סיפור על אהבה ושקר

עולם קטן המרה

טיפולי המרה ב"עולם קטן"

בדיחה סובייטית ישנה מספרת על אדם שבא לקופת חולים בברית המועצות ומבקש לקבוע תור לרופא "אוזן- עין". הפקיד בקבלה משיב לו : "חבר, אין רופא "אוזן- עין", אתה בטח מתכוון לרופא אף-אוזן- גרון. בתגובה החבר משיב: "לא, דווקא אני צריך רופא אוזן- עין. כי הבעיה שלי היא שאני כל הזמן שומע משהו אחד ורואה משהו אחר".

הפעם נושא של טיפולי המרה זכה למאמר מערכת ב"עולם קטן", מה שאומר שזה כבר לא דיון , בו מוצגות דעות שונות, אלא בהחלט נקיטת עמדה. נקיטת העמדה באה בשלושה חלקים. בחלק הראשון יש את המילים ההכרחיות על הפוסטמודרניות, הניהיליזם וההתפוררות התרבות, המשפחה והחברה. בחלק השני באה אמירה נחרצת בזכותם של טיפולי המרה, תוך הסתמכות על מספר ציטוטים ( על כך – בהמשך ) ולבסוף באה עוד קריאת כיוון נרגשת לא לוותר על הטיפולים וחותמים באהבה לקהילה הגאה.

אודה שאני לא בא ממקום נייטרלי. כתבתי פניה ארוכה ומאד מאוזנת לארבעת הבוגרים של טיפולי המרה שרואיינו בעילום שם. אני יודע שהיא מאוזנת כי אלו היו התגובות שקיבלתי אליה ברשתות החברתיות מחבריי הרבים. שליחתה ל"עולם קטן" נענתה בסירוב נחרץ , בטענה שאני "קורא להתיר איסורי ייהרג ובל יעבור".

לחלוטין לא זוכר מתי עשיתי זאת, אבל מתברר שהחשש מהתרת איסורים לא מפריע למערכת של "עולם קטן " לצטט את האתיאיסט אבשלום אליצור, שאומר את הדבר הערב לאוזניהם על אפשרות לשינוי הנטייה המינית. אז אציין בהזדמנות זו, שפרופ" אליצור הזמין אותי לקורס שלו, על אף חילוקי הדעות הנחרצים בינינו, כדי שארצה בנושא של נטייה מינית ובהמשך אף עזר לי לפרסם מאמר מחקרי מפורט שמבקר את תפיסתו מכל וכול. הוא לא חושש מדעה אחרת. ב"עולם קטן"- חוששים מאד.

בהמשך מצוטט פרק מהספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" מאת פרופ' שמואל טיאנו. נטען שהפרק הושמט בגלל לחץ של הקהילה הגאה. אז האמת היא שהפרק הוכנס לשם מלכתחילה בגלל שפרופ טיאנו ניצל את מעמדו הבכיר בקהילה הטיפולית בישראל, כדי להפיץ דעות הומופוביות חשוכות שהיו מיושנות בכעשרים שנה בזמן שהם התפרסמו. כל מי שרוצה יכול למצוא את הפרק המושמט ברשת ולראות שאין בו שום מחקר שהתפרסם לאחר שנות השבעים של מאה שעברה. בוודאי שאין בו ציטוט של מחקר המעיד על טיפולי המרה מוצלחים.

ולבסוף מחקרו המפורסם של רוברט ספיצר מ- 2003. כאן "עולם קטן" גולש לשקר גלוי, כי לא נעים לחשוף את האמת. והאמת היא פשוטה. מחקרו של ספיצר התפרסם ב- 2003 בכתב העת היוקרתי ביותר לחקר המיניות. בעקבות הפרסום באו הרבה תגובות מכל קצוות הקשת, גם שליליות וגם חיוביות, והן כולם פורסמו, עם מתן זכות מענה לספיצר עצמו. שנים רבות לאחר מכן, ב- 2012, ספיצר עצמו התחרט על פרסום המחקר, הודה שלדעתו מדגם אינו יכול להיחשב כמייצג וביקש לחזור בו מהפרסום ( בקשה שנדחתה על ידי עורך כתב העת ). החרטה הייתה, בין היתר, בעקבות פגישתו של ספיצר עם עיתונאי גבריאל אראנה, שסיפר לו שעבר טיפול המרה אצל "האב המייסד" של טיפול המרה רפראטיבי, ג'וזף ניקולוסי, שאף אמר להוריו "הבן שלכם בוודאות לא יהיה גיי". עשור לאחר מכן, אראנה נישא לבן זוגו.

יש עוד דברים שב"עולם קטן" לא רוצים שנדע, למרות כוונתם המוצהרת לספק לבני הנוער המתלבטים את מלוא המידע. הם לא מספרים לנו שב- 25 השנים האחרונות מטפלי ההמרה בארץ ובעולם לא פרסמו אפילו מחקר אחד שמשכנע ביעילותם של אותם טיפולים. שוועדה מיוחדת של איגוד פסיכיאטרי אמריקאי חיברה דוח של מעל 200 עמ' על מחקרים שמנסים להוכיח את היעילות של טיפולי המרה ומצאה אותם לא משכנעים. שוועדה מיוחדת של איגוד הפסיכולוגים בישראל גם ישבה על המדוכה הזו בנפרד והגיעה למסקנות מאד דומות, למרות שהופיעו בפניה מטופלים שעברו דרך "עצת נפש" שמסרו עדויות הדומות לאלו שהתפרסמו ב"עולם קטן". ובטח שלא יספרו לכם שבוועדה בישראל לא היה אף נציג של קהילת להט"ב, ולעומת זאת היו שני אנשי טיפול דתיים. והם גם לא יספרו לכם שסקירה ארוכה של 143 עמודים שהתפרסמה בסוף 2016 בכתב עת שמרני "New Atlantis", על ידי שני חוקרים שלפחות אחד מהם, פול מק'הוק הוא הוא הומופוב ידוע, סקירה שכל מטרתה היא להתנגד לתפיסה של נטייה מינית וזהות מגדרית כזהויות קיימות, לא מזכירה את טיפולי ההמרה המוצלחים אפילו במילה אחת ! זאת מסיבה פשוטה – אין מה להזכיר.

ב"עולם קטן" מעדיפים לספר לנו על "המון מקרי הצלחה" של אלו ששינו את נטייתם המינית, כאשר לאף אחד מאותם "מקרי הצלחה" אין קול ולא פנים וחלקם חוששים להזדהות אפילו בשם בדוי. ובעולם של "שיחדש" כמו- סובייטי, עוד קוראים להם "מודל אמיץ של נער דתי". פחדנות היא אומץ, ושקר הוא אמת. ניתן לתהות האם זה צירוף מקרים שבאותו גיליון מתפרסם ראיון עם הנוכל הבינלאומי אורי גלר.

אז זה המצב. ב"עולם קטן" קוראים משהו אחד, אבל במציאות רואים משהו אחר לגמרי. וזו מציאות פשוטה, גם אם לא נעים להודות בה. רובם המוחלט של טיפולי ההמרה מסתיימים בכישלון מבחינת המטרה שלהם- שינוי נטייה מינית מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית. רבים מהפעילים בקהילה הדתית הגאה ( כולל כותב שורות אלו ), הם בוגרים של טיפולי המרה כושלים. רוב אנשי המקצוע בתחום, כולל הדתיים, מסתייגים מהם בצורה חמורה. ולחברה הדתית והרבנים אין, נכון להיום, פתרון הלכתי או השקפתי המניח את הדעת. זה המצב. אבל ל"עולם קטן" לא נעים להודות בכך. לכן עדיף לכתוב מלל על התפוררות ועולם פוסטמודרני אפל. ולשפוך הררי מלל במקום להתמודד עם עובדות- זה מאד פוסטמודרני.

אז חברים יקרים ב"עולם קטן", אנחנו אוהבים אתכם אהבת אמת, את כולכם. ובאותה נשימה לא נאפשר לכם להציג לנו שקרים, חצאי אמיתות ומניפולציות כאמת. נחשוף אותם, נתפלמס אתם וננהל אתכם דיון אמתי ונוקב. אנחנו לא בברית המועצות והעלון שלכם הוא לא עיתון "פראבדה" יחיד. העולם הוא גדול, לא קטן.

התמכרות למין. האמנם? אכן !

sex addiction

לכולם ברור שיש דבר כזה- התמכרות למין, נכון?

זה באמת ברור לכולם ?

אני שמח בשבילכם. כי לאיגוד פסיכיאטרי של ארה"ב זה לא ברור.

עובדה. בשנת 2013 התפרסמה מהדורה הדשה של ספר האבחון הדיאגנוסטי- DSM- ואין בה זכר לאבחון ששמו "התמכרות למין".

האמת היא שעל ההגדרה הזו נמתחה ביקורת רבה. מה זה התמכרות למין? מי קובע כמה מין זה יותר מדי? בכלל, התמכרות זה לא רק כשמכניסים חומר לגוף? ומה זה ש"מרפאים אותי מהמיניות"? מה זה- טיפולי המרה? מה, עוד פעם החברה ממשטרת לנו את המיניות שלנו ?

אז בדיוק בשביל זה, כתב עת מקוון The Therapist פרסם מאמר שחתומים עליו 23 ( !!! ) מומחים לטיפול בהתמכרות למין. מאמר מפרט את הבסיס הטיפולי והמחקרי להגדרה, וגם מפרק כמה מיתוסים בדרך. ובכן:

  1. טיפול בהתמכרות למין אינו דומה בשום אופן ובשום דרך ל"טיפולי המרה" או "טיפולים רפראטיביים" שפעם נעשו ולפעמים היו נעשים עבור הומוסקסואלים ולסביות. רבים מהמטפלים בהתמכרות למין הם להט"בים, מחוץ לארון ונשואים לבני זוגם ( אחד מהבכירים שבהם, רוברט וייס, אף חתום על המאמר). להט"בים רבים מחלימים מהתמכרות למין לא כדי להפוך לסטרייטים או ליצורים א- מיניים, אלא כדי לחיות באינטימיות בריאה ומתגמלת עם בני/ בנות זוג. מטפלים בהתמכרות למין אף לא "מייעדים" את אוכלוסיית להט"ב כאוכלוסייה מועדת במיוחד, ובטח לא באופן בלעדי, להתמכרות למין. כל אדם עם כל נטייה מינית וזהות מגדרית יכול להיות מכור- או לא מכור.
  2. מיתוס נוסף הוא שכל טיפול בהתמכרות למין חייב לשלב השתתפות בקבוצות של 12 צעדים. על פי רוב באמת מומלץ לשלב בין טיפול פסיכולוגי לסוג זה של קבוצות עזרה עצמית, אבל זאת לא חובה. במיוחד, שחלק מהקבוצות האלו בוחרות בהגדרות מיניות בריאה שלא קשורות לתפיסה טיפולית מודרנית של מיניות וקרובות יותר לדת. כמובן, קיימות גם קבוצות אחרות, עם הגדרות פתוחות וגמישות של מיניות בריאה
  3. ונמשיך עם ההגדרות. זה לא נכון שהמטפלים בהתמכרות למין רואים בכל מיניות "לא שגרתית", כגון BDSM או פרקטיקות "קינקיות" אחרות התמכרות. השאלה שנבחנת אינה שאלה "האם אתה עושה משהו לא שגרתי", אלא "האם הפעילות המינית השגרתית או בלתי שגרתית שלך פוגעת לך בתפקוד, יוצאת מכלל שליטה או משליכה בצורה שלילית על סדר יומך, על האינטימיות שלך, על קשרים חברתיים או גוזלת זמן רב מדי? וכמובן, האם קיימות התנהגויות שאתה רוצה לעצור או למתן אותן ולא מצליח"? יתרה מזאת, רוב המטפלים בהתמכרות למין מסכימים שפעילות מינית מספקת וקבועה טובה לבריאות פיזית ונפשית ולא ממליצים להימנע כליל ממנה, אלא מצורות הרסניות ופוגעניות שלה
  4. קיימים קריטריונים אבחוניים ברורים עבור התמכרות למין. לא ניתן לקרוא "מכור למין" לכל מי שלא מוצא חן בעיניי וההגדרה אינה שרירותית. אבחון של התמכרות למין כולל לרוב את התסמינים הבאים:

– המשך התנהגות על אף מחירים רגשיים, אישיים, תעסוקתיים או בריאותיים

– כישלון חוזר לעמוד מול הדחפים

– התעסקות יתר עם ההתנהגות המינית או עם הטקסים המקדימים

– התעסקות מינית שבאה על חשבון העבודה, הפעילות החברתית או חיי החברה

– צמצום של חיי חברה, בילוי או פגיעה בפריון בעבודה כתוצאה מפעילות מינית

– כאמור, איגוד פסיכיאטארי של ארה"ב טרם הכיר בהגדרה זו, אך גופים אחרים, כמו האיגוד האמריקאי הרפואי לטיפול בהתמכרויות ( American Society of Addiction Medicine) מכירה בו

  1. קיימות ראיות הולכות ומצטברות לכך שהתמכרות למין משנה את הפעילות המוחית בדרך שמאד דומה להשפעת הסם. סריקה מגנטית של אנשים הצופים בצורה כפייתית בפורנו, למשל, מראה שפעילות באזורים שונים במוח האחראים לתחושת הזמן ולקבלת החלטות יורדת.
  2. ובכן, החדשות הרעות הן שהתמכרות למין אכן קיימת וגובה מחירים כבדים ביותר ממי שסובל ממנה. החדשות הטובות הן, שניתן לטפל בה. באמצעות תהליך טיפולי נכון ומותאם על ידי איש מקצוע בקי בתחום, ניתן להחלים מכל התנהגות מינית ממכרת, לטפל בטראומות שמשמות לה כתשתית ולצאת מהעולם של בושה, אשמה, סודות מביכים וקשרים הרסניים לאינטימיות בריאה, מלאה ומספקת, כל אחד ואחת על פי דרכו. אבל- לפני שמיישמים פתרון, צריך להודות שיש בעיה. אם אכן יש בעיה. שיהיה לכולנו בהצלחה.

שעה קלה על אי הפללה

קנאביס

ישראל עשתה צעד לכיוון של אי הפללה – וכל הציבור כמרקחה.

יש מי שאומר שזהו הישג חשוב לליבראליות הישראלית, לא פחות.

מאידך, יש מי שסובר שזה ימיט עלינו נחשול של התמכרויות ושבקרוב נראה על כל ספסל ציבורי מתבגרים עם שלושה מזרקים תקועים להם בכל יד.

איפה כל זה שם אותי כאיש טיפול בתחום ההתמכרויות ?

ארשום מספר הערות על המצב להבנתי ואשמח להמשך הדיון

1. אנחנו ממש לא הגענו ללגליזציה. רחוק מזה. למעשה, כעת מעשני קנאביס קבועים ישלמו מחיר יקר יותר על התחביב שלהם. אם על עישון של כמות קטנה התיק שלהם עד עכשיו היה נסגר, כעת הם יצטרכו לשלם 1000 ₪ בפעם הראשונה, 3000 ₪ בפעם השנייה, יכפו עליהם הסדר כלשהו בפעם השלישית ויפתחו להם תיק בפעם הרביעית. החגיגות היו מוקדמות. הולנד, פורטוגל וקולורדו זה לא כאן. ממש לא כאן

2. עוד לפני שהגענו לדעתי האישית על קנאביס, ברור לי שהם לחלוטין לא חייב לשמש "מקפצה" לסמים קשים יותר. על פי רוב זה לא קורה. אני יכול להעיד על כך כאיש טיפול. לפני 5-6 שנים סמי פיצוציות סינטטיים ( והמפורסם שבהם- נייס גיי ) היו פופולריים מאד. הפופולריות ירדה במהרה, לאו דווקא בגלל שהם נעשו בלתי חוקיים ( חשיש וגראס היו לא חוקיים כל הזמן ), אלא בגלל שלסמי הפיצוציות יצא שם של "זבל שדופק את המוח ויכול להפוך אותך למשוגע"

3. מאידך, אין שחר לתעמולה שמנסה להפוך את קנאביס ל"סם החיים ותרופה אוניברסלית". עד עכשיו, התחום היחיד שבו היעילות שלו הוכחה בבירור היא כלפי אוכלוסייה מצומצמת של אנשים הסובלים מכאבים כרוניים קשים, כתוצאה מכוויות קשות או כמותראפיה במקרה של מחלות ממאירות. גראס מקל על מצוקתם של חולים אלו והכמות של 20 גר' לחודש בהחלט מספיקה להם

4. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מכריעה. נראה שלגליזציה היא הכיוון בכל העולם. אני אומר זאת לא בהתלהבות יתרה ואף לא בהיסטריה, אלא כציון עובדה. צמח הקנאביס נגיש מאד לכל דכפין, גם כעת כשהוא לא חוקי. לנסות להפוך אותו לבלתי נגיש זו עבודה סיזיפית שנידונה לכישלון. וזה מעמיד בפני כולנו, מתנגדים ומצדדים כאחד, אתגר גדול. אנחנו צריכים ללמד את בני הנוער- אבל לפני כן את עצמנו- אוריינות רגשית. אנו צריכים להכיר את העולם הפנימי שלנו. עלינו לדעת, מתי החיים נעשים קשים עלינו ואנו בורחים לסם. או למזון, או לבהייה במסכים, או לעבודה. אנו צריכים לפתח, אצלנו קודם כל, את היכולת להיות נוכחים בעולם, גם בעולם שבו לא הכול קורה לפי רצוננו. כי אדם שחי את החיים ומתמודד אתם, מדי יום ביומו, שמקבל את כל המנעד של רגשותיו ואת כל מנעד החוויות שהחיים מזמנים, לא צריך את הסם, מכל סוג. ובן אדם שמרגיש שהחיים האלו גדולים עליו ושהוא זקוק למשהו כדי "לעבור אותם בשלום" לא יעזרו צעקות פאתטיות של דודות ומורות "רק אל תשתה חשיש"! עם זה כולנו נצטרך להתמודד, עם או בלי הפללה.

על שירה שבפרוזה

200px-Shira_3rd_edition

מי אמר שצריך לעשות סיום רק על מסכת בגמרא ? באמת, מי אמר?

אדם שמתאמץ וקורא יצירה עברית קלאסית, של 540 עמ', כתב צפוף עם רווחים קטנים ופונטים מיושנים, עם מילים ארכאיות- לא מגיע לו לחגוג את הסיום ?

או אולי אנסה את זה בסגנון עגנוני?

"קורא אדם ספר עברי של סופר עברי. כך וכך ערבים מתייגע בו, כך וכך שבתות אינו ישן שנת צהרים, כך וכך מייגע את מוחו ונפשו. והספר גדול עצום ורב כספר הזוהר בשעתו, ויש בו מן הפשט, מן הרמז, מן הדרש ומן הסוד. ויש בו כך וכך דברי סאטירה, כך וכך מסימני העתים, ומדברי ימי העם והעולם, ומתיאורי נופים, וממעשים שבינו לבינה. והסופר הוא עמקן ובעל מחשבות ומצודתו פרוסה לו מקצה העולם ועד קצהו מדברי תורה ודברי סופרים וחכמת ישראל ואומות העולם. קורא אדם את הספר לא כשם שקוראים קונטרס קליל ולא כשם שמעיינים בעיתון בוקר ולא כשם שמדפדפים בספר שיש בו כדי להפיג שעמום. אלא קורא אדם את הספר ועושה בו סימנים ומהרהר בדברים והוגה בהם ומניח הספר לשעה קלה מידו, כדי לעיין בדברים ביתר שאת. אינו דין שישמח שמחה גדולה על שזכה להשלים קריאה זו? הסופר עיתותיו בידו וכל מלאכתו כתיבה היא. אך הקורא אין עתותיו בידו ומלאכת יומו וטרחת הפרנסה וצער גידול בנים עליו- אינו דין שיתנו לו כבוד ועיקר ? ובדק הקורא, האי גברא רבא, וחיפש ומצא ספר עברי שראוי להתכבד בו, שכן סופרים עבריים עושים ספרים לרוב ומכסים בהם את עין הארץ ושוכחים את אשר אמר החכם שבאדם "רק היזהר מעשות ספרים הרבה אין קץ" ומוצא הספר והוגה בו ומסיים אותו- אינו ראוי שיקבע עליו סעודה כשלמה המלך בשעתו ויתנו לו חבריו כבוד ועיקר"?

ובכן, בגילי המופלג, זכיתי לקרוא את יצירת המופת "שירה", ה"סימפוניה הבלתי גמורה" של עגנון.

כמה הערות

  1. לא אחדש דבר לאיש, אבל יש דברים לא מחודשים שראוי לחזור עליהם. יש יתרון גדול בקריאת יצירות קלסיות דווקא לקראת גיל העמידה. בייחוד כשמדובר בספר כמו "שירה" – רווחים צפופים ופונטים מיושנים כבר אמרנו. אבל עוד לא אמרנו על מילים ארכאיות כמו "אבטומוביל", "בית קהוה" ו"ציגרטה". ועל הקווי העלילה המורכבים, ועל הסטירה, ועל ההבנות המורכבות על היחסים הזוגיים…יותר מדי דברים שירתיעו תיכוניסט סקרן ביותר. או ישעממו אותו. מכאן המסקנה: אם לא קראתם ספר קלאסי בגיל צעיר- תקראו אותו עכשיו. ואם קראתם- גם תקראו אותו עכשיו. תראו איך אתם מבינים אותו אחרת
  2. אפרופו הבנות על היחסים הזוגיים. לכל אלו שהתרגלו למחשבה ש"גבר מתחיל לרצות אישה אחרת סתם כי הוא חרמן"- תראו באיזו עדינות והבנה עגנון מתאר מרצה מזדקן שמתחיל לגלות עניין באישה אחרת לא בגלל שלא טוב לו עם אשתו, אלא בגלל שלא טוב לו עם עצמו. אגב, אודה שרציתי לקרוא את "שירה" גם כי כמה ממוריי הפליגו בשבחן של התיאורים האינטימיים העדינים אצל עגנון. ובכן, התיאורים הן עדינים לחלוטין ובשום מקום לא מתקרבים לגבול הנועז, אבל …בואו נאמר שבסצנה אחת מופיע שוט. גבר, אישה ושוט. שווה בעיני את כל ה"גוונים של אפור" למיניהם

  3. סאטירה. יש ב"שירה" הצגה סאטירית יוצאת מן הכלל של כמה מאנשי האקדמיה מהקהילה היקית שסביב האוניברסיטה העברית בירושלים. בולט ביניהם דיוקנו הבלתי- מחמיא של פרופ" קלוזנר- המוצג תחת השם "פרופסור בכלם". ההתעסקות של מגדל השן האקדמי שמנתקת את האנשים מחיי המציאות הולכת משם ועד ל"הערת שוליים" של שנות האלפיים. היא חיברה אותי גם למשהו נוסף- סרט רוסי של שנות ה- 70 "מרתון סתיו". הוא מציג אמנם לא מרצה באוניברסיטה, אלא מתרגם, גם אינטלקטואל, שנקרא בין אשתו למאהבת שלו , ואינו מסוגל להגיד לאף אחת מהן "לא". "מרתון סתיו" מתחבר בקלות לדמות הראשית של שירה, מנפרד הרבסט, שתרגום שם משפחתו לעברית הוא "סתיו".
  4. קצת מבהיל להיווכח שיש דברים שלא חל בהם שינוי לטובה מתקופת עגנון. תראו למשל את זה "ספסר קרקעות בור ועם הארץ עשה לו הון. הלך ובנה לו בית גדול ולא מכוער. אילו היה מכוער הייתי מייעץ את השלטונות לעשותו בית אסורים ולאסור שם את בעל הבית ואת שותפיו ושותפי שותפיו ואת הפקידים הגבוהים שקיבלו שוחד ממנו בסתר ובגלוי" ( עמ' 422). תעשו העתק הדבק- והרי לכם כתבה על "הולילנד".
  5. אולי הגיע זמן ש"שירה" תתפרסם מחדש? עם פונטים ורווחים נורמליים, עם הערות ופירושים, אולי אפילו בשני כרכים, עם הקדמה שפותחת את השער בפני קורא של שנות האלפיים ( חיים באר? דן לאור ? זיווה שמיר?) ואולי אפילו עם החלפת מילים "ציגרטה" ו"בית קהווה" ?
  6. אז "יהי רצון לפניך, אלוהי היצירה העברית, שנזכה לקרוא וללמוד ולהבין ולהתחבר ולהתענג ליצירה העברית המשובחת והראויה לשמה. שנזכה לנחת, ולהרחבת הדעת והנפש. וכפי שסיימתי את "שירה" שאזכה להתחיל ולסיים יצירות רבות וטובות, שלא יהיה חלקי עם יושבי קרנות ובוהי ריאליטי, ושים חלקי בין אנשים מרחיבי הדעת והנפש.
  7. ונאמר אמן

מכתב לאחים- בעקבות כתבות על טיפולי המרה ב”עולם קטן”

חמוד

נדב, אורי, עידן ואלמוני היקרים

שמי זאב שביידל. קראתי את הסיפורים האישיים שלכם , כפי שסיפרתם אותם לעיתונאי ארנון סגל וכפי שהם התפרסמו בעלון "עולם קטן". על חלק מהדברים שמחתי ואחרים צרמו לי. מעל הכול, חשבתי שרצוני לפנות לא לעלון או למראיין, אלא ישירות אליכם.

אני בן 40 היום. מגיע במקור מבית חילוני וחוזר בתשובה מזה שנים רבות. עובד סוציאלי במקצוע ומטפל באנשים עם בעיית התמכרות. בנוסף, כותב קצת בעיתונים. אני הומוסקסואל שחי כבר שנים רבות מחוץ לארון. עברתי בהתחלה טיפולים שמטרתם הייתה לשנות את נטייתי המינית , ללא הצלחה. ולאחר מכן- טיפולים אחרים. אני חי היום שנים רבות ללא ארון. ללא כל בושה, אשמה, סודות והסתרה בחיי. כי אני מאמין, באמת ובתמים, שאין לי מה להסתיר. אני בן משפחה אהוב, חבר מקובל בקהילת הבית שלי ואיש מקצוע מוערך. אגב, גם היחסים שלי עם הקב"ה מצוינים היום. היחסים עם החברה הדתית והרבנים מעט יותר מורכבים, אבל אני וחבריי עושים שם עבודה ואף רואים בשנים האחרונות ברכה בעמלנו.

אחרי שציינתי כל זאת, חשוב לי להגיד שכשקראתי את הסיפורים שלכם, קודם כל שמחתי. שמחתי שמצאתם את אושריכם וזכיתם להקים משפחה. אני איש טיפול ותמיד משמח אותי לשמוע, כשהמטופל מספר שהוא השיג את היעדים שלו בטיפול. נשמע שהשגתם את אשר רציתם ועל כך אני שמח.

מה שמשמח אותי פחות ולמען האמת די מעציב, זה שבתוך הסיפורים האישיים שלכם בחרתם להגיד דברים על הקהילה הגאה שפשוט אינם נכונים. אצטט ברשותכם פילוסוף גאה אמריקאי חשוב ושנון, ג'ון קורבינו. הוא מרצה לפילוסופיה ועוסק הרבה בהסברה למען הקהילה הגאה. בהרצאות שלו הוא נשאל פעמים רבות על אודות "גייז לשעבר" או "אקס גייז" ונוהג להשיב שבאופן עקרוני, אין לו כל בעיה אתם. הוא בחר בדרכו, הם בחרו בדרכם, שיהיה לכולנו בהצלחה. ברם, ממשיך קורבינו, יש לי בעיה קשה עם מה שחלקם אומרים. כי מחלקם אני שומע משפטים כמו : "גם אתה יודע בתוך תוכך, שיש משהו פסול ולא נכון בלהיות הומו". אז אני, אומר קורבינו, לא יודע על עצמי שום דבר כזה ולא שום דבר שדומה לזה. ובכלל, בואו נעשה הסכם שאני לא אספר לכם מה אתם מרגישים בתוך תוככם, ואתם לא תספרו לי מה אני מרגיש בתוך תוכי !

אז נכון להיום, אני, כמו הרבה מחבריי בקהילה הדתית הגאה, מרגיש טוב מאד בתוך תוכי. זה לא בא בקלות לא כמובן מאליו. כי אחרי שסיימתי את הטיפולים שנועדו לשנות אותי, התחלתי בטיפולים אחרים. שאמנם מטרתם לא הייתה שינוי הנטייה המינית שלי, אבל בפועל הם שינו אותי מאד. האמת היא שמבחינת התוכן שלהם הם היו דומים מאד לטיפולים שאתם עברתם. השתחררתי מאשמה, בושה ודימוי עצמי ירוד. קיבלתי מחדש את היכולת להאמין בעצמי ובכוחות שלי. הפסקתי לייחס משקל יתר לשאלה מה אומרים עלי אנשים אחרים. חיזקתי את הדימוי הגברי והן את דימוי הגוף. עסקי בקשרים בעייתיים בתוך משפחת המוצא שלי. עברתי תהליכים רבים של גדילה וצמיחה והאמת היא שאני עדיין עובר אותם. וכל זה מוביל אותי למסקנה ברורה. אני גבר הומוסקסואל במבנה האישיות הבסיסי שלו והדבר היחיד שיכול לעשות אותי מאושר מבחינה אינטימית – זו זוגיות אוהבת ונאמנה עם גבר אחר. והיום אני מוכן ובשל אליה יותר מאי פעם בחיי. זה לקח זמן- אך טבעם של תהליכים אמתיים שהם לוקחים זמן. מי כמוכם יודע.

רבים מחבריי בקהילה הדתית הגאה עברו ועוברים מסלול מאד דומה לשלי. לכן לפני כשנה וחצי הם יצאו בקמפיין ששמו "הפנים שלנו" ( אני אישית לא לקחתי בו חלק, כי נחשפתי די והותר גם קודם לכן ). במסגרת הקמפיין הוצגו פנים וסיפורי חיים תמציתיים של כמה עשרות פעילים ופעילות בקהילה הדתית הגאה. יצאנו מהארון- הפעם כקבוצה. הקמפיין הכה גלים וזכה לפרסום ציבורי. הוא קידם מאד את המאבק שלנו, כי כשראו אותנו כבני אדם אמתיים עם פנים וקול- זה הוסיף משנה תוקף לטענות שלנו.

חברים יקרים, אתם זכיתם להגשים את החלום שלכם. עברתם תהליך של גדילה והעצמה. אתם רוצים להעביר הלאה את המסר שלכם ולהשמיע ברמה כי שינוי הנטייה המינית הוא אפשרי. אך מדוע ארנון סגל בשביל זה צריך לראיין אתכם באנונימיות ? מדוע אחד מכם פוחד עד כדי כך, שלא מוכן לקרוא לעצמו אפילו בשם בדוי ? ממה אתם פוחדים ? אני אומר את זה לכם, כדי שתהיו מודעים שבמצב הנוכחי, המסר שלכם עובר ומשכנע ב"חצי עוצמה". אני מבין שקשה לכם. תחשבו כמה היה קשה לי ולחבריי. ובכל זאת, מצאנו דרך לצאת מהארון ולספר את הסיפורים שלנו כאנשים עם קול ועם פנים. אני ממליץ לכם בחום למצוא את דרככם החוצה מהארון. האוויר הרבה יותר נקי שם. מניסיון.

אשוב ואומר- אני שמח בהצלחתכם. ואני מאמין שגם לכם כדאי לשמוח בהצלחתנו- הצלחה של הומואים ולסביות דתיים גלויים, הצלחתה של קהילה דתית גאה. ראשית, כי ארבעתכם מודים, מי בחצי פה ומי ברבע פה, שאתם מכירים מקרים בהם הטיפולים לא הצליחו עם אנשים אחרים. לא אכפת לי שתחשבו עלי שאני "חלש" או "נשברתי באמצע"- אני איש טיפול היום בעצמי ובדומה לכם, למדתי פחות להתעסק במה שאנשים אחרים חושבים עלי. אבל אני מאמין שגם לי ולזוגיות והורות העתידה שלי יש מקום בקהילה שלי ובעם ישראל באופן כללי. ובנוסף- נניח שיש סיכוי, תיאורטי לגמרי, שיום אחד תגלו שטעיתם. בואו נגיד שהסיכוי הזה שווה אחוז אחד. אני בשום אופן לא מאחל לכם שזה מה שיקרה- כי אני יודע כמה קשה הדרך. אבל נניח- בסבירות של אחוז אחד. גם אז, אם יום אחד תגלו שנטייתכם נשארה כפי שהייתה, תרצו עדיין להיות חלק מהחברה הדתית. ואז אולי תגידו תודה לי וחבריי הפעילים בקהילה הדתית הגאה, על כך שבנינו למענכם חברה דתית פתוחה וסובלנית יותר. ייתכן גם שמי מילדיכם יגלה שנטייתו המינית היא שונה והטיפולים שלו יצליחו פחות. או שכלל לא ירצה בהם. עדיין תרצו אותו יחד אתכם, במשפחה ובקהילה.

אני לחלוטין לא מפחד מכם. להיפך, אשמח מאד ליצור קשר עם כל אחד ואחד מכם, כדי להכיר מקרוב יותר את הסיפורים האישיים שלכם ואת התהליכים שעברתם. וגם לשתף אתכם בתהליך האישי שלי, אם תרצו. אני מאמין שכולנו נוכל, ביחד, לפעיל למען יצירת קהילה סולידרית ופתוחה. קהילה שבה אף אחד לא צריך להסתתר ולהתבייש על לא עוול בכפו !

אני מעביר את המכתב הזה למערכת של "עולם קטן" ולארנון סגל, בתקווה שהוא יתפרסם ויסייע ליצור אתכם קשר.

בברכה זאב שביידל- ציוני דתי גאה