אורות ( וצללים) של תשובה

( מחשבות אלול של גיי דתי )

אתחיל מווידוי- אני דוחה את כתיבת הרשימה הזו כבר כמה וכמה חודשי אלול. בפרוס אלול, מדי שנה בשנה, אני אומר לעצמי שאני צריך לכתוב אותה, שזה כבר יוצא ממני – ובכל פעם יש "מניעה" אחרת, עומס, עיסוקים … שבתור איש טיפול, אני יודע שזה התירוץ הנפוץ כדי "לא לגעת במשהו חם". והשנה אני פשוט כבר לא יכול יותר.

מהי המשמעות של המושג "תשובה" עבור גיי ( או להט"ב) דתי ? מה מצופה ממני לעשות בחודש אלול ובימים הנוראים ? ומדוע כל כך קשה ומותח לגשת לזה ?

אני חושב שאם ניקח את שתי התפיסות העיקריות המתלוות בתודעת היומיום שלנו למושג "תשובה" או "חזרה בתשובה" –  נמצא שם לרוב שתי אסוציאציות נפוצות. אחת – "חזרה בתשובה" במובן הסוציולוגי- התנהגותי של המילה. מעבר מאלו שמדברים בנייד בשבת- לאלו שלא, כיפה, ציצית, כיסוי ראש… אולי אפילו התייצבות בצד מסוים ביחס לרפורמה / הפיכה –  כל אחד בהתאם ל"צד" שלו. השנייה – מעין טקס סמלי של הלקאה עצמית והתבוססות באשמה , חריפה או מדוללת. אורך הטקס משתנה ויכול לקחת 40 יום ( מראש חודש אלול ועד מוצאי כיפור), עשרה ימים ( ראש השנה – מוצאי כיפור ) או 25 שעות ( כיפור). לכל הדעות, הטקס תם כחצי שעה אחרי הנעילה. חזרה לשגרה. במהלך הטקס, כולנו אמורים להרגיש אשמים בזה שאנחנו לא מספיק … משהו …קצת להלקות את עצמנו על אשמתנו זו – ואז לחזור לשגרה. במקרה של גיי ( או להט"ב דתי) איכשהו מצופה ממנו ( לא ברור למה) להרגיש "יותר אשם" מאחרים ולהלקות את עצמו יותר חזק. ואז …לחזור לשגרה כמו כולם.

ויש כמובן את הלכות התשובה להרמב"ם, ו"מסילת ישרים" והמושגים הנשגבים מ"אורות התשובה" של הרב קוק …ותהייה שלנו איפה העולם שאנו חיים בו ואיפה המושגים הנשגבים. לא פלא שימי אלול הופכים עבורנו, להט"בים דתיים, למרחב שלא נוח לשהות בו והמתח הנפשי שנוצר מבקש לחמוק ו…להיות במקום אחר כלשהו. גם אם בוחרים לומר את כל המילים שבמחזור הימים הנוראים ולקום בכל בוקר לסליחות ( כי יש מניין וכי כולם שרים ביחד וזה נחמד בסך הכול ) – היכן כל זה בלב ?

ואחרי כל השנים משהו בי מסרב להשלים עם כל זה. משהו אומר לי שמושג התשובה הוא אחד החידושים הנפלאים שהיהדות הביאה לעולם ושיש לי, בוודאי יש לי חלק ונחלה בו. אבל איך אני מגיע לשם  ? ואיך אני מזמין לשם אחרים ?

אז אתחיל במקום של בחיבור לעיסוק המקצועי שלי- טיפול בהתמכרויות. לפני אי אלו שנים, רבה הראשי של בריטניה דאז, הרב יונתן זקס ז"ל, התבקש לעשות עבור BBC סרט על מושג "התשובה" היהודי. וכעת הייתה לפני הרב זקס דילמה – כיצד לתווך לגויים בריטים חילונים את מושג התשובה היהודי. לאחר חשיבה רבה בנושא, הרב זקס הגיע למסקנה שהדבר הקרוב ביותר שקיים לחזרה בתשובה היהודית – זו החלמה מהתמכרות. והוא אכן הלך לבקר במוסד בריטי שבו נמצאים בטיפול צעירים וצעירות המחלימים מהתמכרות לסמים ואלכוהול, ושוחח עם המטופלים ועם הצוות המטפל.

אני מבקש לצאת לחשיבה שלי על הרלוונטיות של מושג "התשובה" עבור  גיי דתי דרך הדימוי הזה – שמדמה את התשובה להחלמה מהתמכרות מצד אחד – ולהחלמה מפוסט טראומה מהצד האחר ( וכידוע לכל העוסקים בתחום, הטיפול בהתמכרות הופך לעתים קרובות לטיפול בטראומה).

1. החלמה מהתמכרות כרוכה בהרבה יותר מ"עזיבת ההרגל המזיק". היא כרוכה בשינוי אורחות חיים מקיף, שינוי ביחס לעצמי ולאחרים, לקיחת אחריות רדיקלית וחיבור מחודש של נראטיב החיים. זה נשמע הרבה עבודה , וזה אכן כך, אבל בפחות מזה – ההתמכרות תחזור ! במילים אחרות, מצופה ממכור להפוך לאדם יותר טוב. ולעשות זאת – עכשיו !
2. בהתמודדות עם התמכרות ועם פוסט טראומה, כדאי מאד לאמץ חיבור לאיזשהו כוח רוחני. פסיכותרפיה כשלעצמה לא אמורה לספק חיבור שכזה. לכן הרבה פעמים מכורים נעזרים בקבוצת של "12 צעדים" על מנת למצוא שם סעד רוחני.
3. חוויה שמאפיינת את ההתמכרות , ועוד יותר את פוסט טראומה- זו חוויה של ניתוק וקיטוע ( דיסוציאציה ופרגמנטציה). זיכרון טראומטי כאילו "ממודר" ממכלול הזיכרונות והחוויות, בגלל שהוא מאיים. מאידך, המידור לא באמת עובד, כי הזיכרון עדיין שם ובזמן שטריגר כלשהו מופעל, הוא "פולש" לתודעה דרך פלאשבקים, סיוטים, התקפי זעם וכדומה. לכן, גם ההחלמה מההתמכרות ומפוסט טראומה- היא לא עזרה ב"למחוק" את הטראומה ( או את ההתמכרות) אלא לסייע לשלב אותם בסיפור החיים. הריפוי לניתוק וקיטוע- הם חיבור ושילוב. או , אם נשתמש רגע במשחק האותיות החסידי – ההיפך מניתוק – זה תיקון.
4. תיקון הוא לא מלאכה כייפית, בטח לא בהתחלה. קיים צורך לגעת בכאב – וזה לא נעים. לא לחינם בעולם הטיפול נוהגים לומר "זה מחמיר לפני שזה משתפר ". אבל הכאב הזה הוא שמבטיח את החיים השמחים והמלאים אחר כך.

זהו בעיניי הסיפור של התיקון של ימי התשובה. הוא יכולת לייצר מבנה שבו חלקים שונים של חיי אינם ממודרים ומנותקים – אלא חיים בתקשורת ובחיבור, גם אם בחיבור הזה יש מתח. למתח יש פוטנציאל להפוך את כל הסיפור למעניין, מלא ועשיר יותר. כדרכם של הדורשים ב"שבת שובה" , לא אנסה עכשיו "להטיף מוסר" למישהו, אלא אכתוב בסדר כלשהו את מספר השאלות שבימים אלו אני מנסה לשאול את עצמי ולהשיב להן בכנות. לחלק יש לי תשובות שעובדות בשבילי ( ולא בשביל אחרים), כלפי אחרות אני מתלבט ולנוספות אני רק מתחיל לגשת. בחרתי לשתף אותן כאן, מתוך מחשבה שמא זה יועיל ויסייע למישהו להתחבר לבחינה עצמית מועילה של ימים אלו:

ביני לבין עצמי

• האם בתוכי אני עדיין מאמין שבגלל עצם היותי גיי/ להט"ב אני בלתי ראוי/ טמא/ משוקץ  בעיני ריבונו של עולם? – או שמא אני רואה את עצמי כאדם עובד השם, בדיוק כמו כל האחרים ועושה בזה כמיטב יכולתי ?
• איך היחס שלי לגוף שלי? האם אני כבר שנים מתנכר אליו, בגלל ש"הוא לא נמשך למה שצריך"  ומנסה לקבור את עצמי בעיסוקים אקדמיים או תורניים, מזניח את עצמי גופנית ומנסה להרגיש כמו "מוח בלי גוף" ? או שאולי אני במצוקה סביב זהותי ואוכל הוא התרופה היחידה שיש לי כעת למצוקה זו – ואז אני מזניח את עצמי שוב, בצורה אחרת ?  או להיפך, אני מאמץ בלי מחשבה את "אידיאל היופי" של האפליקציות, מרעיב את עצמי ורודה בעצמי במכון כושר עד אובדן הכרה ?  – או שמא אני מטפח בריאותי הגופנית ברמה סבירה ושפויה, ועובד גם בקבלה העצמית הגופנית והגילנית , בדיוק כפי שאני ?

ביני לבין הקהילה הדתית

• האם הקהילה שלי מכירה אותי כפי שאני ומקבלת אותי ?  אם לא – האם אני עושה משהו בקשר לזה, או שמא אני נשאר בארון כדי לא "לערער את סטטוס קוו" שנקבע ללא ידיעתי וללא הסכמתי ? ואם ברור לי שלא תהיה קבלה – האם אני מחפש לי קהילה אחרת או מנסה להקים ולגבש אחת ? ואם אני לא עושה את אף אחד מאלו – האם ברור לי שבזה אני מייצר חיץ ביני לבין הקהילה ומתרחק ממנה, לאט אבל בטוח ? –  או שמא אני מאמין שאני יכול וחייב למצוא דרך ואם לא אמצא- לסלול את דרכי לקבלה הקהילתית ?  
• האם אני מאמין ביני לבין עצמי שעובדת היותי גיי / להט"ב הופכת אותי לרשע שאינו ראוי לבוא בקהל ? האם בשל כך אני נמנע מלהתפלל במניין ?  –  או שמא אני זוכר שהיו מהראשונים שפרשו "אל תפרוש מן הציבור" – אל תחשוב שאתה כזה רשע שלא ראוי להתפלל במניין  ( ולא רק ביום הכיפורים ) ?

ביני לבין הקהילה הגאה

• האם אני בז לקהילה הגאה ומרגיש את עצמי עומד מהצד ומדבר בבוז קל על "ההומואים האלה" ועוזר לעצמי להרגיש יותר טוב מהם? – או שאני כמיטב יכולתי מזדהה עם הקהילה וכשיש לי הערות או מחשבות לתיקון, אני משמיע אותן בתוך הקהילה בלי להסס ?
• האם, מצד אחר, אני רואה את עצמי חייב לקבל את כל הנורמות הקיימות בקהילה, גם אם לא נוח לי איתן באופן אישי ?  את האווירה בחלק מהמסיבות ובחלק מהמצעדים? את דפוסי התקשורת באפליקציות ?  את ההתעלמות מהקשרים בין בגירים לקטינים ? את תפוצת השימוש בחומרים פסיכואקטיביים ? את ההזדהות הפוליטית האוטומטית עם צד אחד ?  – או שמא אני יוצא עם קול תוכחה בתוך הקהילה שלי, כשאני מרגיש צורך, גם אם זה לא פופולרי ויש מי שיתעצבן ?

ביני לבין זולתי

• האם אני שואף לזוגיות או נמצא בתוכה?  כשאני מחפש זוגיות גאה, או כבר נמצא בה – מה היחס שלי אליה ? האם אני מתנהג, ביני לבין עצמי, כמו מתוך אמונה ברורה ש"לאורך זמן קשר כזה לא יחזיק מעמד" ?  האם אני מתאמץ להסתיר מהסביבה את אופי הקשר ?  האם אני מאמין ש"קשר לא צריך להיות כרוך בעבודה, ואם זה הרבה עבודה- כנראה שזה לא זה" ?  – או שמא אני מוכן להפשיל שרוולים ולגשת לעבודה, לפני מציאת הזוגיות ואחריה ?  ולעשות את העבודה מתוך הכרת תודה על מה שנפל בחלקי ?
• האם אני בקשר עם הקהילה הדתית הגאה? מגיע לאירועים, מתחבר ? האם אני עסוק בקושי שלי ובהתמודדות שלי ולא מצליח "להרים ראש" מזה ? – או שמא אני מנסה להכיר מישהו שאולי ההתמודדות שלו קשה משלי ( מצב אישי קשה יותר, משפחה שמרנית יותר וכו") ומנסה להיות במקום של עוזר/ תומך/ מעודד/ משתף מניסיון ?  האם באירועים של הקהילה הדתית הגאה אני רק אורח – או שמא אני מחפש מה אפשר לעזור, לסייע, לתמוך, לארגן, להרים יוזמה ?
• האם אני הורה ? האם אני מחפש דרך להיות הורה? האם החלטתי מראש לוותר ?  האם אני מרגיש ש"נגמר לי הזמן" – או שמא אני מתפלל להכוונה נכונה ומאמין ש"ילד/ה שלא נולד לי עדיין מחכה לי" ?

ביני לבין המקום

• איך אני עם היהדות שלי? האם אני ברוגז עליה ומתנתק ממנה, בבחינת "לא רוצים- לא צריך". או אולי להיפך – אני "שמרן" במובן זה שאני מנסה לשמר את רמת הבורגנות הדתית של הוריי, כפי שהייתה, ומאמין שזה מספיק כדי "לתחזק" את העסק, גם אם הוא נהיה קריר משעמם כמו קיגל קר של סעודת שלישית – או שמא אני מנסה לראות מה הלימוד התורה והתפילה אומר לי וכיצד אני מתחבר לתוכן של עבודת השם משמעותית בחיי ?
• איך אני עם עצמי ? האם אני שקוע ברחמים עצמיים ומבכה את העובדה ש"החיים קשים גם ככה" ולא מספיק זה, בנוסף אני עוד גיי דתי ומה אתה רוצה ממני, מה ? – או שמא אני מאמין שבתור גיי/ להט"ב דתי יש לי שליחות ייחודית בחיי ועליי לגלות לעולם את שליחותי זו ?  שיש לי את האות שלי בתורה ועד שלא אכתוב אותה- היא תהיה חסרה ?
• איך אני עם ריבונו של עולם ?  האם אני רואה בו הורה זועם או רב מלא שנאה ובוז- ובז אליו בחזרה ?  האם אני מתנתק ממנו ומשאיר אותו מחוץ לתודעה שלי? – או שמא אני פונה אליו, צועק אליו, דורש ממנו תשובות, ולפעמים מתייסר בשתיקתו – ואולי לפעמים מודה לו על המזל שנפל בחלקי- להיות חלק מהדור שבו הבנים, הבנות וכל האובדים והנידחים – חוזרים ונחושים להשתלב תחת כנפי השכינה ?

כאמור, ולמען הסר ספק, אני בעצמי מתלבט עם רוב השאלות האלו. איני מצפה מאף אחד, גם לא מעצמי, להשיב אליהן תשובה חותכת, כמו לשאלות טריוויה במוסף סופ"ש של עיתון ידוע. אך בעיניי עצם העיסוק בהן והקדשת המחשבה, והשיח, והדיון- טומן בתוכו פוטנציאל למשהו, שאולי לא יתנדף חצי שעה אחרי הנעילה. פוטנציאל לתיקון שיבוא במקום הניתוק. פוטנציאל לזה שנבחן את המקום שלנו מול עצמנו, המשפחות, הקהילות, וריבינו של עולם- בצורה יותר נוגעת וחיה.

אחזור לימי אלול ולימים  הנוראים. למדתי מרבותיי שאנו מקובלים, כי בימים אלו כל העולם נמצא במעין "מאזן אימה" של זכויות ועוונות, ושמעשה אחד קטן של טוב עשוי להכריע את הכף לזכות. איני יודע אם משל זה משקף מציאות מטפיזית כלשהי – אך וודאי הוא מועיל. אז אולי החיבור, הדיון והחשיבה סביב השאלות שביקשתי לשאול, יוביל לקבלה עצמית קטנה, בתחום אחד או שניים, שתסייע להרגיש את החיבור של העולם הדתי והעולם הגאה שלי קצת יותר קרוב. ואם רשימה זו תסייע למישהו לעשות ולו צעד אחד קטן בכיוון – יהיה זה שכרי .

יהי רצון של חודש אלול וימים נוראים של שנה זו יתחדשו עלינו לטובה, לחיבור ולתיקון !