שלוש-עשרה שנה עברו מאז מת ישעיהו לייבוביץ' ולא קם עדיין מי שימלא את מקומו בשיח הציבורי הישראלי. גם הערכה שיטתית של מורשתו האינטלקטואלית עדיין לא נעשתה. התברכנו בספרים לרוב מאת תלמידים, חברים וחסידים שרשמו כל מלה של מורם הנערץ, ומאידך גיסא גם בכתבי פלסתר שמנאצים את "הכופר חובש הכיפה" העוסק ב"שלילה לשמה". אך הערכה כנה, בלי תסביך עליונות ונחיתות, אין לפי שעה. הספר שלפנינו הוא קובץ חשוב ובעל פוטנציאל לשמש בסיס לעבודה כזאת.
קובץ המאמרים האו אחד מפירותיו של יום העיון שנערך במכון ון ליר בירושלים לרגל מאה שנה להולדתו של לייבוביץ'. הוא כולל שישה שערים העוסקים בתפישת הדת והמוסר של לייבוביץ', בגישה המדעית, ביחס למצוות, בתפישת המחאה החברתית וביחסו למדינה. ניתן לאפיין את הרוח הכללית של הקובץ כ"פוסט לייבוביצי'אנית". רוב האינטלקטואלים הדנים כאן בשיטתו עברו תהליך מורכב ביחס אליו, שבתחילתו ראו בו ההוגה הגדול, הישר והמעמיק ביותר בדורנו, ובסופו אימצו עמדה של ביקורת מפוכחת, שאינה מהססת לבקר את דעתו בכל הכלים העומדים לרשותה.
היה מי שכינה את לייבוביץ' "יהודי של יום הכיפורים", אך נכון יותר לכנותו "יהודי של הבדלה". ההבדלות החדות כתער – בין עובדות לערכים, בין עבודה לשמה ושלא לשמה, בין דעת ה' לעבודה זרה, בין מדינה לדת ובין דת למוסר – הן סימן ההיכר העיקרי במשנתו של האיש והן מושא הביקורת העיקרי בספר. ברור לרוב המחברים שכוונתו של לייבוביץ' היתה להפריד מושגים שונים כדי לפתח אותם מבלי שיאיימו זה על זה, או להפך: כדי לעמת אותם עד קצה גבול היכולת. אלא שדווקא ההפרדה החדה היא זו שמוציאה את המושגים מהקשרם המקורי והופכת את הדיון לבלתי אפשרי. הניתוח הלייבוביצ'יאני דומה להפרדה אנטומית של הגוף: כל החלקים מתוארים בצורה ברורה ומדויקת, אבל הם מסרבים להצטרף למשהו מתפקד וחי.
הביקורת הנוקבת ביותר בקובץ נמתחת על גישתו של לייבוביץ' לדת ולמוסר. העורך אביעזר רביצקי, שהמבוא שלו לספר נכתב בהערכה רבה, מודה שגישת מורו ורבו לדת ולמוסר אינה מקובלת עליו. מאמרו של פנחס שיפמן מצביע על הניצול המניפולטיווי של ההבחנה הזאת על ידי הימין הקיצוני, החרדים ואף החילונים המיליטנטיים, שמקורה ב"שליפת" דעה אחת מקורפוס שלם של דעות ותפישות. על ההפרדה הלייבוביצ'ית בין הומאניזם (שהאדם במרכזו) לבין הדת (שהאל במרכזה) עומד אליעזר שבייד, המצביע על הסתירות הפנימיות בגישה ויותר מכך – על הסיבות שהגישה מתקבלת ונפוצה למרות הסתירות.
את גישתו של לייבוביץ' לדת מבקרים גם מן הזווית המודרנית והפוסט-מודרנית. אבי שגיא, הדן ביחס שבין התפישה הדתית של לייבוביץ' ליחס ליהדות כתרבות, מצביע על הניתוק בין ההקשר ההיסטורי והתרבותי שבו הדת התפתחה לבין מצוותיה. לייבוביץ' ניתק ביניהם כדי לתת לדת אוטונומיה, אך בכך ניתק את הדת גם מהאדם הדתי ומעולמו. ביקורתה הפוסט-מודרנית של גילי זיוון דנה בתפישת ההכרעה הדתית לעבודת ה' אצל לייבוביץ'. תפישתו המעגלית הידועה, שכבר נאמרו עליה דברים רבים (אדם עובד את ה' בגלל החלטתו לעבוד את ה') מתעלמת לדעת זיוון משלל המניעים, המודעים והלא מודעים, להחלטות ולהכרעות שלנו. בכך נעשית ההחלטה להאמין חסינה מן המבט הביקורתי, אך היא גם מתנתקת מההיבט האנושי ולא ברור כיצד מזדהים אתה.
גם מאמרו של דני סטטמן מנתח את גישת המידור של לייבוביץ'. סטטמן טוען כי רבים מן האינטלקטואלים הדתיים אימצו אותה אף שלא במודע. אבל לדעתו, נכשלה היהדות הדתית בארץ להעמיד תפישה הגותית סדורה ומעמיקה המתמודדת עם אתגרי המודרנה והפוסט-מודרניות. רבים מן הצעירים הדתיים חשים מבוכה אינטלקטואלית ונפשית גדולה ביחס לדת שאינה נוגעת בעולם הערכים היומיומי שלהם, וייתכן שבכך לייבוביץ' הוא "מבשר השקיעה" של היהדות הדתית. גם גישתו ביחס לעשייה הפוליטית ולמדינה מסגירה סוג של אכזבה – כך טוענים אריה פישמן ומאיר בוזגלו. בדבריו האישיים בסוף המאמר מדגיש בוזגלו את יחסו החם אל לייבוביץ' האיש; אבל היחס הזה אינו נוגע במה שבוזגלו רואה כאיום ממשי, מדינה מופרדת כליל מכל ערך או סמל דתי.
פרדוקס לייבוביצ'יאני נוסף הוא שהגישה הזאת התפתחה דווקא על רקע יחסו לתנועות החילוניות הרדיקליות: התנועה הכנענית, כפי שהיא משתקפת במאמר של דוד אוחנה. גם השלילה הקיצונית של לייבוביץ' את השליטה ביש"ע – עד כדי קריאה למרי אזרחי אלים – היא שבירת כלים חסרת האחריות בעיני נפתלי רוטנברג, כיוון שנקיטה בצעד קיצוני כזה תוך התעלמות מההקשר הרחב שלו עלולה לגרור נקיטה בצעדים דומים גם מהכיוון השני ובכך לפורר את כל המערכת החברתית בשם אותה הבחנה רדיקלית.
לסיכום ניתן לומר על לייבוביץ' את הדברים שנאמרו על הוגה רדיקלי אחר, תומאס סאס: אי אפשר שלא להכיר אותו, אי אפשר שלא להיות מושפע ממנו ואי אפשר לקבל את דעתו או להתנהל על פיה.
על כלל ופרט 