הגיע זמן הנבואה

 

שער הספר

הגיע זמן הגאולה
הגיע זמן הגאולה
אני שומע ינון ואליה
( אהרון רזאל)

נושא הנבואה כבר היה בסיס לאינסוף ספרים וחיבורים דתיים ,מחקריים וספרותיים, של בני ברית ושאינם בני ברית. דנו בו מכל זווית אפשרית ונראה שאי אפשר כבר להוסיף עוד נדבך לנושא.

אלא שהספר החדש שיצא בהוצאת ראובן מס מראה כי יש עדיין כמה היבטים חשובים של נושא הנבואה שטרם נידונו. ומדובר לא בזוויות מחקריות נידחות אשר חוקרים התעצלו לגרד מהם את החומר למחקריהם, אלא על נושא מעורר יראה והשתאות- אפשרות של חידוש הנבואה בדורנו. מיטב הוגי הדעות והחוקרים מתבוננים באפשרות של חידוש הנבואה בזמננו, האתגרים שהיא מציבה לאדם המודרני ועל הסיכונים והסיכויים שבדבר.

נדמה לי כי ניתן להגדיר את הספר כסב על שני צירי- נושא עיקריים: הציר האישי- רוחני והציר הציבורי- לאומי- מדיני. אם מדברים על הראשון, הרי שכמה מאמרים בקובץ ( ובפרט ההקדמה של העורך, אודיה צוריאלי ומאמרו של אסף פני-אל) מתייחסים לרצון של חידוש הנבואה כרצונו של האדם להגיע אל המעבר לו ולהתקשר אל הנשגב. ואין מדובר בחוויה רוחנית גרידא, אלא במשאלה ( שניתן אולי לכנות אותה ניו אייג'ית) לתקשר ממש עם המהויות שמעבר לאדם. הפרט בדורנו אינו מסתפק כבר בעבודת השם של שמירת ההלכות הטכניות ואפילו לא עבודת המידות של בעלי המוסר. הפרט רוצה לתקשר עם העליונים "מכלי ראשון" עד כמה שניתן בהקשר הזה. המצב שבו נבואה ניתנה לחרש, שוטה וקטן אינו מספק את הצימאון הרוחני והפרט מוכן להרחיק לכת על מנת לקרוא בשם השם.

אם נחפש אחרי המקורות המודרניים של תופעה זו, נוכל לראותם בחסידות. מאמרו של רון ווקס מתאר את הגישה של רבי קלמן קלונימוס שפירא ( הידוע כרבי מפיאסצ'נה) לחידוש הנבואה. מאז ומעולם ביקשה החסידות להעלות את האדם מישראל לקשר ישיר עם השם יתברך, אך הרבי מפיאסצ'נא הלך בעניין זה צעד אחד מעבר. בכמה מחיבוריו ( ובפרט בספרו "מבוא השערים" המוקדש ברובו לנושא של הנבואה ) מפתח האדמו"ר טכניקות רוחניות שונות שאמורות להכשיר את נפשו של האדם לקבלת הרוח הנבואית. ולא מדובר בספרים המיועדים ליחידי הסגולה, אלא בחיבורים שנועדו לסייע לכל אחד מישראל לפתח את "פוטנציאל רוח הקודש" שלו. די לציין אפילו את העובדה שהספר "מבוא השערים" הנו בעצם המשך של שני הספרים שקדמו לו- "חובת התלמידים" המיועד לילדי הישיבות הקטנות ו"הכשרת האברכים" המיועד לבחורי הישיבה- על מנת להבין שהאדמו"ר מפיסצ'נה ראה בחידוש הנבואה יעד שראוי לכל אדם מישראל לחתור אליו לפי מדרגתו ויתרה מזאת- כל החינוך היהודי ראוי לו שיהיה מכוון למטרה זו. המחבר אף רואה את תפיסתו כהמשך לדרך ההתפתחות של הקבלה והחסידות שלא נועדו אלא להפיץ את דבר השם בעולם ולגרום בכך להתחדשות רוח הקודש. בין הצעותיו טכניקות שונות שכיום היינו מכנים אותן מדיטציה ודמיון מודרך ואף ניסיון ליצור חבורה של אנשים שמתמסרים ביחד לעבודה על השגות רוחניות שאמורות להוביל לקבלת רוח נבואה ( כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקונטרס "בני מחשבה טובה"). יש משהו מן הסמליות בכך שהאמירה החסידית הנועזת הזו הגיעה אלינו כבר על סף גיא ההריגה של השואה ( בה נספה האדמו"ר) והיא מהווה מעין ניסיון אחרון של יהדות מזרח אירופה להנחיל את המורשת הרוחנית שלה להתחדשות עבודת הקודש בישראל.

המשך ההתחברות לפן האישי של הנבואה ניתן לראות במאמרו של הרב יובל שרלו. לדבריו, נבואתו של הנביא לא חייבת לבוא לידי ביטוי במחיקת האישיות של הפרט, אלא דווקא בהעצמה של העצמי. הסגנונות השונים שאנו רואים בספרי הנביאים הנם לאו דווקא תוצאה של חוסר ההשגה אנושית בדברי הקב"ה, אלא פועל יוצא של התפיסה ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", כיוון שלכל אחד מהם סגנון אישיותו המיוחד  באמצעותו הוא מתנבא. תפיסה נועזת זו הופכת את פיתוח האישיות של האדם ממשימה אישית- פסיכולוגית למשימה דתית של ממש.

על העבודה האישית שמטרתה התקרבות אל הנבואה כותב גם המשורר והמורה הרוחני נחום פאצ'ניק. דבריו מבטאים לא רק געגועים להתחדשות רוח הקודש והנבואה, אלא את הרצון לממש את ההכשרה האישית של הפרט בפועל למשימה זו- דברים המזכירים במקצת את האדמו"ר מפיאסצ'נה. פאצ'ניק מודע למימד החתרני שבטענתו ואף מודה שמדובר בטענה שיש עימה משהו מן ה"עזות דקדושה", אותה "חוצפא יסגי" בדור של לפני בוא המשיח. אלא שמדובר אכן ב"חוצפא הקדושה" שמתבטאת, בין השאר, בהתחברות של הפרט אל השם לא דרך לימוד ישיבתי בין כתלי הישיבה, אלא ביציאתו החוצה, בנדודים, ניגונים וריקודים תחת כיפת השמיים, מדיטציות ודמיון מודרך שכולם ביחד לוקחים את הפרט אל המעבר לו ואף מקרינים משהו מן העצמה הזו כלפי חוץ. כמובן יש מי שיראה בכך התרפסות בפני  רוחות ה"עידן החדש", אך יהיה גם מי שיכיר בצורך הרוחני הפנימי של דורנו להתעורר דווקא באופנים הללו.

ומאידך, כפי שאמרנו, קיים הפן הלאומי הכללי. מאמר של דב שוורץ בקובץ מוקדש לרצונו של הרב הנזיר ( הרב דוד כהן) להתחדשות הנבואה בדור התחייה של ארץ ישראל. חיבוריו של הרב הנזיר- שחלקם הם בבחינת יומנים מיסטיים אישיים- מדברים לא פעם על החוויות האישיות שלו שמתפרשות על ידו כמעין חיזיון נבואי. רבים מחיבוריו של הרב הנזיר מוקדשים לעניין הנבואה, כאשר היסוד הרעיוני שלהם הוא הצורך בהתחדשות הנבואה בדורנו על ידי חידוש הקשר בין הרציונאלי והמיסטי, שמכונה אצל הנזיר "ההיגיון העברי השמעי"- מעין התחברות של בקשת החכמה הפילוסופית והלהט של ההתחדשות הנבואית. העבודה שלך הנזיר עצמו בשאיפתו לנבואה כללה בנוסף להנהגות הפרישות האישיות שלו גם טכניקות של צירוף האותיות מבית מדרשם של המקובלים דוגמת ר" אברהם אבולעפיה והתקשרות באמצעות הניגונים. דבר שעושה את חווייתו של הנזיר למיוחדת במינה הוא הניסיון שלו להשתמש בהתגלויות המעין- נבואיות שלו לא להשתלמות רוחנית בלבד, אלא גם על מנת להכריע בהתלבטויות אישיות- הן בתחום הרוחני ( למשל לימוד בספרי הקבלה), והן בשאלות החברתיות ( למשל שכירת המבנה לישיבת מרכז הרב). הנזיר מצפה לתשובה – הגם שאינה במעלת נבואה של ממש- לא רק עבור עצמו, אלא עבור כלל ישראל.

חידוש הנבואה בבית השלישי מעסיק גם את הרב דב ברקוביץ'. לאחר תיאור של הנבואה של בית ראשון לעומת זו של השני ( נבואת החכמים) מנסה ברקוביץ' לדמיין כיצד תיראה הנבואה בבית השלישי. לדעתו של ברקוביץ' מדובר בסינתזה מיוחדת של כל החלקים הפנימיים והחיצוניים של לימוד התורה עם המעשה בכל תחומי החיים ועם החופש ה"חילוני" שמכוון את המעשה הדתי לא מתוך כפייה חיצונית, אלא מהקשר הפנימי של האדם אליו.

מאמרו של הרב שטיינזלץ דן אף הוא בהיבט הציבורי של הנבואה- הקשר בין הנביא לפוליטיקה. למעשה, במקרא אנו רואים את הנביא כמביא את דברו של האל- המחוקק העליון- אל העם. הנביא אף רשאי לבטל את חוקי התורה כהוראת שעה ויכול להטיל ווטו בכל תחום של מדיניות ציבור. בהעדר נביא מנסים הפוליטיקאי והעיתונאי, הפילוסוף והאמן ואף לעיתים איש דת- למלא את החלל הנותר, אך ללא הצלחה יתרה. לדעתו של שטיינזלץ, המועמד הקרוב ביותר לתפקיד הנבואה בדורנו הוא עם ישראל עצמו, שהוא כידוע בחזקת "בני הנביאים". השאלה הנותרת האוויר היא, כמובן, כיצד אות הישות המכונה "עם ישראל" אמורה להכריע בשאלות של מחלוקת בהעדר הנביא הממשי. שטיינלץ מפנה כאן אל מקור החוויה הבסיסי של היהודי הדתי- התפילה- כמעין גרסה מרוככת לחיפוש של הרב הנזיר אחרי ההתגלות. העם פונה בבקשה אל השם- על מנת אולי לזכות לקבל תשובה, בשל היותו "בן הנביאים".

ברם, גם במישור הכללי וגם במישור הפרטי מעוררת התחדשות הנבואה גם תופעות שניתן לראותן כבעייתיות ומסוכנות. אחת מהן באה לידי ביטוי במאמרו של הרב יצחק קראוס על הנבואה במשנתו של הרבי מליובביץ' האחרון, מנחם מנדל שניאורסון. בשיחה המפורסמת שנאמרה על ידו בפרשת שופטים תשנ"א דיבר הרבי על התחדשות הנבואה בדורנו, כאשר דבריו שזורים ברמיזות שדורנו הוא הוא דור הגאולה וביאת המשיח ושניתן לזהות את אישיותו הן של נביא הדור והן של המשיח לפי סימנים ברורים ומוגדרים. מאז השיחה הזו נגררה חסידות חב"ד לקמפיין "הנה זה משיח בא", כאשר כול התנועה מצביעה- בעצמות שונות- על הרבי עצמו כמשיח ממש. הדבר לא נחלש, אלא התעצם עם מותו ובא לידי ביטוי , בין השאר, בעובדה שחסידות חב"ד מסרבת להודות במותו של הרבי וכתוצאה מכך אף  לא מינתה לרבי יורש עד היום. הדבר יכול לשמש אזהרה לאנשים שרואים את חידוש הנבואה בדור הזה כתכלית הכול, מבלי להתייחס לצורך לבדוק את עצמם ואת השאיפות שלהם. ללא בדיקה זו הדברים עלולים להידרדר בקלות לפולחן אישיות – המזכיר את פולחן האישיות של הגורואים ו"בעלי ההתגלות" למיניהם. יתרה מזאת, גם במאמריהם של הרב שטיינזלץ  ואסף פניאל ניתן לחוש מעין כמיהה למצב אוטופי בו ההתגלות הנבואית תפתור לנו את כל הבעיות ותשחרר אותנו מההתמודדות המעיקה והאינסופית עם אתגרי החיים. לאור מה שידוע לנו מספרי הנביאים ספק רב אם תמונת החיים האוטופית כזו אכן הייתה קיימת במציאות אף בעידן בו שרתה רוח הקודש על ישראל. לא מדובר כאן בכמיהה של הפרט לשלמות רוחנית של עצמו ושל הכלל- אלא בניסיון או כמיהה להעביר את האחריות לתיקון המצב למישהו אחר.

ואם מדברים על התיקון הרוחני- מעניין היה לדעת מה יהיה תפקידה של ההלכה בהתחדשות הנבואה. מה קורה עם המסגרת בה חי העם היהודי במשך עשרות שנים. בבמה אחרת ( כתב העת "אקדמות") קיים הרב שרלו דיון נועז ומעניין בנושא שאף זכה בזמנו לקיתונות של בוז בחוגים מסוימים ויייתכן שישנם כאלה שבשל כך נרתעים מהדיון בנושא. וזה חבל כי בכל דיון על אודות היחס המורכב בין העבודה שבלב לבין המסגרות ההלכתיות- היסוד האנטינומיסטי צץ על פני השטח וזה לא בדיוק יעזור לא להודות בקיומו. יש לקוות שחיבורים נוספים ישלימו את הפער הזה.

 בתור הערה נוספת על התכנים של הקובץ ניתן להעיר על העדר בולט של נשים שכותבות על הנבואה ועל הנביאות. ריבוי הסגנונות עליו דיבר הרב שרלו מתבטא מן הסתם גם בשוני בין נביא לנביאה וחבל שלא זכינו בקובץ הזה לשמוע בנוסף לדברי נביאים גם מעט מתופי מרים. התחייה הרוחנית הנשית עוד תצטרך לשאת את דברה ביחס לחידוש הנבואה וחידוש הנוכחות של השכינה בחיים הרוחניים שלנו.
כך או אחרת- נראה שפירות הבוסר של התחדשות הנבואה בישראל כבר אינם מרתיעים רבים מלרצות "לעורר את האהבה" כדבריו של העורך בהקדמה לספר. החוויה הדתית של שנת תשס"ז מוכנה להיפתח אל האופקים שנזנחו זה מכבר. הקובץ שלפנינו מראה כי קיימת כבר תסיסה משמעותית בנושא ששותפים לה גם רבנים, גם אנשי הרוח בחברה הדתית. ואולי הפראדוקס המרכזי בתופעת הנבואה בדורנו הוא שמצד אחד מדובר בשאיפה שכולה להתעוררות עליונה- אתעוררותא דלעילא- שאליה אנו נושאים את עינינו על מנת לבקש להיחלץ מהספקות שמכרסמים בנו. אך מצד שני ייתכן שדווקא ההתעוררות שלנו בתחתונים- אתעררותא דלתתא- היא זו המעוררת את השפע העליון שגנוז עבורנו בבית הגנזים העליון. סיפור בעש"ט ישן אומר שבת קול עדיין יוצאת כל יום מחורב אך אין מי שישמע לה. זכינו לחיות בדור בו רבים שואפים לשמוע את אותה בת הקול שוב. וגם אם איננו יודעים אם המנגינה עצמה בינתיים- אולי חשוב בכל זאת להתחיל לכוון את הכלים.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל  On מרץ 29, 2007 at 3:24 pm

    ספר מצוין- אני ממליצה מאוד לקנותו

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: