן הצבאי של מחוז הצפון, מוחמד בוחארי. בתגובה הכריזו תומכי בוקו חראם, שמנו אז כשלושת אלפים איש, מלחמה על הממשל הניגרי והתחילו להוציא לפועל פיגועי טרור ופיגועי התאבדות.

אירוע מזעזע במיוחד התרחש בבית ספר כפרי לבנות בעיר צ'יבוק, שבו נחטפו 276 ילדות שלפי דעת מייסדי הארגון "היו אמורות להתחתן ולא לקבל חינוך מערבי קלוקל". מספר ילדות הצליחו מאז להימלט בדרכים לא ברורות ורובן עדיין מוחזקות במקום לא נודע. שקאו אף הכריז על כוונתו למכור אותן כיוון שהן "רכושו של אללה". הדבר גרם לזעזוע בכל העולם, אך הצבא הניגרי, המוסלמי ברובו, עדיין לא נכון לגמרי לציית לנשיא הנוצרי ולא משקיע מאמצים רבים על מנת לאתר את הילדות.

בינתיים, העניינים הסתבכו עוד יותר. בוקו חראם הכריז במארס השנה נאמנות לדעאש. בתגובה, הנשיא ג'ונתן החל לפעול בצורה נמרצת יותר נגד הארגון, תוך שיתוף פעולה צבאי עם צ'אד וקמרון. המורדים של בוקו חראם ניגפו בקרבות והפסידו לקואליציה החדשה את רוב השטח שהצליחו לכבוש. אלא שנראה שההתערבות המדוברת הייתה מאוחרת מדי, ובבחירות האחרונות ג'ונתן הפסיד למוחמד בוחארי, שנתפס כאדם קשוח יותר שמסוגל להביס את ארגון הטרור. בוחארי הוכתר כנשיא בחודש מאי בטקס רב רושם והבטיח להילחם בטרור ללא פשרות. הטרוריסטים מצדם לא נשארו חייבים והוציאו לפועל מספר פיגועי התאבדות, כשבאחד מהם הצליחו לראשונה לבצע פיגוע בשוק של עיר הבירה יולה. הילדות החטופות עדיין לא נמצאו. כעת נותר לראות האם אכן קיים פתרון צבאי לטרור שבניגריה, ואם כן מה עושים עם העוני והשחיתות שישובו לשרור בתום המלחמה.

———

לכלא נולד

האם עדיף להשאיר ילד שנולד בכלא לצד אמו האסירה או להוציאו למשפחת אומנה? מסקנות מפתיעות של מחקרים עדכניים עתידות לשנות את תפיסת בתי הכלא בארה"ב

*

רשימתה של שרה יגר בירחון Atlantic מוקדשת לנשים שהפכו לאמהות בבתי מאסר בארה"ב. ארה"ב היא המדינה שמחזיקה במספר האסירים הגבוה ביותר בעולם, וכך הוא גם בנוגע למספר האסירות. גם מי שסובר שלא ראוי בשום אופן שילד ייוולד לתוך מציאות של אמא אסירה, ברור שמצבים כאלה קורים ואין שליטה של ממש עליהם. או אז, למדינה נותרות שתי אפשרויות – או למסור את הילדים לאומנה עד לשחרורה של האם, או להקים בבית כלא עצמו מקום שבו אסירות תוכלנה לגדל את ילדיהן.

למעשה, מדובר בוויכוח ישן בין מי שרואה את בתי הסוהר כמערכת מענישה ובין מי שרואה בתקופת המאסר הזדמנות לשיקום האישה שפשעה. האוריינטציה השיקומית של בתי הכלא בארה"ב ידעה עליות ומורדות. בשנות ה–30 הוקמו בבתי הסוהר יחידות שנועדו לסייע לאסירות להשתקם ולגדל את ילדיהן. הן כללו רכישת מיומנויות הוריות, יכולות מקצועיות ואפילו נימוסי שולחן. בהדרגה חלה בהן שחיקה, עד לתקופתו של הנשיא ניקסון, אז הוכרזה מלחמה בסמים ובעקבות כך התמלאו בתי הסוהר בארה"ב באסירים וההשקעה בשיקום לא התאפשרה עוד. רק בשנות ה–90 החלו מוסדות מן הסוג הזה להיפתח מחדש.

"ילדי מאסרים" עוזרים לאימהות לשמור על עצמן. מתוך "כתום זה השחור החדש" צילום: באדיבות יס

"ילדי מאסרים" עוזרים לאימהות לשמור על עצמן. מתוך "כתום זה השחור החדש"
צילום: באדיבות יס

הסוגיה שעניינה יותר מכול את החוקרים היא ההשפעה של מקומות שיקומיים כאלה על האם ועל הילד. ובכן, התברר שאמהות שיכולות לגדל את ילדיהן בין כותלי הכלא נוטות הרבה פחות לשוב לפשיעה. מחקר אחד הראה שאחוז המועדוּת אצל אסירות שילדיהן נלקחו מהן עומד על כ–50%, בעוד אצל אלו שגידלו את הילדים בכלא אחוז המועדות עומד על 17% בלבד. מחקרים אחרים הראו מספרים דומים, והדבר הוביל לכך שמדינות נוספות בארה"ב בחרו ליישם את המדיניות של גידול ילדים בתוך בית המאסר.

נניח שהשתכנענו שגידול ילדים בבית מאסר הוא אכן טוב עבור האם. עתה נשאלת השאלה מה משמעות הדבר עבור הילד, שגדל בתוך מתקן כליאה ועד גיל מסוים רואה את העולם דרך הסורגים בלבד? הפסיכואנליטיקאי האוסטרי רנה ספיץ בדק ילדים שגדלו יחד עם אמהות אסירות מול ילדים שגדלו בבית יתומים. להפתעתו הרבה התברר לו שילדים שגדלו ללא אמהות מגלים חוסר הסתגלות קיצוני ומתים מוקדם בשיעורים הרבה יותר גבוהים. לעומת זאת, ילדים שגדלו יחד עם אמהות בבית הכלא מגלים התפתחות תנועתית וסקרנות כל כך גדולה, עד שהאמהות היו צריכות להשקיע מאמץ בעיקר כדי לרסן אותם.

מחקרי אורך עכשויים, שהתחילו להתפרסם רק בשנים האחרונות, מדווחים על תוצאות דומות וברמת מובהקות גדולה יותר. כך, ילדי אסירות בשנות ה–2000 שגדלו בנפרד נוטים להתקשרות בטוחה ב–30% מהמקרים. ילדים שגדלו בתוך בית מאסר, לעומת זאת, מגיעים להתקשרות בטוחה בשיעור של 60%, שיעור הדומה לזה של בני גילם ממשפחות נורמטיביות. יתרה מזאת, מתברר שככל שהילדים שהו זמן רב יותר יחד עם האמהות שלהם בתוך בית המאסר, ההתקשרות שלהם וביטחונם האישי היו גבוהים יותר. באופן מעניין, התברר שאמהות אסירות מגלות הרבה יותר עניין בילדים שנולדו להן במאסר מאשר בילדים שנולדו להן בחוץ, ויש לכך סיבות טובות. בתוך בית הסוהר אין להן לאן ללכת חוץ מאשר להיות עם ילד. אין שם אלכוהול וסמים והן גם מקבלות הדרכה הורית מאנשי טיפול הנמצאים במקום. בנוסף, יש סביבן רשת תמיכה חברתית של אמהות אסירות אחרות, שעוזרות ל"חברות לצרה" לגדל את ילדיהן.

המחקר העדכני בודק את ילדי האסירות כשהם מתחילים ללכת לבתי הספר. בינתיים נראה שאין להם בעיות לימודים חריגות, אך הדבר דורש עוד זמן. בינתיים, נשים הרות בארה"ב עדיין תיעצרנה ותיכלאנה, אך ייתכן שמדיניות שיקומית חכמה ונכונה תסייע לכך שהדור החדש הנולד בבתי המאסר יהיה גם הדור האחרון שיבקר בהם.

———

שכתוב תולדות האורתודוקסיה

בספרו החדש חושף מארק שפירא כיצד האורתודוקסיה מטילה צנזורה על ההיסטוריה של עצמה, אך גם מצדיק זאת

*

חוקר היהדות אלן בריל מראיין בבלוג שלו את מארק שפירא, מי שהוציא לאחרונה ספר חדש שמכה גלים (שוב) ביהדות ארה"ב. שפירא, מרצה ליהדות באוניברסיטת סטרנטון, למד תחת גדול חוקרי הרמב"ם, יצחק טברסקי, ופרסם עד עכשיו שני ספרים פופולריים – ביוגרפיה של הרב יחיאל יעקב ויינברג – בעל ה"שרידי אש" וספר על הפירושים השונים שניתנו במהלך הדורות לעיקרי האמונה לרמב"ם. ספריו של שפירא הכו גלים כיוון שהם גילו פן לא שגרתי בתפיסות אורתודוקסיות, את הקרע שהיה בנפשו של הרב ויינברג בין השתייכותו לחקר היהדות המודרני ובין זיקתו העמוקה ללמדנות הליטאית. גם הספר על עיקרי האמונה עורר עניין כי למעשה הוא שמט את הקרקע מתחת לתפיסה שיש ביהדות בסיס תיאולוגי בלתי מעורער שדרכו ניתן לסווג יהודים כמאמינים בצורה נכונה.

שמו של הספר הנוכחי באנגלית הוא "לשנות את הנצחי – כיצד יהדות אורתודוקסית משכתבת את ההיסטוריה". שפירא, אורתודוקסי בעצמו, מראה בספרו כיצד היהדות האורתודוקסית משכתבת את תולדותיה, "משפצת" את הדמויות הרבניות הבאות הן מתוכה והן מחוצה לה וגם מצנזרת את כתביה.

אם‭ ‬הוא‭ ‬התנגד‭ ‬לי‭"‬ג‭ ‬עיקרי‭ ‬אמונה‭ ‬או‭ ‬לקבלה‭, ‬יש‭ ‬לכתוב‭ ‬זאת‭. ‬הרש‭"‬ר‭ ‬הירש

אם‭ ‬הוא‭ ‬התנגד‭ ‬לי‭"‬ג‭ ‬עיקרי‭ ‬אמונה‭ ‬או‭ ‬לקבלה‭, ‬יש‭ ‬לכתוב‭ ‬זאת‭. ‬הרש‭"‬ר‭ ‬הירש

המראיין מדגיש את עמדתו הדואלית של מחבר הספר, אשר מצד אחד מתעקש שהמוטיבציה היחידה שלו לכתיבה הייתה "לספר סיפור מעניין", ומצד שני כותב את דבריו בנימת תוכחה ומשווה את הצנזורה לעיתון "פראבדה" הסובייטי הזכור לשמצה. בדבריו שפירא מאשר שאכן לדעתו חלק מכתיבת ההיסטוריוגרפיה האורתודוקסית מתבצעת באופן מגמתי הדומה לזה של עיתונות סובייטית. כלומר, קיימת אליטה שמכירה את העובדות לאשורן, אך חוששת שידיעת עובדות אלו על ידי הקהל הרחב עלולה לערער את אמונתו. לכן אליטה זו משכתבת ומצנזרת את ההיסטוריה.

ככלל, יחסו של שפירא להיסטוריוגרפיה החרדית אינו בהכרח שלילי. הוא חושב שהקהילה החרדית אמורה לצרוך את הספרים האלו. מה שנראה בעייתי בעיניו הוא שקיים גם זרם ניכר בקרב האורתודוקסיה שמונה אנשים שרגילים לקרוא עבודות היסטוריוגרפיות משמעותיות ומקצועיות שעונות על קריטריונים מחקריים. ברור לשפירא שיהודים אלו לא יהיו מוכנים להוריד את הרף ברגע שהדברים נוגעים דווקא למדעי היהדות.

בהקשר זה שפירא מספר סיפור על איש דתי אקדמאי שפנה אליו, מודאג מאוד מכך שבנו אימץ אורח חיים חסידי. הוא שאל את שפירא האם כדאי לו לתת לבנו לעיין למשל בספריו של ההיסטוריון דוד אסף, שמתאר כל מיני דברים "פיקנטיים" בתולדות החסידות, כגון התנצרות בנו של בעל התניא. שפירא השיב לו בשלילה. בנו בנה לעצמו עולם רוחני מסוים ואין צורך לנסות לקעקע אותו מבחוץ.

האם זה לא עובד ככה גם במשפחות, שואל שפירא. האם בני משפחה חייבים להכיר את כל הסודות של כולם או שלפעמים דווקא אי הידיעה היא זו ששומרת עליהם מאושרים? שפירא מבחין בין פטרנליזם חינוכי, היכול להיות הכרחי ומוצדק, לבין ידע היסטורי. לגביו הוא מסרב לקבל את התפיסה הפוסט מודרנית ואומר שעלינו לעשות ככל יכולתנו על מנת לגלות תמונה מלאה בצורה מרבית של עובדות היסטוריות. לכן, אם רש"ר הירש התנגד לי"ג עיקרי האמונה לרמב"ם או לקבלה או נשא נאום חוצב להבות על המשורר הגרמני שילר, יש לכתוב זאת כשמתארים את אישיותו (ההוצאה החרדית "נצח" דאגה למחוק אזכורים מן הסוג הזה).

גם רבה הראשי של בריטניה לשעבר, יונתן סאקס, נאלץ למחוק מספרו על הסובלנות מספר קטעים שקוראים לסובלנות דתית בצורה מובהקת מדי, כיוון שהם הרגיזו קוראים אורתודוקסים. ואולם, דווקא אותם קטעים זיכו אותו בפרסים אחרים. שפירא מדבר גם על צנזורה מסוג אחר, מעין גיהוץ של תקינות פוליטית, הדומה להוצאת המילה "כושי" מהספר "הקלברי פין". זו לדעתו פרקטיקה קבילה לגבי תלמידי חטיבה, אך לא לגבי סטודנטים שאמורים להכיר יצירות קלסיות כפי שהן.

לסיום, שפירא מספר על הניסיון "לשפץ" את כתיבתו הוא. בכתיבתו האקדמית הוא התייחס לרבנים בשם משפחתם ללא אזכור התואר רב, ופעם אחת טברסקי העיר למנחה אקדמי אחר שלו שזה לא מכובד. אותו מנחה אקדמי שאל האם לדעתו של טברסקי ראוי להוסיף את התואר רב גם לפני שמו של אחד ממייסדי התנועה הרפורמית, אברהם גייגר. טברסקי שתק והוא ירד מהנושא.

פורסם במוסף ,'שבת' מקור ראשון, כ"ב אב תשע"ה, 7.8.2015