הומוסקסואלים בקהילה אורתודוקסית

 

 

 

 

זאב פרבר[1]

 

תרגום והערות- זאב שביידל

מבוא

קיימים מעט נושאים שיש להם פוטנציאל כל כך נפיץ כמו מקומם של הומואים דתיים ובמיוחד זוגות ומשפחות של הומואים דתיים בקהילה הדתית. רבנים רבים הולכים לאיבוד כאשר הם צריכים להדריך הומוסקסואל דתי בנושא.

לשם המחשה, פעם הצעתי לעמית את התרגיל המחשבתי הבא: " נניח כי מסיבה כלשהי מתברר לך יום אחד שתורה אוסרת עליך להתחתן או להיות במערכת יחסים מספקת כלשהי לעולם ועד. מה היית עושה"? תשובתי האישית לשאלה זו היא: על אף שחלק ממני מקווה שבכל מקרה הייתי נאמן לצו התורה, מקונן בי ספק חזק באשר למידת ההצלחה על מאמציי ואני רוצה לקוות שחבריי ועמיתיי יתמכו בי בכל מקרה.

לא סוגיה מוסרית

לצערי, הרבה מהשיח סביב ההומוסקסואליות נובע מבלבול בין קטגוריות. עבור יהודי שומר מצוות, קשר הומוסקסואלי הנו עבירה על איסור דתי, כגון אכילה טריפה או נסיעה בשבת. אין זה איסור מוסרי הדומה לאלימות כלפי בת הזוג או רמאות עסקית. הרבה מהשיח סביב ההומוסקסואליות נוטה לראות בה חטא מוסרי ואני מאמין שזו טעות קשה.

על עף שהפולמוס סביב ההומוסקסואליות לבש לאורך הדורות צורות שונות, הכוח המניע מאחורי הפולמוס הנוכחי הנו התפיסה המשתנה של ההומוסקסואליות וסיבותיה. בעבר, הטענה העיקרית נגד ההומוסקסואליות הייתה כי היא מהווה התנהגות " סוטה" ו"לא טבעית". הטענה האחרונה היה שגויה כיוון שתופעת ההומוסקסואליות אכן מתקיימת בטבע. הטענה לגבי הסטייה הנה נכונה אם מגדירים את המושגים "נורמה" ו"סטייה" מבחינה סטטיסטית גרידא, אך לומר על מישהו שתכונה מסוימת שלו אינה נפוצה לא יכול להיחשב לביקורת מוסרית.

השוני מוליד פחד, במיוחד כשהוא קשה להבנה. הטרוסקסואלים רבים מתקשים להבין כיצד ניתן להיות נעדר לגמרי כל משיכה למין השני- קל וחומר כיצד ניתן להימשך למין שלך. זו יכולה להיות סיבה אחת ליחס המסתייג והעוין כלפי ההומוסקסואלים לאורך הדורות.

דוגמה מצויינת, אם כי עצובה, לגישה זו ניתן למצוא במכתו של ר' משה פיינשטיין שנכתב ב- 1976 [2] שם הוא רואה בהומוסקסואליות בחירה התנהגותית שאינה שונה מכל בחירה אחרת. המכתב פונה להומוסקסואל צעיר ששואל לעצתו של הרב פיינשטיין לגבי התמודדותו עם היצר. בתשובה, ר' פיינשטיין משיב שאין כזה דבר- משיכה הומוסקסואלית. הטבע מכתיב לבני אדם להימשך למין השני ולא לבני מינם. אי לכך, הרי שההסבר היחיד האפשרי למשיכתו ההומוסקסואלית של הפרט היא רצונו למרוד נגד הקב"ה. ואם אותו אדם יצליח לשלוט בזעם שלו כלפי האל- הרי שהוא מיד יצליח לנהל חיים הטרוסקסואליים תקינים. כיום אנו מבינים שלא מדובר בתפיסה נכונה של הנטייה ההומוסקסואלית, אך תפיסת עולמו של הרב פיינשטיין הייתה טיפוסית למדי בימיו וקשה היה לצפות ממנו שיחשוב אחרת.

ההצהרה והמסמך

ניתן לחוש בהבדל בין אופי השיח של שנות ה- 70 לשיח של ימינו כשמעיינים במסמך המכונה "הצהרת התורה" ( Torah Declaration) שהתפרסם לאחרונה ברשת וחתום על ידי למעלה ממאתיים רבנים, אנשי ציבור ואנשי מקצוע מהמגזר החרדי והחרד"לי בארה"ב[3].

המסמך עורר בי רגשות מעורבים. לאחר הדגשה חוזרת על חומרת האיסור של משכב זכר, ההצהרה מכריזה בצורה שאינה משתמעת על שתי פנים שהומוסקסואליות הנה הפרעה פסיכולוגית – לא גנטית או הורמונאלית- וניתנת לריפוי לחלוטין. היא מכוונת את הקהילה האורתודוקסית להתייחס להומוסקסואלים בחמלה ולהפנות אותם לטיפולי המרה.

מחד, חשתי הקלה כשראיתי שההצהרה נוקטת במילים "אהבה, תמיכה ועידוד" תוך כדי תיאור היחס הראוי כלפי הומוסקסואלים דתיים. זהו צעד חיובי משמעותי לעומת הומופוביה אלימה שרבים מצפים להיתקל בה בקבוצות דתיות קיצוניות.

מאידך, גם חשתי מוטרד. ההצהרה תומכת ללא סייג בטיפול המרה ( או טיפול רפראטיבי), שיטה טיפולית כאילו- מדעית ובלתי אמינה שאנשי מקצוע רבים נוטים לראותה כמסוכנת. איגוד פסיכולוגי אמריקאי אף הרחיק לכת וטען כי כל מטפל שנוקט בשיטת הטיפול הרפראטיבית עובר על שבועת היפוקרטס ועובר על כללי יסוד של אתיקה מקצועית.

ההצהרה ממשיכה וטוענת כי ההומוסקסואליות חייבת להיות גם פסיכולוגית וגם הפיכה, מכיוון שלא ייתכן שקב"ה יהיה אכזר כל כך שיצייד אנשים ברגשות הומוסקסואליים ואז יאסור עליהם לפעול על פיהם- נימוק תיאולוגי מפוקפק, אם לומר זאת בעדינות. כל אחד מאיתנו מכיר אדם שחולה שמחלה כרונית וחשוכת מרפא כלשהי ושהמחלה פוגעת מאד בחייו ותפקודו.

נראה כי ההצהרה מהווה מעין תגובה ל"מסמך העקרונות" לגבי ההומוסקסואליות שנחתם ע"י כ- 200 רבנים ואנשי ציבור דתיים מהזרם השמאלי- מרכזי לפני כשנה[4]. מעניין לציין כי מסמך העקרונות, על אף שהוא מתוחכם ומעודן הרבה יותר מההצהרה, חולק איתה מספר קווים משותפים. ראשית, הוא מאשר את חומרת האיסור של משכב זכר. בשונה מההצהרה, הוא מאפשר הנחה שייתכן כי יש להומוסקסואליות בסיס הורמונאלי או גנטי ומאשר שטיפולי ההמרה יכולים להיות חסרי תועלת ואף מזיקים. בדומה להצהרה, המסמך קורא להתייחס להומוסקסואלים דתיים באהבה ובכבוד. מאידך, הוא מצפה מהם לחיות לאורך זמן חיי פרישות. על אף שהמסמך נוטה לעודד הבנה כלפי אלו שאינם עומדים במשימת הפרישות, הוא מניח שברגע שהומוסקסואל דתי יצהיר בגלוי על נטייתו המינית ( והמסמך אף מכיר בזכותו לעשות זאת), יהיה בסמכותה של הקהילה שלא לקבל אותו אל שורותיה או שלא להעניק לו כיבודים כלשהם.

על אף שאני מעריך את המאמצים הכנים של שתי הקבוצות על מנת שהומוסקסואלים דתיים ירגישו נוח יותר בקהילות שלהם ועל מנת להנמיך את הטונים ההומופוביים, שניהם לדעתי אינם קולעים למטרה. מאז שסירבתי לחתום על ההצהרה- מסמך שאני מאד מזדהה איתו ושנחתם ע"י רבים ממוריי וחבריי- הרהרתי הרבה לגבי היחס של העולם האורתודוקסי כלפי ההומוסקסואלים, הפעילים והפרושים גם יחד, ולגבי מה שראוי "להצהיר" או "לטעון" עליהם.

הצורך בהבנה ואתגר האמפתיה

עבור הומוסקסואל יהודי שרוצה לחיות חיים יהודים אורתודוקסים ולהשתלב הקהילה האורתודוקסית, נדרשת אמפתיה רבה מצד הקהילה ובפרט מצדם של הרבנים. החותמים על שתי ההצהרות הם כנראה כולם הטרוסקסואלים. רבים, כמוני, נשואים ובעלי משפחות. המשפחות שלנו נפגשות עם משפחות אחרות לסעודות שבת ולציון מועדים בבתי הכנסת. רבים מאיתנו אף נהנים מהתמיכה הקהילתית בשל היותנו נשואים ובני זוג טובים. יש לנו מערכות יחסים אינטימיות שיש בהן אהבה וסיפוק. חיינו בהחלט טובים.

לכן זה באמת קשה עבור יהודי אורתודוקסי הטרוסקסואל להפנים בכנות את הפער התודעתי העמוק בקיים בתודעתו של יהודי אורתודוקסי הומוסקסואל. כמו כל יהודי שמחויב לחיי תורה ומצוות, הומוסקסואל אורתודוקסי רוצה להיות שותף מלא בחיי הקהילה. הוא רוצה להגיעי לבית הכנסת ולסעוד סעודת שבת עם חבריו. ועם זאת, הטקסט המרכזי שעליו הקהילה שלהם מבוססת, טקסט שהם אוהבים ומעריצים אותו- אוסר עליהם את מימוש אחד הדחפים היסודיים ביותר שלהם, ללא הצעת כל חלופה.

לבקש את הבלתי אפשרי

בסרט התיעודי "לפניך ברעדה" הרב נתן לופס קרדוזו אומר בנחרצות:" אין זה אפשרי לתורה לבוא ולבקש מבן אדם משהו אינו מסוגל לעמוד בו. באופן תיאורטי, היה טוב יותר לו הומוסקסואל היה חי חיי פרישות. אני רק אטען דבר אחד- זה לחלוטין בלתי אפשרי. זה לא עובד. כוחה של המיניות האנושית הוא גדול מדי כך שאין זה אפשרי".

אם כן, מה שנאו מצפים מההומוסקסואלים האורתודוקסים הוא בלתי אפשרי. זה פשוט אינו מציאותי, לבקש או לצפות מאנשים מבוגרים שפויים להישאר פרושים כל חייהם ולוותר על החוויה הכה חיונית וממלאת רגשית של קשר אינטימי, אותה חוויה שגברים ונשים הטרוסקסואלים רואים כמובנת מאליה.

אונס רחמנא פטריה

גישתי היא שעל הקהילה לאמץ בהקשר הזה את המושג "אונס רחמנא פטריה". הדבר הוצע לראשונה בהקשר לנושא ההחומוסקסואלי ע"י הרב נחום לם במאמרו בספר השנה של אנציקלופדיה יודאיקה ואני מאמין שמן הראוי שעיקרון זה ישמש בסיס לניסוח התשובה האורתודוקסית הפתוחה לאתגרים הרבים שבקבלה ושילוב של הומוסקסואלים לתוך קהילותינו.

ניתוח הלכתי קצר

השאלה של "אונס רחמנא פטריה" עולה כאשר מעשה מסוים היה לחלוטין מחוץ לשליטתו של האדם. הגמרא משלבת את זה בדיון על המצב שבו אדם עבד עבודה זרה בכדי להציל את חייו[5]. רבים מהפרשנים הביניימים שואלים מדוע מקרה זה ייחשוב כאונס, הרי אדם תמיד יכול לבחור במוות במקום לעבור על איסור תורה חמור ביותר של עבודה זרה. אחת התשובות שניתנה לכך היא שהאדם שעובר על חוקי התורה על מנת להציל את חייו מחויב רגשית לפעול כך ולכן הנו סוג של אנוס. רצוני לטעון שהומוסקסואל יהודי אורתודוקסי שתר אחרי יחסים אינטימיים מספקים בדומה ליהודי הטרוסקסואל שלוקח זאת כמובן מאליו, חש את אותה מחויבות רגשית.

מובן שהנני מודע לדעתו של הרמב"ם[6] שדין "אונס" לעולם לא חל על משגל גברי כיוון ש"אין קישוי אלא לדעת". על דעה זו רבו מחלוקות ראשונים ואחרונים[7] וניתוח מלא של סוגיה מצריך במה אחרת. כאן רק נעיר כי "אונס רחמנא פטריה" יושם במהלך השנים כלפי מספר מקרים שונים בהלכה, כולל היתר שלא לעלות לארץ ישראל מחשש לסכנת דרכים[8] והיתר לאישה שלא לקיים יחסים עם בעל שהיא מוצאת אותו דוחה[9]. שני תקדימים בנושא זה הם חשובים במיוחד בעיניי. האחד הוא שרבים מבעלי ההלכה רואים בהתאבדות מצב של "אונס רחמנא פטריה", כלומר מעשה שבשעתו אדם היה נשלט בידי דחפים חזקים ממנו[10]. גישה הלכתית רגישה זו מאפשרת למשפחה להתאבל על קרוב שהלך מבלי צורך להדחיק או למחוק את זכרונו. מצב הדומה יותר למצבו של הומוסקסואל דתי נמצא בגמרא [11] . מדובר שם על אישה שהייתה חציה שפחה ולכן הייתה אסורה הן לעבד והן לבן חורין. מתוך חוסר מוצא, האישה התחילה לנהוג בפריצות עם הגברים בסביבה וחכמים כפו על הבעלים לשחרר אותה לגמרי. בדיון בנושא הרב משולם ראטה אומר [12] במצבה הרגשי של האישה היה בלתי נסבל מבחינתה ולכן יש לראות במצבה "אונס רחמנא פטריה". ייתכן שמצבו של הומוסקסואל יהודי דתי המנסה לחיות את חייו על פי ההלכה הנו בלתי נסבל אף יותר. אם ישמור את ההלכה, לא יזכה לזוגיות אינטימית אוהבת, לעולם.

סוג שונה של "אונס"

אחד הנימוקים המרכזיים נגד אימוץ הדין "אונס רחמנא פטריה" ביחס להומוסקסואל הדתי, מאז מאמרו של הרב לם, היה בדין זה מדובר על מצב שמתרחש בנקודת זמן ספציפית ולא על מצב מתמשך. לען זה לא אמור לחול על אדם הומוסקסואלי שיכול לבחור בכל רגע ספציפי שלא לממש את נטייתו וכך ראוי שיעשה. אם זאת, אני מאמין שהשוואה זו בטעות יסודה.

הדחפים נשלטים על פי רוב ע"י ידיעה מרגיעה שקיים עבורם מפלט לגיטימי. שלא כמו הטרוסקסואל, להומוסקסואל יהודי אין ולעולם לא תהיה דרך לגיטימית להגיע ליחסים אינטימיים מספקים. זהו ההבדל העיקרי בין זוג לזה לסוגים האחרים של "אונס". לא ניתן לראות פרישות כ"הימנעות מרגע לרגע". אונס מצטבר ממשקלם של סך הרגעים בחוויה האנושית.

מבחינה פסיכולוגית, יהודים אורתודוקסיים מתמודדים עם שני מצבים אפשריים: או להיות פעילים ו"לפצל" את פעילותם זו מהתודעה שלהם, או לחיות חיי פרישות, מתוך מודעות שלא יזכו לאינטימיות לעולם. אני מאמין בכנות שהאפשרות השנייה אינה אפשרית וגם מתסכלת למדי עבור מבוגר מצוי. להטיף לה יהיה חסר תוחלת.

למעשה, הומוסקסואלים אורתודוקסים שממליצים להם או לוחצים עליהם לחיות חיי פרישות או מתעלמים מהעצה וחיים "בארון" או עוזבים את חיי הדת לחלוטין. חמור מכך, אם האשמה או הפער התודעתי נעשים כבדים מדי, הם עלולים לפנות לסמים, פריצות מינית או אפילו התאבדות. לא לזה אנו חותרים. אני מאמין שעלינו להתמודד עם העובדה שלטווח ארוך, אין להומוסקסואל יהודי ברירה אחרת, אלא להרשות לעצמו לממש את התשוקה העמוקה לאינטימיות פיזית ורגשית בדרך הפתוחה בפניו.

הסתייגות

חשוב לציין, כי עצם העובדה שמגדירים משהו בתור "אונס" אינו הופך את הפעולה למותרת. יתרה מכך, אימוץ דין "אונס" אין פירוש הדבר שההלכה מכירה בקידושין חד מיניים ( היא אינה מכירה בהם)[13]. ולבסוף, מושג "אונס" אינו חל על אנשים שנטייתם המינית היא גמישה יותר ומסוגלים לאינטימיות תקינה עם בני המין השני, בנוסף לאינטימיות עם בני מינם. אנשים כאלה אינם בגדר "אונס".

אך המושג הזה אכן חל על אותו אחוז באוכלוסיה שעבורו אהבה הומוסקסואלית הנה המקור היחיד של קרבה רגשית ופיזית. כתוצאה מכך, אני מאמין שהקהילה הדתית תשלים עם העובדה שיש בתוכנו הומוסקסואלים שאינם פרושים ונלמד לקבל אותם בחום.

שיקולים מדיניות וחברה

אני מציע בנוסף, בתור שיקול של מדיניות חברתית ובריאות קהילתית, שאנו נעודד את היהודים האורתודוקסים שהם הומוסקסואלים לגמרי בנטייתם וחשים שדין "אונס" חל עליהם, להקים מערכות יחסים מונוגמיות, אוהבות וארוכות טווח בתור אורח חיים מיטבי. דרך החיים הזו היא הקרובה ביותר לבחירות אותן עושים זוגות של הטרוסקסואלים נשואים בקהילתנו. אין להעניש זוגות של הומוסקסואלים דתיים על שאיפה ליחסים זוגיים- בוודאי שלא את הילדים שלהם. בתי הכנסת צריכים לחשוב בפתיחות וביצירתיות כיצד לשלב בתוכם משפחות אלו, בפרט כשמדובר בחגיגת שמחות של הילדים.

מובן, שאם הומוסקסואל אורתודוקסי מרגיש שרצונו להישאר פרוש מתוך מחויבות להלכה ומחפש רב לשם כך, על הרב לתת לפרט הזה את כל התמיכה שהוא זקוק לה. אך אף רב אורתודוקסי לא צריך לחוש מחויב להטיף להומוסקסואל דתי לפרישות. אין הדבר מעשי עבור רוב האנשים ובנוסף זה עלול לגרום להם לכאב רב ואשמה רבה.

המסקנה

לסיכום, לא מן הראוי שבעולם האורתודוקסי יהיו סנקציות עבור יהודי הומוסקסואל שאינו פרוש. קשר הומוסקסואלי אינו חטא מוסרי בין אדם לחברו, אלא זהו איסור דתי, שהוא תוצאה מהמבנה הפסיכו-ביולוגי של הפרט. כפי שקב"ה יודע להתעלם מהבלתי נמנע, אף עלינו לעשות זאת.

---

[1] הרב זאב פרבר הוסמך לרבנות ולדיינות בארה"ב,. הוא מייסד של מכון אטלנטה לתורה וציונות ומתאם של ועד הגיור בארה"ב. לומד דוקטוראט במדעי דתות באונ' אמורי. המאמר המקורי פורסם בכתה עת Jewish Journal וניתן למצוא אותו בקישור הבא

http://www.jewishjournal.com/morethodoxy/item/homosexuals_in_the_orthodox_community_-by_rabbi_zev_farber_20120110/

[2] ארגות משה, או"ח, ד. קט"ז.

[3] ניתן למצוא את המסמך, את רשימת החותמים המלאה ואת המסמכים הנלווים באתר www.torahdec.org

[4] ניתן לקרוא מאת המסמך בגרסתו האנגלית והעברית באתר

statementofprinciplesnya.blogspot.com

[5] בבלי עבודה זרה, נ"ד, א'

[6] משנה תורה, איסורי ביאה, א' , ט', סנהדרין, כ', ג' וגם ים של שלמה, יבמות, יבמות, ו' ב').

[7] תוספות, יבמות נ"ג-ב, ד.ה. שאנסוהו ; רמב"ן יבמות נ"ג-ב ; רשב"א יבמות נ"ג-ב; רא"ש יבמות ו:א ; מגיד משנה, איסורי ביאה, א:ט ; כסף משנה, סנהדרין כ:ג ; רדב"ז, דעות ד: י"ט ; ר' אלחנן וסרמן, קובת הערות, נ"ט:ג.

[8] נודע ביהודה תנינא, אה"ע, ק"ב

[9] תוספות רי"ד, כתובות ס"ד, ראי"ה קוק ב"עזרת כהן", נ"ה.

[10] ערוך השולח, יו"ד, שמ"ה-ה ; כל-בו אבלות, עמ' שי"ח- שכ"א.

[11]בבלי, גיטין ל"ח ע"א

[12] קול מבשר, א:כ"ה

[13] ייתכן כי המחבר רומז כאן להסתייגותו מהטקס שנערך בינואר השנה עבור זוג גברים דתיים בידי רב אורתודוקסי הומוסקסואל סטיב גרינברג. במאמרו לאחר מכן הסביר גרינברג שלא היה מדובר בחופה וקידושין, אלא בטקס שכלל נדר נאמנות הדדי.