בין פנים וחוץ- תשעה באב

מוקדש לד.- איש נקי כפיים ובר לבב

 

 

תשעה באב הוא היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. צום מלא שכולל איסור של אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה וקרבה אינטימית. עם ישראל שוקע באבל של עשרים וחמש שעות, אומר קינות וקורא במגילת "איכה". היום היחיד בשנה שלא לומדים תורה ( חוץ מדברים שקשורים לחורבן הבית) ואף לא מברכים לשלום. האבל הוא בעיקר על חורבן הבית הראשון והשני. על אובדן העצמאות היהודית והמרכז הגשמי והרוחני של החיים היהודיים. זהו התוכן העיקרי של מגילת "איכה" המיוחסת לירמיהו הנביא.

במבט ראשון נראה כי מגילת איכה מתרכזת בעיקרה סביב האבל על ירושלים ועל בית המקדש. אך מבט מעמיק יותר במגילה- וגם בדבריהם של נביאים אחרים המדברים על חורבן הבית- מגלים תמונה מורכבת יותר. מדובר כאן באכזבה לא פחות מאשר באבל. עצם הקריאה "איכה" ( מעין מקבילה של "איך ייתכן"! של ימינו) מצביעה על סוג של תדהמה נוכח אסון שדבר לא בישר את התרחשותו. אולי האיור הטוב לקריאת "איכה" של המגילה היא קריאתו של הנביא "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה!" שאנו קוראים בה בשבת טרם תשעה באב. יש כאן שני דימויים: הדימוי כלפי חוץ ( קריה נאמנה) והתוכן האמיתי ( זונה). הנאמנות היא כלפי חוץ והזנות כלפי פנים. נדמה לי שזהו התוכן האמיתי של מגילת איכה. האבל של המחבר הוא לא רק על היופי האבוד של המקדש והעיר, אלא על האכזבה הקשה מנשוא. מחבר המגילה כאילו קורא בקול: "האמנו שיש לנו כוהנים צדיקים, שופטים נאמנים, נביאי אמת, שרים ישרי דרך  ועם ירא שמים. ובמקום זה אנו מקבלים שחיתות שאין כדוגמתה. והיכן אנו מגלים את השחיתות? – בדיוק במקום ששם ציפינו לטוהר הגדול! מתברר לנו פתאום שהכוהנים מושחתים, הדיינים רודפי בצע, הנביאים ניבאו שקר וכל העם עסוק ב"הצגה" כלפי חוץ, כאשר בפנים פושה הריקבון. הנביאים ( ובעקבותיהם חז"ל) תולים בריקבון הזה את חורבן המקדש. בעצם, הריקבון עושה את החורבן לבלתי נמנע, כיוון שעכשיו גם המקדש הופך למוקד השחיתות של הכוהנים, במקום להיות מקום של היטהרות וקדושה. האנשים האומרים "היכל ה', היכל ה' " וסומכים שעצם מציאותו של בית המקדש "תעשה את העבודה" הופכים אותו למשהו הפוך מזה שהוא נועד להיות לכתחילה. ולכן כאשר השם מחריב את בית מקדשו הוא נקרא במדרש איכה רבה "שופך חמתו על עצים ואבנים". כי רק בית המקדש ששוררים סביבו ובתוכו שחיתות אינו יותר מעצים ואבנים. גוף בלי לב. מסגרת בלא תוכן.

החוויה של האדם ההומוסקסואלי החי במסגרת ובסביבה הטרוסקסואלית כרוכה פעמים רבות בהעמדת פנים ואף בבניית מסגרות שאין להן תוכן ממשי והן נבנות "למראית העין". הרי גידלו אותנו להיות ילדים יהודים טובים המביאים נחת למשפחה, לסבתות ולדודות. רבים מאיתנו הקימו משפחה בשלב מסוים, מבלי שחשו זיקה אמיתית לבן או בת הזוג שנישאו להם, אלא מתוך תקווה ש"ככה יהיה בסדר". רבים נחלו אכזבה קשה ומרה. גם במקרים שהדבר לא הוביל לגירושין מסיבות שונות, תוך פרק זמן מסוים ברור לשני הצדדים שמדובר במסגרת ללא תוכן רגשי של ממש. מסגרת כזו עשויה להיראות כלפי חוץ כ"משפחה יהודית לתפארת" כאשר כלפי פנים מדובר במלכודת שבה לכודים באומללות שני בני אדם. בגלל זה רבים מאיתנו עזרו אומץ ופרקו את המסגרת שיסודה בשקר. ואחרים החליטו פשוט לא להקים אותה לכתחילה. להחלטה לא לבנות מסגרת או לפרק אותה לעולם מתלווה המחיר – ואין זה עניין של מה בכך. ברם, המחיר הזה הוא פעמים רבות פחות מהמחיר שהחיים של שקר והעמדת פנים עלולים לגבות. המסגרות אינן יוצרות תכנים שימלאו אותן. והתוכן שממלא אותנו כשאנחנו הולכים להקים דברים חדשים בחיים שלנו, הוא גם זה שמסייע לנו לעמוד בקשיים שבדרך.

התחלנו את הרשימה באמירה שצום תשעה באב הוא יום האבל הכבד ביותר בשנה. אך גם ביום הזה ניתן למצוא גרעינים של נחמה. אם נבקש את הדרך לחזור ולבנות את בית המקדש, נוכל לראותה בדברי משורר תהילים "מי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". המשא לבית המקדש, להקמת המסגרות הארציות והרוחניות הראויות מתחיל קודם כל מבפנים. הכפיים הנקיות, הלב הטהור, ההימנעות מהשקרים ומהזיופים- הם עלו שעוזרים לנו לבנות את המקדשים של חיינו.

בתקווה לנחמה

ט' באב תשס"ז