סיפור מותו ותחייתו של יונתן לנגר

על הסרט "יונתן אגסי הציל את חיי", תומר וברק היימן, 2018

תוצאת תמונה עבור יונתן אגסי הציל את חיי

התלבטתי ארוכות האם לכתוב על הסרט "יונתן אגסי הציל את חיי".

משהו בי אפילו לא רוצה שאנשים יידעו שצפיתי בו.

אבל משהו אחר בו ממשיך להטריד ולהציק, כמעט שבוע אחרי הצפייה. נראה שמשהו שהטריד את הדמות עבר לבמאי – ומשם לקהל. אז אנסה לגעת במשהו הזה. אין לראות בדברים שבהמשך ביקורת קולנועית, אלא צרור של רשמים מאד אישיים. שעם זאת, ייתכן שיש לציבור עניין בהם.

אגיד מהתחלה- הסרט קשה מאד לצפייה, גם למי שחושב שהוא מורגל בתכנים קשים. גם לי, שעוסק בטיפול בעשור האחרון ושמכיר היטב את הקהילה הגאה, כולל הצדדים הפחות פוטוגניים שלה- ברגעים מסוימים היה צורך להוריד את העיניים מהמסך. ולכן, גם לחובבים מושבעים של יצירת האחים היימן ( ואני בהחלט אחד מהם ) – תחשבו פעמיים ושלוש, לפני שאתם מאתגרים את הליברליות ואת סף ההכלה של עצמכם ברמה כל כך גבוהה. הוזהרתם, ומעכשיו האחריות היא עליכם.

דווקא לאור הנ"ל ומתוך הנחה שחלק מקוראי הביקורת לא ייראו את הסרט – ספוילר. יונתן אגסי הוא שם במה של יונתן לנגר- שהיה במשך שנים אחדות לכוכב העולמי הבלתי מעורער של הפורנו הגאה ומושא הפנטזיות של רבבות גברים ברחבי העולם. הסרט עוקב אחרי חייו הסוערים, הזוהר והכאב שמאחורי זה, ההתרסקות הקשה- והחזרה לארץ.

אולי אתחיל דווקא מחיבור לסרט אחר מבית היוצר של האחים היימן, שכתבתי עליו בעבר בהתרגשות גדולה- "מי יאהב אותי עכשיו". הסרט מתאר מפגש בין סער מעוז, גיי נשא HIV, למשפחתו הדתית מקיבוץ טירת צבי, לאחר שנים רבות של נתק. אין בסרט שום דבר נועז או מזעזע ברמה ויזואלית. זהו סיפור אנושי נוגע ללב.

ואחרי שצפיתי בסרט הנוכחי- חזרתי לרגע בלבי לסרט הקודם. נניח לרגע שהמצלמה של תומר היימן הייתה מלווה את סער מעוז בתקופת יציאה מהארון שלו. אנחנו הצופים שותקים בנימוס, אבל כולנו יודעים איך נדבקים ב-hiv. מה היה אם היינו נכנסים לתקופה בחייו של סער שהייתה מלווה בכאב על גילוי נטייתו המינית, כאב על דחיית המשפחה, כאב על הקונפליקט הדתי – ואיבוד הדעת והרס עצמי שבאו כתוצאה מכך ? כמה היינו מסוגלים להכיל את זה? האם האמפתיה שלנו לסער הייתה נפגעת?

אני מהרהר בקול רם, בין היתר כי אני קולט כמה קל יהיה לצופה בסרט "יונתן אגסי הציל את חיי" להפיק ממנו מסרים הומופוביים, על חיי ההוללות והפריצות של הקהילה הגאה. כמה קל יהיה לסובב את הכול לכיוון מוסרני – טהרני שמדבר בכאב מעושה על תהומות של הפקרות שקיימים בחלקים מסוימים של קהילה זו . וכמה כולנו נוטים לעקוף את הצדדים האלו בשתיקה מנומסת.

אבל הצד הזה קיים. בקהילה הגאה וגם בי באופן אישי. לכן צפיתי בסרט מתחילתו ועד סופו. הצד הזה לא סתם קיים, אלא מוקצן בסרט עד קצה גבול היכולת. בשלב מסוים מתברר, באופן צפוי למדי, שמלבד החיים ככוכב פורנו, אגסי עוסק במקביל גם בליווי. הדיבור הגלוי על זה מביך גם אותו, לפחות מול אחותו. וגם כשהוא מראה לאימא שלו את החלקים מסרטי הפורנו בהם הוא השתתף, הוא עוצר אותם לפני שהם מגיעים "לדבר עצמו". כי קשה, באמת קשה, לראות את כל החלקים האלה. גם ליונתן אגסי עצמו.

אגב, יונתן אגסי. סוד שמו של הסרט נחשף די בהתחלה, כשהוא מספר על כך ששם משפחתו המקורי הוא לנגר, והשם אגסי הוא מעין "שם במה". אבל זהו בעצם "האני האחר" של יונתן אגסי, הדמות האחרת שלו, שלדבריו "הצילה את חייו" בכל פעם שהיה זקוק לה.

וממה היה צריך להציל את חייו ?

מסתבר שמהרבה דברים. מההשפלות בבית הספר, כלפי הילד העדין והנשי. מהניתוק המוחלט מדמות האב- שמופיע בסרט בדרמטיות, שנים רבות אחרי שעקבותיו נעלמו בברלין. שנים רבות אגסי הצטלם ושלח ד"שים מצולמים לאביו בחו"ל, בלי לקבל תשובה לעולם- והאבא היה עבורו, "האור הדולק של המצלמה".

אז איך מתגברים על הניתוק והניכור ? איך מגנים על הילד הקטן והעדין ?

למשל, מנסים להעלים אותו. מקימים סביבו מעטפת של גבר גדול ומזוקן, מנופח משרירים, סטירואידים וסמים ,מקועקע מכף רגל ועד ראש ומנוקב פירסינגים. הופכים את הגבר הזה לנחשק האולטימטיבי, שדמותו מופצת במאות אתרים ואלפי דיסקים. הופכים אותו לפנטזיית הדגל שמספקת את כל הצרכים והגחמות. וכרגע האבא, שהפך לאור האדום במצלמה, רוצה אותו כל הזמן וצריך אותו כל הזמן. וגם הרבה אנשים מציאותיים, מתחילים לרצות את דמותו של יונתן אגסי, וגם מוכנים לשלם לו בהתאם. וזה מאד מעורר ומגניב, בתקופה מסוימת.

כמובן, שתמיד קיים גם יונתן אגסי אחר. הוא הילד הטוב שאוהב את האוכל הביתי שאימא מכינה לו במטבח של הדירה בחולון. ששולח את הכסף שהוא מרוויח מלשמש פנטזיה אליה- כי היא בקושי גומרת את החודש. שמנסה להסביר לאחותו, בצורה לא משכנעת, שליווי אינו זנות. ובעיקר- שנשאר עדיין ילד עדין, שנשבר ובוכה מעלבון, שנזכר איך רצה להתלבש כמו ילדה קטנה עם שיער יפה ועדיין כואב את האבא שלא היה שם ואת הילדות שנגזלה בגיל צעיר.

מטבע הדברים, עם הפרסום והתהילה באים גם שוברי תשלום. בשלב מסוים, בעלים הסטודיו שאתו אגסי עובד, מתחיל לדרוש ממנו לעשות דברים שמסכנים את בריאותו ומרסקים אותו מנטלית. ובשלב מסוים, כשהוא לא מסוגל לספק את הסחורה- הוא נשלח הביתה. לאימא בחולון. ועדיין, לקוחות רבים בעולם מחכים להגשים את הפנטזיה שלהם עם יונתן אגסי. אבל משם ואילך, הוא מתחיל יותר ויותר לפגוש את יונתן אגסי הישן. הפצעים של ילדות עדיין ישנם. האבא הנטש עדיין חסר. וזה ממש לא מקרי שאגסי נוחת בברלין- עיר מגוריו של אביו, עם משפחתו החדשה. והסיפור המשפחתי ממשיך ונפרש למלוא האורך ובמלוא הכאב. עד לנקודת השבר וחזרה לחולון. נראה שאפשר לעצור את הספוילר כאן.

הדברים נכתבים בחודש אלול ואווירת התשובה מרחפת באוויר שלי, כיהודי. אני נזכר במה ששמעתי פעם מהמורה הגדול למחשבת ישראל, פרופ' אבי רביצקי, על ההבדל בין תפיסת התשובה האשכנזית לזו הספרדית. אצל האשכנזים, תשובה כללה פעמים רבות טכניקות סגפנות קיצוניות למדי, כמו המון צומות, גלגולי שלג וגם הלקאה עצמית מסוגים שונים. לעומת זאת, דרך התשובה הספרדית הייתה קלה יותר- ובו זמנית גם תובענית יותר. היא לא דרשה הלקאת הגוף הפיזי, אלא שינוי רוחני. נכון, שהאדם החוטא היה צריך למות בחטאו- אבל התשובה הופכת אותו לאדם חדש. הוא, בשונה מהקודם, ראוי להיכתב לחיים טובים בשנה החדשה. כנראה שאלו הם שני הדרכים- להכאיב לעצמנו עד אינסוף- או למות ולהיוולד מחדש מבחינה רוחנית, כבני אדם חדשים. וזה מה שיונתן אגסי עושה- לקראת הסוף, הוא משיל , בכאב גדול, את יונתן אגסי הישן, ומתחיל להיוולד מחדש. בגלל זה הסרט עם יונתן אגסי הוא כל כך חשוב. כי הוא מציג לנו, בצורה מאד מוקצנת ובוטה, את החלקים שקיימים בכל הומוסקסואל ויתרה מזאת- בכל גבר ( גם בי ). ולמרות שמבחינת התפאורה החיצונית, סיפור חיי האישי שונה מאד מהסיפור של יונתן אגסי, הכאב הפנימי הוא מאד דומה. כאב, ששנים ארוכות של חיי לא ידעתי להתמודד אתו. כאב, שהתמודדות שגויה אתו גבתה ממני מחירים כבדים. ומאידך- בתקופה ההיא לא היו לי כלים אחרים להתמודדות. ולכן, כשהחלטתי, לאט ובהדרגה, להתחיל ולגעת בכאב שלי- היה בי חלק מסוים שמת. והתאבלתי עליו, כמו שמתאבלים על פנטזיה וכמו שיונתן אגסי התאבל על האני האחר שלו, שכבר לא יהיה שם כדי להגן עליו. ליונתן לפחות הייתה אימא שעמדה לצדו במשך כל הדרך- אחרת, הכול היה יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע . מה יכול להיות יותר גרוע, כשאין תמיכה מההורים בתקופה קריטית?- תשאלו את סער מעוז.

אני מדמיין את עצמי יושב מול הדמות של יונתן אגסי. מה אני רוצה לומר לו ? קודם כל, הייתי רוצה להגיד לו תודה על הכנות העצומה שלו והנכונות להיפתח כל כך ולחשוף קבל עם ועולם את החלקים הכי פצועים וכואבים שלו. ותודה גדולה על התזכורת, שלגעת בכאב הפנימי מאד קשה- אבל הניסיון להשתיק ולהקהות אותו עם כאב חיצוני, לאורך זמן הורס ופוצע אפילו עוד יותר.

מה עוד אני רוצה להגיד ליונתן אגסי? אני רוצה לאחל לו לחבק חזק ובאהבה את הילד העדין עם השיער הנשי. לאחל לו להכיל את הכאב שלו ולא לזמן לחייו כאב נוסף. לאחל לו לאהוב את עצמו ואת החיים ולשחרר את האנשים הקרובים אליו להיות כפי שהם. ובעיקר … למצוא עם הזמן את הכוח להיפתח לאהבה. כי באמת כואב לחשוב על אדם שחווה בחייו כל כך הרבה סקס- וכל כך קצת אהבה. כמובן, חוץ מהאהבה של אימא.

אז תודה ליונתן אגסי. תודה לתומר וברק היימן על החוויה המטלטלת והקשה. ואם החלטתם בכל זאת שאתם רוצים לראות את הסרט- תנסו להתחבר למסר של תקווה. שצומחת גם בתהומות העמוקים ביותר של ההרס. גם בחדרים האפלים ביותר של הכאב. ההרס העצמי אינו גזירת הגורל. הכאב כואב מאד- אבל לא נמשך לנצח. האהבה של אימא בסוף חזקה יותר. לבסוף, האהבה מנצחת את הכאב, והחיים – את המוות.

רב לך !

רב זייני

פניה לרב זייני

לרב פרופ' אליהו רחמים זיני שלום

שמי זאב שביידל, אני חוזר בתשובה, איש טיפול, וחבר בקהילה הדתית הגאה. מעולם לא פניתי אליך בכתב, למרות שהייתה בינינו נקודת השקה אחת, לפני שנים רבות, אותה אזכיר בהמשך.

במהלך השנים, הייתי רגיל לראות באופן אוטומטי את שמך חתום מתחת לכל גילוי דעת או הצהרה הומופובית ( כגון גיבוי לרב לוינשטיין, לרופא ההומופוב ד"ר סודי נמיר, או התנגדות לגילוי דעת ליברלי ואנושי של רבני "בית הלל"). לכן, הפעם באמת הופתעתי לראות כי שמך הושמט מרשימת החותמים להגנתו של הרב שטרן – שאילו הקהילה הדתית הגאה כבר התייחסה. מהרשימה שפרסת ב"סרוגים" התברר, שלדעתך מכתב הרבנים ודבריו של הרב טאו אינם הומופובים דיים, ומאשימים את הלהט"בים הדתיים רק בהרס המשפחה, ולא בהרס החברה והיקום כולו. נראה כי גם בהומופוביה יש המהדרין, המהדרין מן המהדרין, גלאט כשר, וכל המרבה הרי זה משובח.

קצפך יצא הפעם על אנשי חמ"ד שמנסים, לאט ובעדינות, להכיר את סיפורי החיים של להט"בים דתיים, כדי להבין את המצוקות של תלמידיהם. אתה מאשים אותם בנמיכות רוח בפני הפקרות מערבית ואהרן ברק ( הוא לא קשור, אבל סתם יש הזדמנות לבעוט בו ). אז בתור פעיל ותיק בקהילה הדתית הגאה, אני רוצה לספר לך, רב ד"ר אליהו זייני, שזה קורה באשמתך ! באשמתך ובאשמת הרבנים שכמותך, חותמי המכתבים למיניהם. לפני כעשר וחצי, חבריי ואני התחלנו להיפגש עם הרבנים ולעורר מודעות. לא היו לנו אז דעות נחרצות או מטרה מאד ברורה. רצינו בעיקר להיפגש ולשמוע, מה יש לרבנים להציע. רובנו גם יישמנו עם כל המרץ וכל המאמץ את כל ההמלצות וההצעות של מורנו ורבותינו. והיום, כעבור עשור וחצי, בערך, מאז שהומואים ולסביות דתיים התחילו לצאת מהארון, ניתן לסכם את ההתמודדות של רבני הציונות הדתית ( ושלך ) עם נושא הדתיים ההומולסביים במילה אחת- כישלון מוחלט. זה לא ציון "מספיק בקושי"- זה נכשל ! גם במועד ב' ומועד ג'.

כל מה שאתה ורבנים אחרים היו מסוגלים להציע לנו – הדחקה, חיים בארון, נישואי שקר והסתרה, טיפולי המרה ונישואין עם לסביות – התגלה ככישלון נחרץ. רובנו המוחלט לא הצליח בכך, הנישואין התפרקו, הדיכאונות גברו, חוסר התפקוד חגג, המשברים האישיים העמיקו – והחלום המתוק של בית כשר ונאמן בישראל רק הלך והתרחק.

לכן, כעבור אי אלו שנים, הבנו ש"אין הדבר תלוי, אלא בנו". וכך הקמנו את הקהילה הדתית הגאה. ותמכנו אחד בשני, וגדלנו, ויצאנו מהארון מול ההורים, המשפחות, החברים, הקהילות, הרבנים – וכל הציבור הדתי כולו. בשנים האחרונות, אנו צועדים בגאווה ובראש מורם , במיוחד במצעד בירושלים, כחברי הקהילה הדתית הגאה – ומוקפים במעטפת וחיבוק של קהילה דתית סטרייטית תומכת.

זה לא שליציאה מהארון שלנו לא היו מחירים. ופה אני רוצה לחזור להשקה שהייתה לנו לפני שנים. יצאתי מהארון לפני חבר טוב ( כך חשבתי בטעות ) , שהיה תלמיד בטכניון, וגם חיתנת אותו. הייתי בחתונה, שמחתי בשמחתו, רקדתי עד דלא ידע וגם ביקשתי ממנו ברכה לזיווג הגון. מה לעשות שהדבר לא הסתייע. אך האמנתי שהחבר הוא חבר טוב, כאמור, לכן כעבור מספר שנים, כשהתחלתי לצאת מהארון, נחשפתי גם מולו. אז החדשות הרעות הן, שאתה המלצת לו לנתק איתי את הקשר, כל עוד "לא אחזור בי מדרכי הרעה", וכך הוא עשה. וגם זו לטובה. והחדשות הטובות הן, שרוב חבריי הדתיים החליטו לקבל אותי כפי שאני ולא לשאול אותך. וגם לא רב הומופוב אחר.

אספר לך עוד משהו. לאחרונה ממש נערך בירושלים אירוע של קהילה דתית גאה – הורים וילדים. זה היה פורום מרגש מאד, שבו הורים של דתיים הומולסביים ישבו יחד אתנו, הילדים שלהם, ודיברו אתנו על החיים ועל הקבלה. חלק מהזמן היה להם קשה. חלק מהזמן לא הסכמנו על הכול. וטוב שכך. אבל העיקר היה שם- הרצון האמתי של ההורים להכיל ולהקשיב לילדים שלהם. והרצון שלנו להקשיב להורים. ולא להקשיב לך -ולשכמותך. וזו ההבנה שלי, כפעיל דתי גאה, ושל כולנו – כפעילים. פעם האמנו שאנו צריכים לשכנע אותך ואת שכמותך לשנות את דעתך. היום- אנו מאמינים שאנו צריכים לגרום לכמה שיותר אנשים, הורים, חברים, אחים ומחנכים פשוט לא להקשיב לך. בינתיים, נראה שדי מצליח לנו. וגם אנשי החינוך הדתי מתחילים להבין, שהם לא יגיעו רחוק אם הם יקשיבו לך. כי הם, בשונה ממך, מתעסקים לא בתיאוריות מופשטות ומספרים מתמטיים, אלא בתלמידים אמתיים עם מצוקות אמתיות. ולכן גם הם בוחרים היום להקשיב לנו. וזו גם הסיבה שאתה נלחץ כל כך.

אז רב זייני, אני לא מבקש ממך דבר. לא רוצה את האהבה שלך ולא את החיבוק. כלשונו של הסופר אנדרה ז'יד , אני מעדיף שתשנא אותי בשל מה שאני, מאשר שתאהב אותי בשל מה שאני לא. וביום חמישי הקרוב אצעד ברחובות בירתנו ירושלים, יחד עם חבריי ותומכיי, למען קבלת האחר ואהבת ישראל האמתית. כפי שלימד אותנו הרב קוק. כפי שלימד אותנו מורך הגדול, עמנואל לוינס. לא ננסה לגייס אותך לשורות שלנו. פשוט נשאיר אותך גנרל בלי צבא, ששופך את מררתו על המקלדת.

עלה נעלה לירושלים

זאב שביידל, ציוני דתי גאה

דיון אתי- פניה לרב הראל

תוצאת תמונה עבור זאב שביידל  תוצאת תמונה עבור ארלה הראל

לכבוד

הרב אהרון הראל

יו"ר ועדת אתיקה של ארגון "כמוך"

שלום וברכה

שמי זאב שביידל. אני איש טיפול ופעיל בקהילה הדתית הגאה. פניתי אליך בכתב מספר פעמים בעבר ופעם אחת אף נפגשנו, בפאנל של "כנס ירושלים" ב- 2015. אז לא ממש יכולנו לפתח שיחה וקרו מאז גם לא מעט התפתחויות, בקהילה הדתית הגאה ובכלל . לאחרונה רואיינת באתר של "ערוץ שבע" בתור יו"ר ועדת האתיקה של ארגון "כמוך"- הומואים דתיים אורתודוקסיים. בהקשר לראיון זה, אשמח להכיר את דעתך במספר סוגיות אתיות העומדות על הפרק- ולבקש העמקה נוספת בדעותיך בסוגיות השונות.

– ראשית, הבנתי מדבריך שאתה רואה במחאת הלהט"ב האחרונה פעולה לא לגיטימית, כיוון שאינה נעשית במסגרת של פעילות פוליטית. בעיניי זו עמדה תמוהה, כי מחאה ציבורית היא אחד מכלי היסוד של דמוקרטיה. אגב, בהקשר הזה, האם גם ההפגנות נגד ההתנתקות, ששטפו את כל הארץ לפני 13 שנה, היו פסולות בעיניך ?

– לא נדרשת לנושא של פונדקאות ואמרת שאינך מומחה בעניין. בתור מומחה לאתיקה, אני מעריך שתתעניין במסקנות של ועדת מור-יוסף, שישבה בשנת 2012 והגישה דו"ח עם המלצה להקים מסלול של פונדקאות אלטרואיסטית שיהיה נגיש לכל- זוגות סטרייטים ולהט"בים וגם בודדים. ישבו בוועדה המומחים הגדולים בארץ בתחום האתיקה, כמו גם פקידת סעד ראשית של משרד הרווחה. מהי דעתך בנושא ?

– ציינת שאתה כועס על סתימת הפיות הבלתי דמוקרטית, שחלק מפעילי להט"ב מנסים ליישם ונפגעת כשהיה ניסיון למנוע ממך לדבר במוסד אקדמי כלשהו. אני שותף לחלוטין להתקוממות שלך נגד סתימת הפיות. בהקשר הזה, אשמח לשמוע את דעתך על אודות העלון "עולם קטן", שבמשך תקופה ארוכה עסוק בהפצת מידע כוזב ומעוות על נטייה מינית ועל טיפולי המרה, ונמנע בעקביות מלפרסם את דברי הביקורת שלי, שמנוסחים לעולם בצורה מדויקת ובלתי מתלהמת. בנוסף, בשנה שעברה ארגון רבני הקהילות ערך כנס שהוקדש לנושא של טיפולי המרה. פעילי הקהילה הדתית הגאה, שיש להם מן הסתם עניין רב בנושא, לא הורשו להיכנס פנימה, אפילו אחרי שהם הביעו מוכנות להפקיד את הטלפונים הניידים שלהם. היית אחד הדוברים בכנס. האם לא במניעת כניסתם בכך סתימת פיות פסולה, לשיטתך ?

אמרת בראיון, שהרבנים מאוחדים בהתנגדותם להומופוביה. בשבת האחרונה מוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון" פרסם כתבה מהכנס של "עזים בקדושה". בכתבה הובאו, בין היתר, דבריו של הרב חננאל אתרוג, שאמר את הדברים הבאים : "כשאין קדושה וברית הכול מאוד אלים. החיה בתוכי כופה אותי. קחו למשל את התנועה של הלהט"בים. לא רק בתורה כתוב שזה תועבה, בנפש של כל אחד כתוב שזה תועבה. מצעדי הגאווה לא יעזרו להם כי הם נלחמים נגד הנפש. יש כאילו חום וחיבוק אבל אין שם כלום, כל אחד מנצל את השני והוא קרוע בתוכו בזיוף אדיר". בהמשך, הפסיכולוג אליהו אקרמן, שישב יחד אתנו בפאנל בכנס ירושלים, הציג מצגת שבה הומוסקסואליות נמצאה תחת הכותרת : "סטיות והפרעות נפשיות" וכרוכה ביחד עם אונס ופדופיליה ! מהי דעתך על דברי בלע הומופוביים שכאלה, כמושמעים ע"י רב וע"י איש טיפול ?

בהמשך, אליהו אקרמן המליץ שלא להפנות לפסיכולוג חילוני ואף לא לפסיכולוג דתי עם גישה דתית שונה. מה אתה חושב מבחינה אתית על פסילה מקצועית של אדם בשל דתו ? מה היית אומר על איש טיפול שאומר לא ללכת לפסיכולוג דתי ?

ברשותך, אציג דילמה אתית מעט יותר כללית, הקשורה לתקשורת. לאחרונה, עיתון "הארץ" פרסם כתבה על מחאת המתנחלים. במרכז הכתבה היה ארגון "זזים מכאן- המתנחלים נגד הכיבוש". זהו ארגון שפועל לעידוד הגירה יהודית מיהודה ושומרון. חבריו חוששים לפעול שם בגלוי ולכן איש מהם לא התראיין. אך רואיין היועץ המשפטי של הארגון, עו"ד מיכאל ספרד, פעיל ותיק נגד אכלוס יהודי ביו"ש. הוא אמר שהוא לא נגד המתנחלים, אך שרובם סובלים ממצוקה קשה עקב היותם מעורבים בכיבוש בלתי מוסרי וטראומטי ורוצים לעזוב, אך נמנעים מכך עקב הלחץ של מועצת יש"ע, גוף כוחני, אינטרסנטי ואלים. מועצת יש"ע או כל גוף אחר לא רואיינו ולא התבקשו להגיב. מה דעתך על האתיקה המקצועית במקרה הזה ?

אומר בכנות, שהמקרה הקודם לא קרה מעולם. פשוט הוא מזכיר לי סיטואציה שבה אתר דתי מסקר את מחאת להט"ב, מראיין נציג של ארגון שאיש מחבריו, כולל היו"ר, אינו מוכן להתראיין בגלוי, ולא מציג אף תגובה של אף פעיל להט"ב לדברים. זה אתי בעיניך ?

ודבר אחרון. יש בפיך הרבה דברי ביקורת ותוכחות כלפי הקהילה הדתית הגאה. איני מאמין שמשהו מהדברים שאמרתי יכול לשנות את דעתך בנידון. אך אני סבור שאתה גם מודע לעובדה, שרבים מאד מהפעילים בקהילה הדתית הגאה ( כולל אותי ) הם בוגרים של טיפולי המרה כושלים, נישואין שהתפרקו, תקוות לנישואין עם לסבית שהכזיבו, וניסיונות לחיים בודדים שהובילו לדיכאון וגבו הרבה מחירים רגשיים בלתי נסבלים. אנו פועלים במקום שבו ההנהגה הרבנית הנוכחית של הציונות הדתית כשלה כליל- מתן מענה מערכתי כולל למצוקה של הלהט"בים הדתיים. לאחר שחיכינו שנים רבות והפתרון בושש להגיע – התחלנו לחפש פתרונות ולמצוא מסגרות בכוחות עצמנו. אני מבין שזה לא מקובל עליך. אבל, מבחינה אתית ומוסרית, אולי נגיע להסכם פשרה, שבמסגרתו אנחנו לא נתקוף אותך וניתן לך לטפל באלו שמעוניינים להמשיך ולהישאר בארון או בטיפולי המרה- ובתמורה אתה לא תבקר ולא תתקוף אותנו, כשאנו מנסים לתקן במקום שבו כשלת ?

בציפייה להמשך דיון פורה

זאב שביידל, ציוני דתי גאה

מכתב לסבא

סבא

אמנם לימדתי אותי לקרוא לפני גיל שש, אבל לכתוב למדתי אחרי שכבר הלכת לעולמך. מדינת ישראל חוגגת עוד מעט את יום הולדתה ה- 70. ולכבוד זה, חשבתי לכתוב לך ולספר לך כמה דברים.

היום, גופך טמון באדמת הגלות ונשמתך- בעולם האמת. מעולם לא הייתה בישראל, אך היית מאד קשור אליה. האזנת בסתר לשידורי "קול ישראל" שאז ניסו להשתיק אותם. וכשאחותך הייתה באה לבקר אצלנו היא הייתה שואלת אותך : "מוטל, מה המצב אצל היהודים"? והיית עונה לה : "חי'לה, המצב אצל היהודים לא טוב".

אז סבא, הלכת מ אתנו ב- 1982, עכשיו 2018, מדינת ישראל היא בת 70 והמצב אצל היהודים הוא טוב. לא סתם טוב- מצוין. למרות בריאותך, שהייתה רופפת מאד, הארכת חיים עד גיל שמונים ונחשבת אז לאדם שנפטר בגיל קשיש מאד. אז תדע לך, שהיום בישראל זהו הגיל הממוצע עבור גבר. וסבתא ריסה חיה אתנו כאן עד גיל 96. אגב, אם היית מגיע לכאן, היו מטפלים בך כאן מעולה. בעיר שאנו גרים בה, פתח תקווה, יש את בית החולים הטוב ביותר במזרח התיכון, ביילינסון ויש עוד אחד. אמבולנס היה מוזעק אלינו הביתה לעתים קרובות והיית נוהג להתלוצץ על זה רוב הרופאים בטיפול נמרץ במינסק הם יהודים. אז עכשיו רובם נמצאים כאן בארץ- וגם ילדיהם, שכבר למדו כאן רפואה. ואם ברוסיה היית יכול להסתדר עם הרופאים ביידיש- בארץ היית מסתדר עם רובם ברוסית. הם טיפלו יפה מאד בסבתא והיא נפטרה בשיבה מאד טובה. גם אם בסוף היא כבר לא זכרה מי אנחנו- תמיד זכרנו מי היא וביקרנו אותה כל הזמן. ומדינת ישראל, שסבתא לא עבדה בה יום אחד, שילמה לה פנסיה וזה הספיק לה כדי להזדקן בכבוד.

סבא, היהודים כאן עושים צבא. ברוסיה של אז ושל היום, כל מי שיכול לחמוק משירות צבאי, עושה זאת. כאן, הרוב המוחלט מתעקש לשרת ולתרום, גם אם זה מסוכן. יגאל, נכדך הבכור, עשה כאן שירות קרבי אבל מקוצר, אני עשיתי שירות עורפי אבל מלא, והרבה זמן מילואים- שנים כטבח ובשנים האחרונות בתור קב"ן, שזה פסיכולוג צבאי. ואני אגלה לך, סבא, את מה שרוב הישראלים אפילו לא יודעים- רוב החיילים בצבא בישראל באים לפסיכולוג לא כדי להשתחרר מהצבא, אלא כדי להמשיך לשרת, גם אם קשה להם מבחינה נפשית. ועכשיו הנין הבכור שלך גם משרת בשירות קרבי והוא חייל מצטיין. אתה יכול להיות גאה בו. ובכולנו.

סבא, שלא תחשוב שהצבא זה עיקר החיים כאן- זה חלק קטן בסך הכול. החיים זה עבודה ומשפחה. וכל המשפחה שלנו כאן חיה ברמת חיים טובה ועושה עבודה טובה. אני זוכר איך לימדת תמיד אותי ואת יגאל להיות ישרים וטובים ולא לשקר. מה שלא ידענו אז ואימא סיפרה לנו אחר כך, זה שכל השנים סבלת מאד מהשחיתות וחוסר הצדק של השלטון הסובייטי. כי זה כל כך התנגש עם כל מערכת הערכים שלך. אז תדע לך, שכאן בארץ יש חוק ויש סדר ויש צדק. דוגמה פשוטה- היו כאן ראש הממשלה וגם נשיא שישבו בבית סוהר. אתה בטח מתבייש בכלל בזה שיהודים מסוגלים לעשות מעשים כאלה. אבל יהודים גם הם בני אדם וגם להם יש יצר הרע. מה שכן, מדינת ישראל לא נשאה להם פנים, הם באו בפני בית משפט כאחד האדם וזה דן אותם לכף חובה- ולא עזרו להם כל עורכי הדין הטובים ביותר. כי יש בארץ חוק וסדר וצדק. לוקח לצדק זמן להתגלות- אבל אנחנו יודעים לחכות הרי. אנחנו יהודים.

סבא, יש כאן בארץ כל מיני יהודים. מהכי אדוקים ועד הכי כופרים, עם כל מה שבאמצע. אבל האמת היא שהרוב הם אנשים שדי דומים לך כפי שאני זוכר אותך. הם אנשים טובים, שעובדים קשה, מחוברים למסורת, משפחה עבורם זה העיקר והמצווה העיקרית שלהם היא להיות "מענטש"- בן אדם. יגאל ואני עובדים קשה והרבה. הוא בתחום שצריך בעיקר ידיים- ואני בתחום שצריך בעיקר ראש. אבל שנינו טובים מאד במה שאנחנו עושים, שנינו אוהבים את מה שאנחנו עושים ושנינו עושים טוב לסביבה שלנו. וגם תמיד שומרים על הקשר. בכלל, המשפחה שלנו נותרה מגובשת מאד , למרות שהיו כל מיני קשיים וטלטלות. אתה יכול להיות גאה בנו.

אנחנו היינו רק שני נכדים שלך. אני אומר לפעמים לחברים הישראלים- "היינו שני ילדים בבית. משפחה רוסית גדולה". ואהבת אותנו מאד. אז בטח תשמח לשמוע שיש לך ארבעה נינים ! ההבדל ביניהם גדול – והקשר ביניהם מצוין. הם נפלאים ומקסימים ושובבים וחמודים- כל אחד בדרכו. תשמור עליהם מלמעלה – וגם עלינו.

סבא, אומר לך בכנות. אתה כעת בעולם של מעלה ואתה יודע על הנטייה המינית שלי. אני בטוח לחלוטין שאתה מקבל אותי לגמרי כמו שאני- תמיד אהבת אותי כל כך והייתי הנכד האהוב והקטן. בכלל, אתה הרי כעת בעולם האמת ויודע שאין בנטייה המינית האחרת משהו רע. וגם זה משהו שהיה לי חשוב לספר לך- למרות שהיו תקופות שהיה לי מאד קשה, בסוף החלטתי לצאת מהארון, להישאר יהודי, להישאר בן אדם טוב ולהיטיב עם הסביבה כמה שאני יכול. וברוך השם, בשנת 2018 זה בהחלט אפשרי בישראל. ואפילו עשיתי ואני ממשיך לעשות דברים כדי שלאלו שבאים אחרי יהיה קל יותר והם יחיו בחברה פתוחה ומקבלת יותר. אני מאמין שאני אשאיר אחריי עולם יותר טוב. ומאמין שאתה גאה בי היום.

סבא, אני אומר לך בכנות, אני גם רוצה להביא לך נינים. ואני אעשה את זה. היום בישראל זה אפשרי, גם לגבר שחי בזוגיות עם גבר אחר. קשה, מסובך, מורכב- אבל אפשרי. לפעמים כשאני חושב על כל הקשיים שמצפים לי בדרך וגם על הגיל שלי- אני מתעודד גם מהעובדה שגם אתה הפכת לאבא בגיל 44. סבתא סיפרה לי איך זה היה. היה לכם תינוק שמת משחפת, ואז סבתא הפילה פעמיים ולא רצתה להיכנס להיריון שוב. הצלחת לשכנע אותה לנסות פעם אחת אחרונה. ובשנת 1946, אחרי המלחמה הנוראה- נולדה לך בת יחידה. שחגגה בשבוע שעבר את יום הולדתה ה – 72. אימא שלי. ובגלל זה- כולנו פה. אגב- גם יגאל הפך לאב בפעם השלישית והרביעית אחרי גיל ארבעים. כך שיש לי לקחת דוגמה גם ממך וגם ממנו.

סבא, אני רוצה להגיד לך תודה .על זה שלמרות כל הקושי וכל המאמצים וכל התלאות שהיו מנת חלקך, לא ויתרת והמשכת את החוט של החיים היהודיים. לא ויתרת על הדור הבא. גידלת את הבת שלך באהבה- וכך גם היא ואבא גידלו אותנו. והיום- הנינים שלך גדלים במקום אחר. שבמקום שבו לא רודפים יהודים ולא מדכאים הומואים וכל אחד יכול להגיע למה שהוא שואף. לא קל. אבל אפשרי.

אז סבא, תודה לך על הכול. מדינת ישראל תהיה בת שבעים עוד מעט ומחכות לנו עוד הפתעות רבות. כשאתה היית בן שבעים, הייתי בן שנתיים ואי אפשרי היה לדעת מה ייצא ממני. והיום, כעבור ארבעים שנה, אני בעיצומם של החיים. חיים כיהודי חופשי במדינת ישראל הריבונית. אז סבא, הכול בסדר. המצב טוב אצל היהודים. תמסור ד"ש לסבתא ולכל מי שאתה פוגש שם. אנחנו נתראה, אבל לא בקרוב. כי אנחנו עוד צעירים והמדינה היא רק בת שבעים ויש כאן עוד הרבה עבודה. ואם אנחנו לא נעשה אותה, מי יעשה ?

אז זהו, אנחנו לוקחים קצת חופש מהעבודה והולכים לחגוג שבעים למדינה. מזל טוב !

נכדך הצעיר- ויטליק ( זאב )

מאה שנות טוטליטריות רוסית: מסטלין עד פוטין- ובחזרה

פורסם בכתב עת “השילוח”, גיליון תשע

appelbaum     gessen

מסטלין לפוטין – ובחזרה?

מחקרה של אן אפלבאום על ההרעבה בימי סטלין מעורר אצלה תקווה על רקע לאומי; ומחקרה של מאשה גסן על ימי פוטין מעורר אצלה דכדוך על רקע ליברלי. האם רוסיה נידונה לטוטליטריות נצחית? תלוי כנראה איפה היא תחפש את המפתח לחופש

.

Red Famine: Stalin's War on Ukraine

Anne Applebaum

Doubleday, 2017 | 496 pp.

The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia

Masha Gessen

Riverhead Books, 2017 | 528 pp.

ב-7 בנובמבר 2017 מלאו מאה שנים למהפכה הרוסית. ציון האירוע התאפיין בעיקר בחוסר אפיון. כלומר בהרגשה הכללית של היסוס והתלבטות: אירוע שלפני מאה שנה טלטל את העולם ויצר את ברית המועצות, מדינה שקבעה את סדר היום העולמי במשך מעט יותר משבעים שנות קיומה – האם האירוע הזה הוא בעל משמעות כלשהי היום? מה נשאר מברית המועצות של פעם? ומהי רוסיה של פוטין ביחס אליה: מדינת המשך, תשליל מוחלט או שמא ברייה שונה לגמרי?

שני קצות חוט של תשובה אפשר למצוא בשני ספרים שהתפרסמו לאחרונה בארה"ב בשפה האנגלית מאת שתי כותבות שכבר מוכרות בעיסוקן האינטנסיבי בעבר ובהווה הרוסי. שתיהן אגב ממוצא יהודי. האחת היא אן אפלבאום, עיתונאית וחוקרת אמריקנית, המוכרת לקורא הישראלי בזכות ספריה על הגולאג (ספר שבשלו זכתה גם בפרס פוליצר ב-2003) ועל ההשתלטות הקומוניסטית על מזרח אירופה.[1] השנייה היא העיתונאית מאשה גֶסֶן, שפרסמה ספרים במגוון נושאים, ולעברית תורגם ספרה על פוטין.[2] אפלבאום נשואה לרדוסלב סיקורסקי, שהיה בעבר יו"ר הפרלמנט הפולני ושר החוץ של פולין, ומתגוררת היום באנגליה. גסן היא ילידת רוסיה; הוריה היגרו לארה"ב כשהייתה ילדה, בשנות ה-90 היא חזרה לרוסיה לעבוד שם כעיתונאית, וב-2013 חזרה לארה"ב. גסן לסבית גלויה ופעילת להט"ב מוכרת; היא נשואה לבת זוגה ואם לילדים מאומצים וביולוגיים. שתיהן מתארות את המציאות הטוטליטרית הרוסית: אפלבאום בשנות ה-30 של המאה שעברה, וגסן – בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית.

בספרה החדש, 'הרעב האדום', אפלבאום מתמקדת באחד הפרקים הטרגיים ביותר של הטרור הסטליניסטי: ההלאמה הכפויה של האיכרים האוקראינים (הקולקטיביזציה), שקיבלה מאז שנות ה-90 של המאה שעברה גם את השם "הולודומור" (המתה ברעב). ספרה מתאר את קורות האסון שפקד את האיכרים באוקראינה בשנים 1932–1933. זוהי עבודה היסטורית מצוינת הפורסת תמונה מקיפה ורחבה תוך שימוש יסודי, אך לא מעיק, במקורות ההיסטוריים הראשוניים והמשניים.

אפלבאום מתארת את קורות אוקראינה, ארץ שהתאמצה לגבש אופי ייחודי ותרבות לאומית נפרדת, אך עמה לא זכה עד תחילת המאה העשרים לעצמאות אלא תמיד חי מפוצל תחת שלטון רוסי או פולני. דווקא לאחר מהפכת אוקטובר קמה לראשונה ישות מדינית אוקראינית – אך תחת קורת הגג הגדולה של ברית המועצות. לנוכחותה של אוקראינה בתוך המדינה הסובייטית הצעירה הייתה משמעות כלכלית גדולה: הקרקע הפורייה של אזורים רבים באוקראינה הייתה נכס חקלאי יקר, ומטבע הדברים המושלים הרוסים והפולנים במהלך ההיסטוריה לטשו אליו עין. והנה, בימי ברית המועצות, סביב הנכס הזה התחילו להתפתח הדרמות העיקריות של ההיסטוריה האוקראינית.

בהתחלה פרץ הרעב של שנות העשרים המוקדמות. אוקראינה רק התחילה להתאושש מהמהפכה הבולשביקית וממלחמת האזרחים העקובה מדם שפרצה בעקבותיה בין הבולשביקים (האדומים), מצדדי חזרת הצאר (הלבנים), וקבוצות שונות של לאומנים אוקראינים – מלחמה שמלבד מעשי הרג נוראים של כל הצדדים התאפיינה גם בפוגרומים רבים ביהודים מכל הצדדים. כשפרץ הרעב ב-1922, הממשלה הרוסית ואנשי הרוח הרוסים העבירו לכל הארגונים ההומניטריים פנייה נרגשת שיצילו את אוקראינה מחרפת רעב. הקריאה נענתה והסיוע זרם לאוקראינה הרעבה מכל רחבי העולם, בתיווכו של הצלב האדום הבינלאומי (וגם בסיוע של הג'וינט).

לאחר שהמצב התייצב מעט, וסטלין החליף את לנין בהנהגת ברית המועצות, התחיל שלב ההלאמה האגרסיבית של התוצרת החקלאית. התוכנית הייתה לבטל את קיומם של משקים פרטיים. כל האיכרים נדרשו למסור את המשק ואת התוצרת שלהם למשקים הקיבוציים (קולחוזים) ולעבוד רק במסגרתם. האיכרים העשירים, שכונו "קולאקים", נחשבו לאויבים העיקריים של תוכנית ההלאמה – שנטלה מהם את כל רכושם ופרי עמלם. במקביל, סטלין חתם על הסכמי ייצוא מסיביים של תוצרת חקלאית לכמה מדינות אירופיות – במטרה להגדיל את המלאי של מטבע זר וגם כדי לסייע לבסס את הלגיטימיות הבינלאומית של ברית המועצות (ועל הדרך להפגין את העליונות של המשק הקומוניסטי).

ב-1932 הצטרפו יחדיו כמה גורמים ויצרו את אסון הרעב: שנת בצורת; הלאמה אגרסיבית שהוציאה לרבים מהאיכרים את החשק לעבוד; החרמה מלאה של היבול; דרישות גוברות של הקרמלין לספק כמויות בלתי סבירות של תבואה, שהייתה צריכה להספיק גם לכלכלה של ברית המועצות וגם לייצוא; והעובדה שסטלין כפוליטיקאי הטיל את כל כובד משקלו ויוקרתו על הצלחתה של ההלאמה. זו הייתה גם הסיבה לכך שכעת, בניגוד ל-1921, סטלין לא פנה לסיוע הומניטרי עולמי ולא חשף את ממדי האסון. להפך: הוא התעקש בכל מחיר על כך שאוקראינה תספק את המכסה של התוצרת החקלאית ויהי מה, סירב באופן מוחלט לכל סיוע הומניטרי, הסתיר מדעת הקהל העולמית כל מה שמתרחש באוקראינה, ואף הטיל את האשמה על המחסור, העוני ולאחר מכן הרעב על "מתנגדי המהפכה", "הקולאקים" ואלמנטים חתרניים אחרים.

כך הפך המחסור לאסון. בכפרים האוקראיניים שהתרוקנו מכל גרגיר תבואה וחסרו בהם עובדות, פרצה ב-1933 מגפת רעב המונית, שלמיטב ההערכות קיפחה את חייהם של כארבעה מיליוני איכרים. בחלק הזה אפלבאום מביאה עדויות אישיות ארכיוניות (ולא נשארו הרבה עדויות כאלה מהאיכרים, האנאלפביתים ברובם) שמתארות חרפת רעב, מחיקת צלם אנוש וקניבליזם. מכתב אנונימי שמצא את דרכו לארכיון של הוותיקן, ושאפלבאום מצטטת, מגולל את התמונה הבאה: "בערבים, ואפילו במשך היום, אסור ללכת ברחוב עם כיכר לחם כשהיא גלויה לעין כול. אנשים רעבים עלולים פשוט לעצור אותך ולחטוף אותה מידיך, לנשוך את ידיך או לפצוע אותך עם סכין. מעולם לא ראיתי פרצופים כה מצומקים ופראיים וגופים המכוסים כה מעט עם בלויי סחבות. הכרחי לחיות כאן כדי לראות ולהבין את ממדי האסון. אפילו היום, בדרכי אל השוק, ראיתי שני אנשים שמתו מרעב והחיילים זרקו את הגופות על המשאית. כיצד אנו יכולים לחיות ככה?"

עדות אחרת היא של אולגה מנה, פולנייה שחצתה את הגבול לברית המועצות במטרה ללמוד שם רפואה, הואשמה בריגול ונשלחה למחנה סולובייצקי, הגולאג הראשון. תחילה פחדה מאוד כי נאמר לה שתהיה במחנה ביחד עם "300 קניבלים אוקראינים". אך כשהגיעה לשם ראתה משהו אחר: "ההלם והבהלה שלי מפניהם חלפו במהרה. היה מספיק פשוט לראות את האוקראינים האומללים, היחפים וחצי-העירומים האלה. הם שהו בבניין המנזר הישן, לרבים מהם בטן נפוחה מרעב, ורובם חולי נפש. טיפלתי בהם, הקשבתי לזיכרונות ולהרהורים שלהם. הם סיפרו לי כיצד ילדיהם גוועו ברעב, ואיך הם עצמם, קרובים למות, בישלו את גופות ילדיהם ואכלו אותן. הם עשו זאת תחת בולמוס נוראי של רעב. ומאוחר יותר, כשהם הבינו מה הם עשו, נטרפה עליהם דעתם. הייתי אמפתית כלפיהם. ניסיתי להיות רכה ולעודד אותם בכאבם הנפשי הנורא. זה עזר לזמן מה. הם נרגעו קצת והתחילו לבכות ואני בכיתי יחד איתם".

הנרטיב ההיסטורי שאפלבאום מתווה כאן, ושהיסטוריונים נוספים מגבים,[3] הוא שהרעב באוקראינה לא היה אסון טבע אלא מעשה ידי אדם. סטלין קיבל לאורך כל התקופה התרעות רבות על הידרדרות המצב באוקראינה ועל חרפת הרעב שם (בין היתר, מחברי הפוליטביורו ומחתן פרס הנובל העתידי הסופר שולוחוב). סטלין הודה בעובדות, אך התעקש להפנות אצבע מאשימה כלפי הקולאקים עצמם, לנוכח התנגדותם לקולחוזים ולשלטון הסובייטי. גם לאחר שהרעב פסק, עקב ריכוך הדרגתי של המדיניות החקלאית, עצם קיומו הוסתר תמיד באמצעות זיוף הנתונים של מרשם האוכלוסין, השתקה בתקשורת המערבית ודממה מלאה בספרי ההיסטוריה הסובייטיים.

סטלין אמנם לא הצליח לסחוט מאוקראינה את כמות התוצרת החקלאית שציפה לקבל, אך הוא הצליח לממש שתי מטרות אחרות שהיו חשובות לו: לרסק את האיכרים ואת החקלאות העצמאית, ויחד איתם את התנועה הלאומית האוקראינית. את זו האחרונה האשים בשיתוף פעולה עם הקולאקים ובקשירת מזימות נגד ברית המועצות. רק בתקופת ההתפוררות של הקומוניזם ושל ברית המועצות ניתן היה שוב לדבר בלי חשש על נוראות עידן ההלאמה, אסון המתקרב בהיקף נספיו לשואה. ואכן, הפרק האחרון בספר מוקדש לדיון בהגדרת "רצח עם" כפי שזו נוסחה בידי רפאל למקין ובאפשרות להחילה על ההלאמה. המסקנה הסופית חיובית: אפלבאום רואה בהלאמה מסע מכוון להשמדה של האיכרים עצמם ושל הזהות האוקראינית.

נבחרת המיואשים

בנקודת הזמן הזו מתחיל ספרה של מאשה גסן. הוא מבוסס על ראיונות שהיא ערכה במשך תקופה ארוכה עם שבעה אנשים שהיו פעילים בקידום רפורמות וליברליות בתקופת השינויים בברית המועצות ולאחר מכן ברוסיה, ובעידן פוטין מצאו את עצמם מורחקים בהדרגה מכל עמדה ופעילות. כולם מוזכרים בספר בשמותיהם הפרטיים בלבד, אך כולם דמויות מציאותיות. האחת, ז'אנה, היא בתו של מנהיג אופוזיציוני שנרצח, בוריס נמצוב. אחר, אלכסיי, הוא פעיל להט"ב שניהל את התוכנית היחידה בכל רוסיה ללימודי מגדר באוניברסיטת פרם. וגם פסיכואנליטיקאית רוסית ראשונה, מריה ארוטיוניאן, ומנהל מכון המחקרים הסוציולוגיים הראשון והיחיד ברוסיה, לב גודקוב, משתתפים בספר. על פני 500 עמודים, גסן עוקבת אחרי מסלולי חייהן של דמויותיה – החל בתקוות הראשונות של תקופת הפרסטרויקה (סבא של אחד מהגיבורים, אלכסנדר יקובלב, היה יד ימינו של גורבצ'וב), דרך ההשתוללות האנרכית השמחה והמפחידה בו-זמנית בשנות ה-90, ועד להתבססות משטרו של פוטין החל בשנת 2000.

עבודתה של גסן עיתונאית, ובניגוד לעבודתה של אפלבאום אין בה ממד אקדמי, אך גם היא נעזרת רבות במחקרים אקדמיים ותובנות פסיכולוגיות כדי להבין את התהליכים שעוברים על הגיבורים שלה ועל רוסיה כולה. לעומת אפלבאום, הבוחרת בעיקר בתיאור של תהליכים היסטוריים, גסן בוחרת בשרטוט של נרטיבים אישיים כתשתית למסירת הסיפור הרוסי הכללי.

הסיפור הזה מתחיל בהתפוררות של ברית המועצות ובתקוות שסיום הסיוט הטוטליטרי יביא לעתיד טוב יותר. מסך הברזל התחיל להיסדק, האמת ההיסטורית על העבר הרוסי נידונה בהרחבה, מדעי החברה המערביים המודרניים שוב היו מותרים לבוא בקהל, ובאוויר הייתה אופטימיות. הכוחות השמרניים של המפלגה הקומוניסטית ניסו לארגן פוטש באוגוסט 1991, וזה כשל לחלוטין. זמן קצר לאחר פרפור גסיסה אחרון זה, ברית המועצות שבקה חיים וקמה רוסיה עצמאית. הרפובליקות של ברית המועצות לשעבר נפרדו ממנה.

שנות התשעים התאפיינו בהפרטה אגרסיבית, שנלוותה אליה היווצרות של חיים פוליטיים רב-מפלגתיים אך כאוטיים מאוד, וכן מלחמה כושלת בצ'צ'ניה ומשבר כלכלי קשה ב-1998 שבו רוסיה בעצם פשטה את הרגל. כל זה הוביל להתרוששות כללית של האוכלוסייה, לחוסר ביטחון כללי, ולכמיהה למנהיג חזק שיבוא ויעשה סדר. ועל רקע זה בשלהי שנת 1999, בוריס ילצין המותש העביר את הנהגת המדינה לקולונל בקג"ב וסגן ראש העיר פטרסבורג לשעבר, ולדימיר פוטין, שלא היה מוכר בציבור לפני כן.

פוטין חיסל בהדרגה את כלי התקשורת העצמאיים, סילק או כלא את כל אנשי העסקים שלא היו מוכנים להתיישר עם התוכניות שלו, ביטל למעשה את האופוזיציה, יצר מצב שבו לא יכול לקום לו מחליף של ממש, והשליט את מה שגסן וגיבוריה מתארים כטוטליטריות חדשה. זו באה לידי ביטוי בהרס גופי המחקר העצמאיים, בהשתלחות אגרסיבית בקבוצות שונות באוכלוסייה המסומנות כמאיימות על המשטר, ובדיכוי פעיל של מתנגדי המשטר תוך שימוש במעצרים, מאסרים, השתקה והרחקה מרוסיה.

הטוטליטריות החדשה מתבטאת גם במדיניות חוץ: רטוריקה אגרסיבית כלפי המערב ובמיוחד ארה"ב, שבשיאה מתחילה להזכיר את השיח הסובייטי; השקעה תופחת בחידוש המערך הצבאי; צבא תעמולה גדול ותוקפני בדמותם של בלוגרים, האקרים וטוקבקיסטים החורשים את הרשת ואת הרשתות החברתיות במטרה להטריל את כל מי שמשמיע מסר נוגד למשטר – וכמובן סיפוח חצי האי קרים והמלחמה במזרח אוקראינה. המשפט "אין עתיד" (נייט בודושצ'גו) חוזר פעם אחר פעם בדבריהם של גיבוריה ככל שהם נכנסים עמוק יותר לעשור הנוכחי. הגיבורים עצמם מתפזרים לכל עבר: ז'אנה, אחרי שאביה נרצח, מוצאת את עצמה בגרמניה; אלכסיי, לאחר שהתוכנית ללימודי מגדר נסגרת והוא חש מאוים, מבקש מעמד פליט בארה"ב; ו'מכון לבדה', מכון המחקר הסוציולוגי העצמאי היחיד ברוסיה, מוצא את עצמו תחת ההגדרה המשפטית "סוכן זר" (כי הוא ממומן בחלקו על ידי גורמים מחוץ למדינה וחייב להצהיר על עצמו ככזה. נכון לעכשיו, המכון לא נסגר). גסן עצמה עזבה את רוסיה ב-2013, בעקבות חשש שרשויות הרווחה מתכוונות למסור ילדים של זוגות הומולסביים לאימוץ או לאומנה. שדה השיח הפתוח והביקורתי כעת נראה די ריק, ונכון לכתיבת שורות אלו, לקראת הבחירות לנשיאות, לא נראה שמישהו מנסה לאתגר ברצינות את מנהיגותו הבלתי-מעורערת של פוטין – וככל שהיו כאלה, מועמדותם נפסלה בידי השלטונות.

נושאים אלינו עיניים

האם רוסיה עשתה סיבוב גדול וחזרה לשנת 1917? או 1937? האם נראה מהדורה חדשה של אותה "הלאמה" שגרמה לקורבנות כה רבים במאה הקודמת? תשובתה של גסן לכל אלו היא שפוטין אכן מחזיר את רוסיה לעידן טוטליטרי חדש, אך זו תשובה בעייתית. אין זה תמיד נכון לבחון את העתיד לאור המודלים של העבר. הדיקטטורה הסטליניסטית והגולאג היו נחלת תקופה היסטורית ספציפית. דיקטטורה אחרונה בעולם מהדגם הזה סופרת את ימיה לאחור בצפון קוריאה. פוטין אינו סטלין חדש והוא גם איננו מתכוון להיות כזה. הוא לא מקים מחדש את הגולאג, לא מוביל את המשק הרוסי לכיוון של הלאמה, ומדבר על ימי סטלין כעל תקופה שנעשו בה פשעים נוראים כלפי העם הרוסי. רדיפותיו אחר מתנגדי המשטר הן בלתי עקביות; אלה שנכלאו באמירה נחושה שייעצרו לעולם ועד משתחררים לפתע בהנפת יד נשיאותית (כגון איש העסקים הגולה כעת מיכאיל חודורקובסקי, או חברות הלהקה הפרובוקטיבית 'פוסי ריוט').

אין זה אומר שלא צריך לדאוג לנוכח המשטר הזה. יש סיבות רבות לדאגה. סתימת פיהם של מתנגדי המשטר והרחקתם, המעורבות הרוסית הגוברת בעולם שדרכיה עקלקלות ונסתרות (כולל פרשת ההתערבות בבחירות בארצות הברית, שעדיין לא התבררה כל צורכה), ההתעוררות החוזרת של התיאבון הרוסי הקולוניאליסטי וההיסטריה הלאומנית של "קרים שלנו", התמיכה הרוסית בימין ובשמאל הקיצוניים באירופה, דיכוי הלהט"ב, הרס מדעי החברה ועוד. אלא שהדאגה צריכה להתמקד בניתוח המצב הרוסי הנוכחי; אפשר לבחון את ההווה בהקשר של העבר ההיסטורי, אך יש להיזהר מניסיון לכפות על ההווה מודלים מן העבר.

בעיה נוספת בספרה של גסן, הגורמת לתמונה המצטיירת בו להיות חד-צדדית, היא בחירתה שלא לראיין את תומכי פוטין. חשיפה לרוסים הרואים בפוטין מנהיג הממלא את ליבם בגאווה, מכירים לו תודה על היציבות, האמיתית או המדומה, שהוא יוצר, ורואים בו המנהיג היחידי האפשרי, הייתה מעמיקה את הבנתו של המצב הרוסי העכשווי.

בעוד נימת הסיום של גסן היא קודרת, אפלבאום מסיימת באופטימיות זהירה. לאחר שנים רבות, אוקראינה זכתה בעצמאות שלה, המאפשרת לה לעבור תהליך היסטורי של מחקר והבנת תוצאות ההלאמה, וכמובן להתנסות לראשונה בקיום כמדינה עצמאית. אפלבאום תולה בכך תקוות רבות, ואף מעלה על הנס את הלאומיות האוקראינית המתחדשת בתור מקור לתקווה החדשה. אומנם, ההתלהבות שלה מהתחייה הלאומית האוקראינית יוצרת פגמים אחדים בניתוח. כך למשל היא מדגישה את האחדות האתנית והתרבותית של האוקראינים, משל היו תמיד "עם אחד", ומדלגת על התהליכים המרתקים שבהם קבוצות שונות שהתגוררו באוקראינה במאה ה-19 (רותנים, שחיו לאורך הגבול עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית, לצדם של מאלורוסים, שראו באוקראינה "רוסיה הקטנה" ובעצמם קבוצה נפרדת המשתלבת בתוך הזהות הרוסית הגדולה, לצד האוקראינים)[4] התגבשו בתהליך איטי וארוך לעם אוקראיני אחד. היא גם נוטה לרכך את הרכיב האנטישמי הלא מבוטל שבלט מאז ומעולם בלאומנות האוקראינית, וממעיטה במשקלו. גסן, מנגד, מאתרת אנטישמיות ושנאת זרים כללית אצל כל מי שמזוהה מבחינתה עם משטרו של פוטין השנוא. לפעמים זה נראה כמו רצון להגיד שכל מי שהוא לאומן, הומופוב או סתם רוסי שמרן בהכרח יהיה גם אנטישמי.

אבל מעבר לביקורת הנקודתית, מעניין לחשוב על הלאומיות כמקור האופטימיות של אפלבאום. אולי ערכים כגון זכויות הפרט או חשיפת האמת המחקרית, שהגיבורים של גסן נלחמו עליהם בחירוף הנפש, פשוט אינם מספקים את הסחורה, ואינם מסוגלים לגרום לרבבות רוסים לצאת לרחובות כדי למחות נגד משטרו של פוטין? הדמות הקרובה ביותר למעלת אופוזיציונר משמעותי ברוסיה של היום הוא אלכסיי נבאלני, שהדימוי העיקרי שלו הוא של לוחם בשחיתות, אך גם של פטריוט רוסי; אולי דווקא מסר המדבר אל הרגשות הפטריוטיים של הרוסים, מבלי לסתור את המחויבות לערכים הליברליים ולחברה הפתוחה, הוא אשר ישים קץ לשלטונו של פוטין ויפנה את הדרך למנהיגות חדשה?

אישוש לתחושה זו אפשר למצוא בהתייחסות של החברה הרוסית העכשווית לישראל. רוב המבקרים הרוסים בארץ, אנשי המיינסטרים הפוטיני וליברלים (שהיום מסווגים בשיח הפוליטי הרוסי כ"ימין") כאחד, נוטים לשבח את ישראל; ובייחוד הם נלהבים מכך שהצעירים כאן הם פטריוטים הלהוטים לשרת בצבא, גאים במדינתם למרות הדעות הפוליטיות השונות, ואף כי הם מטיילים הרבה בחו"ל רובם אינם רוצים להגר מישראל. ישראל, המשלבת גאווה לאומית עם חברה מגוונת וליברלית ויש בה קהילה דוברת רוסית גדולה, היא בעיני רוסים רבים מעין סמל למה שרוסיה הייתה יכולה להיות לו היו הדברים מתפתחים אחרת.

הילדים שגדלו אל תוך שלטונו של פוטין הם היום דור הצעירים החדש של רוסיה. דור שלא ידע את שנות התשעים על הקשיים והתוהו-ובוהו שלהן, והאיומים מפני שובה של מציאות טרום-פוטינית זו אינם מפחידים אותו. רוסים צעירים רבים מבעבר חושבים על אפשרות לגאווה לאומית אחרת. אולי חיבור עמוק ומשמעותי יותר לגאוות הזהות הרוסית יסייע לחפש אותה לא בכיבושים האימפריאליים, אלא בהעלאה של רמת החיים והישגי המשק הרוסי? הדור הבא של הצעירים הרוסים יצטרך לתת מענה לע שאלות אלו.


[1] אן אפלבאום, גולאג: סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטיים, מאנגלית: כרמית גיא, ירושלים: עברית, 2004.

אן אפלבאום, מסך הברזל: ריסוק מזרח אירופה, מאנגלית: כרמית גיא, תל-אביב: עם עובד, 2014.

[2] מאשה גסן, פוטין: האיש ללא פנים, מאנגלית: מיכל קירזנר-אפלבוים, תל-אביב: ספרי עליית הגג ומשכל, 2012.

[3] Terry Martin, “The 1932–33 Ukrainian Terror: new documentation on surveillance and the thought process of Stalin”, in Wsevolod W. Isajiw (ed.), Famine-Genocide in Ukraine, 1932–1933: Western Archives, Testimonies and New Research, Toronto: 2003, pp. 97–114

[4] העיר על כך ההיסטוריון כריסטופר הילי, בביקורתו המקוונת על ספרה של אפלבאום http://www.history.ac.uk/reviews/review/2203