האם הדת גורמת לאנשים להתמכר לפורנו ?

sad-man-computer-111201

 

 

תודו שהפעם אתם מופתעים מהשאלה …

אבל בואו נודה על האמת – עד עכשיו למי שרצה לענות על השאלה הזו ברמה המחקרית, לא היה מאיפה לקבל מידע

בכלל- מהו היחס בין התמכרות למין ודתיות? ברור שהדת כמו יהדות ונצרות אוסרות על הרבה פעולות הקשורות להתמכרות למין. וברור גם שיש אנשים דתיים שהם מכורים למין בצורות שונות ( ולצורך העניין, אני מכליל בכפיפה אחת את ההתמכרות להתנהגות מינית עם אנשים אחרים וצפייה בתכנים וירטואליים). אז איך זהה משפיע? האם יש קשר? דתיים מתמכרים למין פחות מחילוניים? יותר? אותו דבר ?

הגיליון הכפול ( 2016) של כתב העת היחיד שמוקדש כולו לנושא של התמכרות למין, Sexual Addiction and Compulsivity מוקדש כולו לבחינת הקשרים המורכבים בין הדתיות, הרוחניות וההתמכרות למין. מיטב החוקרים בתחום מביאים את הממצאים שלהם, תוך כדי כך שהם מודים שמדובר במאמץ מחקרי די חלוצי מסוגו בעולם. ובכן, עולה תמונה מורכבת:

– ראשית, מחקר מגלה את המובן מאליו, שהדת מגנה צורות שונות של התנהגות מינית ממכרת ואדם דתי יראה בהם יותר בעיה מאדם חילוני.

– וכאן כבר עולה השאלה. האם זה יפחית את הסיכוי שהוא יתמכר למין ? התשובה שעולה היא כבר מורכבת. נראה שחשיפה פחותה לחומרים מיניים ברשת אכן מפחיתה את הסיכוי לפתח התמכרות למין. ברם, יש כמה צורות להגדיר התמכרות למין. האחת והנפוצה היא לעשות הערכה ולראות, עד כמה התנהגות מינית מתנגשת עם התפקוד היומיומי. האחרת היא האם אדם מגדיר את עצמו כמכור למין. מתברר שאנשים דתיים נוטים להגדיר את עצמם יותר כמכורים למין, למרות שבפועל הם צורכים פחות תכנים מיניים מהממוצע. הדבר משפיע על עליהם לרעה מבחינה רגשית ומבחינת הדימוי העצמי.

– ומה לגבי ההחלמה? מתברר שכאשר אנשים דתיים מחלימים מהתמכרות למין, דווקא הבושה והאשמה שהדת מעוררת אצלם – הם אלו שחוסמים את הסיכוי להחלים מהתמכרות למין. לעומת זאת, תפיסה רוחנית שפחות קשורה לדת ורואה באלוהים כוח רוחני אוהב ולא מעניש- דווקא היא זו שבסיכוי טוב יותר תשפיע על כך שהתמכרות לא תופיע לכתחילה, או שאם היא בכל זאת תופיע, הגישה הרוחנית תקל על הטיפול.

זה שם אותנו מול הבנה מורכבת. מנהיגים דתיים אוהבים לדבר על עולם פרוץ ומתירני שגורם לכל ההתמכרויות האפשריות, ויש יותר משמץ של אמת בדבריהם. אנו חיים בעולם שמוצף בים עצום של גירויים 24/7 נדרשת מנה גדושה של יציבות אישית כדי לעמוד מול כל זה בשוויון נפש. מאידך, מתברר שהקמת חומות ושבירת האייפונים אינה פתרון. במילים אחרות, דת אכן עשויה להפחית את הסיכוי להופעת ההתמכרות למין, אך גם לראותה היכן שאינה קיימת או לצמצם את הסיכוי להחלמה ממנה אצל מי שהתמכרות כבר התפתחה. חיזוק של רגשי אשם והרס הדימוי העצמי אינם עוזרים, אלא מחבלים בטיפול. לכן כולנו , כולל הדתיים שבינינו, נצטרך לעשות הרבה שיעורי הבית כדי לראות, איך אנו שומרים גם כאן על האיזון הראוי. ושמא גם על זה נאמר "למימנים בה עשית סם החיים, למשמיאילים בה נעשית סם המוות".

טוהר הכוונות- על הרומן האחרון של ג’ונן פראנזן

טוהר

"טוהר", , ג'ונתן פראנזן, תרגום ארז וולק, עם עובד- ספריה לעם, 2017, 637 עמ'.

ציפייה לספרו הבא של ג'ונתן פראנזן הייתה ציפייה דרוכה. זאת, בין היתר, בגלל הפסקה הבאה בקובץ המסות שלו "הרחק מכאן", מסה תחת שם "על פרוזה אוטוביוגרפית" ( תרגום שלי, ז.ש. )

"אני משוכנע שאם הסופר לא הסתכן במידת – מה, אם ספר לא הפך עבורו למסע אל עבר האל- נודע, אם הוא לא הציב לעצמו משימה קשה בזמן כתיבת הספר, ואם המוצר המוגמר אינו תוצר של התגברות על התנגדות חזקה במיוחד- לקורא לא כדאי להשקיע את זמנו בקריאה. ובהתאמה, למחבר לא היה כדאי להשקיע את זמנו בכתיבה. כדי לעבוד על רומן, עליך לחפור הכי עמוק וללכת הכי רחוק שאתה מסוגל. ואם אתה לא עושה זאת, אתה מתרשל בעבודתך. כי אדם שהיית כבר כתב את הספר הטוב ביותר שהוא היה מסוגל. או במילים אחרות- כדי לכתוב ספר חדש, עליך להשתנות כבן אדם".

לכן מובן שהציפייה היא דרוכה. האם המחבר שוב יתעלה על עצמו, אחרי השיאים הקודמים ? האם הוא שוב ישבור את התקרה עם הראש כדי לצאת מהצד השני? ומה יהיה אם לא ?

לאחר שסיימתי לקרוא את "טוהר" , אין לי תשובה ברורה לשאלה זו. וזה כשלעצמו אולי מראה שפראנזן לא נסק הפעם לגבהים שאליהם הוא הצליח להגיע בשני הרומנים הקודמים שלו : "תיקונים" ( שנותר לדעתי הטוב ביותר ו"חירות" ).

יש לנו שפע של נושאים ברומן- כיאה לפראנזן, הוא לא הסתפק בקו עלילה אחד או במספר מצומצם של דמויות. "טוהר" הוא בהחלט עליית מדרגה ברמת המורכבות של קווי העלילה והיחסים בין הגיבורים. לראשונה, פראנזן מותח אותנו עם מעין "חיפוש אחר מטמון" שאכן נמצא לקראת סוף הספר. דמויות שלו נודדת הרחק מהנופים הרגילים של פראנזן, ציר מערב תיכון- ניו יורק בארה"ב ( להוציא את המסע המרתק של צי'יפ למברט בעולם הסוריאליסטי של ליטא פוסט סובייטית ב"תיקונים"). חלק ארוך ומצוין מתאר את מזרח גרמניה הקומוניסטית. משפטים כמו "בתיאוריה לא היה צורך בפסיכולוגים ברפובליקת הטעם הרע, שהרי הנוירוזה היא מחלה בורגנית, ביטוי חולני לסתירות שמעצם הגדרתן אינן יכולות להתקיים בחברת פועלים מושלמת" ( עמ' 133 ) מסגירים הבנת ניואנסים ברמה הגבוהה ביותר.

טוב, יש עוד הרבה מאד בספר הזה. שלל דמויות משנה צבעוניות חולפות מולנו כמו בגלריה: אנשי שיווק שאין להם כל הבנה או חיבה למוצר שהם משווקים, "מורדים נגד קפיטליזם" הפוסט מודרניים, שמנהלים דיונים המסגירים את חוסר האונים המוחלט שלהם מול המציאות ואת זה שאין להם שמץ של מושג מה הם עומדים להקים על תלי חרבות של קפיטליזם גלובאלי, אישה ניו אייג'ית מטורפת, דמויות רפאים ממזרח גרמניה קומוניסטית, בלשי הרשת הבלי נלאים, מרדף מטורף אחרי מידע…ועוד. הקורא הישראלי אולי יתאכזב מעט כשיגלה שהפעם אין בכל הספר דמות של יהודי או ישראלי אחד לרפואה. ואם כבר מדובר בדמויות, במסה "על כתיבה אוטוביוגרפית" שהזכרתי בהתחלה, פראנזן כותב על כך שבמהלך העבודה על "תיקונים" הוא סילק משם דמות מרכזית בשם אדי אברנט. ובכן, אברנט, שבינתיים שינה את שמו הפרטי לטום, מופיע ב"טוהר" כאחד הגיבורים המרכזיים. לדעתי, סיפורו הארוך כתוב בצורה מעיקה למדי , כשלאורך כל הקריאה לא הצלחתי להבין- מדוע שאדם כל כך בורגני ומיושב יתעקש כל כך לחבור לאישה שהיא בוודאות חולת נפש ( אחר כך הוא לא מצליח לעזוב אותה בגלל האשמה ). מעבר לזה, 637 עמודים לא מאפשרים להשתעמם לרגע, אם כי טוב היה עושה המחבר אם היה מוסיף מעט הערות שוליים שמסבירות את המושגים כמו "סיכון מוסרי" מבלי שהקורא יצטרך לדפדף בויקיפדיה.

ובכל זאת…מהו הנושא העיקרי? מישהו כבר העיר בציניות: "אם הרומן "תיקונים" עוסק בתיקונים והרומן "חירות" עוסק בחירות על כל נגזרותיה, מה יהיה הנושא של "טוהר"? ובכן, פראנזן נכנס הפעם לעובי הקורה של השאיפה לפרפקציוניזם בעולם העכשווי. לזה שאנו שוחים בים של "מידע רב מדי" ( Too much information) כדי להיות מושלמים. שלא ידבק בנו רבב. הגיבורה, פיט, רוצה להיות מושלמת. הגיבור אנדריאס וולף מטפח דימוי של אדם מושלם. הופעה מושלמת. חזות מושלמת. מוניטין מושלמים.

אולי זה מה שמחבר בין "טוהר" לספריו הקודמים של פראנזן . לא ניתן באמת לתקן את כל העולם- וברגע שחדלים מזה, אפשר לתקן הרבה דברים קטנים ולנקות את המרזבים בחצר. לא ניתן לזכות בחירות מושלמת- וברגע שמבינים את זה, ניתן להשתחרר מכמה מערכות יחסים מעיקות בחיים. וגם לא ניתן להגיע לטוהר המושלם. בסצנה האחרונה של הספר, כלב שנכנס לבית מרחוב גשום, מביא אתו סימנים של לכלוך. ויחד עם הלכלוך נכנס משהו חי ואמיתי. ונכנסת התקווה. לכן, בסופו של דבר, אהבתי את הספר "טוהר", גם אם הוא לא מגיע לרמת העומק של ההכללות והתצפיות של הספרים הקודמים. צריך לדעת לשמוח על דבר טוב מאד, גם אם אינו מושלם.

סיפור על אהבה ושקר

עולם קטן המרה

טיפולי המרה ב"עולם קטן"

בדיחה סובייטית ישנה מספרת על אדם שבא לקופת חולים בברית המועצות ומבקש לקבוע תור לרופא "אוזן- עין". הפקיד בקבלה משיב לו : "חבר, אין רופא "אוזן- עין", אתה בטח מתכוון לרופא אף-אוזן- גרון. בתגובה החבר משיב: "לא, דווקא אני צריך רופא אוזן- עין. כי הבעיה שלי היא שאני כל הזמן שומע משהו אחד ורואה משהו אחר".

הפעם נושא של טיפולי המרה זכה למאמר מערכת ב"עולם קטן", מה שאומר שזה כבר לא דיון , בו מוצגות דעות שונות, אלא בהחלט נקיטת עמדה. נקיטת העמדה באה בשלושה חלקים. בחלק הראשון יש את המילים ההכרחיות על הפוסטמודרניות, הניהיליזם וההתפוררות התרבות, המשפחה והחברה. בחלק השני באה אמירה נחרצת בזכותם של טיפולי המרה, תוך הסתמכות על מספר ציטוטים ( על כך – בהמשך ) ולבסוף באה עוד קריאת כיוון נרגשת לא לוותר על הטיפולים וחותמים באהבה לקהילה הגאה.

אודה שאני לא בא ממקום נייטרלי. כתבתי פניה ארוכה ומאד מאוזנת לארבעת הבוגרים של טיפולי המרה שרואיינו בעילום שם. אני יודע שהיא מאוזנת כי אלו היו התגובות שקיבלתי אליה ברשתות החברתיות מחבריי הרבים. שליחתה ל"עולם קטן" נענתה בסירוב נחרץ , בטענה שאני "קורא להתיר איסורי ייהרג ובל יעבור".

לחלוטין לא זוכר מתי עשיתי זאת, אבל מתברר שהחשש מהתרת איסורים לא מפריע למערכת של "עולם קטן " לצטט את האתיאיסט אבשלום אליצור, שאומר את הדבר הערב לאוזניהם על אפשרות לשינוי הנטייה המינית. אז אציין בהזדמנות זו, שפרופ" אליצור הזמין אותי לקורס שלו, על אף חילוקי הדעות הנחרצים בינינו, כדי שארצה בנושא של נטייה מינית ובהמשך אף עזר לי לפרסם מאמר מחקרי מפורט שמבקר את תפיסתו מכל וכול. הוא לא חושש מדעה אחרת. ב"עולם קטן"- חוששים מאד.

בהמשך מצוטט פרק מהספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" מאת פרופ' שמואל טיאנו. נטען שהפרק הושמט בגלל לחץ של הקהילה הגאה. אז האמת היא שהפרק הוכנס לשם מלכתחילה בגלל שפרופ טיאנו ניצל את מעמדו הבכיר בקהילה הטיפולית בישראל, כדי להפיץ דעות הומופוביות חשוכות שהיו מיושנות בכעשרים שנה בזמן שהם התפרסמו. כל מי שרוצה יכול למצוא את הפרק המושמט ברשת ולראות שאין בו שום מחקר שהתפרסם לאחר שנות השבעים של מאה שעברה. בוודאי שאין בו ציטוט של מחקר המעיד על טיפולי המרה מוצלחים.

ולבסוף מחקרו המפורסם של רוברט ספיצר מ- 2003. כאן "עולם קטן" גולש לשקר גלוי, כי לא נעים לחשוף את האמת. והאמת היא פשוטה. מחקרו של ספיצר התפרסם ב- 2003 בכתב העת היוקרתי ביותר לחקר המיניות. בעקבות הפרסום באו הרבה תגובות מכל קצוות הקשת, גם שליליות וגם חיוביות, והן כולם פורסמו, עם מתן זכות מענה לספיצר עצמו. שנים רבות לאחר מכן, ב- 2012, ספיצר עצמו התחרט על פרסום המחקר, הודה שלדעתו מדגם אינו יכול להיחשב כמייצג וביקש לחזור בו מהפרסום ( בקשה שנדחתה על ידי עורך כתב העת ). החרטה הייתה, בין היתר, בעקבות פגישתו של ספיצר עם עיתונאי גבריאל אראנה, שסיפר לו שעבר טיפול המרה אצל "האב המייסד" של טיפול המרה רפראטיבי, ג'וזף ניקולוסי, שאף אמר להוריו "הבן שלכם בוודאות לא יהיה גיי". עשור לאחר מכן, אראנה נישא לבן זוגו.

יש עוד דברים שב"עולם קטן" לא רוצים שנדע, למרות כוונתם המוצהרת לספק לבני הנוער המתלבטים את מלוא המידע. הם לא מספרים לנו שב- 25 השנים האחרונות מטפלי ההמרה בארץ ובעולם לא פרסמו אפילו מחקר אחד שמשכנע ביעילותם של אותם טיפולים. שוועדה מיוחדת של איגוד פסיכיאטרי אמריקאי חיברה דוח של מעל 200 עמ' על מחקרים שמנסים להוכיח את היעילות של טיפולי המרה ומצאה אותם לא משכנעים. שוועדה מיוחדת של איגוד הפסיכולוגים בישראל גם ישבה על המדוכה הזו בנפרד והגיעה למסקנות מאד דומות, למרות שהופיעו בפניה מטופלים שעברו דרך "עצת נפש" שמסרו עדויות הדומות לאלו שהתפרסמו ב"עולם קטן". ובטח שלא יספרו לכם שבוועדה בישראל לא היה אף נציג של קהילת להט"ב, ולעומת זאת היו שני אנשי טיפול דתיים. והם גם לא יספרו לכם שסקירה ארוכה של 143 עמודים שהתפרסמה בסוף 2016 בכתב עת שמרני "New Atlantis", על ידי שני חוקרים שלפחות אחד מהם, פול מק'הוק הוא הוא הומופוב ידוע, סקירה שכל מטרתה היא להתנגד לתפיסה של נטייה מינית וזהות מגדרית כזהויות קיימות, לא מזכירה את טיפולי ההמרה המוצלחים אפילו במילה אחת ! זאת מסיבה פשוטה – אין מה להזכיר.

ב"עולם קטן" מעדיפים לספר לנו על "המון מקרי הצלחה" של אלו ששינו את נטייתם המינית, כאשר לאף אחד מאותם "מקרי הצלחה" אין קול ולא פנים וחלקם חוששים להזדהות אפילו בשם בדוי. ובעולם של "שיחדש" כמו- סובייטי, עוד קוראים להם "מודל אמיץ של נער דתי". פחדנות היא אומץ, ושקר הוא אמת. ניתן לתהות האם זה צירוף מקרים שבאותו גיליון מתפרסם ראיון עם הנוכל הבינלאומי אורי גלר.

אז זה המצב. ב"עולם קטן" קוראים משהו אחד, אבל במציאות רואים משהו אחר לגמרי. וזו מציאות פשוטה, גם אם לא נעים להודות בה. רובם המוחלט של טיפולי ההמרה מסתיימים בכישלון מבחינת המטרה שלהם- שינוי נטייה מינית מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית. רבים מהפעילים בקהילה הדתית הגאה ( כולל כותב שורות אלו ), הם בוגרים של טיפולי המרה כושלים. רוב אנשי המקצוע בתחום, כולל הדתיים, מסתייגים מהם בצורה חמורה. ולחברה הדתית והרבנים אין, נכון להיום, פתרון הלכתי או השקפתי המניח את הדעת. זה המצב. אבל ל"עולם קטן" לא נעים להודות בכך. לכן עדיף לכתוב מלל על התפוררות ועולם פוסטמודרני אפל. ולשפוך הררי מלל במקום להתמודד עם עובדות- זה מאד פוסטמודרני.

אז חברים יקרים ב"עולם קטן", אנחנו אוהבים אתכם אהבת אמת, את כולכם. ובאותה נשימה לא נאפשר לכם להציג לנו שקרים, חצאי אמיתות ומניפולציות כאמת. נחשוף אותם, נתפלמס אתם וננהל אתכם דיון אמתי ונוקב. אנחנו לא בברית המועצות והעלון שלכם הוא לא עיתון "פראבדה" יחיד. העולם הוא גדול, לא קטן.

התמכרות למין. האמנם? אכן !

sex addiction

לכולם ברור שיש דבר כזה- התמכרות למין, נכון?

זה באמת ברור לכולם ?

אני שמח בשבילכם. כי לאיגוד פסיכיאטרי של ארה"ב זה לא ברור.

עובדה. בשנת 2013 התפרסמה מהדורה הדשה של ספר האבחון הדיאגנוסטי- DSM- ואין בה זכר לאבחון ששמו "התמכרות למין".

האמת היא שעל ההגדרה הזו נמתחה ביקורת רבה. מה זה התמכרות למין? מי קובע כמה מין זה יותר מדי? בכלל, התמכרות זה לא רק כשמכניסים חומר לגוף? ומה זה ש"מרפאים אותי מהמיניות"? מה זה- טיפולי המרה? מה, עוד פעם החברה ממשטרת לנו את המיניות שלנו ?

אז בדיוק בשביל זה, כתב עת מקוון The Therapist פרסם מאמר שחתומים עליו 23 ( !!! ) מומחים לטיפול בהתמכרות למין. מאמר מפרט את הבסיס הטיפולי והמחקרי להגדרה, וגם מפרק כמה מיתוסים בדרך. ובכן:

  1. טיפול בהתמכרות למין אינו דומה בשום אופן ובשום דרך ל"טיפולי המרה" או "טיפולים רפראטיביים" שפעם נעשו ולפעמים היו נעשים עבור הומוסקסואלים ולסביות. רבים מהמטפלים בהתמכרות למין הם להט"בים, מחוץ לארון ונשואים לבני זוגם ( אחד מהבכירים שבהם, רוברט וייס, אף חתום על המאמר). להט"בים רבים מחלימים מהתמכרות למין לא כדי להפוך לסטרייטים או ליצורים א- מיניים, אלא כדי לחיות באינטימיות בריאה ומתגמלת עם בני/ בנות זוג. מטפלים בהתמכרות למין אף לא "מייעדים" את אוכלוסיית להט"ב כאוכלוסייה מועדת במיוחד, ובטח לא באופן בלעדי, להתמכרות למין. כל אדם עם כל נטייה מינית וזהות מגדרית יכול להיות מכור- או לא מכור.
  2. מיתוס נוסף הוא שכל טיפול בהתמכרות למין חייב לשלב השתתפות בקבוצות של 12 צעדים. על פי רוב באמת מומלץ לשלב בין טיפול פסיכולוגי לסוג זה של קבוצות עזרה עצמית, אבל זאת לא חובה. במיוחד, שחלק מהקבוצות האלו בוחרות בהגדרות מיניות בריאה שלא קשורות לתפיסה טיפולית מודרנית של מיניות וקרובות יותר לדת. כמובן, קיימות גם קבוצות אחרות, עם הגדרות פתוחות וגמישות של מיניות בריאה
  3. ונמשיך עם ההגדרות. זה לא נכון שהמטפלים בהתמכרות למין רואים בכל מיניות "לא שגרתית", כגון BDSM או פרקטיקות "קינקיות" אחרות התמכרות. השאלה שנבחנת אינה שאלה "האם אתה עושה משהו לא שגרתי", אלא "האם הפעילות המינית השגרתית או בלתי שגרתית שלך פוגעת לך בתפקוד, יוצאת מכלל שליטה או משליכה בצורה שלילית על סדר יומך, על האינטימיות שלך, על קשרים חברתיים או גוזלת זמן רב מדי? וכמובן, האם קיימות התנהגויות שאתה רוצה לעצור או למתן אותן ולא מצליח"? יתרה מזאת, רוב המטפלים בהתמכרות למין מסכימים שפעילות מינית מספקת וקבועה טובה לבריאות פיזית ונפשית ולא ממליצים להימנע כליל ממנה, אלא מצורות הרסניות ופוגעניות שלה
  4. קיימים קריטריונים אבחוניים ברורים עבור התמכרות למין. לא ניתן לקרוא "מכור למין" לכל מי שלא מוצא חן בעיניי וההגדרה אינה שרירותית. אבחון של התמכרות למין כולל לרוב את התסמינים הבאים:

– המשך התנהגות על אף מחירים רגשיים, אישיים, תעסוקתיים או בריאותיים

– כישלון חוזר לעמוד מול הדחפים

– התעסקות יתר עם ההתנהגות המינית או עם הטקסים המקדימים

– התעסקות מינית שבאה על חשבון העבודה, הפעילות החברתית או חיי החברה

– צמצום של חיי חברה, בילוי או פגיעה בפריון בעבודה כתוצאה מפעילות מינית

– כאמור, איגוד פסיכיאטארי של ארה"ב טרם הכיר בהגדרה זו, אך גופים אחרים, כמו האיגוד האמריקאי הרפואי לטיפול בהתמכרויות ( American Society of Addiction Medicine) מכירה בו

  1. קיימות ראיות הולכות ומצטברות לכך שהתמכרות למין משנה את הפעילות המוחית בדרך שמאד דומה להשפעת הסם. סריקה מגנטית של אנשים הצופים בצורה כפייתית בפורנו, למשל, מראה שפעילות באזורים שונים במוח האחראים לתחושת הזמן ולקבלת החלטות יורדת.
  2. ובכן, החדשות הרעות הן שהתמכרות למין אכן קיימת וגובה מחירים כבדים ביותר ממי שסובל ממנה. החדשות הטובות הן, שניתן לטפל בה. באמצעות תהליך טיפולי נכון ומותאם על ידי איש מקצוע בקי בתחום, ניתן להחלים מכל התנהגות מינית ממכרת, לטפל בטראומות שמשמות לה כתשתית ולצאת מהעולם של בושה, אשמה, סודות מביכים וקשרים הרסניים לאינטימיות בריאה, מלאה ומספקת, כל אחד ואחת על פי דרכו. אבל- לפני שמיישמים פתרון, צריך להודות שיש בעיה. אם אכן יש בעיה. שיהיה לכולנו בהצלחה.

שעה קלה על אי הפללה

קנאביס

ישראל עשתה צעד לכיוון של אי הפללה – וכל הציבור כמרקחה.

יש מי שאומר שזהו הישג חשוב לליבראליות הישראלית, לא פחות.

מאידך, יש מי שסובר שזה ימיט עלינו נחשול של התמכרויות ושבקרוב נראה על כל ספסל ציבורי מתבגרים עם שלושה מזרקים תקועים להם בכל יד.

איפה כל זה שם אותי כאיש טיפול בתחום ההתמכרויות ?

ארשום מספר הערות על המצב להבנתי ואשמח להמשך הדיון

1. אנחנו ממש לא הגענו ללגליזציה. רחוק מזה. למעשה, כעת מעשני קנאביס קבועים ישלמו מחיר יקר יותר על התחביב שלהם. אם על עישון של כמות קטנה התיק שלהם עד עכשיו היה נסגר, כעת הם יצטרכו לשלם 1000 ₪ בפעם הראשונה, 3000 ₪ בפעם השנייה, יכפו עליהם הסדר כלשהו בפעם השלישית ויפתחו להם תיק בפעם הרביעית. החגיגות היו מוקדמות. הולנד, פורטוגל וקולורדו זה לא כאן. ממש לא כאן

2. עוד לפני שהגענו לדעתי האישית על קנאביס, ברור לי שהם לחלוטין לא חייב לשמש "מקפצה" לסמים קשים יותר. על פי רוב זה לא קורה. אני יכול להעיד על כך כאיש טיפול. לפני 5-6 שנים סמי פיצוציות סינטטיים ( והמפורסם שבהם- נייס גיי ) היו פופולריים מאד. הפופולריות ירדה במהרה, לאו דווקא בגלל שהם נעשו בלתי חוקיים ( חשיש וגראס היו לא חוקיים כל הזמן ), אלא בגלל שלסמי הפיצוציות יצא שם של "זבל שדופק את המוח ויכול להפוך אותך למשוגע"

3. מאידך, אין שחר לתעמולה שמנסה להפוך את קנאביס ל"סם החיים ותרופה אוניברסלית". עד עכשיו, התחום היחיד שבו היעילות שלו הוכחה בבירור היא כלפי אוכלוסייה מצומצמת של אנשים הסובלים מכאבים כרוניים קשים, כתוצאה מכוויות קשות או כמותראפיה במקרה של מחלות ממאירות. גראס מקל על מצוקתם של חולים אלו והכמות של 20 גר' לחודש בהחלט מספיקה להם

4. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה מכריעה. נראה שלגליזציה היא הכיוון בכל העולם. אני אומר זאת לא בהתלהבות יתרה ואף לא בהיסטריה, אלא כציון עובדה. צמח הקנאביס נגיש מאד לכל דכפין, גם כעת כשהוא לא חוקי. לנסות להפוך אותו לבלתי נגיש זו עבודה סיזיפית שנידונה לכישלון. וזה מעמיד בפני כולנו, מתנגדים ומצדדים כאחד, אתגר גדול. אנחנו צריכים ללמד את בני הנוער- אבל לפני כן את עצמנו- אוריינות רגשית. אנו צריכים להכיר את העולם הפנימי שלנו. עלינו לדעת, מתי החיים נעשים קשים עלינו ואנו בורחים לסם. או למזון, או לבהייה במסכים, או לעבודה. אנו צריכים לפתח, אצלנו קודם כל, את היכולת להיות נוכחים בעולם, גם בעולם שבו לא הכול קורה לפי רצוננו. כי אדם שחי את החיים ומתמודד אתם, מדי יום ביומו, שמקבל את כל המנעד של רגשותיו ואת כל מנעד החוויות שהחיים מזמנים, לא צריך את הסם, מכל סוג. ובן אדם שמרגיש שהחיים האלו גדולים עליו ושהוא זקוק למשהו כדי "לעבור אותם בשלום" לא יעזרו צעקות פאתטיות של דודות ומורות "רק אל תשתה חשיש"! עם זה כולנו נצטרך להתמודד, עם או בלי הפללה.