איפה אתה, מייקל ?

אני מייקל

על הסרט "אני, מייקל"

זאת הייתה שמחה וצהלה

דורשי רעתה של הקהילה הגאה קיבלו סופסוף פיצוי של עוגמת נפש רבת השנים

כבר שנים ארוכות לא היה מישהו מפורסם ש"עזב את אורח החיים ההומוסקסואלי" וראה את האור הנוצרי- סטרייטי הגדול. ההיפך הוא הנכון- בשנת 2011 כדאי היה לשמוח אם שערורייה עם "מרפא הגייז" הבא בתור התפרצה רק פעם השנה ולא יותר.

באווירה כזו, סיפורו של מייקל גלאץ היה כאוויר לנשימה. פעיל מוכר בקהילה הגאה, איש שייסד מגזין גאה, אחד שמתבגרים להט"בים מכל רחבי ארה"ב נשאו אליו את עיניהם וראו בו מודל לחיקוי, אדם שנמצא בזוגיות גאה גלויה ורבת שנים – הודיע על עזיבתו את הומוסקסואליות, על היותה "מעשה שטן" – ומאוחר יותר, אף התחתן. את התהליך שלו גלאץ תאר לא כתהליך טיפולי- אלא כ"לידה מחדש" מבחינה דתית.

ושמחה הכנסייה וצהלו מטפלי ההמרה והקהילה הגאה נבוכה .. עיתונאי גאה, בנואה דניז- לואיס ראיין את גלאץ- וכך עשה גם "הכהן הגדול" של טיפולי ההמרה, ג'וזף ניקולוסי. אך ברור שגם אחרי שהמהומה שככה, דמותו של גלאץ ריתקה אליה אנשים. אחד מהם, במאי ג'אסטין קלי, עשה סרט תחת השם "אני, מייקל" בכיכובו של ג'יימס פרנקו.

צפיתי בסרט לא בלי חששות. למישה, הערכתי שהוא בהכרח יילך לאחד משני כיוונים בעייתיים: או שהוא יצייר את גלאץ כמו המטיפים נוצריים אהבו לצייר אותו- כגיי אומלל ומיוסר שעזב את עולם הגייז האפל והמיוסר וכיום הוא סטרייט נוצרי זורח ומאושר. הכיוון השני, תמונת תשליל של הראשון- יראה את גלאץ כנבל ושקרן, מטורף שהוזה הזיות דתיות ומטיף לשנאה וביטול של הדברים , אותם הוא העלה על הנס רק אתמול.

לשמחתי, הבמאי לא נפל לאף אחת משתי המלכודות. יצא לו סרט שמספר סיפור אנושי מורכב, עם הרבה אמפתיה, ובלי לעשות דמוניזציה לאף אחד. בעידן הפוליטיזציה שלנו, זהו הושג אמנותי לא מבוטל.

על מה חשבתי בעקבות הסרט :

  1. על המורכבות העצומה של הנפש האנושית , על האינטראקציות של אינספור מרכיבים בתוכה ועל כמה קשה לסדר אותן בתבניות. איני אומר שצריך לחיות ללא תבניות, אני רק אומר שסוכן לקדש אותן
  2. חשבתי גם על כך שסרט יכול לעודד דיון בשאלות שאנו מעדיפים לא לדבר עליהן. כשבו דמותו של גלאץ אומר לו שהוא צריך לקחת פסק זמן מהקר שלהם, הוא מזכיר לו גם את העובדה שצירוף "הצלע השלישית" לזוגיות שלהם, עבר, בעצם, מבלי שיח של ממש. זה פשוט קרה , מתוך הנחה ששני הצדדים מעוניינים. זו לא השאלה, האם קשרים פתוחים יכולים או לא יכולים לעבוד בקהילה הגאה. זו השאלה האם זה משהו שאנו בכלל מוכנים לדבר על זה בכנות ומתוך אחריות ?
  3. וחשבתי גם על עוד תזכורת חשובה שמייקל גלאץ שולח לנו. גם אדם שיצא מהארון, זקוק לגישה אל המעבר, לצר הערכי שמארגן את חייו, לחיבור אל הפליאה הגדולה למול מעשי בראשית ולסעד הנפשי מול החרדה גדולה של הקיום. את כל הדברים האלו לא חייבים למצוא בכנסיה, או בבית הכנסת- אבל חשוב לכל הפחות לדבר עליהם וליצור אווירה של שיח פתוח ולגיטימי.
  4. ככלל, אני מאמין שהשיח שהסרט מייצר הוא שיח של קהילת להט"ב חזקה ובוגרת. בשנת 2017, אנו יכולים להכיל שוני ומגוון החלטות ביחס לזהות ויציאה מהארון. את הזהויות האישיות המורכבות. וגם אם מישהו אומר על זהותנו שהיא "מעשה שטן"…כבר לא יחרב עלינו העולם. אולי כדאי שנעמיק ונחקור ונתחבר לאמת הפנימית שלנו, עם כל המורכבות מסביב. ונדבק בה באומץ. בלי לחשוב מה יגידו. כמו מייקל גלאץ. אולי ב- 2017 ניתן פשוט להאזין לסיפור, או לצפות בסרט, מבלי לסווג אותו מייד כעוין או מסייע.

מצא את ההבדלים

חיים נבון נגד מרב מיכאלי

חיים נבון  מירב מיכאלי

קורה ששתי תופעות שונות מאד מתגלות כדומות…

הפולמוס החדש ניצת סביב מוסד המשפחה, כאשר היה די ברור מראש מה יאמר כל צד. אך הפעם הייתה הקצנה מסוימת של שיח- מרב מיכאלי אמרה, בפאנל בנושא משפחה באוסטרליה, בו לקחה חלק, שהמשפחה הגרעינית היא המקום המסוכם ביותר לילדים לחיות בו – וגררה מבול של תגובות זועמות ברמות שונות ואחריהן- את תגובתו של חיים נבון, שהכריז עליה כשותפה לתכנית הזדונית של השמאל לחרב את מוסד המשפחה.

והנה לכם דבר משותף  אחד- הימין והשמאל מתחרים, מי ייצא בהצהרה מפוצצת יותר.

העניין הוא שכשמסתכלים על הטענות של מירב מיכאלי ושל חיים נבון…רואים בהם יותר דמיון ממה ששניהם אולי היו רוצים.

ראשית, שניהם בוודאי מתכוונים לעשות טוב. מירב מיכאלי, פרלמנטרית משכמה ומעלה, רוצה להפגין פתיחות וליברליות וגם להגן על הילדים, החוליה החלשה ביותר בחברה, למען חיים טובים יותר של כולנו.  חיים נבון רוצה, מן הסתם, את אותו הדבר. הוא רוצה חברה בריאה, משפחות בריאות וילדים בריאים.

שנית, שניהם מאמינים בקונספירציה. מיכאלי מאמינה, שקיים קשר זדוני של גברים פטריארכלים סטרייטים, שמעוניינים לשמר את מוסד המשפחה כמוסד מדכא וכופה, שבו אישה וילד הם בגדר רכושו של הבעל והוא יכול להתעלל בהם כאוות נפשו. ומיכאלי נחושה שלא לתת להם לעשות זאת. מאידך, חיים נבון סובר שקיימת קונספירציה של האקדמיה השמאלנית , התקשורת והאליטה המשפטית, שנועדה לקעקע, לחרב ולהרוס את תשתיות החברה ומתמקדת במוסד המשפחה. ומטרתה היא להעלים את המשפחות ולשלוט בהם באמצעות רישיונות הורות שתנפיק הדיקטטורה הנאורה עבור ההורים המקורבים.

שלישית- וזה במשתמע- לשני הצדדים חסר חוש פרופורציה וחוש הומור.

קודם כל, מיכאלי. קשה היה להסתיר את הפרצופים הנבוכים של הקהל כשהיא השמיעה את הפנינה לפיה "המשפחה הגרעינית היא המקום הכי פחות בטוח עבור הילדים וכל ילד חמישי חשוף לסוג של התעללות". מעבר לשאלת המקור הלא ברור לנתונים אלו, הטיעון עצמו הוא מופרך מיסודו, גם אם היה נכון. זה כאילו להגיד שכבישים הם מקום מסוכן בגלל ששם מתרחשות 100% מהתאונות.

מעבר לזה, נראה שמיכאלי איבדה את תחושת החיבור עם המציאות. היא נלחמת בחברה הפטריארכלית מלפני 60-70 שנה, אולי. מבנה המשפחה שהיא מדברת עליו קיים היום בסעודיה. ולכן כשהיא משליכה את התפיסה הפטריארכלית על מוסד הנישואין העכשווי, הדבר נראה ארכאי ואנכרוניסטי. גרוע מכך, הוא פוגע בדיוק בנושא שאותו מיכאלי מעוניינת לקדם ( כמו כל התלהמות קיצונית, שיורה בתוך הנגמ"ש). הדיון בפאנל האוסטרלי היה מוקדש לנושא של הכרה במשפחות הגאות, שמבקשות להשתלב במבנה המשפחה הקיים באופן המתאים עבורן , ולא לפרק אותו ולהפוך את המדינה לאפוטרופוס. הרי זה בדיוק מה שקורה, למשל, ברוסיה של פוטין, בה המדינה החליטה שזוגות להט"בים לא צריכים לגדל ילדים ורשויות הרווחה אמורות לשלול הורות מזוגות אלו ( אין בידי נתונים כמה זה מתבצע בפועל). לכן, דבריה של מיכאלי מאפשרים דווקא לצד השני להציג אותה ואת תפיסת המשפחה החדשה כסכנה למשפחה ולחברה.

מה שמוביל אותי לחיים נבון. כמו שמיכאלי מנסה בכל כוח לפרק את המשפחה המסורתית, חיים נבון מנסה בכל הכוח להגן עליה. למשל בטענה, שהמהפכה הבולשביקית השמאלנית פירקה את המשפחה הרוסית החזקה והופכה מיליוני ילדים לחסרי בית. לכאורה, מקרה מבחן מצוין של השמרנים הטובים נגד השמאלנים הרעים. רק שבמציאות, זה היה אחרת לגמרי. המשפחה הרוסית המסורתית הייתה לרוב מקום מאד אלים , שבו היה נפוץ הפתגם "אם בעלך מכה אותך, סימן שהוא אוהב אותך". אישה וילדים נחשבו לרוב לחפץ של הבעל, והמהפכה הבולשביקית בהחלט התכוונה, לפחות בהתחלה, לתת מענה שוויוני גם לזה. בפועל, אחרי תקופה קצרה של ליבראליות, קומוניסטים חזרו למבנה הסופר- שמרני וסופר פוריטני של המשפחה, שכלל שוויון פורמלי בין המינים לצד תקרת זכוכית חזקה במציאות, פוריטניות כלפי חוץ וים של פריצות והוללות כלפי פנים, תוך כדי טיעוני סרק ש"תופעות כמו זנות והומוסקסואליות הן סימני היכר של חברה בורגנית ואינן קיימות בברית המועצות". אגב, התפרקותה של ברית המועצות וחזרה פוטינית לערכי הפראבוסלביות והשמרנות הלאומנית, לא שינתה הרבה דברים לטובה במשפחה הרוסית. הגירושין נוסקים, מאזן הילודה הוא שלילי ו – 75% מהגברים הרוסים הגרושים אינם משלמים מזונות. מסתבר, ששמרנות ודתיות אינן מספיקות כדי לגדל מוסד משפחה בריא. צריך עוד הורים או אפוטרופסים במשפחה כזאת.

דוגמה נוספת היא אזכור של חוק "הורים וילדיהם" החדש. חוק זה זכה לניתוח מקיף בגיליון האחרון של "השילוח" וטוב שחלף ליד שולחן המחוקק ולא נשאר שם. ברם, ממש לא מזמן שני חברי הכנסת מהצד השמרני של מפה הפוליטית, סמוטריץ' ובן צור, ניסו להעביר את החוק שהיה בעצם מתיר פוליגמיה בישראל ! נראה כי צריך להגן על מוסד המשפחה מהליברלים ומהשמרנים באותה מידה

אבל החלק הבעייתי ביותר בדבריו של נבון הוא אותו חוסר הבחנה שקיים גם בדברים של מיכאלי. אם להשתמש בהשאלה מספרה הנפלא של חוקרת מוסד המשפחה סטפני קונץ, המשפחה ההטרוסקסואלית המסורתית אינה מוסד שנועד לדכא ולהתעלל, וגם לא מוסד שנועד לטפח ולהגן. הוא נוצר בתקופה מסוימת וענה בצורה הטובה ביותר על הצרכים החברתיים של אותה התקופה. וכעת, כהחברה משתנה והמוסד הזה רוצה להמשיך להישאר משמעותי, הוא חייב להכיל שינויים עמוקים לשם כך. נבון מדלג בקלילות על העובדה, שרובנו חווים היום את המשפחה כמקום עם הרבה חום, אהבה ותמיכה בדיוק מפני שאיננו חיים במשפחה המסורתית, אלא במשפחה שוויונית מודרנית, בה האישה אינה רכושו של הבעל, אלא שותפה שוויונית ( לא ב-100% עדיין, אבל הרבה יותר מפעם) בכל תחומי החיים, שבו אסור להתעלל בילדים ולהזניח אותם ומי עושה זאת- צפוי לסנקציות של המדינה וגם, במקום של שירותי רווחה מפותחים, קיימת אפשרות ללמוד מיומנות הורית, עבור ההורים המתקשים בכך. משפחה עכשווית היא בריאה וחזקה יותר, גם בגלל שהיא לא דוחפת את האנשים שאינם מתאימים להקים משפחה כזו, כגון להט"ב, להקים משפחה בכל זאת ולאמלל את עצמם ואת בני זוגם, כמו שזה היה בחברה המסורתית. במקום זאת, היא מעודדת אותם להקים את מבני המשפחה המתאימים עבורם. שאגב, לרוב דומים מאד למשפחות המוצא שלהם. ובמקום לקבל את ההתפתחות הזו ולסייע לה, מירב מיכאלי מנסה לשפוך את התינוק עם המים וגם להשליך את האמבט מהחלון, בעוד שנבון טוען שאסור להחליף את המים באמבט, כי אפשר לקבל כוויה או להתקרר.

המזל הוא שהחברה הישראלית ברובה כבר לא נמצאת באף אחד משני הקצוות. הוא יודעת לטפח משפחה חזקה וולדנית, שומרת היטב על מאזן ילודה חיובי – ולצד זאת מקדמת שוויון, מודעות הורית ופתוחה מאד ללהט"בים. שרידים מסוימים של הגמוניה וחוסר שוויון יעברו מן העולם בשילוב של חינוך וחקיקה. נראה שאילו משפחה בישראל 2017 הייתה יכולה לדבר, היא הייתה אומרת "ישמרני השם משמרניי , ומהליברלים אשמר בעצמי".

יכול להיות שאתם מכורים לסקס ולא ידעתם?

רשימה זו מאת ידיד יקר, עו”ס מיכאל אמיר, התפרסמה ב”מאקו גאווה” עם איור בעייתי. ביקשתי לפרסם אותה אצלי, מפאת חשיבותה, עם איור שונה

sex addiction

סקס זה כיף. התמכרות לסקס זה ממש לא כיף (ויעידו על כך המכורים). אז איך תדעו אם אתם מכורים? מה המחיר שמשלמים על ההתמכרות הזאת, ואיך נגמלים ממנה? מיכאל אמיר, מטפל בהתמכרות לחומרים והתנהגויות כפייתיות, שופך אור על הנושא הלא מדובר: "בהתמכרות הבעיה היא לא האקט עצמו, אלא שאתה מאבד את עצמך בתוך העוררות הזאת. המחירים בהתמכרות למין הם אדירים"

מיכאל אמיר

לפני שנבין מהי התמכרות לסקס, חשוב לציין כי ביטויים של מיניות לא שגרתית או חריגה (כגון: פטישיזם, סאדו-מאזו ועוד) אינם מעידים בהכרח על התמכרות לסקס. למעשה, אפילו קיום יחסי מין באופן תדיר או רגשות אשם המלווים התנהגות מינית, אינם מדד מספק להתמכרות לסקס. כשאנו מדברים על התמכרות לסקס אנו לא מדברים על פרקטיקה מינית או על כמות. חשבו על כך – האם אדם ששתה כמות רבה של אלכוהול והשתכר נחשב מכור? בוודאי שלא. כשאנו מדברים על התמכרות אנו מדברים על תפקוד .

למרות שהתמכרות לסקס עדיין אינה מוכרת בספר האבחונים הפסיכיאטרי העולמי (ככל הנראה מסיבות פוליטיות), נהוג לבחון את ההתמכרות לסקס על פי אופן ואיכות הפניית המשאבים החיצוניים והפנימיים המושקעים על מנת להשיג סיפוק המיני. מרכיב מרכזי ביותר בהתמכרות למין קשור לפנטזיות. קיום יחסי המין הוא למעשה אקט של שחרור ופורקן לאחר עוררות מינית שהחלה בשלבים מוקדמים יותר במוח. הפנטזיה דוחפת אותנו לעבר המימוש, וההתמכרות היא למעשה לריגוש (העוררות). הריגוש נותן לנו תחושת חיות. כשאנו מפנטזים חלה עוררות מינית דרך חומר המופרש למוח (דופמין) שיוצר תחושת עונג. המוח שלנו חכם ומתוחכם, הוא אוהב וזוכר את ההרגשה המענגת של הדופמין ומנסה למשוך אותנו שוב ושוב להשיג את אותה ההנאה.

הגירוי (פנימי או חיצוני) מוביל לפנטזיה, שמובילה להפרשת דופמין, שמוביל לחיפוש אובססיבי אחר פורקן (דחף). כך למעשה עצם הפנטזיה (בלי שעוד מימשתם אותה) יוצרת עונג .לא הסקס עצמו ממכר, אלא האופוריה הנגרמת כתוצאה מהעוררות המינית. בהתמכרות הבעיה היא לא האקט עצמו, אלא שאתה מאבד את עצמך בתוך העוררות הזאת וננעל כמו "קרן לייזר ממוקדת" ללא יכולת להשתחרר. אתה נמצא ב"טראנס" שלאחריו אתה שואל את עצמך: איפה לעזאזל הייתי? להיכן נעלמו כל השעות והימים? אתה מתעורר כאילו מחלום כשהטראנס מתפוגג.

לאור הבנה זו, ניתן לומר כי התמכרות לסקס כוללת בתוכה: התמכרות לאהבה, לאפליקציות, שיחות בצ'טים, צפייה מאסיבית בפורנו והסכמה ללכת רחוק – לפעמים צעד אחד יותר מדי (כמו למשל : נהיגה בשכרות, יחסי מין לא מוגנים או חציית קווים שמבחינתך היו קווים אדומים) על מנת לפרוק את הדחף ולהרגיש סיפוק. אל הפנטזיה נכנסים אלמנטים רגשיים רבים כמו: צורך להרגיש מחוזר, נאהב, אהוב, מוכל. או להיפך: צורך להרגיש מושפל, נשלט, נחות. כל אלה נותנים תחושת חיות (הגם שהיא זמנית) והמערכת הנוירולוגית במוח שואפת לשמר ולשחזר מצבים אלו.

ההתמכרות לסקס משרתת בעצם כמה אסטרטגיות התמודדות של הנפש: היא מאפשרת להתמודד עם רגשות כואבים. כשאתה עסוק בפורנו אתה לא פגיע, מאוכזב או פצוע רגשית. כשלאנשים יש יום רע, הם מוצאים לעצמם כל מיני דרכים לווסת את עצמם בצורות שונות. לעומת זאת, מכורים לסקס ביום רע חייבים ריגוש קיצוני שיאפשר להם להתנתק מרגשות מכאיבים. העוררות המינית מאפשרת להיכנס "לטראנס" של ניתוק.

מכורים לסקס ביום רע חייבים ריגוש קיצוני שיאפשר להם להתנתק מרגשות מכאיבים | צילום: יוטיוב

ההתמכרות מאפשרת לאדם להרגיש שליטה באופן פרדוקסלי. על פניו התמכרות היא איבוד שליטה, אבל כלפי חוץ ובתחושתו הפנימית של המכור יש לו שליטה מסוימת על רגשותיו. כל תכליתה של כל התמכרות היא הניסיון לשלוט על רגשות ובהתאם לכך על ההתנהגות. עליי גם לציין כי להתמכרות יש מאפיינים ביולוגיים-תורשתיים. ישנם אנשים בעלי רגישות שמועדים לפתח התמכרות באם לא ישמרו על עצמם.

המחירים בהתמכרות לסקס

המחירים בהתמכרות לסקס הם אדירים. בניגוד לסמים, שאותם אפשר לנסות להרחיק, מיניות היא חלק אינטגרלי ובסיסי באדם, ועל כן התמכרות זו קשה לא פחות מהתמכרות לחומרים (ויש שיאמרו אף יותר). בהתמכרות לסקס מספיקה פנטזיה משמעותית אחת על מנת להניע את מערכת העוררות המינית וחזרה לדפוסים של התנהגות כפייתית – התמכרותית. מעבר לכך, סמים בדרך כלל מעוררים או מרגיעים. בהתמכרות לסקס יש את שני החלקים, כך שההתמודדות קשה יותר.

מחירים נוספים קשורים לפגיעה בתפקוד ובמערכות יחסים. היכולת ליצור קשרים אינטימיים עמוקים נפגעת בהדרגה, מאחר שהאדם ממוקד לאובייקטים האמורים לספק את צרכיו, ובכך נעשית אובייקטיביזציה (חפצון) של אנשים. כמו כל התמכרות גם בהתמכרות לסקס קיימת הסתרה, בושה, אשמה ותחושה של חוסר אונים, במיוחד כשהמחירים עולים על הרווחים. קיומה של זוגיות אינה מבטיחה חוסן בפני התמכרות, וכשההתמכרות מתגלה היא גורמת לשבר עמוק במערכת האמון הזוגית.

להט"בים הם קבוצת סיכון גבוהה לפתח התמכרות לסקס | צילום: istockphoto

להט"בים הם קבוצת סיכון גבוהה לפתח התמכרות לסקס. המתירנות המינית, השפע, הלגיטימציה ואף העידוד של החברה לצריכת סקס (וסמים), הפכו את המין לווסת רגשי וכמרכיב עיקרי להתמודדות עם רגשות קשים ותסכולים. כמובן שאין כל רע להתווסת לעיתים דרך סקס, השאלה היא באיזה אופן, על חשבון מה ובעיקר מי, והאם האדם פיתח מנגנוני התמודדות נוספים.

מאפייני תרבות להט"ביים משפיעים עמוק על אופן התפתחותה של ההתמכרות. נושאים של דימוי גוף ודימוי עצמי, הפרעות אכילה, צריכת סמים ומסיבות סקס בהם נדרשים "סטנדרטים" מסוימים, עלולים להאיץ מרכיבים התמכרותיים באישיות. אין פלא שרבים מהמכורים לסקס מפתחים אף תלות בסמים וכן להפך.

ובכל זאת, אנסה לסכם באופטימיות. התמכרות היא איתות של הנפש על מצוקה. היא הניסיון לשלוט על מצוקה גלויה או סמויה. כשהמחירים גוברים על הרווחים – האדם מבין (בתקווה רבה) כי עליו להיות קשוב לאיתותים הנפשיים, ולקחת אחריות על רגשותיו ומעשיו המשפיעים הן על תפקודיו והתנהלותו והן על סביבתו. פנייה לטיפול יכולה לתת מקום ומענה לפן הרגשי, תוך התייחסות ליכולות ומשאבים לצד פיתוחה של מיניות בריאה ויצירת מנגנוני התמודדות יעילים אל מול דחפים ומצבי דחק.

מיכאל אמיר, M.sw – עו"ס קליני מוסמך, מטפל בתחומי בריאות הנפש וההתמכרות לחומרים והתנהגויות כפייתיות

לאן דוהרת הסוסה השחורה

צוערים

יונתן דה שליט, צוערים. הוצאת כתר, ישראל, 2017, 351 עמ'

מודה ומתוודה- עד לאחרונה ממש, לא הייתי חסיד נלהב של ספרי מתח- ריגול. ולכן גם כשבמוסף "שבת" התפרסמו מדי פעם ביקורות בנושא של אחד יונתן דה שליט, לרוב דפדתי הלאה, ודבר לא צד את תשומת לבי מלבד השם משפחה, המעט לא שגרתי. בהתחלה זה לא השתנה גם ככשמעתי שהמבקר פרסם בעצמו ספר מתח- ריגול. נו שוין, כמו שאומרים. אלא שלפעמים סיפור טוב מגרה יותר מהספר, ובראיון שנערך במוסף התברר ש"יונתן דה שליט" זה שם עט של איש פעיל בקהילת המודיעין הישראלי, שבזמנו הפנוי חוטא לא רק בביקורות, אלא גם החליט לייצר רומן ריגול כחול לבן. הייתי מרותק לראיון ולאחר מכן בלעתי תוך ערב וחצי את ספרו הראשון של דה- שליט, "הבוגד". הספר כתוב היטב והעלה את החשק לספר השני. וגם זה עתה הגיע.

ובכן, "הבוגד" מתאר מצב בו לראש מוסד לשעבר נודע בדרך כלשהי שסוכן רוסי התברג למקום מאד גבוה בצמרת ישראל. איש לא יודע לאן ובכלל איש לא יודע עליו דבר, מלבד הכינוי האופרטיבי "קוברה". נשיא ישראל נותן הוראה לראש מוסד לשעבר להקים כוח מיוחד , מחוץ לגופי הביטחון הקיימים, שמטרתו לאתר את "קוברה". חבורת טיפוסים צבעוניים מתגבשת, מאתרת את קוברה ו…את היתר תקראו בעצמכם.

תחילת העלילה חוזרת על עצמה ב"צוערים". אחת הדמויות ב"בוגד" יערה שטיין, נקראת על ידי ראש ממשלה כדי להקים כוח מיוחד, אף הוא מחוץ לזרועות הביטחון הקיימות. הפעם המטרה היא לא לבצע משימה מיוחדת ספציפית, אלא להיות מעין "זרוע משלים ולא רשמי" לביטחון ישראל. ראש הממשלה ( עמ' 9-10 ) מספר ליערה משל של אפלטון על שני סוסים, שחור ולבן, הגוררים יחד את העגלה. הסוס הלבן – אלו ארגוני הבטחון הרשמיים, שב"כ ומוסד, והסוס השחור- אלו ארגונים "אישיים". ראש הממשלה מזהיר את יערה שטיין שייתכן ויצטרך להתנכר אליה בעת הצורך. ומשם …תצטרכו לקרוא. רק אזכיר שבאמצע נעלמים להם טרוריסטית גרמניה, מצאצאי קבוצת "באדר מיינהוף", טרוריסט שיושב בכלא בריטי ומטיף מוסלמי קיצוני במסגד בלונדון.

על מה הספר ? אני מנסה לדמיין בעיני רוחי את …איש המודיעין הישראלי הוותיק שכותב. הוא איש ממסד וכל חייו כפוף לכללים ולנהלים. כנראה שהוא למד להבטיח את ביטחון ישראל תוך היצמדות אליהם בצורה לא רעה בכלל- עובדה שאנו עדיין פה. ועם זאת, אולי על משכבו בלילות, כששנתו נודדת …הוא מדמיין עולם אחר. עולם שבו ניתן לרדוף את אויבי ישראל ולהשיגם בכל מקום שהם. שבו ניתן לספק גם את יצר הנקמה הפרטי ( וקשה שלא להיזכר בסרט "ללכת על המים ", בו סוכן מוסד קשוח המגולם ע"י ליאור אשכנזי, מקבל משימה לחסל נאצי קשיש, שמתברר על הדרך כסבא של גיי פציפיסט גרמני חביב ). זאת כנראה דילמה שמעסיקה אנשי ביטחון. מהמעט שקראתי על תולדות המוסד ( אמרתי כבר, לא מחובבי הז'אנר ) למדתי שאיסר הראל, ראש המוסד המיתולוגי, לא היה נלהב במיוחד לחפש אחרי אייכמן ושהמידע על מקום הימצאו של הנאצי הבכיר הגיע לידיו דרך מקרה. אז מה, אם יש אי שם בעולם נאצים קשישים או מחבלים שזוממים לבצע פיגועים באירופה ? חסר לנו בארץ מטלות ביטחון שוטפות ?

חלה גם התקדמות בעלילה מהספר הראשון לשני. אם בפעם הראשונה היה צורך חיצוני להקים כוח מיוחד עקב בעיה מיוחדת ( מרגל שהתברג לעמדה מאד בכירה, אך לא ידועה ), כעת אין בכך צורך. שלושת החיסולים שמבצע הכוח של יערה שטיין אינם קשורים ישירות לביטחון ישראל. על הספר הראשון פורסם בזמנו שהוא עבר כל מיני וועדות כדי לאשר את פרסומו, למען ווידוא ש"סודות המדינה לא ייחשפו". אני כמעט מסוגל לדמיין את הספר החדש נפסל לפרסום ע"י הבג"ץ, עקב העובדה שראש ממשלת ישראל חורג מסמכויותיו ( ראש ממשלה דמיוני, אז מה …)

כאמור, הספר הנוכחי שונה מקודמו. דה שליט ( שם בדוי ) התפתח כסופר מאז החיבור הראשון. אם מה שמחזיק את הקורא ( אותי ) ער עד השעות הקטנות של הלילה זו הסקרנות לדעת מי זה "קוברה" ומה יקרה אתו, הרי שבספר הנוכחי, דמויות המחוסלים די מינוריות ( לטעמי, מינוריות מדי). ציפיתי לאיזה מונולוג מרקסיסטי של חברת "באדר מיינהוף", או לפחות לדרשה אנטישמית חוצבת להבות במסגד בלונדון ( יוטיוב מלא בדרשות כאלה, מתורגמות לאנגלית ). כעת היחסים בין הגיבורים מתפתחים. אנשי היחידה הסודית של יערה שטיין הן דמויות, כל אחת בפני עצמה, ונרקמות ביניהם קשרים שונים ומגוונים, כולל תחילתו של רומן לסבי בין שתי נשים נשואות. לא, אין סצנות סקס סוערות ואף אחת לא יוצאת מהארון. האוייבים המחוסלים נשארים סכימטיים , אבל לפחות "בחורנו ובחורותינו המצויינות" מקבלים קווי עומק. אגב, מעניין לציין שגם ראש המוסד הדמיונית בספר היא אישה. הייתכן שתוכן נוסף בדמיונו של איש המודיעין הוותיק הוא שהארגון המאד גברי שלו לובש פנים נשיות יותר ?

אודה שהחלק שנגיע לליבי יותר מכל דבר אחר בספר היה דווקא קו העלילה המקביל, של אמן ישראלי המתגורר בחו"ל , ומשמש במקביל כאיש המספק מידע מודיעיני חשוב בתקופה של טרום הקמת מדינה ואחריה. היצירתיות והפעילות, כלי החרט והמיקרופילם , שלובים יחדיו. דה שליט הצליח להתחבר כאן למשהו שקצת נשכח מאתנו, לתחושתי- שאת המדינה הזו הקימו אנשים עם כישרון מופלא, שהיו יכולים לנצל אותו כדי להצטיין בהרבה תחומים אחרים ולהגיע לפסגות- אך העצמאות של עמם הייתה עבורם בקדימות גבוהה יותר. הם היו אנשי רוח ברמה הגבוהה ביותר- ועם זאת, היו עסוקים בשמירה על ביטחון המדינה. אולי אני כותב דברים בנאליים ומובנים מאליהם- אבל בעידן שבו בוז לכל דבר ממלכתי הוא מסימני ההיכר של אינטלקטואל, כדאי אולי לחזור שוב גם על הדברים הבנאליים.

ולסיום…גם כשסיימתי לקרוא את הספר ולהרהר בו, איני יודע אם אני אוהב את הגיבורה הראשית, את יערה שטיין. לא ברור לי לאן הסוסה השחורה הזו דוהרת. אני מנסה לדמיין את ההמשך שלה. אולי זה יהיה סיום טראגי ובאחת הפעולות שלה היא מוצאת את מותה ? אולי זה יקרה אפילו ע"י סוכן מוסד, כאשר משהו בפעילות שלה יגרום נזק עקיף לביטחון ישראל ? ואולי להיפך, יום אחד היא מתאהבת, מתחתנת, ושוקעת בחיי המשפחה והיצירות שלה. ראש הממשלה מביא לה מזכרת צנועה, ראש המוסד היוצאת לוחצת לה לחיצת יד קרירה- מנומסת- ויערה שטיין יוצאת לחיי שגרה בורגניים. אבל אז…מה יהיה עם הסוס השחור שדוהר בלב של כל אחד מאתנו, מעל המגבלות והנהלים ? האם חייבים להוציא אותו להורג? האם חייבים לביית אותו? האם יש דרך אחרת לשמר את הפראות שלו ובו זמנית לרסן אותה? בסוף הספר, המחבר מבטיח שמסעה של יערה שטיין לא תם.

יש למה לצפות

אם תרצו, אין זו מלחמת תרבויות

המשך הדיון עם יואב שורק

תוצאת תמונה עבור יואב שורק

לאחרונה אתר newsru פרסם ראיון נרחב עם יואב שורק שדן בנושא ההומו לסבי, בו יואב פורש בהרחבה את תפיסתו השמרנית בעניין. יואב ואני מיודדים מזה תקופה ארוכה, ולמעשה, בזכותו התחלתי לכתוב במוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון", לפני למעלה מעשור, כשיואב שימש כעורך המוסף. מאז ועד היום אנו מתווכחים ולא מסכימים, כאשר יואב מקפיד לפרסם את דעתי, שהוא חולק עליה, במוסף שבת ולאחרונה גם בכתב העת "השילוח"- כתב עת ישראלי שמרני חדש בעריכתו. כמובן, יואב מודע לכך שהדיון בנושא אינו תיאורטי מבחינתי, אלא מוזן מעובדת היותי הומוסקסואל גלוי, יהודי שומר מצוות ואדם עם תפיסת עולם שמרנית- ימנית בעיקרה. התפלמסתי אתו בעברית בהרבה הזדמנויות, והפעם הייתי רוצה להציג את עיקרי הדברים מול קוראים דוברי הרוסית. אך לפני כן- מעט דברי רקע, שהיו עלולים לחמוק מהקוראים הרוסים, וחיוניים, לדעתי, להבנת הנושא.

לפני שנה בערך, נפל דבר בישראל. כבר הרבה זמן החברה הישראלית מודעת לכך שקיימים הומואים ולסביות דתיים, שאף מעוניינים להישאר כאלה. הייתי אחד הגייז הדתיים הראשונים בארץ שיצאו מהארון ומאז פעיל כותב ומרצה בנושא. אך בשנה שעברה, קרתה מעין "קפיצה קוואנטית" בעניין- התגבשה קהילה דתית גאה, כלומר הדתיים ההומו לסביים יצאו מהארון לא כבודדים, אלא כקבוצה שמעוניינת לשמר את אורח החיים הדתי בתוך הקהילה הדתית הקיימת. ולא פחות חשוב מכך- "יצאה מהארון" קהילה דתית תומכת, כלומר קבוצה של בני משפחה, חברים, מחנכים ורבנים ליבראליים בציונות הדתית שנחושים לתמוך בהומואים ולסביות דתיים ולהזדהות אתנו. רבים מהקבוצה הזו צעדו במצעד הגאווה בירושלים בשנה שעברה וגם השנה. מדובר בתהליך שהבשיל במשך זמן רב- אך בשנה שעברה קרה אירוע ש"דחף" וזירז אותו. האירוע הזה היה- "נאום הסוטים" המפורסם של הרב יגאל לוינשטיין. הרב לוינשטיין, ראש המכינה הקדם צבאית ביישוב עלי, דיבר בפני קבוצה גדולה של רבנים על התהליכים השליליים, לדעתו, הקורים בצבא. ותוך כדי כך, השתמש במילה "סוטים" כלפי הומואים ולסביות המשרתים בצבא. למעשה, הוא חזר על הביטוי הזה שש פעמים במשך שלוש דקות. זה היה גס ובוטה כמו שזה נשמע. והדבר היה לסוג של "זרז" עבור דתיים גאים וגם עבור תומכיהם- שכעת, כבר לא ניתן לשתוק יותר. הדבר גרר גינויים לאורך כל הקשת של הציונות הדתית מהשמאל עד המרכז ( כולל את יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט) ובעיקר הוציא את הדתיים הגאים ואת תומכיהם מהארון.

לדעתי, זה גם מה שעורר את יואב להתבטא בנושא- אם כי הוא בהחלט כבר כתב דברים ברוח דומה בעבר. תמצית דבריו היא- הרב לוינשטיין הוא אכן הומופוב חשוך ושפתו אינה שפת התורה ( ויש לציין, שיואב הקפיד בעבר ובהווה, לגנות בחריפות שפה הומופובית מצדם של הרבנים ואנשי ציבור). אך אני- אומר יואב- לא הומופוב, אלא שמרן. אני לא אומר- אני סטרייט נורמלי וטוב- ואתה ההומו הסוטה הרע. אלא שלך יש את אותו היצר הרע כמו שיש לי. ועליך להתגבר עליו, כמו שאני מתגבר על היצרים שלי. אתה נורמלי. מה שאתה עושה עם עצמך, זה לא נורמלי- במקום להתמודד עם היצרים שלך, אתה יוצא מהארון. אבל אתה לא אשם- אתה עושה זאת בגלל שהמתירנות המערבית הפוסט מודרנית שטפה לך את המוח. טוב, וגם בגלל ששמרנים ודתיים לא נחמדים שלא מבינים עניין קראו לך סוטה וגם הטיחו בך עוד כינויים מעליבים. אז אל תקשיב להם- תקשיב לנו, השמרנים הטובים. אל תצא מהארון, פשוט תעבוד על עצמך. והכול יהיה בסדר. קצת תרסן את עצמך, מה יש? אם כן, יש לנו תמונה נחמדה. הומופובים גסים מן הצד האחד, ליברלים פרועים מהצד השני- יואב שורק בדיוק באמצע. שמרן מעמיק ומכובד.

כאמור, אני מעריך את יואב ככותב וכבן אדם ואף מיודד אתו. אני אוהב את כתיבתו לרוב גם כשאינני מסכים אתה ( וזה הדדי ). מעולם לא בטחתי בו את ביטוי הגנאי "הומופוב". יחד עם זאת, אני סבור שכל הניתוח שלו שגוי, שהוא מוביל למסקנות שגויות, להערכת מציאות שגויה וגם להתמודדות שגויה. להלן ההסבר

היחס של יואב לזהות ההומוסקסואלית מזכיר מעט הצלה ישנה. מרצה לכימיה אומר לסטודנטים: "הוי ידוע לכם שיסוד החמצן, בו תלויים החיים של כולנו, התגלה רק במאה ה- 17". באמת, פרופסור?- מתפעל אחד הסטודנטים- ומה נשמו לפני זה ? הומוסקסואליות כתפיסת זהות היא אכן יצירה חדשה, ממאה 19. מהעובדה הזו יואב לומד, שכאילו לפני כן היא לא הייתה קיימת. וזו כמובן טעות. לא ידעו לתאר אותה כתופעה- אך בווודאי שהיא הייתה קיימת, במובן הבא. בכל תרבות המוכרת לנו, היו מאז ומעולם אנשים שידעו על עצמם שהם נמשכים מבחינה אינטימית אך ורק לבני אותו מין וכלל לא לבני המין השני. בהרבה תרבויות אנשים אלו ידעו להכיר אנשים אחרים דומים, להתחבר אליהם ולגבש תת תרבויות. חלקם מעולם לא נישאו למין השני. אחרים נישאו בלית ברירה, אך המשיכו לנהל חיים הומוסקסואליים פעילים- ויהודים חרדים הומוסקסואלים, למשל, נוהגים כך עד היום. אך ברור שההומוסקסואליות שלהם היא חלק בלתי נפרד מזהותם. כפי שכותב חוקר חשוב של הומוסקסואליות סיימון ליווי בסיום ספרו Queer Science- מה שהביולוגיה אומרת הוא: אם אתה מאמין בכך שיש לך סיבה פילוסופית, מוסרית או רגשית לדרג את ההומוסקסואליות מתחת להטרוסקסואליות על פני איזו סקאלה, שיבושם לך. אך אל נא תנסה לשטות בעצמך ולומר שניתן להפריד בין אישיותו של האדם ההומוסקסואלי לבין ההומוסקסואליות שלו, שניתן לבודד ולנעול אותה באיזו פינה בתודעה או להוציא אותה החוצה על ידי מאמץ רפואי, חוקי או דתי. הביולוגיה מאשרת את מה שאנשים הומוסקסואלים ממילא יודעים על עצמם: שההומוסקסואליות שלהם היא חלק מובנה וקובע של אישיותם ושהפגיעה בה אינה פגיעה רק בהתנהגויות שלהם, בזכויותיהם או בגאוותם, אלא בעצם זהותם".

– אז למה התופעה הזו, שתמיד התקיימה, הופיעה באור הזרקורים דווקא בתקופה המודרנית? התשובה היא פשוטה- כי רק בתקופה המודרנית היה חשוב להתחתן מתוך אהבה ומשיכה הדדית ולדאוג לתפקוד אינטימי תקין תוך כדי הנישואין. ואז התברר, שחלק מהאנשים אינם כשירים לקיום במסגרת של יחסים הטרוסקסואליים. ושטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים שונים אינם עוזרים להם. ושכל הלחץ מצד החוק והמוסר והחברה והדת והנימוסין והתרבות – אינו משנה משהו בסיסי מאד בזהותם. וכך התחילה התנועה ההומו לסבית. היא לא התחילה מהטענה ש"כולנו על הרצף", כפי שחלק מהאנשים חושבים היום. היא התחילה מהטענה שקיים מיעוט, ששונה מבחינת העולם הרגשי שלו מהרוב, אך הצרכים הרגשיים שלו זהים לאלו של הרוב- צורך בהכרה, בזוגיות אינטימית ובהורות . והמאבק הצליח ככל שיותר אנשים הכירו בני אדם הומו לסביים בסביבתם הדתית והחברתית. וזה ממשיך לקרות- מאז מרד סטונוול ב- 1968 ועד מדינת ישראל 2017.

– על הדרך, כדאי להתייחס לעוד טיעון שגוי של יואב, שכאילו החברה המודרנית מוכנה להכיר בכל התנהגות מינית ובתנאי שהיא בהסכמה ואינה פוגעת בזולת. זהו טיעון שגוי מבחינה עובדתית. רק לאחרונה, סגן האלוף אופק בוכריס הורשע והורד בדרגה בגלל עבירה ששמה "בעילה אסורה בהסכמה". יש פה פעילות מינית בהסכמה בין הצדדים, שאינה רק לא מוסרית, אלא אפילו אסורה בחוק. כנ"ל לגבי החוק החדש- חוק להפללת לקוחות הזנות. ודוגמה נוספת- בתור איש טיפול המתמחה בתחום ההתמכרויות, אני עובד גם עם מכורים למין. רובם המוחלט אינם עסוקים בכל פעילות מינית לא חוקית, אך פעילות זו גורמת להם למצוקה וסבל והורסת את חייהם. כך שהטענה שבשנת 2017 נפרצה כל גדר ולא קיים מוסר מיני היא חסרת שחר.

– למעשה, גם הכוונה של יואב לייצר אמירה כביכול סובלנית, אינה מחזיקה מים. כי יואב מנסה לטעון ש"מי שחש משיכה הומוסקסואלית אינו סוטה, כי רובנו, או רבים מאתנו , מרגישים כך". כי אם רוב האנשים הם "על הרצף", אזי מישהו שנמצא בקצה הרצף ונמשך לבני מינו בלבד, הוא בהכרח סוטה. יצאנו מאמירה שיפוטית וחזרנו אליה.

– לאור כל מה שאמרנו, יואב גם נאלץ לבצע תרגילים מחשבתיים לא פשוטים כדי ליישב את הסתירות. רוב האנשים נמשכים גם לבני מינם ולכן זו לא סטייה, חלקם משום מה לא מצליחים בחיים אינטימיים עם בני המין השני- אבל זה רק כי יש להם איזו בעיה משונה בתפקוד מיני, שאינה קשורה לזהותם. ואמנם עם בני מינם אין להם כל בעיה בתפקוד מיני- אבל כבר אמרנו שזה טבעי להימשך לאותו מין. אם זה נשמע מגוחך ומופרך- זה אכן ככה

– מה אם כן גורם ליואב שורק, אדם אינטליגנטי ומעמיק לכל הדעות, לגבב על גבו מבנה כזה של טיעונים מופרכים ? על זה אין לי תשובה ברורה לגמרי. אבל לדעתי, ההתפתחות שתיארתי בתחילת דבריי מדאיגה אותו. מצד אחד, הוא רואה רבנים שמשתמשים בשפה הומופובית בוטה ובאמת לא רוצה להיות כמוהם. ומסיבה טובה- הוא אכן לא כמוהם. מאידך, גם בעמדת קבלה אינו רוצה להיות, כי זה לא מתיישב לו עם הבנתו את התורה והבנתו של מוסד המשפחה. לכן הוא מעדיף לייצר מבנה של טיעונים בעלי הגיון פנימי, שקורסים ברגע שהם פוגשים את המציאות. את המציאות בה גם בציבור הימני- שמרני, אליו משתייך יואב, אנשים יוצאים מהארון. אנחנו לא מאמצים את הזהות ההומו לסבית כי "החברה המערבית המתירנית שטפה לנו את המוח". אנו מאמצים אותה כי זו אכן זהותנו האותנטית ואין לנו דרך אחרת לחיות בשפיות בעולם הזה. וכיוון שעולמם של נישואי שידוך כפויים חלף ועולם של מגעים מזדמנים במקומות ציבוריים דוחה ובלתי נסבל, אנו מעגנים את היחסים שלנו במוסדות המוכרים. של נישואין, משפחה והורות. כפי ניסחה זאת חוקרת משפחה חשובה, שאינה שמרנית או רדיקלית, סטפני קונץ, "בעיניי, הניסיון לבלום את המאבק ההומו לסבי למען שוויון או את ההכרה בנישואין הגאים, משול לניסיון נואש לנעול את האורווה שהסוסים כבר מזמן ברחו ממנה". היא כתבה זאת לפני ההכרה בנישואין גאים ב- 2015 בארה"ב.

– ולמה חשוב לי לכתוב את כל זה ולחזור שוב ושוב על הדברים שכבר כתבתי בעבר? ברור לי, שחלק מהקוראים כבר מסכימים אתי מראש ואין צורך לשכנע אותם. ברור לי שקוראים אחרים מתנגדים מראש לכל דבר שאני אומר ודבר לא ישכנע אותם. אבל יש גם קבוצה שלישית ( וייתכן מאד שיואב נמנה אתה ). זו קבוצה של אנשים טובים שבאמת חשוב להם שלא לפגוע ולא לדכא את האנשים הקרובים אליהם. ובני אדם בכלל. אך הם מודאגים מהשינוי החברתי המואץ המתרחש לנגד עיניהם. הערכים של פתיחות וקבלה חשובים להם- אך גם ערכים של נאמנות ומשפחה. והם פוחדים שאימוץ של הערכים הראשונים פירושו בהכרח להשליך את סט הערכים השני. אני מאד מאמין בדיאלוג עם הקבוצה הזו, גם אם לא אשכנע אותם עד הסוף. חשוב לי להבהיר להם שאני וחבריי בקהילה הדתית הגאה ובקהילה הגאה בכלל איננו רוצים לפרק ולרסק את עולם הערכים שלהם, אלא מעט להגמיש אותו , כדי שנוכל להכיל אותו גם על חיינו. אנחנו לא רוצים לקעקע את הבניין, אלא לבנות תוספת. אנחנו מעוניינים לקחת חלק בדיון החברתי שיעזור לכולנו לחזק את המשפחות ואת הפרטים לעולם שבו כולנו נגדל בסביבה בריאה יותר, משוחררת מפחדים ו"ארונות" למיניהם. בעולם שבו במקום לספר לזולת שכולנו בסירה אחת, מאפשרים לו לשוט בסירה משלו, וליהנות מהנופים של אותו נהר. חשוב לי להגיד ליואב שורק ולכל חבריי הדתיים והשמרנים: "אין סוטים. אין הומופובים. אין מלחמת תרבויות. יש שיח, אמפתיה והבנה". אני מקווה שהרשימה הזו תתרום את חלקה לשיח המתמשך.

המאמר ברוסית