מהו המסר ?

ארל'ה הראל, "לרעות בגנים", שילה תשע"ד, הוצאת המחבר, 288 עמ'.

במופעים שלו, ג'קי לוי אוהב ללגלג על הגישה הדתית הנפוצה ליצירות אמנות, שאוהבת להתמקד בשאלה "מהו המסר"? כאילו לא ניתן סתם ליהנות מהיצירה ותמיד חייבים לחפש "מה יש מתחת" או "אם לנו אתה או לצרינו".

אני מביט בספרו של הרב הראל "לרעות בגנים" ומהרהר ביני לבין עצמי- מהו המסר של הספר ? האם יש מסר בכלל ? האם נכון תמיד לתור אחריו? וכי לא יכול בן אדם סתם לספר סיפור ? מה גם שהמחבר עצמו מבטיח לנו בפתיחת הספר ש"כל הדמויות הן על בסיס אמיתי". אז מה רע בסיפור שהיה במציאות ?ובכל זאת. גם ב"סיפור אמיתי" ( וסיפור אמנותי לעולם אינו "אמיתי" לגמרי )קיימת שאלה מדוע בחר המחבר לספר דווקא את הסיפור האמיתי הזה, משפע סיפורי החיים ומדוע בחר לספר אותו באופן שבחר.

אפתח במתאר כללי של עלילה. שלוש דמויות הן במוקד הספר- הרב צפניה בארי, שעושה את דרכו מחסידות סלונים לעולם של מרכז הרב, דרור- סטודנט לפילוסופיה הרוצה להתגבר על ההומוסקסואליות שלו ודוריאנה- שחקנית הוליווד שמוצאת את עצמה בישראל. העלילה מפגישה אותם במקומות בלתי אפשריים ומובילה לסוף הטוב שמסופר לנו כבר בתחילת הספר, למען הסר ספק. מבחינת הסגנון והלשון, מדובר בספר שהוא מגזרי באופן מובהק- שלא נועד לקורא החרדי ולא לחילוני. לדעתי, גם קורא "סרוג" חסר רקע תורני יתקשה להתמודד עם פסקאות מסוימות. כך שמעבר ל"סיפור המסופר" קיימת גם אמירה פנימית.

אולי אפתח בהערה סגנונית דווקא- נטייתו של המחבר למתוח משפטים לאורך של פסקה ופסקאות לאורך של עמוד ולפוצץ אותם בשמות של רבנים, פסיכולוגים והוגי דעות לא מקלה על שטף הקריאה. נדמה לי שכשמתבוננים מעט – ניכר שגם הסגנון וגם התוכן מהדהדים את הרב קוק. תפיסתו של ראי"ה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתביו השונים, שואפת לגישה הרמונית- אחדותית לעולם. אם נתבונן היטב- נראה מאחורי כל דבר את המגמה האלוהית שבבריאה. אם נסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר- נראה איך כל היקום מסתדר בסינתזה מופלאה. הרמוניה בכול. כל דבר, גם אם נראה כלפי חוץ שבא לעקור או לערער- אינו בא אלא לבנות ולגלות בעולם עוד פן אינסופי של אלוהות. נפלא, לא ?

בתיאוריה כן. אך כשהעניין מגיע לפסים המעשיים- הוא נתקל במספר בעיות חמורות. ראשית- חייבים את הסוף הטוב ( ובגלל זה מספרים אותו כבר בהתחלה, כדי לא "למתוח" את הקורא). אם נשווה זאת לספרים אחרים של הכותבים ה"מגזריים", שגם במרכזם עומדים גיבורים המנסים לתור אחרי קשר זוגי ( "החתן העשירי" לסופיה רון מוריה או "חוק למניעת הבדידות" של מיקי שיינפלד)- בשניהם היה למחברים אומץ שלא לסיים את העלילה מתחת לחופה. בשניהם, אגב, הדמויות מגלות בסוף סוג של חיבור מחודש לעצמן, כך שגם לא ניתן לדבר על סוף טראגי או אבסורדי. אבל בספר "לרעות בגנים" חייב להיות סוף שבו הכול יסתדר לטובה.

גם דברים אחרים חייבים "להסתדר". בעיה הלכתית לא צפויה שצצה בדרכו של הגיבור לזוגיות תיעלם בדיוק ברגע הנכון. שוב- אם נשווה זאת לדוגמאות אחרות בספרות ה"מגזרית", ניתן להקביל לספרו של חיים נבון "ללכת על דגים", שגם בו מתגלה בעיה הלכתית לא צפויה אצל זוג מאורס. לכאורה הברירה שנותרה לגיבורים זה או למרוד בהלכה ולהינשא למרות זאת או לנקוט ב"מעשה עקידה" ולוותר על הקשר למען הגשמת הערך האמוני העליון. הכותב, שלא רוצה לעשות מגיבוריו לא אברהם אבינו ולא "האדם המורד" של קמי, בסוף מוצא דרך אלגנטית "לנטרל" את הבעיה ההלכתית- אך בכל זאת משאיר את גיבוריו עם מחשבות ותמיהות, שמונעות מהם "ישר לרוץ לחופה". גיבורי "לרעות בגנים" לא מהססים בדרכם אל היעד. אגב, נטייתם של הגיבורים להגיע לכל היעדים כמה שיותר מהר יוצרת "קפיצות" בלתי אפשריות בעלילה. כמה פעמים בספר מופיע משפט : "ואז הוא פשוט סיפר הכול" שמקפל בתוכו סיפור חיים של כמה עשרות שנים. בשלב מסוים קשה לעקוב אחרי כל סיפורי החיים הדחוסים שנשזרים אחד בשני.

נדמה לי שזה מה שמניע את המחבר גם בסיפורי השואה בספר. גם שם "המעגל" חייב להיסגר- והוא נסגר ע"י סיפורי נקמה יהודיים בנאצים. לא התקוממות- אלא נקמה, כמוטיב מרכזי. שתי סצנות בספר, שנראות כהעתקה מ"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו , נקראות לא כחשבון צודק, אלא כפורנוגרפיה של אלימות, שיוצרת דיסוננס חריף עם הנימה של הסיפור הכללי.

גם הדברים התפיסתיים וההשקפתיים חייבים "להסתדר". גיבוריו ההומוסקסואלים של הספר יכולים ליהנות מאמירה שאולי חלקם אינם יכולים להשתנות כתוצאה מטיפול ( אמירה שאינה בגדר מה בכך גם בישראל 2014, בייחוד כשהיא נשמעת מפיו של רב. מדוע רבנים צריכים כלל לחוות את דעתם בנושא זו שאלה אחרת…). אך בד בבד עם אמירה זו נשזרת אמירה נוספת, שמקשרת בבירור בין הנטייה ההומולסבית לטראומה מינית בילדות ( אצל שני הגיבורים בספר). לא ניתן לשנות את נטייתם מבחינה טיפולית כי הטראומה עמוקה מדי- ולא כי נטייתם המינית היא טבעם המהותי ואז, לכל היותר, יוכלו לבנות לעצמם מסגרת הטרוסקסואלית כלפי חוץ. ואם כבר מדובר על רמת האמינות של הדמויות, נראה כי הן חיות בעולם דיכוטומי מדי, שבו מצד אחד קיים עולם ההפקרות של מועדוני גייז ומאורות הפריצות של הוליווד- ומצד שני שולחן שבת בהרי יהודה שבו מפזמים זמירות בניגוני קרליבך. לדעתי, כתוצאה מזה הויתורים של הגיבורים נעשים הרבה פחות משמעותיים- וכי מי יבחר בדעה צלולה לחיות בעולם מרוקן ?

אולי כאן השאלה המרכזית, שמחזירה אותנו לראי"ה. נהרות של דיו נשפכו סביב השאלה- את מי הרב קוק באמת מחבק כשהוא מחבק את החלוץ החילוני ? אותו או את הפרויקציה הדמיונית שלו? אותה "אהבת ישראל"- האם היא אהבה כלפי עם ישראל המציאותי, או כלפי מודל מופשט שבני אדם ריאליים הם רק ייצוגים חיוורים שלו עלי אדמות ? ניתן להפנות את אותה שאלה לבן דמותו של הרב הראל- הרב צפניה בארי. האם כשהוא מחבק בחור ישיבה צעיר שבא אליו כדי לחפש תמיכה בהתמודדות עם נטייתו המינית או כל חריגות אחרת- האם הוא מסוגל באמת להכיל אותו עם כל המורכבות שלו ? האם ייתכנו פתרונות שאינם מוכתבים מראש ? האם החיבוק יישאר חיבוק גם אם אותו בחור יבחר בסוף במסלול שאינו מסתיים בניגוני קרליבך ? האם ניתן לאהוב את האדם האמיתי העומד מולך ולא את ההפשטה ? האם ניתן לאהוב את המציאות שבה לא הכול פתור ומסודר ? מציאות שבה לסיפור יש סוף שונה מהמיוחל ?

אז מהו המסר של הספר "לרעות בגנים" ? אולי התשובה הטובה ביותר היא שהספר נכתב כדי לספר סיפור שאותו חלק מהאנשים רוצים לשמוע. סיפור של הרמוניה שהעובדות לא מקשות עליה קושיות מעצבנות. ולכן מי שלא מתחבר לסיפור, יעשה טוב אם במקום לתקוף ולערער, ינסה לכתוב סיפור אחר. אולי סיפור של חיים שהתכוונו ללכת במסלול מסוים- ובסוף מצאו את עצמם על מסלול שונה לגמרי. מסלול שאינו שחור – לבן- אלא משלב גוונים שונים של אור וחושך. מסלול שאין בו תשובות לכל השאלות- אך יש מסע ארוך שבו אם נפגש בהדרגה עם עצמו ועם אמונתו. שבו הוא לומד לחיות עם קונפליקטים שאותם הוא לא מסוגל לפתור.

לאחר דחייה ממושכת, רשימה זו התפרסמה במוסף "שבת" לצד ביקורתו של אברהם וסרמן על אותו ספר

סקירת פברואר 2014

צדק חברתי נוסח אמריקה

לנוכח הפערים בין עשירים לעניים בארה"ב, הימין מהרהר על שינוי ערכי כדי לקדם את השוויון

הירחון השמרני Commentary עוסק מזה זמן לא מועט ב“חשבון הנפש“ של המחנה השמרני בארה“ב לנוכח שליטת השמאל בבית הלבן ובקונגרס. רשימתו של ארתור ברוקס מוקדשת בהקשר הזה להתמודדות של הימין עם הנושא הטעון של צדק חברתי. מדובר באחד הנושאים המשמעותיים יותר במצע הבחירות של אובמה, שהבטיח לטפל בסוגיות החברתיות הבוערות.

ובכן, מתברר שחמש שנים אחרי בחירתו של אובמה, השטח לא מראה סימני תקווה רבים. בכלכלה האמריקנית אכן ניכרת התאוששות מאז 2008, אלא שרוב הרווחים זורמים לעשירון העליון, במובן המדויק של המילה – עשרה אחוז מהאמריקנים נהנים היום מ־85־92% מהרווחים השונים בשוק ההון. בו בזמן, עניים הופכים לעניים יותר – אחד מכל שישה אמריקנים נזקק היום לתלושי מזון ממשלתיים (47 מיליון איש!). בנוסף, שיעור האמריקנים הנמצאים בשוק העבודה הוא הנמוך ביותר מאז ימי הנשיא קרטר – 63%. וכל זאת, לדעתו של ברוקס, עדיין לא מהווה עילה לשמחה לאיד מבחינתם של השמרנים. אולי כי השמרנים לא ראו מלכתחילה בעיה בקיומם של פערים חברתיים.

ככלל, המחבר טוען שגם שמרנים וגם ליברלים נוטים להתעלם מהצרכים האמיתיים של העניים. להמחשה הוא מביא אנקדוטה על חבר שלו שעובד במרכז נחשב לחקר העוני. כשפעם אחת נכנס לשם עני אמיתי, שהראה את כל סממני הנזקקות, העובדים היו נבוכים כל כך לפגוש פנים אל פנים עני אמיתי עד שהם לא ידעו מה לעשות – וקראו לאנשי הביטחון.

חלוקת מזון בניו יורק, 2014
צילום: גטי אימג'ס

לאחר כל זאת, ברוקס מציג מספר אבני דרך בחזון הימני־שמרני בתחום של צדק חברתי. ראשית, חשוב ששמרנים יבינו שהם לא יכולים לפתור את כל הבעיות באמצעות תרומות וצדקה בלבד. כאן המחבר מצטט נתונים מעניינים. ארה“ב ידועה בהיקפי ענק של מבצעי התרומות שלה. סכומי הכסף שנתרמים בה לצדקה מדי שנה גדולים מהתל“ג השנתי של ישראל או צ‘ילה. מבין התורמים, השמרנים נוטים לתרום יותר מהליברלים במובהק. הדבר לא קשור לענייני הון, אלא לרמת הדתיות – שמרנים בממוצע הם דתיים יותר מהליברלים. אלא שעם כל הכבוד למאמצים הכבירים לצדקה, התרומות מצליחות לכסות רק אחוז מזערי מסך הצרכים של האמריקנים העניים. לכן חשוב לחזק ערוצי השפעה נוספים.

אבן יסוד ראשונה לצדק החברתי השמרני צריכה לכלול שינוי חברתי־ערכי. מסתבר שאמריקנים דתיים, בעלי משפחה, המשקיעים שעות רבות בעבודה ובמעורבות קהילתית, נוטים להיות מאושרים יותר במובהק מאלו שלא, גם במצב של שוויון מוחלט מבחינת נתוני בריאות, השכלה ומצב כלכלי. לכן חשוב להחזיר את הערכים האלו למיינסטרים האמריקני. שנית, חשוב לשמור על מדיניות פיננסית שמרנית, כיוון שבזבוזים ממשלתיים מהסוג שהיו ביוון פוגעים בסופו של דבר בעניים. שלישית, חשוב לפתח רשתות ביטחון כלכליות עבור אמריקנים שלא שפר עליהם גורלם הכלכלי, כמו זו שקידם למשל הנשיא קלינטון בשנות ה־90. רשתות אלו צריכות להגביל באופן ברור את תקופת זכאותם של אלו שנעזרים בהן ובו זמנית לעודד את ההשתלבות בשוק העבודה.

לבסוף, שינוי חברתי אמיתי מצריך שינוי ברמת שוויון ההזדמנויות הכלכליות. בנושא הזה קיים ניסיון חיובי של בתי הספר הציבוריים למחצה ( charter schools, שעליהם נכתב במדור זה ביוני 2011), שאפשרו לילדים רבים משכונות עוני לסיים אותם בהצלחה. ואם כבר מדברים על הצלחות, ברוקס מזכיר שההצלחה הגדולה ביותר במלחמה נגד העוני היא העובדה שמאז 1970 מספר האנשים בעולם שחיים מדולר ליום או פחות צנח ביותר משמונים אחוז. זה קרה לא בגלל צדק חלוקתי או סיוע חיצוני אלא בזכות גלובליזציה, מסחר חופשי וזכויות קניין שהביאו איתם שפע הזדמנויות כלכליות. לסיום, ברוקס מציע לשמרנים בארה“ב לא להתמקד במלחמה נגד העלאת מיסים או נגד רגולציה, אלא לגבש חזון חיובי , שאיתו אמריקנים עניים יוכלו להזדהות.

————–

סם חיים או סם המוות?

בוויכוח סביב שאלת הלגליזציה של המריחואנה משתתפים רבים, אך רובם מציגים עובדות סלקטיביות

סוגיית הלגליזציה של מריחואנה מעסיקה בימים אלה רבים בארה"ב (כמו בישראל). רשימתו של החוקר ג'רום גרופמן ב־New York Review of Books מוקדשת בדיוק לה. מדובר בסוגיה טעונה שבה לשני הצדדים יש מערכת של טיעונים מוכנים מראש – המתנגדים רואים במריחואנה סם מזיק וממכר, בעוד שעבור המצדדים היא תרופת פלא למחלות רבות. הבעיה היא, כך לפי גרופמן, ששני הצדדים מציגים את העובדות בצורה סלקטיבית.

עלי קנאביס היו אחת הרפואות המוכרות יותר בעולם הקדום, ורק לאחרונה מתחילים להבין את טבע השפעתם. מדובר לכל הדעות בצמח שיש בו חומרים המשפיעים בצורה עוצמתית הן על תאי הגוף והן על הנוירונים במוח. המחלוקת סובבת סביב השאלה על איזו מן ההשפעות ראוי לשים דגש יותר. יצוין, אגב, שהחומר הפעיל של הקנאביס (THC) התגלה על ידי חוקר ישראלי מהאוניברסיטה העברית, פרופ‘ רפאל משולם.

ובכן, איך מריחואנה פועלת? מספר מחקרים גדולים גילו השפעות חיוביות מאוד שלה על מחלות כגון אנורקסיה, נדודי שינה, הקאות, בעיות מעיים ואפילפסיה. המריחואנה מהווה משכך כאבים מעולה. במעבדתו של גרופמן עצמו גם ראו תוצאה של בלימת גידולים ממאירים בעקבות צריכתה – אך תוצאה זו מחכה עדיין לאישור נוסף. שיכוך הכאבים של המריחואנה נובע גם הודות לאפקט הניתוק שלה. בצריכתה, אדם שחש כאב מסוגל להתנתק ממנו.

צילום: גטי אימג'ס

אלא שהניתוק הזה קשור גם להשפעותיה השליליות של מריחואנה. מחקרים רבים מראים כי המריחואנה מעכבת את מהירות התגובה ופוגעת בתפקוד הקוגניטיבי. כך, למשל, נמצא קשר בין ריבוי תאונות דרכים לבין שימוש במריחואנה. מאידך, בדמם של רבים ממעשני החשיש שגרמו לתאונות נמצא גם אלכוהול.

וכמובן, נשארת שאלת ההתמכרות. כמחצית ממעשני החשיש הקבועים סובלים מתסמיני גמילה לאחר שהם מפסיקים את השימוש, אם כי מדובר בתסמינים קלים בהרבה מאלו של קוקאין או הרואין. מצדדי הלגליזציה טוענים שרמת ההתמכרות לשימוש בקנאביס ודאי אינה גדולה מזו של אלכוהול, וכמובן לא שוכחים להזכיר בכל פעם את חוק היובש הזכור לרעה משנות ה־30 בארה“ב, חוק שסייע להיווצרותה של המאפיה ולא תרם מאומה לצמצום תופעת האלכוהוליזם בארה“ב.

אפרופו פשיעה, אחד הנימוקים החשובים של המצדדים הוא שכ־80% מהשימוש בסמים הבלתי חוקיים בארה“ב הם בקנאביס. שלושת נשיאי ארה“ב האחרונים (קלינטון, בוש, אובמה) החזיקו בחייהם כמות חשיש מסוימת בבית או התנסו בו. כמובן, אם הם היו נתפסים הם היו נשפטים למאסר בפועל או לפחות מחזיקים רישום פלילי, ולא היו יכולים לעלות לכס הנשיאות.

האכיפה המשטרתית בתחום הקנאביס עלתה לארה“ב 3.6 מיליון דולר ב־2010, ועוד לא דיברנו על מספר הפושעים המוחזקים בשל כך בבתי הכלא ועל ההטיה הברורה במוצאם האתני של אותם צרכני קנאביס (רמז, המצדדים טוענים שחקיקה נגד קנאביס היא בעלת אופי גזעני).

מכל מקום, נראה שיש עוד דרך מחקרית רבה על מנת להבין לעומק את השפעותיו של הקנאביס. גרופמן בעצמו מציין עובדה משונה שקרתה במעבדה שלו. הוא מספר שהגיעה אליו אישה שסבלה מאנמיה שכל הבדיקות הרפואיות לא הצליחו לגלות את המקור שלה. בשיחה איתה התברר שיש לה לו“ז לחוץ מאוד בעבודה והיא מעשנת חשיש על בסיס יומי כדי להירגע. גרופמן התפלא מאוד, כיוון שלא ידוע שיש בקנאביס רכיב כלשהו שעלול לגרום לאנמיה. עם זאת הוא ביקש מהמטופלת להפסיק לעשן וכעבור מספר שבועות האנמיה נעלמה. לגרופמן אין הסבר מתקבל על הדעת למה שקרה, מלבד ההשערה שבהיעדר דרך חוקית לרכוש את מבוקשה הגברת פנתה לסוחר סמים וזה מכר לה חומר מעורבב בחומרים כימיים. החוק הנוכחי אינו מאפשר מכירה חוקית ומפוקחת. וגם זה מורכב, כי כמה מהמומחים סבורים שהלגליזציה לא תעלים את השוק השחור של הקנאביס, אלא תשלים אותו. אז הוויכוח עדיין נמשך – ונראה ששני הצדדים בו טועים וצודקים במידת מה.

————

מטחנות כספים

יותר ויותר בתי קזינו בארה"ב הופכים לחוקיים וממשיכים לעבוד על המהמרים בעיניים

ועוד קצת על אודות ההתמכרויות. רשימתו של חוקר המדיניות דיוויד בלנקנהורן בדו־ירחון American Interest עוסקת בשינוי העובר על תעשיית ההימורים, שינוי שעיקר תכליתו, לדעת הכותב, הוא שיקום תדמית מטעה בעליל. ארה“ב עוברת עכשיו גל לגליזציה של בתי קזינו. מדינת ניו יורק הפכה לאחרונה למדינה ה־25 שבה בתי הימורים הם חוקיים ומספר הולך וגדל של אזרחים תומכים ביוזמת הלגליזציה. לדעת הכותב, אחת הסיבות לכך היא העובדה שהכותבים בתחום שינו את אוצר המילים שלהם. לא מדובר עוד בתעשיית הימורים אלא ב“תעשיית משחקים“. כמו כן לא מדובר עוד בבתי קזינו, אלא ב“מרכזי בידור“.

למינוח הסמנטי חשיבות רבה. למילה “מהמר“ (gambler) משמעות שלילית בשפה האנגלית, שקשורה לרמאות והונאה. אחת האירוניות שקשורה לנושא הזה היא העובדה שדווקא אלו המחזיקים את בתי ההימורים לעולם לא עושים את מה שהמהמר אמור לעשות – הם לעולם לא מסכנים את כספם. מהמרים אמיתיים יודעים זאת, גם אם מודעות זו לא עוצרת בעדם מלהמר. לא בכדי אחת הסיסמאות הנפוצות בקבוצות עזרה עצמית של מהמרים אנונימיים היא “תראה לי אדם שהרוויח בהימורים, ואראה לך שקרן“.

עיתונאי שהכין כתבה על הימורים שאל פעם את המהנדס שתכנן את מכונות המזל האם הוא עצמו אי פעם שם בהן את כספו. “מה פתאום“, הפטיר האחרון בנימת עלבון, “הימורים זה למפסידנים“. גם אחד האנשים שבנו את לאס וגאס אמר בראיון ש“הדרך היחידה להרוויח בקזינו היא להיות הבעלים“. אין מה לעשות, בסופו של דבר “מכונות מזל“ תוכננו כדי לגרום לאנשים להפסיד, והתכנון הזה נעשה באמצעות שילוב של הרבה אורות מהבהבים, קולות, אנימציה, רווחים קטנים ומפתים ודרבונים שנועדו לספק אשליה ש“כמעט הרווחת“.

צילום: shutterstock

הקזינו אם כן אינו “משחק“ וגם לא “בידור“, כיוון שיש לו מספר מאפיינים שאינם מתקיימים באף צורת בידור אחרת. בידור אינו אמור לגרום להפסדים של אלפי דולר בשעה, הוא אינו מתבסס על אנשים שמתמכרים אליו בצורה הרסנית, הוא אינו אמור להתאמץ להסתיר מידע על נזקים פוטנציאליים שלו, ואינו מספק אלכוהול חינם במטרה לטשטש את יכולת השיפוט של אנשים.

יש לדעת כי הימצאות באזור של מכונות ההימורים גורמת למהמרים הכבדים תחושת עוררות הדומה לזו של סם. כשההימור מסתיים, נוחתת עליהם תחושת שעמום, דיכאון וחרדה. לכן הם מושכים את זמן הימצאותם בקזינו כמה שניתן, כולל הימנעות מהליכה לשירותים. אלו האנשים שמספקים לתעשיית ההימורים בין שליש למחצית מהרווחים שלה.

וכאן בדיוק הבעייתיות של הלגליזציה. אם אתם קוראים את המאמר הזה, כותב בלנקנהורן, הסיכוי שאתם מהמרים בעצמכם הוא מאוד נמוך. גם הסיכוי שהמושל של המדינה שלכם שם את כספו או את כספי משפחתו במכונת הימורים הוא נמוך ביותר. אך הסיכוי שהמושל של מדינתכם רוצה שתיהנו ותרוויחו מכך שאנשים אחרים מתמכרים להימורים עולה וגדל. מחקרים מראים שבתי קזינו אינם גורמים לצמיחה כלכלית לאורך זמן, אולי בגלל העובדה שאינם מייצרים דבר מה בעל ערך. כך שהתכלית האמיתית של הלגליזציה היא שבעלי הקזינו יוציאו את הכסף מהאנשים הפגיעים יותר באוכלוסייה ויתחלקו ברווחים עם המדינה.

———–

הפרוטוקולים של זקני ציון 2.0

את עלילות הדם מחליפות כיום תיאוריות קונספירטיביות מתוחכמות הממשיכות לטעון כי היהודים שולטיםבעולם

בחודש שעבר המועצה המדינית של צרפת נקטה צעד חריג ואסרה על הופעות של שחקן הסטנד־אפ אמבלה דיידונה, בטענה שהוא מפיץ אנטישמיות. רשימתו של ברנדן או'ניל בפרויקט המקוון Spiked בוחנת את המגמות העכשוויות של האנטישמיות, במסגרת פרויקט רחב בנושא.

דיידונה עצמו מכחיש בתוקף את היותו אנטישמי (תקופה מסוימת הוא הריץ מופע סטנד אפ מוצלח יחד עם קומיקאי יהודי בשם אלי סימון), והוא מכנה את עצמו רק “אנטי ציוני“. הוא טוען ללא הרף שה“ציונים“ מושכים בחוטים של כל הפוליטיקה והכלכלה העולמית. מגזין מכובד כמו “האקונומיסט“ לעולם לא יסכים עם טענה כזו, אבל גם הוא, באותו שבוע שבו נאסר המופע של דיידונה, פרסם קריקטורה שבה הנשיא אובמה מנסה ללחוץ את ידו של נשיא איראן, ומה שמונע זאת ממנו הוא חותמת הקונגרס עם ציור של מגן דוד עליה. המגזין לאחר מכן התנצל ואף הוריד את הקריקטורה מהאתר, תוך הסברים ש“הוא אינו מאמין באמת שהקונגרס נשלט על ידי יהודים, כפי שניתן היה להבין“.

אך זוהי בדיוק הרוח הכללית מאחורי האנטישמיות 2014. שם המשחק כיום אינו עלילת דם, אלא טענת קונספירציה. פעם תפיסות של “שלטון סתרים מאחורי הקלעים“ היו אופייניות יותר דווקא לימין הקיצוני, שראה בכל מקום “חתרנות קומוניסטית“, וגם להן היה לא פעם אופי אנטישמי. אך כיום דווקא השמאל נוטה לפתח תיאוריות קונספירציה כלפי הימין, וברבות מהן יהודים וישראל מככבים בגדול. אחת האופנות האהובות היא לחפש את שמות המשפחה היהודים בקרב החוגים הניאו שמרנים בארה“ב ולהאשים אותם במלחמה בעיראק, שנועדה להבטיח אינטרסים של בעלי חברות הנפט, שגם הם, כפי שניחשתם נכון, בבעלות יהודית. גם המערכת הבנקאית העולמית נשלטת על ידי אותה “קבוצה“ וכמוה גם הפוליטיקה.

אמבלה דיידונה
צילום: אי.פי.אי

“הגרדיאן“ הבריטי כמובן לא מזדהה אף הוא עם דיידונה, אך הוא פרסם קריקטורה שבה נתניהו ענק משחק בבובות קטנות של מנהיגי העולם. אחד המקימים של תנועת “כיבוש וול סטריט“, קאלה לאסן, פרסם רשימה שבה הוא מונה את שמות המשפחה היהודיים בקרב העילית השמרנית של ארה“ב, בדומה לחשיפת שמות המשפחה היהודיים בברית המועצות של שנות ה־50.

גם פרויקט “ויקיליקס“ גולש לקונספירציות יהודיות – בין היתר על ידי כך שהוא מעסיק אנטי ציוני ומכחיש שואה בולט בשם ישראל שמיר. בקצרה, הדפוס שעולה הוא זניחת האנטישמיות הגזענית הישנה לטובת אנטישמיות תרבותית, שמסווה את עצמה כ“אנטי ציונות“, עסוקה בחשיפת קונספירציות ומזימות מאחורי הקלעים, ובכך הופכת את עצמה לבלתי נגישה לביקורת. הצורך למצוא גורם זדוני שגורם לכל המלחמות והצרות הכלכליות בעולם מוצא פורקן דרך הפצת תיאוריות על מזימות יהודיות. טענותיו הפרובוקטיביות של דיידונה הן בסך הכול חזרה על מה שרבים בעולם המערבי חושבים ואומרים בדרך מעט יותר מעודנת. זו החזית החדשה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

להיות או לא להיות- לא זו השאלה

 

Stay: A History of Suicide and the Philosophies Against It
Jennifer Michael Hecht. Yale University Press, 280 pp

אלבר קאמי כתב שהשאלה הפילוסופית היחידה שראויה להישאל היא מדוע לא להתאבד. ספרה החדש של ג'ניפר מייקל הכט – משוררת ומרצה לפילוסופיה, להיסטוריה ולאמנות – מוקדש בדיוק לנושא הזה: היחס הפילוסופי לאובדנות. הספר סוקר את תולדות הדיון הפילוסופי בהתאבדות, מברר עמדות עכשוויות ובתוך כל אלה נוקט עמדה אמפתית.

אפשר להתחיל את הדיון ביוון הקדומה. איאס, אחד הגיבורים של המיתולוגיה היוונית שאיש לא יכול היה לגבור עליו, נפל על חרבו אחרי שהפסיד בקרב המילולי לאודיסאוס. הגיבור הגדול ביותר הוכרע לא על ידי אויב, אלא על ידי עצמו. זו הסיבה, טוענת הכט, גם לרוב ההתאבדויות העכשוויות. אנשים שולחים יד בנפשם כי משהו יקר נלקח מהם, כי לא קיבלו משהו שלדעתם "הגיע להם" או כי עשו דבר מה מביש.

הכט עוקבת אחר ההתפתחות של הדיון הפילוסופי בהתאבדות. בעולם הקדום נטתה הפילוסופיה שלא לגנות התנהגות אובדנית. אחריה בא העידן שבו הכנסייה שלטה בכיפה וגינתה את ההתאבדות בתוקף. ההצדקה לגינוי היתה דתית: אסור לו לאדם לכבות את פתיל החיים שהצית אלוהים. הכנסייה אף נקטה אמצעים קיצוניים כדי להבטיח את שמירת האיסור. גופות מתאבדים הוצאו מקברם ובוזו בראש חוצות, למען יראו וייראו.

התאבדותו של איאס. כד יווני מהמאה הרביעית לפנה"ס. דוגמה לחיקוי.

לכן אך טבעי הוא שהוגים וסופרים, הן בעידן הנאורות והן בעידן המודרני, צידדו בזכותו של הפרט לשלוח יד בנפשו (שתי דוגמאות בולטות הן דיוויד יום והברון ד'הולבך). גם סופרים כמו גתה תיארו את הצעירים השולחים יד בנפשם ("ייסורי ורתר הצעיר") בצורה רומנטית.

מדוע לא, בעצם? מדוע אדם שמצוות אלוהים חסרת משמעות בעיניו, והחיים הם מסכת סבל נוראה עבורו  לא יוכל לדחוק את הקץ? זו השאלה החשובה בעיני הכט, בתור פילוסופית אגנוסטית שאף הקדישה את ספרה הקודם ("ספק") להתפתחות רעיון הספקנות בהגות ובאמנות מודרנית.

פתרון קבע לבעיה זמנית

כאן נכונה לנו הפתעה. אמנם נכון, היו הוגי דעות חילוניים שצידדו בהתאבדות, אך רובם התנגדו לכך. את הנימוקים נגד ההתאבדות מסווגת הכט לשתי קבוצות עיקריות: הפגיעה בקהילה והפגיעה ב"אני העתידי". הפגיעה בקהילה פירושה מודעות לכך שההתאבדות משמשת לעתים קרובות דוגמה לחיקוי. היכרות עם אדם נוסף שהתאבד נחשבת היום לגורם מנבא בהתנהגות אובדנית. אין זה קשר סיבתי פשוט, אלא ביטוי למצוקה רגשית קיימת, והחשיפה לפתרון האובדני נראית רק "הקש ששבר את גב הגמל", ובכל זאת, זה גורם חשוב בעידוד התאבדויות.

המסקנה היא כפולה: מצד אחד, אדם שנוטל את חייו מבצע "פיגוע התאבדות" ודוחף עוד כמה אנשים סביבו לעשות זאת. מהצד האחר, אדם שבוחר להמשיך לחיות, נותן כוחות גם לאנשים סביבו.

הנימוק של "אני עתידי" הוא נימוק אישי יותר. אדם ששולח יד בנפשו יוצא מתוך הנחה שהדברים בחייו יישארו תמיד כפי שהם, ללא כל דרך לשינוי. אך אם הוא יעצור לרגע וינסה לראות מעבר, הוא יהיה מסוגל לראות את עצמו חי ומביא תועלת לאחרים בצורה כלשהי. במלים אחרות, התאבדות היא פתרון קבע לבעיה זמנית. וברגע שאדם נוקט צעד זה, הוא "מחסל" לא רק אנשים אחרים שיבחרו לעשות אותו צעד, אלא גם את ה"אני העתידי" שלו. את עולמו הפנימי.

הכט מביאה שתי דוגמאות מודרניות מובהקות לכל אחת מהתפישות בעולם המודרני: הסוציולוג אמיל דירקהיים והסופר אלבר קאמי. דירקהיים (שהמונוגרפיה שלו על התאבדויות נחשבת לאחת מעבודות היסוד של הסוציולוגיה המודרנית) מדבר על הקשרים הקהילתיים שנחלשו בעידן של האורבניזציה המערבית, ולכן ההתאבדות נעשתה תופעה נפוצה. בהיעדר אמונה בפתרון הדתי (וגם לא בפתרון המדעי), דיקרהיים מייחל לחידושה של קהילתיות שתהדק את הרשת החברתית ותמנע מהפרט להתאבד.

קאמי מגיע לדיון מנקודת מבט אחרת. גם קאמי, כמו דירקהיים, הוא אתאיסט. הוא אינו רואה כל משמעות חיצונית בקיום, זולת המשמעות שהאדם עצמו מייחס לה. דווקא משום כך הוא מאמין שהתאבדות לא תעלה על הדעת, מפני שהיא "בריחה זולה" מההתמודדות עם המציאות. נכון, המציאות אבסורדית, אך עמדתו של קאמי ביחס לאבסורד הזה היא אהבה.

סיזיפוס של קאמי לומד בסופו של דבר לאהוב את האבן שהוא מגלגל ללא הרף במעלה ההר, גם אם תישמט ממנו שוב ושוב. הוא מגיע להשלמה איתה. באותו אופן, מאמין קאמי, יכול אדם להשלים עם האבסורדיות של הקיום. אם כן, אפשר לראות בדירקהיים מייצג בולט של "גישה קהילתית" ובקאמי — של גישת "האני העתידי".

שב ואל תעשה

בחזית הרחבה של מתנגדי האובדנות הפילוסופיים, המתארגנת בספרה של הכט, נפגשים בעלי ברית משונים ולא צפויים. אפשר היה למשל לצפות מהוגה קודר כמו שופנהאואר לדגול באובדנות, ולא היא. שופנהאואר טוען שעל האדם לקבל את חייו כפי שהם, ללא כל משמעות חיצונית, ולשאוב מכך את התבונה העליונה. אפשר היה גם לחשוב שדוגל עקבי בחופש הפרט כמו ג'ון סטיוארט מיל ידגול בחופש של האדם ליטול את חייו; אך מיל טוען שחופש הפרט אינו כולל את החופש לשלילת החופש העצמי הקיצונית, מעשה האובדנות.

הדיון בנושא חורג בהרבה מתזות עיוניות בלבד, ויש בספר דוגמאות רבות. לודוויג ויטגנשטיין חווה התאבדות של שלושה מאחיו ואף התמודד עם מחשבות אובדניות בעצמו, אך בחר שלא לפעול על פיהן. הסופר הרמן הסה, שידע מבשרו רגשות אובדניים, כותב שעל הפרט להתמודד עם מחשבה אובדנית כפי שקלפטומן מתמודד עם הדחף לגנוב.

ספרה של הכט שייך לסוגה שאינה נפוצה בימינו: ספר עיון שפונה עורף לשפת הח"ן של פילוסופיה אקדמית לטובת דיון בעל משמעות קיומית, ויש בו אפילו נקיטת עמדה ברורה. הכט כותבת בהקדמה שהרקע לכתיבת ספרה היה ההתאבדות של שתי חברותיה, שעסקו באמנות ובכתיבה ואף זכו להצלחה. תחושת האיום מכך שדווקא האנשים הרגישים והמוכשרים יותר שולחים יד בנפשם מובנת. בשנים האחרונות שיעור ההתאבדויות בצבא ארצות הברית הגיע לחייל מתאבד מדי יום ביומו (הנה שוב אנחנו חוזרים לאיאס הגיבור).

נכון שהיכרות עם כל הנימוקים הללו לא היתה מניאה בהכרח את שתי החברות מנקיטת הצעד הזה, אך אולי היתה מאפשרת להם עוד התלבטות בפער שבין מחשבה אובדנית למעשה. הכט מגלה הבנה רבה לכאב הרגשי הבלתי נסבל שחש אדם שעומד להתאבד ואת תחושת חוסר התכלית של הקיום שהוא חווה. דווקא משום כך חשוב לה להעביר את המסר, שהוא נהפך לגיבור בעצם נקיטת "שב ואל תעשה" ביחס להתאבדות.

כתיבתו של הספר מנקודת מבט הומניסטית מעלה גם שאלה מעניינת על משמעות ההומניזם. הגדרה הומניסטית כבר לא יכולה כנראה להתבסס על הבחנה פשוטה של "אדם במרכז במקום האל במרכז", אלא היא מעלה את השאלה "מהו האדם"? האם הוא ישות נוכחת של כאן ועכשיו בלבד? המין האנושי? הקהילה? האני העתידי שלי?

נראה שאין מדובר בגישה מופשטת, אלא בתפישה בעלת השלכות מעשיות בשאלת החיים המהותית ביותר. לכן חשוב שלא רק חובבי פילוסופיה יקראו בספר הזה, אלא כל מי שמהרהר ברצינות בשאלות הקיום. החיבור הזה מזכיר לנו שפילוסופיה היא עסק חשוב מכדי שנותיר אותה לפילוסופים.

פורסם במוסף הספרים של "הארץ", 23.2.14