איך עושה מטפל המרה?- מדריך למשתמש

exgay 2

אנחנו ב- 2017, והנושא של טיפולי המרה שוב עושה כותרות. נערך כנס רבני בנושא ועושה רושם שכמה מהעוסקים במלאכה נחושים לשפר את הדימוי של טיפולי ההמרה ולהפוך אותו לקביל יותר כלפי חוץ, אולי תוך כדי ויתור על עצם השם "טיפולי המרה". בדברים שלהלן, אנסה לשרטט מספר קווים שיעזרו בזיהוי של טיפול שעלול להיות בעייתי מבחינה אתית ופוגעני מבחינה רגשית. אך לפני כן, ארשום מספר מילים לגבי השאלה- מהי בעצם הבעיה עם טיפולי ההמרה ? לאחר מכן, אכתוב מספר המלצות, כיצד ניתן לזהות מטפל שהטיפול שלו עלול להיות בעייתי ופוגעני. הרשימה מנוסחת בלשון זכר, אך הדברים מופנים לגברים ונשים כאחת. מטרתם היא לסייע לאנשים שפונים לטיפול רגשי עקב קונפליקט בים נטייתם המינית וזהותם הדתית.

ובכן :

  1. מבחינה היסטורית, רוב הטיפולים המכוונים לשינוי הנטייה המינית ההומוסקסואלית התבססו על תפיסתה כסטייה, מחלה או הפרעה. בתור שכאלה, הם פגעו בדימוי העצמי של הפונים ושימרו אצלם את תחושת האשמה, הבושה וההלקאה העצמית
  2. רבים מהמטפלים שהיו עסוקים בטיפולים אלו, בעבר עשו מאמצים על מנת לשמר את הגדרת הנטייה ההומוסקסואלית כסטייה והפרעה, והיו מעורבים בפועל באפליה ודיכוי של אנשים הומולסביים בתחומי חיים שונים ( תעסוקה, שירות צבאי, זוגיות, הורות , טיפול רפואי ועוד)
  3. גם בהווה, רוב מטפלי ההמרה מתנגדים בדרך כלל לשוויון מלא כלפי אנשים הומולסביים
  4. לעתים קרובות, כל מצוקה או בעיה נפשית אצל מי שפונה לטיפול המרה מתפרשת ככזו שגרמה לנטייה ההומולסבית או נובעת ישירות ממנה. הדבר מקשה על קבלת טיפול רגשי מקצועי
  5. בדרך כלל, מטפל המרה אינו בעל ידע מקיף לגבי נטייה הומוסקסואלית ושלבי גיבוש הזהות ההומוסקסואלית ולא יהיה מוכן ללוות את הפונה לגיבוש זהות הומולסבית בריאה וחיובית, במקרה שהמטרה של שינוי הנטייה המינית לא תושג

מכל הטעמים האלו, פניה לטיפול שכזה עלולה להיות בעייתית. אך כיצד יודעים, מיהו מטפל המרה ומי לא ?

  1. אם מהטפל שלך מגדיר את הנטייה המינית ההומוסקסואלית כ"סטיה", " מחלה", "פרוורסיה", "תסמונת" או כל מילה שיפוטית או שלילית אחרת- קרוב לוודאי שזהו מטפל המרה
  2. טענה שהנלווית לזה הרבה פעמים, אומרת ש"ב-1973 הוציאו את ההומוסקסואליות מספר האבחון הפסיכיאטרי ( DSM) רק בגלל פוליטיקה" . מי שמשמיע את הטענה הזו- בדרך כלל מטפל המרה
  3. אם אתה פונה לטיפול מקצועי- תדאג לכך שזה יהיה באמת מקצועי. אם מדובר בפסיכולוג או עובד סוציאלי- תבדוק שהאיש לפניך הוא אכן פסיכולוג או עובד סוציאלי. אם מדובר בתואר מעורפל יותר, כמו "פסיכותרפיסט" או "יועץ", תבדוק באיזה בית ספר לפסיכותרפיה בן אדם למד. וגם תבדוק, אם בית ספר כזה אכן קיים. כנ"ל לגבי מי שמגדיר את עצמו "מאמן"
  4. בנוסף לסעיף הקודם- כידוע, פסיכולוגים אינם נותנים הסכמות לספרים רבניים. באותה מידה, רבנים לא יכולים "לתת הסכמות" לאנשי טיפול. אם רב אומר על מישהו "הוא פסיכולוג נפלא ועזר להרבה אנשים"- זאת לא סיבה להאמין לזה
  5. מותר ומומלץ לשאול את איש הטיפול, האם הוא בעל ידע מקצועי לגבי נטייה מינית, מכיר את שלבי ההתפתחות וכו". אם לא, הסיכוי שלו להגיש לך עזרה מקצועית קלוש
  6. אין שום פסול להתעניין בחיי החברה של המטפל שלך. לשאול האם יש זוגות ומשפחות של הומואים ולסביות בסביבתו החברתית. אם הוא משיב שאין- מותר לשאול למה. אם הוא מתחמק מהתשובה- ניתן להתעקש או להבין את הרמז
  7. זה בסדר גמור שמגיעים לטיפול עם כוונה לשנות נטייה מינית, אן לפחות לבחון זאת בתור אופציה. אבל אם אכן זו המטרה, יש לדבוק בה ולא לאפשר "למרוח" את הדברים. אל תקנו אם מישהו אומר לכם: "גם אם הנטייה המינית לא תשתנה, הדימוי העצמי יעלה וכו". יש לכם מטרה, תבדקו אם המטפל נכון לסייע לכם להגשים אותה
  8. בהמשך לאותו עניין- תתעניינו מה המטפל שלכם חושב שנכון לעשות במקרה שהנטייה המינית שלכם לא תשתנה. ספציפית, האם הוא מוכן יהיה לסייע לכם בגיבוש זהות הומולסבית חיובית? והאם הוא ליווה מטופלים בעבר שביקשו ממנו בקשה דומה ? האם יש לו בעיה עקרונית עם בקשה כזו ?
  9. תשאלו את המטפל מה הוא חושב על חיים הומולסביים ועל זוגיות הומולסבית באופן כללי. האם בזוגיות כזו ניתן להיות מאושר? מסופק ? להתמיד לאורך זמן? להביא ילדים ? אם המטפל מציג לכם תמונה שלילית גורפת של יחסים הומולסביים, רוב הסיכוי שהוא מטפל המרה
  10. ולבסוף, אל תפחד ! אתה חי בעולם שבו יש הרבה אנשי טיפול שיכולים לעזור לך בהתמודדות הלא פשוטה של נטייה מינית מול זהות דתית. איש טיפול כזה יכול להיות דתי או חילוני, גיי או סטרייט, גבר או אישה והוא גם לא חייב להיות יהודי. הוא צריך להיות רק איש מקצוע שמחויב לאתיקה, מקצועיות ושקיפות.

כמובן, ייתכן שתבחר שלא להקשיב לכל ההמלצות לעיל וזו זכותך- אתה אדם בוגר ואחראי להחלטות שלך. אתה תוכל לגשת לטיפול אצל אדם שמפגין סטיגמות הומופוביות או מסגיר חוסר ידע או שהרקע המקצועי שלו אינו ברור. שיהיה לך בהצלחה. ייתכן שתסיים את הטיפול ותמצא את האושר ההטרוסקסואלי שעליו חלמת. יחד עם זאת, ייתכן גם שכעבור תקופה תמצא את עצמך עם פחות כסף, פחות כוחות נפשיים, פחות דימוי עצמי חיובי ועם אותה נטייה מינית כפי שהייתה.

אז אם זה יקרה- אל תגיד שלא הזהירו אותך.

מוגש כשירות לציבור

במות שונאיך

בעקבות מותו של ג'וזף ניקולוסי

nicolosi

קשה להאמין, אבל שמעתי על זה רק עשרה ימים אחרי.

בחיים לא הייתי חושב שכך יקרה.

ג'וזף ניקולוסי נפטר בתשיעי למרץ 2017, בגיל שבעים, כתוצאה מסיבוך לא צפוי של שפעת. הלך לעולמו כנראה אחד האנשים השנואים ביותר על הקהילה הגאה בעולם – ה"אב המייסד", התיאורטיקן האולטימטיבי והכהן הגדול של "טיפולי המרה" רפראטיביים. וראיתי את האזכור של העניין באקראי, באתר שבו חיפשתי מידע הקשור אליו רק בעקיפין.

טוב, בואו נעשה קצת סדר לגבי דמותו של האיש. מי הוא באמת היה? זה חשוב, כי בוודאי נשמע בימים הקרובים שהוא היה איש טיפול נפלא ומסור שבסך הכול רצה לסייע להומוסקסואלים שלא מרוצים מהנטייה המינית שלהם להשתנות. ורק אם הם רוצים בכך. לא כפה דבר על איש.

הסיפור מאד יפה. הבעיה שהוא לחלוטין לא נכון.

זה מזכיר מעט את הסיפור שמספרים על אחד מפעילי כ"ך. הוא רצה להשתחרר ממעצר, כדי להגיע לשמחה משפחתית. אך על מנת שיוכל לעשות זאת, שב"כ דרש ממנו לחתום על הצהרה שבה הוא מסתייג מטרור ומגנה פגיעה בחפים מפשע. והוא אכן חתם. כאשר עיתונאי שאל אותו באירוע, האם פירוש הדבר כי הוא שינה את דעותיו כלפי הערבים, הלה השיב לו בשלילה. "אמנם גיניתי את הפגיעה בחפים מפשע" אמר האיש, "אבל אני סבור כי אין ערבים חפים מפשע" !

זה היה בערך מה שהאמין ג'וזף ניקולוסי. הוא רצה לעזור רק להומוסקסואלים ( משום מה, הרבה פחות ללסביות), שסובלים מהנטייה המינית שלהם. רק שהוא היה סבור שכל ההומוסקסואלים סובלים ממנה מאד ואלו שטוענים שהם לא- נמצאים בהכחשה. הכחשה שמאד מזיקה להם. ושהטיפול יכול שלחרר אותם ממנה.

נשוב קצת אחורה בזמן, לשנת 1991. בשנה הזו נפל דבר בעולם הטיפול של ארה"ב. האיגוד הפסיכואנאליטי של ארה"ב, הארגון השמרני ביותר בעולם אחרי הכנסייה הקתולית, הפסיק לעודד טיפולי המרה להומוסקסואלים, הפסיק להגדיר הומוסקסואליות כסטייה והתיר להומוסקסואלים גלויים להתמחות בפסיכואנאליזה . כמה חברים בכירים באיגוד, שנלחמו בחירוף נפש נגד ההחלטה, עזבו אותו בטריקת דלת והקימו ארגון משל עצמם. ניקולוסי עצמו לא היה בין הפורשים, כי מעולם לא היה איש טיפול בכיר או חשוב בשום תחום ואף לא חוקר בעל שם , קל וחומר לא הקים אסכולה טיפולית חדשה. אך הוא היה שותף בהקמת אותו ארגון- "הארגון לחקר וטיפול של הומוסקסואליות" ( NARTH ( כאשר הפירוש האמתי של השם הוא "ארגון לחקר השאלה כמה כל ההומוסקסואלים הם מסכנים ואומללים וכמה חשוב להוציא אותם מהסבל שלהם". וכך פסיכולוג קתולי צעיר מקליפורניה הפך לכוכב בינלאומי וגם לאיש די עשיר. יחסית לאיש טיפול בינוני מאד מהשורה השנייה והשלישית, שככל הנראה לא הייתה לו כל דרך אחרת להתפרסם.

ניקולוסי חיבר ארבעה ספרים , שלושה על טיפולי המרה ואחד- על הדרך למנוע התפתחות של נטייה הומוסקסואלית אצל הילדים. האחרון נכתב בשיתוף פעולה עם אשתו- לינדה איימס- ניקולוסי. ארבעת הספרים מלאים בסטיגמות הומופוביות, דעות קדומות, מציגות ללא הרף את כל ההומוסקסואלים כמופרעים, הוללים, ילדותיים, מופקרים, מכורים למין ולהרס עצמי ואומללים ללא תקנה. הוא פרסם גם מספר פרסומים מחקריים- כולם בכתב עת שמפרסם פרסומים כאלה תמורת תשלום וללא ביקורת אקדמית.

על מה הוא כתב בספריו ובמאמריו?- בגדול, בכולם הוא חוזר על קו מחשבה מסוים שמבוסס על כמה הנחות

  1. אין דבר כזה "זהות הומוסקסואלית". אף אחד לא נולד הומו. אקסיומה
  2. אם כן, מדוע יש אנשים שמרגישים שהם נולדו כאלה?- פשוט מאד. הם חוו ריחוק מאבא בילדות, ולכן לא הצליחו להזדהות אתו ולפתור את תסביך האדיפוס בצורה הנכונה.
  3. בגלל זה אין להם את "דמות האב כגבר" בתוכם והם מחפשים אותו בחוץ אצל גברים אחרים. וברגע שהם עוברים את גיל ההתבגרות, המשיכה לדמות האב הדמיוני הופכת למשיכה מינית.
  4. בגלל זה חיים של הומוסקסואל לעולם לא יכולים להיות חיים נורמליים או יציבים. הוא לא מחפש באמת זוגיות עם גבר אחר, הוא מחפש את הגבריות האבודה שלו ולכן לא ימצא אותה שם לעולם. הוא ירדוף בכל פעם אחרי גבר רק כדי מיד אחר כך לבדוק אחרי הגבר הבא. וכך- עד אינסוף. מי שלא מאמין שזה ככה- ע"ע "מגיפת האיידס"
  5. אז מי שרוצה להחיות כהומוסקסואל- זכותו לעשות זאת. כלומר, מי שמעוניין לחיות חיים אומללים של סבל, בדידות, הפקרות, השפלה, נטישה, התעללות עצמית, קורבנות ומצעדי גאווה הוללים בין לבין- בבקשה ושיהיה לו לבריאות. אבל אם אתה רוצה משהו אחר- אתה מוזמן לד"ר ניקולוסי ( או למישהו מתלמידיו ועמיתיו ) והם יעזרו לך למצוא את גבריותך האבודה, כך שבחיים לא תרצה יותר לחפש גבר אחר, תיקח לך אישה ותבנה לה בית ותחיו בו חיים ארוכים, רצוי בצורה קתולית, עד שהמוות יפריד ביניכם. ניקולוסי- תגלה את הגבר שבתוכך !

סביב התזות האלו היה הרבה מלל כאילו- טיפולי, אך האג'נדה העיקרית של ניקולוסי מעולם לא הייתה טיפולית. הוא לא ראה את עצמו כאיש טיפול, בטח לא כאיש טיפולי נייטראלי שעוזר לאדם בשעת מצוקתו- וייאמר לזכותו, אף הודה בכך בריש גלי. הוא היה סוכן של תפיסה דתית קתולית, שהתלבשה במלל פסיכולוגי ובדרישות "להציג דעה שונה מהמקובל בממסד". הוא הגיע פעמים רבות לכנסים של "גייז לשעבר" קתולים ועודד אותם- אך מעולם לא היה באף אירוע של גייז קתולים, המעוניינים לחיות מחוץ לארון. ניקולוסי טען שהוא "נלחם למען זכויות של גייז"- אך הוא מעולם לא נקף אצבע למען אף זכות חיובית- זכות לחופש מאפליה, זכות לשירות צבאי, להכרה בנישואין ובהורות, זכות לשמש בטיפול ובהוראה וכו". הזכות היחידה למענה ניקולוסי נלחם כל חייו הייתה זכותו של הומוסקסואל להתאמץ כדי לא להיות הומוסקסואל. וכאן, כמו שאומרים בטיפול, התהליך חשוב ולא התוצאה. ניקולוסי לא היה טיפש ולא האמין שהוא הופך את כל או רוב מטופליו לסטרייטים. כשנשאל על אחוזי ההצלחה, הוא דיבר על 30% בערך, כאשר קריטריון ההצלחה השתנה בין ראיון אחד למשנהו. עם זאת, לא מעט גברים הומוסקסואלים, בעיקר ממשפחות דתיות ושמרניות, פנו אליו לטיפול. בישראל פגשתי אדם אחד שטופל אצלו והוא סיפר לי על עוד כמה שניקולוסי משוחח אתם בסקייפ.

"הצלחה" אחת של ניקולוסי נחשפה לפני שנתיים בערך, כאשר עיתונאי גבריאל אראנה סיפר שבתור נער טופל ע"י ניקולוסי ואף נאמר להוריו ש"הבן שלהם בוודאות לא יהיה גיי". אחרי עוד עשר שנים, הרבה מצוקות וניסיון אובדני אחד, אראנה נישא לבן זוגו. בשנת 2015 ניקולוסי לא הורשה להעיד בפני בית המשפט בדיון סביב ארגון המרה יהודי JONAH מתוך דעה מוצדקת של השופט שאיש שהוא מטפל המרה לא יכול להעיד על יעילותם של טיפולי המרה. הארגון נסגר בהחלטת בית משפט בסוף 2015.

כעת ניקולוסי איננו. "בנפול אויבך אל תשמח"- לימדונו חז"ל. ובמות שונאיך? ובמות אדם שכל חייו היה עסוק בהפצת שקרים סמויים היטב. למשל- האם הייתי שמח לו שמעתי על מותו של, נאמר, מכחיש שואה בכיר ?

אז אני לא מתאבל, אבל גם לא שמח. בסך הכול, מדובר באיש שנשבע להקל על מצוקתם של אנשים, ובמשך כל חייו עשה את ההפך- הגביר את המצוקה של האנשים מתוך אמונה אידיאולוגית שלו. מה גם שאולי הוא הצליח להקים לו וילה גדולה ומרווחת בקליפורניה, אך הוא לא ראה ברכה במפעל חייו. הארגון שהוא הקים הולך ומידלדל. דור חדש של מטפלי המרה מונה אנשי טיפול בודדים. לעומת זאת, שורות של הומואים ולסביות החיים מחוץ לארון, גם בקהילות הדתיות השמרניות, כולל קתולים ויהודים אורתודוקסים, מתמלאות והולכות.

הוא עד כדי כך לא חשוב לאחרונה…שאפילו בקושי שמו לב שהוא נפטר.

אז אני לא שמח על כך שניקולוסי נפטר. אבל אני מאד שמח על כך שכבר בחייו, יכולתו להזיק לנו הצטמצמה עד מאד. . זה בוודאי העיק עליו מאד. ואני מתפלל בשבילו שאותם ייסורי מצפון כיפרו לו לפחות על חלק מחטאיו.

יהי זכרו לדוגמה שלילית.

אמן

סיפור על אהבה בחושך

אלצהיימר

על ספרו של אמנון שמוש "בוקר טוב, אלץ היימר"

לכל דבר בחיים יש מחיר. ולדברים היקרים ללבנו לפעמים יש מחיר יקר במיוחד. ל"מחצית השלישית של החיים" , כפי שהסופר אמנון שמוש קורא לחציית גיל גבורות, עלול להיות מחיר של "הימחקות הדרגתית" המוכרת תחת שם "דמנציה ".

זה מה שקרה לאשתו חנה. לפני 13 שנה היא אובחנה עם מחלת אלצהיימר ובני הזוג קיבלו החלטה להמשיך בחייהם המשותפים. בשלב מסוים, אמנון שמוש התחיל לתאר את ההתמודדות שלו עם המחלה של אשתו ביומן, שקטעים ממנו פורסמו ב"ידיעות אחרונות" ולאחר מכן הוא פורסם כולו, תחת כותרת "בוקר טוב, אלצ היימר".

משמעותה של הכותרת היא מטפורה שמשמשת מפתח ליומן- ובה שמוש מתאר את המחלה כדמות של איש רע והרסני ששמו הפרטי אלצ ושם משפחתו היימר. זוגיותו של הסופר עם אשתו נהפכה , אם כך, לקשר משולש, כאשר אדון אלצ היימר כל הזמן נוכח ברקע ומרוקן את מוחה של אשתו מהזיכרונות, מהידע ומחוויות המשותפות. מדובר בחוויה מייסרת במיוחד. ידוע שהאדם שהדמנציה קשה עליו ביותר הוא בן/בת זוג של החולה, כמי שרגיל שנים רבות להכיר את בת זוגתו כאישה משכילה ורהוטה ( בזמן כתיבת היומן, שמוש וזוגתו ציינו 62 שנה של חייהם המשותפים !!!). בנוסף, מדובר באישה משכילה ורהוטה במיוחד, כפי שבעלה מעיד עליה. למשל, במשך עשורים רבים היא הייתה רגילה לעיין בקביעות במגזין אינטלקטואלי אנין טעם "ניו יורקר" – וכעת, בהדרגה, היא מאבדת בו עניין. למשעה, איבוד העניין הולך ומתרחב לאטו לכל הדברים האחרים- ואין דרך חזרה.

ואיך בעלה מתמודד עם זה? בגבורה רבה ובתעצומות נפש נדירות לאיש שבעצמו עבר את גיל גבורות כמעט לפני עשור ומתקרב ל- 90, כשהוא הולך ומתעוור. אמנון שמוש מתאר את ההיאחזות העיקשת שלו בסממנים הבסיסיים ביותר של חייהם האינטימיים- במגע, בחיבוק, בנשיקה, במאכלים הטעימים. לאורך כל הספר וכל התיאורים הקשים הוא חוזר ואומר שמדובר בשנים קשות, וכואבות- אבל טובות. במשך תקופת חייהם הארוכה מאד, אמנון וחנה שמוש צברו חשבון חיסכון נאה ביותר- לא רק מבחינה כספית, אלא בעיקר מבחינה אהבה, חוויות משותפות ואינטימיות זוגית. ולכן כעת, כהגיע זמן למשוך מהחשבון הזה ולרוקן אותו- יש הרבה מאד מה למשוך. והחיסכון הזה שומר על הקשר גם בעידנים הקשים ביותר. חנה ממשיכה להיות בבית, בעלה ממשיך לטפל בה ולהשיב לה ללא הרף על שאלות שהיא שואלת אותו שוב ושוב, הילדי מגיעים לבקר, למרות העובדה שהיא אינה מזהה אותם וגם העוזרת מטפלת בה במסירות- למרות היחס מצדה של המטופלת עלול להגיע להשפלות של ממש !

הספר נכתב, בין היתר, במטרה לתת לקוראים תחושת הזדהות ועידוד ולסייע להם בהתמודדות עם מצבים דומים. אך כאן בדיוק ארשה לעצמי הערת הסתייגות. אמנון וחנה שמוש הם מקרה מיוחד, מבחינת רמת ההתפתחות האישית של שני בני הזוג והמשאבים הרבים העומדים לרשותם, חומריים כרוחניים. אדם אחר במצב דומה, בן זוג או צאצא של חולה דמנציה, עלול למצוא את עצמו, יחד עם הידרדרות המחלה, במצב שהופך למעמסה מנטלית בלתי נסבלת. קוצר רוח עלול לצאת על בן הזוג הסובל מהדמנציה ולהוסיף מצוקה על מצוקתו. חשוב שכל מי שמטפל בבן משפחה חולה דמנציה יידע את הגבולות של עצמו ויהיה מוכן לאפשרות שבה הטיפול בבית לא יהיה יותר בגדר אפשרי וחלופה מוסדית תהיה חלופה ראויה, למרות הכאב הכרוך בכך. פעמים רבות, הבחירה בחיים היא בין רע לרע יותר.

אז מהי המסקנה מהספר? האם יצאתי מהקריאה פסימי או אופטימי יותר? מצד אחד, ברור שהספר מתאר חוויה כואבת ובעיקר בלתי הפיכה. הדמנציה לא תיעלם. "הפי אנד" לא צפוי. אמנון שמוש בוחר לעצור את כתיבת היומן כשהוא צופה את ההידרדרות הקריטית וכנראה סופית של חנה. על כל פנים, חלקו של היומן המיועד לקורא מבחוץ, נעצר כאן. במובן מסוים, חנה שמוש עברה את התהליך שעל כולנו לעבור, בצורה מעט יותר קשה או מעט רכה יותר. כולנו, או כל מי שיתמזל מזלו, עתידים להזדקן, תוך אובדן הדרגתי של יכולות פיזיות ומנטאליות. כאמור, זהו המחיר של "המחצית השלישית של החיים". מר אלצ היימר הולך ומרושש את חנה בכל זיכרונותיה, שאיפותיה ותשוקותיה. והוא לא עוצר עד שהוא מרוקן את כל האוצר. מאידך, הוא לא מצליח לזרוע ייאוש. בשנה שעברה חנה שמוש נפטרה בביתה. מר אלצ היימר לא הצליח להפריד אותה מבעלה, אתו היא חיה 62 שנה , בשנה האחרונה מבלי לדעת זאת. החושך שירד על מאור עיניו של אמנון שמוש ועל מאוש תבונתה של רעייתו אינו מסוג המחשכים שניתן להאיר ע"י פלורסנט. אך עם זאת, מאור האהבה ההדדית שלהם, אינטימיות של עשורים ארוכים, היצירה שבה אמנון פורק את הכאב והופך אותו לשירות לאחרים לעצמו, אהבת בני המשפחה לדורותיהם- הם אלו שמביאים לסיפור הזה המון אהבה ותקווה. תקווה שיכולה לחמם את הלב ולחזק גם בחושך.

רבותיי, ההיסטריה חוזרת

תוצאת תמונה עבור חיים נבון

בעקבות פרשת פייסבוק- נבון

הלצה סובייטית ישנה מספרת על אדם שמגיש בקשה להגר מברית המועצות. כששואלים אותו מה הסיבה לבקשתו, הוא משיב במילה אחת : "הומוסקסואליות". וכשהפקיד המבולבל שואל אותו לפשר העניין, הוא משיב: "תראו, לפני שלושים שנה הומוסקסואליות הייתה עבירה פלילית, לפני עשרים שנה היא הייתה סטייה פסיכולוגית, עכשיו זה נורמלי…בטח עוד מעט זה יהיה חובה".

נזכרתי בבדיחה הזו השבוע, בעקבות פרשת הפייסבוק של הרב נבון ורשימתו של הלל גרשוני. לדעתי, מדובר בסערה בכוס מים, עם תגובה מוגזמת משני הצדדים, שמסיחה את ליבנו מהבעיה האמתית. לכן אבקש לרשום בהמשך מספר מילים לחבריי השמרנים – וגם לחבריי הלהט"בים. אך לפני כן, בקצרה על נקודת המוצא שלי

אני פעיל בקהילה הגאה , בפרט הדתית, מזה שנים. פירוש הדבר, שאני חי מחוץ לארון לחלוטין ונאבק למען שוויון מלא של אנשים הומולסביים כאזרחים שווי זכויות וחובות בכל שטחי החיים. אני סבור שזכות זו הכרה בנישואין הומולסביים אזרחיים ובמסלולי הורות המקובלים ( הסכמי הורות, אימוץ ופונדקאות ). אני אישית מתמקד בשינויים חברתיים ולא חקיקתיים כי זהו תחום הקרוב אלי באופן אישי. אני חושב שהגענו להישגים לא מבוטלים ובזכותם ישראל היא היום אחת המדינות המתקדמות בעולם בכל הנוגע לזכויות להט"ב.

שנית, אני ליברל עקבי ומצדד בחופש דיבור לגבי כל דבר שאינו כולל הסתה לאלימות או עבירה על החוק. חופש כזה חל לדעתי גם על דברים נתעבים מאד בעיניי, כמו הכחשת שואה. זכותי להגיד שהם נתעבים, אך לא ארצה לאסור עליהם בחוק.

שלישית, אני מגנה בתוקף כל בריונות ואלימות מילולית ברשת. בלי הסתייגויות, בלי אבל ובלי חבל. לצערי, חוויתי אותה על בשרי. בתקופת היותי מנהל פורום "גייז דתיים" באתר ואללה, בעידן טרום רשתות חברתיות, הייתי חשוף להתקפת טרולים אלימה מאד, שכללה, מעבר שהשבתת הפורום, מבול יומיומי של קללות ונאצות כלפיי וכלפי מנהלי הפורום השותפים. עד היום איני יודע מי עמד מאחורי המתקפה הזו. ברור לי שזה היה אדם ( אנשים ?) עלובים ופחדנים. אני יודע איך זה מרגיש. מאד לא נעים.

אז נתחיל מה"לא נעים". להפוך "לא נעים" לסתימת פיות מכוונת זה בעיניי הגזמה. קשה מאד להגיד שהרב חיים נבון הוא אדם חסר במה להביע בה את דעותיו. הוא מלמד בכמה מוסדות , מרצה בפורומים רבים וכותב קבוע בעיתון "מקור ראשון". לאחרונה הוא פרסם ספר, בהוצאת ספרים הגדולה בארץ, בו הוא מפרט ביסודיות את משנתו השמרנית בסוגיית המשפחה. יתרה מזאת, גם באותם 24 שעות בהם דף הפייסבוק שלו לא היה פעיל, הרב נבון התראיין על כך אצל אראל סגל וכתב טור למוסף "מוצ"ש והדבר אף הוזכר בעלון "שביעי" ובאתר "סרוגים". אז לא רק שלרב נבון יש מספיק במות לדבר , יש לו גם מספיק הזדמנויות לדבר על זה שהוא לא יכול לדבר והוא מנצל אותן היטב. אז חברים, אפשר להירגע. אנו רחוקים שנות אור מאורוול .

כפי שאמרתי, לחטוף נאצות ברשת זה מאד לא נעים. אבל אני מרגיש שהיד של כמה כותבים נעשתה לאחרונה קלה מדי על המקלדת עם המילים כמו "טרור" ו"לינץ'". אנו חיים במדינה מוכת טרור. טרור בשבילי זה אוטובוס מפויח וחלקי גופות מפוזרים. לינץ' זו מפלצת אדם שמפגינה את ידיה המגואלות בדם להמון צוהל. לא נאצות וירטואליות שלא גורמות לאף טיפת דם להישפך. ואגב, אם מדברים על טוטליטריות, אחד הסממנים המובהקים של שלטון טוטליטרי זה הנוהג לכנות כל ביקורת, פולמוס או מחאה בשם "טרור". קבוצת בריונים היא קבוצת בריונים. תרגיעו , חברים. אנו רחוקים שנות אור מדעא"ש.

אם מדברים על השתקה, בייחוד סביב נושא להט"בי, היא קיימת בשני כיוונים. עלון שבת הנפוץ ביותר בבתי הכנסת, "עולם קטן" פרסם לאחרונה ארבעה סיפורים אנונימיים של "גייז לשעבר" ש"נרפאו" מנטייתם המינית. סיפוריהם כללו, מעבר לתיאור סיפור אישי, השמצות שקריות וסטיריאוטיפים הומופוביים מכוערים. וכשכתבתי תגובה מאד מתונה ובלתי מתלהמת בעליל ושגרתי אותה לעורך האתר, הוא השיב לי שאינו יכול לפרסם אצלו בעלון דבר כזה. בהמשך, הוא אפילו טרח להגיע לאתר האישי שלי ולפרסם שם תגובה לדבריי. לא מחקתי אותה, כי אני נגד לסתום פיות גם לסותמי פיות. אבל אני בעד לנהל דיון. שלא מתאפשר כשהצד שני אינו מוכן להקשיב. ואגב, איני מקבל את ההבחנה , לפיה לימניים כביכול "מותר" להיות תוקפניים, כי הם " לא פלורליסטים ממילא". כולנו בני אדם, לפני הבדלי ההשקפות והגישות בינינו. כולנו רוצים שיקשיבו לנו ושתינתן לנו הזדמנות הוגנת להציג את דעתנו. בעיניי, זו דרך ארץ פשוטה ובסיסית.

הערה לגופו של אותו פוסט של הרב נבון ( אתו התפלמסתי בעבר במספר הזדמנויות ). אני חושב שהבעיה שלו אינה עם התמונה שהתפרסמה בדף הפייסבוק של חיל אוויר, אלא עם החברה הישראלית. חברה זו מכירה יותר ויותר זוגות של הומואים ולסביות שיוצאים מהארון והיא רואה את הקשרים שלנו כקשרים בעלי אופי משפחתי. חבר הכנסת אמיר אוחנה דיבר ביום השבעתו בכנסת על בן זוגו ושני ילדיו. הוא רואה בהם משפחה. ראש הממשלה ניגש לברך אותו באופן אישי. אז מה, גם הכנסת "מקדמת את ערעור ההגדרה המסורתית של מוסד הנישואין"? ואחדד שוב- איש אינו דורש מהרב נבון או מרב אחר להכיר בזוג מאותו מין כ"נשוי כדת משה וישראל", אלא להכיר בכך שהקשר בינינו הוא בעל אופי משפחתי, בעינינו ובעיני הסובבים אותנו. עמית טוב במקום עבודתי נשוי לבן זוגו , עונד טבעת נישואין והוסיף את שם המשפחה של בן הזוג לשם משפחתו. איך הרב נבון מצפה שהם יציגו את עצמם בציבור? "חברים טובים"?

ולסיום, כמה מילים על חבריי מהקהילה הגאה. אני מנסה לחשוב מה גורם להם להתבטא כלפי פוסט פייסבוק שהם לא מסכימים אתו בנאצות וזעם , ולא בצורה עניינית. ואני חושב שיש כאן משהו שהוא מעבר להבדלי סגנון אישיים. הקהילה הגאה הגיעה להישגים מאד גדולים תוך פרק זמן יחסית מאד קצר ( ובתור מי שהיה אחד הפעילים הראשונים של הקהילה הדתית הגאה בארץ, אני יכול להגיד שהשינויים באמת קרו יחסית מהר). ייתכן שזה מעורר אצל חלק מאנשים את אותה תגובת חרדה, עליה מספרת ההלצה, אתה פתחתי. אבל אז קרתה עוד תופעה. פעילים שגדלו מתוך התמודדות על דמות של "אויב הומופובי" פתאום גילו שהיא כבר איננה, או בכל מקרה אינה מסוגלת כבר להתנכל להם באמת. וחלקם מרגישים לא בנוח עם זה, כי קשה להם למצוא תכלית אמתית לחיים, מעבר למאבק עם אותו אויב הומופובי והתקרבנות עצמית מתמדת. לכן הם תולים את הדמות על האדם הראשון שנמצא בסביבה ואז מטיחים בה את נחשול הנאצות, שבמקור היה מיועד לשלמה בניזרי או לנסים זאב. וזה מזכיר לי עוד בדיחה סובייטית.

פרטיזן קשיש יוצא יום אחד מתוך היער העבות של בלרוס, הוא הוא מתחבא שנים רבות, ומגיע לכפר. שם הוא פוגש באישה קשישה הצועדת בדרכה, ניגש אליה ושואל אותו בלחש : "סבתא, יש גרמנים בכפר?"

– איזה גרמנים?- עונה לו הסבתא- המלחמה נגמרה כבר לפני שלושים שנה !

– באמת??? אז למה אני מפוצץ רכבות עדיין ??!

אז חבריי היקרים לקהילה! המלחמה שלנו נגמרה. השגנו את רוב הזכויות שלנו. הפכנו לקונצנזוס. את מה שעוד לא השגנו, נשיג בחינוך ובהסברה ולא בקללות ונאצות. אז די כבר עם הקורבנות וההיסטריה. די לצעוק ! די לקלל ! די לפוצץ רכבות !

הרשימה פורסמה גם באתר "מידה"

האם הדת גורמת לאנשים להתמכר לפורנו ?

sad-man-computer-111201

 

 

תודו שהפעם אתם מופתעים מהשאלה …

אבל בואו נודה על האמת – עד עכשיו למי שרצה לענות על השאלה הזו ברמה המחקרית, לא היה מאיפה לקבל מידע

בכלל- מהו היחס בין התמכרות למין ודתיות? ברור שהדת כמו יהדות ונצרות אוסרות על הרבה פעולות הקשורות להתמכרות למין. וברור גם שיש אנשים דתיים שהם מכורים למין בצורות שונות ( ולצורך העניין, אני מכליל בכפיפה אחת את ההתמכרות להתנהגות מינית עם אנשים אחרים וצפייה בתכנים וירטואליים). אז איך זהה משפיע? האם יש קשר? דתיים מתמכרים למין פחות מחילוניים? יותר? אותו דבר ?

הגיליון הכפול ( 2016) של כתב העת היחיד שמוקדש כולו לנושא של התמכרות למין, Sexual Addiction and Compulsivity מוקדש כולו לבחינת הקשרים המורכבים בין הדתיות, הרוחניות וההתמכרות למין. מיטב החוקרים בתחום מביאים את הממצאים שלהם, תוך כדי כך שהם מודים שמדובר במאמץ מחקרי די חלוצי מסוגו בעולם. ובכן, עולה תמונה מורכבת:

– ראשית, מחקר מגלה את המובן מאליו, שהדת מגנה צורות שונות של התנהגות מינית ממכרת ואדם דתי יראה בהם יותר בעיה מאדם חילוני.

– וכאן כבר עולה השאלה. האם זה יפחית את הסיכוי שהוא יתמכר למין ? התשובה שעולה היא כבר מורכבת. נראה שחשיפה פחותה לחומרים מיניים ברשת אכן מפחיתה את הסיכוי לפתח התמכרות למין. ברם, יש כמה צורות להגדיר התמכרות למין. האחת והנפוצה היא לעשות הערכה ולראות, עד כמה התנהגות מינית מתנגשת עם התפקוד היומיומי. האחרת היא האם אדם מגדיר את עצמו כמכור למין. מתברר שאנשים דתיים נוטים להגדיר את עצמם יותר כמכורים למין, למרות שבפועל הם צורכים פחות תכנים מיניים מהממוצע. הדבר משפיע על עליהם לרעה מבחינה רגשית ומבחינת הדימוי העצמי.

– ומה לגבי ההחלמה? מתברר שכאשר אנשים דתיים מחלימים מהתמכרות למין, דווקא הבושה והאשמה שהדת מעוררת אצלם – הם אלו שחוסמים את הסיכוי להחלים מהתמכרות למין. לעומת זאת, תפיסה רוחנית שפחות קשורה לדת ורואה באלוהים כוח רוחני אוהב ולא מעניש- דווקא היא זו שבסיכוי טוב יותר תשפיע על כך שהתמכרות לא תופיע לכתחילה, או שאם היא בכל זאת תופיע, הגישה הרוחנית תקל על הטיפול.

זה שם אותנו מול הבנה מורכבת. מנהיגים דתיים אוהבים לדבר על עולם פרוץ ומתירני שגורם לכל ההתמכרויות האפשריות, ויש יותר משמץ של אמת בדבריהם. אנו חיים בעולם שמוצף בים עצום של גירויים 24/7 נדרשת מנה גדושה של יציבות אישית כדי לעמוד מול כל זה בשוויון נפש. מאידך, מתברר שהקמת חומות ושבירת האייפונים אינה פתרון. במילים אחרות, דת אכן עשויה להפחית את הסיכוי להופעת ההתמכרות למין, אך גם לראותה היכן שאינה קיימת או לצמצם את הסיכוי להחלמה ממנה אצל מי שהתמכרות כבר התפתחה. חיזוק של רגשי אשם והרס הדימוי העצמי אינם עוזרים, אלא מחבלים בטיפול. לכן כולנו , כולל הדתיים שבינינו, נצטרך לעשות הרבה שיעורי הבית כדי לראות, איך אנו שומרים גם כאן על האיזון הראוי. ושמא גם על זה נאמר "למימנים בה עשית סם החיים, למשמיאילים בה נעשית סם המוות".