זוגיות כאושר אפשרי

gay pare

נדבר קצת על זוגיות

אמונה בזה שזוגיות מביאה אושר כי כבר די טריוויאלית. לכן זה לא פלא שאנו מחפשים אחריה- הרי אנו רוצים להיות מאושרים. וזה גם לא פלא שחלקנו האמנו בעבר, או מאמינים עדיין, שחיינו בתור גייז נידונו לאומללות נצחית, כיוון שמציאת הזוגיות אצלנו היא קשה יותר עד בלתי אפשרית, בנוסף להיותה בלתי מקובלת על הסביבה.

את הסביבה נשאיר לפעם אחרת. וגם את המיתוס של "אין זוגיות אצל גייז". יש. עובדה. וגם מיתוס של "כל השווים תפוסים כבר". מה זה פה – שירות לקוחות? "כל השווים תפוסים, אנא המתן ותיענה לפי התור"? חוץ מזה – עובדתית זה לא נכון. אני אישית הרי לא תפוס.

אני רוצה להתייחס לשאלה אחרת: האם אפשר להיות מאושר שלא במסגרת זוגית? האם אפשר להגיע הביתה אחרי יום עבודה, להיות "לבד בארבע קירות" ולהרגיש טוב עם זה?

התשובה היא – כן! בהחלט! וזו תשובה מנומקת היטב מבחינה מדעית. חוקרת בשם סוניה לובומירסקי לקחה על עצמה פרויקט שאפתני לאסוף את מיטב הידע המחקרי הנגיש לנו על מה שעושה אותנו מאושרים ומה שלא. את הממצאים היא פרסמה בשני ספרים- ושניהם כבר תורגמו לעברית.  אז דווקא בספרה השני, ששמו "מיתוס האושר" היא דנה בכל מידי דעות נפוצות על מה שעושה אותנו מאושרים ומה שלא. ובכן, טוענת סוניה לובומירסקי, אנשים רווקים יכולים להיות מאושרים בדיוק כמו הנשואים. ולא, הם לא כולם מדוכאים ובודדים נורא. מדדי סיפוק פסיכולוגיים שונים מראים שנשואים מרגישים מסופקים יותר , בממוצע, מגרושים, פרודים ואלמנים- אך לא מהרווקים. לרווקים אמנם חסר קש רומנטי בחיים- אבל רבים מהם לומדים לפצות עליו באמצעות פיתוח רשת חברתית. הם יכולים לבלות יותר זמן עם בני המשפחה השונים, עם אחיינים, עם חברים, עם בעלי חיים שהם מגדלים. הם יכולים לפתח תחומי עניין. ולחיות חיים טובים ומספקים בכל קנה מידה.

זו לא תובנה פשוטה. מזה ארבע שנים ומחצה אני מנהל חיים עצמאיים (גם בגיל 36 לא מאוחר לעזוב את הקן. כמו שאומרים ברוסית – עוף קיבינימט, גוזל). אחת הסיבות שבגללה חששתי כל כך הרבה זמן לחיות באופן עצמאי הייתה אי ידיעה מוחלטת איך ארגיש כשאבוא הביתה אחרי העבודה ואהיה "לבד בין ארבע קירות". ובכן, בניגוד גמור לחששות, התברר שהשקט הביתי דווקא עושה לי טוב. אמנם, שמונה חודשים מתוך השנתיים היה קשר זוגי. הוא הסתיים. חבל. אבל לא נורא ולא סוף הדרך. למדתי ממנו דברים. אני אסיר תודה על מה שהיה בו. אבל מסתבר, שלהתכרבל ביחד במיטה זוגית זה מאד כייף- אבל גם לשכב בה לבד באלכסון יכול להיות מאד נחמד. וזה אחלה שיש זמן לחברים ולתחביבים

.אז אם הערב עוד לא מצאת ב"אטרף" או ב"לאבמי" את אהבת חייך וגם במפגש חברותא הנסיך הלבן על הסוס לא זינק עליך – אל תתמרמר על חייך. תכין משהו טעים. צא לרוץ. תראה סרט. תאזין  קצת למוסיקה. תרים טלפון לידידה שמזמן לא פגשת. תשאל מה שלום האחיינים. ובעיקר – אל תחשוב שאין חיים כשאתה לבד.

אז למה בכל זאת לחפש קשר, אם כל כך נפלא להיות לבד? בשבילי התשובה היא שלחלוק חיים עם אדם אחר זו חוויה חד פעמית, שבעיקר מסייעת לצאת מהאגו ומאזור הנוחות שלי. בזוגיות מקבלים הרבה מאד – אבל הבנתי שזוגיות היא הזדמנות חד פעמית לתת. להיות שם כל הזמן. זה מבחן אישיות רציני ביותר. לכן היום אני לא מצפה מבן זוגי העתידי למלא אותי מבפנים, לעשות אותי מאושר ובטוח בעצמי. אדם אחר לא מסוגל לשנות אותי. כפי שאני גם לא מסוגל לשנות אותו. היום אני לא מתפתה יותר לפנטזיות נוסח "אמנם הוא עדיין בארון- אבל אני אוציא אותו משם" , "אמנם הוא ילד קטן מבחינה רגשית- אני אגרום לו להתבגר", או "הוא אמנם לא יציב רגשית- אני אייצב אותו". אין דבר כזה ! תפקיד של בן זוג הוא מספיק תובעני ולא צריך לנסות להיות בו זמנית גם פסיכולוג, מורה דרך ומכלכל. יש מספיק עבודה גם בלי זה.

אז נכון לכתיבת שורות אלו אני עדיין לבדי. אבל אני כן עובד על הזוגיות שלי. אני משתדל לבנות את עצמי בתור בן זוג הטוב ביותר האפשרי. נדמה לי שזה הכי טוב שאפשר לעשות.

מישהו רוצה להצטרף לפרוייקט ?

גשר קצר מאד

 

תוצאת תמונה עבור הרב לוינשטיין

לרב יגאל לוינשטיין שלום

שמי זאב שביידל , אי ציוני דתי חוזר בתשובה, איש טיפול, קב"ן במילואים ופעיל בקהילה הדתית הגאה. כשבחודש יולי האחרון דבריך ודברי הרבנים שתמכו בך עוררו מהומה גדולה בציבור הדתי, חשבתי להגיב אליהם אך בסוף החרשתי, כי רבים וטובים ( מאד ) עשו זאת במקומי.

אבל יש משהו שאני מחכה לו מאז

שאולי תפגין רמה כלשהי של חרטה, לפחות על הביטוי האומלל שהשתמשת בו כלפי הקהילה הגאה.

ולכן שמחתי מאד כשראיתי בעלון "שביעי" האחרון את הכותרת "הרב לוינשטיין: הציונות הדתית צריכה לעשות חשבון נפש"

חשבתי לרגע…אמנם לקח קצת זמן…אבל אסור להתייאש

הנה, הרב לוינשטיין רוצה לעשות חשבון נפש ואף מזמין לכך את הציונות הדתית.

אז חשבתי

אמנם לא שמעתי את דבריך כפי שאמרת אותם בשיחות שהעברת בישיבת "שבי חברון" ובשדרות, אך נאמן עלי הכתב ישי פרידמן שסיכם נכוחה את רוח הדברים.

ובתמצות דבריך הם:

  1. אם יש משהו שאנחנו צריכים להתנצל זה שאנו לא קיצוניים מספיק
  2. כל המטרה של הציונות הדתית הייתה להחזיר בתשובה כמה שיותר חילוניים
  3. אם אנו לא עומדים בזה, חרדים מצליחים להחזיר בתשובה יותר מאתנו ולהיפך, דווקא במחנה שלנו יש כאלו המורידים כיפות- צריך לשקול את כל העניין מחדש
  4. כל מי שחולק על תפיסתך, עושה זאת רק כדי להתחנף לחילוניים ולמצוא חן בעיניהם.

אז ראשית, חשוב שחשפת את תפיסת עולמך. ושנית, זה מזעזע שזו תפיסתו של מחנך בישראל.

האמנם, הרב לוינשטיין ? האמנם כל מטרתה של הציונות הדתית הייתה להתקרב לחילונים כדי שיהיה לנו יותר נוח להחזיר אותם בתשובה? האם לא עשינו זאת כי חשבנו שהגיע זמן לשים קץ לקללת הגלות ? האם לא חשבנו שהעובדה שרוב מניינם של בוני הארץ הם פורקי עול היא הגדר חילול השם איום ונורא? האם עצם העובדה הזו, בצירוף העובדה שרבים משלומי אמוני ישראל נותרו בגולה ונספו בשואה, הובילה לעצם כך שפורקי עול הפכו לרוב מניינו ובניינו של עם ישראל ?

האם אתה לא חושב, הרב לוינשטיין, שזה די מביך כשאתה רוצה להיות גשר בין דתיים לחילוניים בתנאי שבגשר הזה הולכים רק לכיוון אחד? שזה גשר קצר מאד ?

ומדוע, הרב לוינשטיין, אתה סבור שהציונות הדתית הליבראלית רוצה להתחנף לחילונים? אתה לא חשבת על האפשרות שאנו מאמינים בדברים שאנו אומרים? שהרבנים בי לאו ורבני "בית הלל" ואשת ההלכה מלכה פייטרקובסקי ואנשי "נאמני תורה ועבודה" ועוד רבים וטובים- אכן מאמינים בדרך שלנו וחושבים שהיא הנכונה עבור עם ישראל?

ויתרה מכך- אנו סבורים שדרכך היא זו שמרחיקה יהודים רבים, בארץ ובתפוצות, מהיהדות.

בחג הסוכות האחרון דיברתי במכינה קדם צבאית "נחשון" , לשם הוזמנתי ע"י המדריכים. דיברתי על דרכי כהומוסקסואל דתי ועל קהילה דתית גאה. החניכים רצו מאד לשמוע אותי שאלו המון שאלות. והם גם סיפרו שעד לאחרונה הייתה מוזמן אליהם ושהם מאד מעריכים אותך כמחנך ומורה ליהדות. אבל הם לא מוכנים לקבל את זה שאתה תעליב את חבריהם מבלי להתנצל ! לכן כעת אתה לא מוזמן אליהם עוד, עד להודעה חדשה !

זה הנוער הישראלי של שנת 2016, הרב לוינשטיין ! זו הציונות הדתית של שנת התשע"ז.

לצערי, אני מעריך שלא תקרא את דבריי וששום דבר ממה שאכתוב ואומר לא ישנה את דעתך ( ואני מזמין אותך להפתיע אותי לטובה). אבל יש דבר אחד שלא תוכל לגרום לו בשום אופן.

כבר לא תצליח לגרום לכולם להאמין שדרכך הקיצונית היא הדרך היחידה לגדל אנשים טובים וערכיים. כי אנשים טובים וערכיים לא מפחשים ממי ששונה מהם. אינם משפילים ואינם מדירים. אנשים טובים וערכיים מתנצלים אם הם פגעו במישהו. ואנשים טובים וערכיים יודעים שלבנות מדינה, צבא וחברה ותרבות חזקים אפשר רק אם אנשים שונים יעשו זאת ביחד.

או כמו שאמר ר’ נחמן : “כל העולם כולו, הוא גשר צר מאד. והעיקר- לא לפחד כלל”

מה המחקר המדעי באמת אומר על הנטייה המינית ?

baileyמייקל ביילי mchugh,paul פול מק’הוק

 

 

אולי חשבנו שהדיונים בשאלת תורשה- סביבה של נטייה מינית הם נחלת העבר. הרי בית המשפט של ארה"ב כבר פסק להכיר בנישואי גייז…אז מה זה כבר משנה …

אז מסתבר שזה משנה מאד. כי עובדה- בספטמבר 2016 יוצאים שני פרסומים מקיפים ונרחבים בנושא. ושניהם כבר מעוררים עניין.

הראשון – בכתב עת Psychological Science in Public Interest, כתב עת מדעי שפיט שמפרסם סקירות מקיפות בסוגיות שונות במדעי החברה שיש בהן, כפי שמשתמע גם מן הכותרת, עניין לציבור הרחב. הדוח הנוכחי נכתב על ידי חמישה חוקרים ותיקים וחשובים בתחום הנטייה המינית ( ביניהם חוקר גנטיקה מייקל ביילי )וזהות מגדרית ושמו "נטייה מינית, פולמוס ומדע". מטרתו היא לסכם את המידע המחקרי העדכני על אודות נטייה מינית אנושית וגם לדון ברמת הרלוונטיות של המידע הזה לגבי דיונים חברתיים עכשויים של זכויות להט"ב.

השני התפרסם במגזין שמרני לטכנולוגיה וחברה New Atlantis ולא עבר הליך של ביקורת עמיתים. שמו "מיניות ומגדר- ממצאים מתחום ביולוגיה, פסיכולוגיה ומדעי חהברה". מחברי הסקירה אינם חוקרים מקצועיים בתחום של נטייה מינית או מגדר. אחד מהם, ד"ר לורנס מאיירס , הוא אישיות די אלמונית והשני, פסיכיאטר פרופ' פול מק'הוק , מוכר בהתבטאויות שנויות במחלוקת בנושא הטראנסג'נדרים בעברו, אך לא כחוקר מקצועי בנושא. כאמור, מדובר במגזין פופולרי שבו המאמרים המתפרסמים עוברים ביקורת עורך, אך לא ביקורת עמיתים. הגיליון אכן לא כולל דיון ביקורתי בסקירה של מאיירס ומק'הוק- בעוד שהסקירה הראשונה זוכה עוד באותו גיליון למאמר חצי ביקורתי וחצי משלים מאת ריצ'ארד סבין- ויליאמס, חוקר בכיר של נטייה מינית בזכות עצמו.

ובכן, מה אומרות שתי הסקירות ? נתחיל מביילי ועמיתים:

– המושג "נטייה מינית" מתייחס למשיכה לאותו מין, למין השני או לשניהם. אלו הנמשכים לאותו מין מהווים 5% ומטה בכל הסקרים בחברות המערביות – וזה נתון עקבי גם בחברות הלא מערביות. אין ראיות משכנעות לכך ששיעורי נטייה הומוסקסואלית השתנו באופן משמעותי בתקופות שונות או במקומות שונים.

– קיימים מספר הבדלים חשובים בין הנטייה המינית הגברית לזו הנשית. נשים נוטות יותר לדווח על משיכה מינית לשני המינים ולא לסביות בלעדית. בעוד שאצל גברים הדפוס הוא הפוך. נטייה מינית גברית קשורה לדפוסי העוררות המינית אצלם- לא כך אצל נשים. נטיה מינית נשית נוטה גם לגלות יותר תנודות לאורך זמן.

– דפוס שבו גיבוש נטייה מינית הומוסקסואלית אצל גברים ונשים מוטרם על ידי שונות מגדרית בילדות קיים אף הוא בתרבויות שונות. שונות מגדרית פירושה התנהגות שמזכירה יותר את המין השני והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה מעודנת או קיצונית. לרוב היא מופיעה בגיל מוקדם, למרות סוציאליזציה מגדרית שגרתית. אצל חלק מהאנשים היא ממשיכה לתוך חייהם הבוגרים.

– נראה כי קיים מתאם בין תפיסת הנטייה המינית ליחס החברתי כלפיה. אלו שנוטים יחס חיובי או נייטראלי כלפי הנטייה המינית נוטים לייחס אותה לגורמים מולדים, בעוד אלו שנוטים לייחס לה משמעות שלילית מבחינה דתית או מוסרי, נוטים לייחס אותה לגורמים חברתיים ( הסבר חברתי לעומת הסבר לא חברתי). כל אחת מהתפיסות זקוקה לתימוכין מחקריים ולא ניתן לקבל את אחת מהן רק בגלל שלשניה חסרים תימוכין מחקריים.

– כעת אין תפיסה אחת לגבי מוצא הנטייה המינית שזוכה לתמיכה מחקרית רחבה. אך כעת יש הרבה יותר ראיות מחקריות לטובת הסבר בלתי- חברתי לעומת ההסבר החברתי. ראיות אלו כוללות: ממצא מובהק וחוצה תרבויות על הקשר בין חריגות מגדרית בילדות לנטייה מינית לא – הטרוסקסואלית בבגרות, השפעה גנטית מתונה במחקרי תאומים נרחבים וממצא חוצה תרבויות מובהק על אודות השפעת סדר הלידה על הנטייה המינית הגברית. לעומת זאת, ההסברים החברתיים, כגון פיתוי על ידי מבוגר הומוסקסואל, דפוסי הורות כושלים או השפעה של הורים הומוסקסואלים- הם לרוב חלשים ברמת המובהקות המחקרית וקשים לבידוד במחקר.

– אין כל ראיה לכך שסבלנות כלפי אנשים הומולסביים מגדילה את מספרם של האנשים עם נטייה הומולסבית, אם כי ייתכן שהיא מגדילה יכולת לביטוי התנהגותי של נטייה קיימת. לעומת זאת, דיכוי עצמי נמשך של נטייה מינית מוליד מצוקה אישית רבה ואינו משרת יעד חברתי שלא ניתן להשיגו בדרך אחרת.

לעומת זאת, תמצית המסקנות של מאיירס ומק'הוק הן:

– התפיסה ש"אנשים נולדים הומואים" אינה נתמכת ע"י מחקר קיים

– ישנן ראיות לתפיסה שגנים והורמונים משפיעים על נטייה מינית, אך טרם נמצא הסבר מלא ביולוגי מלא לנטייה המינית האנושית. קיימים גם הבדלים קטנים במבנה המוח של הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, אך לא ברור אם לייחס אותם לגורמים מולדים או לסביבה החברתית.

– מחקרי אורך של מתבגרים מראים כי הנטייה המינית נוטה להיות גמישה לאורך זמן

– אנשים עם נטייה מינית לא- הטרוסקסואלית נוטים לדווח על פגיעה מינית בילדות פי שתיים או שלוש מהטרוסקסואלים

– לא- הטרוסקסואלים נמצאים בסיכון משמעותית יותר גבוה למגוון בעיות בתחום בריאות הנפש

– קיימות ראיות מוגבלות לכך שסטיגמה חברתית שלילית תורמת לבעיות רגשיות בקרב אוכלוסיית להט"ב, אך נדרש מחקר יסודי יותר על מנת להבין את הקשר בין הדברים

( לדוח של מאיירס ומק'הוק יש חלק נוסף המוקדש לנושא של זהות מגדרית. כיוון שביילי ועמיתיו לא עסקו בזה, אני מדלג על החלק הזה בדוח שלהם)

אז זהו…תקראו ותחליטו ממה אתם משתכנעים. רק תעשו טובה לעצמכם, אל תקראו רק את מה שאתם רוצים לשמוע מראש …

 

ומאמר שלי מלפני כמה שנים שמסכם את הנושא…דומה לביילי

זהות (לא) בדויה

תגובה ליואב שורק

תוצאת תמונה עבור יואב שורק

מאמר זה נולד מקריאה במאמר " אין סוטים ואין סטרייטים" של עמיתי ובר פלוגתא מזה תקופה, יואב שורק. יש לנו חילוקי דעות מהותיים בנושא וחשוב להביע אותם. אך הקריאה במאמר זה וגם בקודמו, "רצוף בכוונות טובות" עזרה לי להבין את הצורך לדייק את הדברים יותר. לכן, שלא כהרגלי, אשלב דברים אישיים במהלך הטיעונים העיוניים.

עובדת היותי הומוסקסואל הייתה בערך הדבר האחרון בעולם שהייתי רוצה או מעוניין לגלות על עצמי. גדלתי בסביבה סובייטית, שבה לא הייתה גישה זמינה לכל מידע לגבי זהות הומולסבית. לא הכרתי אף הומוסקסואל או לסבית בסביבתי הקרובה. "הומו" הייתה קללה מכוערת, שלא ידעתי בבירור למה כוונתה, אך היה לי ברור שהיא לא יכולה להיות קשורה אלי. בהמשך, עליתי לארץ וחזרתי בתשובה סביב גיל התיכון. שמרתי מצוות, סיימתי צבא והגעתי לאוניברסיטה, כאשר אני משלב בין לימודים אקדמיים לתורניים והיה לי ברור שאתחתן עם אישה מתישהו סביב גיל 26, כמו שעשו אבא שלי ואחי. גם בישראל, לא הכרתי אף הומוסקסואל או לסבית בסביבתי הקרובה והנושא היה רחוק ממני כמזרח ממערב. אך במשך כל תהקופה הזו, מתחילת גיל ההתבגרות המינית, כוננה בי הרגשה שלא ידעתי כיצד לקרוא לה. וגם פחדתי לדעת זאת.

אעזוב בנקודה הזו את תיאור חוייתי האישית, על מנת לשוב אליה לקראת סיום דבריי. כדי להסביר, מדוע אני חולק עקרונית וחזיתית על דבריו של יואב ואף חושב שהם בנויים על סתירה פנימית עמוקה, ארשום כמה מילים של הסבר על אודות הבנה מדעית מחקרית מודרנית של נושא הנטייה המינית האנושית. חוקרי המיניות מתחלקים ביחס להבנתם את הנטייה המינית לאסכולת המהותנים ( essentialists) ואסכולת ההבנייה החברתית ( social construction). בתמצות העניין, טענת המהותנים היא שנטייה מינית, הטרוסקסואלית והומוסקסואלית, היא חלק מובנה ונדבך חשוב בזהותו של האדם. הם חושבים שאנשים בעלי נטייה הומולסבית מהווים מיעוט קטן שהגודל שלו בכל אוכלוסייה זהה פחות או יותר ( ישנם חילוקי דעות לגבי האחוז המדויק ), שמתאפיין בדפוסי התנהגות החריגים למגדר בילדות ועיסוק מקצועי חריג למגדר בבגרות, ושקיים בכל התרבויות המוכרות לנו ובכל החברות, כאשר מידת החשיפה של אותו מיעוט תלויה במידת הסבלנות של כל חברה נתונה בתקופה היסטורית נתונה. רבים מחוקרי גנטיקה ונוירופיזיולוגיה של נטייה מינית נמנים עם האסכולה המהותנית, אך עצם התפיסה המהותנית אינה מחייבת לתלותה במערך גנטי או נוירולוגי כזה או אחר. כמובן, איש גם לא חייב להיות הומוסקסואל או סטרייט כדי לאמץ גישה מהותנית.מאידך, אסכולת הבנייה חברתית היא חלק מאסכולת דה קונסטרוקציה , הטוענת שמהויות וזהויות לא קיימות ולכן אלו החוקרים את טבע הזהות ההומולסבית מבזבזים את זמנם לשווא, כיוון שאין טבע כזה. בכל חברה קיימות התנהגויות מיניות כאלה ואחרות בין אנשים שיכולות להעיד או לא להעיד את זהות כלשהי. אין הומואים, אין סטרייטים, וכתוצאה מזה "אין סוטים".

כבר נאמר פעמים רבות, בהלצה, שהומוסקסואליות זה הדבר היחיד שהשמרנים תולים אותו בסביבה והליבראלים- בתורשה. אך לפליאתי הרבה, ראיתי שיואב שורק, השמרן והמאמין בזהויות, מאמץ את טענת ההבניה החברתית. הוא מצטט את דייויד גרינברג. כאשר רצונו הוא "להרוג שני ציפורים במכה": גם להתנגד להתבטאויות הומופוביות ( נוסח הרב לוינשטיין ) וגם למנוע יציאה מהארון או שינוי סדר חברתי ברמה כזו שיכיר בזהות הומולסבית בהיבטיה הציבוריים. בתפיסתו של יואב, יחסים בין גברים קורים בכל תרבות ( על קשרים בין נשים הוא מדלג) ואינם מעידים על זהות. מעולם לא הייתה תפיסה של מישהו ש"הומו", וגם היום אין סיבה לקיים תפיסה כזו, למעט כלפי חריגים בודדים ביותר.

לשם המחשה, אקח דוגמה מהשיח הישראלי העכשווי. פרופ' שלמה זנד פרסם לאחרונה שלושה ספרים שמטרתם היא להפריך את קיומה של הזהות היהודית. הוא נוקט בטיעונים כאלה ואחרים, שלדעתי אין צורך לדון בהם בצורה פרטנית. וזאת בשל עובדה פשוטה – כ- 14 מיליון איש ברחבי העולם מזהים את עצמם כיהודים והם בעלי זהות יהודית, כפרטים וכקולקטיב. קיום של שטחים אפורים או מקרי גבול ( גיורים רפורמיים, יוצאי חבר העמים שרק אביהם יהודי וכו) רק מעידים לגבי רמת החשיבות של זהות יהודית בעיניהם. לכן אפשר לסתום את הגולל על הטיעונים של זנד, מבלי להתדיין בטענות הנקודתיות, כגון "האם קיים רצף גנטי שהוא ייחודי ליהודים" ו"מהו האחוז המדויק של האשכנזים שהם צאצאי הכוזרים?"

זו בדיוק הנקודה שבה הזהות ההומולסבית דומה לזהות היהודית. אנחנו מאות אלפי אנשים בארץ ומיליוני אנשים ברחבי העולם המגדירים כך את עצמנו ורואים באותה זהות חלק בלתי נפרד מאישיותנו. רובנו עברנו תהליך של סוציאליזציה הטרוסקסואלית ( איזה עוד תהליך יכולנו לעבור ?) רובנו נולדו ( וחלקנו חיים עדיין) בחברות בהן לא מתקיים כל שיח על זהות הומוסקסואלית ואין אנשים שחיים "מחוץ לארון". קיום זהות הומוסקסואלית לא השתלם לנו משום בחינה- וקיום זהות הטרוסקסואלית היה מתגמל אותנו מכל כיוון אפשרי. בגלל כל זה, רבים מאתנו הכחישו במשך שנים ארוכות את נטייתם והדחיקו אותה ואף נעזרו באמצעי טיפול שונים ( הידועים בציבור כ"טיפולי המרה") כדי לא להיות את מה שהם כל כך לא רצו להיות. ולאחר זמן, התברר שמשהו פנימי בתוכנו חזק יותר מכל זה. שהוא ממשיך לקונן בנו, גם אם אנו לא מביאים אותו לכל ביטוי התנהגותי. גם אם נלחמים בו במשך שנים. גם אם עושים הכול כדי להיפטר ממנו. אבל זה לא הצליח לנו יותר מאשר ליהודים המתבוללים הצליח לוותר על יהדותם. והאמת היא, שלהם זה הצליח הרבה יותר מאתנו.

כמה הערות עובדתיות. כל הדוגמאות ההיסטוריות שיואב מביא מוכרות היטב לחוקרי המיניות ואף אחת מהן לא מכיחה את טענתו. מה שהן מוכיחות זה ש: במשך ההיסטוריה הייתה מוכרת התופעה בה גברים שלא הייתה להם גישה למין השני ( במנזרים, בבתי סוהר , בפנימיות או בחברות עם איסור חמור על יחסי מין טרם הנישואין ) נטו לקיים יחסי מין עם גברים אחרים וכשזה היה המצב, הם העדיפו נערים צעירים מאד, כאלה שמבחינת המראה החיצוני דומים לנשים. רובם קיימו יחסים הטרוסקסואליים ברגע שהתאפשר להם. בנוסף ובמקביל, ברוב אותן חברות הייתה מוכרת התופעה של גברים שמקיימים יחסי מין עם גברים בלבד, שהם לרוב גם נוטים להתלבש בצורה נשית ולהפגין מניירות נשיות. בלטינית הרומאית היה להם שם מיוחד ובתרבויות אחרות נהגו לכנותם "סדומיים" ולהתייחס אליהם בבוז. כך שהומופוביה בהחלט אינה תופעה המודרנית ולא באה לעולם בעקבות ספר "ויקרא". דוגמאות נוספות לעניין והסברים מפורטים ניתן לקרוא בספרו של חוקר חשוב של זהות ונטייה מינית, מייקל ביילי ( Bailey, 2003). סקירה מקיפה על יחסים הומולסביים במהלך ההיסטוריה, ניתן למצוא בספרו המקיף של קרומפטון " הומוסקסואליות וציוויליזציה" ( Crompton, 2003)

זאת ועוד. טענה שכבר העליתי בדיונים שלי עם שורק, אך אין מנוס מלחזור עליה- אין כל ראיה לכך שבחברה המודרנית אחוז של אנשים המגדירים את עצמם כבעלי זהות הומוסקסואלית גדל ! מספיק לעיין בערך ויקיפדיה "דמוגרפיה של נטייה מינית" ולראות שאחוז האנשים המגדירים את עצמם הומוסקסואלים, בכל המדינות המפותחות, ממשיך לנדוד אי שם בין אחוז וחצי לחמישה אחוז. בשום מקום אינו מתקרב לרף הדו ספרתי. לאחרונה אף נערך מחקר שבדק האם נטייה מינית "מתפשטת" בקרב בני נוער דרך הרשתות החברתיות. תשובתם של המחברים הייתה שלילית- להפתעתם. הם ציינו מספר פעמים שרשתות חברתיות דווקא משפיעות על בני הנוער במגוון התנהגויות מיניות אחרות ( גיל של מגע מיני ראשון, בין מוגן וכדומה), אך לא לגבי נטייתם. אין להם הסבר לכך ( Brakfield et. Al., 2014).

כמה מילים על בני נוער וגם על הצבא. חשוב לציין, שאחת האי הבנות המהותיות שמשבשת את כל הטענה של יואב היא הבנה שגויה שכל התנהגות הומוסקסואלית ואף כל בדל הרגשה האו פנטזיה כבר מספיקות כדי "לצאת מהארון" או אף "להוציא מהארון". גיבוש נטייה מינית כחלק מזהות הוא עניין מורכב, שיש בו כמה וכמה שלבים ( Cass, 1979 ). רק חיבור בין ההרגשה, המשיכה, הפנטזיה וההתנהגות מייצרים ביחד את החוויה של זהות הומולסבית כחלק מזהות אישית. אפשר בהחלט לנהוג התנהגות הומוסקסואלית בלי שהומוסקסואליות היא חלק מהזהות ( כמו במקרים שיארנו לעיל ) ואף להיות הומוסקסואל מבחינת זהות מבלי להיות מעורב בפעילות מינית הומוסקסואלית ( עקב איסור דתי, מצב בריאות או סיבה אחרת ). לכן לנער או נערה צעירים אין כל צורך להיבהל אם הם חשים משיכה כלשהי לבני מינם. מה שיסיר מהם את הבהלה יהיה לא "חזרה לארון", אלא חינוך מיני יסודי בגיל הרלוונטי שיסביר להם נטייה מינית מהי וגם יסביר באותה הזדמנות שהרגשה אין פירושה התנהגות והתנהגות אין פירושה בהכרח זהות ושצריך לעשות סדר בדברים. שכן גם אם יתברר שזהותם היא הומולסבית, אין בכך כל פסול או פגם, זולת אולי קונפליקט דתי. אז יש קונפליקטים דתיים בעולם. כנ"ל לגבי חיילי צה"ל- אין כל סיבה לדאגה. מזה עשרים שנה ( !) שירות בריאות הנפש של צה"ל הסיר את כל המגבלות על שיבוצם של חיילים הומוסקסואלים בכל היחידות, כולל יחידות קרביות ומסווגות ( ארה"ב פיגרה בזה הרבה אחרנו). וראה זה פלא, צה"ל לא הפך לזירה של של הוללות ופריצות הומוסקסואלית- וגם לא למוקד של רדיפות הומופוביות. חיילים הומואים וסטרייטים לומדים לנהל את היחסים ביניהם מבלי ליצור סיטואציות לא נעימות איש אצל רעהו. מה שעוצר את האנשים מניצול מיני- זו מסוגלות לראות בזולת בן אדם ולא אובייקט. וכידוע, השלט "אין כניסה למגורי בנות, בפקודה", עוד לא עצר איש שבאמת היה מעוניין להגיע לשם.

אתייחס כאן בקצרה לעוד טיעון עובדתי שגוי לחלוטין מהמאמר הקודם, שזולג גם אל הנוכחי. יואב שב וטוען בצורות שונות, שהכרה בזהות הומולסבית פירושה הסרת כל גבול ורסן מעל התנהגות מינית, כל עוד היא נעשית בהסכמה. במאמר הנוכחי הוא אף טוען שהחברה כביכול תתייחס להבנה גדולה יותר לאישה נשואה שבוגדת בבעלה עם אישה, מאשר לכזו שעושה זאת עם גבר ושהיא בכלל לא הייתה עושה זאת עם גבר אחר "כי אינה בוגדנית". ובכן, אומר בכנות שאיני מצליח לראות כיצד טענה זו אפילו קרובה למציאות. קיים , גם בחברה המודרנית, שלל התנהגויות מיניות שנעשות בהסכמה- אך החברה רואה בהן טעם לפגם גדול. ראש וראשונה להם היא מין קנוי- זנות. וזה בתוקף גם כשלא מדובר בזונה קטינה שהסרסור לקח ממנה בכוח את תעודת הזהות. בגידה בזוגיות בהחלט ממשיכה להיות מגונה – ואני מכיר אישית לא מעט הומוסקסואלים דתיים ( וגם חילוניים ) שעשו מאמץ לסיים את הקשרים ההטרוסקסואליים הכושלים שלהם, לפני שהם התחילו לפתח קשרים הומוסקסואליים. במקרים רבים, בני הזוג הסטרייטים הצליחו לגייס הבנה ואמפתיה , לאחר תגובה ראשונית מובנת של עלבון וכעס, וכיום רבים מהם מנהלים קשרים תקינים, שכוללים הסדרי ראיה ומשמורת ראוייים של ילדים, שמודעים לגמרי לזוגיות החדשה של ההורה ההומסקסואל, כמובן בהתאם לגיל.

בתור איש טיפול בתחום ההתמכרויות, אוסיף גם שמסוף שנות ה- 70, קיימות חמש ( !!!) חברותות עולמיות עבור אנשים שסובלים מהתמכרות למין, המבוססות של שיטת "12 צעדים". אלפי הומואים ולסביות בעולם מגיעים לקבוצות אלו. אחת מהן- "מכורים למין כפייתי אנונימיים" ( Sexual Compulsive Anonymous, SCA) אף נוצרה ע"י הומולסביים. למען הסר ספק, הקבוצות או לא נועדו לשינוי נטייה מינית או "טיפולי המרה" מסוג כלשהו. הן נועדו לשחרר את האנשים, ללא קשר לנטייתם המינית או זהותם המגדרית, מהתנהגויות מיניות כפייתיות ולא אינטימיות ( בהחלט גם כאלה שנעשות בהסכמה או בכלל לא כוללות פרטנר אנושי אמיתי) ולאפשר להם הנאה מאינטימיות בריאה- מכל סוג שהם יבחרו לעצמם. לקבוצות כאלו מגיעים גברים ונשים מכורים למין מכל נטייה מינית וזהות מגדרית- ושם לומדים לראות אחד בשני לא אובייקטים, אלא בני אדם.

מה שמחזיר אותי לשנת 2016- ולסיפורה של הקהילה הגאה בישראל, שהוא גם סיפורי האישי. לפני קצת יותר מעשור, חבריי ואני התחלנו לצאת מהארון. אז לא היה ברור לנו לאן פנינו מועדות, אך היה ברור שככה אי אפשר להמשיך וששהות בארון גובה מאתנו מחירים נפשיים בלתי נסבלים. בינתיים, קרו מספר דברים: ניסיונות של פתרונות מערכתיים כמו טיפולי המרה או נישואי הומואים עם לסביות התבררו ככישלון חרוץ ברמה המערכתית, מספרם של אנשים דתיים שמכירים באופן אישי הומואים ולסביות גדל בצורה משמעותית והתגבשה קהילה דתית גאה. חשוב מזה- התגבשה קהילה דתית סטרייטית התומכת בקהילה הגאה. ראינו מאות מנציגיה במצעד הגאווה האחרון בירושלים- אבל עוד יותר מכך אנו רואים ושומעים ברשתות החברתיות ובקשרים היומיומיים. לא מדובר באנשים שאיבדו את הצפון או את העוגן המוסרי, אלא בבני אדם טובים, ערכיים וישרי דרך שמאמינים מאד בדרכם הערכית ובטוחים כל כך בזהותם, שהם מוכנים לאפשר הופעה חיצונית של זהות שונה משלהם, מבלי חשש להתערער. בנוסף, רבים מהן קצו באלימות המילולית ובבדלנות הרעיונית של הזרם חרד"לי ( ישיבות הקו) , בדלנות שיואב היטיב לתאר בתחקיר שלו במוסף "דיוקן". מדובר כבר במאסה גדולה של אנשים שלא יסכימו לחזור לארון כתוצאה מכנסים מלומדים או מאמרים נרגשים. הדבר היחיד שיחזיר אותנו לארון תהיה אלימות קיצונית ואיומים- ומהיכרותי האישית עם יואב אני סבור שהוא אדם טוב מכדי לייחל לפתרון כזה, שאינו מעשי בכל מקרה.

זה משאיר אותנו במצבנו העכשווי. בסוף דבריו, יואב מתאר את העולם הפטריארכלי הישן ואת העולם הקווירי החדש ואומר נחרצות שאין בכוונתו לחזור לעולם הישן. אני חושב שזה גם בלתי אפשרי. אך העולם החדש שהוא מתאר הוא בלתי אפשרי באותה מידה. ולכן אני וחבריי חותרים לעולם שונה. לעולם של משפחות חזקות ויציבות- גם כי אף משפחה לא צריכה לשאת בתוכה סודות אפלים של ארון, בושה והסתרה. עולם שבו קיים רוב הבטוח בעצמו- ומיעוט הבטוח בעצמו לא פחות. עולם שבו למיעוט שלא בטוח מותר להתלבט ושהרוב לא מפעיל עליו אמצעי לחץ נוספים לעצם הדומיננטיות של הרוב. והחשוב ביותר- עולם שבו אנו לא מנסים למחוק או לטשטש אחד את הזהות של השני. ושמא זהו עוד ביטוי לאיסור לעשות לחברך את אשר שנוא עליך.

Bailey, J. M.(2003). Man Who Would be Queen. Washington DC : Joseph Henry

Press.

Brakfield et. Al. ( 2014). Same-Sex Sexual Attraction Does Not Spread in Adolescent Social Networks. Archives of Sexual Behavior, 43, 335 – 344.

Cass, V.C. (1979) Homosexual identity formation: A theoretical model. Journal of

Homosexuality, 4, 219-235.

Crompton, l. ( 2003 ). Homosexuality and Civilization. Belknap Press.

האהבה הזאת–לט”ו באב

"האהבה הזאת שלנו בונה לנו חדר" ( עברי לידר)

לכבוד ט"ו באב, בואו ונדבר על האהבה …

"אם יתן איש כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו "

ומהי אותה אהבה?

כך כותה הרב אבינר בספרו "ואהבת לרעייתך כמוך"

"אהבה מבוססת בהתחלה על משיכה ויש לזה חשיבות בשלב המוקדם. אך טבעה ועוצמתה של אותה משיכה הולכים ומשתנים ככל שהזמן עובר. האהבה הרומנטית מתחלפת לה בהיכרות אישית ובדאגה הדדית לשלומו וטובתו של האדם האחר. אהבה פירושה להיות אנכי פחות ורגיש יותר לצרכים של האדם השני, להיות פחות ביטוי של התלהבות ויותר ביטוי של קרבה"

נכון שזה יפה ?

אוי רגע…

אני חושב שהתבלבלתי בציטוט, סליחה

זה לא הרב אבינר

זה ד"ר ריצ'ארד איסיי, בספרו "מחויבות והחלמה: גברים הומוסקסואלים והצורך שלהם באהבה רומנטית". איסיי היה פסיכואנאליטיקאי הומוסקסואל ויהודי חילוני, שהיה נשוי לאישה במשך עשור ועבר פסיכואנאליזה ( במשך עשר שנים ) על מנת "להשתחרר" נטייתו. לאחר שנוכח בכישלון מוחלט, סיים את האנאליזה, התגרש מאשתו ובנה זוגיות עם גבר, גורדון הארל, לו מוקדש הספר.

בקיצור, האיש ידע דבר אחד או שניים על האהבה.

אז כמו שאומרים אנשי טיפול- היכן זה פוגש אותנו? איפה אנחנו עם האהבה הזו בט"ו באב ?

זה פוגש אותנו, למשל, ברשימתו של הרב רוזן לכבוד ט"ו באב, בה הוא אומר ש"אינני מאמין כי ניתן לייצר במסגרת חד-מינית תחליף למשפחה בגיל מבוגר.אינני מאמין במחקרים סוציולוגיים (אם יש כאלו?) שמצביעים על יחסי משפחה חד-מיניים הדוקים בגיל מתקדם, ואני משער כי הפירוד היא האופציה הרווחת".

לכן יהיה זה רק הגיוני, להציע את מה שהוא מציע בסוף הרשימה: "נשוב לגיל הצעיר; חשבו על 'ערכי משפחה' כאינטרס קיומי שלכם הדוחה לעתים ערכים או אתגרים אחרים. תנו עיניכם למשפחה"

או במילים יותר פשוטות- עזבו אתכם מאהבה ומרומנטיקה. הרי בכל מקרה תיפרדו והזוגיות שלכם תתפורר. תקימו משפחה עם המין השני – ויהיה מה שיהיה. לפחות לא תישארו לבד לעת זקנה.

בינינו- כמה מאתנו, להט"בים דתיים וגם חילוניים, חושבים את זה לעצמנו? או לפחות כך חשבנו עד שמצאנו זוגיות?

בשביל זה בא המחקר החדש ומראה, שזוגיות גאה מורידה באופן דרמטי את הסיכוי לדיכאון, לחרדה ולאובדנות. שהיא מרפאת את הנפש- כמו שכל אהבה עושה. ולכן- מי שבא ו"סוגר" אותנו בעולם ללא יכולת ליצור זוגיות, בעצם מקבע אותנו במקום של סבל נפשי מתמשך ללא יכולת לרפאו. כולא אותנו במצב הקרוב לפיקוח נפש. והכול- למען ערכי המשפחה.

אולי זה מה שמחבר בין תשעה באב לט"ו באב. כבר כתבתי בעבר, שתשעה באב בעיניי הוא אבל על הפער הגדול בין פנים וחוץ, על מסגרות חיצוניות נוצצות שמבטיחות הרבה, אך בעצם אין להן כל תוכן, על האומרים "היהל ה', היכל ה' המה"- ואין בידם להושיע.

מסגרת של משפחה היא מסגרת טובה רק עם יש לה תוכן. תוכן של אהבה ואחווה ושלום ורעות ואינטימיות בריאה ודאגה לזולת ואמון ונאמנות. ומסגרת בלי תוכן, מסגרת שיש בה שקרים וסודות והסתרות וניכור ועלבון ובגידה – היא מסגרת מרעילה והורסת. ממש לא ברור כמה היא יציבה. אך גם אם היא יציבה, היא מזכירה למדי מסגרת אחרת, שבכל תנאי נשארת יציבה לגמרי. ארון קבורה.

שמא על זה שרו בנות ירושלים ברכמים. "בחור, אל תתן את עיניך ביופי. אל תסתכל על הדבר החיצוני. על ה"מסגרת". על מה ש"אומרים לך שמקובל". תסתכל על התוכן. תסתכל האם אפשר לבנות אהבה ואחווה ושלום ורעות. ואם תזכה- תוכל להקים משפחה שאינה "מסורתית", אבל כזו שתחבר אותך לאהבה אמיתית ותרפא את כאבי הנפש שלך. ושל האדם שני. שיהיה לך בשביל מה לאסוף את עצמך אחרי האבל של תשעה באב- שבו אולי התאבלת, הנוסף לאבל על חורבן הבית, על חורבן בית החלומות שלך, שדמיינת את חופה וקידושין בעיני רוחך והתברר שכל זה אינו עתיד להיות. ולא תבנה את בית חלומותיך שרצית. אבל תבנה בית אחר – המבוסס על קרבה אמיתית. מרחב שבו יש מקום לשני לבבות.

מי יתן בקרוב אצל כולנו- עד ט"ו באב הבא עלינו לטובה.