על ג’וקים ובני אדם

הומופוביה ותעמולה ב”עולם קטן”

 

תוצאת תמונה עבור ‪kafka metamorphosis‬‏

איור של פרנץ קפקא בדמות הגיבור , גרגור סמסה

גרגור סמסה, גיבור סיפורו של פרנץ קפקא "מטמורפוזות", מגלה בוקר אחד, שהוא הפך לג'וק ענק. הוא שוכב במיטתו ללא יכולת לזוז, ובסופו של דבר מת, תוך כדי התנכרות נוראית מצד משפחתו. הסיפור הזה הפך לקלאסי, בין היתר, בגלל כוח מעין- נבואי שהיה לקפקא. כי מספר שנים לא רב לאחר פרסומו, התחילו לצייר את בני עמו של קפקא כג'וקים. אמרו עליהם שהם מפיצים מחלות. ומשם הדרך הייתה קצרה לטיפול הדברה. בגזים.

וגם אני התעוררתי בשבת בבוקר , שבת פרשת "עקב" שנת תשע"ז וגיליתי שמתחילים להפוך אותי לג'וק. כן. עלון "עולם קטן" פרסם מאמר מערכת בנושא היחס ללהט"ב, שבו בתמונה המרכזית רואים מקק על הצלחת. הכותרת בעלון הייתה "היום שבו האנושות תתחיל לאכול ג'וקים" והכותרת באתר הייתה "אימא, מקק!". המסר הוא פשוט- אם האנושות מאבדת את הסלידה שלה מהומוסקסואליות, היא תאבד את כל חושי הסלידה הטבעיים שלה. כי אם הלהט"בים שטפו לנו את המוח עד כדי כך שהתחלנו לראות בהם אנשים נורמליים, אין סיבה שממחר לא נאכל מקקים לתיאבון. והדרך לפתור את זה היא- כמובן, לאשר שהומוסקסואליות היא דבר מגעיל. בדיוק כמו המקקים. ובשלב הבא, אולי, להגיד שהם מפיצים מחלות. כן, גם המקקים. ובשלב שאחרי זה…להציע טיפולי הדברה. סליחה, המרה.

"עולם קטן" עבר מספר גלגולים ביחס שלו לנושא ההומולסבי. בהתחלה, כמו רוב עלוני המגזר, הוא הדיר את רגליו מכל דיון בנושא, מטוב עד רע. הייתה תקופה שהיה ניתן למצוא בו דעות בעד ונגד- הרבה יותר נגד מאשר בעד. ובשנים האחרונות התחיל השלב השלישי- "עולם קטן" התגייס ככוח חלוץ לבלימת הקבלה של הדתיים ההומולסביים בקהילה הדתית. וככל שהשינוי החברתי בקהילה הדתית ברור לעין- כך הרטוריקה נעשית בזויה ומתלהמת יותר. רציתי לכנות את הרשימה על המקקים "עליית מדרגה" – אבל בהקשר הזה נכון יותר יהיה לומר- "הידרדרות נוספת". דבר כזה אפילו קפקא היה מתקשה לדמיין.

לפני שאתייחס לרעיון הכללי של הרשימה, אומר בקצרה מספר מילים את הטענות העובדתיות. ניכר בבירור שהכותב(ים) לא קראו אף אחד מהמחקרים שהם מצטטים. בדיוק כפי שהם לא צפו בסרט הרוסי המוזכר : "מזון בוחר לעצמו קורבן". כי אם הם היו צופים בו, הם היו מגלים, למבוכתם הרבה, שהתרגיל השיווקי שבוצע ברוסיה עודד אנשים לאכול לא את המקקים ( הבלתי אכילים) אלא את החגבים ( ארבה) האהובים על בני העדה התימנית. התברר שאנחנו לא אוכלים את הג'וקים המסוימים האלו לא כי "זה מגעיל", אלא כי לרובנו אבדה המסורת. האפשרות האחרת היא להניח שמשכב זכר מותר רק לתימנים, אבל איכשהו נראה לי שב"עולם קטן" לא התכוונו לזה.

לגבי הטענות ה"מחקריות" ברשימה

  1. פרופ' אבשלום אליצור, בניגוד למוזכר במאמר, מעולם לא ערך מחקרים עצמאיים על נטייה מינית, אלאל סקר את המחקרים הקיימים, מהם ניסה לבקר כמה תפיסות מקובלות. בשנת 2004 פגשתי בו באקראי באוניברסיטת בר אילן והוא ניאות להזמין אותי לקורס שלו ( אפילו מספר פעמים) כדי שאציג את תפיסותיי, החלוקות על תפיסותיו. לאחר מכן הוא עודד אותי לגבש אתן למאמר אקדמי ואף סייע לי בפרסום שלו. כל מי שמעוניין יכול לצפות במצגת שלו ולקרוא את המאמר שלי ולהחליט, ממה הוא משתכנע
  2. פרופ' שמואל טיאנו, מחבר הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" הוא אכן פסיכיאטר ישראלי בכיר אחד ויחיד שהחזיק, לפחות עד לאחרונה, בדעות ותפיסות הומופוביות של ממש. אך גם בספרו, הוא לא הציג כל מחקר, שלו או של אחרים, התומך ביעילות של טיפולים לשינוי נטייה מינית או בטענה ש"נטייה מינית היא בחירה". אולי בהזדמנות זו כדאי להזכיר למערכת של "עולם קטן" שבעולם הגדול של המחקר אין "דעת תורה" ושגם פרופסור גדול וחשוב חייב להביא ראיה לדבריו
  3. לגבי פרופ' רוברט ספיצר, "עולם קטן" הרחיקו לכת עד כדי שקר גלוי ובוטה. ראשית, במחקר שלו שהוא פרסם ב- 2003 הוא מעולם לא ראיין את בנות הזוג של הנחקרים ( כבר אמרנו, שב"עולם קטן" לא קוראים את המחקר המקורי?…אבל חברים, לפחות תשאלו את מי שכן קרא !). שנית, עוד ב- 2003 ספיצר אמר בבירור שמדובר במדגם יוצא דופן של אנשים דתיים מאד ושהוא משוכנע שרוב ההומוסקסואלים לא יוכלו לשנות את נטייתם המינית בטיפול, גם עם התמדה עצומה. למעשה, הוא גם אמר שהוא נוטה להאמין למושאי המחקר שלו, כיוון שהם הציגו תוצאות מאד לא מרשימות ושלדעתו אם הם היו רוצים לשקר, הוא היו מנסים להרשים אותו יותר ( טענת "מיגו" קלאסית ). שנים רבות לאחר פרסום המחקר, כשכולם כבר שכחו ממנו, ספיצר בחר לחזור בו ולהתנצל עליו. זאת, בין היתר, בעקבות הפגישה עם עיתונאי גבריאל ארנה, שעבר טיפולי המרה אצל "הכהן הגדול" של הטיפול הרפראטיבי, ג'וזף ניקולוסי. ניקולוסי אמר להוריו של ארנה: "הבן שלכם לא יהיה גיי בוודאות". עשור מאוחר יותר, אחרי הרבה סבל, הרבה אשפוזים וניסיון אובדני אח, ארנה נישא לבן זוגו. ניקולוסי לא הוזמן לחתונה. לספיצר היה חשוב להבהיר ולהסתייג מכל הטיפולים מהסוג הזה וזה מה שהוא עשה.
  4. על חוסר היעילות והאתיקה של כל טיפולי ההמרה נכתבו ספרים ומאמרים לרוב. אזכיר כאן רק אחד. מרטין סליגמן, אחד הפסיכולוגים החשובים במאה ה- 20 (וגם היום) , נשיא איגוד הפסיכולוגים של ארה"ב בעברו, פרסם בשנת 1993 ספר שכותרתו "מה ניתן לשנות ומה לא " ( What You Can Change And What You Can’t”). בספר הוא בוחן תכונות שונות של הטבע האנושי ובודק, כמה הן ניתנות לשינוי, לפי מיטב הידע המחקרי העדכני. מדובר בשנת 1993- כשהמחקרים הראשונים בלב על גנטיקה ונוירולוגיה של נטייה מינית החלו לצוץ. והם הספיקו לסליגמן- פסיכולוג חוקר מהטובים בעולם- כי להבין ולקבוע בצורה ברורה, שלנטייה המינית האנושית יש ככל הנראה בסיס גנטי ונוירולוגי ושרוב הטיפולים שמכוונים לשינוי משנים את ההתנהגות כלפי חוץ, אך לא את הנטייה עצמה. בניגוד למערכת של עולם קטן, אני מעריך את החוקרים את סמך איכות המחקרים שלהם ולא על סמך נטייתם המינית, אבל אולי כדאי לציין בדרך אגב שמרטין סליגמן אינו פעיל להט"ב, אלא סטרייט יהודי , נשוי ואב לשבעה ילדים.

נחזור למאמר עצמו. מהו המסר הכללי? שקבוצת אנשים רעים ומופקרים בתקשורת ובאקדמיה השתלטה על השיח הציבורי, עושה טרור לכל מי שחושב אחרת ומקמת כך את המזימות הרעות שלה, ועוד מעט יכריחו את כולנו לאכול מנת מקקים בבופה של חתונות גאות ( שימו לב, בדרך כלל הסיפורים על קבוצות זדוניות הזוממות לשלוט על העולם מאחורי הקלעים, הולכים מצוין עם סיפורי ההפחדות על הג'וקים). אחרת, שואלים ב"עולם קטן", איך זה שהחברה, כולל אפילו כמה רבנים, משנים כל כך את דעתם בנושא? כדי להבין את התשובה האמתית לשאלה הזו- ולא את התשובה שמנסים לשווק לנו ב"עולם קטן" ניתן לפנות למבוא לפסיכולוגיה חברתית שלומדים בשנה א' באוניברסיטה- או במגמת פסיכולוגיה בתיכון. תגיעו לפרק "שינוי עמדות". ותקראו, שבני אדם משנים עמדות במקרה שהן מתנגשות עם עמדות שיותר חשובות להם. או בתרגום לשפה אנושית- אם אח שלי, חבר טוב שלי או בן שלי אומרים לי משהו אחד ובמאמר מערכת של "עולם קטן" כתוב משהו אחר…אז אני הולך להאמין לאדם שחשוב לי יותר.

זה התהליך שאותו עובר הציבור הדתי והקהילה הדתית הגאה. אנחנו יוצאים מהארון ובני המשפחה שלנו, חברים שלנו, עמיתים שלנו, שכנים שלנו, מורים ורבנים שלנו- לומדים להכיר אותנו ללא תיווך של הרבנים או כותבי העלונים. הם רואים בנו בני אדם שלמים ולא "סוטים" , "דוחים" או "מקקים". לאחרונה זכיתי להיות באירוע מכונן של הקהילה הדתית הגאה- חתונה של שני חברים צעירים ויקרים. כשעמדתי לים חופתם, הלב שלי התרחב ועלה על גדותיו לא רק מהעוצמה והטוהר של אהבתם, אלא גם מכך שסביבם עמדה חומה בצורה של החברים מהקהילה הדתית הגאה ואת כולם יחד עטפה באהבה המעטפת של הקהילה הדתית התומכת. רבים מהם צעדו אתנו, מאוחר יותר, במצעד הגאווה בירושלים. ואחת מהן, אימא דתית גאה לבן דתי גאה, אף נשאה דברים בעצרת שלאחר המצעד וחתמה אותם בקריאה: "בקיצור, תעשו לנו נכדים".

הקשבתי לדבריה וחשבתי…שזה באמת כבר לא כל כך משנה מה רב כזה או עלון אחר יכתבו. עדיין, חשוב להתפלמס ולחשוף מניפולציות ושקרים. אבל בשורה התחתונה- אנו הולכים ויוצאים, בטיפות שהפכו לנחיל שהפך לנהר- לאור היום וצועדים בדרך, מוקפים באהבה ותמיכה. ומתנגדנו…נראים יותר ויותר כמו…הייצורים הקטנים האלו, שמתחבאים בחריצים של הבלטות ומפחדים לצאת לאור…איך קוראים להם? שכחתי. אני רק רוצה להגיד שאני לא מחבב אותם, אבל לא צריך לפחד מהם. ובטח שלא להדביר.

אי המטמון הגורלי

תוצאת תמונה עבור אשת הפיראט היהודי

אילן שיינפלד, אשת הפיראט היהודי, הוצאת זמורה-ביתן, 2017, 494 עמ'

בספרו על תפיסת הגוף היהודית, אנתרופולוג יהודי מלווין קונר נזכר בחדווה בתקופת ילדותו, בה התוודע, בתור ילד יהודי בארה"ב, על קיומם על גנגסטרים יהודים. באותה תקופה הדבר מילא את ליבו בסוג של גאווה, על כך שהנה יש "יהודים קשוחים" שיכולים "לתת פייט" לגויים.

מן הסתם, הרגשה דומה מתעוררת גם ב- 2017, כשאומרים את צירוף המילים "פיראט יהודי". נכון שאנחנו כבר אחרי כמה עשורים טובים של ממלכתיות יהודית עוצמתית ויהודים נחושים וקשוחים יש כאן בשפע…ובכל זאת, יש משהו בסיפור על הפיראט היהודי שימשוך את הלב.

בספרו החדש, הולך המשורר והסופר אילן שיינפלד במסלול הדומה לספריו הקודמים "מעשה בטבעת" ו"כשמתים חזרו", שאחד מהם עסק בתעשיית הזנות היהודית בדרום אמריקה, והשני בודה דמות של משיח הגורם לתחיית המתים. לשיינפלד רומן עתיק עם העיירה היהודית ( "שדלץ") וגם עם המאמצים של הדמויות שלו לצאת מהאווירה האנמית של תחום המושב ולפרוץ אל העולם הגדול, המלא תשוקות, יצרים ונקמות. וגם מסתורין, גורל ומיסטיקה. הדבר משקף משהו מאישיותו של אילן שיינפלד בעצמו- מצד אחד, הומוסקסואל גלוי, אינטלקטואל ואיש שמאל, תל אביבי ( עד לאחרונה )- ומאידך, אדם הנטוע עמוק מאד במסורת היהודית, "חי" אותה מאד וגם מחובר למיסטיקה של קלפי טארוט.

גם תחילתו של הספר הנוכחי הוא במעין התגלות מיסטית, עליה שיינפלד מספר באחרית דבר. יום אחד הוא חלם על אישה לבושה בסחבות עם שיניים חסרות בפה, כאשר ביקיצתו היה לו ברור, משום מה, שמדובר בפיראטית יהודיה. שיינפלד ניגש לתחקיר היסטורי מפורט וגילה שאכן לא ראה בחלומו רק מהגיגי ליבו, אלא שפיראטים יהודים היו גם נבראו בהיסטוריה. הוא הגיע לספרו של אדוארד קריצלר "שודדי הים היהודים מן הקאריביים" ( שצפוי אף הוא להתפרסם בעברית השנה, בהוצאת זמורה ביתן) ומשם לחיבורים נוספים בנושא. דמות שצדה את עינו הייתה דמותו של שמואל פלאח, צאצא של מגורשי ספרד, שהפך, יחד עם אחיו יוסף, לשודד ים יהודי, בנוסף להיותו רב בישראל, ועסק במשך תקופה ארוכה בחייו הן בשוד ים והן בתככנות דיפלומטית בין שליטי העולם השונים- סולטן מרוקו, מלך ספרד, שליטים אנגלים ופורטוגליים. הוא משוטט ברחבי העולם, מתווך בין המלכים ומרגל פעם לטובת האחד ופעם לטובת השני- כאשר שתי מטרות לנגד עיניו: נקמה ממלכות ספרד על שהגלתה את אבות אבותיו, ומציאת האוצר של כריסטופור קולומבוס, הוא קריסטובל קולון ( יהודי מומר, על פי שיינפלד, אך גם לפי כמה השערות היסטוריות). במאמר מוסגר, העלילה של חיפוש המטמון מציבה אתגר קשה מול סופר, כי צריך לחשוב טוב מה הגיבור ימצא כשיגיע לסוף המסלול. כדי לגלות את פתרונו של שיינפלד, תצטרכו לקרוא את הספר על הפרק האחרון ממש. שאליו, אגב, שמואל פלאח לא הגיע, כי נפטר ונטמן בבית העלמין באמסטרדם, אי הסבלנות הדתית באירופה של סוף ימי הביניים- שם היה אחד המקימים של הקהילה היהודית החדשה.

וכל זה הוא רק מתאבן ל"מנה העיקרית" – דמותה של מאליקה, "אשת הפיראט היהודי". זו אישה עצמאית ונחרצת, שאינה מהססת לשבור את המוסכמות, ללמוד גמרא, להיות שוחטת, להתחפש לגבר – בקיצור, אישה נלהבת ופעילה. בזה היא מזכירה את הגיבורה של ספר עכשווי – היסטורי- ישראלי- יהודי אחר- "תיקון אחר חצות" של יניב איצקוביץ'. היא מביאה לעולם את ילדיו של שמואל פלאח , והיא גם זו שמשלימה, בסופו של דבר, את מפעל חייו. הכול סביבה גועש ומעורר יצרים- אפילו שערה האדמוני, שהיא דואגת להסתירו מתחת לכיסוי, לגלח – וגם לחשוף בשעת הצורך.

ישנן כמה דרכים להסתכל על ספרו של שיינפלד. ניתן לראות בו רומן היסטורי עם הרפתקאות, מעין "שלושה מוסקטרים" בגרסה יהודית, בו כמה דמויות של גיבורים משוטטות בין מלכי תבל, ועל הדרך גם אוהבות, מקנאות ומהוות דוגמה ומופת. לשלילה או לחיוב. אך ניתן לראות בו גם מעין היסטוריה אלטרנטיבית שאכן הייתה, מהסוג של "איגוד הסופרים האידיים" של מייקל שייבון. זהו מעין יקום שבו נשים עצמאיות אינן מתכנסות לד' אמות המטבח, אלא מובילות דברים וגורמות להם להתגשם, היהודים אינם נדחסים לגטו, אלא לוחמים ועומדים על גורלם, כשהם מוכנים אפילו להתנצל למראית העין ( ספוילר- אף אחד לא באמת מתנצר בסוף, וזו בחירה מעניינת מצדו של שיינפלד ). בחירה אחרת, מעניינת לא פחות, היא ההתעסקות אינטנסיבית ( שלא לומר אובססיה ) של שיינפלד עם חפצים ויצורים מיסטיים, שמופיעים פעם אחר פעם וחורצים גורלות, שאין ביכולתו של איש לשנותם ( קלפי טארוט, כבר אמרנו ?)- מוטיבים אלו חוזרים גם ב"מעשה בטבעת" וגם כאן. לא ניתן לחמוק מגורלו של פיראט- בדיוק כפי שלא ניתן לחמוק מגורל של זנות. בזה, בעיניי, שיינפלד הוא לא סופר "יהודי" או "עם מסר יהודי"- כי ביצירותיו, בהחלט יש מזל לישראל. ואין דרך לחמוק ממנו. אם להעיר כמה הערות על הצורה, מצער ששיינפלד, רב אמן בעיצוב השפה, מחליק מדי פעם לעברית מודרנית בשפת גיבוריו ומגלה נטייה מעצבנת לחשוף בלשונו של מספר הסיפור מה אנו עומדים לקרוא בהמשך. גם תיאור העלילות השונות בין מלכי העולם הופך לעתים למייגע וגורם לקורא ציפייה "שייגמר כבר". ניכרת בספר עבודת התחקיר המאומצת והנרחבת- ויחד איתה ניכר המאמץ לשלב את כל התחקיר בתוך הספר, גם על חשבון הכבדת העלילה.

והערה אחרונה, העלולה לגבול ביחצ"נות. שיינפלד הוא אב יחידני לשני ילדי פונדקאות, כיום בני חמש. לאחרונה יצא במיזם הדסטארט, הקורא לקוראים לתמוך בו כפי יכולתם, על מנת שיוכל להשלים כתיבה של שני רומנים נוספים ( שהמשך של אחד מהם מובטח לנו בסיום הספר ) וגם של ספר הדרכה להורים. ובכן, זו הזדמנות נדירה עבור הקורא שיחשוב שהפיק הנאה מהקריאה בספר. הוא יוכל לסייע בהופעתו של הספר הבא, אם ירצה בכך. האם זו יח"צנות או תמיכה בתרבות עברית ? לשיקולכם !

העצבני הנצחי

ניסן שור

 

ניסן שור, "הישראלי הנצחי" , הוצאת כתר 2017, 279 עמ'

אני מודה שאני קורא את עיתון "הארץ" בעיקר בגלל כתבות במוסף סופשבוע וגם מוסף ספרים. אני מונע את עצמי מהקריאה בטורי הדעות, ולא מחשש "להיחשף" ואפילו לא בגלל "עצבים". פשוט לרוב, מדובר בדעות צפויות מראש עד מאד, שבהם ישראל שוב תהיה רעה גזענית ואשמה תמידית ויהיה בוז אוטומטי לכל דעה אחרת.

על רקע זה, יש שני בעלי טורים, שדעתם לא תמיד ברורה לי מראש- סייד קשוע וניסן שור. קשוע – על תקן ערבי ישראלי גולה שמביא את הזווית האחרת ושור- בתור חילוני-שמאלני- תל אביבי שמצליח לשמר תוך כדי גם הסתכלות אירונית ומעט מרוחקת על השמאלנות החילונית התל אביבית עצמה. בטורים שלו יש לרוב ערך מוסף כלשהו לטרוניות "הארציות" השגרתיות. גם מוצא עדתי (סובייטי) משותף של שנינו היה לסוג של נקודת חיבור ולכן הסתקרנתי כששור הוציא את הרומן הראשון שלו, ה"ישראלי הנצחי".

בדיעבד, רק לפי כמות הסופרלטיבית על הכריכה האחורית הייתי צריך להבין שכנראה מדובר בספר גרוע. "שיאים של גרוטסקה פראית", "וירטואוזיות", "לונה פרק ספרותי חד פעמי" …כל אלו לא בישרו טובות. מדובר בתיאור חייו של ישראלי, בן להורים יוצאי ברית המועצות, אשר מנסה לנתק את עצמו מחווייתם וגם מחוויית הישראליות ולא מצליח. הגיבור עסוק במריבות תמידיות- עם הוריו, עם החברה הישראלית ועם חבריו, שמצאו את מקומם בחו"ל, אך לא באמת השתלבו שם. הוא לא מתחבר, לא מצליח, לא טוב לו- וכך זה נשאר. אריאל הורוביץ כתב במוסף "מוצ"ש" שספר משאיר רושם של אוסף טורים- אך בעיניי הוא נקרא יותר כמו אסופה מודפסת של תכניות "זהבי עצבני", עם ניחוח של ריחוק וניכור צפונבוני- תל אביבי. זה מתחיל מהתמונה הסטירית של הוריו, שבאו לארץ וממשיכים להתגעגע לעולם הסובייטי ולבוז לכל מה שקיים כאן, ממשיך בחבריו ה"מסודרים" , מהמשפחות של "מלח הארץ" שכולם עוזבים ובונים את חייהם בחו"ל- אחד בתור איש העסקים המצליח בקנה מידה בינלאומי, השני בתור אמן עם אמירות "חתרניות" המשווקות היטב והשלישי- בתור מדען שמגלה תרופה שתמנע הזדקנות, תוך כדי הנאה מחיי ההוללות הסוערים של ברלין. הגיבור מסתרך מאחור, כותב תסריטים לסדרות ישראליות, לעולם לא באמת מצליח בזה ולבסוף הוא מפוטר. בכל פעם שהוא מגיע לחו"ל, תוקפים אותו תסמינים לא ברורים והוא נאלץ לשוב למקום, שבו הוא לא באמת מחובר לשום דבר. ניתן היה אולי לפטור את הספר כ"מיותר", אך לדעתי ההתבוננות עליו בהקשר בכל זאת מסמנת משהו , בעולמו וסביבתו של המחבר. משהו שכדאי לשים לב אליו.

הגיבור נמצא כל הזמן בסביבה המוכרת לו ומשתדל לא לצאת ממנה. על אף ששור עצמו התעקש בראיון ( ב"הארץ" ) על כך שמדובר בדמות שהיא "פיקשן לגמרי", אני מודה שקשה לקנות את זה, במיוחד כשהוא עצמו מתאר את חייו היום כבחירה מודעת לחיות בתל אביב, במקום בורגני, מטופח ומסודר, ולא ב"סלאמס של חיפה, שבו ראיתי בתור ילד גופות מעוכות של נרקומנים". האמת היא שהשילוב – של המחבר ושל הגיבור- בין הרצונות לגנות את האליטה לרצון להזדחל אליה בכל מחיר, יש בו משהו ספק אירוני ספק מגוחך. מגוחך כי גם בעולם הפוסט מודרני אי אפשר להיות בשוליים ובמרכז בו זמנית. הוריו של גיבור אומרים לו ש"בארץ הוא לעולם לא יצליח בלי פרוטקציה" ( אמירה שמוכרת לי היטב מבית הוריי ומובנת לגמרי לאור הניסיון הסובייטי) – אך המחבר, באותו ראיון, נראה כי ממשיך להחזיק בדעה זו. וכשהמראיינת מעירה לו על כך שהוא בעל טור בעיתון אליטיסטי שגם פרסם ספרים וצילם סדרות, הוא מציג את עצמו כמקרה חד פעמי של הצלחה אישית, אך באופן כללי, עדיין "בישראל מצליח מי שנולד במשפחה הנכונה ומחובר אליה". כשאני מביט בחברה הישראלית שסביבי, איני מצליח לזהות מישהו שהגיע לתפקידיו או למעמדו בגלל היותו "בן של", מלבד שני הרבנים הראשיים. ניר ברעם הוא סופר גדול ומוכשר ולא נראה לי שעובדת היותו של בן פוליטיקאי לשעבר עזרה לו להצליח עם ספריו בארץ ( וגם בחו"ל ). אבל כנראה שקיים הצורך להמשיך ולדבר על הפרוטקציה. כי אם לא נדבר עליה, נצטרך לתהות על כל מיני קטגוריות אחרות, למשל על הפער בין הדימוי העצמי לכישרון בפועל.

סיום הספר הוא סמלי. הגיבור חוזר לביתו בישראל, נכנס לדירה וסוגר את הדלת. אין כאן ניסיון של תיקון , של מרד- או לחילופין של השלמה עם המציאות. בעיניי, המחווה הזו אומרת משהו על הרוח הנושבת ב"חוגי הארץ" במדינת תל אביב. מחאה , סאטירה או ניתוח ביקורתי נתפסים ככלים שזמנם חלף. חלקים בשמאל מיואשים. אינם מאמינים בשינוי או בתיקון כאופציות אפשריות. לכן הם בוחרים בנסיגה אל הבועה, ממנה הם מעירים הערות ציניות לסדר יום- פעם על הסביבה ופעם על עצמם. הם נטשו את המיינסטרים הישראלי ואינם מנסים להשפיע עליו בשום דרך, גם לא לנסות למשוך אותו לכיוון שלהם. היה להם מספיק.

חבל שזה כך. הספר הזה יכול היה להיות הרבה דברים. הוא היה יכול לספר תיאור סטירי לגל הראשון והשני של העלייה הרוסית לישראל- ואחד הדברים שבהם ניתן היה לעשות שימוש מבריק וששור נמנע ממנו, הוא ההנגדה בין הקיטורים הבלתי פוסקים של דור ראשון ליוצאי רוסיה בארץ על חוסר התרבות הישראלית, לבין ההגנה הנמלצת שלהם על ישראל בכל פעם כשמישהו "מבחוץ" בא בהערות ביקורתיות כלשהן. ניתן היה להראות מתוך מעט יותר חמלה את עולמם של "היורדים" ואת דבקותם אחד בשני. וניתן היה גם לכתוב את הסיפור הטראגי של האדם המרגיש תלישות כללית מהעולם ומהחוויה. שוב- קל יותר לומר, כפי שאמר יאיר גרבוז, "לא ציירתי את גרניקה כי נולדתי בגבעתיימקה", מאשר להודות שאתה לא פיקאסו. אבל גם מי שלא פיקאסו או טולסטוי, צריך לעשות כמיטב יכולתו כדי לייצר אמנות או ספרות עם אמירה משמעותית על מה שקורה סביבה. לספר כזה מאת ניסן שור נצטרך ,בינתיים, לחכות.

על דו"ח ( מאד) ארוך בעולם (מאד ) קטן

עולם קטן   new atalntis gay

 

האם הגיעו ימות המשיח?

האם אני רואה נכון?

עלון פרשת שבוע הנפוץ בבתי הכנסת "עולם קטן", מקדיש עמוד שלם לסיקור המידע המחקרי העדכני בתחום של נטייה מינית? ועוד עם הכותרת "האם הקהילה הלהט"בית חשובה לנו באמת?"

במילה אחת- לא ! ממש לא.

זאת אומרת, ראיתי נכון. שבגיליון האחרון של העלון "עולם קטן", אדם פז מסכם בקצרה את מה שכותב אחר סיכם באריכות בכתב העת "השילוח" מהסקירה שפרסמו שני חוקרים במגזין השמרני "ניו אטלנטיס" לפני יותר מחצי שנה. כבר כתבתי בעבר על הסקירה הזו, אמנם בקצרה, אך כעת הגיע הזמן לפרט עליה מעט יותר, וגם החשיפה שלה מעל דפי "עולם קטן" מעידה על הכוונה המקורית מאחורי פרסומה של אותה סקירה.

והכוונה לא הייתה להפיץ ידע מחקרי עדכני על נטייה מינית או לסייע למצוקה הנפשית של קהילת להט"ב. ממש לא.

אבל בואו נתחיל מן ההתחלה. האמת היא שלא חסרים הספרים , גם המחקריים וגם הפופולריים וגם מאמרים עדכניים המסכמים את המידע המחקרי הקיים על אודות נטייה מינית הומוסקסואלית. אפילו ערך ויקיפדיה "תשתית ביולוגית של נטייה מינית" יכול לעשות שירות מצוין, בתור התחלה. אז למה עוד סקירה? וסקירה כל כך ארוכה ומקיפה- 143 עמודים ? ומאת שני אנשי מקצוע ? מה מיוחד בסקירה הזו?

מה שמיוחד בה, זה שעל פניה היא נוגדת את כל מה שידענו, או חשבנו שידענו, על הנטייה המינית. תקציר הסקירה הוא ש: אין כל ראיה לכך שהנטייה המינית האנושית היא מולדת , להט"בים סובלים ממצוקה רגשית גדולה מאד, רובם נפגעו מינית בילדות ( זה לא כתוב, אבל משתמע ), ובוודאי שאין לעזור להם לקבל את עצמם. העתק הדבק- הכול אותו דבר גם לגבי הטראנסג'נדרים.

מה , אפשר להתווכח עם זה? שני פסיכיאטרים בכירים…143 עמודים…מה יש כאן להגיד?

הרבה מאד.

– ראשית, מדובר לא בכתב עת מדעי, אלא במגזין שמרני. פירוש הדבר, שאת הסקירה לא קראו אנשי מחקר בעין ביקורתית, אלא עורך שבדק שאין בה שגיאות כתיב בוטות

– שנית, מדובר בשני אנשי מקצוע שאין להם כל רקע בפרסומי מחקרים על נטייה מינית או זהות מגדרית. אחד מהם, פול מקיו, הוא פסיכיאטר עם עמדות טראנספוביות מובהקות ודעתו בנושא אינה דעת מיעוט בעולם הפסיכיאטרי- אלא דעת יחיד ( מובן, שלא תמצאו לזה זכר בסקירה ). השני, לורנס מאייר, סטטיסטיקאי ואינו מוכר כלל לחוקרים

– גילוי נאות- עשיתי את מה שרוב הקוראים, כולל העורך של "עולם קטן" ואדם פז, לא עשו. קראתי את כל הסקירה מתחילתה ועד סופה, כולל את ההערות וההפניות. כן, את כל ה- 143 עמודים ( ובהזדמנות זו אעיר, שבסוף הסקירה אין רשימה ביבליוגרפית מסודרת. עוד ראיה שמוכיחה שזה לא התכוון להיות פרסום אקדמי). האמת היא, שבעבר פרסמתי בעברית סקירה דומה וגם לאחרונה ממש התפרסמה בכתב עת מדעי מאד נחשב סקירה מקבילה, מאת בכירי החוקרים בעולם בתחום של נטייה מינית. מה שמספק לי את הרקע להערכה ראויה של הסקירה

– ובכן, אולי זה יפתיע, אבל הסקירה לא נועדה לכך שיקראו אותה. 143 עמודים נועדו לעשות רושם . אבל הכוונה הייתה, שמישהו יתרשם מההיקף ומהשמות של שני אנשי מקצוע ויקרא רק את התקציר. ויראה שם את מה שהוא רוצה לראות. שזה: אף אחד לא נולד הומו או לסבית או טראנסג'נדר, הם כולם במצוקה, ורובם נפגעו מינית. ובמשתמע- כדאי שבמקום לעזור להם לקבל את עצמם, נמצא להם תרופה טובה. וילך לישון שמח וטוב לב מכך שכעת דעותיו מגובות על ידי אנשי מקצוע בכירים. וכל המחקר האקדמי ( שעד עכשיו אותו קורא ואותו "עולם קטן" אהב מאד להגיד שהוא לא אמין ו"מוטה אג'נדה") בעצם, מוכיח את מה שהקורא האמין בו כל הזמן. פשוט הוא לא היה פנוי לעיין במחקרים. אז כעת שני אנשים עשו עבורו את העבודה- כי הוא עסוק. אבל בכל זאת- קרא את התקציר.

– אבל מה יהיה אם הוא ישנס מותניו ויקרא את כל הסקירה? מן ההתחלה ועד הסוף?- אז הוא יראה הרבה דברים מעניינים. הוא יראה שהחוקרים מצטטים הרבה מאד מחקרים המוכיחים תשתית גנטית ונוירופסיכולוגית לנטייה הומוסקסואלית- פשוט אומרים שחלקם היו יכולים להיות מקיפים יותר ועם מתודולוגיה מוקפדת יותר. הוא יראה שהרבה מהמחקרים על תשתית ביולוגית של נטייה מינית- למשל המחקר הקושר את סדר הלידה בין האחים, עם תוצאה מובהקת ביותר בכלל לא מוזכר בסקירה. הוא יראה שהמחברים מזכירים במגמתיות את המחקרים המראים שבין להט"בים יש אחוז גבוה יותר של נפגעי תקיפה מינית- אך לא מזכירים מחקרים שלא מצאו הבדל כזה. הוא יראה שאחד משני המחברים, פול מקיו, כבר ציטט בעבר מחקר של חוקרת שוודית , כאילו שזה מוכיח ששינוי מין מחמיר את מצבם הנפשי של טראינסג'נדרים ולמרות שהיא נזפה בו על כך ואמרה שזו דרך לא אתית לצטט את המחקר שלה- הוא ממשיך לצטט אותו. ועוד הרבה דברים- שמובילים למסקנה שנגזרה מראש. אבל כדאי לראות את זה- צריך לקרוא את כל ה- 143 עמודים. ניתן להשתמש כלפי הדו"ח בביטוי שכתב עורך של כתב העת "השילוח" יואב שורק, בהקשר לנאומו של ג'ון קרי על המזרח התיכון: "קרי הפגין בקיאות מרשימה בקורות הסכסוך המזרח תיכוני. כמובן, מלבד העובדות הנוגדות את התיאוריה".

– לא פחות חשוב מהדברים שהקורא יראה על פני 143 עמודים- חשוב מה הוא לא יראה. זה מחזיר אותי לשאלה- מאיפה אני יודע שרוב אלו שכותבים על הדוח של מקיו ומאייר לא קראו אותו? כי אם הם היו קוראים, הם היו שמים לב, למשל, שמספר המחקרים שמספרים על טיפולי המרה מוצלחים להומוסקסואלים הוא …אפס. נטייה מינית אינה מולדת, היא כנראה תוצאה של טראומה, היא מאד גמישה …אבל משום מה טיפול לא מצליח להגמיש אותה. אותו דבר לגבי טיפולי המרה לטראנסג'נדרים. המחברים יודעים להסביר יפה מאד למה לא צריך לעזור לאנשים לשנות את מינם- אבל לא מסבירים כיצד הם כן יכולים לסייע להם להתמודד עם מצוקתם.

– זו נקודה טובה להתייחס לפחות לשקר אחד גלוי של מקיו ומאייר עצמם- ורוב הזמן הם משתדלים להימנע משקרים גלויים ומעדיפים מניפולציות עדינות- בכל זאת, שני אקדמאים מוכרים. הטענה של מאייר כאילו שהסקירה נועדה להבין כיצד לסייע ללהט"בים הסובלים היא שקר- כי היא לא מצטטת מעשרות ( !!!) מחקרים המתפרסמים בכל העולם ומדברים על השאלה כיצד קבלה חברתית, קבלה משפחתית וטיפול, אפילו קצר טווח, משפר באופן דרמטי את בריאותם הנפשית ואת רמת חייהם של הלהט"בים. מחקר אחד, מלפני שנתיים, למשל, מראה את הקשר שבין הכרה בנישואין גאים לירידה ברמת האובדנות של נוער להט"ב. או למשל מחקר אחר, המראה שרוב הטראנסג'נדרים מאושרים יותר לאחר שינוי זהותם המגדרית ממה שהם היו לפניו. באחת, אם יש מחקר שמראה כיצד הומו, לסבית או טראנסג'נדר יכולים לשפר את איכות חייהם הרגשית ולחיות חיים מאושרים- הוא לא ימצא את דרכו לסקירה של 143 עמודים.

– אז אם הקהילה הלהט"בית באמת חשובה לכם- אל תאמינו למה שכותבים לכם בעלונים מבלי לבדוק זאת. תקראו מחקרים מקיפים ורציניים על אודות הביולוגיה של הנטייה המינית, על ההתפתחות הפסיכולוגית של להט"בים והכי טוב- תדברו אתנו ותכירו אותנו מכלי ראשון וללא מתווכים. את המאמר הזה אני משגר כעת לעורך של "עולם קטן", מתוך מודעות ברורה שהסיכוי שהוא יתפרסם אפסי. פשוט תזכרו זאת בפעם הבאה כשב"עולם קטן" או בטאון קטן אחר תהיה עוד כתבה כמה טרור להט"בי משתיק דעות אחרות ומצנזר את חופש המחקר.

החיים שלפני המוות

תוצאת תמונה עבור דפנה מאיר ספר

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר- סיפור חייה של דפנה מאיר, מאת יפעת ארליך, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2017, 207 עמ'

עקרונית, אני משתדל מאד שלא לקרוא כל הערכה ביקורתית על ספר שטרם קראתי. וכך התכוונתי לנהוג גם לגבי ספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר, אלא שלפעמים העקרונות לחוד והמציאות לחוד. ראיתי בעיתון "הארץ" את ההסתייגות הנמרצת של טלילה ציפר מהספר – וגם את השבחים של בכל סרלואי. אך גם בקרב חוג חבריי ( נכון יותר, חברותיי) הדעות היו חלוקות, ואחת הנפוצות הייתה שהספר "מיותר". אז בשבת האחרונה בלעתי את הספר מתחילתו ועד סופו ( למה קיים שבת אחר הצהרים בקיץ ?), ולהלן מספר הרהוריי בנושא.

לא עם כל מה שקראתי חשתי בנוח, אך דבר אחרון שניתן לומר על ספר כזה, זה שהוא "מיותר". הדמות שמשתקפת ממנו היא מאד צבעונית ועוצמתית , לטוב ולמוטב. ניתן היה לסדר ולארגן את פרקי הספר בצורה אחרת ואולי אף לסנן ממנו מספר תכנים בלתי נחוצים, אך בעיקרון הוא משקף דמות מרתקת בעיניי.

בעיניי, סיפור חייה של דפנה מאיר הוא סיפור רצוף נסים. היא באה ממשפחה מפורקת, ללא דמות אב של ממש, חיים בשכונת פשע, טלטלות בין פנימיות- ויצאה משם אשת מקצוע ואשת חסד מופלאה

היא עברה שתי לידות בסיכון גבוה מאד- ופעמיים נולדו שני ילדים בריאים, ועוד שני נוספים ובנוסף- עוד שני ילדי אמנה, אחד עם צרכים מיוחדים

חייה בעתניאל מוכת הטרור, שלבסוף קצר אף את חייה- שלה לא גרמו לא לשנוא ערבים באשר הם- אדרבא, היא למדה ערבית בעצמה ואף בעלה המשיך לאחר מותה לטפח קשרי ידידות עם הערבים מהסביבה

לכן סיפור חייה ובראש ובראשונה סיפור שנוסך הרבה אהבה ותקווה, ולו לשם כך היה ראוי שייכתב

לגבי הצדדים הבעייתיים שמשתקפים בספר. הניסיון הליבראלי להאשים את דפנה בכך שהיא הטילה את האחריות על הטרדה מינית על המוטרדות הוא מגוחך וצריך מבט מאד מגמתי על ספר, כדי לקחת פסקה אחת בודדת, עם הסתייגות לפני ואחרי, ולהציג אותה כאילו שהיא תמצית הדמות כולה. דפנה מאיר האמינה כי "לכל מטריד יש להוריד את האשכים, בתור התחלה" וכך כתבה. היא האמינה בנוסף שבמציאות הלא מושלמת גם על האישה מוטלת אחריות לא לשים את עצמה במצבים שמגדילים את הסיכוי שלה להיות מוטרדת. לאורך כל הספר רואים איך דפנה עצמה הייתה אישה מאד עצמאית ונחרצת ( לפעמים מדי ) ועמדה על דעותיה ללא כחל ושרק. אגב, לתחושתי במחנה השמרני – חרד"לי אין התלהבות רבה מהספר, כיוון שיש שם קושי עם דמותה של אישה דתייה שגם הלכה לצבא, גם נשארה דתית שם, גם למדה תורה עם בעלה העתידי וגם דעתנית למדי מול הרבנים.

חלקים אחרים שאתם התקשו רבות מחברותיי הן הפרגונים העצמיים של דפנה השזורים לאורך הספר וגם מתקפות אישיות שלה על שלל דמויות קרובות ורחוקות, עליהן היא לא פעם מתנצלת. אז לגבי השני, לא צריך להיות פסיכולוג כדי לחוש שלעתים תכופות דפנה חשה מותקפת באופן אישי ללא הצדקה ו"ירתה מהמותן" בחזרה. הייתה לה מודעות מסוימת וגם נעשתה שם עבודה עצמית, אך בהחלט ייתכן שהתערבות טיפולית הייתה יכולה למנוע חלק מההתפרצויות וממילא את הצורך להתנצל לאחר מכן. ולגבי הפרגון העצמי … בואו נאמר בעדינות, שיצא לי לקרוא בימי חיי אי אלו ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות שהמחברים שלהם "עפו על עצמם" הרבה יותר מדפנה מאיר, עם הרבה פחות סיבות אובייקטיביות לכך. עדיין נשארת השאלה, האם לא מוטב היה להשאיר חלק מהשבחים העצמיים מחוץ לספר ולצרף אליהם גם חלק מהתחשבנות אישית של דפנה על עמיתים לעבודה.

שני חלקים נוספים שגרמו לי להתפעלות אישית הם מעורבות של דפנה בהסברה לגבי מיניות האישה ופנייתה למזכירות של עתניאל בנושא מצבו הכלכלי של היישוב. גישתה למיניות היא טבעית ובריאה, שמסרבת להיות נבוכה, שאומרת בבירור את התפיסה ההלכתית, אך לא מערבת בינה לבין המקצועיות ומעודדת את שומעי לקחה בעיקר לקחת אחריות על גופן ומיניותן, מתוך מודעות, בחירה ודרגות חופש.

המכתב למזכירות של עתניאל נוגע בנושא שכיום מביך את הציבור הדתי אולי אפילו יותר מהמיניות- הכסף. כרגיל, בכנות עוצמתית דפנה מתארת את עצמה, את התנהלותה הכושלת מבחינה כספית ואת תודעת המחסור המתמדת שהביאה ממשפחת המוצא ושבאה לידי ביטוי בבזבוזים בלתי נחוצים בעליל. היא שואלת את הנהלת היישוב- ואת עצמה- האם הם מתכוונים ומוכנים לחיות חיי עושר ושפע- שזה ההפך מחיי המותרות ו"ניקור עיניים". היא חולמת על עתניאל כיישוב עשיר, שמנצל את משאביו לפיתוח ולפרויקטים שמיטיבים עם כל הסביבה. ובכך שואלת שאלה כללית יותר, על הזיקה הדתית לעולם הזה, ועד כמה היא יכולה לשמור על האיזון העדין בין חיבור אמתי לעולם החומר לבין היעדר שקיעה בו או התמכרות אליו.

אז בגלל כל הדברים האלו, אני סבור שספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר לא זו בלבד שאינו "מיותר", אלא ספר מרגש וחשוב, שאפשר לשפץ אותו קצת למהדורות הבאות. זה מה שרציתי להגיד.

אה כן…לא עניתי לשאלה

מה יהיה אם אמות מחר בבוקר?

או יותר נכון, איך אחיה היום במודעות שאולי אמות מחר בבוקר?

– אשתדל לחיות את היום שלי כדי שיהיה לי כמה שפחות דברים להצטער או להתנצל עליהם בסוף היום. אם בכל זאת אפגע במישהו, אתקן מיד. מי יודע אם אוכל עוד מחר? ואם מישהו יפגע בי- אשתדל למחול לו מיד. מי יודע איפה אהיה מחר, עם הטינות …

– אשמור איתי את הישגי החשובים בחיי עד עכשיו- כולם בגדר יציאה מהמקום המוכר והבטוח, מאזור הנוחות . חיבור ליהדות וחזרה בתשובה. יציאה מהארון. טיפול בעצמי ובכל הדברים שמעכבים אותי. עבודה כאיש טיפול. יציאה לחיים העצמאיים. נהיגה.

– אשתדל לא לחשוב על "מה יגידו" ו"איך יסתכלו", אלא על איך אני חי חיים משמעותיים עם נתינה לעצמי ולזולת.

– ואם יהיה לי קשה- אזכר בדברים ובאנשים שעוזרים לי. בדפנה מאיר, למשל.