אומץ מגויס

תוצאת תמונה עבור עינת רמון

על ראיון ארוך ( מאד) בעולם קטן (מאד )

הלצה סובייטית ישנה מספרת על דו שיח בין ברז'נייב לרייגן. בא רייגן ואומר: "ראו כוחה של ארה"ב הדמוקרטית. יכול האדם לעמוד ברחוב עם שלט "רייגן מטומטם" ולא יאונה לו כל רע". משיב בריז'נייב: "ומה הבעיה בכך? גם בבריה"מ יכול האדם לעמוד בקרן רחוב עם שלט "רייגן- מטומטם" ולא יאונה לו כל רע" .

נזכרתי בבדיחה הזו לפני חודשים אחדים כשקראתי את הראיון על ד"ר עינת רמון בעלון "עולם קטן". העלון הזה אמנם דחה מספר פעמים בעבר את הרשימות שלי, אבל אין בו כל בעיה לבקר את האג'נדות הפמיניסטיות הרדיקליות ואת האג'נדה הלהט"ית !!! איזו גבורה ! איך היו אומרים ב"לאטמה"? – עיתונות אמיצה במיטבה !

כמובן שאין זו חשיפה ראשונה לדעותיה של רמון, אלא שבעבר היא פרסמה אותן בבמות פלורליסטיות ( "דעות", "אקדמות", "השילוח") , מה שאפשר דיון פתוח ומאוזן. לעומת זאת, הראיון ב"עולם קטן" ממש לא מתכוון להציג דעה שונה ואחרת, אלא נועד… נחזור לזה מאוחר יותר. בכל מקרה, מדובר בראיון ארוך ומקיף ( אחד הארוכים שהתפרסמו אי פעם ב"עולם קטן" אם לא הארוך שבהם) שמפרט באריכות את תפיסתה השמרנית של רמון בענייני משפחה. ניתן למצת אותה כך: אנו חיים בעידן של הרס המשפחה, הדבר הזה משפיע לרעה על הדורות הבאים, מי שערער בעיקר את מוסד המשפחה זה הפמיניסטיות והלהט"בים , לכן הם מסכנים את המשפחה ואת החברה, לכן עלינו להתנגד להם בכל הכוח ולהרים את נס המשפחה המסורתית. בסוף אנחנו ננצח. אמן.

אומר מהתחלה- על אף הנימה האירונית החזקה בדבריי ולמרות שאני חולק על רבות מהטענות של רמון גם ברמה רעיונית וגם ברמה העובדתית וגם רואה בעצם פרסום הראיון בבמה הספציפית טעם לפגם – לדעתי חשוב להתייחס לטענות שלה ולנהל איתן דיון מהותי. לכן ראיתי חשיבות להזדקק לעניין עכשיו, זמן רב יחסית לאחר פרסום הראיון עצמו. לא אוכל להתייחס לכל הטענות, שחלקן מנותקות מהאחרות, אך אתווה כאן סוג של מסגרת דיון וגם אנסה להציע ניתוח ונתיב דיון חלופי.

רמון מייצגת תפיסה שהיא מכנה אותי "יהודית- שמרנית". ברם, גם במסגרתה של שמרנות יהודית ייתכנו דעות שונות. כך, בשנה האחרונה התנהל בארץ דיון סביב מקרה ביו-אתי מורכב. מדובר בגבר צעיר וקצין שנהרג בצבא, כאשר קודם לכן הוא הקפיא את זרעו. אלמנתו נישאה בשנית. הוריו האבלים רצו למצוא אם פונדקאית ( לא אלמנה ) כדי להעמיד לבנם את זרעו אחריהם ולגדל את הילד(ים) שיבואו לעולם, אך האלמנה התנגדה ( למרות שהסכימה לכך בהתחלה). בית המשפט המחוזי פסק לטובת ההורים, האלמנה ערערה לעליון והעליון הפך את גזר הדין של המחוזי. מה היהדות אומרת בעניין? מה ההלכה אומרת? מה התפיסה השמרנית אומרת ? ראיתי שתי התייחסויות הפוכות לעניין: האחת היא של ד"ר יהודה יפרח, הכתב המשפטי של "מקור ראשון" והשנייה- של פרופ' שלום רוזנברג. החלטת המחוזי הייתה למורת רוחו של יפרח שקונן על כך שהורסים את מבנה המשפחה המסורתי, שהופכים את סבא וסבתא לאבא ואימא, ומה יהיה עם הילד שההורים שלו הם כל כך מבוגרים וכו". לעומת זאת, שלום רוזנברג ראה כאן מקרה של "כופים על מידת סדום". האלמנה פתרה את הבעיה שלה בכך שנישאה שוב והשאירה את הורי בעלה לשעבר שבורים ומרוסקים, ללא תקווה לזכות לזרע של קיימא אי פעם. האמת היא, שהיה במשפט הישראלי תקדים דומה. אי שם בשנות ה-90, רותי נחמני זכתה מול הרכב של 11 שופטים בעליון נגד בעלה, בבקשה להיעזר באם פונדקאית על מנת להביא ילד לעולם, כאשר בעלה לשעבר התנגד לכך. בין היושבים בהרכב היה גם השופט החרדי צבי טל. הייתה כאן גישה של "זה נהנה וזה אינו חסר". וגם זו גישה יהודית שמרנית שרואה במשפחה ובהבאת צאצאים לעולם ערך רב.

רמון יוצאת באופן נחרץ נגד ההורות החדשה ( למרות שכשהיא נשאלת ישירות, האם היא בעד לאסור על הפונדקאות, היא נמנעת מלהגיד כן או לא). היא חוזרת וטוענת שמדובר בהתפתחות בעייתית שעלולה לקעקע ולפגוע, ולאורך כל הראיון אינה מפרטת במה בדיוק תהיה הפגיעה. מכאן היא יוצאת אל הטיעונים הבאים: פונדקאות היא ניצול גופה של אישה, על גבול זנות או חסר באיברים, בחירת הזהות של הצאצאים היא השבחת הגזע החדש, ובכלל כל שוני בנטייה המינית , זהות המגדרית או תפיסת הנשיות מערער את כל המבנים החברתיים מסוף העולם ועד סופו ( כולל כפירה בזהות היהודית, שכן ברור שמי שמערער הבדלים בין גברים לנשים, סופו גם לכפור בהבדלים בין יהודים לגויים ולהיות נגד הציונות, ע"ע ג'ודית באטלר).

ראשית, ניכר שלרמון יש יחס מאד אמביוולנטי לביולוגיה. היא מאד אוהבת את הביולוגיה כשזו משרתת את הטענות שלה- ומאד לא אוהבת אותה כשהיא לא עושה זאת. למשל, חשוב מאד להתחשב ברגשות הטבעיים, הביולוגיים, של האם כלפי ילדיה ולכן אסור לקחת ילדים מהאם הפונדקאית, כי יש לה רגשות ביולוגיים חזקים. לעומת זאת, רגישות ביולוגית כלפי הילדים העתידיים והרצון להקל עליהן את גורלם הביולוגי, שבא לידי ביטוי גם בבדיקות גנטיות- זו תורת הגזע החדשה ! זו התפיסה המוסרית- כשאשכנזייה אקדמאית עינת רמון מתחתנת עם אשכנזי אקדמאי אריק אשרמן- זו העדפה אקראית, וכשזוג גייז מנסה לבחור אם פונדקאית בריאה ומשכילה לילדים שלהם- זו גזענות ! הביולוגיה חשובה מאד- מלבד המקרים בהם היא לא חשובה.

בהמשך, רמון טוענת שדווקא האנשים שכופרים בהבדלים בין גברים ונשים, הם אלו הטוענים להבדלים בין הומואים לסטרייטים. זאת, למרות שאם היא מצויה במחקר, היא בטח יודעת שדווקא חוקרי ההבדלים בין המינים הם פעמים רבות חוקרים גם את ההבדלים הביולוגיים בין האנשים עם הנטייה המינית השונה ( החשוב ביניהם הוא ריצ'ארד ליפה, יהודי גיי רפורמי מאוניברסיטת פולרטון) . גם ספרו של רופא הילדים השמרני לאונארד סקס, על ההבדלים בין המינים וחשיבותם במערכת החינוך, מדבר על אופי ביולוגי מולד של הנטייה המינית והצורך לשלב את בני הנוער הסובלים ממצוקה עקב נטייתם במסגרות תמיכה ייעודיות עבור נוער להט"ב ( מן הסתם, בתור רופא ילדים, סקס מודע למצוקה הרגשית החריפה של הנוער הלהט"בי ואחוזי האובדנות הגבוהים שם ). שמרנים אוהבים לצטט את סאקס– אלא אם כן הוא אינו משרת את מטרתם. הבדלים בין המינים חשובים מאד – מלבד המקרים בהם אינם חשובים.

יתרה מזאת, באותה נשימה שבה רמון תוקפת את התפיסות הפמיניסטיות והלהטב"יות הרדיקליות – היא מאמצת אותן, דווקא בגרסתן הרדיקלית ביותר. נחשו מתי זה קורה?- נכון, כשזה משרת את הטיעון שלה. למשל, היא מצדדת בתפיסתה של הפסיכולוגית קרול גיליגן על האופי המוסרי השונה של הנשים וטוענת שגיליגן חזרה בה רק בעקבות הלחץ הלהט"בי- תוך התעלמות מהעובדה שגיליגן עצמה מעולם לא הביאה ראיות מחקריות לתיאוריות שלה. וכמובן, רמון מאמצת באהבה גדולה את התיאוריה הקווירית שאומרת שכל המשיכה המינית היא עניין של אידיאולוגיה ומביאה מקרי אנקדוטה בהם אנשים שינו את אורח חייהם הפומבי עקב תהפוכה אידיאולוגית. התיאוריות הרדיקליות הן רעות מאד- מלבד המקרים שהן טובות.

אלא שמעבר לכל הטיעונים המתנגשים אחד עם השני, רמון מדברת על משהו מאד אמתי, שמדאיג לא רק אותה. מוסד המשפחה עובר טלטלות קשות בזמננו. קיימת מבוכה רבה. תיאורטיקנים מסוימים רואים בו מקור של כל הרוע והדיכוי ושואפים לפרק אותו. וכחלק מתגובת נגד- באה עינת רמון ומנסה לחזק. אבל האם גישתה באמת תחזק את מוסד המשפחה. רמון שבה ואומרת שכדאי וראוי לחנך למרכזיות של המשפחה ולכך שברית בין איש לאישה זו בחירה ראויה. אבל בשום שלב אינה מסבירה מה יעשו האנשים שאין ידם משגת, מסיבה כלשהי, את היכולת לקיים משפחה מסורתית של בעל הנשוי לאישה כדת משה וישראל ושניהם הורים לילדיהם הביולוגיים. רמון מזכירה "הצעת פתרונות שלא יפגעו" בלי לפרט. אבל זה בדיוק העניין- הגיע הזמן לפרט את הפתרונות. אולי שני המשפטים החשובים ביותר בראיון, שכדאי היה להבליט, הם : "יש כאן תהליכים היסטוריים שהם גדולים ממני" ו"אני רוצה להדגיש שאין פתרון אחיד לכולם". או, אם נצטט את החוקרת החשובה של מוסד המשפחה, סטפני קונץ :"בעיניי, הניסיון לבלום את התנועה ההומולסבית, דומה לניסיון לנעול את האורווה שהסוסים מזמן ברחו ממנה".

וכמה מילים לכבוד האכסניה. אני מרשה לעצמי הימור לא מסוכן, שרוב הקוראים של "עולם קטן" לא קראו את הראיון מתחילתו ועד סופו ולא יוכלו לחזור על תכנים שלו, אם יתבקשו. אבל הם שמעו בו את מה שהם רצו לשמוע: "פמיניזם זה רע", "להט"ב זה רע" , "מסורת זה טוב" , "מי שרוצה לשנות את נטייתו- יכול", ו"-בואו נשמור את הכול כמו שזה, בלי לשנות. בסוף- כולם יבואו אלינו". איך אמרנו- עיתונות אמיצה ! וכאן הקושי המרכזי של רמון- נראה שהיא עושה מהלך של ויתור על כלל ישראל לטובת האורתודוקסיה. ובכך בעצם טוענת, שאין למסורת היהודית מה לומר למי שלא מוכן להתחייב לאורח החיים האורתודוקסי. עצוב שזה כך. רמון באה מהמקום שבו התקיים מתח בריא וחיובי בין המחויבות למסורת- למחויבות כלפי העם היהודי. היא הרגישה שבכור מחצבתה המקורי האיזון הזה נאבד- וזה בסדר. אך במקום לנסות ולמצוא מחדש את האיזון, היא בוחרת להפר אותו לטובת המסורת הקיימת ובאה בטענה, שמי שרוצה להיות חלק מהחברה השמרנית, שיתאים את עצמו אליה.

איפה אני כבר שמעתי את הטענה הזאת ?..אה…בסדום, לפי המדרש, מיטת סדום הייתה מקום שבו היו מקצצים או מותחים את האנשים כדי להתאימם לגודל המיטה. ברור שזה אכזרי ורע, אבל זה לא פותר אותנו מהתלבטויות קשות כלפי אנשים שקשה להם הקמת המשפחה מסיבה כלשהי, אך עדיין רוצים גם האהבה וגם בזרע של קיימא. איננו מנסים לגזול מאיש את אושרו המשפחתי, אלא לזכות בו בעצמנו, כמיטב יכולתנו. זה נהנה וזה אינו חסר. וכידוע- כופים על מידת סדום.

אני מזמין את ד"ר רמון לעזוב את מיטת סדום של עולם קטן ולהצטרף אלינו, פמיניסטיות ולהבט"ים דתיים, שמחפשים את התשובות והאיזונים בעולם הגדול. שיהיה לנו בהצלחה.

זהירות- שוליים צרים !- שוב על טיפולי המרה

תוצאת תמונה עבור ‪conversion therapy‬‏

דרמה בשלוש מערכות וסיום בנימה של אופטימיות ( זהירה )

בשנת 2018 זה שוב קרה.

שוב פתחתי את פייסבוק וגיליתי בפורום של אנשי טיפול דיון על …טיפולי המרה. כמה כבר נאמר ונכתב על הנושא? נדמה לי כבר שאפילו אני עצמי כבר כתבתי כמעט הכול. ובכל זאת, נדמה לי שבדיון הנוכחי חסר מעט מבט "מלמעלה", שיתן סקירה כוללת על כל המערכה, פרספקטיבה על מצבנו הנוכחי והבנת ההקשר הרחב של העניין.

הקדמה למערכה ראשונה- על אב חכם ובנים …שונים ממנו

בראשית הטיפול המודרני היה- איך לא- פרויד. שהחליט להסתכל על הטבע האנושי בצורה השונה מכל אלו שהביטו בו לפניו. וכשהוא הגיע לשאלת היחס להומוסקסואליות, שתי תובנות עיקריות היו בפיו: אחת- אין זו סטייה ולא מחלה ואפשר לחיות חיים טובים ומאושרים אתה ושתיים- הסיכוי לשנותה בטיפול אנליטי- קלוש. כדאי להדגיש שהדברים נאמרו ונכתבו בתקופה בה כל אנשי הטיפול בעולם ראו בהומוסקסואליות סטייה מחליאה במיוחד שברוב המדינות הייתה גם אסורה על פי החוק.

וימת פרויד זקן ושבע ימים. ויעמדו אחריו תלמידיו שלא שימשו כל צרכם ויהפכו את הקערה על פיה. תלמידים אלו- בראשם אנליטיקאי שנדור ראדו ודור תלמידיו- סוקרידס, האטרר, ביבר- סברו כי הומוסקסואליות היא בגדר מחלה וסטייה מהמצב הטבעי והנכון היחיד- המצב ההטרוסקסואלי. הם גרסו כי כל ההומוסקסואלים בלי יוצא מן הכלל סובלים מהפרעות אישיות קשות ביותר, שנטייתם המינית היא המקור הבלעדי לסבל שלהם, ושרק טיפול אנליטי ממושך יכול לשחרר אותם מסבלם.

המערכה הראשונה- שלטון ללא מיצרים ( 1940 בערך- 1973 )

כמה מאותם תלמידים של ראדו שלטו בכיפה גם באיגוד הפסיכואנאליטי של ארה"ב וגם באיגוד הפסיכיאטרי ( בהיותה של הפסיכואנאליזה אז זרם ראשי בפסיכיאטריה). הם גם היו העורכים הבכירים של קטלוג האבחון הפסיכיאטרי – DSM- וכך קבעו, מה ייחשב כסטייה ומה לא. השפעתם הייתה עצומה- הם כתבו את תכניות הלימודים, הכשירו את אנשי המקצוע, הפיצו את הידע, כתבו את האנציקלופדיות, שימשו כמומחים בעיני העולם- וכמובן, טיפלו באנשים. כל מי שהסתכסך איתם הסתכן לא רק בויכוח נוקב, אלא בנידוי מהעולם המקצועי וגדיעת מטה לחמו. עשרות הומוסקסואלים היו אז באיגוד הפסיכואנאליטי, בארון ובפחד מתמיד, שמא תתגלה נטייתם והם יורחקו מהאיגוד. ולכן בלילות הם תרו אחרי מגעים מיניים מזדמנים בגנים ובימים עשו ניתוחים מעמיקים, ביחד עם המטופלים ההומוסקסואלים שלהם, ממה נטייתם המינית עלולה לנבוע. הומואים ולסביות דאז, בשנות החמישים והשישים, חיו עמוק בארון והיו מאושרים שהחברה לא רודפת אחריהם אל תוככי הארון ומוציאה אותם להורג. וככה זה היה.. . עד שזה נגמר.

המערכה השנייה- קריסת המונופול ( 1973-1991)

בשנת 1973 קם גואל בדמותו של רוברט ספיצר- העורך החדש של DSM-3. ספיצר עשה בדק בית גדול בכל העולם של האבחונים הפסיכיאטריים וגם החל בתהליך שבסופו הוצאה הנטייה ההומוסקסואלית מהקטלוג ולא הוגדרה יותר כהפרעה או כסטייה. האנאליטיקאים של הדור הישן נלחמו נגדו בחירוף נפש. הם האשימו אותו בהתקפלות מול לובי הומוסקסואלי, בהפקרת המטופלים, בהרס יסודות העולם ובמתן לגיטימציה לכל סטייה אפשרית. הם רמזו שהוא זייף את תוצאות ההצבעה של הצירים של האיגוד- כמובן, מכיוון שההכרעה לא הייתה לטובתם. מובן, שגם אחרי ההפסד הם לא נכנעו, אלא התחילו להתבצר ולהילחם בכל הארגונים האחרים- ובעיקר באיגוד הפסיכואנאליטי, שביטל את ההגדרה של הומוסקסואליות כסטייה רק ב- 1991. צאצאי פרויד הכושלים עזבו את האיגוד בטריקת דלת ובזעם רב. אך הם תכננו לחזור.

המערכה השלישית- הדתה בשוליים ( 1991- 2015)

ב- 1992, הוקם ארגון עולמי של טיפולי המרה- NARTH- כתוצאה מכך שכל ארגוני בריאות הנפש החשובים התנערו מטיפולים אלו. הוא הוקם מראש כארגון שוליים. היה לו חשוב לטפח דימוי של ארגון מדעי- חילוני, אך בפועל, רוב חברי הארגון היו דתיים שהשתייכו לקבוצות הדתיות השמרניות ( נוצרים קתולים ופרוטסטים, מורמונים, יהודים אורתודוקסים ). הוא דיבר על זכותו של האדם לבחור את זהותו, אך למעשה התמקד אך ורק בעידוד שלא לבחור בזהות הומולסבית. בין פעולותיו של הארגון:

– המשך הצגה של טיפולי המרה כפרקטיקה לגיטימית

– שלילת כל ממצא מחקרי שהטוען לבסיס ביולוגי- מולד של הנטייה המינית ( מחקרים כאלה מתחילים להתפרסם סמוך להקמתו של הארגון, בתחילת שנות ה-90)

– מאבק נגד שוויון זכויות עבור אנשים הומולסביים בכל תחומי החברה: מניעת אפליה, שירות רפואי, שירות צבאי, נישואין, הורות

– הפצת סטריאוטיפים שליליים על אנשים הומולסביים

– העמדת טיפולי ההמרה כמשקל נגדי לקבלה הולכת וגוברת של הדתיים ההומולסביים אף בקבוצות השמרניות הנ"ל, כשבכולן מתחילה להתפתח יציאה מהארון של אנשים שהמעוניינים לשמר את זהותם הדתית לצד זהותם ההומולסבית.

חשוב להדגיש את כל זאת מהטעם הפשוט : מטפלי המרה מזה זמן מציגים את עצמם כאנשי טיפול המחויבים לאתיקה טיפולית, אך למעשה הם סוכני הומופוביה ממוסדת, בדרך כלל הדתית, עם תעודות של מטפלים. דוגמה מובהקת לכך הוא ג'וזף ניקולוסי- מי שנחשב ל"אבי טיפולי ההמרה" המודרניים, אותם כינה "טיפולים רפראטיביים". ניקולוסי השתייך לכנסיה קתולית. הוא נהג לפקוד דרך קבע אירועים של קתולים שהזדהו כ"גייז לשעבר" ולעולם לא הגיע לאירועים של גייז שרצו להזדהות כקתולים.

אם כן, טיפולי ומטפלי המרה של "דור השני" או "הגל השלישי" ( בשלב הזה, אנשי הגל הראשון לרוב נפטרו כבר או היו קשישים מאד ) מתאפיין בפעילות בשולי הקהילה הטיפולית, אך מתוך הזדהות ישירה עם הימין השמרני וקבוצות דתיות שמרניות שמלחמות נגד שוויון עבור אזרחים הומולסביים.

ברם, התנועה הזו, זכתה לכיסוי תקשורתי מסוים בשנות ה- 90, התחילה לאבד גובה בשנות ה- 2000 והיום כמעט מיצתה את עצמה לגמרי. כמה סיבות לכך:

  1. כאמור, בכל הקבוצות הדתיות השמרניות, הולכת וגוברת יציאה מהארון וקבלה של אנשים הומולסביים. הדבר מפחית את הפניה לטיפולי המרה באופן דרמטי
  2. סביב מספר מטפלי המרה בכירים וגם "גייז לשעבר" התגלו פרשיות מביכות שכרסמו כדבעי את אמינותם
  3. היעדר תשתית מחקרית ורקע תיאורטי ראוי גרם למספר ארגוני בריאות הנפש לצאת נגד טיפולי המרה או לכל הפחות להסתייג מהם
  4. וכמובן, הכרה בנישואין גאים בארה"ב ב- 2015 ואתה גל הכרה הולך וגובר בעולם כולו הגביר את אווירת הסבלנות והקבלה

למעשה, קרה כאן תהליך מקביל. בעוד שתנועה הומולסבית זזה משולי החברה אל חיק המיינסטרים, הרי שמטפלי ההמרה נדחו ממרכז העשייה הטיפולית לשוליים ושולי שוליים. אין זה אומר שהם לא יכולים להזיק, אלא שבחברה עם מקורות מידע פתוחים ונגישים וחלופות טיפול זמינות, יכולתם הריאלית לגרום נזק נמוכה מאי פעם.

אין זה אומר שמטפל כזה או אחר לא עלול לגרום נזק. חשוב לעקוב אחריהם ולבחון אם הם מעורבים בעבירות אתיות או פליליות. חשוב להזים כל שקר או מניפולציה של ידע טיפולי- מחקרי שהם עושים. חשוב לדרוש מהם ניסוח שיטתי של תפיסתם הטיפולית ולבחון את הכשלים שלה. אך כאמור- להזיק הרבה כבר אינם יכולים.

ומה עלינו לעשות כעת? לגבש מענה טיפולי מקיף ויסודי לכל האוכלוסיה ההומולסבית ובפרט לקהל היעד העיקרי של טיפולי ההמרה- אנשים הומולסביים מקהילות דתיות שמרניות. מן הראוי שהמענה יכלול טיפול במצוקות האופייניות ( דיכאון, חרדה, התמכרות, דימוי עצמי נמוך ) , במשברים משפחתיים , אישיים ורוחניים ויציע מספר חלופות אפשריות לגיבוש מלא של זהות הומולסבית ויציאה מהארון.

יש לנו הרבה עבודה לעשות.

לא נעשה להם את מה שהם עשו לנו. לא נקרא להם סוטים ולא נהפוך אותם לפושעים. גם לא לפטר אותם מהעבודה. לא נהפוך הומופובים קטנים לקדושים מעונים.

פשוט נשאיר אותם לנבוח על השיירה שלנו. מהשוליים.

התמכרות- המתכון

oppositeAddiction_trauma

 

 

 

את הרעיון לרשימה הזו קיבלתי מרוברט וייס- מומחה חשוב בתחום ההתמכרויות וספציפית התמכרות למין. אך ראיתי שיש הרבה מה להוסיף- לכן אבקש לשתף אתכם בגרסה המורחבת משל עצמי.

ובכן, קיים מתכון בדוק לייצר התמכרות. כמו כל המתכונים, גם בו ישנן וריאציות שונות שמייצרות מגוון יחסי של המוצרים הסופיים- אבל הכול מבוסס על מתכון בסיסי עם רכיבים קבועים- שכל אחד "משכלל " אותו על פי ראות עיניו ובהתאם לרכיבים הנגישים.

אז איך מכינים התמכרות ?

הרכיבים:

– תינוק אחד, זכר או נקבה

– הורה אחד או יותר אלים, מזניח או מתעלם מהצרכים הרגשיים. לא חובה הורה מכור בעצמו

– אלימות או הזנחה מצד ההורה

– טראומה- מצד ההורים, האחים, החברים או אירועי החיים ( השפלה, חרם בבית ספר, פיגוע, אלימות כלפי האחים, גירושין )

– רגישות יתר ( רכיב מובנה )

– נטייה להתנתק ולהתבודד

אופן ההכנה:

– מערבבים את הכול במכל גדול ומשרים שם לתקופה. מחכים שנוצר ילד סגור , מנותק, עם דימוי עצמי ירוד

– משחררים את הילד לסביבה לא בטוחה, לא יציבה או לא מתפקדת, שאין לו את כישורי החיים הנדרשים כדי להתמודד אתה

– מחזקים אצל הילד את רגשי הבושה והאשמה על חוסר הכישורים שלו ואת הצורך להסתיר את מי שהוא. אפשר גם להתאמץ להראות כלפי חוץ ש"הכול בסדר" ולסגור את כל הבעיות בפנים.

– הילד ימצא בקלות חומר או התנהגות ממכרת ( סמים, אלכוהול, הימורים, פורנו, אכלנות-יתר )

– ממשיכים להתנהל בבושה, אשמה והסתרה עד שההתמכרות מבשילה לגמרי. אפשר לעשות את זה או בחום גבוה ( התפרצויות זעם, צרחות, השפלות, חשדנות בלתי פוסקת) או בקור ( ניתוק רגשי, התעלמות מוחלטת )

הגשה:

– בהגשה ניתן להשתמש בתוספות חמות ( האשמות, זעם, קללות , אלימות) או קרות ( ניתוק, אדישות, חוסר אמון )

– הולך גם מצוין עם סגירות, ניתוק, חוסר רצון להיעזר, בושה ואשמה

– לאוהבי המתכונים המתוחכמים , ניתן להוסיף מגוון רציונליזציות כדי לסבר את האוזן : "כולם מכורים למשהו ( כולם שותים/ מעשנים/ מהמרים/ צופים בפורנו ). אני יכול לשלוט בעצמי ולא צריך עזרה. במצב שלי, כל אחד היה עושה את זה. הייתה לי ילדות קשה והחיים קשים מאד באופן כללי"

ובכן, כפי שאתם רואים, יש לנו כאן מתכון פשוט ונגיש. כל משפחה מסוגלת להכין אותו – והאמונה שניתן לעשות זאת רק בסוג משפחות מסוים היא בלתי מבוססת. זה רק נשמע הרבה עבודה- אבל בעיקר צריך להזניח ולא לעשות דברים.

הכנת ההחלמה היא כבר מתכון הרבה יותר מורכב. נדבר על זה בפעם הבאה.

איפה אתה, מייקל ?

אני מייקל

על הסרט "אני, מייקל"

זאת הייתה שמחה וצהלה

דורשי רעתה של הקהילה הגאה קיבלו סופסוף פיצוי של עוגמת נפש רבת השנים

כבר שנים ארוכות לא היה מישהו מפורסם ש"עזב את אורח החיים ההומוסקסואלי" וראה את האור הנוצרי- סטרייטי הגדול. ההיפך הוא הנכון- בשנת 2011 כדאי היה לשמוח אם שערורייה עם "מרפא הגייז" הבא בתור התפרצה רק פעם השנה ולא יותר.

באווירה כזו, סיפורו של מייקל גלאץ היה כאוויר לנשימה. פעיל מוכר בקהילה הגאה, איש שייסד מגזין גאה, אחד שמתבגרים להט"בים מכל רחבי ארה"ב נשאו אליו את עיניהם וראו בו מודל לחיקוי, אדם שנמצא בזוגיות גאה גלויה ורבת שנים – הודיע על עזיבתו את הומוסקסואליות, על היותה "מעשה שטן" – ומאוחר יותר, אף התחתן. את התהליך שלו גלאץ תאר לא כתהליך טיפולי- אלא כ"לידה מחדש" מבחינה דתית.

ושמחה הכנסייה וצהלו מטפלי ההמרה והקהילה הגאה נבוכה .. עיתונאי גאה, בנואה דניז- לואיס ראיין את גלאץ- וכך עשה גם "הכהן הגדול" של טיפולי ההמרה, ג'וזף ניקולוסי. אך ברור שגם אחרי שהמהומה שככה, דמותו של גלאץ ריתקה אליה אנשים. אחד מהם, במאי ג'אסטין קלי, עשה סרט תחת השם "אני, מייקל" בכיכובו של ג'יימס פרנקו.

צפיתי בסרט לא בלי חששות. למישה, הערכתי שהוא בהכרח יילך לאחד משני כיוונים בעייתיים: או שהוא יצייר את גלאץ כמו המטיפים נוצריים אהבו לצייר אותו- כגיי אומלל ומיוסר שעזב את עולם הגייז האפל והמיוסר וכיום הוא סטרייט נוצרי זורח ומאושר. הכיוון השני, תמונת תשליל של הראשון- יראה את גלאץ כנבל ושקרן, מטורף שהוזה הזיות דתיות ומטיף לשנאה וביטול של הדברים , אותם הוא העלה על הנס רק אתמול.

לשמחתי, הבמאי לא נפל לאף אחת משתי המלכודות. יצא לו סרט שמספר סיפור אנושי מורכב, עם הרבה אמפתיה, ובלי לעשות דמוניזציה לאף אחד. בעידן הפוליטיזציה שלנו, זהו הושג אמנותי לא מבוטל.

על מה חשבתי בעקבות הסרט :

  1. על המורכבות העצומה של הנפש האנושית , על האינטראקציות של אינספור מרכיבים בתוכה ועל כמה קשה לסדר אותן בתבניות. איני אומר שצריך לחיות ללא תבניות, אני רק אומר שסוכן לקדש אותן
  2. חשבתי גם על כך שסרט יכול לעודד דיון בשאלות שאנו מעדיפים לא לדבר עליהן. כשבו דמותו של גלאץ אומר לו שהוא צריך לקחת פסק זמן מהקר שלהם, הוא מזכיר לו גם את העובדה שצירוף "הצלע השלישית" לזוגיות שלהם, עבר, בעצם, מבלי שיח של ממש. זה פשוט קרה , מתוך הנחה ששני הצדדים מעוניינים. זו לא השאלה, האם קשרים פתוחים יכולים או לא יכולים לעבוד בקהילה הגאה. זו השאלה האם זה משהו שאנו בכלל מוכנים לדבר על זה בכנות ומתוך אחריות ?
  3. וחשבתי גם על עוד תזכורת חשובה שמייקל גלאץ שולח לנו. גם אדם שיצא מהארון, זקוק לגישה אל המעבר, לצר הערכי שמארגן את חייו, לחיבור אל הפליאה הגדולה למול מעשי בראשית ולסעד הנפשי מול החרדה גדולה של הקיום. את כל הדברים האלו לא חייבים למצוא בכנסיה, או בבית הכנסת- אבל חשוב לכל הפחות לדבר עליהם וליצור אווירה של שיח פתוח ולגיטימי.
  4. ככלל, אני מאמין שהשיח שהסרט מייצר הוא שיח של קהילת להט"ב חזקה ובוגרת. בשנת 2017, אנו יכולים להכיל שוני ומגוון החלטות ביחס לזהות ויציאה מהארון. את הזהויות האישיות המורכבות. וגם אם מישהו אומר על זהותנו שהיא "מעשה שטן"…כבר לא יחרב עלינו העולם. אולי כדאי שנעמיק ונחקור ונתחבר לאמת הפנימית שלנו, עם כל המורכבות מסביב. ונדבק בה באומץ. בלי לחשוב מה יגידו. כמו מייקל גלאץ. אולי ב- 2017 ניתן פשוט להאזין לסיפור, או לצפות בסרט, מבלי לסווג אותו מייד כעוין או מסייע.

מצא את ההבדלים

חיים נבון נגד מרב מיכאלי

חיים נבון  מירב מיכאלי

קורה ששתי תופעות שונות מאד מתגלות כדומות…

הפולמוס החדש ניצת סביב מוסד המשפחה, כאשר היה די ברור מראש מה יאמר כל צד. אך הפעם הייתה הקצנה מסוימת של שיח- מרב מיכאלי אמרה, בפאנל בנושא משפחה באוסטרליה, בו לקחה חלק, שהמשפחה הגרעינית היא המקום המסוכם ביותר לילדים לחיות בו – וגררה מבול של תגובות זועמות ברמות שונות ואחריהן- את תגובתו של חיים נבון, שהכריז עליה כשותפה לתכנית הזדונית של השמאל לחרב את מוסד המשפחה.

והנה לכם דבר משותף  אחד- הימין והשמאל מתחרים, מי ייצא בהצהרה מפוצצת יותר.

העניין הוא שכשמסתכלים על הטענות של מירב מיכאלי ושל חיים נבון…רואים בהם יותר דמיון ממה ששניהם אולי היו רוצים.

ראשית, שניהם בוודאי מתכוונים לעשות טוב. מירב מיכאלי, פרלמנטרית משכמה ומעלה, רוצה להפגין פתיחות וליברליות וגם להגן על הילדים, החוליה החלשה ביותר בחברה, למען חיים טובים יותר של כולנו.  חיים נבון רוצה, מן הסתם, את אותו הדבר. הוא רוצה חברה בריאה, משפחות בריאות וילדים בריאים.

שנית, שניהם מאמינים בקונספירציה. מיכאלי מאמינה, שקיים קשר זדוני של גברים פטריארכלים סטרייטים, שמעוניינים לשמר את מוסד המשפחה כמוסד מדכא וכופה, שבו אישה וילד הם בגדר רכושו של הבעל והוא יכול להתעלל בהם כאוות נפשו. ומיכאלי נחושה שלא לתת להם לעשות זאת. מאידך, חיים נבון סובר שקיימת קונספירציה של האקדמיה השמאלנית , התקשורת והאליטה המשפטית, שנועדה לקעקע, לחרב ולהרוס את תשתיות החברה ומתמקדת במוסד המשפחה. ומטרתה היא להעלים את המשפחות ולשלוט בהם באמצעות רישיונות הורות שתנפיק הדיקטטורה הנאורה עבור ההורים המקורבים.

שלישית- וזה במשתמע- לשני הצדדים חסר חוש פרופורציה וחוש הומור.

קודם כל, מיכאלי. קשה היה להסתיר את הפרצופים הנבוכים של הקהל כשהיא השמיעה את הפנינה לפיה "המשפחה הגרעינית היא המקום הכי פחות בטוח עבור הילדים וכל ילד חמישי חשוף לסוג של התעללות". מעבר לשאלת המקור הלא ברור לנתונים אלו, הטיעון עצמו הוא מופרך מיסודו, גם אם היה נכון. זה כאילו להגיד שכבישים הם מקום מסוכן בגלל ששם מתרחשות 100% מהתאונות.

מעבר לזה, נראה שמיכאלי איבדה את תחושת החיבור עם המציאות. היא נלחמת בחברה הפטריארכלית מלפני 60-70 שנה, אולי. מבנה המשפחה שהיא מדברת עליו קיים היום בסעודיה. ולכן כשהיא משליכה את התפיסה הפטריארכלית על מוסד הנישואין העכשווי, הדבר נראה ארכאי ואנכרוניסטי. גרוע מכך, הוא פוגע בדיוק בנושא שאותו מיכאלי מעוניינת לקדם ( כמו כל התלהמות קיצונית, שיורה בתוך הנגמ"ש). הדיון בפאנל האוסטרלי היה מוקדש לנושא של הכרה במשפחות הגאות, שמבקשות להשתלב במבנה המשפחה הקיים באופן המתאים עבורן , ולא לפרק אותו ולהפוך את המדינה לאפוטרופוס. הרי זה בדיוק מה שקורה, למשל, ברוסיה של פוטין, בה המדינה החליטה שזוגות להט"בים לא צריכים לגדל ילדים ורשויות הרווחה אמורות לשלול הורות מזוגות אלו ( אין בידי נתונים כמה זה מתבצע בפועל). לכן, דבריה של מיכאלי מאפשרים דווקא לצד השני להציג אותה ואת תפיסת המשפחה החדשה כסכנה למשפחה ולחברה.

מה שמוביל אותי לחיים נבון. כמו שמיכאלי מנסה בכל כוח לפרק את המשפחה המסורתית, חיים נבון מנסה בכל הכוח להגן עליה. למשל בטענה, שהמהפכה הבולשביקית השמאלנית פירקה את המשפחה הרוסית החזקה והופכה מיליוני ילדים לחסרי בית. לכאורה, מקרה מבחן מצוין של השמרנים הטובים נגד השמאלנים הרעים. רק שבמציאות, זה היה אחרת לגמרי. המשפחה הרוסית המסורתית הייתה לרוב מקום מאד אלים , שבו היה נפוץ הפתגם "אם בעלך מכה אותך, סימן שהוא אוהב אותך". אישה וילדים נחשבו לרוב לחפץ של הבעל, והמהפכה הבולשביקית בהחלט התכוונה, לפחות בהתחלה, לתת מענה שוויוני גם לזה. בפועל, אחרי תקופה קצרה של ליבראליות, קומוניסטים חזרו למבנה הסופר- שמרני וסופר פוריטני של המשפחה, שכלל שוויון פורמלי בין המינים לצד תקרת זכוכית חזקה במציאות, פוריטניות כלפי חוץ וים של פריצות והוללות כלפי פנים, תוך כדי טיעוני סרק ש"תופעות כמו זנות והומוסקסואליות הן סימני היכר של חברה בורגנית ואינן קיימות בברית המועצות". אגב, התפרקותה של ברית המועצות וחזרה פוטינית לערכי הפראבוסלביות והשמרנות הלאומנית, לא שינתה הרבה דברים לטובה במשפחה הרוסית. הגירושין נוסקים, מאזן הילודה הוא שלילי ו – 75% מהגברים הרוסים הגרושים אינם משלמים מזונות. מסתבר, ששמרנות ודתיות אינן מספיקות כדי לגדל מוסד משפחה בריא. צריך עוד הורים או אפוטרופסים במשפחה כזאת.

דוגמה נוספת היא אזכור של חוק "הורים וילדיהם" החדש. חוק זה זכה לניתוח מקיף בגיליון האחרון של "השילוח" וטוב שחלף ליד שולחן המחוקק ולא נשאר שם. ברם, ממש לא מזמן שני חברי הכנסת מהצד השמרני של מפה הפוליטית, סמוטריץ' ובן צור, ניסו להעביר את החוק שהיה בעצם מתיר פוליגמיה בישראל ! נראה כי צריך להגן על מוסד המשפחה מהליברלים ומהשמרנים באותה מידה

אבל החלק הבעייתי ביותר בדבריו של נבון הוא אותו חוסר הבחנה שקיים גם בדברים של מיכאלי. אם להשתמש בהשאלה מספרה הנפלא של חוקרת מוסד המשפחה סטפני קונץ, המשפחה ההטרוסקסואלית המסורתית אינה מוסד שנועד לדכא ולהתעלל, וגם לא מוסד שנועד לטפח ולהגן. הוא נוצר בתקופה מסוימת וענה בצורה הטובה ביותר על הצרכים החברתיים של אותה התקופה. וכעת, כהחברה משתנה והמוסד הזה רוצה להמשיך להישאר משמעותי, הוא חייב להכיל שינויים עמוקים לשם כך. נבון מדלג בקלילות על העובדה, שרובנו חווים היום את המשפחה כמקום עם הרבה חום, אהבה ותמיכה בדיוק מפני שאיננו חיים במשפחה המסורתית, אלא במשפחה שוויונית מודרנית, בה האישה אינה רכושו של הבעל, אלא שותפה שוויונית ( לא ב-100% עדיין, אבל הרבה יותר מפעם) בכל תחומי החיים, שבו אסור להתעלל בילדים ולהזניח אותם ומי עושה זאת- צפוי לסנקציות של המדינה וגם, במקום של שירותי רווחה מפותחים, קיימת אפשרות ללמוד מיומנות הורית, עבור ההורים המתקשים בכך. משפחה עכשווית היא בריאה וחזקה יותר, גם בגלל שהיא לא דוחפת את האנשים שאינם מתאימים להקים משפחה כזו, כגון להט"ב, להקים משפחה בכל זאת ולאמלל את עצמם ואת בני זוגם, כמו שזה היה בחברה המסורתית. במקום זאת, היא מעודדת אותם להקים את מבני המשפחה המתאימים עבורם. שאגב, לרוב דומים מאד למשפחות המוצא שלהם. ובמקום לקבל את ההתפתחות הזו ולסייע לה, מירב מיכאלי מנסה לשפוך את התינוק עם המים וגם להשליך את האמבט מהחלון, בעוד שנבון טוען שאסור להחליף את המים באמבט, כי אפשר לקבל כוויה או להתקרר.

המזל הוא שהחברה הישראלית ברובה כבר לא נמצאת באף אחד משני הקצוות. הוא יודעת לטפח משפחה חזקה וולדנית, שומרת היטב על מאזן ילודה חיובי – ולצד זאת מקדמת שוויון, מודעות הורית ופתוחה מאד ללהט"בים. שרידים מסוימים של הגמוניה וחוסר שוויון יעברו מן העולם בשילוב של חינוך וחקיקה. נראה שאילו משפחה בישראל 2017 הייתה יכולה לדבר, היא הייתה אומרת "ישמרני השם משמרניי , ומהליברלים אשמר בעצמי".