Category Archives: פולמוסים

מצא את ההבדלים

חיים נבון נגד מרב מיכאלי

חיים נבון  מירב מיכאלי

קורה ששתי תופעות שונות מאד מתגלות כדומות…

הפולמוס החדש ניצת סביב מוסד המשפחה, כאשר היה די ברור מראש מה יאמר כל צד. אך הפעם הייתה הקצנה מסוימת של שיח- מרב מיכאלי אמרה, בפאנל בנושא משפחה באוסטרליה, בו לקחה חלק, שהמשפחה הגרעינית היא המקום המסוכם ביותר לילדים לחיות בו – וגררה מבול של תגובות זועמות ברמות שונות ואחריהן- את תגובתו של חיים נבון, שהכריז עליה כשותפה לתכנית הזדונית של השמאל לחרב את מוסד המשפחה.

והנה לכם דבר משותף  אחד- הימין והשמאל מתחרים, מי ייצא בהצהרה מפוצצת יותר.

העניין הוא שכשמסתכלים על הטענות של מירב מיכאלי ושל חיים נבון…רואים בהם יותר דמיון ממה ששניהם אולי היו רוצים.

ראשית, שניהם בוודאי מתכוונים לעשות טוב. מירב מיכאלי, פרלמנטרית משכמה ומעלה, רוצה להפגין פתיחות וליברליות וגם להגן על הילדים, החוליה החלשה ביותר בחברה, למען חיים טובים יותר של כולנו.  חיים נבון רוצה, מן הסתם, את אותו הדבר. הוא רוצה חברה בריאה, משפחות בריאות וילדים בריאים.

שנית, שניהם מאמינים בקונספירציה. מיכאלי מאמינה, שקיים קשר זדוני של גברים פטריארכלים סטרייטים, שמעוניינים לשמר את מוסד המשפחה כמוסד מדכא וכופה, שבו אישה וילד הם בגדר רכושו של הבעל והוא יכול להתעלל בהם כאוות נפשו. ומיכאלי נחושה שלא לתת להם לעשות זאת. מאידך, חיים נבון סובר שקיימת קונספירציה של האקדמיה השמאלנית , התקשורת והאליטה המשפטית, שנועדה לקעקע, לחרב ולהרוס את תשתיות החברה ומתמקדת במוסד המשפחה. ומטרתה היא להעלים את המשפחות ולשלוט בהם באמצעות רישיונות הורות שתנפיק הדיקטטורה הנאורה עבור ההורים המקורבים.

שלישית- וזה במשתמע- לשני הצדדים חסר חוש פרופורציה וחוש הומור.

קודם כל, מיכאלי. קשה היה להסתיר את הפרצופים הנבוכים של הקהל כשהיא השמיעה את הפנינה לפיה "המשפחה הגרעינית היא המקום הכי פחות בטוח עבור הילדים וכל ילד חמישי חשוף לסוג של התעללות". מעבר לשאלת המקור הלא ברור לנתונים אלו, הטיעון עצמו הוא מופרך מיסודו, גם אם היה נכון. זה כאילו להגיד שכבישים הם מקום מסוכן בגלל ששם מתרחשות 100% מהתאונות.

מעבר לזה, נראה שמיכאלי איבדה את תחושת החיבור עם המציאות. היא נלחמת בחברה הפטריארכלית מלפני 60-70 שנה, אולי. מבנה המשפחה שהיא מדברת עליו קיים היום בסעודיה. ולכן כשהיא משליכה את התפיסה הפטריארכלית על מוסד הנישואין העכשווי, הדבר נראה ארכאי ואנכרוניסטי. גרוע מכך, הוא פוגע בדיוק בנושא שאותו מיכאלי מעוניינת לקדם ( כמו כל התלהמות קיצונית, שיורה בתוך הנגמ"ש). הדיון בפאנל האוסטרלי היה מוקדש לנושא של הכרה במשפחות הגאות, שמבקשות להשתלב במבנה המשפחה הקיים באופן המתאים עבורן , ולא לפרק אותו ולהפוך את המדינה לאפוטרופוס. הרי זה בדיוק מה שקורה, למשל, ברוסיה של פוטין, בה המדינה החליטה שזוגות להט"בים לא צריכים לגדל ילדים ורשויות הרווחה אמורות לשלול הורות מזוגות אלו ( אין בידי נתונים כמה זה מתבצע בפועל). לכן, דבריה של מיכאלי מאפשרים דווקא לצד השני להציג אותה ואת תפיסת המשפחה החדשה כסכנה למשפחה ולחברה.

מה שמוביל אותי לחיים נבון. כמו שמיכאלי מנסה בכל כוח לפרק את המשפחה המסורתית, חיים נבון מנסה בכל הכוח להגן עליה. למשל בטענה, שהמהפכה הבולשביקית השמאלנית פירקה את המשפחה הרוסית החזקה והופכה מיליוני ילדים לחסרי בית. לכאורה, מקרה מבחן מצוין של השמרנים הטובים נגד השמאלנים הרעים. רק שבמציאות, זה היה אחרת לגמרי. המשפחה הרוסית המסורתית הייתה לרוב מקום מאד אלים , שבו היה נפוץ הפתגם "אם בעלך מכה אותך, סימן שהוא אוהב אותך". אישה וילדים נחשבו לרוב לחפץ של הבעל, והמהפכה הבולשביקית בהחלט התכוונה, לפחות בהתחלה, לתת מענה שוויוני גם לזה. בפועל, אחרי תקופה קצרה של ליבראליות, קומוניסטים חזרו למבנה הסופר- שמרני וסופר פוריטני של המשפחה, שכלל שוויון פורמלי בין המינים לצד תקרת זכוכית חזקה במציאות, פוריטניות כלפי חוץ וים של פריצות והוללות כלפי פנים, תוך כדי טיעוני סרק ש"תופעות כמו זנות והומוסקסואליות הן סימני היכר של חברה בורגנית ואינן קיימות בברית המועצות". אגב, התפרקותה של ברית המועצות וחזרה פוטינית לערכי הפראבוסלביות והשמרנות הלאומנית, לא שינתה הרבה דברים לטובה במשפחה הרוסית. הגירושין נוסקים, מאזן הילודה הוא שלילי ו – 75% מהגברים הרוסים הגרושים אינם משלמים מזונות. מסתבר, ששמרנות ודתיות אינן מספיקות כדי לגדל מוסד משפחה בריא. צריך עוד הורים או אפוטרופסים במשפחה כזאת.

דוגמה נוספת היא אזכור של חוק "הורים וילדיהם" החדש. חוק זה זכה לניתוח מקיף בגיליון האחרון של "השילוח" וטוב שחלף ליד שולחן המחוקק ולא נשאר שם. ברם, ממש לא מזמן שני חברי הכנסת מהצד השמרני של מפה הפוליטית, סמוטריץ' ובן צור, ניסו להעביר את החוק שהיה בעצם מתיר פוליגמיה בישראל ! נראה כי צריך להגן על מוסד המשפחה מהליברלים ומהשמרנים באותה מידה

אבל החלק הבעייתי ביותר בדבריו של נבון הוא אותו חוסר הבחנה שקיים גם בדברים של מיכאלי. אם להשתמש בהשאלה מספרה הנפלא של חוקרת מוסד המשפחה סטפני קונץ, המשפחה ההטרוסקסואלית המסורתית אינה מוסד שנועד לדכא ולהתעלל, וגם לא מוסד שנועד לטפח ולהגן. הוא נוצר בתקופה מסוימת וענה בצורה הטובה ביותר על הצרכים החברתיים של אותה התקופה. וכעת, כהחברה משתנה והמוסד הזה רוצה להמשיך להישאר משמעותי, הוא חייב להכיל שינויים עמוקים לשם כך. נבון מדלג בקלילות על העובדה, שרובנו חווים היום את המשפחה כמקום עם הרבה חום, אהבה ותמיכה בדיוק מפני שאיננו חיים במשפחה המסורתית, אלא במשפחה שוויונית מודרנית, בה האישה אינה רכושו של הבעל, אלא שותפה שוויונית ( לא ב-100% עדיין, אבל הרבה יותר מפעם) בכל תחומי החיים, שבו אסור להתעלל בילדים ולהזניח אותם ומי עושה זאת- צפוי לסנקציות של המדינה וגם, במקום של שירותי רווחה מפותחים, קיימת אפשרות ללמוד מיומנות הורית, עבור ההורים המתקשים בכך. משפחה עכשווית היא בריאה וחזקה יותר, גם בגלל שהיא לא דוחפת את האנשים שאינם מתאימים להקים משפחה כזו, כגון להט"ב, להקים משפחה בכל זאת ולאמלל את עצמם ואת בני זוגם, כמו שזה היה בחברה המסורתית. במקום זאת, היא מעודדת אותם להקים את מבני המשפחה המתאימים עבורם. שאגב, לרוב דומים מאד למשפחות המוצא שלהם. ובמקום לקבל את ההתפתחות הזו ולסייע לה, מירב מיכאלי מנסה לשפוך את התינוק עם המים וגם להשליך את האמבט מהחלון, בעוד שנבון טוען שאסור להחליף את המים באמבט, כי אפשר לקבל כוויה או להתקרר.

המזל הוא שהחברה הישראלית ברובה כבר לא נמצאת באף אחד משני הקצוות. הוא יודעת לטפח משפחה חזקה וולדנית, שומרת היטב על מאזן ילודה חיובי – ולצד זאת מקדמת שוויון, מודעות הורית ופתוחה מאד ללהט"בים. שרידים מסוימים של הגמוניה וחוסר שוויון יעברו מן העולם בשילוב של חינוך וחקיקה. נראה שאילו משפחה בישראל 2017 הייתה יכולה לדבר, היא הייתה אומרת "ישמרני השם משמרניי , ומהליברלים אשמר בעצמי".

החיים שלפני המוות

תוצאת תמונה עבור דפנה מאיר ספר

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר- סיפור חייה של דפנה מאיר, מאת יפעת ארליך, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2017, 207 עמ'

עקרונית, אני משתדל מאד שלא לקרוא כל הערכה ביקורתית על ספר שטרם קראתי. וכך התכוונתי לנהוג גם לגבי ספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר, אלא שלפעמים העקרונות לחוד והמציאות לחוד. ראיתי בעיתון "הארץ" את ההסתייגות הנמרצת של טלילה ציפר מהספר – וגם את השבחים של בכל סרלואי. אך גם בקרב חוג חבריי ( נכון יותר, חברותיי) הדעות היו חלוקות, ואחת הנפוצות הייתה שהספר "מיותר". אז בשבת האחרונה בלעתי את הספר מתחילתו ועד סופו ( למה קיים שבת אחר הצהרים בקיץ ?), ולהלן מספר הרהוריי בנושא.

לא עם כל מה שקראתי חשתי בנוח, אך דבר אחרון שניתן לומר על ספר כזה, זה שהוא "מיותר". הדמות שמשתקפת ממנו היא מאד צבעונית ועוצמתית , לטוב ולמוטב. ניתן היה לסדר ולארגן את פרקי הספר בצורה אחרת ואולי אף לסנן ממנו מספר תכנים בלתי נחוצים, אך בעיקרון הוא משקף דמות מרתקת בעיניי.

בעיניי, סיפור חייה של דפנה מאיר הוא סיפור רצוף נסים. היא באה ממשפחה מפורקת, ללא דמות אב של ממש, חיים בשכונת פשע, טלטלות בין פנימיות- ויצאה משם אשת מקצוע ואשת חסד מופלאה

היא עברה שתי לידות בסיכון גבוה מאד- ופעמיים נולדו שני ילדים בריאים, ועוד שני נוספים ובנוסף- עוד שני ילדי אמנה, אחד עם צרכים מיוחדים

חייה בעתניאל מוכת הטרור, שלבסוף קצר אף את חייה- שלה לא גרמו לא לשנוא ערבים באשר הם- אדרבא, היא למדה ערבית בעצמה ואף בעלה המשיך לאחר מותה לטפח קשרי ידידות עם הערבים מהסביבה

לכן סיפור חייה ובראש ובראשונה סיפור שנוסך הרבה אהבה ותקווה, ולו לשם כך היה ראוי שייכתב

לגבי הצדדים הבעייתיים שמשתקפים בספר. הניסיון הליבראלי להאשים את דפנה בכך שהיא הטילה את האחריות על הטרדה מינית על המוטרדות הוא מגוחך וצריך מבט מאד מגמתי על ספר, כדי לקחת פסקה אחת בודדת, עם הסתייגות לפני ואחרי, ולהציג אותה כאילו שהיא תמצית הדמות כולה. דפנה מאיר האמינה כי "לכל מטריד יש להוריד את האשכים, בתור התחלה" וכך כתבה. היא האמינה בנוסף שבמציאות הלא מושלמת גם על האישה מוטלת אחריות לא לשים את עצמה במצבים שמגדילים את הסיכוי שלה להיות מוטרדת. לאורך כל הספר רואים איך דפנה עצמה הייתה אישה מאד עצמאית ונחרצת ( לפעמים מדי ) ועמדה על דעותיה ללא כחל ושרק. אגב, לתחושתי במחנה השמרני – חרד"לי אין התלהבות רבה מהספר, כיוון שיש שם קושי עם דמותה של אישה דתייה שגם הלכה לצבא, גם נשארה דתית שם, גם למדה תורה עם בעלה העתידי וגם דעתנית למדי מול הרבנים.

חלקים אחרים שאתם התקשו רבות מחברותיי הן הפרגונים העצמיים של דפנה השזורים לאורך הספר וגם מתקפות אישיות שלה על שלל דמויות קרובות ורחוקות, עליהן היא לא פעם מתנצלת. אז לגבי השני, לא צריך להיות פסיכולוג כדי לחוש שלעתים תכופות דפנה חשה מותקפת באופן אישי ללא הצדקה ו"ירתה מהמותן" בחזרה. הייתה לה מודעות מסוימת וגם נעשתה שם עבודה עצמית, אך בהחלט ייתכן שהתערבות טיפולית הייתה יכולה למנוע חלק מההתפרצויות וממילא את הצורך להתנצל לאחר מכן. ולגבי הפרגון העצמי … בואו נאמר בעדינות, שיצא לי לקרוא בימי חיי אי אלו ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות שהמחברים שלהם "עפו על עצמם" הרבה יותר מדפנה מאיר, עם הרבה פחות סיבות אובייקטיביות לכך. עדיין נשארת השאלה, האם לא מוטב היה להשאיר חלק מהשבחים העצמיים מחוץ לספר ולצרף אליהם גם חלק מהתחשבנות אישית של דפנה על עמיתים לעבודה.

שני חלקים נוספים שגרמו לי להתפעלות אישית הם מעורבות של דפנה בהסברה לגבי מיניות האישה ופנייתה למזכירות של עתניאל בנושא מצבו הכלכלי של היישוב. גישתה למיניות היא טבעית ובריאה, שמסרבת להיות נבוכה, שאומרת בבירור את התפיסה ההלכתית, אך לא מערבת בינה לבין המקצועיות ומעודדת את שומעי לקחה בעיקר לקחת אחריות על גופן ומיניותן, מתוך מודעות, בחירה ודרגות חופש.

המכתב למזכירות של עתניאל נוגע בנושא שכיום מביך את הציבור הדתי אולי אפילו יותר מהמיניות- הכסף. כרגיל, בכנות עוצמתית דפנה מתארת את עצמה, את התנהלותה הכושלת מבחינה כספית ואת תודעת המחסור המתמדת שהביאה ממשפחת המוצא ושבאה לידי ביטוי בבזבוזים בלתי נחוצים בעליל. היא שואלת את הנהלת היישוב- ואת עצמה- האם הם מתכוונים ומוכנים לחיות חיי עושר ושפע- שזה ההפך מחיי המותרות ו"ניקור עיניים". היא חולמת על עתניאל כיישוב עשיר, שמנצל את משאביו לפיתוח ולפרויקטים שמיטיבים עם כל הסביבה. ובכך שואלת שאלה כללית יותר, על הזיקה הדתית לעולם הזה, ועד כמה היא יכולה לשמור על האיזון העדין בין חיבור אמתי לעולם החומר לבין היעדר שקיעה בו או התמכרות אליו.

אז בגלל כל הדברים האלו, אני סבור שספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר לא זו בלבד שאינו "מיותר", אלא ספר מרגש וחשוב, שאפשר לשפץ אותו קצת למהדורות הבאות. זה מה שרציתי להגיד.

אה כן…לא עניתי לשאלה

מה יהיה אם אמות מחר בבוקר?

או יותר נכון, איך אחיה היום במודעות שאולי אמות מחר בבוקר?

– אשתדל לחיות את היום שלי כדי שיהיה לי כמה שפחות דברים להצטער או להתנצל עליהם בסוף היום. אם בכל זאת אפגע במישהו, אתקן מיד. מי יודע אם אוכל עוד מחר? ואם מישהו יפגע בי- אשתדל למחול לו מיד. מי יודע איפה אהיה מחר, עם הטינות …

– אשמור איתי את הישגי החשובים בחיי עד עכשיו- כולם בגדר יציאה מהמקום המוכר והבטוח, מאזור הנוחות . חיבור ליהדות וחזרה בתשובה. יציאה מהארון. טיפול בעצמי ובכל הדברים שמעכבים אותי. עבודה כאיש טיפול. יציאה לחיים העצמאיים. נהיגה.

– אשתדל לא לחשוב על "מה יגידו" ו"איך יסתכלו", אלא על איך אני חי חיים משמעותיים עם נתינה לעצמי ולזולת.

– ואם יהיה לי קשה- אזכר בדברים ובאנשים שעוזרים לי. בדפנה מאיר, למשל.

על ד”ר טראנס ומר ג’נדר

סוגיית הטראנסג’נדרים ב”השילוח”

תוצאת תמונה עבור ‪jewish transgender‬‏

 

אני אוהב את כתב העת הישראלי החדש "שילוח" וחושב שהוא מאד חשוב. גילוי נאות- אני גם מיודד אישית עם העורך הראשי יואב שורק ועם עורך משנה צור ארליך. על אחת כמה וכמה, צרם לי מאד פרסומו של המאמר המתורגם "הטראנס של משטר המגדר" בגיליון השלישי. כיוון שמדובר במאמר מתורגם בכתב עת אמריקאי נוצרי והוא אינו מתייחס ישירות לשיח הקיים בישראל, החלטתי שלא להגיב. ברם, כעת התרגום עלה לרשת ואני רואה שמשתפים אותו ברשתות חברתיות. לכן אכתוב מספר מילים התייחסות בקצרה

– ראשית, הערכה כללית: מדובר במאמר גרוע, שטחי וחד צדדי שמקדש מלחמה על טראנסג'נדרים באשר הם ואינו מעוניין כלל לדון בתופעה לעומק ובצורה אנושית. יתרה מזאת, המאמר משתמש פעם אחד פעם בהצגה מגמתית ומקוטעת של הידע המחקרי הקיים על אודות טראנסג'נדרים ובכך קרוב להפוך את עצמו למאמר תעמולה במקום מאמר הגותי או אפילו פולמוסי

– האירועים המוצגים במאמר ביחס לבית ספר שבו התעוררה בעיה של הכלה כלפי ילדה טראנסג'נדרית מוצגים בזווית מאד מסוימת. מצויה ברשת גרסה מפורטת ושונה מאד של האירועים. חשוב לציין שבסופו של דבר הילדה לא המשיכה ללמוד בבית הספר וכיום היא לומדת בבית ספר אחר שאינו מתקשה להכיל את השונות המגדרית שלה. אם בוחרים את הדוגמה של בית הספר "נובה" כדוגמה של טרור להט"בי, הרי שזו דוגמה ממש לא מוצלחת

– במאמר מצוטט מספר פעמים פסיכיאטר פול מק'יו שכופר במלוא הפה בשינוי זהות מגדרית ומכנה אותו "שקר גלוי ובוטה". דעתו זו של מק'יו אפילו אינה דעת מיעוט בקהילה הפסיכיאטרית- היא דעת יחיד ! בזמנו, הוא סגר את התכנית לשינוי מין בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס, בטענה ש"יש לתקן להם את המוח ולא את הגוף" ( we have to fix their minds and not their bodies). מיותר לציין שפרופ מק'יו לא הציג עד היום אפילו מחקר אחד ( !!!) שמציג דרך טיפולית יעילה לגרום לטראנסג'נדרים להפסיק לרצות לשנות את מינם. סקירתו המוזכרת במאמר, שפורסמה במגזין שמרני New Atlantis וכוללת 143 עמודים ( !) אינה מכילה אף מחקר אחד בודד כזה לרפואה. ככלל, מק'יו אינו מתמחה בנושאים של נטייה מינית או זהות מגדרית ולא פרסם אף לא פרסום אקדמאי אחד בנושא. את שני הפרסומים שהוא כתב בנושא ניתן למצוא ברשת- אחד במגזין שבו התפרסם גם המאמר הנוכחי, ירחון נוצרי First Things והשני ב- Wall Street Journal

– המאמר מצטט בצורה מניפולטיבית את המחקר של חוקרת שוודית, שניתן כביכול להבין ממנו שניתוח לשינוי מין מחמיר את מצבם הנפשי של טראנסג'נדרים. היא עצמה אמרה בעבר שזו צורה לא אתית של שימוש בנתונים שלה. בנוסף, רק בשנה שעברה התפרסם המחקר שראה עליה מתמדת ברמת האושר והסיפוק אצל כל מי שעבר הליך של שינוי מין, למרות העובדה שכעת הוא חשוף לאפליה תעסוקתית. בכלל, המאמר אפילו לא טורח להזכיר את העובדה שאיגוד פסיכולוגי אמריקאי, גוף בריאות הנפש הגדול בארה"ב, פרסם לפני שנתיים קווים מנחים לטיפול בטראנסג'נדרים. כמו כן, דעותיו של מומחה חשוב בנושא, פרופ' קנט צוקר מוצגים בצורה מקוטעת. צוקר אכן טוען שכל הילדים שהגיעו אליו לטיפול לפני גיל שש בסופו של דבר לא שינו את מינם כתוצאה מהטיפול אצלו ( ואני מטיל ספק בנתון זה, בהיעדר נתוני מחקר). אך צוקר עצמו מודה שאחרי גיל שש בהרבה מקרים כבר מאוחר וגם ממליץ על טיפול הורמונלי טרום גיל ההתבגרות

– בחברה חופשית מותר לדבר ולדון בכל נושא. מותר ולגיטימי בהחלט להרהר בשאלה האם ועד כמה נכון שהאצבע תהיה קלה על ההדק של טיפולים למניעת התבגרות הורמונלית לקטינים, כאשר 75-90% מהם בוחרים בסופו של דבר שלא לעבור הליך של שינוי מין. אף בין החוקרים ואנשי טיפול המטפלים בקהילת הטראנס קיימים חילוקי דעות בנושא. אך לא ניתן למחוק את זהותם של אנשים טראנסג'נדרים במחי המקלדת ולדון אותם לסבל של חיים תחת זהות מגדרית כפויה שלא תואמת את מכלול החוויה הרגשית שלהם

– לסיום- שמחתי על הופעתו של "השילוח" כעל במה שמרנית דינמית צעירה ו"יוצאת מהקופסה". מאמרים כמו זה של קרסטן מכניסים את כתב העת האיכותי הזה לקופסה חולה מאד. ההצגה של "בני החושך" הטראנסים שזוממים להחריב את החינוך ואת התרבות המערבית מול "בני האור" הנוצרים שמקיימים את יסודות הציוויליזציה רק מזיקה לכולם. בספרו החשוב Far from Tree, בפרק מקיף ויסודי ( כמו יתר פרקי הספר) הדן בשינוי מין, המחבר אנדרו סלומון אומר בהלצה, שהיה טוב לו הטראנסג'נדרים היו לובשים טי-שרט "לך זה לא יקרה". התחושה שהגדרות הבסיסיות ביותר שלנו על עצמנו ( גבר/ אישה) עלולות להתערער, מוציאה מאחדים מאתנו את הרצון לעלות על בריקדות ולגונן. אבל האמת היא שאין על מי או על מה. טראנסג'נדרים הם מיעוט מזערי מכלל האוכלוסייה. לא צפויה כאן כל תנועה המונית. אז בואו, שמרנים יקרים, נתחיל לאט ובהדרגה לשנות את דעתנו בנושא ולאמץ עמדה מורכבת יותר. זה לא קל- אבל קל יותר משינוי מין.

במות שונאיך

בעקבות מותו של ג'וזף ניקולוסי

nicolosi

קשה להאמין, אבל שמעתי על זה רק עשרה ימים אחרי.

בחיים לא הייתי חושב שכך יקרה.

ג'וזף ניקולוסי נפטר בתשיעי למרץ 2017, בגיל שבעים, כתוצאה מסיבוך לא צפוי של שפעת. הלך לעולמו כנראה אחד האנשים השנואים ביותר על הקהילה הגאה בעולם – ה"אב המייסד", התיאורטיקן האולטימטיבי והכהן הגדול של "טיפולי המרה" רפראטיביים. וראיתי את האזכור של העניין באקראי, באתר שבו חיפשתי מידע הקשור אליו רק בעקיפין.

טוב, בואו נעשה קצת סדר לגבי דמותו של האיש. מי הוא באמת היה? זה חשוב, כי בוודאי נשמע בימים הקרובים שהוא היה איש טיפול נפלא ומסור שבסך הכול רצה לסייע להומוסקסואלים שלא מרוצים מהנטייה המינית שלהם להשתנות. ורק אם הם רוצים בכך. לא כפה דבר על איש.

הסיפור מאד יפה. הבעיה שהוא לחלוטין לא נכון.

זה מזכיר מעט את הסיפור שמספרים על אחד מפעילי כ"ך. הוא רצה להשתחרר ממעצר, כדי להגיע לשמחה משפחתית. אך על מנת שיוכל לעשות זאת, שב"כ דרש ממנו לחתום על הצהרה שבה הוא מסתייג מטרור ומגנה פגיעה בחפים מפשע. והוא אכן חתם. כאשר עיתונאי שאל אותו באירוע, האם פירוש הדבר כי הוא שינה את דעותיו כלפי הערבים, הלה השיב לו בשלילה. "אמנם גיניתי את הפגיעה בחפים מפשע" אמר האיש, "אבל אני סבור כי אין ערבים חפים מפשע" !

זה היה בערך מה שהאמין ג'וזף ניקולוסי. הוא רצה לעזור רק להומוסקסואלים ( משום מה, הרבה פחות ללסביות), שסובלים מהנטייה המינית שלהם. רק שהוא היה סבור שכל ההומוסקסואלים סובלים ממנה מאד ואלו שטוענים שהם לא- נמצאים בהכחשה. הכחשה שמאד מזיקה להם. ושהטיפול יכול שלחרר אותם ממנה.

נשוב קצת אחורה בזמן, לשנת 1991. בשנה הזו נפל דבר בעולם הטיפול של ארה"ב. האיגוד הפסיכואנאליטי של ארה"ב, הארגון השמרני ביותר בעולם אחרי הכנסייה הקתולית, הפסיק לעודד טיפולי המרה להומוסקסואלים, הפסיק להגדיר הומוסקסואליות כסטייה והתיר להומוסקסואלים גלויים להתמחות בפסיכואנאליזה . כמה חברים בכירים באיגוד, שנלחמו בחירוף נפש נגד ההחלטה, עזבו אותו בטריקת דלת והקימו ארגון משל עצמם. ניקולוסי עצמו לא היה בין הפורשים, כי מעולם לא היה איש טיפול בכיר או חשוב בשום תחום ואף לא חוקר בעל שם , קל וחומר לא הקים אסכולה טיפולית חדשה. אך הוא היה שותף בהקמת אותו ארגון- "הארגון לחקר וטיפול של הומוסקסואליות" ( NARTH ( כאשר הפירוש האמתי של השם הוא "ארגון לחקר השאלה כמה כל ההומוסקסואלים הם מסכנים ואומללים וכמה חשוב להוציא אותם מהסבל שלהם". וכך פסיכולוג קתולי צעיר מקליפורניה הפך לכוכב בינלאומי וגם לאיש די עשיר. יחסית לאיש טיפול בינוני מאד מהשורה השנייה והשלישית, שככל הנראה לא הייתה לו כל דרך אחרת להתפרסם.

ניקולוסי חיבר ארבעה ספרים , שלושה על טיפולי המרה ואחד- על הדרך למנוע התפתחות של נטייה הומוסקסואלית אצל הילדים. האחרון נכתב בשיתוף פעולה עם אשתו- לינדה איימס- ניקולוסי. ארבעת הספרים מלאים בסטיגמות הומופוביות, דעות קדומות, מציגות ללא הרף את כל ההומוסקסואלים כמופרעים, הוללים, ילדותיים, מופקרים, מכורים למין ולהרס עצמי ואומללים ללא תקנה. הוא פרסם גם מספר פרסומים מחקריים- כולם בכתב עת שמפרסם פרסומים כאלה תמורת תשלום וללא ביקורת אקדמית.

על מה הוא כתב בספריו ובמאמריו?- בגדול, בכולם הוא חוזר על קו מחשבה מסוים שמבוסס על כמה הנחות

  1. אין דבר כזה "זהות הומוסקסואלית". אף אחד לא נולד הומו. אקסיומה
  2. אם כן, מדוע יש אנשים שמרגישים שהם נולדו כאלה?- פשוט מאד. הם חוו ריחוק מאבא בילדות, ולכן לא הצליחו להזדהות אתו ולפתור את תסביך האדיפוס בצורה הנכונה.
  3. בגלל זה אין להם את "דמות האב כגבר" בתוכם והם מחפשים אותו בחוץ אצל גברים אחרים. וברגע שהם עוברים את גיל ההתבגרות, המשיכה לדמות האב הדמיוני הופכת למשיכה מינית.
  4. בגלל זה חיים של הומוסקסואל לעולם לא יכולים להיות חיים נורמליים או יציבים. הוא לא מחפש באמת זוגיות עם גבר אחר, הוא מחפש את הגבריות האבודה שלו ולכן לא ימצא אותה שם לעולם. הוא ירדוף בכל פעם אחרי גבר רק כדי מיד אחר כך לבדוק אחרי הגבר הבא. וכך- עד אינסוף. מי שלא מאמין שזה ככה- ע"ע "מגיפת האיידס"
  5. אז מי שרוצה להחיות כהומוסקסואל- זכותו לעשות זאת. כלומר, מי שמעוניין לחיות חיים אומללים של סבל, בדידות, הפקרות, השפלה, נטישה, התעללות עצמית, קורבנות ומצעדי גאווה הוללים בין לבין- בבקשה ושיהיה לו לבריאות. אבל אם אתה רוצה משהו אחר- אתה מוזמן לד"ר ניקולוסי ( או למישהו מתלמידיו ועמיתיו ) והם יעזרו לך למצוא את גבריותך האבודה, כך שבחיים לא תרצה יותר לחפש גבר אחר, תיקח לך אישה ותבנה לה בית ותחיו בו חיים ארוכים, רצוי בצורה קתולית, עד שהמוות יפריד ביניכם. ניקולוסי- תגלה את הגבר שבתוכך !

סביב התזות האלו היה הרבה מלל כאילו- טיפולי, אך האג'נדה העיקרית של ניקולוסי מעולם לא הייתה טיפולית. הוא לא ראה את עצמו כאיש טיפול, בטח לא כאיש טיפולי נייטראלי שעוזר לאדם בשעת מצוקתו- וייאמר לזכותו, אף הודה בכך בריש גלי. הוא היה סוכן של תפיסה דתית קתולית, שהתלבשה במלל פסיכולוגי ובדרישות "להציג דעה שונה מהמקובל בממסד". הוא הגיע פעמים רבות לכנסים של "גייז לשעבר" קתולים ועודד אותם- אך מעולם לא היה באף אירוע של גייז קתולים, המעוניינים לחיות מחוץ לארון. ניקולוסי טען שהוא "נלחם למען זכויות של גייז"- אך הוא מעולם לא נקף אצבע למען אף זכות חיובית- זכות לחופש מאפליה, זכות לשירות צבאי, להכרה בנישואין ובהורות, זכות לשמש בטיפול ובהוראה וכו". הזכות היחידה למענה ניקולוסי נלחם כל חייו הייתה זכותו של הומוסקסואל להתאמץ כדי לא להיות הומוסקסואל. וכאן, כמו שאומרים בטיפול, התהליך חשוב ולא התוצאה. ניקולוסי לא היה טיפש ולא האמין שהוא הופך את כל או רוב מטופליו לסטרייטים. כשנשאל על אחוזי ההצלחה, הוא דיבר על 30% בערך, כאשר קריטריון ההצלחה השתנה בין ראיון אחד למשנהו. עם זאת, לא מעט גברים הומוסקסואלים, בעיקר ממשפחות דתיות ושמרניות, פנו אליו לטיפול. בישראל פגשתי אדם אחד שטופל אצלו והוא סיפר לי על עוד כמה שניקולוסי משוחח אתם בסקייפ.

"הצלחה" אחת של ניקולוסי נחשפה לפני שנתיים בערך, כאשר עיתונאי גבריאל אראנה סיפר שבתור נער טופל ע"י ניקולוסי ואף נאמר להוריו ש"הבן שלהם בוודאות לא יהיה גיי". אחרי עוד עשר שנים, הרבה מצוקות וניסיון אובדני אחד, אראנה נישא לבן זוגו. בשנת 2015 ניקולוסי לא הורשה להעיד בפני בית המשפט בדיון סביב ארגון המרה יהודי JONAH מתוך דעה מוצדקת של השופט שאיש שהוא מטפל המרה לא יכול להעיד על יעילותם של טיפולי המרה. הארגון נסגר בהחלטת בית משפט בסוף 2015.

כעת ניקולוסי איננו. "בנפול אויבך אל תשמח"- לימדונו חז"ל. ובמות שונאיך? ובמות אדם שכל חייו היה עסוק בהפצת שקרים סמויים היטב. למשל- האם הייתי שמח לו שמעתי על מותו של, נאמר, מכחיש שואה בכיר ?

אז אני לא מתאבל, אבל גם לא שמח. בסך הכול, מדובר באיש שנשבע להקל על מצוקתם של אנשים, ובמשך כל חייו עשה את ההפך- הגביר את המצוקה של האנשים מתוך אמונה אידיאולוגית שלו. מה גם שאולי הוא הצליח להקים לו וילה גדולה ומרווחת בקליפורניה, אך הוא לא ראה ברכה במפעל חייו. הארגון שהוא הקים הולך ומידלדל. דור חדש של מטפלי המרה מונה אנשי טיפול בודדים. לעומת זאת, שורות של הומואים ולסביות החיים מחוץ לארון, גם בקהילות הדתיות השמרניות, כולל קתולים ויהודים אורתודוקסים, מתמלאות והולכות.

הוא עד כדי כך לא חשוב לאחרונה…שאפילו בקושי שמו לב שהוא נפטר.

אז אני לא שמח על כך שניקולוסי נפטר. אבל אני מאד שמח על כך שכבר בחייו, יכולתו להזיק לנו הצטמצמה עד מאד. . זה בוודאי העיק עליו מאד. ואני מתפלל בשבילו שאותם ייסורי מצפון כיפרו לו לפחות על חלק מחטאיו.

יהי זכרו לדוגמה שלילית.

אמן

רבותיי, ההיסטריה חוזרת

תוצאת תמונה עבור חיים נבון

בעקבות פרשת פייסבוק- נבון

הלצה סובייטית ישנה מספרת על אדם שמגיש בקשה להגר מברית המועצות. כששואלים אותו מה הסיבה לבקשתו, הוא משיב במילה אחת : "הומוסקסואליות". וכשהפקיד המבולבל שואל אותו לפשר העניין, הוא משיב: "תראו, לפני שלושים שנה הומוסקסואליות הייתה עבירה פלילית, לפני עשרים שנה היא הייתה סטייה פסיכולוגית, עכשיו זה נורמלי…בטח עוד מעט זה יהיה חובה".

נזכרתי בבדיחה הזו השבוע, בעקבות פרשת הפייסבוק של הרב נבון ורשימתו של הלל גרשוני. לדעתי, מדובר בסערה בכוס מים, עם תגובה מוגזמת משני הצדדים, שמסיחה את ליבנו מהבעיה האמתית. לכן אבקש לרשום בהמשך מספר מילים לחבריי השמרנים – וגם לחבריי הלהט"בים. אך לפני כן, בקצרה על נקודת המוצא שלי

אני פעיל בקהילה הגאה , בפרט הדתית, מזה שנים. פירוש הדבר, שאני חי מחוץ לארון לחלוטין ונאבק למען שוויון מלא של אנשים הומולסביים כאזרחים שווי זכויות וחובות בכל שטחי החיים. אני סבור שזכות זו הכרה בנישואין הומולסביים אזרחיים ובמסלולי הורות המקובלים ( הסכמי הורות, אימוץ ופונדקאות ). אני אישית מתמקד בשינויים חברתיים ולא חקיקתיים כי זהו תחום הקרוב אלי באופן אישי. אני חושב שהגענו להישגים לא מבוטלים ובזכותם ישראל היא היום אחת המדינות המתקדמות בעולם בכל הנוגע לזכויות להט"ב.

שנית, אני ליברל עקבי ומצדד בחופש דיבור לגבי כל דבר שאינו כולל הסתה לאלימות או עבירה על החוק. חופש כזה חל לדעתי גם על דברים נתעבים מאד בעיניי, כמו הכחשת שואה. זכותי להגיד שהם נתעבים, אך לא ארצה לאסור עליהם בחוק.

שלישית, אני מגנה בתוקף כל בריונות ואלימות מילולית ברשת. בלי הסתייגויות, בלי אבל ובלי חבל. לצערי, חוויתי אותה על בשרי. בתקופת היותי מנהל פורום "גייז דתיים" באתר ואללה, בעידן טרום רשתות חברתיות, הייתי חשוף להתקפת טרולים אלימה מאד, שכללה, מעבר שהשבתת הפורום, מבול יומיומי של קללות ונאצות כלפיי וכלפי מנהלי הפורום השותפים. עד היום איני יודע מי עמד מאחורי המתקפה הזו. ברור לי שזה היה אדם ( אנשים ?) עלובים ופחדנים. אני יודע איך זה מרגיש. מאד לא נעים.

אז נתחיל מה"לא נעים". להפוך "לא נעים" לסתימת פיות מכוונת זה בעיניי הגזמה. קשה מאד להגיד שהרב חיים נבון הוא אדם חסר במה להביע בה את דעותיו. הוא מלמד בכמה מוסדות , מרצה בפורומים רבים וכותב קבוע בעיתון "מקור ראשון". לאחרונה הוא פרסם ספר, בהוצאת ספרים הגדולה בארץ, בו הוא מפרט ביסודיות את משנתו השמרנית בסוגיית המשפחה. יתרה מזאת, גם באותם 24 שעות בהם דף הפייסבוק שלו לא היה פעיל, הרב נבון התראיין על כך אצל אראל סגל וכתב טור למוסף "מוצ"ש והדבר אף הוזכר בעלון "שביעי" ובאתר "סרוגים". אז לא רק שלרב נבון יש מספיק במות לדבר , יש לו גם מספיק הזדמנויות לדבר על זה שהוא לא יכול לדבר והוא מנצל אותן היטב. אז חברים, אפשר להירגע. אנו רחוקים שנות אור מאורוול .

כפי שאמרתי, לחטוף נאצות ברשת זה מאד לא נעים. אבל אני מרגיש שהיד של כמה כותבים נעשתה לאחרונה קלה מדי על המקלדת עם המילים כמו "טרור" ו"לינץ'". אנו חיים במדינה מוכת טרור. טרור בשבילי זה אוטובוס מפויח וחלקי גופות מפוזרים. לינץ' זו מפלצת אדם שמפגינה את ידיה המגואלות בדם להמון צוהל. לא נאצות וירטואליות שלא גורמות לאף טיפת דם להישפך. ואגב, אם מדברים על טוטליטריות, אחד הסממנים המובהקים של שלטון טוטליטרי זה הנוהג לכנות כל ביקורת, פולמוס או מחאה בשם "טרור". קבוצת בריונים היא קבוצת בריונים. תרגיעו , חברים. אנו רחוקים שנות אור מדעא"ש.

אם מדברים על השתקה, בייחוד סביב נושא להט"בי, היא קיימת בשני כיוונים. עלון שבת הנפוץ ביותר בבתי הכנסת, "עולם קטן" פרסם לאחרונה ארבעה סיפורים אנונימיים של "גייז לשעבר" ש"נרפאו" מנטייתם המינית. סיפוריהם כללו, מעבר לתיאור סיפור אישי, השמצות שקריות וסטיריאוטיפים הומופוביים מכוערים. וכשכתבתי תגובה מאד מתונה ובלתי מתלהמת בעליל ושגרתי אותה לעורך האתר, הוא השיב לי שאינו יכול לפרסם אצלו בעלון דבר כזה. בהמשך, הוא אפילו טרח להגיע לאתר האישי שלי ולפרסם שם תגובה לדבריי. לא מחקתי אותה, כי אני נגד לסתום פיות גם לסותמי פיות. אבל אני בעד לנהל דיון. שלא מתאפשר כשהצד שני אינו מוכן להקשיב. ואגב, איני מקבל את ההבחנה , לפיה לימניים כביכול "מותר" להיות תוקפניים, כי הם " לא פלורליסטים ממילא". כולנו בני אדם, לפני הבדלי ההשקפות והגישות בינינו. כולנו רוצים שיקשיבו לנו ושתינתן לנו הזדמנות הוגנת להציג את דעתנו. בעיניי, זו דרך ארץ פשוטה ובסיסית.

הערה לגופו של אותו פוסט של הרב נבון ( אתו התפלמסתי בעבר במספר הזדמנויות ). אני חושב שהבעיה שלו אינה עם התמונה שהתפרסמה בדף הפייסבוק של חיל אוויר, אלא עם החברה הישראלית. חברה זו מכירה יותר ויותר זוגות של הומואים ולסביות שיוצאים מהארון והיא רואה את הקשרים שלנו כקשרים בעלי אופי משפחתי. חבר הכנסת אמיר אוחנה דיבר ביום השבעתו בכנסת על בן זוגו ושני ילדיו. הוא רואה בהם משפחה. ראש הממשלה ניגש לברך אותו באופן אישי. אז מה, גם הכנסת "מקדמת את ערעור ההגדרה המסורתית של מוסד הנישואין"? ואחדד שוב- איש אינו דורש מהרב נבון או מרב אחר להכיר בזוג מאותו מין כ"נשוי כדת משה וישראל", אלא להכיר בכך שהקשר בינינו הוא בעל אופי משפחתי, בעינינו ובעיני הסובבים אותנו. עמית טוב במקום עבודתי נשוי לבן זוגו , עונד טבעת נישואין והוסיף את שם המשפחה של בן הזוג לשם משפחתו. איך הרב נבון מצפה שהם יציגו את עצמם בציבור? "חברים טובים"?

ולסיום, כמה מילים על חבריי מהקהילה הגאה. אני מנסה לחשוב מה גורם להם להתבטא כלפי פוסט פייסבוק שהם לא מסכימים אתו בנאצות וזעם , ולא בצורה עניינית. ואני חושב שיש כאן משהו שהוא מעבר להבדלי סגנון אישיים. הקהילה הגאה הגיעה להישגים מאד גדולים תוך פרק זמן יחסית מאד קצר ( ובתור מי שהיה אחד הפעילים הראשונים של הקהילה הדתית הגאה בארץ, אני יכול להגיד שהשינויים באמת קרו יחסית מהר). ייתכן שזה מעורר אצל חלק מאנשים את אותה תגובת חרדה, עליה מספרת ההלצה, אתה פתחתי. אבל אז קרתה עוד תופעה. פעילים שגדלו מתוך התמודדות על דמות של "אויב הומופובי" פתאום גילו שהיא כבר איננה, או בכל מקרה אינה מסוגלת כבר להתנכל להם באמת. וחלקם מרגישים לא בנוח עם זה, כי קשה להם למצוא תכלית אמתית לחיים, מעבר למאבק עם אותו אויב הומופובי והתקרבנות עצמית מתמדת. לכן הם תולים את הדמות על האדם הראשון שנמצא בסביבה ואז מטיחים בה את נחשול הנאצות, שבמקור היה מיועד לשלמה בניזרי או לנסים זאב. וזה מזכיר לי עוד בדיחה סובייטית.

פרטיזן קשיש יוצא יום אחד מתוך היער העבות של בלרוס, הוא הוא מתחבא שנים רבות, ומגיע לכפר. שם הוא פוגש באישה קשישה הצועדת בדרכה, ניגש אליה ושואל אותו בלחש : "סבתא, יש גרמנים בכפר?"

– איזה גרמנים?- עונה לו הסבתא- המלחמה נגמרה כבר לפני שלושים שנה !

– באמת??? אז למה אני מפוצץ רכבות עדיין ??!

אז חבריי היקרים לקהילה! המלחמה שלנו נגמרה. השגנו את רוב הזכויות שלנו. הפכנו לקונצנזוס. את מה שעוד לא השגנו, נשיג בחינוך ובהסברה ולא בקללות ונאצות. אז די כבר עם הקורבנות וההיסטריה. די לצעוק ! די לקלל ! די לפוצץ רכבות !

הרשימה פורסמה גם באתר "מידה"