האהבה הזאת–לט”ו באב

"האהבה הזאת שלנו בונה לנו חדר" ( עברי לידר)

לכבוד ט"ו באב, בואו ונדבר על האהבה …

"אם יתן איש כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו "

ומהי אותה אהבה?

כך כותה הרב אבינר בספרו "ואהבת לרעייתך כמוך"

"אהבה מבוססת בהתחלה על משיכה ויש לזה חשיבות בשלב המוקדם. אך טבעה ועוצמתה של אותה משיכה הולכים ומשתנים ככל שהזמן עובר. האהבה הרומנטית מתחלפת לה בהיכרות אישית ובדאגה הדדית לשלומו וטובתו של האדם האחר. אהבה פירושה להיות אנכי פחות ורגיש יותר לצרכים של האדם השני, להיות פחות ביטוי של התלהבות ויותר ביטוי של קרבה"

נכון שזה יפה ?

אוי רגע…

אני חושב שהתבלבלתי בציטוט, סליחה

זה לא הרב אבינר

זה ד"ר ריצ'ארד איסיי, בספרו "מחויבות והחלמה: גברים הומוסקסואלים והצורך שלהם באהבה רומנטית". איסיי היה פסיכואנאליטיקאי הומוסקסואל ויהודי חילוני, שהיה נשוי לאישה במשך עשור ועבר פסיכואנאליזה ( במשך עשר שנים ) על מנת "להשתחרר" נטייתו. לאחר שנוכח בכישלון מוחלט, סיים את האנאליזה, התגרש מאשתו ובנה זוגיות עם גבר, גורדון הארל, לו מוקדש הספר.

בקיצור, האיש ידע דבר אחד או שניים על האהבה.

אז כמו שאומרים אנשי טיפול- היכן זה פוגש אותנו? איפה אנחנו עם האהבה הזו בט"ו באב ?

זה פוגש אותנו, למשל, ברשימתו של הרב רוזן לכבוד ט"ו באב, בה הוא אומר ש"אינני מאמין כי ניתן לייצר במסגרת חד-מינית תחליף למשפחה בגיל מבוגר.אינני מאמין במחקרים סוציולוגיים (אם יש כאלו?) שמצביעים על יחסי משפחה חד-מיניים הדוקים בגיל מתקדם, ואני משער כי הפירוד היא האופציה הרווחת".

לכן יהיה זה רק הגיוני, להציע את מה שהוא מציע בסוף הרשימה: "נשוב לגיל הצעיר; חשבו על 'ערכי משפחה' כאינטרס קיומי שלכם הדוחה לעתים ערכים או אתגרים אחרים. תנו עיניכם למשפחה"

או במילים יותר פשוטות- עזבו אתכם מאהבה ומרומנטיקה. הרי בכל מקרה תיפרדו והזוגיות שלכם תתפורר. תקימו משפחה עם המין השני – ויהיה מה שיהיה. לפחות לא תישארו לבד לעת זקנה.

בינינו- כמה מאתנו, להט"בים דתיים וגם חילוניים, חושבים את זה לעצמנו? או לפחות כך חשבנו עד שמצאנו זוגיות?

בשביל זה בא המחקר החדש ומראה, שזוגיות גאה מורידה באופן דרמטי את הסיכוי לדיכאון, לחרדה ולאובדנות. שהיא מרפאת את הנפש- כמו שכל אהבה עושה. ולכן- מי שבא ו"סוגר" אותנו בעולם ללא יכולת ליצור זוגיות, בעצם מקבע אותנו במקום של סבל נפשי מתמשך ללא יכולת לרפאו. כולא אותנו במצב הקרוב לפיקוח נפש. והכול- למען ערכי המשפחה.

אולי זה מה שמחבר בין תשעה באב לט"ו באב. כבר כתבתי בעבר, שתשעה באב בעיניי הוא אבל על הפער הגדול בין פנים וחוץ, על מסגרות חיצוניות נוצצות שמבטיחות הרבה, אך בעצם אין להן כל תוכן, על האומרים "היהל ה', היכל ה' המה"- ואין בידם להושיע.

מסגרת של משפחה היא מסגרת טובה רק עם יש לה תוכן. תוכן של אהבה ואחווה ושלום ורעות ואינטימיות בריאה ודאגה לזולת ואמון ונאמנות. ומסגרת בלי תוכן, מסגרת שיש בה שקרים וסודות והסתרות וניכור ועלבון ובגידה – היא מסגרת מרעילה והורסת. ממש לא ברור כמה היא יציבה. אך גם אם היא יציבה, היא מזכירה למדי מסגרת אחרת, שבכל תנאי נשארת יציבה לגמרי. ארון קבורה.

שמא על זה שרו בנות ירושלים ברכמים. "בחור, אל תתן את עיניך ביופי. אל תסתכל על הדבר החיצוני. על ה"מסגרת". על מה ש"אומרים לך שמקובל". תסתכל על התוכן. תסתכל האם אפשר לבנות אהבה ואחווה ושלום ורעות. ואם תזכה- תוכל להקים משפחה שאינה "מסורתית", אבל כזו שתחבר אותך לאהבה אמיתית ותרפא את כאבי הנפש שלך. ושל האדם שני. שיהיה לך בשביל מה לאסוף את עצמך אחרי האבל של תשעה באב- שבו אולי התאבלת, הנוסף לאבל על חורבן הבית, על חורבן בית החלומות שלך, שדמיינת את חופה וקידושין בעיני רוחך והתברר שכל זה אינו עתיד להיות. ולא תבנה את בית חלומותיך שרצית. אבל תבנה בית אחר – המבוסס על קרבה אמיתית. מרחב שבו יש מקום לשני לבבות.

מי יתן בקרוב אצל כולנו- עד ט"ו באב הבא עלינו לטובה.

סקירת יולי 2016

הסקירה התפרסמה בגיליון שבת “מסעי תשע”ו. עקב צמצום המקום, אייטם אחרון הושמט ממנה. אני מביא אותה כאן במלואה לכבודו של המלומד הגדול, ברנרד לואיס

שנאת הממסד

השלכות מועמדותו של טרמפ כמנהיג רפובליקני על החיים הפוליטיים בארה"ב ממשיכות להעסיק את הפרשנים. מסתו הארוכה של ג'ונתן ראוך ב- Atlantic Monthly מנתחת את הסיבות למצב הנוכחי. ראוך הוא כתב מדיניות וותיק וגם פרסם בעבר ספרים על ניתוח מדיניות הממשל הוושינגטוני. ובכן, כשהוא עוסק בשאלה "כיצד הגענו עד הלום", תשובתו היא שחוסר האמון הכללי של האמריקאים בממסד מוביל אותם לכיוון של מועמדים כמו טרמפ. אלא שכאן בדיוק הבעיה, לדעתו של ראוך. המערכת הפוליטית של ארה"ב פיתחה במהלך שנות קיומה מנגנון מורכב של איזונים ובלמים, הכולל בין היתר גם מנגנונים של שתי מפלגות גדולות, את יכולת התיווך של העסקנים ואת יכולת גיוס התרומות. מדובר במנגנון שנבנה במשך זמן רב ולכן מזה שנים רבות הוא מתפקד טוב ושומר על המערכת הפוליטית של ארה"ב. הוא פועל ומתפקד טוב עד כדי כך, שאמריקאים רבים מתחילים לשכוח שהוא קיים ובטח לא זוכרים למה בכלל צריך אותו. מדובר ברטוריקה שבשנים האחרונות בולטת יותר דווקא בימין האמריקאי, ובאה לידי ביטוי בתנועת "מסיבת התה" וכעת גם במועמדות של טרמפ, אך גם לשמאל השיח האנטי ממסדי מהסוג הזה אינו זר וגם שם המועמד ברני סרנדרס מביא את קולו של מי ש"אינו בא מהפוליטיקה" ולכן מסוגל באופן מסתורי כלשהו לפתור את כל הבעיות, כולל ביטוח בריאות וגרעון תקציבי, "בגלל שהוא לא מושחת כמו האלו בוושינגטון". ראוך מציין עוד תופעה- אחוז הולך וגדל של אמריקאים, הנאמד אי שם בין 25-40% מכלל הבוחרים, הם מה שנקרא "פוליטופובים" – כלומר אנשים שמתעבים את הפוליטיקאים באשר הם. הם לא סתם מתנגדים לשחיתות, אלא הם מאמינים שהמנגנון המפלגתי הוא מושחת מעצם הגדרתו ויתרה מזאת- אין בין הפוליטיקאים כל הבדל אמתי והם היו יכולים כבר מזמן ליישב את כל חילוקי הדעות ביניהם- לולא האינטרסים. לכן המושיע במצב הזה לרוב אינו פוליטיקאי של שמאל, ימין או מרכז, אלא איש אחד אמפתי, ענייני ו"חזק" ובעיקר נטול אינטרסים, שיבוא ויעשה "סדר". תומכיו של טרמפ אינם חוששים שהוא יפרק את המפלגה הרפובליקנית- הם מקווים שהוא יעשה זאת ! ראוך אינו רואה פתרון מיידי באופק, אך ניתן לעשות כמה דברים כדי להתחיל בשיפור הדרגתי של המצב: חיזוק מנגנוני המפלגה ושל חוליית העסקנים, ביטול פיקוח עודף על גיוס תרומות של המפלגות, החזרת אמון בפוליטיקה המגזרית המאוזנת של האינטרסים ובכך שכל אחד מביא את הרווחים למחוז שלו – אך מעל הכול, החזרת האמון בפוליטיקה כמקצוע. מכונת המפלגות זקוקה לחיזוק ולא לערעור- אחרת ארה"ב תהיה נתונה לחסדם של דמגוגים מוכשרים בודדים- פעם מימין ופעם משמאל. הפעם אולי ניתן להפוך את הסיסמה העתיקה ולומר- לא הממסד הוא זה שזנח את העם, אלא העם זנח את הממסד !

ליברלים תחת אש

רשימתו של סוראב אהמרי ב – Commentary ממשיכה בניתוח של "תופעת טרמפ", אך עושה זאת במסגרת של ניתוח התופעה הגלובלית של משבר בליברליזם העולמי. הכותב מנתח את התזוזות האנטי ליבראליות בכל העולם, לכיוון ימני- פשיסטי ושמאלי – אנטי גלובליסטי גם יחד. הימין הקיצוני בהונגריה, מפלגות שמרימות את דגל התנגדות להגירה באוסטריה ובצרפת, לאומנות רוסית חדשה על הגל של פוטין, מפלגה אנטי גלוסליסטית לצד מפלגת ימין קיצוני עם לצב קרס כסמל ביוון- כל אלו מתחברות למגמת מתקפה על הערכים הליבראליים והגלובליים. נחשו, למשל, מה משותף בין דונלד טרמפ וברני סנדרס? ובכן, שניהם מתנגדים להסכמים בינלאומיים בתחום של סחר חופשי, בטענת פגיעה בתעשיות מקומיות , או , כפי שסנדרס אמר זאת : " צרכנים אמריקאיים אינם זקוקים ל-23 סוגים של דאודורנטים או 18 זוגות של נעלי ספורט, כשיש ילדים רעבים בארץ הזו". בד"כ, אידיאולוגיה אנטי ליבראלית חדשה כוללת שלושה רכיבים עיקריים: שאיפה לבידוד כלכלי, לבידוד פוליטי ומלחמה לכל מי שמערער על הבידוד הזה ( מהגרים, כוחות השוק הגלובלי- ולעתים יהודים). ניתן לשלב כאן היטב את הכמיה לעבר ההיסטורי המפואר – כפי שטרמפ אוהב לעשות כשהוא מבטיח ש"ארה"ב תהיה שוב גדולה". כך תומכי עזיבת איחוד אירופי בבריטניה מתגעגעים ל"ימי העצמאות מהבירוקרטיה בבריסל" וכך גם לאומנים רוסים שואפים לעולם שבו יש "יותר ממוקד כוח אמריקאי אחד". לאומנים הונגרים מתגעגעים לימי הגדולה של ארצם, ותוך כדי מנסים לטשטש את חלקם הפעיל בשואה- ומארי לה פן מתנגדת למוצרים אמריקאיים בשל היותם "בלתי היגייניים". יש משהו אירוני בכך ש"מגמת טרמפ" כשהיא מתפשטת בעולם, מתמקדת לרוב בשנאה יוקדת לארה"ב, כנציגת ההון העולמי, התאגידים, הרס איכות הסביבה וכל הרעות החולות האחרות. עקב כך, לא מעטים מאותם אנשי שמאל וימין גם יחד מפתחים חיבה למשטרו של פוטין ולאישיותו. קושי נוסף שמוליד את משבר הליברליות העכשווי הוא הסתייגות ליברלית מערכים פטריוטיים וגם החשש שלה לקרוא לדברים בשמם. לנוכח גלי הגירה מוסלמית לאירופה, פיגועי טרור נמשכים שם ובארה"ב וגמגום של מנהיגי העולם החופשי, כולל נשיא ארה"ב, לקרוא לסכנת האיסלאם הקיציני בשמה המפורש , מעוררת את טרמפ, למשל, לומר שהוא לא יאפשר את כניסתם של מולסמים לארה"ב, גם אם הם בעלי אזרחות אמריקאית "עד שנבין מה עושים עם כל העסק הזה". ברור שמדובר בהצעה לא ישימה ודמיונית, אבל היא מושכת את תשומת הלב בגלל שהיא מעזה לקרוא לדברים בשמם. לבסוף, המחבר מציע תקומה גדולה של הערכים הליבראליים – כולל עמדה ברורה ומפורשת ביחס לסוגיות המסחר הבינלאומי, טרור איסלמי ושילובם של מהגרים, יותר מודעות עצמית ומודעות לערכים הדמוקרטיים וגם בדקות בחינוך דמוקרטי באמצעות דמויות שמזכירות את רייגן, תאצ'ר וצ'רצ'יל. לא ברור מהמאמר מה ניתן לעשות בהיעדר דמויות אלו, אך ברור מי תופס את מקומן.

רחוב הקדושים

 

ז’אן רספל

ועוד קצת על סוגיית המהגרים. מדור ביקורות ספרים של American Interest מקדיש רשימה אחת מאת Asle Toje לספר יוצא דופן של סופר צרפתי ז'ן רספל, שהחודש מלאו לו 91. הספר ששמו "מחנה הקדושים" התפרסם לראשונה ב- 1973 וגרר התלהבות מצד אחד- וזעם עם האשמות בגזענות מן הצד השני. האגדה מספרת שכשראש שירותי הביון של צרפת הרוזן אלכסנדר דה מרנשה נפגש ב- 1980 עם הנשיא רייגן כדי לדון בפלישה הסובייטית לאפגניסטן, הוא המליץ לו בחום על הספר ורייגן קרא והתלהב מאד. בשנים האחרונות הספר תורגם לשפות רבות ומכר מיליוני עותקים ברחבי העולם. העלילה מתארת פעיל צדק אירופאי שרוצה להביא לאירופה מיליון פליטים הודים כדי ליישב אתם שם. סירות מרובות מלאות בפליטים נודדות בין החופים ובסופו של דבר עוגנות מול חופה הדרומי של צרפת. נשיא צרפת הדמיוני מתלבט בין שאיפתו ההומנית לסייע לפליטים לחשש מחיקת אופייה התרבותי של ארצו. לבסוף הוא מחליט לא להחליט ומצווה את הצבא "לנהוג בהתאם לצו המצפון" . הוראה מעורפלת שכזו אינה מחזיקה מעמד ותוך זמן קצר צרפת מוצפת ברבבות פליטים, כאשר מיליונים נוספים ממשיכים להפליג בסירות לכיוונה. ומדובר בפליטים שאינם מתכוונים כלל להשתלב בצרפת מבחינה תרבותית, אלא רק ליהנות מהשפע הכלכלי שלה, שלא היה נגיש להם בארצות מוצאם. וזה קורה בתיווך של ליברלים טובים ( "הקדושים") אשר רוצים להקל על המצוקה של העולם השלישי. המחבר עצמו מתעקש לומר בראיונות שאינו גזען ושיש לו אמפתיה רבה למצוקות העולם השלישי. ספריו הקודמים גם מתארים את המסעות שלו שם, כולל בניקרגואה. הוא פשוט לא חושב שהמערב צריך להיות האחראי הבלעדי בפתרון מצוקות אלו. התיאורים שלו את האנשים כהי העור הם לרוב שליליים וניתן בקלות ללמד זכות על מי שמאשים את הספר בקידום דעות גזעניות. מאידך, ברור שבמצב של משבר הפליטים הנוכחי הספר מעורר עניין רב בעולם. גרמניה לבדה קלטה ב 2015 מעל מיליון מוסלמים הנמלטים על נפשם מזוועות המלחמה בעיראק. היא הולכת כרגע על החלק ההומניטרי- כאשר אין עדיין תשובה לשאלה כיצד היא ממשיכה לשמר את הקהילה הפנימית שלה. ניתן כמובן לפתור את כל מי ששואל את השאלה האחרונה כגזען- אבל אז שורות הגזענים יתרבו. מה שנראה ב- 1973 כהזיה רחוקה- מתחיל להידמות מאד למציאות ב- 2016. הרשימה נפתחת בהערה מפורסמת של ג'ורג' אורוול על כך שכלפי אדם המתיימר להציג את עצמו כקדוש יש לנקוט בעמדה חשדנית, עד שיתברר ההפך. ניתן בקלות ליישם את האמירה הזו כלפי הקדושים של היום, שמנסים לסייע לכל חלכאי העולם, תוך הזנחה או התעלמות מהסובלים מבית.

מלומד גדול

בחודש מאי השנה מלאו מאה לאיש שנחשב לאחד מגדולי המזרחנים החיים אתנו היום- ברנרד לואיס. מגזין מקוון Mosaic הקדיש לנושא מספר רשימות של תלמידיו וממשיכי דרכו של לואיס הסוקרים את דרכו במבט על מסכם ומלא הערכה- אך גם ביקורתי. מרטין קרמר פותח את רשימתו באזכור מאמר ב- Commentary לפני ארבעים שנה (!) בו לואיס מדבר על חזרתו של האסלם המיליטנטי כגורם פוליטי ראשון במעלה. התאריך 1976- הוא תקופה שבה היה קשה מאד לראות כיצד תחזית זו תתגשם – כאשר באיראן שולטת ביד רמה שושלת פהלווי החילונית, במצריים הנשיא סדאת רודה ביד ברזל באחים המוסלמים ואש"ף מדבר במושגים של התקוממות חילונית נגד כיבוש נוסח וייטנאם. אך כבר אז לואיס דיבר על עליית האיסלאם כגורם קובע מבחינה מנטלית במרחב הערבי והמזרח תיכוני. רבים לעגו לו – וביניהם בר הפלוגתא שלו במשך שנים ארוכות, פרופ אדוארד סעיד, חוקר ספרות מאוניברסיטת קולומביה בעל תזת ה"אוריינטליזם" לפיה כל המחקר המערבי את המזרח נועד, פחות או יותר, כדי להצדיק את המשך השליטה הקולוניאלית. עקב כך, סעיד ( שנחשב לאחד הדוברים הבולטים יותר בעולם למען העניין הפלשתיני) , נטה גם להמעיט בחשיבותו של חמאס ולעג למי שטען אחרת. בכל מקרה, לואיס הצטיין בניתוח תהליכים כולל ולא בניבוי אירועים ספציפיים. הוא לא צפה את עלייתו של חומייני ( והודה בכנות שאף לא שמע עליו לפני המהפך של 1980) ,  לא חשב שפיגוע תאומים יתבצע ולא צפה גם את האביב הערבי ולא את עליית דעא"ש- ותמך בכניסת ארה"ב לעיראק, דבר שגם תלמידיו היותר נלהבים מתקשים להצדיק. עקרונית, לואיס לא חשב שדמוקרטיה מערבית בנוסח המוכר לנו מתאימה לכל מדינה ולכל עם, בטח לא בכל פרק זמן נתון. אך הוא בהחלט האמין שעמי ערב והמזרח התיכון בוגרים די הצורך כדי ליטול אחריות על חייהם וגם לעשות את הטעויות משל עצמם ולשלם עליהם מחיר. ערעורים אחרים על תפיסתו המחקרית היו סביב השאלה האם יהודי שגם מוכר כציוני ומבקר דרך קבע בישראל, יכול להיות חוקר אובייקטיבי של איסלאם ומוסלמים ? לואיס בהחלט האמין שכן וכך נוהגים תלמידיו הרבים. יש לציין שהוא הוקיר את מדינת ישראל ובמשך יותר מארבעה עשורים בילה כאן בכל חורף, והרצה באניברסיטת תל אביב וגם באוניברסיטה העברית. כעת, בגיל 100, לואיס פרש מכתיבה אקדמית ומהרצאות ומתגורר בדיור מוגן יהודי בניו ג'רסי, כשהוא שומר על צלילות דעתו וחוש הומור. מחברי הרשימות מאחלים לו בריאות טובה, צלילות דעת , עד מאה ועשרים ( כי "עד מאה כעשרים" כבר התקיים בו) וכפי שהוא זכה לראות בימי חייו התמוטטות של אימפריה עות'מנית , גרמניה נאצית ואימפריה סובייטית, לזכות לראות את כינונה של דמוקרטיה במזרח התיכון.

zeeviksh@gmail.com

מחשבות שניות

כנס מצעד המחשבה

בעקבות הכנס "מצעד המחשבה"

אנו חיים בעולם מוגבל עם משאבים מוגבלים. ביום חמישי האחרון שהשתתפתי במצעד גאווה בירושלים ואני שמח על זה. אבל אם הייתי מסוגל לשכפל את עצמי, הייתי מביא את העותק הנוסף שלי  לכנס "מצעד המחשבה" שנערך בבניין של פורום "קהלת" והוקדש לתגובה עיונית יותר של הציונות הדתית המתונה, אך לא מתונה מדי, למצעד הגאווה ולכל אירועי השבוע האחרון. בפאנל ישבו אורחים נכבדים ויקרים – הרב חיים נבון ( המארגן והמנחה), הרב עמיחי גורדין, הרב ד"ר יהודה יפרח והרב ניר מנוסי. היה לי חשוב מאד לשמוע את דעתם- גם כי עם שלושה מתוך ארבעת הדוברים יצא לי בעבר להתפלמס בבמות מודפסות ווירטואליות. אבל כיוון ש, כמו שאומרים, נבצר ממני להגיע, האזנתי בקשב רב לדברים והם היו בעיני חשובים וחיוביים- אך גם חסרים.

חשובים – כי נעשה כאן ניסיון ממשי להשתחרר מהטחת דברים פשטנית שהיה לנו די והותר ממנה בשבוע האחרון ולדבר בגובה העיניים, גם בהיעדר הצד הלהט"בי בפאנל או בקהל. הייתה הסתייגות ברורה מכל מסר של אלימות פיזית או מילולית ( אם כי תוך הימנעות מוזרה מנקיטה מפורשת בשמה של אישיות תורנית שבשל דבריה קמה המהומה). הייתה גם אמירה שהסתייגות מאותם מסרים אלימים ומעליבים אין פירושה הגעה הכרחית למצעד גאווה. טענה חשובה, בייחוד בהתחשב בעובדה שדבריה של אותה אישיות גרמו לכך שמצעד הגאווה והסבלנות הירושלמי השנה הכיל מספר חסר תקדים של צועדים- 25.000 איש. לכן נראה שלמי שלא אוהב מצעדי גאווה גדולים בירושלים, כדאי בראש ובראשונה להילחם נגד ההומופוביה.

חיובי- כי מעבר לגינוי האלימות, היה מסר מכיל. ארבעת הדוברים חזרו, בווריאציות שונות, על הצורך להכיל דתיים הומולסביים בתוך הקהילה. רב עמיחי גורדין יצא באמירה חשובה- מותר לרבנים להגיד "אני לא יודע" ודיבר על האחריות האישית מול הקב"ה. יהודה יפרח דיבר על המוגבלות בהבנה והענווה הנגזרת ממנה. ניר מנוסי דיבר על תהליכים כלליים ועל מה שאנו יכולים ללמוד מהם ברמה העיונית. חשיפה לקול השפוי והמרגיע לאחר שבוע כה לוהט הייתה משולה בעיניי למשב של רוח ירושלמית קרירה אחרי קלחת היזע של גושדן.

והחסר. אחזור להערת הפתיחה- לא היה נציג אחד לרפואה של קהילת להט"ב בפאנל- דתי או חילוני. כתוצאה מכך נשמעו מספר הכללות לא מדויקות, בלשון המעטה, שחיבלו בשיח במקום לקדם אותו. בראש ובראשונה, השיח התעלם לגמרי מחילוקי הדעות ותפיסות השונות בתוך הקהילה הגאה – כולל זו הדתית. רק בזמן המוקדש לשאלות מהקהל, הרבנית יהודית שילת העירה על ההבדל המהותי באופי בין המצעד התל אביבי לזה הירושלמי. כשהמשתתפים דיברו על "תרבות הלהט"ב", נוצר רושם שכל הצועדים בירושלים תומכים בתיאוריה קווירית על גרסאותיה הקיצוניות ביותר, שואפים לפורר ולרסק את כל הנורמות המגדריות הקיימות ואולי על הדרך מתנגדים גם למדינת לאום ( יפרח), לישראל כמדינה יהודית ( יפרח) ולעבודת מידות אישית כלשהי ( מנוסי). מדובר כאן בהכללה על עשרות אלפי צועדים ומאות אלפי אנשים הומולסביים שאת רובם ארבעת הדוברים בכלל לא מכירים, בעוד שאפילו בין ארבעת הדוברים התגלו חילוקי דעות מסוימים ( כך, יפרח מאמין שבחווייתו האישית אין לו כל הבנה לחוויית להט"ב, בעוד מנוסי מאמין ש"כולנו על הרצף ", וחיים נבון מצדד בהבנה פורמליסטית יותר של ההלכה- בעוד שיפרח מעדיף את תפיסת ההלכה כמשקפת תפיסות ערכיות).

אז ראשית, אין "קהילה הומולסבית" אחת ואין "תרבות להט"ב" אחידה. במצעד הירושלמי צעדו אתיאיסטים ביחד עם קהילה דתית גאה ששרה בהתלהבות את שירי בני עקיבא ונציגי תנועות שמאל רדיקליות לצד חברים מהתא הגאה של ליכוד. יש דברים שמאחדים את כולנו ( למשל, רצון לא להידקר ולא להיקרא "סוטים"), אך מעבר לזה יש לנו חזונות שונים מאד. בתור צעיר המתלבט קשות עם נטייתו המינית, סבלתי מאד מהדימוי המוחצן והבוטה שמיוצר ע"י מצעד הגאווה התל אביבי – ולכן כעת חשוב לי ולחבריי לייצר במצעד הירושלמי דימוי אחר ושונה. לכן חבל שמנסים לשים אותנו בכוח באותו סל עם המוחצנות של המצעד התל אביבי או עם השמאל הרדיקלי. לא כולנו זהבה גלאון, כשם שלא כולנו אלאור עזריה.

בהמשך, הרגשתי אצל כל הדוברים, ואצל אחדים יותר מאשר אצל אחרים, אי נוחות ברורה סביב הגדרת נטייה מינית כחלק מזהות. לדעתי, מקום כזה לא מאפשר שיח מכבד. כי שיח מכבד מתחיל מכבוד להגדרתו העצמית של האדם ומתוך הנחה, שאני מכיר את זהותי האישית יותר טוב מכל אחד אחר. ואם אני אומר שברור לי שנטייתי המינית היא במובהק ובבירור חלק מזהותי האישית- אכן כך הדבר וכל השיח צריך להתנהל כך, בלי קשר לשאלה שאולי אצל אחרים מדובר בזהות גמישה יותר. ייתכן. אני יודע לדבר בוודאות רק על עצמי. לא רבנים ואל אנשי הגות לא אמורים להחליט על הזהות שלי במקומי- כפי שאיש לא אמור להחליט האם קיימת זהות יהודית ( כי יהדות היא דת ולא לאום וכו")?

בהמשך להנ"ל, ההחלטה להישאר לשמור מצוות בתור מי שמזהה את עצמו כגיי בזהותו היא בעלת משמעות כפולה. מחד, מדובר בהבנה שהולכת להיות התמודדות לא פשוטה. מאידך, ודווקא בגלל זה, התמודדות זו לא אמורה להפוך לבלתי אפשרית. לעניות דעתי, זה בדיוק המקום שבה השיח ההלכתי העכשווי מותיר אותנו- דתיים הומולסביים. אזדקק לשם המחשה בדימויה של ד"ר חנה פרידמן- בגמרא יש סוגיה על מי ש"חציו עבד וחציו בן חורין". מן אדם שתלוי בין שמים וארץ מבחינה הלכתית, שאינו יכול לשאת שפחו כי חציו בן חורין ואף אינו יכול לשאת בת חורין- כי חציו עבד. לאחר דיון ומציאת "פתרון" הגמרא אומרת "את רבו פטרת , אותו לא פטרת". הקושיה נשארת בעינה. ולכן אמירתו של הרב נבון "ידעתם שאתם הולכים להישאר דתיים ולכן בחרתם בכל הקושי" אינה במקום. משל למה הדבר דומה- שאני אשיב לרב נבון "ידעתם שאתם הולכים לחיות בחברה המודרנית, שבה להט"בים יוצאים מהארון, עורכים מצעדי גאווה ומפרקים תפקידי מגדר מסורתיים. לא נראה לכם- תחיו במאה שערים". כי הרב נבון וחבריו אינם רוצים לעצמם את "ד אמות ההלכה" בלבד, אלא שואפים לעיצוב הפרהסיה באמצעות שיח ערכי וזה ראוי לכבוד ולהערכה. אך מי שרוצה לעצב את הפרהסיה לאור תפיסותיו הערכיות, צריך תשובות טובות כיצד זה הולך להתבצע בפועל. אם לחזור לרגע לתחילת הפאנל, הרב עמיחי גורדין ציטט מדברי מורו ורבו הרב עמיטל זצ"ל על פשר השואה. "איני יודע", אמר הרב עמיטל. זו תשובה שמניחה את הדעת במובן של ויתור על האשמה דתית וצידוק הדין המיותר – ושם מותר להיות ללא תשובות. אך אני חושב שהיו גם היו לרב עמיטל תשובות לשאלה כיצד ממשיכים את החיים הדתיים לאחר השואה, גם ללא תשובות. וישיבת גוש עציון, שבה למדו הרב גורדין והרב נבון, היא חלק גדול מהתשובה הזו.

וכעת, כשלהלכה אין מענה, המענה נוצר מהשטח. קהילה דתית גאה מתגבשת וקמה. היא לא מחכה לרבנים ופוסקי הלכה. אנשים יוצאים מהארון. עוד אמן דתי מוכר עשו זאת לאחרונה, בעקבות אירועי השבוע האחרון. אנשים נכנסים למערכות זוגיות. אנשים מגשימים הורות, כל אחד ואחת במסגרת שהוא יכול. זה נעשה תוך גישוש, ניסוי וטעיה. אך עלינו לסלול לעצמנו את הדרך הזו, כי איש לא יסלול אותה במקומנו. ערכי המשפחה יקרים לנו ולא באנו לערער או לקעקע. אנו רוצים לקחת חלק בשיח מכבד ומכובד, שבו לא נטיח אחד בשני עלבונות ונאצות, אלא נבנה יחד חברה סולידרית ופתוחה, שמאמינה במרכזיות ועוצמה של המשפחה. מאמינה בהן כל כך, עד שאינה חוששת לאפשר מקום לחריגים ואינה מפחדת משאלות טובות ללא תשובות. ילדים של זוגות דתיים גאים מתחילים ללכת לגנים ולבתי הספר. מצעד הגאווה הירושלמי, גם רב משתתפים במיוחד, הוא אירוע חד פעמי. בשנה הבאה, אם לא יתרחש חלילה רצח אחר או אישיות תורנית לא תחליט לנאץ ולגדף, סביר שמספר הנוכחים יהיה מצומצם הרבה יותר. אך הסוגיות שהמצעד מציב על סדר היום- תישארנה. כולנו נצטרך להקדיש להן מחשבה. בכנסים הבאים עלינו לטובה.

איש הברזל, לאן ?

 

 

גוסטב איש הברזל, הנס פלאדה, תרגום יוסיפיה סימון, הוצאת ידיעות 2016, 750 עמ'

בספרו האוטוביוגרפי "בארצי הזרה לי" הנס פלאדה, מתייחס לטענות כלפיו על כך שלא היגר מגרמניה בתקופת השלטון הנאצי, בדומה לאריך מריה רמרק, למשל. בנימה מעורבת של אפולוגטיקה וכאב אמתי פלאדה כותב על הפחד של ניתוק מהסביבה הלשונית הטבעית, העלולה להיות קטלנית עבור סופר, וגם על הצורך להשפיע מבפנים. ברם, גורל של הרומן "גוסטב איש הברזל" מלמד על המחיר שהוא שילם על הישארותו.

זה התחיל טוב. בשנת 1932 פלאדה היה כבר סופר מוכר. לכן חברת הסרטים " טוביס " פנתה אליו כדי שיכתוב רומן שיעובד לאחר מכן לתסריט, עבור השחקן אמיל ינינגס שסבל תקופה ארוכה מהיעדר תפקידים מתאימים. פלאדה החליט להתבסס על סיפור אמתי – סיפור על עגלון ברלינאי גוסטב הרטמן שירש את עסק הכרכרות של חמיו, חיזק וביסס אותו וכשהעסק החל להידרדר הוא רכב עם הכרכרה שלו מברלין לפריז והיה לגיבור לאומי לכמה רגעים. פלאדה יצר על בסיס זה סיפור עלילה רחב יריעה המתאר את קורותיה של משפחת בעל הכרכרות גוסטב האקנדל , ואת החוויות שעוברות על אשתו ועל ילדיו בזמן ולאחר מלחמת העולם הראשונה ותוך כדי טלטלות עצומות שגרמניה עוברת. הספר נכתב בתקופת שיא ( פלאדה היה מכור לעבודה ידוע ) ונמסר לעיבוד לתסריט. אלא שאז החל להתעניין בו קורא מוכר נוסף- שר התעמולה יוזף גבלס. והוא דרש שכדי שהרומן אכן יעובד לתסריט, בסוף הספר אב, גוסטב האקנדל ובנו הצעיר היינץ יתפקדו לשורותיה של התנועה הנאצית. בלית ברירה פלאדה הסכים ושינה את סיום הספר, כמי שכפאו שד. אלא שלאחר מכן הממונה על האידיאולוגיה, אלפרד רוזנברג, קבע כי פלאדה אינו סופר שראוי לאמון אידיאולוגי ואין לפרסם את ספריו או לעבדם לתסריטים בכל מקרה. פלאדה נותר קרח מכאן ומכאן ועם רומן שהוא אנס את עצמו לתקן. רק בשנת 1963, חוקר ספרות גינטר קספר הצליח בעבודת ארכיון קפדנית לשחזר את הסיום המקורי של הרומן.

ובכן, סיפורו של פלאדה על גוסטב מתחיל ב"זמנים הטובים" טרם פרוץ מלחמת עולם ראשונה. עולם מוכר, בטוח ומהוגן ,הסובב על ציר פטריארכלי, כאשר בשמים יש אלוהים אחד גדול, על הארץ – קייזר אחד גדול ובמשפחה- אב אחד גדול. והאב הגדול והנורא, גוסטב האקנדל, אכן שולט במשפחתו ביד רמה. הוא בעל עסק פורח ומשגשג, הוא מוכר בברלין, הוא מאמין בערכים שברלינאי טוב אמור להאמין בהם- סדר, משמעת, עבודה קשה, משמעת נוקשה ופטריוטיות. וכמובן בקייזר ובדת. כך הוא מחנך גם את ילדיו, או יותר נכון מצפה שכך הם יגדלו. אלא שמשהו בדרכו להנחיל את המורשת לילדיו משתבש ובגדול- איש מהם אינו ממשיך את דרכו של אביו. הבכור, שגדל להיות חסר אופי ועמוד שדרה- מצליח לבסוף, בזמן המלחמה, לעמוד על רגליו ואף להודיע לאביו על העובדה שיש לו בת זוג מזה מספר שנים והיא מגדלת את הילד שלו- וכמעט מיד אחרי זה נהרג בחזית. בן אחר מסתבך בעסקנות פוליטית מלוכלכת למדי, כזאת שלא הייתה חסרה בגרמניה בין שתי מלחמות עולם ולאחר מכן שוקע בעולם של עסקי מניות והימורים ( כפי שכבר כתבתי, בכל ספר של פלאדה חייבת להיות דמות של מכור). בת נוספת מידרדרת על לעיסוק בזנות, עם סרסור מחליא שהופך אותה לשפחה נרצעת שלו ובת נוספת עושה סוג של "הפוך על הפוך"- היא הולכת להיות אחות רחמנייה, אך לא מתוך רצון אלטרואיסטי לסייע לחולים, אלא מתוך רצון להשתחרר מאבא , תוך כדי ניתוק מוחלט ממנו. רק הבן הצעיר, היינץ, גורם לאביו נחת, באופן יחסי. הוא לא עוסק בפשע ולא בזנות, אלא נושא לאישה בחורה צנועה שאותה אוהב ומנסה להתפרנס ולשמור על צלם אנוש כמיטב יכולתו- שתי משימות לא קלות בגרמניה הווימארית. אך בגלל נכונותו לעמוד על עקרונותיו- חייו הופכים למסע הישרדות בלתי פוסק. פלאדה מיטיב כאן לתאר הן את מסכת ההשפלות שמובטל עובר והן את הניוון שבחיי האבטלה ואת הניצול שזו מאפשרת.

אך לא רק ילדיו של גוסטב האקנדל מדירים שינה מעיניו. כל העולם מסביב קורס. אלוהים גדול שבשמיים אינו נענה לתפילות להצלחת הנשק הגרמני. קייזר גדול ונערץ ששולח רבבות חייליו אל מותם, נמלט על נפשו להולנד ברגע שהוא שומע על הפסדים בשדה הקרב. הסדר החברתי המוכר קורס מול עיניו של עגלון ברלינאי- וקובר תחתיו גם את העסק המשפחתי שלו, ברגע ש"מגייסים" לו את הסוסים וגם את ביתו המרווח- שכעת אין ביכולתו הכלכלית להחזיק. כאמור, איש מילדיו אינו הולך בדרכי אביו. רובם אינם מסוגלים לתמוך בו כלכלית וגם אם היו יכולים ורוצים- האב הגאה היה מעדיף למות ולא להזדקק ליוצאי חלציו. הוא מאמין בסדר הישן וכשהסדר הישן קורס תחתיו- לא נותר לו עוד במה להאמין. הוא הופך למעין הכלאה בין עגלון לליצן קרקס שמשעשע תיירים במסבאה זולה, כדי להרוויח כמה גרושים לביתו, לעת זקנה. דמות של קשיש שאינו מצליח להשתלב בזמנים החדשים המשתנים בקצב היא אחת הדמויות המוכרות בספרות העולמית- ואחד מביטוייה המאוחרים היא דמותו של אלפרד לאמברט ברומן של ג'ונתן פראנזן האמריקאי "תיקונים"- דמות שמזכירה בהרבה היבטים את גוסטב האקנדל. מדובר בקשיש נוקשה, איש תעשיית מסילות הברזל של פעם, שאינו יודע כיצד להשתלב בעולם של טכנולוגיות מתקדמות ושילדיו אינם סופגים את עולמו הערכי- ערכי מעמד הביניים של המערב התיכון בארה"ב. אלא שאלפרד לאמברט חולה פרקינסון ועיסוק במצבו הבריאותי מסיח את דעתו ממחשבות נוגות על סדרי בראשית קורסים- ולעומת זאת, בריאותו של גוסטב האקנדל טובה וראשו צלול ואין מה שיסיח את דעתו מהמחשבות הנוגות על משפחתו ועל העולם. הרהורי תשובה אינם חלק מאוצר המושגים שלו ואינו מתחרט על חינוך נוקשה מדי שנתן לילדיו או על כך שהם גדלו חסרי עמוד שדרה. הוא רק הולך ומתכנס בשתיקתו ובשתייתו.

מה יש לפלאדה להגיד על גרמניה שבין שתי מלחמות ? ניכר שהוא- וגם גיבוריו- נקרעים בין שני עולמות ( ואיש מגיבוריו אינו בוחר להגר, כולל הבן העסקן וה"תלוש" מכולם). מצד אחד, ביום שבו ברלינאים פשוטים מלווים את ילדיהם למלחמה וההתעוררות הפטריוטית מחברת את כולם עם כולם- גם גיבוריו של פלאדה חשים התרוממות רוח ואף מוכנים לוותר על הטינות ההדדיות שלהם. מאידך, ההתפוררות והסיאוב שאנו פוגשים בספר לאחר מכן ובייחוד שחיתות ותאוותנות בוטה ומוחצנת במסדרונות השלטון הויימארי בתחילת דרכו, שפלאדה מתאר בצורה נוקבת למדי, גורמים לנו להרגשה שהעולם אכן קורס תחתיו. כל הגיבורים לכודים כעכברים בגלגל ללא מוצא- חוץ מהבן הלוחם שנח בקבר. האב לכוד בין גלגלי הכרכרה, בתו האחת לכודה בעסק שלה ובתה השנייה- בסרסור שלה, בן אחד שקוע בהימורים והבן השני- ביציאה ממעגל האבטלה שסוגר עליו מכל הכיוונים. מעגל ללא מוצא.

מפתיע, אבל הראשון שמצליח לפרוץ את המעגל זה דווקא האב. הוא מחליט על רכיבה מברלין לפריז ובחזרה. בגילו המופלג הוא מצליח לעשות את זה ואפילו לשווק תוך כדי כך המון גלויות, להגיע לכותרות הראשיות ולזכות להערצה רבה גם בצרפת- מדינה שממש לא מזמן נחלה לארצו תבוסה צבאית משפילה ולאחר מכן שללה ממנה חבל ארץ גדול. בדרך הוא רואה הרבה קברי חיילים ומהרהר עם עצמו האם אחד מהם הוא קבר בנו. החלקים האחרונים של הספר ספוגים בשנאת מלחמה וגם בגלל זה ברור שהניסיון "לדחוף" את גוסטב האקנדל ובנו לעבר שורותיה של מפלגה נאצית נכפה לחלוטין על היצירה והיה בה נטע זר גמור. גוסטב האקנדל חזר לברלין כגיבור ועם קצת כסף ושמח לשוב אל האנונימיות שלו, כעגלון ברלינאי קשיש.

לבטים של פלאדה וגיבוריו בין המלחמות אינם זרים לנו גם ב- 2016. כפי שגרמניה של פלאדה התלבטה בין לאומנות אלימה ורצחנית לבין גאווה לאומית על הישגים ראויים- כך גם גרמניה של היום מתלבטת עד כמה מותר לה לשמר את הזהות הלאומית והתרבותית שלה אל מול גל גואה של מהגרים מוסלמים. שליפת העבר הגרמני האפל על כל צעד ושעל אינה מהווה מענה מספיק להתלבטות זו. כמה אני אוהב את המולדת שלי? כמה אני מוכן להסתכן ולהישאר בה בשעתה הרעה? כמה אני אשפיע עליה וכמה היא תעצב אותי ? קוראי פלאדה מוזמנים לחשוב על כך.

עקב עבודות שחזור, השתמרו מספר גרסאות לסוף הרומן. למשל, התרגום הרוסי מוסיף מספר פרקי סיום לאחר הפרק בו מסתיים התרגום העברי – פרקים שמספרים, בין היתר, על מותו של הסרסור הרע. אני גם מנסה לדמיין סיום שונה או המשך לספר ( מה יש, רק לגבלס מותר?) מה גוסטב האקנדל היה עושה לאחר עליית הנאצים ובזמן המלחמה? האם היה מתכנס לתוך עצמו? או שמא, בדומה לגיבור ספרו האחרון של פלאדה, "לבן בברלין" , היה פותח במחאה של איש אחד נגד המשטר, כדי שעוד נערים גרמניים לא ימותו כבשר תותחים? נדמה לי שגוסטב האקנדל מספיק עקשן בשביל זה. איש הברזל כבר אמרנו ?

מעבר למחיצה

יותם ראובני, “האוטוביוגרפיה של ז’או ריבן”, הוצאת אפיק, 2015, 235 עמ’

יותם ראובני

 

כשעבדתי עם דרי רחוב, לפעמים שאלו אותי : "זאב, תגיד, למטופלים שלך טוב ככה, כשהם ישנים ברחוב? למה הם לא רוצים להשתקם? "

והייתי עונה: "לא, לא טוב להם ברחוב, ממש לא. הבעיה היא שחלקם שכחו איך זה לא להיות ברחוב".

קראתי את ספרו של יותם ראובני "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" עם רגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר בסיפור חיים של אחד הגייז הראשונים שיצאו מהארון בארץ, עם כל המשתמע מכך, בתקופה שזה באמת היה עלול לסכן קריירה. הבן אדם פרסם כתבות ושירים וספרים. וזכה לפרסים ולהוקרה. והכניס את הומוסקסואליות לשיח הציבורי. והוא מספר על זה. הז'אנר אמנם לא קל לקריאה, זרם התודעה…אבל כדאי להתאמץ. גם כדי לשמוע את סיפור החיים שהיה ברקע. ילדות ברומניה, מות האימא, עלייה לארץ, קשיי השתלבות, חוויות הומוסקסואליות על חוף אשדוד ובפארקים של תל אביב, פרסומים ראשונים. אלכוהוליזם, דיכאון, קנאביס רפואי, כדורים פסיכיאטריים, בעיות גב. הצלחה, התרוששות. תהום, פסגה, שוב תהום ( אוי, אני מתחיל לחקות את הסגנון …)

למה הספר קשה עלי ? אולי כי הוא מציג היאחזות במשהו שכבר אבד עליו הכלח ? בחווית הארון שהולכת קיימת בשום מקום חוץ מאשר במוחו של המחבר, אבל הוא מתעקש להיאחז בה. מכל הישגי הקהילה הגאה בארץ ( וראובני אומר שאין קהילה גאה…) , מכל ההכרה שזכינו בחוק, מכל השינוי החברתי האדיר, לבו של ראובני רחב דווקא בגלל ש…היום אנשים מעזים לשים תמונות גלויות באטרף. שהחיינו.

והאמת היא שחל שינוי.. שינוי שאותו רצה הרוב בקהילת להט"ב בישראל ( ואני מאמין שבעולם). הומו חדל להיות הגיבור הטראגי ואיש השוליים. הוא הפך לשכן השגרתי והבורגני . ובכן, הומו יכול להיות קצין בצבא, רופא והמנדס, איש משרד החוץ ואיש שב"כ, נשוי לבן זוגו ואב לילדים. הוא יכול אפילו להיות חבר בבית כנסת- ואף שליח ציבור, כפי שפסקו לאחרונה "רבני בית הלל". אבל ראובני מחמיר יותר מרבני בית הלל והוא חושב שאם הם יכירו בו, הוא עלול להידרדר להיות בורגני, רחמנא ליצלן.

בראיון שפורסם בעיתון "הארץ" בעקבות פרסום הספר , נחשפה אפיזודה מעניינת. המראיין תהה בקול רם כיצד קרה ששיריו של ראובני לא נכללו האנתולוגיה חדשה ומפוארת של שירה להט"בית הראשונה מסוגה בישראל, "נפלאתה". התגלו הבדלי גרסאות בין ראובני לעורכים, כאשר ראובני טוען שהקובץ הוא "נוצץ ובורגני" מדי, בעוד העורכים טוענים שמלכתחילה התכוונו לכלול מבחר נכבד משיריו של ראובני והנ"ל משך אותם, לאחר שאחד העורכים סרב לפרסם מחזה ארוך שלו בבמה אחרת. ואני הרגשתי שראובני עדיין מנסה להיות בו זמנית בארון ומחוצה לו. להיות פרא מבוית. להגיד ש"חייבים לצאת ממוסף ספרים" ( כדי לא להיות כפוף לממסד) ובו זמנית להגיד למראיין ש"לקבל את פרס ספיר, יהיה נחמד מאד" ( 150 אלף ₪ עוד לא הזיקו לאיש …)

לאורך הספר מפוזרות לא מעט חוויות מיסטיות ( ראובני אחראי להרבה תרגומים של קלאסיקות בתחום של חקר הדתות והמיסטיקה, כולל בן ארצו מירצ'ה אילאדה). מטפורה שמוזכרת לאורך כל הספר היא "מחיצה" שמאיימת על המחבר- לכלותו, לאיין אותו, להתהפך עליו. ונדמה שלאורך חייו ראובני עובד קשה כדי לשמר את אותה מחיצה- בינו לבין העולם, בינו לבין הזכרונות של עצמו, בינו לבני הזוג שלו , בינו לבין עמו. אהוביו שהוא קורא להם בשם קיבוצי "אהובי" , הם ללילה אחד. חברים נפגעים ממנו ומנתקים קשרים. מערכות עיתונים, הוצאות לאור, הדירה בתל אביב- הכול ננטש. אין אפילו בעל חיים .

תמיד אפשר לומר- טראומת ילדות, מותה של אימא, דיכאון, התמכרות ( ובתור איש טיפול, אני מתרשם מאד מהעובדה שראובני מזכיר את גמילתו מאלכוהול כהישג הגדול ביותר שלו בחייו). אבל יש לאדם אחריות להתמודד עם מצוקותיו ולהתחבר לאחרים דווקא מתוכם. אנו חיים בארץ בה אנשים למודי טראומות וסבל מסתובבים בינינו בכמויות . אנשים כאלה, בנו , בין היתר, את הקהילה הגאה בארץ והובילו אותנו להישגים ולניצחונות.

אפשר לכתוב עוד הרבה דברים על הספר "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן". על השמאלניות הנרגנת של המחבר, שזועם על העוול שנעשה במדינה ולא עושה דבר בקשר לזה, רק מתחפר עמוק יותר בספריו. אפשר גם לכתוב שאדם הכותב ש"ימין רצח את רבין , ימין עשה לרבין פולסא דנורא" ממש מתעקש שלא ייקחו אותו ברצינות. ואפשר …

אבל אני עוצר ושואל את עצמי- רגע…אם יותם ראובני, לא היה עושה ככל יכולתו להתקרב למחיצה- אולי לא הייתי כלל מסוגל לטפס עליה ולעבור אותה? אולי כולנו, הגאים המיינסטרימיים, המוצהרים, נטולי התסביכים והאשמה, הרהוטים והמחייכים- לא היינו מגיעים לשם? אולי מישהו צריך לשכב חצי מעוך מתחת למחיצה, כדי שנוכל לטפס עליה ולעבור הלאה ?

לא יודע. אין לי תשובה. אבל אני מבקש לקרוא את "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" בגובה העיניים, ללא תסביך עליונות או נחיתות, בלי הערצה ובלי בוז. בעיקר כדי לזכור מאיזה מקום כולנו הגיענו לפני זמן לא רב. וכמה מקומנו היום בישראל הוא לא מובן מאליו. לפני שנים אחדות, מי חשב שנגיע לזה ? מי יכול היה לדמיין ?

אפילו יותם ראובני לא היה מדמיין בהזיה הכי פרועה שלו, שהומו דתי מוצהר, עולה ( הוא בטח יתעקש על מהגר) מברית המועצות, כותב בעיתון ימני – שמרני- יכתוב ביקורת על ספרו ? והנה זה קורה. אולי יתברר בסוף, שלא רק לארון, אלא גם לדברים טובים אפשר להתרגל.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.