העצבני הנצחי

ניסן שור

 

ניסן שור, "הישראלי הנצחי" , הוצאת כתר 2017, 279 עמ'

אני מודה שאני קורא את עיתון "הארץ" בעיקר בגלל כתבות במוסף סופשבוע וגם מוסף ספרים. אני מונע את עצמי מהקריאה בטורי הדעות, ולא מחשש "להיחשף" ואפילו לא בגלל "עצבים". פשוט לרוב, מדובר בדעות צפויות מראש עד מאד, שבהם ישראל שוב תהיה רעה גזענית ואשמה תמידית ויהיה בוז אוטומטי לכל דעה אחרת.

על רקע זה, יש שני בעלי טורים, שדעתם לא תמיד ברורה לי מראש- סייד קשוע וניסן שור. קשוע – על תקן ערבי ישראלי גולה שמביא את הזווית האחרת ושור- בתור חילוני-שמאלני- תל אביבי שמצליח לשמר תוך כדי גם הסתכלות אירונית ומעט מרוחקת על השמאלנות החילונית התל אביבית עצמה. בטורים שלו יש לרוב ערך מוסף כלשהו לטרוניות "הארציות" השגרתיות. גם מוצא עדתי (סובייטי) משותף של שנינו היה לסוג של נקודת חיבור ולכן הסתקרנתי כששור הוציא את הרומן הראשון שלו, ה"ישראלי הנצחי".

בדיעבד, רק לפי כמות הסופרלטיבית על הכריכה האחורית הייתי צריך להבין שכנראה מדובר בספר גרוע. "שיאים של גרוטסקה פראית", "וירטואוזיות", "לונה פרק ספרותי חד פעמי" …כל אלו לא בישרו טובות. מדובר בתיאור חייו של ישראלי, בן להורים יוצאי ברית המועצות, אשר מנסה לנתק את עצמו מחווייתם וגם מחוויית הישראליות ולא מצליח. הגיבור עסוק במריבות תמידיות- עם הוריו, עם החברה הישראלית ועם חבריו, שמצאו את מקומם בחו"ל, אך לא באמת השתלבו שם. הוא לא מתחבר, לא מצליח, לא טוב לו- וכך זה נשאר. אריאל הורוביץ כתב במוסף "מוצ"ש" שספר משאיר רושם של אוסף טורים- אך בעיניי הוא נקרא יותר כמו אסופה מודפסת של תכניות "זהבי עצבני", עם ניחוח של ריחוק וניכור צפונבוני- תל אביבי. זה מתחיל מהתמונה הסטירית של הוריו, שבאו לארץ וממשיכים להתגעגע לעולם הסובייטי ולבוז לכל מה שקיים כאן, ממשיך בחבריו ה"מסודרים" , מהמשפחות של "מלח הארץ" שכולם עוזבים ובונים את חייהם בחו"ל- אחד בתור איש העסקים המצליח בקנה מידה בינלאומי, השני בתור אמן עם אמירות "חתרניות" המשווקות היטב והשלישי- בתור מדען שמגלה תרופה שתמנע הזדקנות, תוך כדי הנאה מחיי ההוללות הסוערים של ברלין. הגיבור מסתרך מאחור, כותב תסריטים לסדרות ישראליות, לעולם לא באמת מצליח בזה ולבסוף הוא מפוטר. בכל פעם שהוא מגיע לחו"ל, תוקפים אותו תסמינים לא ברורים והוא נאלץ לשוב למקום, שבו הוא לא באמת מחובר לשום דבר. ניתן היה אולי לפטור את הספר כ"מיותר", אך לדעתי ההתבוננות עליו בהקשר בכל זאת מסמנת משהו , בעולמו וסביבתו של המחבר. משהו שכדאי לשים לב אליו.

הגיבור נמצא כל הזמן בסביבה המוכרת לו ומשתדל לא לצאת ממנה. על אף ששור עצמו התעקש בראיון ( ב"הארץ" ) על כך שמדובר בדמות שהיא "פיקשן לגמרי", אני מודה שקשה לקנות את זה, במיוחד כשהוא עצמו מתאר את חייו היום כבחירה מודעת לחיות בתל אביב, במקום בורגני, מטופח ומסודר, ולא ב"סלאמס של חיפה, שבו ראיתי בתור ילד גופות מעוכות של נרקומנים". האמת היא שהשילוב – של המחבר ושל הגיבור- בין הרצונות לגנות את האליטה לרצון להזדחל אליה בכל מחיר, יש בו משהו ספק אירוני ספק מגוחך. מגוחך כי גם בעולם הפוסט מודרני אי אפשר להיות בשוליים ובמרכז בו זמנית. הוריו של גיבור אומרים לו ש"בארץ הוא לעולם לא יצליח בלי פרוטקציה" ( אמירה שמוכרת לי היטב מבית הוריי ומובנת לגמרי לאור הניסיון הסובייטי) – אך המחבר, באותו ראיון, נראה כי ממשיך להחזיק בדעה זו. וכשהמראיינת מעירה לו על כך שהוא בעל טור בעיתון אליטיסטי שגם פרסם ספרים וצילם סדרות, הוא מציג את עצמו כמקרה חד פעמי של הצלחה אישית, אך באופן כללי, עדיין "בישראל מצליח מי שנולד במשפחה הנכונה ומחובר אליה". כשאני מביט בחברה הישראלית שסביבי, איני מצליח לזהות מישהו שהגיע לתפקידיו או למעמדו בגלל היותו "בן של", מלבד שני הרבנים הראשיים. ניר ברעם הוא סופר גדול ומוכשר ולא נראה לי שעובדת היותו של בן פוליטיקאי לשעבר עזרה לו להצליח עם ספריו בארץ ( וגם בחו"ל ). אבל כנראה שקיים הצורך להמשיך ולדבר על הפרוטקציה. כי אם לא נדבר עליה, נצטרך לתהות על כל מיני קטגוריות אחרות, למשל על הפער בין הדימוי העצמי לכישרון בפועל.

סיום הספר הוא סמלי. הגיבור חוזר לביתו בישראל, נכנס לדירה וסוגר את הדלת. אין כאן ניסיון של תיקון , של מרד- או לחילופין של השלמה עם המציאות. בעיניי, המחווה הזו אומרת משהו על הרוח הנושבת ב"חוגי הארץ" במדינת תל אביב. מחאה , סאטירה או ניתוח ביקורתי נתפסים ככלים שזמנם חלף. חלקים בשמאל מיואשים. אינם מאמינים בשינוי או בתיקון כאופציות אפשריות. לכן הם בוחרים בנסיגה אל הבועה, ממנה הם מעירים הערות ציניות לסדר יום- פעם על הסביבה ופעם על עצמם. הם נטשו את המיינסטרים הישראלי ואינם מנסים להשפיע עליו בשום דרך, גם לא לנסות למשוך אותו לכיוון שלהם. היה להם מספיק.

חבל שזה כך. הספר הזה יכול היה להיות הרבה דברים. הוא היה יכול לספר תיאור סטירי לגל הראשון והשני של העלייה הרוסית לישראל- ואחד הדברים שבהם ניתן היה לעשות שימוש מבריק וששור נמנע ממנו, הוא ההנגדה בין הקיטורים הבלתי פוסקים של דור ראשון ליוצאי רוסיה בארץ על חוסר התרבות הישראלית, לבין ההגנה הנמלצת שלהם על ישראל בכל פעם כשמישהו "מבחוץ" בא בהערות ביקורתיות כלשהן. ניתן היה להראות מתוך מעט יותר חמלה את עולמם של "היורדים" ואת דבקותם אחד בשני. וניתן היה גם לכתוב את הסיפור הטראגי של האדם המרגיש תלישות כללית מהעולם ומהחוויה. שוב- קל יותר לומר, כפי שאמר יאיר גרבוז, "לא ציירתי את גרניקה כי נולדתי בגבעתיימקה", מאשר להודות שאתה לא פיקאסו. אבל גם מי שלא פיקאסו או טולסטוי, צריך לעשות כמיטב יכולתו כדי לייצר אמנות או ספרות עם אמירה משמעותית על מה שקורה סביבה. לספר כזה מאת ניסן שור נצטרך ,בינתיים, לחכות.

על דו"ח ( מאד) ארוך בעולם (מאד ) קטן

עולם קטן   new atalntis gay

 

האם הגיעו ימות המשיח?

האם אני רואה נכון?

עלון פרשת שבוע הנפוץ בבתי הכנסת "עולם קטן", מקדיש עמוד שלם לסיקור המידע המחקרי העדכני בתחום של נטייה מינית? ועוד עם הכותרת "האם הקהילה הלהט"בית חשובה לנו באמת?"

במילה אחת- לא ! ממש לא.

זאת אומרת, ראיתי נכון. שבגיליון האחרון של העלון "עולם קטן", אדם פז מסכם בקצרה את מה שכותב אחר סיכם באריכות בכתב העת "השילוח" מהסקירה שפרסמו שני חוקרים במגזין השמרני "ניו אטלנטיס" לפני יותר מחצי שנה. כבר כתבתי בעבר על הסקירה הזו, אמנם בקצרה, אך כעת הגיע הזמן לפרט עליה מעט יותר, וגם החשיפה שלה מעל דפי "עולם קטן" מעידה על הכוונה המקורית מאחורי פרסומה של אותה סקירה.

והכוונה לא הייתה להפיץ ידע מחקרי עדכני על נטייה מינית או לסייע למצוקה הנפשית של קהילת להט"ב. ממש לא.

אבל בואו נתחיל מן ההתחלה. האמת היא שלא חסרים הספרים , גם המחקריים וגם הפופולריים וגם מאמרים עדכניים המסכמים את המידע המחקרי הקיים על אודות נטייה מינית הומוסקסואלית. אפילו ערך ויקיפדיה "תשתית ביולוגית של נטייה מינית" יכול לעשות שירות מצוין, בתור התחלה. אז למה עוד סקירה? וסקירה כל כך ארוכה ומקיפה- 143 עמודים ? ומאת שני אנשי מקצוע ? מה מיוחד בסקירה הזו?

מה שמיוחד בה, זה שעל פניה היא נוגדת את כל מה שידענו, או חשבנו שידענו, על הנטייה המינית. תקציר הסקירה הוא ש: אין כל ראיה לכך שהנטייה המינית האנושית היא מולדת , להט"בים סובלים ממצוקה רגשית גדולה מאד, רובם נפגעו מינית בילדות ( זה לא כתוב, אבל משתמע ), ובוודאי שאין לעזור להם לקבל את עצמם. העתק הדבק- הכול אותו דבר גם לגבי הטראנסג'נדרים.

מה , אפשר להתווכח עם זה? שני פסיכיאטרים בכירים…143 עמודים…מה יש כאן להגיד?

הרבה מאד.

– ראשית, מדובר לא בכתב עת מדעי, אלא במגזין שמרני. פירוש הדבר, שאת הסקירה לא קראו אנשי מחקר בעין ביקורתית, אלא עורך שבדק שאין בה שגיאות כתיב בוטות

– שנית, מדובר בשני אנשי מקצוע שאין להם כל רקע בפרסומי מחקרים על נטייה מינית או זהות מגדרית. אחד מהם, פול מקיו, הוא פסיכיאטר עם עמדות טראנספוביות מובהקות ודעתו בנושא אינה דעת מיעוט בעולם הפסיכיאטרי- אלא דעת יחיד ( מובן, שלא תמצאו לזה זכר בסקירה ). השני, לורנס מאייר, סטטיסטיקאי ואינו מוכר כלל לחוקרים

– גילוי נאות- עשיתי את מה שרוב הקוראים, כולל העורך של "עולם קטן" ואדם פז, לא עשו. קראתי את כל הסקירה מתחילתה ועד סופה, כולל את ההערות וההפניות. כן, את כל ה- 143 עמודים ( ובהזדמנות זו אעיר, שבסוף הסקירה אין רשימה ביבליוגרפית מסודרת. עוד ראיה שמוכיחה שזה לא התכוון להיות פרסום אקדמי). האמת היא, שבעבר פרסמתי בעברית סקירה דומה וגם לאחרונה ממש התפרסמה בכתב עת מדעי מאד נחשב סקירה מקבילה, מאת בכירי החוקרים בעולם בתחום של נטייה מינית. מה שמספק לי את הרקע להערכה ראויה של הסקירה

– ובכן, אולי זה יפתיע, אבל הסקירה לא נועדה לכך שיקראו אותה. 143 עמודים נועדו לעשות רושם . אבל הכוונה הייתה, שמישהו יתרשם מההיקף ומהשמות של שני אנשי מקצוע ויקרא רק את התקציר. ויראה שם את מה שהוא רוצה לראות. שזה: אף אחד לא נולד הומו או לסבית או טראנסג'נדר, הם כולם במצוקה, ורובם נפגעו מינית. ובמשתמע- כדאי שבמקום לעזור להם לקבל את עצמם, נמצא להם תרופה טובה. וילך לישון שמח וטוב לב מכך שכעת דעותיו מגובות על ידי אנשי מקצוע בכירים. וכל המחקר האקדמי ( שעד עכשיו אותו קורא ואותו "עולם קטן" אהב מאד להגיד שהוא לא אמין ו"מוטה אג'נדה") בעצם, מוכיח את מה שהקורא האמין בו כל הזמן. פשוט הוא לא היה פנוי לעיין במחקרים. אז כעת שני אנשים עשו עבורו את העבודה- כי הוא עסוק. אבל בכל זאת- קרא את התקציר.

– אבל מה יהיה אם הוא ישנס מותניו ויקרא את כל הסקירה? מן ההתחלה ועד הסוף?- אז הוא יראה הרבה דברים מעניינים. הוא יראה שהחוקרים מצטטים הרבה מאד מחקרים המוכיחים תשתית גנטית ונוירופסיכולוגית לנטייה הומוסקסואלית- פשוט אומרים שחלקם היו יכולים להיות מקיפים יותר ועם מתודולוגיה מוקפדת יותר. הוא יראה שהרבה מהמחקרים על תשתית ביולוגית של נטייה מינית- למשל המחקר הקושר את סדר הלידה בין האחים, עם תוצאה מובהקת ביותר בכלל לא מוזכר בסקירה. הוא יראה שהמחברים מזכירים במגמתיות את המחקרים המראים שבין להט"בים יש אחוז גבוה יותר של נפגעי תקיפה מינית- אך לא מזכירים מחקרים שלא מצאו הבדל כזה. הוא יראה שאחד משני המחברים, פול מקיו, כבר ציטט בעבר מחקר של חוקרת שוודית , כאילו שזה מוכיח ששינוי מין מחמיר את מצבם הנפשי של טראינסג'נדרים ולמרות שהיא נזפה בו על כך ואמרה שזו דרך לא אתית לצטט את המחקר שלה- הוא ממשיך לצטט אותו. ועוד הרבה דברים- שמובילים למסקנה שנגזרה מראש. אבל כדאי לראות את זה- צריך לקרוא את כל ה- 143 עמודים. ניתן להשתמש כלפי הדו"ח בביטוי שכתב עורך של כתב העת "השילוח" יואב שורק, בהקשר לנאומו של ג'ון קרי על המזרח התיכון: "קרי הפגין בקיאות מרשימה בקורות הסכסוך המזרח תיכוני. כמובן, מלבד העובדות הנוגדות את התיאוריה".

– לא פחות חשוב מהדברים שהקורא יראה על פני 143 עמודים- חשוב מה הוא לא יראה. זה מחזיר אותי לשאלה- מאיפה אני יודע שרוב אלו שכותבים על הדוח של מקיו ומאייר לא קראו אותו? כי אם הם היו קוראים, הם היו שמים לב, למשל, שמספר המחקרים שמספרים על טיפולי המרה מוצלחים להומוסקסואלים הוא …אפס. נטייה מינית אינה מולדת, היא כנראה תוצאה של טראומה, היא מאד גמישה …אבל משום מה טיפול לא מצליח להגמיש אותה. אותו דבר לגבי טיפולי המרה לטראנסג'נדרים. המחברים יודעים להסביר יפה מאד למה לא צריך לעזור לאנשים לשנות את מינם- אבל לא מסבירים כיצד הם כן יכולים לסייע להם להתמודד עם מצוקתם.

– זו נקודה טובה להתייחס לפחות לשקר אחד גלוי של מקיו ומאייר עצמם- ורוב הזמן הם משתדלים להימנע משקרים גלויים ומעדיפים מניפולציות עדינות- בכל זאת, שני אקדמאים מוכרים. הטענה של מאייר כאילו שהסקירה נועדה להבין כיצד לסייע ללהט"בים הסובלים היא שקר- כי היא לא מצטטת מעשרות ( !!!) מחקרים המתפרסמים בכל העולם ומדברים על השאלה כיצד קבלה חברתית, קבלה משפחתית וטיפול, אפילו קצר טווח, משפר באופן דרמטי את בריאותם הנפשית ואת רמת חייהם של הלהט"בים. מחקר אחד, מלפני שנתיים, למשל, מראה את הקשר שבין הכרה בנישואין גאים לירידה ברמת האובדנות של נוער להט"ב. או למשל מחקר אחר, המראה שרוב הטראנסג'נדרים מאושרים יותר לאחר שינוי זהותם המגדרית ממה שהם היו לפניו. באחת, אם יש מחקר שמראה כיצד הומו, לסבית או טראנסג'נדר יכולים לשפר את איכות חייהם הרגשית ולחיות חיים מאושרים- הוא לא ימצא את דרכו לסקירה של 143 עמודים.

– אז אם הקהילה הלהט"בית באמת חשובה לכם- אל תאמינו למה שכותבים לכם בעלונים מבלי לבדוק זאת. תקראו מחקרים מקיפים ורציניים על אודות הביולוגיה של הנטייה המינית, על ההתפתחות הפסיכולוגית של להט"בים והכי טוב- תדברו אתנו ותכירו אותנו מכלי ראשון וללא מתווכים. את המאמר הזה אני משגר כעת לעורך של "עולם קטן", מתוך מודעות ברורה שהסיכוי שהוא יתפרסם אפסי. פשוט תזכרו זאת בפעם הבאה כשב"עולם קטן" או בטאון קטן אחר תהיה עוד כתבה כמה טרור להט"בי משתיק דעות אחרות ומצנזר את חופש המחקר.

החיים שלפני המוות

תוצאת תמונה עבור דפנה מאיר ספר

מה יקרה אם אמות מחר בבוקר- סיפור חייה של דפנה מאיר, מאת יפעת ארליך, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2017, 207 עמ'

עקרונית, אני משתדל מאד שלא לקרוא כל הערכה ביקורתית על ספר שטרם קראתי. וכך התכוונתי לנהוג גם לגבי ספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר, אלא שלפעמים העקרונות לחוד והמציאות לחוד. ראיתי בעיתון "הארץ" את ההסתייגות הנמרצת של טלילה ציפר מהספר – וגם את השבחים של בכל סרלואי. אך גם בקרב חוג חבריי ( נכון יותר, חברותיי) הדעות היו חלוקות, ואחת הנפוצות הייתה שהספר "מיותר". אז בשבת האחרונה בלעתי את הספר מתחילתו ועד סופו ( למה קיים שבת אחר הצהרים בקיץ ?), ולהלן מספר הרהוריי בנושא.

לא עם כל מה שקראתי חשתי בנוח, אך דבר אחרון שניתן לומר על ספר כזה, זה שהוא "מיותר". הדמות שמשתקפת ממנו היא מאד צבעונית ועוצמתית , לטוב ולמוטב. ניתן היה לסדר ולארגן את פרקי הספר בצורה אחרת ואולי אף לסנן ממנו מספר תכנים בלתי נחוצים, אך בעיקרון הוא משקף דמות מרתקת בעיניי.

בעיניי, סיפור חייה של דפנה מאיר הוא סיפור רצוף נסים. היא באה ממשפחה מפורקת, ללא דמות אב של ממש, חיים בשכונת פשע, טלטלות בין פנימיות- ויצאה משם אשת מקצוע ואשת חסד מופלאה

היא עברה שתי לידות בסיכון גבוה מאד- ופעמיים נולדו שני ילדים בריאים, ועוד שני נוספים ובנוסף- עוד שני ילדי אמנה, אחד עם צרכים מיוחדים

חייה בעתניאל מוכת הטרור, שלבסוף קצר אף את חייה- שלה לא גרמו לא לשנוא ערבים באשר הם- אדרבא, היא למדה ערבית בעצמה ואף בעלה המשיך לאחר מותה לטפח קשרי ידידות עם הערבים מהסביבה

לכן סיפור חייה ובראש ובראשונה סיפור שנוסך הרבה אהבה ותקווה, ולו לשם כך היה ראוי שייכתב

לגבי הצדדים הבעייתיים שמשתקפים בספר. הניסיון הליבראלי להאשים את דפנה בכך שהיא הטילה את האחריות על הטרדה מינית על המוטרדות הוא מגוחך וצריך מבט מאד מגמתי על ספר, כדי לקחת פסקה אחת בודדת, עם הסתייגות לפני ואחרי, ולהציג אותה כאילו שהיא תמצית הדמות כולה. דפנה מאיר האמינה כי "לכל מטריד יש להוריד את האשכים, בתור התחלה" וכך כתבה. היא האמינה בנוסף שבמציאות הלא מושלמת גם על האישה מוטלת אחריות לא לשים את עצמה במצבים שמגדילים את הסיכוי שלה להיות מוטרדת. לאורך כל הספר רואים איך דפנה עצמה הייתה אישה מאד עצמאית ונחרצת ( לפעמים מדי ) ועמדה על דעותיה ללא כחל ושרק. אגב, לתחושתי במחנה השמרני – חרד"לי אין התלהבות רבה מהספר, כיוון שיש שם קושי עם דמותה של אישה דתייה שגם הלכה לצבא, גם נשארה דתית שם, גם למדה תורה עם בעלה העתידי וגם דעתנית למדי מול הרבנים.

חלקים אחרים שאתם התקשו רבות מחברותיי הן הפרגונים העצמיים של דפנה השזורים לאורך הספר וגם מתקפות אישיות שלה על שלל דמויות קרובות ורחוקות, עליהן היא לא פעם מתנצלת. אז לגבי השני, לא צריך להיות פסיכולוג כדי לחוש שלעתים תכופות דפנה חשה מותקפת באופן אישי ללא הצדקה ו"ירתה מהמותן" בחזרה. הייתה לה מודעות מסוימת וגם נעשתה שם עבודה עצמית, אך בהחלט ייתכן שהתערבות טיפולית הייתה יכולה למנוע חלק מההתפרצויות וממילא את הצורך להתנצל לאחר מכן. ולגבי הפרגון העצמי … בואו נאמר בעדינות, שיצא לי לקרוא בימי חיי אי אלו ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות שהמחברים שלהם "עפו על עצמם" הרבה יותר מדפנה מאיר, עם הרבה פחות סיבות אובייקטיביות לכך. עדיין נשארת השאלה, האם לא מוטב היה להשאיר חלק מהשבחים העצמיים מחוץ לספר ולצרף אליהם גם חלק מהתחשבנות אישית של דפנה על עמיתים לעבודה.

שני חלקים נוספים שגרמו לי להתפעלות אישית הם מעורבות של דפנה בהסברה לגבי מיניות האישה ופנייתה למזכירות של עתניאל בנושא מצבו הכלכלי של היישוב. גישתה למיניות היא טבעית ובריאה, שמסרבת להיות נבוכה, שאומרת בבירור את התפיסה ההלכתית, אך לא מערבת בינה לבין המקצועיות ומעודדת את שומעי לקחה בעיקר לקחת אחריות על גופן ומיניותן, מתוך מודעות, בחירה ודרגות חופש.

המכתב למזכירות של עתניאל נוגע בנושא שכיום מביך את הציבור הדתי אולי אפילו יותר מהמיניות- הכסף. כרגיל, בכנות עוצמתית דפנה מתארת את עצמה, את התנהלותה הכושלת מבחינה כספית ואת תודעת המחסור המתמדת שהביאה ממשפחת המוצא ושבאה לידי ביטוי בבזבוזים בלתי נחוצים בעליל. היא שואלת את הנהלת היישוב- ואת עצמה- האם הם מתכוונים ומוכנים לחיות חיי עושר ושפע- שזה ההפך מחיי המותרות ו"ניקור עיניים". היא חולמת על עתניאל כיישוב עשיר, שמנצל את משאביו לפיתוח ולפרויקטים שמיטיבים עם כל הסביבה. ובכך שואלת שאלה כללית יותר, על הזיקה הדתית לעולם הזה, ועד כמה היא יכולה לשמור על האיזון העדין בין חיבור אמתי לעולם החומר לבין היעדר שקיעה בו או התמכרות אליו.

אז בגלל כל הדברים האלו, אני סבור שספרה של יפעת ארליך על דפנה מאיר לא זו בלבד שאינו "מיותר", אלא ספר מרגש וחשוב, שאפשר לשפץ אותו קצת למהדורות הבאות. זה מה שרציתי להגיד.

אה כן…לא עניתי לשאלה

מה יהיה אם אמות מחר בבוקר?

או יותר נכון, איך אחיה היום במודעות שאולי אמות מחר בבוקר?

– אשתדל לחיות את היום שלי כדי שיהיה לי כמה שפחות דברים להצטער או להתנצל עליהם בסוף היום. אם בכל זאת אפגע במישהו, אתקן מיד. מי יודע אם אוכל עוד מחר? ואם מישהו יפגע בי- אשתדל למחול לו מיד. מי יודע איפה אהיה מחר, עם הטינות …

– אשמור איתי את הישגי החשובים בחיי עד עכשיו- כולם בגדר יציאה מהמקום המוכר והבטוח, מאזור הנוחות . חיבור ליהדות וחזרה בתשובה. יציאה מהארון. טיפול בעצמי ובכל הדברים שמעכבים אותי. עבודה כאיש טיפול. יציאה לחיים העצמאיים. נהיגה.

– אשתדל לא לחשוב על "מה יגידו" ו"איך יסתכלו", אלא על איך אני חי חיים משמעותיים עם נתינה לעצמי ולזולת.

– ואם יהיה לי קשה- אזכר בדברים ובאנשים שעוזרים לי. בדפנה מאיר, למשל.

מסע אל הקצה היהודי של החוויה

יהודי בלילה

 

"יהודי בלילה- מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן מברסלב", מאת אלחנן ניר, ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 2017, 359 עמ'

גילוי נאות 1- אלחנן ניר ואני חברים

גילוי נאות 2- הוא גם עורך את מוסף השבת שבו אני כותב מזה שנים אחדות ( עם כי לאחרונה פחות )

גילוי נאות 3- ראיתי את אחד מפרקי הספר "יהודי בלילה" בטרם פורסם ואף היה לנו דיון סביבו

כעת יצאתי ידי חובת הגילוי הנאות, שמסביר גם מדוע כתיבה זו לא עומדת להתפרסם ב"מוסף שבת" של "מקור ראשון" או במה מודפסת אחרת. עם זאת, כיוון שהקריאה בספר הסבה לי עונג רב, החלטתי להקדיש לו מספר מילים, שאולי יהיה בהם עניין.

אומר בכנות שאיני הוגה בשיטתיות בתורתו של ר' נחמן במרסלב ושחוויה הברסלבית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בציבוריות הישראלית של היום, רחוקה ממני ומעולמי הדתי. מעולם לא טסתי לאומן ואין לי תכנית כזו, מעולם לא רקדתי על משאית באמצע רחוב סואן ושרתי שאין ייאוש בעולם ומימיי לא שאגתי בקול תרועה רמה "אוי, טאטע !" תוך כדי התבודדות בקרחת היער. כל לימודי ברסלב שלי באו אלי מכלי שני או שלישי ( שלום רוזנברג, דב אלבוים, עדין שטיינזלץ, ארתור גרין)- וכעת, גם אלחנו ניר, שאני מרשה לעצמי לקרוא לו כאן ר' אלחנן. כיאה לאדם בעל ידע יהודי בסיסי, אני מכיר באופן כללי את העלילה של סיפורי המעשיות וגם מודע לביוגרפיה של ר' נחמן בקוויה העיקריים. אני מודה שהיה לי ספק לגבי השאלה איזה דבר מקורי ועמוק ניתן לחדש מהחלומות של ר' נחמן- אך ספרו של ר' אלחנן גרם לי להודות שהתבדיתי. אני מואס בסופרלטיבים על הכריכות האחוריות ונוטה מיד להניח מידי ספר שהפרסומת עליו מבטיחה שהוא "סוחף" ( זאת גם לנוכח הנטייה הספציפית של "ידיעות ספרים" ליחצן את עצמה לדעת )- אך הפעם באמת נסחפתי עם הספר ועם החלומות.

ר' אלחנן דן בשמונה חלומות של ר' נחמן ( ועוד שני הגיגים נוספים) כאשר כל חלום מתחבר לתחום דיון מסוים ועכשווי מאד, שמפתחים אותו דרך התכנים של החלום. הבחירה בחלומות מתבררת כמבריקה, כיוון שהיא יכולה ( קצת בדומה לסיפורי המעשיות) לקחת אותנו מהחוויה שלנו, תחומה וגדורה היטב, למשהו פחות "נורמטיבי ומהוגן", אך גם להחזיר אותנו אל חיינו המוכרים ( בזה ספרו הנוכחי של ר' אלחנו מתכתב עם ספר העיון הקודם, "אם רץ ליבך" העוסק בתפיסות השונות של המושג "רצוא ושוב" )

ומסתבר שבחלומותיו, ר' נחמן "בורח" הרבה פעמים מהעולם היהודי הנורמטיבי , עד כדי כמעט חריגה אפילו מגבולות ההלכה, אל "קצוות החוויה " השונים. 4 דוגמאות מתוך הספר: בעוד שבחסידות ה"נורמטיבית" , חובה לחגור בגרטל כדי להפריד את החלקים ה"טמאים" של הגוף מהחלקים ה"טהורים", הרי שבחלום השני "צדיק ממקומות מטונפים" מופיעה דמותו של צדיק שכל גופו מורכב מחלקים טהורים וטמאים גם יחד, ששום גרטל לא יפריד ביניהם. בעוד שעולם יהודי נורמטיבי מפריד בין גברים לנשים וממדר את האחרונות מלימוד התורה, הרי שבחלום השלישי, "כלות רוקדות בישיבה" נשים מרקדות אל מול הגברים בבית המדרש. בעולם הנורמה חל איסור מוחלט להידמות לגויים- ובחלום השישי רב גדול מגלח את זקנו ופיאותיו. ובעוד שנורמה יהודית, כמובן, מחייבת תפילה במניין, הרי שר' נחמן מדבר דווקא על ההתבודדות כדרך לתקשורת בלתי אמצעית עם קב"ה.

כצד משלים את הצד הראשון, לאורך פרקי הספר עובר כחוט השני גם הרעיון של חזרה- אל הבית ואל החברה. החלום השביעי- "אתה חשוד!" , שכולו זוועה אבסורדית גדולה , ברוח "משפט" של קפקא, שעוברת בדרך את הדיון בתופעת ה"שיימינג" העכשווית- מחזיר בסופו של דבר את ה"חשוד המיידי" למעגלי השייכות שלן. כמעט בכל אחד מהחלומות ר' נחמן הולך אל "קצה חוויה" אחר- קצה ההפרדה המגדרית, קצה השייכות החברתית, קצה השפיות או קצה החיים- אבל אף פעם לא שוכח "לשוב בחזרה". עלי להודות שהספר שבר לי את הדימוי של ר' נחמן, שבמידה גדולה נפוץ גם לגבי חסידיו וגם היום- שמדובר במעין דמויות קצה חברתיות, "היפים חסידיים" ואנשים שאינם מן היישוב. כך, בספר "חתונה של אבודים" שבו הרב יאיר דרייפוס ( שר' אלחנן אף מורה בבית מדרשו) הדמויות שבסיפור "שבעת הקבצנים" מוצגות כ"קצוות" שונים של החוויה, כאשר המחבר מתאמץ לאורך הסיפור "להשיב אותן" אל החוויה הנורמטיבית ( הסיפור נפתח, בעצם, בחתונה של שני ילדים בתוך בור האשפה …). בעוד שר' נחמן שמתגלה בסיפור "שמיים וכוכבים" דווקא כמי שמעודד את חסידיו לעסוק במסחר ולא להיות "מלמדי תינוקות", אך לא לשכוח גם "להביט אל השמיים". בכלל, כל הספר מדבר על היכולת להכיל מורכבויות שונות מבלי לוותר על חלקים מהן- והדבר קשה, אפילו על תלמידיו הקרובים של ר' נחמן. הסיפור "שאנחנו משוגע" על "תבואת השיגעון" המפורסמת, מדבר על חיים על גבול השפיות- והפרק מגלה דבר שאני אישית לא הכרתי, שקיימת גרסה מאוחרת יותר של הסיפור "תבואת השיגעון", שבו המלך משכנע את אהובו שלא לאכול מהתבואה, אלא להישאר שפויים בעולם מטורף ולייצר מעין "בועה של שפיות". בעוד שהרב מדבר על היכולת לחיות בתוך עולם לא שפוי ולהתמודד אתו, התלמיד רוצה להתבצר ממנו ולחיות בתור מקום סטרילי. ר' נחמן מתנגד לזה. אולי כי הוא מאמין שלא עובדים את השם מתוך סטריליות. ואולי כי הוא חש שבעוד אי אלו שנים לא יישארו מקומות סטריליים בעולם?

ואם מדברים על הסטריליות, אזכיר שוב את הפרק "צדיק ממקומות מטונפים". הוא פותח אפשרות, שכמעט ולא מדוברת היום, של הערכת הפרט ביחס למצב התמודדות האישית שלו ולא רק ביחס לנורמה ההלכתית. אז אמנם בממד של ה"ערנות היהודית" הנורמטיבית, אולי ניתן למדוד את הפרט רק מול ביצוע הסעיפים של "שולחן ערוך" או "משנה ברורה", אבל ב"חלום החסידי" ניתן למדוד גם כמה אדם מתקרב אל הקב"ה, או כמה רצונו להתחבר, ולהתפשט קצת ממדידות חיצוניות. ואם כבר מדברים על היצרים והיצריות, קשה להתעלם מההקבלה הברורה לספר יהדות- עיון מעולה אחר, שיצא בשנה שעברה, "חיות הקודש" של עדו חברוני, המתאר אף הוא ממדים שונים של יצריות וחיות בתוך העולם היהודי – נורמטיבי והניסיונות להתמודד אתם- מול הרתיעה מהם.

ועוד הרבה דברים יקרים וחשובים ישנם בספר זה. דיון מעמיק, אך רהוט וקולח, שאינו גולש למלל אקדמי או בית- מדרשי פנימי, שמשלב ושוזר בטבעיות ומתוך ידע עמוק ומקיף את היהדות, החסידות, חקר היהדות האקדמי, ספרות, אמנות והגות מודרנית ופוסט מודרנית. וכנות אישית נוגעת ללב וחשיפה כנה שבשום מקום אינה גולשת לחשפנות מיותרת. לכן, לדעתי, ספרו של הרב אלחנן הוא הישג. הוא ספר שמאפשר לקורא מאמין ומחפש- ואולי גם לקורא הבלתי מאמין ומחפש- את היכולת לנסוק לשמים ולצלול לתהומות יחד עם ר' נחמן, לחלום ולהתעורר. קצת כמו טעיה, אותו ישמעאלי בסיפורי רבה בר בר חנה, אנו עומדים , יחד עם ר' נחמן ור' אלחנן על קצה העולם, במקום שבו שמים וארץ נפגשים, תוהים לאן נעלם לו לפתע התרמיל שלנו…ומחכים שהוא יחזור. הכול יחזור.

על ד”ר טראנס ומר ג’נדר

סוגיית הטראנסג’נדרים ב”השילוח”

תוצאת תמונה עבור ‪jewish transgender‬‏

 

אני אוהב את כתב העת הישראלי החדש "שילוח" וחושב שהוא מאד חשוב. גילוי נאות- אני גם מיודד אישית עם העורך הראשי יואב שורק ועם עורך משנה צור ארליך. על אחת כמה וכמה, צרם לי מאד פרסומו של המאמר המתורגם "הטראנס של משטר המגדר" בגיליון השלישי. כיוון שמדובר במאמר מתורגם בכתב עת אמריקאי נוצרי והוא אינו מתייחס ישירות לשיח הקיים בישראל, החלטתי שלא להגיב. ברם, כעת התרגום עלה לרשת ואני רואה שמשתפים אותו ברשתות חברתיות. לכן אכתוב מספר מילים התייחסות בקצרה

– ראשית, הערכה כללית: מדובר במאמר גרוע, שטחי וחד צדדי שמקדש מלחמה על טראנסג'נדרים באשר הם ואינו מעוניין כלל לדון בתופעה לעומק ובצורה אנושית. יתרה מזאת, המאמר משתמש פעם אחד פעם בהצגה מגמתית ומקוטעת של הידע המחקרי הקיים על אודות טראנסג'נדרים ובכך קרוב להפוך את עצמו למאמר תעמולה במקום מאמר הגותי או אפילו פולמוסי

– האירועים המוצגים במאמר ביחס לבית ספר שבו התעוררה בעיה של הכלה כלפי ילדה טראנסג'נדרית מוצגים בזווית מאד מסוימת. מצויה ברשת גרסה מפורטת ושונה מאד של האירועים. חשוב לציין שבסופו של דבר הילדה לא המשיכה ללמוד בבית הספר וכיום היא לומדת בבית ספר אחר שאינו מתקשה להכיל את השונות המגדרית שלה. אם בוחרים את הדוגמה של בית הספר "נובה" כדוגמה של טרור להט"בי, הרי שזו דוגמה ממש לא מוצלחת

– במאמר מצוטט מספר פעמים פסיכיאטר פול מק'יו שכופר במלוא הפה בשינוי זהות מגדרית ומכנה אותו "שקר גלוי ובוטה". דעתו זו של מק'יו אפילו אינה דעת מיעוט בקהילה הפסיכיאטרית- היא דעת יחיד ! בזמנו, הוא סגר את התכנית לשינוי מין בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ון הופקינס, בטענה ש"יש לתקן להם את המוח ולא את הגוף" ( we have to fix their minds and not their bodies). מיותר לציין שפרופ מק'יו לא הציג עד היום אפילו מחקר אחד ( !!!) שמציג דרך טיפולית יעילה לגרום לטראנסג'נדרים להפסיק לרצות לשנות את מינם. סקירתו המוזכרת במאמר, שפורסמה במגזין שמרני New Atlantis וכוללת 143 עמודים ( !) אינה מכילה אף מחקר אחד בודד כזה לרפואה. ככלל, מק'יו אינו מתמחה בנושאים של נטייה מינית או זהות מגדרית ולא פרסם אף לא פרסום אקדמאי אחד בנושא. את שני הפרסומים שהוא כתב בנושא ניתן למצוא ברשת- אחד במגזין שבו התפרסם גם המאמר הנוכחי, ירחון נוצרי First Things והשני ב- Wall Street Journal

– המאמר מצטט בצורה מניפולטיבית את המחקר של חוקרת שוודית, שניתן כביכול להבין ממנו שניתוח לשינוי מין מחמיר את מצבם הנפשי של טראנסג'נדרים. היא עצמה אמרה בעבר שזו צורה לא אתית של שימוש בנתונים שלה. בנוסף, רק בשנה שעברה התפרסם המחקר שראה עליה מתמדת ברמת האושר והסיפוק אצל כל מי שעבר הליך של שינוי מין, למרות העובדה שכעת הוא חשוף לאפליה תעסוקתית. בכלל, המאמר אפילו לא טורח להזכיר את העובדה שאיגוד פסיכולוגי אמריקאי, גוף בריאות הנפש הגדול בארה"ב, פרסם לפני שנתיים קווים מנחים לטיפול בטראנסג'נדרים. כמו כן, דעותיו של מומחה חשוב בנושא, פרופ' קנט צוקר מוצגים בצורה מקוטעת. צוקר אכן טוען שכל הילדים שהגיעו אליו לטיפול לפני גיל שש בסופו של דבר לא שינו את מינם כתוצאה מהטיפול אצלו ( ואני מטיל ספק בנתון זה, בהיעדר נתוני מחקר). אך צוקר עצמו מודה שאחרי גיל שש בהרבה מקרים כבר מאוחר וגם ממליץ על טיפול הורמונלי טרום גיל ההתבגרות

– בחברה חופשית מותר לדבר ולדון בכל נושא. מותר ולגיטימי בהחלט להרהר בשאלה האם ועד כמה נכון שהאצבע תהיה קלה על ההדק של טיפולים למניעת התבגרות הורמונלית לקטינים, כאשר 75-90% מהם בוחרים בסופו של דבר שלא לעבור הליך של שינוי מין. אף בין החוקרים ואנשי טיפול המטפלים בקהילת הטראנס קיימים חילוקי דעות בנושא. אך לא ניתן למחוק את זהותם של אנשים טראנסג'נדרים במחי המקלדת ולדון אותם לסבל של חיים תחת זהות מגדרית כפויה שלא תואמת את מכלול החוויה הרגשית שלהם

– לסיום- שמחתי על הופעתו של "השילוח" כעל במה שמרנית דינמית צעירה ו"יוצאת מהקופסה". מאמרים כמו זה של קרסטן מכניסים את כתב העת האיכותי הזה לקופסה חולה מאד. ההצגה של "בני החושך" הטראנסים שזוממים להחריב את החינוך ואת התרבות המערבית מול "בני האור" הנוצרים שמקיימים את יסודות הציוויליזציה רק מזיקה לכולם. בספרו החשוב Far from Tree, בפרק מקיף ויסודי ( כמו יתר פרקי הספר) הדן בשינוי מין, המחבר אנדרו סלומון אומר בהלצה, שהיה טוב לו הטראנסג'נדרים היו לובשים טי-שרט "לך זה לא יקרה". התחושה שהגדרות הבסיסיות ביותר שלנו על עצמנו ( גבר/ אישה) עלולות להתערער, מוציאה מאחדים מאתנו את הרצון לעלות על בריקדות ולגונן. אבל האמת היא שאין על מי או על מה. טראנסג'נדרים הם מיעוט מזערי מכלל האוכלוסייה. לא צפויה כאן כל תנועה המונית. אז בואו, שמרנים יקרים, נתחיל לאט ובהדרגה לשנות את דעתנו בנושא ולאמץ עמדה מורכבת יותר. זה לא קל- אבל קל יותר משינוי מין.