לאן דוהרת הסוסה השחורה

צוערים

יונתן דה שליט, צוערים. הוצאת כתר, ישראל, 2017, 351 עמ'

מודה ומתוודה- עד לאחרונה ממש, לא הייתי חסיד נלהב של ספרי מתח- ריגול. ולכן גם כשבמוסף "שבת" התפרסמו מדי פעם ביקורות בנושא של אחד יונתן דה שליט, לרוב דפדתי הלאה, ודבר לא צד את תשומת לבי מלבד השם משפחה, המעט לא שגרתי. בהתחלה זה לא השתנה גם ככשמעתי שהמבקר פרסם בעצמו ספר מתח- ריגול. נו שוין, כמו שאומרים. אלא שלפעמים סיפור טוב מגרה יותר מהספר, ובראיון שנערך במוסף התברר ש"יונתן דה שליט" זה שם עט של איש פעיל בקהילת המודיעין הישראלי, שבזמנו הפנוי חוטא לא רק בביקורות, אלא גם החליט לייצר רומן ריגול כחול לבן. הייתי מרותק לראיון ולאחר מכן בלעתי תוך ערב וחצי את ספרו הראשון של דה- שליט, "הבוגד". הספר כתוב היטב והעלה את החשק לספר השני. וגם זה עתה הגיע.

ובכן, "הבוגד" מתאר מצב בו לראש מוסד לשעבר נודע בדרך כלשהי שסוכן רוסי התברג למקום מאד גבוה בצמרת ישראל. איש לא יודע לאן ובכלל איש לא יודע עליו דבר, מלבד הכינוי האופרטיבי "קוברה". נשיא ישראל נותן הוראה לראש מוסד לשעבר להקים כוח מיוחד , מחוץ לגופי הביטחון הקיימים, שמטרתו לאתר את "קוברה". חבורת טיפוסים צבעוניים מתגבשת, מאתרת את קוברה ו…את היתר תקראו בעצמכם.

תחילת העלילה חוזרת על עצמה ב"צוערים". אחת הדמויות ב"בוגד" יערה שטיין, נקראת על ידי ראש ממשלה כדי להקים כוח מיוחד, אף הוא מחוץ לזרועות הביטחון הקיימות. הפעם המטרה היא לא לבצע משימה מיוחדת ספציפית, אלא להיות מעין "זרוע משלים ולא רשמי" לביטחון ישראל. ראש הממשלה ( עמ' 9-10 ) מספר ליערה משל של אפלטון על שני סוסים, שחור ולבן, הגוררים יחד את העגלה. הסוס הלבן – אלו ארגוני הבטחון הרשמיים, שב"כ ומוסד, והסוס השחור- אלו ארגונים "אישיים". ראש הממשלה מזהיר את יערה שטיין שייתכן ויצטרך להתנכר אליה בעת הצורך. ומשם …תצטרכו לקרוא. רק אזכיר שבאמצע נעלמים להם טרוריסטית גרמניה, מצאצאי קבוצת "באדר מיינהוף", טרוריסט שיושב בכלא בריטי ומטיף מוסלמי קיצוני במסגד בלונדון.

על מה הספר ? אני מנסה לדמיין בעיני רוחי את …איש המודיעין הישראלי הוותיק שכותב. הוא איש ממסד וכל חייו כפוף לכללים ולנהלים. כנראה שהוא למד להבטיח את ביטחון ישראל תוך היצמדות אליהם בצורה לא רעה בכלל- עובדה שאנו עדיין פה. ועם זאת, אולי על משכבו בלילות, כששנתו נודדת …הוא מדמיין עולם אחר. עולם שבו ניתן לרדוף את אויבי ישראל ולהשיגם בכל מקום שהם. שבו ניתן לספק גם את יצר הנקמה הפרטי ( וקשה שלא להיזכר בסרט "ללכת על המים ", בו סוכן מוסד קשוח המגולם ע"י ליאור אשכנזי, מקבל משימה לחסל נאצי קשיש, שמתברר על הדרך כסבא של גיי פציפיסט גרמני חביב ). זאת כנראה דילמה שמעסיקה אנשי ביטחון. מהמעט שקראתי על תולדות המוסד ( אמרתי כבר, לא מחובבי הז'אנר ) למדתי שאיסר הראל, ראש המוסד המיתולוגי, לא היה נלהב במיוחד לחפש אחרי אייכמן ושהמידע על מקום הימצאו של הנאצי הבכיר הגיע לידיו דרך מקרה. אז מה, אם יש אי שם בעולם נאצים קשישים או מחבלים שזוממים לבצע פיגועים באירופה ? חסר לנו בארץ מטלות ביטחון שוטפות ?

חלה גם התקדמות בעלילה מהספר הראשון לשני. אם בפעם הראשונה היה צורך חיצוני להקים כוח מיוחד עקב בעיה מיוחדת ( מרגל שהתברג לעמדה מאד בכירה, אך לא ידועה ), כעת אין בכך צורך. שלושת החיסולים שמבצע הכוח של יערה שטיין אינם קשורים ישירות לביטחון ישראל. על הספר הראשון פורסם בזמנו שהוא עבר כל מיני וועדות כדי לאשר את פרסומו, למען ווידוא ש"סודות המדינה לא ייחשפו". אני כמעט מסוגל לדמיין את הספר החדש נפסל לפרסום ע"י הבג"ץ, עקב העובדה שראש ממשלת ישראל חורג מסמכויותיו ( ראש ממשלה דמיוני, אז מה …)

כאמור, הספר הנוכחי שונה מקודמו. דה שליט ( שם בדוי ) התפתח כסופר מאז החיבור הראשון. אם מה שמחזיק את הקורא ( אותי ) ער עד השעות הקטנות של הלילה זו הסקרנות לדעת מי זה "קוברה" ומה יקרה אתו, הרי שבספר הנוכחי, דמויות המחוסלים די מינוריות ( לטעמי, מינוריות מדי). ציפיתי לאיזה מונולוג מרקסיסטי של חברת "באדר מיינהוף", או לפחות לדרשה אנטישמית חוצבת להבות במסגד בלונדון ( יוטיוב מלא בדרשות כאלה, מתורגמות לאנגלית ). כעת היחסים בין הגיבורים מתפתחים. אנשי היחידה הסודית של יערה שטיין הן דמויות, כל אחת בפני עצמה, ונרקמות ביניהם קשרים שונים ומגוונים, כולל תחילתו של רומן לסבי בין שתי נשים נשואות. לא, אין סצנות סקס סוערות ואף אחת לא יוצאת מהארון. האוייבים המחוסלים נשארים סכימטיים , אבל לפחות "בחורנו ובחורותינו המצויינות" מקבלים קווי עומק. אגב, מעניין לציין שגם ראש המוסד הדמיונית בספר היא אישה. הייתכן שתוכן נוסף בדמיונו של איש המודיעין הוותיק הוא שהארגון המאד גברי שלו לובש פנים נשיות יותר ?

אודה שהחלק שנגיע לליבי יותר מכל דבר אחר בספר היה דווקא קו העלילה המקביל, של אמן ישראלי המתגורר בחו"ל , ומשמש במקביל כאיש המספק מידע מודיעיני חשוב בתקופה של טרום הקמת מדינה ואחריה. היצירתיות והפעילות, כלי החרט והמיקרופילם , שלובים יחדיו. דה שליט הצליח להתחבר כאן למשהו שקצת נשכח מאתנו, לתחושתי- שאת המדינה הזו הקימו אנשים עם כישרון מופלא, שהיו יכולים לנצל אותו כדי להצטיין בהרבה תחומים אחרים ולהגיע לפסגות- אך העצמאות של עמם הייתה עבורם בקדימות גבוהה יותר. הם היו אנשי רוח ברמה הגבוהה ביותר- ועם זאת, היו עסוקים בשמירה על ביטחון המדינה. אולי אני כותב דברים בנאליים ומובנים מאליהם- אבל בעידן שבו בוז לכל דבר ממלכתי הוא מסימני ההיכר של אינטלקטואל, כדאי אולי לחזור שוב גם על הדברים הבנאליים.

ולסיום…גם כשסיימתי לקרוא את הספר ולהרהר בו, איני יודע אם אני אוהב את הגיבורה הראשית, את יערה שטיין. לא ברור לי לאן הסוסה השחורה הזו דוהרת. אני מנסה לדמיין את ההמשך שלה. אולי זה יהיה סיום טראגי ובאחת הפעולות שלה היא מוצאת את מותה ? אולי זה יקרה אפילו ע"י סוכן מוסד, כאשר משהו בפעילות שלה יגרום נזק עקיף לביטחון ישראל ? ואולי להיפך, יום אחד היא מתאהבת, מתחתנת, ושוקעת בחיי המשפחה והיצירות שלה. ראש הממשלה מביא לה מזכרת צנועה, ראש המוסד היוצאת לוחצת לה לחיצת יד קרירה- מנומסת- ויערה שטיין יוצאת לחיי שגרה בורגניים. אבל אז…מה יהיה עם הסוס השחור שדוהר בלב של כל אחד מאתנו, מעל המגבלות והנהלים ? האם חייבים להוציא אותו להורג? האם חייבים לביית אותו? האם יש דרך אחרת לשמר את הפראות שלו ובו זמנית לרסן אותה? בסוף הספר, המחבר מבטיח שמסעה של יערה שטיין לא תם.

יש למה לצפות

אם תרצו, אין זו מלחמת תרבויות

המשך הדיון עם יואב שורק

תוצאת תמונה עבור יואב שורק

לאחרונה אתר newsru פרסם ראיון נרחב עם יואב שורק שדן בנושא ההומו לסבי, בו יואב פורש בהרחבה את תפיסתו השמרנית בעניין. יואב ואני מיודדים מזה תקופה ארוכה, ולמעשה, בזכותו התחלתי לכתוב במוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון", לפני למעלה מעשור, כשיואב שימש כעורך המוסף. מאז ועד היום אנו מתווכחים ולא מסכימים, כאשר יואב מקפיד לפרסם את דעתי, שהוא חולק עליה, במוסף שבת ולאחרונה גם בכתב העת "השילוח"- כתב עת ישראלי שמרני חדש בעריכתו. כמובן, יואב מודע לכך שהדיון בנושא אינו תיאורטי מבחינתי, אלא מוזן מעובדת היותי הומוסקסואל גלוי, יהודי שומר מצוות ואדם עם תפיסת עולם שמרנית- ימנית בעיקרה. התפלמסתי אתו בעברית בהרבה הזדמנויות, והפעם הייתי רוצה להציג את עיקרי הדברים מול קוראים דוברי הרוסית. אך לפני כן- מעט דברי רקע, שהיו עלולים לחמוק מהקוראים הרוסים, וחיוניים, לדעתי, להבנת הנושא.

לפני שנה בערך, נפל דבר בישראל. כבר הרבה זמן החברה הישראלית מודעת לכך שקיימים הומואים ולסביות דתיים, שאף מעוניינים להישאר כאלה. הייתי אחד הגייז הדתיים הראשונים בארץ שיצאו מהארון ומאז פעיל כותב ומרצה בנושא. אך בשנה שעברה, קרתה מעין "קפיצה קוואנטית" בעניין- התגבשה קהילה דתית גאה, כלומר הדתיים ההומו לסביים יצאו מהארון לא כבודדים, אלא כקבוצה שמעוניינת לשמר את אורח החיים הדתי בתוך הקהילה הדתית הקיימת. ולא פחות חשוב מכך- "יצאה מהארון" קהילה דתית תומכת, כלומר קבוצה של בני משפחה, חברים, מחנכים ורבנים ליבראליים בציונות הדתית שנחושים לתמוך בהומואים ולסביות דתיים ולהזדהות אתנו. רבים מהקבוצה הזו צעדו במצעד הגאווה בירושלים בשנה שעברה וגם השנה. מדובר בתהליך שהבשיל במשך זמן רב- אך בשנה שעברה קרה אירוע ש"דחף" וזירז אותו. האירוע הזה היה- "נאום הסוטים" המפורסם של הרב יגאל לוינשטיין. הרב לוינשטיין, ראש המכינה הקדם צבאית ביישוב עלי, דיבר בפני קבוצה גדולה של רבנים על התהליכים השליליים, לדעתו, הקורים בצבא. ותוך כדי כך, השתמש במילה "סוטים" כלפי הומואים ולסביות המשרתים בצבא. למעשה, הוא חזר על הביטוי הזה שש פעמים במשך שלוש דקות. זה היה גס ובוטה כמו שזה נשמע. והדבר היה לסוג של "זרז" עבור דתיים גאים וגם עבור תומכיהם- שכעת, כבר לא ניתן לשתוק יותר. הדבר גרר גינויים לאורך כל הקשת של הציונות הדתית מהשמאל עד המרכז ( כולל את יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט) ובעיקר הוציא את הדתיים הגאים ואת תומכיהם מהארון.

לדעתי, זה גם מה שעורר את יואב להתבטא בנושא- אם כי הוא בהחלט כבר כתב דברים ברוח דומה בעבר. תמצית דבריו היא- הרב לוינשטיין הוא אכן הומופוב חשוך ושפתו אינה שפת התורה ( ויש לציין, שיואב הקפיד בעבר ובהווה, לגנות בחריפות שפה הומופובית מצדם של הרבנים ואנשי ציבור). אך אני- אומר יואב- לא הומופוב, אלא שמרן. אני לא אומר- אני סטרייט נורמלי וטוב- ואתה ההומו הסוטה הרע. אלא שלך יש את אותו היצר הרע כמו שיש לי. ועליך להתגבר עליו, כמו שאני מתגבר על היצרים שלי. אתה נורמלי. מה שאתה עושה עם עצמך, זה לא נורמלי- במקום להתמודד עם היצרים שלך, אתה יוצא מהארון. אבל אתה לא אשם- אתה עושה זאת בגלל שהמתירנות המערבית הפוסט מודרנית שטפה לך את המוח. טוב, וגם בגלל ששמרנים ודתיים לא נחמדים שלא מבינים עניין קראו לך סוטה וגם הטיחו בך עוד כינויים מעליבים. אז אל תקשיב להם- תקשיב לנו, השמרנים הטובים. אל תצא מהארון, פשוט תעבוד על עצמך. והכול יהיה בסדר. קצת תרסן את עצמך, מה יש? אם כן, יש לנו תמונה נחמדה. הומופובים גסים מן הצד האחד, ליברלים פרועים מהצד השני- יואב שורק בדיוק באמצע. שמרן מעמיק ומכובד.

כאמור, אני מעריך את יואב ככותב וכבן אדם ואף מיודד אתו. אני אוהב את כתיבתו לרוב גם כשאינני מסכים אתה ( וזה הדדי ). מעולם לא בטחתי בו את ביטוי הגנאי "הומופוב". יחד עם זאת, אני סבור שכל הניתוח שלו שגוי, שהוא מוביל למסקנות שגויות, להערכת מציאות שגויה וגם להתמודדות שגויה. להלן ההסבר

היחס של יואב לזהות ההומוסקסואלית מזכיר מעט הצלה ישנה. מרצה לכימיה אומר לסטודנטים: "הוי ידוע לכם שיסוד החמצן, בו תלויים החיים של כולנו, התגלה רק במאה ה- 17". באמת, פרופסור?- מתפעל אחד הסטודנטים- ומה נשמו לפני זה ? הומוסקסואליות כתפיסת זהות היא אכן יצירה חדשה, ממאה 19. מהעובדה הזו יואב לומד, שכאילו לפני כן היא לא הייתה קיימת. וזו כמובן טעות. לא ידעו לתאר אותה כתופעה- אך בווודאי שהיא הייתה קיימת, במובן הבא. בכל תרבות המוכרת לנו, היו מאז ומעולם אנשים שידעו על עצמם שהם נמשכים מבחינה אינטימית אך ורק לבני אותו מין וכלל לא לבני המין השני. בהרבה תרבויות אנשים אלו ידעו להכיר אנשים אחרים דומים, להתחבר אליהם ולגבש תת תרבויות. חלקם מעולם לא נישאו למין השני. אחרים נישאו בלית ברירה, אך המשיכו לנהל חיים הומוסקסואליים פעילים- ויהודים חרדים הומוסקסואלים, למשל, נוהגים כך עד היום. אך ברור שההומוסקסואליות שלהם היא חלק בלתי נפרד מזהותם. כפי שכותב חוקר חשוב של הומוסקסואליות סיימון ליווי בסיום ספרו Queer Science- מה שהביולוגיה אומרת הוא: אם אתה מאמין בכך שיש לך סיבה פילוסופית, מוסרית או רגשית לדרג את ההומוסקסואליות מתחת להטרוסקסואליות על פני איזו סקאלה, שיבושם לך. אך אל נא תנסה לשטות בעצמך ולומר שניתן להפריד בין אישיותו של האדם ההומוסקסואלי לבין ההומוסקסואליות שלו, שניתן לבודד ולנעול אותה באיזו פינה בתודעה או להוציא אותה החוצה על ידי מאמץ רפואי, חוקי או דתי. הביולוגיה מאשרת את מה שאנשים הומוסקסואלים ממילא יודעים על עצמם: שההומוסקסואליות שלהם היא חלק מובנה וקובע של אישיותם ושהפגיעה בה אינה פגיעה רק בהתנהגויות שלהם, בזכויותיהם או בגאוותם, אלא בעצם זהותם".

– אז למה התופעה הזו, שתמיד התקיימה, הופיעה באור הזרקורים דווקא בתקופה המודרנית? התשובה היא פשוטה- כי רק בתקופה המודרנית היה חשוב להתחתן מתוך אהבה ומשיכה הדדית ולדאוג לתפקוד אינטימי תקין תוך כדי הנישואין. ואז התברר, שחלק מהאנשים אינם כשירים לקיום במסגרת של יחסים הטרוסקסואליים. ושטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים שונים אינם עוזרים להם. ושכל הלחץ מצד החוק והמוסר והחברה והדת והנימוסין והתרבות – אינו משנה משהו בסיסי מאד בזהותם. וכך התחילה התנועה ההומו לסבית. היא לא התחילה מהטענה ש"כולנו על הרצף", כפי שחלק מהאנשים חושבים היום. היא התחילה מהטענה שקיים מיעוט, ששונה מבחינת העולם הרגשי שלו מהרוב, אך הצרכים הרגשיים שלו זהים לאלו של הרוב- צורך בהכרה, בזוגיות אינטימית ובהורות . והמאבק הצליח ככל שיותר אנשים הכירו בני אדם הומו לסביים בסביבתם הדתית והחברתית. וזה ממשיך לקרות- מאז מרד סטונוול ב- 1968 ועד מדינת ישראל 2017.

– על הדרך, כדאי להתייחס לעוד טיעון שגוי של יואב, שכאילו החברה המודרנית מוכנה להכיר בכל התנהגות מינית ובתנאי שהיא בהסכמה ואינה פוגעת בזולת. זהו טיעון שגוי מבחינה עובדתית. רק לאחרונה, סגן האלוף אופק בוכריס הורשע והורד בדרגה בגלל עבירה ששמה "בעילה אסורה בהסכמה". יש פה פעילות מינית בהסכמה בין הצדדים, שאינה רק לא מוסרית, אלא אפילו אסורה בחוק. כנ"ל לגבי החוק החדש- חוק להפללת לקוחות הזנות. ודוגמה נוספת- בתור איש טיפול המתמחה בתחום ההתמכרויות, אני עובד גם עם מכורים למין. רובם המוחלט אינם עסוקים בכל פעילות מינית לא חוקית, אך פעילות זו גורמת להם למצוקה וסבל והורסת את חייהם. כך שהטענה שבשנת 2017 נפרצה כל גדר ולא קיים מוסר מיני היא חסרת שחר.

– למעשה, גם הכוונה של יואב לייצר אמירה כביכול סובלנית, אינה מחזיקה מים. כי יואב מנסה לטעון ש"מי שחש משיכה הומוסקסואלית אינו סוטה, כי רובנו, או רבים מאתנו , מרגישים כך". כי אם רוב האנשים הם "על הרצף", אזי מישהו שנמצא בקצה הרצף ונמשך לבני מינו בלבד, הוא בהכרח סוטה. יצאנו מאמירה שיפוטית וחזרנו אליה.

– לאור כל מה שאמרנו, יואב גם נאלץ לבצע תרגילים מחשבתיים לא פשוטים כדי ליישב את הסתירות. רוב האנשים נמשכים גם לבני מינם ולכן זו לא סטייה, חלקם משום מה לא מצליחים בחיים אינטימיים עם בני המין השני- אבל זה רק כי יש להם איזו בעיה משונה בתפקוד מיני, שאינה קשורה לזהותם. ואמנם עם בני מינם אין להם כל בעיה בתפקוד מיני- אבל כבר אמרנו שזה טבעי להימשך לאותו מין. אם זה נשמע מגוחך ומופרך- זה אכן ככה

– מה אם כן גורם ליואב שורק, אדם אינטליגנטי ומעמיק לכל הדעות, לגבב על גבו מבנה כזה של טיעונים מופרכים ? על זה אין לי תשובה ברורה לגמרי. אבל לדעתי, ההתפתחות שתיארתי בתחילת דבריי מדאיגה אותו. מצד אחד, הוא רואה רבנים שמשתמשים בשפה הומופובית בוטה ובאמת לא רוצה להיות כמוהם. ומסיבה טובה- הוא אכן לא כמוהם. מאידך, גם בעמדת קבלה אינו רוצה להיות, כי זה לא מתיישב לו עם הבנתו את התורה והבנתו של מוסד המשפחה. לכן הוא מעדיף לייצר מבנה של טיעונים בעלי הגיון פנימי, שקורסים ברגע שהם פוגשים את המציאות. את המציאות בה גם בציבור הימני- שמרני, אליו משתייך יואב, אנשים יוצאים מהארון. אנחנו לא מאמצים את הזהות ההומו לסבית כי "החברה המערבית המתירנית שטפה לנו את המוח". אנו מאמצים אותה כי זו אכן זהותנו האותנטית ואין לנו דרך אחרת לחיות בשפיות בעולם הזה. וכיוון שעולמם של נישואי שידוך כפויים חלף ועולם של מגעים מזדמנים במקומות ציבוריים דוחה ובלתי נסבל, אנו מעגנים את היחסים שלנו במוסדות המוכרים. של נישואין, משפחה והורות. כפי ניסחה זאת חוקרת משפחה חשובה, שאינה שמרנית או רדיקלית, סטפני קונץ, "בעיניי, הניסיון לבלום את המאבק ההומו לסבי למען שוויון או את ההכרה בנישואין הגאים, משול לניסיון נואש לנעול את האורווה שהסוסים כבר מזמן ברחו ממנה". היא כתבה זאת לפני ההכרה בנישואין גאים ב- 2015 בארה"ב.

– ולמה חשוב לי לכתוב את כל זה ולחזור שוב ושוב על הדברים שכבר כתבתי בעבר? ברור לי, שחלק מהקוראים כבר מסכימים אתי מראש ואין צורך לשכנע אותם. ברור לי שקוראים אחרים מתנגדים מראש לכל דבר שאני אומר ודבר לא ישכנע אותם. אבל יש גם קבוצה שלישית ( וייתכן מאד שיואב נמנה אתה ). זו קבוצה של אנשים טובים שבאמת חשוב להם שלא לפגוע ולא לדכא את האנשים הקרובים אליהם. ובני אדם בכלל. אך הם מודאגים מהשינוי החברתי המואץ המתרחש לנגד עיניהם. הערכים של פתיחות וקבלה חשובים להם- אך גם ערכים של נאמנות ומשפחה. והם פוחדים שאימוץ של הערכים הראשונים פירושו בהכרח להשליך את סט הערכים השני. אני מאד מאמין בדיאלוג עם הקבוצה הזו, גם אם לא אשכנע אותם עד הסוף. חשוב לי להבהיר להם שאני וחבריי בקהילה הדתית הגאה ובקהילה הגאה בכלל איננו רוצים לפרק ולרסק את עולם הערכים שלהם, אלא מעט להגמיש אותו , כדי שנוכל להכיל אותו גם על חיינו. אנחנו לא רוצים לקעקע את הבניין, אלא לבנות תוספת. אנחנו מעוניינים לקחת חלק בדיון החברתי שיעזור לכולנו לחזק את המשפחות ואת הפרטים לעולם שבו כולנו נגדל בסביבה בריאה יותר, משוחררת מפחדים ו"ארונות" למיניהם. בעולם שבו במקום לספר לזולת שכולנו בסירה אחת, מאפשרים לו לשוט בסירה משלו, וליהנות מהנופים של אותו נהר. חשוב לי להגיד ליואב שורק ולכל חבריי הדתיים והשמרנים: "אין סוטים. אין הומופובים. אין מלחמת תרבויות. יש שיח, אמפתיה והבנה". אני מקווה שהרשימה הזו תתרום את חלקה לשיח המתמשך.

המאמר ברוסית

על ג’וקים ובני אדם

הומופוביה ותעמולה ב”עולם קטן”

 

תוצאת תמונה עבור ‪kafka metamorphosis‬‏

איור של פרנץ קפקא בדמות הגיבור , גרגור סמסה

גרגור סמסה, גיבור סיפורו של פרנץ קפקא "מטמורפוזות", מגלה בוקר אחד, שהוא הפך לג'וק ענק. הוא שוכב במיטתו ללא יכולת לזוז, ובסופו של דבר מת, תוך כדי התנכרות נוראית מצד משפחתו. הסיפור הזה הפך לקלאסי, בין היתר, בגלל כוח מעין- נבואי שהיה לקפקא. כי מספר שנים לא רב לאחר פרסומו, התחילו לצייר את בני עמו של קפקא כג'וקים. אמרו עליהם שהם מפיצים מחלות. ומשם הדרך הייתה קצרה לטיפול הדברה. בגזים.

וגם אני התעוררתי בשבת בבוקר , שבת פרשת "עקב" שנת תשע"ז וגיליתי שמתחילים להפוך אותי לג'וק. כן. עלון "עולם קטן" פרסם מאמר מערכת בנושא היחס ללהט"ב, שבו בתמונה המרכזית רואים מקק על הצלחת. הכותרת בעלון הייתה "היום שבו האנושות תתחיל לאכול ג'וקים" והכותרת באתר הייתה "אימא, מקק!". המסר הוא פשוט- אם האנושות מאבדת את הסלידה שלה מהומוסקסואליות, היא תאבד את כל חושי הסלידה הטבעיים שלה. כי אם הלהט"בים שטפו לנו את המוח עד כדי כך שהתחלנו לראות בהם אנשים נורמליים, אין סיבה שממחר לא נאכל מקקים לתיאבון. והדרך לפתור את זה היא- כמובן, לאשר שהומוסקסואליות היא דבר מגעיל. בדיוק כמו המקקים. ובשלב הבא, אולי, להגיד שהם מפיצים מחלות. כן, גם המקקים. ובשלב שאחרי זה…להציע טיפולי הדברה. סליחה, המרה.

"עולם קטן" עבר מספר גלגולים ביחס שלו לנושא ההומולסבי. בהתחלה, כמו רוב עלוני המגזר, הוא הדיר את רגליו מכל דיון בנושא, מטוב עד רע. הייתה תקופה שהיה ניתן למצוא בו דעות בעד ונגד- הרבה יותר נגד מאשר בעד. ובשנים האחרונות התחיל השלב השלישי- "עולם קטן" התגייס ככוח חלוץ לבלימת הקבלה של הדתיים ההומולסביים בקהילה הדתית. וככל שהשינוי החברתי בקהילה הדתית ברור לעין- כך הרטוריקה נעשית בזויה ומתלהמת יותר. רציתי לכנות את הרשימה על המקקים "עליית מדרגה" – אבל בהקשר הזה נכון יותר יהיה לומר- "הידרדרות נוספת". דבר כזה אפילו קפקא היה מתקשה לדמיין.

לפני שאתייחס לרעיון הכללי של הרשימה, אומר בקצרה מספר מילים את הטענות העובדתיות. ניכר בבירור שהכותב(ים) לא קראו אף אחד מהמחקרים שהם מצטטים. בדיוק כפי שהם לא צפו בסרט הרוסי המוזכר : "מזון בוחר לעצמו קורבן". כי אם הם היו צופים בו, הם היו מגלים, למבוכתם הרבה, שהתרגיל השיווקי שבוצע ברוסיה עודד אנשים לאכול לא את המקקים ( הבלתי אכילים) אלא את החגבים ( ארבה) האהובים על בני העדה התימנית. התברר שאנחנו לא אוכלים את הג'וקים המסוימים האלו לא כי "זה מגעיל", אלא כי לרובנו אבדה המסורת. האפשרות האחרת היא להניח שמשכב זכר מותר רק לתימנים, אבל איכשהו נראה לי שב"עולם קטן" לא התכוונו לזה.

לגבי הטענות ה"מחקריות" ברשימה

  1. פרופ' אבשלום אליצור, בניגוד למוזכר במאמר, מעולם לא ערך מחקרים עצמאיים על נטייה מינית, אלאל סקר את המחקרים הקיימים, מהם ניסה לבקר כמה תפיסות מקובלות. בשנת 2004 פגשתי בו באקראי באוניברסיטת בר אילן והוא ניאות להזמין אותי לקורס שלו ( אפילו מספר פעמים) כדי שאציג את תפיסותיי, החלוקות על תפיסותיו. לאחר מכן הוא עודד אותי לגבש אתן למאמר אקדמי ואף סייע לי בפרסום שלו. כל מי שמעוניין יכול לצפות במצגת שלו ולקרוא את המאמר שלי ולהחליט, ממה הוא משתכנע
  2. פרופ' שמואל טיאנו, מחבר הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" הוא אכן פסיכיאטר ישראלי בכיר אחד ויחיד שהחזיק, לפחות עד לאחרונה, בדעות ותפיסות הומופוביות של ממש. אך גם בספרו, הוא לא הציג כל מחקר, שלו או של אחרים, התומך ביעילות של טיפולים לשינוי נטייה מינית או בטענה ש"נטייה מינית היא בחירה". אולי בהזדמנות זו כדאי להזכיר למערכת של "עולם קטן" שבעולם הגדול של המחקר אין "דעת תורה" ושגם פרופסור גדול וחשוב חייב להביא ראיה לדבריו
  3. לגבי פרופ' רוברט ספיצר, "עולם קטן" הרחיקו לכת עד כדי שקר גלוי ובוטה. ראשית, במחקר שלו שהוא פרסם ב- 2003 הוא מעולם לא ראיין את בנות הזוג של הנחקרים ( כבר אמרנו, שב"עולם קטן" לא קוראים את המחקר המקורי?…אבל חברים, לפחות תשאלו את מי שכן קרא !). שנית, עוד ב- 2003 ספיצר אמר בבירור שמדובר במדגם יוצא דופן של אנשים דתיים מאד ושהוא משוכנע שרוב ההומוסקסואלים לא יוכלו לשנות את נטייתם המינית בטיפול, גם עם התמדה עצומה. למעשה, הוא גם אמר שהוא נוטה להאמין למושאי המחקר שלו, כיוון שהם הציגו תוצאות מאד לא מרשימות ושלדעתו אם הם היו רוצים לשקר, הוא היו מנסים להרשים אותו יותר ( טענת "מיגו" קלאסית ). שנים רבות לאחר פרסום המחקר, כשכולם כבר שכחו ממנו, ספיצר בחר לחזור בו ולהתנצל עליו. זאת, בין היתר, בעקבות הפגישה עם עיתונאי גבריאל ארנה, שעבר טיפולי המרה אצל "הכהן הגדול" של הטיפול הרפראטיבי, ג'וזף ניקולוסי. ניקולוסי אמר להוריו של ארנה: "הבן שלכם לא יהיה גיי בוודאות". עשור מאוחר יותר, אחרי הרבה סבל, הרבה אשפוזים וניסיון אובדני אח, ארנה נישא לבן זוגו. ניקולוסי לא הוזמן לחתונה. לספיצר היה חשוב להבהיר ולהסתייג מכל הטיפולים מהסוג הזה וזה מה שהוא עשה.
  4. על חוסר היעילות והאתיקה של כל טיפולי ההמרה נכתבו ספרים ומאמרים לרוב. אזכיר כאן רק אחד. מרטין סליגמן, אחד הפסיכולוגים החשובים במאה ה- 20 (וגם היום) , נשיא איגוד הפסיכולוגים של ארה"ב בעברו, פרסם בשנת 1993 ספר שכותרתו "מה ניתן לשנות ומה לא " ( What You Can Change And What You Can’t”). בספר הוא בוחן תכונות שונות של הטבע האנושי ובודק, כמה הן ניתנות לשינוי, לפי מיטב הידע המחקרי העדכני. מדובר בשנת 1993- כשהמחקרים הראשונים בלב על גנטיקה ונוירולוגיה של נטייה מינית החלו לצוץ. והם הספיקו לסליגמן- פסיכולוג חוקר מהטובים בעולם- כי להבין ולקבוע בצורה ברורה, שלנטייה המינית האנושית יש ככל הנראה בסיס גנטי ונוירולוגי ושרוב הטיפולים שמכוונים לשינוי משנים את ההתנהגות כלפי חוץ, אך לא את הנטייה עצמה. בניגוד למערכת של עולם קטן, אני מעריך את החוקרים את סמך איכות המחקרים שלהם ולא על סמך נטייתם המינית, אבל אולי כדאי לציין בדרך אגב שמרטין סליגמן אינו פעיל להט"ב, אלא סטרייט יהודי , נשוי ואב לשבעה ילדים.

נחזור למאמר עצמו. מהו המסר הכללי? שקבוצת אנשים רעים ומופקרים בתקשורת ובאקדמיה השתלטה על השיח הציבורי, עושה טרור לכל מי שחושב אחרת ומקמת כך את המזימות הרעות שלה, ועוד מעט יכריחו את כולנו לאכול מנת מקקים בבופה של חתונות גאות ( שימו לב, בדרך כלל הסיפורים על קבוצות זדוניות הזוממות לשלוט על העולם מאחורי הקלעים, הולכים מצוין עם סיפורי ההפחדות על הג'וקים). אחרת, שואלים ב"עולם קטן", איך זה שהחברה, כולל אפילו כמה רבנים, משנים כל כך את דעתם בנושא? כדי להבין את התשובה האמתית לשאלה הזו- ולא את התשובה שמנסים לשווק לנו ב"עולם קטן" ניתן לפנות למבוא לפסיכולוגיה חברתית שלומדים בשנה א' באוניברסיטה- או במגמת פסיכולוגיה בתיכון. תגיעו לפרק "שינוי עמדות". ותקראו, שבני אדם משנים עמדות במקרה שהן מתנגשות עם עמדות שיותר חשובות להם. או בתרגום לשפה אנושית- אם אח שלי, חבר טוב שלי או בן שלי אומרים לי משהו אחד ובמאמר מערכת של "עולם קטן" כתוב משהו אחר…אז אני הולך להאמין לאדם שחשוב לי יותר.

זה התהליך שאותו עובר הציבור הדתי והקהילה הדתית הגאה. אנחנו יוצאים מהארון ובני המשפחה שלנו, חברים שלנו, עמיתים שלנו, שכנים שלנו, מורים ורבנים שלנו- לומדים להכיר אותנו ללא תיווך של הרבנים או כותבי העלונים. הם רואים בנו בני אדם שלמים ולא "סוטים" , "דוחים" או "מקקים". לאחרונה זכיתי להיות באירוע מכונן של הקהילה הדתית הגאה- חתונה של שני חברים צעירים ויקרים. כשעמדתי לים חופתם, הלב שלי התרחב ועלה על גדותיו לא רק מהעוצמה והטוהר של אהבתם, אלא גם מכך שסביבם עמדה חומה בצורה של החברים מהקהילה הדתית הגאה ואת כולם יחד עטפה באהבה המעטפת של הקהילה הדתית התומכת. רבים מהם צעדו אתנו, מאוחר יותר, במצעד הגאווה בירושלים. ואחת מהן, אימא דתית גאה לבן דתי גאה, אף נשאה דברים בעצרת שלאחר המצעד וחתמה אותם בקריאה: "בקיצור, תעשו לנו נכדים".

הקשבתי לדבריה וחשבתי…שזה באמת כבר לא כל כך משנה מה רב כזה או עלון אחר יכתבו. עדיין, חשוב להתפלמס ולחשוף מניפולציות ושקרים. אבל בשורה התחתונה- אנו הולכים ויוצאים, בטיפות שהפכו לנחיל שהפך לנהר- לאור היום וצועדים בדרך, מוקפים באהבה ותמיכה. ומתנגדנו…נראים יותר ויותר כמו…הייצורים הקטנים האלו, שמתחבאים בחריצים של הבלטות ומפחדים לצאת לאור…איך קוראים להם? שכחתי. אני רק רוצה להגיד שאני לא מחבב אותם, אבל לא צריך לפחד מהם. ובטח שלא להדביר.

אי המטמון הגורלי

תוצאת תמונה עבור אשת הפיראט היהודי

אילן שיינפלד, אשת הפיראט היהודי, הוצאת זמורה-ביתן, 2017, 494 עמ'

בספרו על תפיסת הגוף היהודית, אנתרופולוג יהודי מלווין קונר נזכר בחדווה בתקופת ילדותו, בה התוודע, בתור ילד יהודי בארה"ב, על קיומם על גנגסטרים יהודים. באותה תקופה הדבר מילא את ליבו בסוג של גאווה, על כך שהנה יש "יהודים קשוחים" שיכולים "לתת פייט" לגויים.

מן הסתם, הרגשה דומה מתעוררת גם ב- 2017, כשאומרים את צירוף המילים "פיראט יהודי". נכון שאנחנו כבר אחרי כמה עשורים טובים של ממלכתיות יהודית עוצמתית ויהודים נחושים וקשוחים יש כאן בשפע…ובכל זאת, יש משהו בסיפור על הפיראט היהודי שימשוך את הלב.

בספרו החדש, הולך המשורר והסופר אילן שיינפלד במסלול הדומה לספריו הקודמים "מעשה בטבעת" ו"כשמתים חזרו", שאחד מהם עסק בתעשיית הזנות היהודית בדרום אמריקה, והשני בודה דמות של משיח הגורם לתחיית המתים. לשיינפלד רומן עתיק עם העיירה היהודית ( "שדלץ") וגם עם המאמצים של הדמויות שלו לצאת מהאווירה האנמית של תחום המושב ולפרוץ אל העולם הגדול, המלא תשוקות, יצרים ונקמות. וגם מסתורין, גורל ומיסטיקה. הדבר משקף משהו מאישיותו של אילן שיינפלד בעצמו- מצד אחד, הומוסקסואל גלוי, אינטלקטואל ואיש שמאל, תל אביבי ( עד לאחרונה )- ומאידך, אדם הנטוע עמוק מאד במסורת היהודית, "חי" אותה מאד וגם מחובר למיסטיקה של קלפי טארוט.

גם תחילתו של הספר הנוכחי הוא במעין התגלות מיסטית, עליה שיינפלד מספר באחרית דבר. יום אחד הוא חלם על אישה לבושה בסחבות עם שיניים חסרות בפה, כאשר ביקיצתו היה לו ברור, משום מה, שמדובר בפיראטית יהודיה. שיינפלד ניגש לתחקיר היסטורי מפורט וגילה שאכן לא ראה בחלומו רק מהגיגי ליבו, אלא שפיראטים יהודים היו גם נבראו בהיסטוריה. הוא הגיע לספרו של אדוארד קריצלר "שודדי הים היהודים מן הקאריביים" ( שצפוי אף הוא להתפרסם בעברית השנה, בהוצאת זמורה ביתן) ומשם לחיבורים נוספים בנושא. דמות שצדה את עינו הייתה דמותו של שמואל פלאח, צאצא של מגורשי ספרד, שהפך, יחד עם אחיו יוסף, לשודד ים יהודי, בנוסף להיותו רב בישראל, ועסק במשך תקופה ארוכה בחייו הן בשוד ים והן בתככנות דיפלומטית בין שליטי העולם השונים- סולטן מרוקו, מלך ספרד, שליטים אנגלים ופורטוגליים. הוא משוטט ברחבי העולם, מתווך בין המלכים ומרגל פעם לטובת האחד ופעם לטובת השני- כאשר שתי מטרות לנגד עיניו: נקמה ממלכות ספרד על שהגלתה את אבות אבותיו, ומציאת האוצר של כריסטופור קולומבוס, הוא קריסטובל קולון ( יהודי מומר, על פי שיינפלד, אך גם לפי כמה השערות היסטוריות). במאמר מוסגר, העלילה של חיפוש המטמון מציבה אתגר קשה מול סופר, כי צריך לחשוב טוב מה הגיבור ימצא כשיגיע לסוף המסלול. כדי לגלות את פתרונו של שיינפלד, תצטרכו לקרוא את הספר על הפרק האחרון ממש. שאליו, אגב, שמואל פלאח לא הגיע, כי נפטר ונטמן בבית העלמין באמסטרדם, אי הסבלנות הדתית באירופה של סוף ימי הביניים- שם היה אחד המקימים של הקהילה היהודית החדשה.

וכל זה הוא רק מתאבן ל"מנה העיקרית" – דמותה של מאליקה, "אשת הפיראט היהודי". זו אישה עצמאית ונחרצת, שאינה מהססת לשבור את המוסכמות, ללמוד גמרא, להיות שוחטת, להתחפש לגבר – בקיצור, אישה נלהבת ופעילה. בזה היא מזכירה את הגיבורה של ספר עכשווי – היסטורי- ישראלי- יהודי אחר- "תיקון אחר חצות" של יניב איצקוביץ'. היא מביאה לעולם את ילדיו של שמואל פלאח , והיא גם זו שמשלימה, בסופו של דבר, את מפעל חייו. הכול סביבה גועש ומעורר יצרים- אפילו שערה האדמוני, שהיא דואגת להסתירו מתחת לכיסוי, לגלח – וגם לחשוף בשעת הצורך.

ישנן כמה דרכים להסתכל על ספרו של שיינפלד. ניתן לראות בו רומן היסטורי עם הרפתקאות, מעין "שלושה מוסקטרים" בגרסה יהודית, בו כמה דמויות של גיבורים משוטטות בין מלכי תבל, ועל הדרך גם אוהבות, מקנאות ומהוות דוגמה ומופת. לשלילה או לחיוב. אך ניתן לראות בו גם מעין היסטוריה אלטרנטיבית שאכן הייתה, מהסוג של "איגוד הסופרים האידיים" של מייקל שייבון. זהו מעין יקום שבו נשים עצמאיות אינן מתכנסות לד' אמות המטבח, אלא מובילות דברים וגורמות להם להתגשם, היהודים אינם נדחסים לגטו, אלא לוחמים ועומדים על גורלם, כשהם מוכנים אפילו להתנצל למראית העין ( ספוילר- אף אחד לא באמת מתנצר בסוף, וזו בחירה מעניינת מצדו של שיינפלד ). בחירה אחרת, מעניינת לא פחות, היא ההתעסקות אינטנסיבית ( שלא לומר אובססיה ) של שיינפלד עם חפצים ויצורים מיסטיים, שמופיעים פעם אחר פעם וחורצים גורלות, שאין ביכולתו של איש לשנותם ( קלפי טארוט, כבר אמרנו ?)- מוטיבים אלו חוזרים גם ב"מעשה בטבעת" וגם כאן. לא ניתן לחמוק מגורלו של פיראט- בדיוק כפי שלא ניתן לחמוק מגורל של זנות. בזה, בעיניי, שיינפלד הוא לא סופר "יהודי" או "עם מסר יהודי"- כי ביצירותיו, בהחלט יש מזל לישראל. ואין דרך לחמוק ממנו. אם להעיר כמה הערות על הצורה, מצער ששיינפלד, רב אמן בעיצוב השפה, מחליק מדי פעם לעברית מודרנית בשפת גיבוריו ומגלה נטייה מעצבנת לחשוף בלשונו של מספר הסיפור מה אנו עומדים לקרוא בהמשך. גם תיאור העלילות השונות בין מלכי העולם הופך לעתים למייגע וגורם לקורא ציפייה "שייגמר כבר". ניכרת בספר עבודת התחקיר המאומצת והנרחבת- ויחד איתה ניכר המאמץ לשלב את כל התחקיר בתוך הספר, גם על חשבון הכבדת העלילה.

והערה אחרונה, העלולה לגבול ביחצ"נות. שיינפלד הוא אב יחידני לשני ילדי פונדקאות, כיום בני חמש. לאחרונה יצא במיזם הדסטארט, הקורא לקוראים לתמוך בו כפי יכולתם, על מנת שיוכל להשלים כתיבה של שני רומנים נוספים ( שהמשך של אחד מהם מובטח לנו בסיום הספר ) וגם של ספר הדרכה להורים. ובכן, זו הזדמנות נדירה עבור הקורא שיחשוב שהפיק הנאה מהקריאה בספר. הוא יוכל לסייע בהופעתו של הספר הבא, אם ירצה בכך. האם זו יח"צנות או תמיכה בתרבות עברית ? לשיקולכם !

העצבני הנצחי

ניסן שור

 

ניסן שור, "הישראלי הנצחי" , הוצאת כתר 2017, 279 עמ'

אני מודה שאני קורא את עיתון "הארץ" בעיקר בגלל כתבות במוסף סופשבוע וגם מוסף ספרים. אני מונע את עצמי מהקריאה בטורי הדעות, ולא מחשש "להיחשף" ואפילו לא בגלל "עצבים". פשוט לרוב, מדובר בדעות צפויות מראש עד מאד, שבהם ישראל שוב תהיה רעה גזענית ואשמה תמידית ויהיה בוז אוטומטי לכל דעה אחרת.

על רקע זה, יש שני בעלי טורים, שדעתם לא תמיד ברורה לי מראש- סייד קשוע וניסן שור. קשוע – על תקן ערבי ישראלי גולה שמביא את הזווית האחרת ושור- בתור חילוני-שמאלני- תל אביבי שמצליח לשמר תוך כדי גם הסתכלות אירונית ומעט מרוחקת על השמאלנות החילונית התל אביבית עצמה. בטורים שלו יש לרוב ערך מוסף כלשהו לטרוניות "הארציות" השגרתיות. גם מוצא עדתי (סובייטי) משותף של שנינו היה לסוג של נקודת חיבור ולכן הסתקרנתי כששור הוציא את הרומן הראשון שלו, ה"ישראלי הנצחי".

בדיעבד, רק לפי כמות הסופרלטיבית על הכריכה האחורית הייתי צריך להבין שכנראה מדובר בספר גרוע. "שיאים של גרוטסקה פראית", "וירטואוזיות", "לונה פרק ספרותי חד פעמי" …כל אלו לא בישרו טובות. מדובר בתיאור חייו של ישראלי, בן להורים יוצאי ברית המועצות, אשר מנסה לנתק את עצמו מחווייתם וגם מחוויית הישראליות ולא מצליח. הגיבור עסוק במריבות תמידיות- עם הוריו, עם החברה הישראלית ועם חבריו, שמצאו את מקומם בחו"ל, אך לא באמת השתלבו שם. הוא לא מתחבר, לא מצליח, לא טוב לו- וכך זה נשאר. אריאל הורוביץ כתב במוסף "מוצ"ש" שספר משאיר רושם של אוסף טורים- אך בעיניי הוא נקרא יותר כמו אסופה מודפסת של תכניות "זהבי עצבני", עם ניחוח של ריחוק וניכור צפונבוני- תל אביבי. זה מתחיל מהתמונה הסטירית של הוריו, שבאו לארץ וממשיכים להתגעגע לעולם הסובייטי ולבוז לכל מה שקיים כאן, ממשיך בחבריו ה"מסודרים" , מהמשפחות של "מלח הארץ" שכולם עוזבים ובונים את חייהם בחו"ל- אחד בתור איש העסקים המצליח בקנה מידה בינלאומי, השני בתור אמן עם אמירות "חתרניות" המשווקות היטב והשלישי- בתור מדען שמגלה תרופה שתמנע הזדקנות, תוך כדי הנאה מחיי ההוללות הסוערים של ברלין. הגיבור מסתרך מאחור, כותב תסריטים לסדרות ישראליות, לעולם לא באמת מצליח בזה ולבסוף הוא מפוטר. בכל פעם שהוא מגיע לחו"ל, תוקפים אותו תסמינים לא ברורים והוא נאלץ לשוב למקום, שבו הוא לא באמת מחובר לשום דבר. ניתן היה אולי לפטור את הספר כ"מיותר", אך לדעתי ההתבוננות עליו בהקשר בכל זאת מסמנת משהו , בעולמו וסביבתו של המחבר. משהו שכדאי לשים לב אליו.

הגיבור נמצא כל הזמן בסביבה המוכרת לו ומשתדל לא לצאת ממנה. על אף ששור עצמו התעקש בראיון ( ב"הארץ" ) על כך שמדובר בדמות שהיא "פיקשן לגמרי", אני מודה שקשה לקנות את זה, במיוחד כשהוא עצמו מתאר את חייו היום כבחירה מודעת לחיות בתל אביב, במקום בורגני, מטופח ומסודר, ולא ב"סלאמס של חיפה, שבו ראיתי בתור ילד גופות מעוכות של נרקומנים". האמת היא שהשילוב – של המחבר ושל הגיבור- בין הרצונות לגנות את האליטה לרצון להזדחל אליה בכל מחיר, יש בו משהו ספק אירוני ספק מגוחך. מגוחך כי גם בעולם הפוסט מודרני אי אפשר להיות בשוליים ובמרכז בו זמנית. הוריו של גיבור אומרים לו ש"בארץ הוא לעולם לא יצליח בלי פרוטקציה" ( אמירה שמוכרת לי היטב מבית הוריי ומובנת לגמרי לאור הניסיון הסובייטי) – אך המחבר, באותו ראיון, נראה כי ממשיך להחזיק בדעה זו. וכשהמראיינת מעירה לו על כך שהוא בעל טור בעיתון אליטיסטי שגם פרסם ספרים וצילם סדרות, הוא מציג את עצמו כמקרה חד פעמי של הצלחה אישית, אך באופן כללי, עדיין "בישראל מצליח מי שנולד במשפחה הנכונה ומחובר אליה". כשאני מביט בחברה הישראלית שסביבי, איני מצליח לזהות מישהו שהגיע לתפקידיו או למעמדו בגלל היותו "בן של", מלבד שני הרבנים הראשיים. ניר ברעם הוא סופר גדול ומוכשר ולא נראה לי שעובדת היותו של בן פוליטיקאי לשעבר עזרה לו להצליח עם ספריו בארץ ( וגם בחו"ל ). אבל כנראה שקיים הצורך להמשיך ולדבר על הפרוטקציה. כי אם לא נדבר עליה, נצטרך לתהות על כל מיני קטגוריות אחרות, למשל על הפער בין הדימוי העצמי לכישרון בפועל.

סיום הספר הוא סמלי. הגיבור חוזר לביתו בישראל, נכנס לדירה וסוגר את הדלת. אין כאן ניסיון של תיקון , של מרד- או לחילופין של השלמה עם המציאות. בעיניי, המחווה הזו אומרת משהו על הרוח הנושבת ב"חוגי הארץ" במדינת תל אביב. מחאה , סאטירה או ניתוח ביקורתי נתפסים ככלים שזמנם חלף. חלקים בשמאל מיואשים. אינם מאמינים בשינוי או בתיקון כאופציות אפשריות. לכן הם בוחרים בנסיגה אל הבועה, ממנה הם מעירים הערות ציניות לסדר יום- פעם על הסביבה ופעם על עצמם. הם נטשו את המיינסטרים הישראלי ואינם מנסים להשפיע עליו בשום דרך, גם לא לנסות למשוך אותו לכיוון שלהם. היה להם מספיק.

חבל שזה כך. הספר הזה יכול היה להיות הרבה דברים. הוא היה יכול לספר תיאור סטירי לגל הראשון והשני של העלייה הרוסית לישראל- ואחד הדברים שבהם ניתן היה לעשות שימוש מבריק וששור נמנע ממנו, הוא ההנגדה בין הקיטורים הבלתי פוסקים של דור ראשון ליוצאי רוסיה בארץ על חוסר התרבות הישראלית, לבין ההגנה הנמלצת שלהם על ישראל בכל פעם כשמישהו "מבחוץ" בא בהערות ביקורתיות כלשהן. ניתן היה להראות מתוך מעט יותר חמלה את עולמם של "היורדים" ואת דבקותם אחד בשני. וניתן היה גם לכתוב את הסיפור הטראגי של האדם המרגיש תלישות כללית מהעולם ומהחוויה. שוב- קל יותר לומר, כפי שאמר יאיר גרבוז, "לא ציירתי את גרניקה כי נולדתי בגבעתיימקה", מאשר להודות שאתה לא פיקאסו. אבל גם מי שלא פיקאסו או טולסטוי, צריך לעשות כמיטב יכולתו כדי לייצר אמנות או ספרות עם אמירה משמעותית על מה שקורה סביבה. לספר כזה מאת ניסן שור נצטרך ,בינתיים, לחכות.